אור ברסלב

המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת דברים

בדין קרוב או פסול בדיינים אי פוסל כל הצירוף

לא תכירו פנים במשפט.

ממקרא זה למדו חז"ל [ספרי שם,] אזהרה לממונה להושיב דיינין שלא למנות שאינו הגון לזה. [ע' רמב"ם ה' סנהדרין ובספר החנוך מ' תי"ד]. הבה נבאר בעז"ה במאמרנו זה מחודשים אחדים בענין הכשרים והפסולים לדון ונקדים תחלה סגנון לשון המ"ר להלן (פ' שופטים) וז"ל המדרש שם:

הלכה, קרובו של אדם מהו שיהא מותר לישב בדינו, כך שנו חכמים, אלו הן הקרובים כו', אלא כשם שהקרוב פסול להעיד, כן הוא פסול לדון, ומה ראית לאמר כן, ארשב"י כתיב ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע, בא וראה הקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים כו' ומה ריבים פרט לקרוב, כך נגעים פרט לקרוב, עכ"ל המ"ר שם:

והנה מסקנת ד' המדרש תמוהה מאד דתלי תניא בדלא תניא, דהא השתא אכתי פסול קרובים אצל ריבים לא גמרינן (וכדאמר ומה ראית לאמר כן) ואיך יליף נגעים מהכא ואמר ומה ריבים פרט לקרוב, והא ע"ז גופא אנו דנין, ריבים פרט לקרוב מנא לן. ומפרשי המדרש נדחקו בזה ומחקו הגירסאות:

ואמנם גם בגמרא למד פסול קרובים אצל נגעים מהא דריבים, אבל שם הקדים למילף ריבים מקרא דלא יומתו וע' ירושלמי, פ"ג דסנהדרין.], ברם הכא במדרש דאכתי קרא לריבים גופי' לא שמענו, א"כ איך יליף נגעים מהתם. לבד זה יש לדייק גם בסגנון לשונו של המדרש:

קרובו של אדם מהו שיהא מותר "לישב בדינו", ולא אמר בל' קצרה, "מהו שיהא מותר לדונו", וגם כל אריכות הלשון שבמדרש הנ"ל צריכה באור:

איברא לענ"ד יתפרשו ד' המדרש הללו באר היטב, וכונה אחרת יש בהם. דהנה בירושלמי פ"ג דסנהדרין ר"ע יליף מלא יומתו אבות, ור"י מהא דושפטו העדה כו' נמצאת אומר בי"ד גואלי הדם כו'. **(אגב אעיר עמ"ש בעל מראה הפנים שם דיש נ"מ בין שתי ילפותות הללו, דלר"ע קרובי אב שמענו, קרובי אם לא שמענו, אם לאו באם אינו ענין, ולרמב"ם זה מקרי מדברי סופרים, משא"כ לר' ישמעאל דאמר נמצאת בי"ד גואלי הדם, אף פסול קרובי אם הוי דאוריתא ממש, עכ"ד ולענ"ד שגגה היא מלפני השליט. דהא לרמב"ם גדר גואל הדם הוא במי שראוי ליורשו (ערמב"ם, פ"א מה' רוצח.) וממילא דקרוב מן האם אינו נעשה גוה"ד וע' ספרי עמ"ה, פ' מסעי.) וא"כ לרמב"ם בין לר"ע ובין לר"י פסול קרובי האם אינו אלא מד"ס. ודלא כבעל מראה"פ ז"ל:)** ולכאורה לתרוייהו אכתי לדיני נפשות שמענו אבל לדיני ממונות לא שמענו. (וכבר אמרו במשנה דנדה מ"ט, יש שראוי לדון ד"מ וא"ר לדון ד"נ), אלא דבאמת לד"מ אף בלאו קרא סברא היא למיפסל דיין שהוא קרוב משום אקרובי דעתא, דהא לא גרע מאוהבו ושושבינו [סנהדרין, כ"ט.] אלא דא"כ היינו פוסלין אותו לזכות (כלומר בדיעבד אם זיכה את קרובו) אבל לא לחובה, ובאמת הא במשנה דנדה מבואר דפסול בין לזכות בין לחובה (דהא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד, ובעדות הא אמרה תורה להדיא לא יומתו אבות על בנים ודרשינן בעדות בנים, והיינו לחובה דהא לא יומתו כתוב) ואמנם הא גופא שאלה היא, מנא לי' לתנא זאת למיפסל גם דיין קרוב אף לחובה, ודילמא גזה"כ היא בעדות דוקא. (ואף שגם בעדות אמרו הראשונים מילתא בטעמא [ע' ס' החנוך מ' תקפ"ט] ואותו הטעם יספיק אף לדיינים, מ"מ ברור הוא דטעמו של החנוך אינו סברא מכרחת, אי לאו דגלי לן קרא, ודו"ק):

אך באמת דבר זה, דקרוב פסול לדון אף לחובה, מוכרח הוא מהקישא דריבים לנגעים, שהתורה אמרה על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע, היינו שהכהן הוא המהוה את הנגע, דהא עד שלא אמר הכהן טמא, ה"ז טהור ממילא, נמצא דתחילת ראייתו של כהן זה את המנוגע הוא רק לחובה, ומדהקישה תורה נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, ומדידעינן דכל ראיית נגעים היא תמיד לחובה, (דלזכות אין צורך בראיי' כלל, וכדאמרן) א"כ מזה גופי' מוכח דעת תורה, דע"כ בריבים נמי, אף לחובה שלא בקרובים:

כל זה מבואר לענ"ד במאמר המדרש שהבאנו למעלה. דודאי לאו אעיקרא דהך דינא למיפסל קרוב לדון דן בעל אותו המאמר, דזה הוי ידעינן מסברא אף לענין דיני ממונות, מדלא גרע מאוהבו ושושבינו, ומשום אקרובי דעתא, אלא דמדהא לא הוי ידעינן רק לזכות, אך לא לחובה, ע"כ דייק המדרש בלשונו ולא שאל סתם קרובו ש"א "מהו שיהא מותר לדונו", אלא כך שאל, מהו שיהא מותר "לישב בדינו", כלומר ושתועיל הצטרפותו עכ"פ לכשתתברר דעתו לחוב את קרובו, וע"ז אמר כך שנו חכמים אלו הן הקרובים וכו' אלא כשם שהקרוב פסול להעיד, כלומר וזה אפילו לחובה, דהא קרא כתיב להדיא לא יומתו אבות על בנים, והיינו בעדות בנים, והיינו לחובה) כך ובאופן זה ממש) פסול לדון, ומה ראית לומר כן (מנא להו לחז"ל עצמן הא מילתא, לפסול לחובה אף לדין, דילמא גזה"כ היא רק בעדות לחוד) ארשב"י, כתיב ע"פ יהי' כל ריב וכל נגע, ובננעים ודאי דהכהן הוא המהוה את הנגע, דמבלעדי ראייתו והוראתו אינו נטמא והיינו לחובה וכדאמרן, בא וראה הקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים, ההיקש הוא כפול, וממילא דנהי שתחילת פסולו של קרוב לענין נגעים ודאי דמריבים ילפינן, מ"מ לבתר דילפת מה ריבים פרט לקרוב אף נגעים פרט לקרוב, ע"כ שוב עליך להקיש לאידך גיסא, דמה נגעים אף לחובה, דהא כולה ראיי' דידי' היא רק לחובה, כך ריבים פרט לקרוב, כלומר בין לזכות ובין לחובה נמי:

ואחרי התבאר היטב ד' המדרש כבר ניחא שפיר מה דתלי תניא בדלא תניא, דודאי לעיקר פסולא דקרובים, לא ריבים מנגעים יליף אלא נגעים מריבים, אך באשר כל עצמו של מאמר זה אינו אלא להוכיח דאפילו לחובה נמי פסול, וזאת יליף המדרש שפיר מן ההיקש הכפול דריבים לנגעים, וכמו שבארנו:

**(ובגליון של כ' אאמו"ר זצ"ל לש"ס דסנהדרין אהא דאמר התם, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה מצאתי כתוב וז"ל:

לכ"ק ל"ל קרא, והא אף בריבים קיי"ל דיחיד מומחה דן אף לכתחילה, וא"כ מסברא נמי למה לא יראה הכהן ביחידי, והא מומחה הוא לאותו דבר. [ע' בעין זה בירושלמי הוריות ה"א, אם יודע אותו הדבר ואינו יודע כל התורה שמעון ב"ע מומחה הוא לאותו דבר אך באמת לק"מ, בין לרש"י בין לתוס' [סנהדרין ה'] דלרש"י דיהיב טעמא משום בצדק תשפוט, ע"כ דאליבא דמאן דלא ס"ל ע"פ קאי, וסוגיא דהכא דאמר מה ריבים בשלשה, וקאי אקרא ע"כ דס"ל ע"פ כתוב כאן, ולדידי' אליבא דרש"י אה"נ דלד"מ נמי אין יחיד מומחה דן. ולד' התוס' שם נמי לק"מ דהא לדידהו מה דיחיד מומחה כשר לדון משום תקנת חכמים היא, וא"כ בסנהדרין שם דקאי אקרא שפיר קאמר אי מה ריבים בשלשה אי לאו דאשכח קרא מיוחד להתיר נגעים ביחיד. עכ"ד אבא הג' זצ"ל בגליונו:)**

ולענין אי פוסלת הצטרפות הקרוב גם את השאר אף בדיינין, כדרך שפוסלת בעדים, מילתא דא לא ברירא. ידוע מ"ש המ"ל פט"ז מה' עדות בשם כנה"ג דקו"פ פוסל בדיינין כדרך שפוסל בעדים, ובתומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח הוכיח דעת הרי"ף דאינו פוסל, ודעת הראב"ד [ברמב"ם פי"א מה' סנהדרין] דפוסל גם את השאר:

ולכאורה עלה בדעתי להוכיח דעת רש"י ז"ל כדעת הראב"ד ומוהרח"ש, דפוסל כל הועד, והוא מהא דש"ס סנהדרין [ל"ו, א.] דאברייתא דהתם, הטהרות והטמאות אב ובנו רב ותלמידו מונין להם שנים כו', ד"מ וד"נ אין מונין להם אלא אחד כו', כ' רש"י ז"ל, וז"ל אבל ד"מ וד"נ שמנין שלהם בתחילת דין מן התורה, ד"מ בשלשה, וד"נ בכ"ג כו', אין אב ובנו כשרין זה עם זה, ולא הרב ותלמידו מונין להם אלא אחד, כו' וסיפא דברייתא לא ישב בצדו אפילו שותק, אלא עומד והולך לו. עכ"ל רש"י ז"ל. וסוף ד' רש"י הללו נראין כמיותרים לגמרי, וידוע שאין דרכו של רש"י ז"ל בפירושו אלא לפרש ד' הגמרא, ולא להורות פסקי הלכות, ולאיזה צורך הביא רש"י כאן לסוף ד' הברייתא (דלא ישב בצדו) שלא נזכרו כלל בגמרא. ועוד שגם ראש דברי רש"י תמוהים, דברייתא עירבה יחד אב ובנו ורב ותלמידו, ורש"י ז"ל הפריד בין הדבקים, דעל אב ובנו כ' שאין כשרים זע"ז, ועל רב ותלמידו כ' שאין מונין להם אלא אחד:

מזה מוכח לענ"ד דרש"י כמו הרח"ש ס"ל, דאב ובנו, באמת אף גבי דיינים אפילו באחד אין מונים להם, כדין קרוב ופסול גבי עדים, אלא דא"כ תקשי אלישנא דברייתא, מ"ט באה ועירבה שני הדברים, אב ובנו ורב ותלמידו בחדא מחתא (והא אב ובנו אפילו א' אין מונין, דפוסל כל הועד), כדי לתרץ זה מסיק רש"י לסיפא דברייתא, דלא ישב בצדו אלא עומד והולך לו, כלומר דא"כ נמצא דתחילת ישיבתו לא הוי רק למיחזא, ובכהא"ג הא אף בעדות גופא אינו פוסל את השאר וניחא מה דעכ"פ מונין לו. [וע' בלשון הראב"ד פי"א מה' סנהד' שם]. ולהלן בדברינו יבואר, שגם ראש ד' רש"י ז"ל בסנהדרין ל"ו שם מדויקים מאד:

עכ"פ הוכחנו שיטת רש"י, דקו"פ פוסל כל הועד אף בדיינין. אבל המ"ל הוכיח שיטת רש"י ממקום אחר [יבמות, ק"ד.] ההיפך, מזה. דאהא דאמר התם חלצה בשנים או בשלשה ונמצא א' מהם קו"פ פסולה, כ' רש"י ז"ל וז"ל "או בשלשה, דהדר הו"ל כשנים", משמע עכ"פ דשנים מיהו הויין, וע"י צירופו של זה אינם נפסלים. והתומים בסי' מ"ו דחה, דרש"י בא לפרש אליבא דכו"ע, היינו אפי' למ"ד דבד"מ תתקיים בשאר אפילו לענין עדות אבל זה דחוק, דהא אנן קיי"ל דפוסל כל הועד אף בד"מ:

ומטיבותי' דבעל מ"ל ז"ל אמינא, דאם בא להוכיח שיטת רש"י מהא דיבמות, עדיפא הו"ל להוכיח, לא לבד מיתור לשונו אך גם מעצם הסוגיא. דהנה איתא התם בסיפא דמתניתן, ר"ש ור"י הסנדלר מכשירין בשנים, וכ' רש"י ז"ל, ל"ג בשנים. דהא בהא קאעסיק נמי ת"ק. עכ"ד רש"י ז"ל. ובתוס' שם כתבו וז"ל, ולאו דוקא בשנים, אלא לשון עדות בעלמא נקיט, ובקונטרס לא גריס שנים. עכ"ל התוס'. ומבואר לענ"ד דבאמת רש"י ותוס' לאו חדא מילתא אמרי:

דלרש"י אליבא דר"ש וריה"ס עכ"פ בעינן שנים (ודלא כר"ע בבית האסורין שהכשיר אפילו ביחיד, ואפילו ביל"ב.) ועכצ"ל דאינהו נמי דרשי זקנים שנים, כת"ק דר"י ביבמות ק"א שם, אלא דבהא פליגי, לת"ק ילפינן עוד שלישי מכללא דאין בי"ד שקול, ולר"ש וריה"ס אולי ס"ל דל"ש אין בי"ד שקול אלא בדין ממש, דתלוי בשקול הדעת, ולא בחליצה (וכעין זה כ' התוס' שם לענין סמיכת פר) וממילא דסגי בשנים, ושנים עכ"פ בעינן. אלא דאעפי"כ לא גריס רש"י שנים בדבריהם של ר"ש ור"י הסנדלר, משום דשפת יתר היא, דהא בשנים נמי קאעסיק ת"ק, (כלשונו של רש"י ז"ל) משא"כ לתוס' שכ' להדיא "ולאו דוקא שנים, אלא ל' עדות בעלמא נקיט", הרי מבואר מדבריהם להדיא דלר"י וריה"ס חד נמי כשר לחליצה, והתוס' בזה לשיטתייהו [לעיל, ק"א] דבחליצה נמי א"א בבי"ד שקול, וא"כ ממנ"פ אי דרשי קרא דזקנים, ג' נמי לבעי, וע"כ דלא דרשי, וא"כ אפילו בחד נמי סגי:

הרי דרש"י ותוס' מחולקים בדעתייהו של ר"ש וריה"ס, דלרש"י בעו עכ"פ שנים בחליצה, ולתוס' סגי להו בחד נמי כמו לר"ע:

**(וראי' ברורה לדברינו מד' רש"י [לעיל ק"ד] אלא יחידי קשיא לי', דתנן חלצה בשנים כו' ר"ש וריה"ס וכו' ומעשה באחד שחלץ ביל"ב ובא מעשה לפני ר"ע כו', עכ"ל הש"ס. וע"ז כ' רש"י שם וז"ל ביחידי, יחידאה תני לה, דתנן ובא מעשה לפני ר"ע כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר היא ברש"י, שהעתיק ל' הש"ס, אבל לדברינו ד' רש"י מדויקים, דאילו הש"ס הזכיר תרוייהו, בין להא דר"ש וריה"ס, ובין דהא דר"ע, והי' אפשר לומר דכלהו כיחידאי חשיב להו הש"ס, ודגם לר"ש וריה"ס שנים ל"ד (וכס' התוס') ובחד סגי גם להו, משו"ה דייק רש"י, ובהעתקתו לד' הש"ס השמיט להא דר"ש וריה"ס, ונקט רק לדר"ע לחוד, להשמיענו דעובדא דרבה שהכשיר ביחיד כר"ש וריה"ס נמי לא אתיא רק כר"ע לחוד:)**

ויסוד מחלקותם נראה כמו שנבאר:

דהנה על שיטת בעל כנה"ג, דגם בדיינים קו"פ פוסל כל הועד, קשה לכאורה, לאו דוקא מדיוקא דל' רש"י לחוד, כמו שדייק המ"ל, אך גם מעצם הסוגיא. דהא מתניתן תרתי אמרה, חלצה בשנים, או בשלשה ונמצא א' מהם קו"פ פסולה, ור"ש וריה"ס דמכשרי, משמע דבתרוייהו מכשרי, ובשלמא בשנים דמכשרי ניחא, אפילו אי דרשי זקנים, דאפשר דלא ס"ל הא דאין בי"ד שקול לענין חליצה, וכדאמרן לעיל בשיטת רש"י, אך שלשה ונמצא קו"פ למה מכשרי ר"ש וריה"ס, והא זה גרע משנים, דפוסל כל הועד, אלא ע"כ דלר"ש וריה"ס באמת אין קו"פ פוסל את השאר בדיינין, ומדידהו נשמע לרבנן נמי, דהא דפסלי רבנן לא פסלי אלא בשלשה דוקא, דאי מדלית מהם לחד קו"פ הדר הו"ל כשנים, (וכל' רש"י ז"ל) אך אי הי' שם יותר משלשה, אף לרבנן חליצתה כשרה, ומשום דאי מדלית לי' להקו"פ, אכתי פשו להו תלתא, דאלת"ה למה נקט התנא שלשה ונמצא קו"פ, והא ה"ה אפילו כשהן מאה נמי:

ואין ספק דרש"י ז"ל מהכא דייקי, דמדנחית תנא למנינא וכתב ג' ונמצא א' מהם קו"פ, ש"מ דדוקא בשלשה פסלי ומשום דהדר הו"ל כשנים. (וכלשונו של רש"י ז"ל):

עכ"פ מדר"ש וריה"ס (דמכשרי בשלשה ונמצא א' מהם קו"פ) ודאי משמע דלא כבעל כה"ג, ומדרבנן לא שמעינן ההיפך, אלא דנלענ"ד דכ"ז אינו רק אליבא דרש"י, ולא לשיטת התוס' וכמו שנבאר:

דהנה על שיטת כנה"ג בלא"ה הקשה בקצוה"ח מהא דריש פ"ק דסנהדרין דאמר התם לראב"י מדאורייתא חד נמי כשר, והא דתקנו ג' משום יושבי קרנות, דבשלשה א"א דלית בהו חד דגמיר. ולכנה"ג מה הועילו חכמים בתקנתם, סו"ס הך דלא גמיר יפסול גם לאינך מטעם קו"פ:

וכ' אאמו"ר הגאון זצ"ל בספרו בית הלל על חו"מ תירץ, בהקדם מה דהוי קשיא לי', לפי"מ דקיי"ל דע"ה כשר לעדות אם הוא בדרך ארץ, א"כ למה טרח הש"ס [נדה, נ'.] לצייר מי שכשר להעיד ופסול לדון, ואמאי ל"א בפשיטות לאתויי ע"ה (דלראב"י נמי פסול) ועכצ"ל עפי"מ שהשריש התומים בחו"מ סי' ל"ו דאשה וקטן אינם פוסלין את שאר העדיות משום דאינם כלל בגדר עדות, א"כ ה"נ י"ל דע"ה שאינו יודע איך לדון אינו בגדר דיין כלל ומשו"ה א"א לאוקמי למתניתן דנדה דיש שכשר להעיד ופסול לדון בכהא"ג, דמשאינו בגדר דיין, אינו כלל בגדר "פסול לדון":

ובזה יש לתרץ ק' הקצוה"ח על שיטת כנה"ג, דכי היכי דאשה וקטן אינם פוסלין בצירופן שאר העדיות, לפי שאינם בגדר עדים כלל, כך הנך דלא גמירי ולא סבירי אינם פוסלים צירוף הדיינים משאינם כלל בגדר דיינים. עכ"ד אבא זצ"ל בספרו:

עוד העיר אבא ז"ל ובספרו שם סי' ג') הערה גדולה לענין דינו של בעל כנה"ג מד' הירושלמי פ"א דהוריות ה"ד על המשנה דהורו בי"ד והי' א' מהם גר נתין או ממזר, ר"ח ור' מנא, ח"א בתוך שבעים וחרנא אמר חוץ לשבעים, מאן דאמר חוץ לשבעים ניחא, ומאן דאמר תוך לשבעים הא חוץ לשבעים לא (כלומר ולמה לא יפסול אפילו חוץ לשבעים וע"ז משיב:) מכיון שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן. עכ"ד הירושלמי. וכ' אבא זצ"ל בספרו שכפי הנראה ר"ח ור' מנא בהא פליגי אי פוסל קו"פ בדיינים אפילו כשהוא חוץ למנין (וכשיטת כנה"ג) או דוקא מתוך המנין:

והנה הלום ראיתי שני נביאים שלא ראו זא"ז התנבאו בסגנון אחד, שגם לא ז"ל קוטנא העיר בספרו ישועות ישראל מד' הירושלמי הנ"ל לענין שיטתו של כנה"ג, ואולם אנכי בענין כתבתי כבר בהגהותי לספרו של אבא ז"ל שאין מן הירושלמי ראי', ואקדים ואומר שבפסקי הרמב"ם ז"ל נראה לכאורה כעין סתירה באותו הענין, שבפט"ז מה"ע כתב וז"ל וכן שאר מיני פסולין "כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים". הרי משמע דבאופן זה ממש כמו שפוסל בעדים, ואפילו חוץ למנין, וכשיטת כנה"ג, אבל מדבריו ז"ל בה' סנהדרין משמע דרק כשהוא א' מן השלשה אזי פוסל, אבל אם יהי' שם ג' חוץ ממנו שפיר דמי:

ואולם לענ"ד יש ליישב סתירה זו בפשטות, דהנה המקור לשיטת כנה"ג כמדומה הוא ממ"ש [ע' ירושלמי פ"ג דסנהדרין] אמרה "תורה הרוג עפ"י עדים הרוג עפ"י דיינים, מה עדים אין קרובים זל"ז אף דיינים אין קרובין זל"ז", ומינה כמו בעדים אפילו בחוץ למנין פוסל, כך בדיינין דיליף מינה:

ומדאתינן להכא לא רחוק לומר דכ"ז הוא רק בפסול כללי, דשייך בעדים כמו בדיינים, וכגון קרוב דאיירי בי', או רשע דחמס וכדומה), דבהא הוקשו דיינים לעדים, משא"כ באותן הפסולים המיוחדים לדיינים בלבד ולהעיד הם כשרים, (כגון גר שאין אמו מישראל, וסומא בא' מעיניו אליבא דר"מ, וממזר ונתין דפסולים לדון וכלם כשרים להעיד) כיון דליכא למילף פסולייהו מהקישא דעדים, אפשר דבהא אף כנה"ג יודה, דנהי דפסול לדון, מ"מ אינו פוסל את כל הועד:

ולפי"ז מתישבת היטב הסתירה שבפסקי הרמב"ם ז"ל, דבפט"ז מה"ע, דהתם קאי הרמב"ם לענין הפסולים הכוללים בין להעיד ובין לדון, שפיר כתב הרמב"ם, וכן שאר מיני הפסולים שכשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים", כלומר ואפי' הן מאה, דמהקישא יליף לה א"ת הרוג בעדים כו', וכדאמרן. משא"כ בפ"ב מה' סנהדרין, דבפסול גרים מיירי, דהו"ל פסול המיוחד בדיינים לבד, שם דייק הרמב"ם וכ' בי"ד של ג' "שהי' אחד מהן גר" ה"ז פסול, דמדא"א למילף לי' מהקישא דעדים, אינו פוסל אלא כשהוא מן המנין, ולא כשהוא חוץ למנין:

ומעתה י"ל דגם מהך דירושלמי דהוריות אין ראי' כנגד שיטת כנה"ג דהא התם להדיא בגר נתין וממזר קאמיירי, וכלהון פסולין המיוחדים לדיינים בלבד נינהו, וע"כ לא פליגי ר"ח ור' מנא אלא בהא דלחד מ"ד אפילו בכהא"ג פוסל כל הועד, ואפילו חוץ לשבעים ולאינך אינו פוסל אלא כשהוא בתוך שבעים אך בפסולים הכוללים בין בעדים ובין בדיינים ואיתנייהו בכלל ההיקש אפשר דבכהא"ג כו"ע מודים לשיטת כנה"ג דפוסל אפילו חוץ למנין:

כל זה העירותי בהגהותי לספרו של אבא ז"ל בשכבר הימים, ועכשיו כשבא לידי ספרו של הגאב"ד דקוטנא ז"ל מצאתי שגם הגאון הנ"ל יצא לחלק בין הפסולים הכוללים ובין הפסולים המיוחדים לדיינים לחוד, ואני מוסיף דבחילוק זה מתורצת גם הקושיא המפורסמת של בעל קצוה"ח ז"ל על שיטת כנה"ג מריש סנהדרין (היינו ממה שאמר ראב"י התם דבתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר), דהא עכ"פ הך פסול דלא גמיר אינו אלא פסול המיוחד לדיינים לחוד (דלעדות ע"ה נמי כשר כל שהוא בד"א) ובהא אפשר דגם כנה"ג יודה שאינו פוסל את השאר. (וגוף תשובת מהרח"ש דמייתי מ"ל פט"ז מה' עדות אינו כעת ת"י):

**(ואמנם כבר העירותי בהגהותי לספרו של אבא זצ"ל דבאמת על גוף הראי' מירושלמי דהוריות, שנתכונו לה אבא זצ"ל והגאון זצ"ל מקוטנא, יש להשיב, דהא מצינו בבי"ד של הוריות מה שאין בכל שאר בתי דינין, והוא עפימ"ש ר' יונתן [הוריות ג' ב'.] ישבו מאה עד שיורו כלם, ואעפ"י דבכה"ת כלה רובו ככלו שאני הכא דכתיב כל עדת. ע"כ. איברא דבש"ס דילן איתותב ר' יונתן, אבל בא וראה שגם בירושלמי ה"ב שם איתמר מילתא דא דר' יונתן והתם "ר' מנא בר תנחום" אמרה "נכנסו מאה עד שיורו כלם". ושם בירושלמי לא זו בלבד דלא אתותב הך מ"ד, אלא דסוגיא דסתמא דש"ס כותי' רהיטא, דהא שקיל וטרי אליבי' ומבעי לי' הא דר' מנא ב"ת, דאמר נכנסו מאה עד שיורו כולן, אף בחזירה כן, או רוב כת יעויי"ש:

וברור הדבר לענ"ד דר' מנא ב"ת דהכא, איהו ר' מנא דלהלן (בה' ד') בר פלוגתי' דר' חנינא שם, דפליגי בא' מהם גר אי תוך שבעים או חוץ לשבעים, ותסתיים דר' מנא הוא דאמר אפילו חוץ לשבעים, ולדידי', ולגבי בי"ד דהוריות, אי שום סברא לחלק בהי' א' מהם גר, אי תוך לשבעים אי חוץ לשבעים, דמדגזה"כ הוא בהוריות דאם ישבו מאה עד שיורו כולן, דמדהוראת כלם מעכבת אפילו במאה, א"כ כשהי' א' מהם גר לא עדיפא הוראתו של הפסול מאילו לא הורה כלל (ובהוריות ג"ז מעכב). ור"ח דפליג עלי' (ואמר תוך לשבעים) או דלא ס"ל כר' מנא גם בהא דבעינן עד שיורו כולן, או דאפילו ס"ל מ"מ עדיף לי' (בחוץ לשבעים) צרופו דגר מצרופו דכשר שלא הורה כמותם, וכדקאמר התם טעמא, שמכיון שאינו ראוי להוריי' ה"ז כאבן", כלומר, וע"כ לא מעכבת הוראת כולן אלא כשכולן ראויין להוריי', משא"כ בגר לא דמי לישבו מאה, אלא לישבו לכתחילה מאה חסר חד:.

ועפי"ז י"ל דאין שום ראי' מכאן להכרעת דינו של בעל כנה"ג, דהוריות מילתא אחריתא היא, ור' מנא דירושלמי לשיטתי' דאיהו ר' מנא ב"ת דלעיל בה' ב' דאפילו הן מאה עד שיורו כולן. ודבר זה נכון מאד. ואמנם ראיתי במראה הפנים בירוש' דהוריות שם דפשיט לי' דלא קיי"ל כהך מ"ד עד שיורו כולן, ובמחכ"ת לא דק, דאמת הוא שבש"ס דילן אתותב, אך סוגית הירושלמי דייקא להדי' כותי' וכמו שנתבאר למעלה:)**

ובמקום אחר (בהגהותי לספרו של אבא ז"ל לסימן ח') כתבתי דקושית קצוה"ח על שיטת כנה"ג יש לישב גם בפשטות, דעד כאן ל"א דקו"פ פוסל את כל הועד אף בדיינין, אלא בענין הצריך מספר ידוע, כלומר צרוף מספרי, דאז שפיר י"ל דמכיון שנצטרף פסול עמהם מבטל כל הצרוף, וזה ניחא בעדות שהתורה אמרה עפ"י שנים עדים (ומה שע"א זוקק לשבועה הוא משום דהיכי דאפשר לברורי מבררינן) בהא שפיר א"ת שאם הלכו ונצטרפו השנים עם עוד א' קו"פ בטל כל הצרוף. וכן י"ל דגם בד"נ ואפילו בד"מ למ"ד דבעינן שלשה מה"ת, משא"כ בד"מ אליבא דר' אחא, דס"ל דבאמת מה"ת חד נמי כשר, ומה שהצריכו חכמים ג' אינו אלא משום חשש יושבי קרנות, ומשום דבתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר, ובהך חד לחודי' סגי, ולא בא הצרוף אלא כדי לבא על ידי זה לחד דגמיר, א"כ איך נימא בכהא"ג דצרופן של הנך דלא גמירי פוסלין את הגמור והא באמת אין זה האחרון צריך שום צרוף כלל (ואין זה דומה לשני עדים ונמצא קו"פ דאין השני זוקק אפילו לשבועה [ע' חו"מ סי' ל"ו] דהתם שאני שמתחילה לשם חיוב ממון באו, ובהא הצרוף מעכב, ומשנצטרפו זע"ז ע"כ בטלה עדותם לגמרי, משא"כ בדיינין ואליבא דר' אחא שאין הצרוף הכרח מצד עצמו, אלא משמש הכשר כדי לבא עי"ז לידי חד דגמיר, בהא לא איכפת לן כלל מה שנצטרפו הנך דלא גמירי, דהיכי שאין צורך בצרוף אין הצרוף מחריב בי'. (ובס' שעהמ"ש בחנם נדחק בקושיא זו, והדבר פשוט כדאמרן ואמנם עפי"ז לא תתפרנס שיטת בעל כנה"ג אלא למ"ד ע"פ כתיב כאן, היינו דלא כרב אחא, וכדס"ל באמת להרבה פוסקים, וכרבא דאיהו בתרא):

**(ובזה יתבאר דיוק ל' רש"י סנהדר' ל"ו שם אבל ד"מ ודנ"פ שמנין שלהם בתחילת דין מה"ת וכו', כלומר רק למ"ד ג' מה"ת אז אינם כשרים זע"ז ולא אליבא דר"א ברי' דר"א:)**

והנה כתבנו למעלה דממתניתן דיבמות משמע לכא' דלא כבעל כנה"ג, דהא מסיק התם דבשנים או בשלשה ונמצא אקו"פ ר"ש וריה"ס מכשירין, ואי ככנה"ג נהי דבשנים ס"ל לר"ש וריה"ס דסגי, מ"מ הא שלשה ואקו"פ גרע משנים, ולמה מכשירין אף בזה (ומדידהו נשמע לרבנן, דע"כ ל"פ אלא משום דלדידהו ג' דוקא בעינן). ואולם לפי"מ שהעלינו כאן לא תקשי מזה אלא אליבא דרש"י אך לשיטת התוס' לק"מ, דהא כבר הוכחנו למעלה דרש"י ותוס' פליגי דאליבא דר"ש וריה"ס, היינו דלרש"י עכ"פ שנים בעינן אף לר"ש וריה"ס ואלא דלא איכפת להו בבי"ד שקול לענין חליצה) ולתוס' שנים לאו דוקא ואחרי שהוכחנו כאן דאפילו לבעל כנה"ג אין צרוף ק"פ פוסל אלא היכי דבעינן צרוף, אבל במקום שאין צורך בצרוף מספרי וכגון לר' אחא דחד נמי כשר) אף כנה"ג יודה שאין צרופו של קו"פ פוסל כלל, א"כ אליבא דתוס', דלר"ש וריה"ס חד נמי כשר לחליצה, תו אין שום ראי' מדבריהם (ממה שמכשירין בחליצה בנמצא א' מהם קו"פ) נגד שיטת כנה"ג. ודו"ק:

איך שיהי' הנה הסירותי בעז"ה מעל הכנה"ג את הקושיות שהשתערו עליו מן האחרונים, עכשיו נלענ"ד דיש סמוכין גדולים לשיטתו מדברי המדרש המובא בראש מאמרנו זה, דלפי שיטה זו יתבאר סגנון ד' המדרש הנ"ל כמין חומר:

"הלכה קרובו של אדם מהו שיהא מותר לישב בדינו, ראה שלא שאל מהו שיהא מותר "לדונו" דזה זיל קרי בי רב הוא דכל הפסול להעיד פסול לדון אלא כך שאל מהו שיהא מותר "לישב" ולהצטרף עם ועד של דיינים כשרים המספיק מצד עצמו, מבלי שיפסול את כל הועד? וע"ז מסיק המדרש:

כך שנו חכמים אלו הן הקרובים (ובזה בודאי אין שום ספק שאם הקרוב פסול להעיד, ממילא דפסול לדון, אלא עיקר החדוש הוא בזה):

כשם שהקרוב פסול להעיד (כלומר ממש באותו האופן, היינו אפילו כשיש שם שנים חוץ ממנו:) כך הוא פסול לדון בכהא"ג ממש, ואפילו כשהוא חוץ מן המנין:

הלום ראותי בברכי יוסף חו"מ סי' ז' שהביא בשם תשובת הרשב"א כ"י כלל ה' סי' ס"א שכתב דאפילו לשמואל דשנים שדנו דיניהם דין אם דנו ג' והא' קרוב כו' בטל הדין וכו'. ואי נימא דכי היכי דא' בריש סנהדרין רב אחא ס"ל לדשמואל ה"נ שמואל ס"ל לדרב אחא דחד נמי כשר, א"כ יהי' מזה סתירה למה שחלקנו לעיל דאפי' למאן דפוסל כל הועד בדיינין מ"מ לרב אחא אינו פוסל, ע' מ"ש למעלה. וצ"ע:

ולענין מ"ש למעלה דבנגעים כל עיקר ראיית הנגע ע"י כהן היא לחובה, ע"ז יש להשיב לכאורה, דהא משכחת לה בשכבר נטמא ע"י כהן אחר, ואח"כ נרפא, והכהן הקרוב בא לטהרו, וכסבור הייתי מתחילה לפום רהיטא דבעינן דוקא שאותו הכהן שטמא הוא יטהרנו, אבל באמת אין הדבר כן, וע' רמב"ם פ"ח מה' ט"צ ה"ד וז"ל וכהן שראה הנגע בתחילה הוא שרואהו בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב' והוא שמסגירו או מחליטו וכו'. מת הכהן שראהו תחילה או שחלה רואהו כהן אחר עכ"ל הרמב"ם שם, אעפי"כ אין מזה תפיסה לדברינו, דסו"ס תחילת ראיית נגעים ע"י הכהן הוא תמיד לחובה וכמו שבארנו למעלה. ועיין:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה