אור ברסלב

המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת תבא

פרשת תצא - ב

לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי וגו'

הרמב"ם ז"ל מנה במנין הלאוין לאוכל מע"ש באנינות וכן בקדשים מק"ו, כמבואר בזבחים ק"ד וש"ד, ואפילו כ"ג שמקריב באנינות מ"מ אינו אוכל מדאורייתא, כמבואר בקרא ואכלתי חטאת היום:

וביומא י"ג, ת"ר כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ר' יהודה אומר כל היום, מאי כל היום, א' רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו. א"ל אביי השתא לר' יהודה אפוקי מפקינן כו', אלא א"ר, לומר שאינו עובד כל היום, גזרה שמא יאכל. ע"כ:

והנה לפי הך אוקימתא קמייתא דרבא דר' יהודה בא להוסיף על ד' ת"ק (דאפילו מתוך ביתו מביאין אותו להקריב) דברי ר"י סתומים, ולכאורה העיקר חסר מן הספר דממה שאמר ר"י כל היום, הא אכתי לא שמענו כלום:

ולכאורה קשה, מקמי דשמע רבא לברייתא דאביי (דס"ל לר"י להדיא דמניח עבודה ויוצא) מאי דוחקי' דרבא לפרש דר"י בא להוסיף, נימא דלא בא אלא לפרש, ואז יהיו דבריו מדוייקים מאד, דהנה ידוע בכ"מ בש"ס דטפי איכא למיגזר לשמא יאכל היכי דאין היתר לאיסורו, אבל באיסור שיש לו היתר לא גזרינן לשמא יאכל, ואפשר דמשו"ה אמרו כ"ג מקרוב אונן ולא גזרו לשמא יאכל, משום דזמן אכילת קדשים (ואפילו ק"ק) הא עכ"פ לא פחות מיום ולילה, ואנינות דאורייתא אינה אלא ביום, ונמצא דיש היתר לאיסורו מה"ת, דיוכל לאכול בלילה, וא"כ הא י"ל דהיינו מאי דקאמר ר' יהודה ובאמת לא בא אלא לפרש ד' ת"ק) כל היום, כלומר הא דאינו אוכל אינה אלא שכל היום, ובלילה מותר, ונמצא דיש היתר לאיסורו ומשו"ה רשאי להקריב ולא גזרו לשמא יאכל:

איברא דמצינו לר' יהודה [זבחים צ"ט, ב'] דס"ל דאנינות דיום מיתה אף בלילה מה"ת (ופליג התם אדר"ש) אבל משום הא לא איריא דהא בלא"ה הוכיחו התוס' יומא י"ג שם דהך ברייתא דת"ק אאנינות דיום קבורה קאי, ובהא אף ר"י מודה דלילה אינו אלא מדרבנן. וא"כ הדר קשיא אאוקימתא קמייתא דרבא מאי דוחקי' לאמר דר' יהודא בא להוסיף, נימא שלא בא אלא לפרש דמשו"ה רשאי להקריב ביום לפי שאיסור אכילתו אינו אלא "כל היום":

כך הוי קשיא לי מריש בהך סוגיא דיומא, ואמנם באמת עדיפא יש להקשות בסגנון זה גם בסוגיא דמנחות ס"ז על המשנה דמשקרב העומר היו מוצאין שוקי ירושלים כו' ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין כן, ופריך בגמרא ולא גזר ר"י דילמא אתי למיכל והא חמץ וכו' ומאי קשיא, נימא דחמץ שאני דר' יהודה לשיטתי' דס"ל דחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלאו, ולדידי' לית היתר לאיסורו מה"ת, ע"כ שפיר גזר ר"י דילמא בשעת בדיקתו בתוך המועד יבא לאכלו, משא"כ בחדש דלכו"ע יש היתר לאיסורו וע"כ לא גזרו בי':

וקושיא זו האחרונה מצאתי שכבר העיר עלה אבא הגאון זצ"ל האבד"ק לובלין בהגהותיו למשניות דמנחות ותירץ וז"ל י"ל דבזה נמי ר"י לשיטתי' אזיל מהא דש"ס סוטה ז' (אמשנה דמוסרין לו שני ת"ח שמא בעלה יבא עלי' בדרך) ר' יהודה אומר בעלה נאמן עלי', הרי דלא חש ר"י לפרכא דפרכי לו' חכמים התם מה לנדה שכן יש היתר לאיסורה, תאמר בסוטה שאין לה היתר, ומדלא שני לי' לר' יהודה לענין גזרה שמא יבא לדבר עבירה בין יש לו היתר בין אין לו ע"כ שפיר מקשה הש"ס אדר"י לשיטתו מ"ט גבי חדש לא גזר לשמא יבא לאכלו ובחמץ גזר, דנהי דלר"י חמץ אין היתר לאיסורו מה"ת אף לאח"ז מ"מ הא קמן דר"י לית לי' חילוק זה. עכ"ל אבא הגאון זצ"ל בגליון ודפח"ח:

ומדאתן עלה מיושב גם מה שהקשינו לעיל בסוגיא דיומא י"ג מנא לי' לרבא באוקימתא קמייתא דילי' למידחק ולמימר דמה שאמר ר"י "כל היום" היינו להוסיף להביאו לעבודה אפילו מביתו דילמא לא בא ר"י אלא לפרש דמשום שאין איסור אכילתו אלא כל היום ע"כ לא גזרו על הקרבתו. דאליבא דר' יהודה לא הוי מצי רבא למימר הכי מדשמעינן לר"י דלא מחלק כלל בין יש היתר לאיסורו לאין לו היתר:

ואמנם מהך דסוטה ז' דמייתי אבא ז"ל יש לענ"ד להקשות אסוגיא דיומא מצד אחר. ואקדים מה שראיתי בס' שעה"מ פ"ה מה' יסוה"ת דמייתי לשיטת הטו"ז הידועה שכל דבר שהתירו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו, והביא בשעה"מ ראי' לדבריו מדברי ר' יוסי במשנה דע"ז מ"ג, א"ל ר' יוסי לחכמים והלא כבר נאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם וגו' ואשליך את עפרו וגו', ולכ"ק לשיטת התוס' דשלא כד"ה אף באיסור ע"ז אינו אלא מדרבנן א"כ מאי ראי' מייתי ר' יוסי מקרא, דילמא אה"נ דמה"ת שרי דהוי שלא כד"ה, אבל חכמים גזרו, אלא ע"כ דר' יוסי הכי קאמר דמדהתיר הכתוב בהדיא א"א לחכמים שיגזרו עליו. עכ"ד שעה"מ:

ואנכי בעניי כתבתי במק"א (עמ"ה פ' נשא) דאפשר לומר דהך דינו של הט"ז בפלוגתא דתנאי תליא בברייתא דסוטה הנ"ל והביא האיש את אשתו, מן התורה האיש מביא את אשתו אבל אמרו חכמים כו' ר' יוסי אומר בעלה נאמן עלי' מק"ו וכו' ר' יהודה אומר "מן התורה האיש מביא את אשתו", ר' יהודה היינו ת"ק, איכא בינייהו אבל אמרו חכמים. עכ"ל הש"ס:

ולכאורה הלשון בדברי ר"י מוקשה מאד, דהא גם ת"ק אמר דמה"ת האיש מביא א"א, (ורק משום גזרת חכמים אתי עלה) ואם ר"י בא לחלוק גם ע"ז א"כ העיקר חסר לאו מן הספר בדבריו, ומה זה שחזר ואמר מה"ת האיש מביא וכו', הא לענין זה אין חילוק ביניהם כלל וכתבתי שם בספרי ח"ד דהיא הנותנת, דלת"ק אפילו בדבר שהתירו מפורש בתורה יש כח ביד חכמים לגזור וזהמ"ש ת"ק "מה"ת האיש מביא אבל אמרו חכמים" כו' אך ר' יהודה לא ס"ל הכי (וכדעת הטו"ז) וזהו מה דדייק ר' יהודה:

מן התורה האיש מביא א"א, כלומר וא"כ תו אי אפשר שיגזרו בה חכמים:

ומדאתאן עלה הא קמן דאף ר' יוסי בעיקרא דהך דינא כת"ק ס"ל דמדאיצטריך ר' יוסי בהך ברייתא דסוטה למילף התירא מק"ו דנדה, ש"מ עכ"פ דאי לאו ק"ו הוי מודה לו לת"ק דאפשר לגזור אפילו כשההיתר מפורש בתורה, וזהו להיפך ממה שהוכיח הגאון בעל שעה"מ לשיטת ר' יוסי מהא דע"ז:

איך שיהי' הנה דעת ר' יהודה מוכח מברייתא דסוטה דפליג על ת"ק בעצם הסברא, ולדידי' באמת אין כח ביד חכמים לאסור מה שהותר בתורה בפירוש, וכטו"ז, ולפי"ז קשה לכאורה דר' יהודה אדרבי אודה, מהא דיומא י"ג, דאיך אמר התם אליבא דמסקנא דרבא בדעתי' דר' יהודה דכל היום אינו עובד משום גזרה דילמא אתי למיכל באנינות ואיך אמר בברייתא אליבא דר"י דאפילו כשהתחיל לעבוד מניח עבודה ויוצא והא התורה אמרה בפירוש ומן המקדש לא יצא והא שמעת לי' לר' יהודה מהא דיחוד דסוטה שבדבר שהתירו מפורש אין כח ביד חכמים לאסור ולע"ע הדבר צ"ע ולא מצאתי כרגע מי שהעיר מזה על שיטת הטו"ז, וידוע דבשו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"ט האריך בד' הטו"ז, ועפ"י דבריו אולי יש ליישב:

אגב אעיר מה שראיתי להג' בעל מ"ל פ"ג מה' אבל שחידש דלענין איסור אכילת קדשים באנינות אין בין מת בחול למת בשבת או יו"ט וחתר להביא ראי' לדבריו, ולא הבנתי למה הוצרך להביא ממרחק, והא ממקומו הוא מוכרח דהא איתא [במו"ק ריש פ"ג] דכה"ג כל השנה כלה לדידי' כרגל דמי, ויליף להא מהא דמקריב אונן, והכתוב אומר ותקרינה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, הרי מבואר דאעפ"י שאין אנינות ברגל, מ"מ באכילת קדשים אסור מה"ת אף ברגל וז"פ:

ובספרי [פ' ראה פ' ל"ב] ראיתי:

ר' שמעון אומר מכלל שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא וגו' היכן הוא מוזהר, איני יודע, ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך וגו', יכול הנותן במתנה יהא חייב ת"ל לא תוכל לאכול, האוכל חייב ואין הנותן במתנה חייב ע"כ:

והנה ריש ד' הספרי מבוארים דמקרא דלא אכלתי באוני ודוי שמענו אזהרה לא שמענו, לזה בא הכתוב והזהיר בקרא דלא תוכל, (וע' רמב"ם פ"ג דמ"ש). אבל סוף ד' הספרי קשים להולמם דמהיכי תיתי דוקא כאן לחייב את הנותן במתנה, ובס' התוה"מ ראיתי בשם הזי"ר שיכול שאם אכלו המקבל חוץ לירושלים יהי' הנותן חייב, ואין לזה מובן כלל ואיך מפיק לה מקרא דלא תוכל:

ואולם לדעתי יתפרשו ד' ר' שמעון כמין חומר ולשיטתי' אזיל. דהנה הלשון לא תוכל נפלא בסגנונו, ונמצא במקום אזהרה במקומות מספר במקרא, **(את הלשונות הללו אתה מוצא:

גבי משיב אבדה לא תוכל להתעלם, גבי שבעה עממין "לא תוכל כלותם מהר", גבי מנוי מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי, גבי פסח לא תוכל לזבוח את הפסח באחד וגו' וכן באונס ומוציא ש"ר לא יוכל לשלחה כל ימיו:

כמדומה שבכל מקום שהלאו אינו שוה בכל אדם ובכל מצב, רק שהוא מיוחד לפי מצבו הפרטי של אותו האדם והקבוץ או שמעשיו הפרטיים גרמו לאותו הלאו, אז משתמש בלשון זו "לא תוכל", כלומר אתה, לפי מצבך המיוחד, לא תוכל עשוהו. למשל באבדה הנה הזקן שאינו לפי כבודו רשאי להתעלם, ואין הלאו מיוחד אלא למי שאין דרכו להתעלם לפי מצבו, אלמלי היתה אבדה זו שלו, וע"כ דייק הכתוב ואמר "לא תוכל להתעלם":

וכן בשבעה עממין הא ארז"ל במדרש ערש"י שם במאי הכתוב מדבר (כלומר במ"ש פן תרבה עליך חית השדה) אם בזמן שישראל עושין רצש"מ הא אין כל חיה שולטת בהם וכו', הא אינו מדבר אלא בשאין עושין רצש"מ ושוב שפיר דייק הכתוב ואמר לא תוכל כלותם מהר וגו', כלומר רק אתה, כ"ז שלפי מצבך הנך זקוק להתירא מפני חית השדה "לא תוכל" עשוהו:

כמו כן גבי פסח, הנה בספרי שם איתא ר"א בן מתיא אומר בזמן שהם רובם טמאים כו', יכול יהי' יחיד מכריע ת"ל וכו', הרי שלפי המצב המיוחד כשאין רק טמא אחד נוסף על מחצה טמאים אז אינו נדון לא כמיעוט ולא כרוב (ולד' רב כהנא בש"ס שם אין עושין לא בראשון ולא בשני) ומשו"ה שנה הכתוב בלשונו ואמר "לא תוכל לזבוח הפסח באחד" וגו':

וכך אתה מוצא גם באונס ומוצש"ר, דהא באמת לכל אדם אין שום איסור בגרושי אשה (לב"ה. עכ"פ) ולא נתיחד איסור זה רק למי שקדמו לגרושיו מעשה אונס או מוציא ש"ר, וע"כ דייק הכתוב ואמר לא יוכל שלחה (אדם זה לפי מצבו המיוחד):

וביותר ינעם לפרש בזה לישנא דקרא במצות מנוי מלך והוא עפ"י מה שהבאתי דבר נחמד בזה מאת אבא הגאון דלובלין זצ"ל. (ע' ספרי המו"ה ח' זה פ' שופטים):)** וחז"ל בארו ניכול אתה אבל אינך רשאי", וטעמא בעי מדוע דוקא במקומות ההם מפיק קרא לאזהרה דידי' בלשון זו:

והנה על מחלקותו של ר' אבהו וחזקי' בפסחים כ"א, דלר"א כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע הקשה הש"ס אדרבי אבהו מהא דגיד הנשה, ושני כשהותרה נבלה היא וחלבה וכו', ומקשה אלא למ"ד אין בגדין בנו"ט מאי איכא למימר, ומשני מאן שמעית לי' דאין בגדין בנו"ט ר' שמעון, והא לר"ש באמת גה"נ אסור בהנאה. עיי"ש בתוס' שהעלו דלחזקיה ודאי צ"ל תנאי היא, דהיינו דלר' שמעון עכצ"ל דכרבי אבהו ס"ל דכל לא תאכל לא תאכלו אף איסור הנאה במשמע, יעויי"ש. ולהלן שם הקשו התוס' א"כ יהיה לר' אבהו הנהנה מחמץ בפסח בכרת מדכתיב קרא כי כל אוכל חמץ ונכרתה ותירצו דאף ר"א לא אמר אלא היכי דכתיב לא תאכל לא תאכלו, משא"כ הכא דכתיב כי כל אוכל:

הרי דאפילו לר' אבהו אין איסור הנאה בכלל איסור אכילה אלא בשלש לשונות הללו לא תאכל לא יאכלו לא תאכלו, ומעתה יתישבו דברי ר' שמעון בספרי שם כמין חומר, דר' שמעון לשיטתי' דגה"נ אסור בהנאה וכר' אבהו, וממילא אי הוי אמר קרא שלא תאכל בשעריך הטמא והטהור אז הוי גם איסור הנאה במשמע, והי' מוזהר גם "לתת במתנה", אמטו להכי כתיב "לא תוכל לאכול", וזהמ"ש יכיל הנותן במתנה יהא חייב ת"ל "לא תוכל לאכול", (ומדאין בל' זה גם איסור הנאה ע"כ) האוכל חייב ואין הנותן במתנה חייב. (ובזה נסתרו דברי הגאון בעל מנ"ח מ' דאי לא ילפינן כי כל אוכל מקרא דלא תאכלו, כמו"ש בתוס', ולא קרא לא תוכל לאכול מהתם, כמו שהוכחנו מן הספרי, א"כ קרא דלא אכלתי באוני ממנו בודאי לא דמי להא דלא תאכל. עיי"ש במנ"ח ותבין את דברי.):

ועתה נחזור לדברינו הראשונים, הנה עכ"פ ממסקנא דסוגי' דרבא יוצא לנו דבאיסור אנינות מחמיר ר' יהודה בגזרה דשמא יבא לאכול עוד יותר מחכמים דלדידי' אפילו בעומד באמצע עבודה מניח עבודה ויוצא (ולתוס' שם זהו אף בכ"ג) ומטעמא דשמא יאכל. וכן לענין חמץ מצינו לר' יהודה דמחמיר בזה יותר מחכמים, דלר"י אין בודקין בתוך המועד דחייש לשמא יאכל ורבנן לא חיישי התם וכדאמרי טעמא הוא עצמו מחזר אחריו לשורפו וכו':

ובספרי ח' במדבר (עמק הלכה פ' נשא) העירותי דגם בהך סברא גופה דהוא עצמו מחזר אחריו נראה לכאורה שיטות מוחלפות לר"י וחכמים דלכאורה יש לומר מעין ס' זו גם לענין יחוד דסוטה, היינו דלמ"ד הבעל נאמן על אשתו ול"ח לשמא יבא עלי' בדרך, היינו משום דהוא עצמו הולך לבודקה (יעויי"ש מ"ש שם בספרי) ואיך יעשה מעשה לסתור, דהא אם יבא עלי' שוב לא יבדקוה המים דאין הבעל מנוקה מעון:

הרי דבסוטה סמיך ר' יהודא אהך סברא דהוא עצמו מחזר עלי' (ומשו"ה אינו מצריך שילווהו שני ת"ח בדרך) ורבנן לא סמכי, ולענין חמץ איפכא שמעינן להו דר"י אוסר לבדוק בתוך המועד משום שמא יבא לאוכלה ורבנן מתירין משום דהוא עצמו מחזר עלי' לשורפו:

וע"ד החידוד נלענ"ד בישוב סתירה זו כעת, דדבר זה תלוי במחלקת הרמב"ם ותוס' ורא"ש, אי איסור יחוד הוי מה"ת, דלרמב"ם אינה אלא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, ולתוס' ורא"ש הוי מה"ת. ויש לי להוכיח שיטת ר' יהודה דכרמב"ם ס"ל, דהנה כבר העיר כ' אאמו"ר הגאון ז"ל בספרו לחו"מ סי' כ"ח אהא דאמרו ז"ל [בסנהדרין כ"ב, א'] כמה קשים גרושין, מנא לן מדוד, שהתירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש, והקשה אאמו"ר ז"ל לר' יהודה דס"ל דמרבה הוא ובלבד שלא יסירו את לבו, א"כ הא אבישג צדקנית היתה ולמה לא נשאה להדיא, ולא יצטרך לעבור אאיסור יחוד, ותי' אאמו"ר ז"ל דבאמת לר' יהודה גם איסור יחוד לא הי' שם אצל דוד, דהנה ידוע דעל יחוד דפנוי' בי"ד של שם גזרו, ויש לדעת משום מה גזרו, אי משום יחוד דא"א, א"כ עכצ"ל דיחוד דא"א הוי מה"ת ממש, דאל"ה הא הוי גזרה לגזירה, אך י"ל דלאו משום יחוד דא"א, אלא משום ביאה דפנוי' עצמה נגעו בה (והיינו אי נימא כרמב"ם, דפנוי הבא על הפנוי' לוקה משום לא תהיה קדשה, דאל"ה הדר הוי לי' גזלג"ז) והנראה דלר' יהודה הך טעמא בתרא ס"ל, ולפי"ז לר' יהודה ליכא איסור יחוד גבי מלך, דמידי הוא טעמא משום ביאה דפנוי', והא מלך מותר בפלגש, וא"כ ליכא לדידי' איסור תורה אפילו בביאה דפנוי', ומשו"ה לר' יהודה ניחא בפשיטות מה שהתירו לו ליחד, דכמו שהי' יכול לישא בהיתר לר"י דמדביאה עצמה דפנוי' מותרת לו למלך דמותר בפלגש, ק"ו שאין היחוד אסור לו, דהא אמרן דלר' יהודה בכל יחוד דפנוי' דעלמא ג"כ אינו אסור אלא משום ביאה דפנוי', ובמלך גם בביאה ליכא איסורא:

נקטינן מיהות דלר"י טעם יחוד דפנוי' לאו משום יחוד דא"א הוא, (משום דר"י כרמב"ם ס"ל דיחוד דא"א עצמה ג"כ אינה מה"ת והוי גזל"ג) אלא משום ביאה דפנוי'. אך לרבנן אין הכרח, דשפיר י"ל דיחוד דא"א הוי מה"ת וגזרו בי"ד של שם איחוד דפנוי' משום יחוד דא"א, וממילא דאף למלך יחוד דפנוי' אסור. ואין ה"נ דיחודו של דוד עם אבישג לא הוי כדין, אלא מדבנשואין ג"כ לא הוי אפשר, דלדידהו מלך אסור בפלגש, ולהרבות בנשים אפילו כאביגיל ג"כ אסור לדידהו, ע"כ התירו לו ליחד, וכדאמרי כמה קשין גירושין:

והנה בין לרמב"ם בין לתוס' ורא"ש ודאי דטעמא דיחוד דא"א הוא משום לתא דג"ע, וכפשטות ל' הב"י בסי' כ"ב דאה"ע, אלא דלרמב"ם הוי גזרה מדרבנן, ולתוס' ורא"ש התורה עצמה גזרה על יחוד מטעם זה, ואל תתמה היכן מצינו סייג מן התורה, דבאמת מצינו כיוצב"ז גבי חמץ, לפימ"ש הר"ן ריש פסחים, דמפני שהוא איסור כרת ולא בדיל מיני', ע"כ גזרה התורה לעבור עליו בבל יראה שמא יבוא לאוכלו:

ואמנם זה שאמר הר"ן גבי חמץ ע"כ דרק אליבא דר' יהודה אמרה, דס"ל חמץ לפני זמנו בלאו, דהא ודאי שהר"ן לא על הלאו דב"י לחוד אמרה, אלא אעשה דתשביתו ג"כ, דהא תרווייהו בני חדא בקתא נינהו, וא"כ הגע עצמך לר' שמעון דס"ל דלפני זמנו בלא כלום ולבעל המאור דס"ל דלר"ש באכילה נמי מותר מה"ת לפני זמנו, ואעפי"כ הא מודה ר"ש דאיכא עשה דתשביתו משש ולמעלה, (וכדקאמר בעל המאור דלר"ש באכילתו הוא משביתו) וא"כ ע"כ דעשה זו דהשבתה לאו משום דילמא אתי למיכל גזרה תורה, דהא עדיין אכילה עצמה מותרת לר"ש:

נמצא לפי"ז דזה שאמרנו כי בשני מקומות מצינו שהתורה עצמה עשתה סייג לתורה, היינו בחמץ ואליבא דר"ן שצותה תורה בעשה דתשביתו ובלאו דב"י, ובאיסור יחוד אליבא דתוס' וטור, דהוי מה"ת, וטעמו ג"כ משום סייג שלא יבא לידי ג"ע, וכל' המחבר באה"ע כ"ב, (ע' ספ"י יוחסין וכי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית כו' אלא שמתיחד אדם עם אמו, ואינו בא לידי הרגל עבירה. הרי מפורש דאפי' למ"ד דאורייתא, מ"מ הטעם הוא משום הרגל עבירה):

אלא דבאמת שני מקומות הללו אינם אלא אחד:

דלר' יהודה שהוכחנו לעיל שיטתו דס"ל כרמב"ם דיחוד אינו אלא מדברי קבלה אין לו סייג מה"ת עצמה אלא גבי חמץ, ולהחולקים עליו נהי דאית להו סייג מה"ת אצל יחיד (דס"ל כתוס' ורא"ש דהוי מה"ת) מ"מ הא מדס"ל דחמץ לפני זמנו בלא כלום ע"כ דלא ס"ל כס' הר"ן, דטעמא דהשבתה הוא משום שמא יבא לאוכלו וכר"ן, מדצותה תורה במ"ע דתשביתו אפי' מעיו"ט, וע"ד הסייגים האחרים שהם מה"ת כתבנו במק"א, ואכ"מ]:

והנה יש לי לאמר, דזו שאמרו הוא עצמו מחזר אחריו כו' לדחות בה החשש דשמא יבא לאוכלה, או דשמא יבא לידי הרגל עבירה סברא חצונה היא, ומסתבר דלא סמכינן עלה אלא היכי דהחשש עצמו אינו אלא מדרבנן, והם אמרו והם אמרו, אבל כשהחשש עצמו הוי מה"ת, אין ביד חכמים להקל מסברא חצונה דהוא עצמו כו':

ועפי"ז יתפרשו היטב השיטות ההפוכות באותן הדברים שבין ר"י ורבנן, דר"י לשיטתי' שהוכחנו דס"ל דבאיסור יחוד דא"א דעלמא ג"כ כרמב"ם ס"ל דאינו אלא מד"ק, ע"כ ביחוד דספק סוטה שפיר אמרינן מדהוא עצמו מחזר אחרי' לבודקה לא חיישינן שמא יבא עלי' בדרך ואפשר דהיינו מה דקאמ' ר"י, מה"ת האיש מביא את אשתו, כלומר וע"כ סמכינן אסברא דהוא עצמו מחזר אחרי' ול"ח אף מדרבנן, משא"כ לרבנן דכתוס' ורא"ש ס"ל דיחוד דא"א דעלמא מה"ת, הרי שהחשש שמא יבא דאורייתא הוא ותו אין כח ביד חכמים לדחותו מסברא, אפי' כשהוא עצמו מחזר אחרי':

ואמנם לענין חמץ מוחלפת השיטה, דלר"י החשש דשמא יבא לאוכלו דאורייתא הוא, דהא מהך טעמא צותה על השבתתו בלאו ועשה (וכד' הר"ן), וע"כ אפי' כשהוא עצמו מחזר עלי' לא סמיך ר"י ע"ז, ואוסר לבדוק בתוך המועד שמא יבא לאוכלו, משא"כ לבר פלוגתי' דר' יהודה דאולי ר"ש הוא, ולדידי' ע"כ לא קאמר הר"ן, ומצות השבתתו לר"ש ע"כ לא מטעמא דשמא יבא לאוכלו (מדצותה אפי' קודם זמנו אעפ"י דלר"ש אליבא דבעה"מ מותר באכילה להדי' מה"ת, וכמו שהוכחנו למעלה) ע"כ שפיר אמרו שבהצטרף סברא דהוא עצמו מחזר אחרי' מותר לבדוק אף בתוך המועד ול"ח לשמא יבא לאוכלו:

הוא הדבר אשר דברנו דמצינו בשני מקומות סייג שעשתה תורה עצמה, אלא דשני אלו אינם אלא אחד, היינו דלר' יהודה מצינו זאת גבי חמץ, (ומשו"ה חיישי' לי' אפילו כשהוא עצמו מחזר אחריו לשורפו) אבל לא גבי איסור יחוד שכבר הוכחנו דלר"י אין איסור יחוד אלא מד"ק, וכרמב"ם, (ומשו"ה ל"ח התם כשהוא עצמו מחזר אחרי' לבודקה):

ולרבנן דר"י מוחלפת השיטה, דמצינו סייג זה מה"ת גבי איסור יחוד (ומשו"ה חיישי אפי' כשהוא עצמו מחזר אחרי' לבודקה) ולא מצינוהו גבי חמץ ומשו"ה בודקין אף בתוך המועד מדהוא עצמו מחזר אחריו לשרפו ודו"ק:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה