המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת נצבים
על הקבלה והמסרת מרב לתלמיד
אתם נצבים היום. מפני מה עשאן מצבה מפני שמשתמשין מדעת לדעת, מדעת משה לדעת יהושע, ואף יהושע עשאן מצבה וכו' ואף שמואל וכו' שנאמר ועתה התיצבו נא. [מ"ת. כאן]:
איתא בברייתא דסוכה כ"ח מעשה ברבי אליעזר וכו' ושאלוהו שלשים הלכות בה' סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, י"ק אמר להם לא שמעתי, ריבר"י אומר חילוף הדברים, י"ח אמר להם שמעתי, י"ב אמר להם לא שמעתי, אמרו לו כל דבריך אינם אלא על פי השמועה א"ל הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי, מימי לא קדמני אדם בביהמ"ד וכו' ולא שחתי שיחת חולין ולא הלכתי ד"א בלא תורה ע"כ:
ויש להבין לאיזו תכלית דייקו חז"ל במנין ההלכות ששאלוהו בה' סוכה כי שלשים היו, ומאי נפ"מ בפלוגתתם של חכמים וריבר"י אם על י"ח אמר ששמע ועל י"ב שלא שמע, או להיפך, והלא בין כך ובין כך את גוף ההלכות עצמן לא הודיעונו ומאי נפ"מ לדינא על כמה השיב ששמע ועל כמה שלא שמע:
אבל הסכת ושמע. הנה אהא דאמרינן בעלמא על ר' אליעזר דשמותי הוא פירש"י [בב"מ ובשבת ק"ל] ע"ש שברכוהו, ובתוס' בשם הירושלמי דהוי מתלמידי שמאי, והרשב"א ז"ל תמה על רש"י וכי בשביל שברכוהו לר"א, לא תהי' הלכה כמותו. ואמנם מטיבותי' דרשב"א ז"ל אמינא, והלא מצינו כיוצב"ז, והוא [בב"ק, צ"ב.] גבי יהודה שהיו עצמותיו מגולגלין בארון (משום שנתנדה נדוי על תנאי) עד שהתפלל עליו משה כו' ואכתי לא הוי מצי למיסק שמעתא אליבא דהילכתא וכו'. הרי להדיא דנדוי (ואפילו על תנאי) אפשר שיגרום שלא תהי' הלכה כמותו. וראי' מזה לפירושו של רש"י ז"ל ומתורצת ק' הרשב"א עליו:
עוד נלענ"ד להביא ראי' מסוגיא דשבת ק"ל שם מעשה ששכחו איזמל וכו' והביאוהו בשבת והי' קשה הדבר לחכמים, חדא דר"א שמותי הוא, ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים ע"כ. ולכ"ק מאי חדא ועוד דקאמר, והלא הך ריעותא גופא דר"א שמותי הוא ג"כ ודאין הלכה כשמאי אינה אלא מטעם דאחרי רבים להטות (מדהוו ב"ה רובא נגד ב"ש) וא"כ היינו הך דיחיד ורבים הלכה כרבים אלא עכצ"ל כרש"י, דר"א שמותי, היינו מה שברכוהו, וא"כ הויין תרי ריעותות ולא חדא:
ואמנם גם מליצתם של חז"ל כאן "והי' הדבר קשה לחכמים" לכאורה אינו מדויקת כ"צ. וכי זו בלבד? והלא לפי דעתן של חכמים וכדס"ל לר"ל שם הי' שם חלול שבת ממש שלא כדין, והי' להם להרעיש עולם ואיך הסתפקו באמירה רכה "שהיה הדבר קשה לחכמים". וזה נבאר אי"ה להלן, הדרן לדברינו דיש נפ"מ לדינא בשני הפירושים בהא דר"א שמותי (היינו אי נדוי גורם שלא לקבוע הלכה כמנודה) ודמסוגיא דשבת ק"ל יש ראי' לפירוש רש"י:
ומדאתן להכי נלענ"ד דחכמים וריבר"י בסוכה כ"ח אפשר ג"כ דבהא פליגי ובא ואראך בזה דבר נפלא:
לכשתדקדק בכל ההלכות המובאות במשניות וברייתות במסכתא סוכה בשם ר' אליעזר אז תמצא שמספר כלן עולה לא פחות ולא יותר משתים עשר, ואלה הן:
א) ר' אליעזר אומר ענני כבוד [סוכה, י"א ב'] וע' בפרמ"ג ריש ה' סוכה דיש נפ"מ לדינא לענין כונה וברכה. ב) סוכה העשויה כמין צריף ר' אליעזר פוסל [שם, י"ט ב']. ג) מחצלת של קנים רא"א א' גדולה וא' קטנה עשאן לשכיבה וכו' [שם]. ד) רא"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול [סוכה, כ"ז]. ה) ועוד אמר ר"א מי שלא אכל בליל יוטה"ר ישלים. ו) סוכה שאולה ר"א פוסל. ז) סוכת השותפין (עתו"ס שם דשאולה ושותפות תרי מילי נינהו דלענין ציצית שאולה פטורה ושותפות חייבת) ח) רא"א אין יוצאין מסוכה לסוכה ט) אין עושין סוכה בחוש"מ. י) גר שנתגייר עושה סוכה בחוש"מ ועיי"ש דיליף לה ר"א ממקרא מיוחד). יא) סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת. יב) למאי דאמר אביי [סוכה, ז'] ר' יאשי' ור' אליעזר וכו' אמרו דבר אחד דסוכה דירת קבע בעינן (ואע"ג דתלי לה אביי בהא דסוכה כמין צריף, מ"מ הא הך דצריף אינה אלא הלכה פרטית, וזו כוללת, דאף לענין ש"ד דירת קבע בעינן):
הרי לך מספר מדויק של י"ב הלכות שמצאנו לר' אליעזר ומחלקותו בה' סוכה. ואם תדקדק עוד אז תמצא בה' סוכה שש הלכות שנפלגו בי"ש וב"ה בהן, ואלו הן:
א) סוכה ישנה בי"ש פוסלין. ב) סוכה קטנה. ג) סוכה גדולה אלא ששלחנו בתוך הבית. (כמבואר בש"ס שם דשתי מחלקות הן). ד) גזרת תקרה ביש"א נוטל א' ומפקפק. ה) סוכה המעובה כמין בית בי"ש פוסלין. ו) מסככין בשביל קטן (וכהא דשמאי הזקן דפיחת את המעזיבה בשביל קטן שנולד). הרי לך שש הלכות דמצינו דאיפלגי בה בי"ש וב"ה בה' סוכה:
והנה אם נאמר כירושלמי, דר' אליעזר מתלמידי בי"ש הי', א"כ ע"כ גם שש אלו שמע ר' אליעזר מפי שמאי רבו, דהא אמרו עליו על ר"א בשלא חיסר מתורת רבו כלום", וזה מלבד אותן ההלכות שנישנו במשניות ובברייתות בפירוש על שמו של ר' אליעזר, ואחרי שהן עולות י"ב (כמו שמנינו למעלה), נמצא שבכללן, היינו עם אותן שש ההלכות שנישנו בשם ב"ש (ושגם אותן לא חיסר ר"א מתורת רבו) הם עולות י"ח:
זהו מ"ש ריבר"י בברייתא דסוכה כ"ח שם חילוף הדברים, י"ח אמר שמעתי". כל זה אם נפרש הך דר"א שמותי הייני מתלמידי שמאי, ונמצא שגם אותן שש ההלכות השנויות בשם ב"ש שייך ג"כ ר' אליעזר בהו. אך ת"ק דריבר"י לא ס"ל דר"א מתלמידי שמאי הי' (וכרש"י, דשמותי היינו שברכוהו) ולדידי' אין שום שייכות לר"א באותן שש ההלכות השנויות בה' סוכה בשם בית שמאי, ואין לנו אלא אותן ההלכות שר' אליעזר עצמו אמרן להדיא, וכבר ידענו שאין הן אלא י"ב, והיינו דאמר ת"ק, י"ב אמר שמעתי, י"ח אמר לא שמעתי:
הנך רואה איפא דת"ק וריבר"י בסוכה כ"ת לא ח"ו בשפת יתר נחלקו, אלא בהך כללא דר"א שמותי, אי כירושלמי ואי כפירש"י, וזה נפ"מ לדינא, אם נדוי גורם שלא למיפסק הלכתא כותי', וכדמשמע ד' רש"י והרשב"א ז"ל בחידושיו לא ס"ל הכי, וכבר הוכחנו לעיל מש"ס ב"ק דמוכח כרש"י:
ולאחר שהוכחנו דגם ת"ק דריבר"י משמע כרש"י ס"ל, א"כ ניחא מה שהקשינו לעיל אהא דאמר בשבת ק"ל שם והי' קשה לחכמים וכו' חדא דר"א שמותי ועוד יחיד ורבים וכו', ודייקנו מאי חדא ועוד, והא ריעותא דשמותי היא ג"כ משום דב"ה רובא וא"כ היינו הך. והשתא אתא שפיר די"ל דסוגיא דשבת כת"ק דריבר"י ס"ל וא"כ לאו היינו הך, דריעותא דשמותי הוא משום שברכוהו, ועוד דיחיד ורבים וכו':
כך י"ל לחדודא, ואולם להלן נראה דיש ליישבו גם בדרך פשוטה:
דהנה דייקנו למעלה אלישנא דש"ס בשבת שם "והי' הדבר קשה לחכמים", וכי זו בלבד? הלא לפי דעתם של חכמים הי' שם חלול שבת גמור (עכ"פ לר"ל שם) ואיך הסתפקו בלשון רכה כזו.
**(חוץ לדרכנו י"ל לענ"ד דהנה באמת לא הי' שם חיוב חטאת אליבא דרבנן דהא עכ"פ טועים בדבר מצוה היו ולא גרע מהוציא את הלולב לר"ה כדי לצאת בו [פסחים ע"ב וש"מ] ונהי דעל מ"ש בסוגיין להלן דמודה ר"א בצייץ טליתו דחייב חטאת לק"מ, דהתם ר' אליעזר לשיטתי' דפליג אדר' יהושע ולא ס"ל כלל דטועה בד"מ פטור, משא"כ אנן לדידן אליבא דרבנן קיימינן ומשו"ה הסתפקו בלשון רכה. ודו"ק:)** אולם ראיתי בגליון משניות של אבא מארי הגאון מלובלין זצ"ל בעדיות פ"ה במ"ש עקביא לבנו, אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין, אני עמדתי בשמועתו, והם עמדו בשמועתן, אבל אתה שמעת מפי היחיד והמרובין, מוטב להניח דברי היחיד וכו'. ותמה אבא ז"ל, איך יתכן מרובין ומרובין, ממנ"פ אם אותם ששמע עקביא מפיהן היו הרוב, א"כ לא היו החולקים עליו מרובין, ואם היו החולקים המרובין א"כ לא שמע איהו מפי המרובין. ופי' אבא ז"ל עפ"י מ"ש בצ"צ לפרש מ"ש ז"ל בערובין י"ג ג"ש נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו וכו', דהכונה דבזה גופא נחלקו אי רוב מנין עדיף (והוו ב"ה רובא) או רוב בנין עדיף (וב"ש מחדדי טפי והוו אינהו רובא) עכת"ד, ולפי"ז י"ל דבהא מילתא פליגי גם עקביא ומחלקותו, וזהמ"ש שאני שמעתי מפי המרובין (כלומר שלפי דעת עקביא היו רבותיו מחדדי טפי, ולפי שיטתו רוב בנין הוא הרוב) והם שמעו מפי המרובין לרוב ממש, רוב מנין), אני עמדתי על שמועתי (שלפי שיטתי זהו הרוב) והם עמדו על שמועתן (שלפי דעתם זהו הרוב). אבל אתה שמעת מפי היחיד והמרובין, (שעקביא כשהוא לעצמו, בענותנותו, (כמו"ש עליו ז"ל שלא הי' כמותו "בענוה" ויראת חטא) לא חשב א"ע אפילו למחודד טפי, והו"ל יחיד ממש,) מוטב להניח וכו':
ע"כ דברי אבא ז"ל בהגהותיו ואני מוסיף על דבריו, דאם כן יש ליישב מה שדייקנו לעיל אהא דשבת ק"ל, ששכחו והביאו איזמל וכו' והי' הדבר קשה לחכמים, חדא דר"א שמותי ועוד יחיד ורבים וכו', ותו אין הכרח מזה לומר דע"כ כרש"י דהיינו שברכוהו (דאי לא"ה הא היינו יחיד ורבים), די"ל אין ה"נ כירושלמי דמתלמידי שמאי הוי ואעפי"כ תרי מילי נינהו, דר' אליעזר עצמו עכ"פ "שמע מפי המרובין. כלומר מהנך דמחדדין טפי ולפי שיטתו היינו "מרובין", (ואעפ"י דבאמת גם בזה אין הלכה כמותו, דרוב מנין עיקר), אך זה שהורה בעובדא דאיזמל מפי היחיד שמע, וכהא דבנו של עקביא במשנה דעדיות, נמצא דיש כאן שתי ריעותות, חדא דר"א שמותי (ואין לדין המרובין שלו דין מרובין באמת) ועוד דזה שהורה מפי תלמיד תלמידו שיחיד ממש הוי, "ויחיד ורבים הלכה כרבים". נמצא לפי"ז דשתי ריעותות הויין התם:
והנה עקביא אמר לבנו "מוטב" להניח דברי היחיד. ולכאורה תמוה מאי "מוטב", והא חובה נמי הוי, דהא אחרי רבים להטות, וכ' הרע"ב ז"ל (והוא מד' הרמב"ם ז"ל) דבאמת גם זה ששמע מן היחיד, אם אותו היחיד עכ"פ קבל מפי רבים, אין לו דין יחיד ממש, וע"כ לא אמר עקביא אלא "מוטב" להניח. ולא עשאו עליו כחובה גמורה, ע' ברע"ב ובתוי"ט שם:
ובזה אני מבין שיגרת לישנא דחז"ל בשבת ק"ל שם במעשה שהביאו איזמל בשבת "והי' הדבר קשה לחכמים", חדא דר"א שמותי ועוד וכו'. ודייקנו לעיל דלפי שיטת אותו האומר שהי' שם חילול שבת ממש איך הסתפקו בה חכמים באמירה רכה לולא גזרו שמתא, וכהא [דחולין קט"ז] גבי יוסף רישבא דאקריבו לי' רישא דטוסא בחלבא וא"ל רבי ללוי אמאי לא תשמתינהו וכו'). אך לפימ"ש בשם הרע"ב ניחא שפיר, דנהי דמי שהורה להם להביא בשבת מפי היחיד שמע, מ"מ הא המקור הראשון להוראה זו היתה "מפי המרובין" (עכ"פ לשיטת עקביא) וכדקאמר חדא דר"א שמותי" (דהוו עכ"פ מחדדי טפי) ולפי שיטת הרע"ב והרמב"ם אף יחיד ששמע מפי יחיד אם לא הי' המקור הראשון יחיד כנגד רבים, אז מעיקר הדין הו"ל כאלו שמע מפי המרובין, ול"א בכהא"ג אלא "דמוטב להניח את דברי היחיד", ע"כ גם בהא דשבת הסתפקו באמירה רכה, ולא אמרו אלא "שהי' הדבר קשה לחכמים" [ע' יבמות י"ד. אב"ע לאחר בת קול ומ"ד עשו וכו'. ודו"ק]:
הדרן לדברי הרע"ב ז"ל דמעיקר הדין רשאי היחיד להורות ולסמוך ע"מ ששמע מפי היחיד, כ"ו שנאמן עליו אותו ששמע ממנו שהוא קבל מן הרבים, ובודאי דה"ה יחיד מפי יחיד מפי יחיד, אפילו עד כמה דורות, יוכל לסמוך על המקור הראשון וכאילו היו הרבים לפניו. וזה ודאי דבר חדש הוא, ואולי זוהי כונתם ז"ל במדרש המובא בראש מאמרנו זה:
אתם נצבים היום, מ"מ עשאן משה מצבה, מפני שמשתמשין מדעת לדעת, מדעת משה לדעת יהושע וכו' ואף יהושע וכו' ואף שמואל וכו' שנאמר ועתה התיצבו נא וכו'. כלומר כל כך יפה כחה של קבלה ואפילו אם תארך השלשלת שלה כמה וכמה דורות יחיד מפי יחיד, ה"ז "כאילו עשאן מצבה" כלם, כאלו המקור הראשון נצב לפניו, ואמנם אין זה אלא מעיקר הדין, אבל מדרך המוסר. כבר אמר עקביא לבנו, אתה ששמעת מפי יחיד מוטב להניח דברי היחיד:
אגב נעים לי להביא בענינים אלה דבר חכמה ששמעתי מפי כ' אחי הגאון כמוה"ר אליעזר נ"י, אהא דאיתא [חולין מ"ד,] הלכה כדברי ב"ה, והרוצה לעשות כדברי ב"ה עושה הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כו' לא קשיא כאן קודם ב"ק כאן לאחר ב"ק. והדבר תמוה דאם שני ענינים הם א"כ מאי רבותי'. ואי קודם ב"ק פשיטא למה לא נעביד כב"ש? ותירץ כ"א הגנ"י דבאמת לא זו היא הרבותא מה דרוצה לעשות כב"ש עושה אלא להיפך מה דהרוצה לעשות כב"ה עושה והוא עפי"מ שהקשו התוס' [יבמות י"ד וש"ד] מ"מ במחלקותו של ר' יהושע ור"א לא פסקינן כר"א, אע"ג דיצתה ב"ק, (ומשום דלא בשמים היא), ובמחלקותן של ב"ש וב"ה משגחינן בב"ק ועבדינן כב"ה, ותירצו דהך דר"א שאני דהוי יחיד נגד רבים משא"כ לענין ב"ש וב"ה, דהוי ב"ה רובא, אלא דב"ש מחדדי טפי ע"כ. כונתם ברורה, דנגד ההלכה ודאי לא משגחינן בב"ק, אבל בב"ש וב"ה, דאף קודם ב"ק לא היתה עכ"פ ההלכה מוכרעת כדברי מי, היינו אי רוב מנין עיקר וכב"ה או רוב בנין עיקר וכב"ש, ולא באה הב"ק אלא לגלוי מילתא בעלמא דרוב מנין עדיף, בכהא"ג ודאי סמכינן אב"ק:
ומעתה כונת הש"ס ברורה:
הלכה כדברי ב"ה היינו לאחר ב"ק, ואי תקשי לך מ"ט לא אהני לן ב"ק גבי ר"א ומחלקותו, ע"ז מתרץ והרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה וכדברי ב"ה עושה החדוש הוא לא מדב"ש, אלא מדב"ה, היינו הא אף קודם ב"ק עכ"פ לא היתה ההלכה מוכרעת ומי שרצה לעשות כב"ה אף קודם ב"ק הי' רשאי, משו"ה אהני ב"ק למיעבד רק כב"ה. וזהו כונתו "ל"ק כאן קודם ב"ק כאן לאחר ב"ק", כלומר מדאף קודם ב"ק אפשר הו למיעבד כב"ה, משו"ה לאמר ב"ק דוקא כב"ה, ודפח"ח:
הנסתרות לד' אלדינו וגו' הנה באבות דר"נ פ' ל"ד איתא רמה נקוד על לנו ולבנינו, שכשכתב עזרא את התורה כן אמר, אם יאמר לי אליהו (וי"ג אם לאמר לי משה) למה כתבת זה, אני אומר אלו לכך נקדתי, ואם יאמר לי יפה כתבת אני מעביר הנקודה מעלי':
הדברים מרפסין איגרא, הלא כל המחסר או מיתר אות א' בתורה כאלו החריב עולם, ואיך תעלה ח"ו על דעתו של, עזרא לחסר מה שכתב משה, ולמה יקפיד משרע"ה דוקא על מקרא זה, ומעיקרא מאי קאסבר עזרא ולבסוף מאי קאסבר. והנה באור הדברים הנפלאים הללו עפ"י דרך האמת הם לחכמי האמת, ואנחנו לפי דרכנו דרך הפשט נלך:
הנה אבותינו במעמד הר סיני נכנסו בברית, באלה ובשבועה עליהם ועל זרעם אחריהם, ולכ"ק מי נתן להם הזכות לשעבד גם את זרעם, ונהי דקיי"ל גר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד, לפי דסתמא זכות הוא לו, מ"מ הא הגדילו יכולין למחות, ועל אותן שלא היו עוד בעולם כלל איך חלה השבועה, וע"כ צריכין אנו למה שאמרו הראשונים עה"כ את אשר ישנו פה וגו' שגם כל הנשמות היו באותו מעמד, ואמנם כלל גדול בידינו דהאדם בשבועה כתיב, ואם תחול שבועה על נשמות בלא גופין זה ודאי חדוש גדול, דלא הוי ידעינן לי' מסברא, ולא לחנם איפא טרח וכתב קרא "לנו ולבנינו" להשמיענו חדוש זה, דכמו שחל עלינו, ככה חל על בנינו:
אבל לפי הנחה זו אימתי הי' חדוש בדבר, בשעה שכתב משה את התורה מפי ד', שדורו הי' עדיין בחיים חיותו, משא"כ בניהם אחריהם. אבל כשהעתיק עזרא את התורה בדורו, הלא אז גם האבות גם הבנים משפט אחד הי' להם, כי כאלה כן אלה לא עמדו במעמד הר סיני בגופיהם, ואין שום חדוש יותר בחיוב הבנים מבחיוב האבות, וא"כ בעת ההיא הך קרא "דלנו ולבנינו" כבר נראה ח"ו כשפת יתר, דפשיטא אם חלה השבועה דלמפרע על האבות שהיו בימי עזרא (אעפ"י שבמעמד הר סיני לא היו שם אלא "נשמותיהם") למה לא תחול גם על בניהם אחריהם:
זהמ"ש, כך אמר עזרא (כשכתב את התורה) אם יאמר לי אליהו, למה כתבת לנו ולבנינו דהא עכשיו אין שום חדוש בבנים יותר מבאבות, אני אומר לו, לכך נקדתי:
ואמנם מצד אחר יש מקום לאמר להיפך, כי באמת דוקא בימי עזרא ואצל דורו חדוש גדול יש במקרא זה דלנו ולבנינו, דהא ידוע מ"ש ז"ל [שבת נ"ה] מכאן מודעה רבא לאורייתא כו' אעפי"כ הדר קבלוהו בימי אחשורש, הרי דעל עיקר חיוב ותוקף השבועה מסיני אפשר הי' לפקפק מצד שבועת אונס, אלמלי הקבלה החדשה ברצון בימי אחשורש, וקשה לי הא בקבלה חדשה זו כבר א"א לאמר כתירוצם של ראשונים שכל הנשמות היו שם, וא"כ הלא בדין הי' שלא תחול הקבלה החדשה הלזו רק על אותו הדור שבימי אחשורש, אבל בניהם הא לא קבלו ע"ע כלום, ואיך תחול על הבנים (שוב מצאתי שכבר הקשה זאת הגאון בעל חו"י סי' קכ"ה, עיי"ש שנדחק בתירוצו). ואף שבאמת אין הדבר כן ואף הקבלה החדשה חלה על הבנים כמו על האבות, עכ"פ כבר חדוש גדול יש בדבר שגם אז, בדורו של עזרא (התקופה הסמוכה אחר הקבלה החדשה שבימי אחשורש) לא נגרע במאומה כחה ותקפה של אותה הקבלה בנוגע אל הבנים (אף שלא היו באותו מעמד לא בגופם ולא בנשמותיהם) כמו בנוגע אל האבות:
זהו הצד השני בספקו של עזרא, וזהמ"ש ואם יאמר לי אליהו יפה כתבתי (כי באמת חדוש גדול יש בזה דוקא לעזרא ולדורו, שגם בקבלה החדשה דימי אחשורש לא נופלים במאומה הבנים מן האבות) אני מעביר את הנקודה:
והנה בישוב דבר זה, למה באמת חלה הקבלה דבימי אחשורש על הדורות הבאים כתב בשו"ת חו"י סי' קכ"ה וז"ל, ואין לומר א"כ נ"ח ומקרא מגילה ונט"י וכהא"ג מה הכריח חובתם בכל דור ודור, וכן מ"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורש, אף שלא הי' נשמות הדורות שם, די"ל אחר שניתנה תורה ונכתב בה לא תסור ושאל אביך וכו' ממילא כל תקנות חכמים חלה עליהם ועל זרעם עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין, דודאי לענין נ"ח ומ"מ ודומיהן בודאי נאמנו מאד דברי הגאון ז"ל, אך לענין עצם הקבלה דבימי אחשורש אין מובן לדבריו, דהא ע"ז גופא אנו דנין, שאם לא הי' תוקף גמור לקבלה הראשונה, מחמת טענת כפיי' ואונס, א"כ גם מצות לא תסור הוא בכלל הכפיי', ומה דהדר קבלוה, סו"ס איך תחול על זרעם אחריהם, ולא הם ולא נשמותיהם היו שם בשעת הקבלה החדשה:
ולחומר הקושיא נלענ"ד דבאמת מצד אחר הי' מסתבר לאמר דחלות השבועה דסיני על הדורות הבאים הוי אלימא יותר מאשר אל האבות, דהא הך טענת אונס, כפיית ההר, הוי כפי' רק על הגופים (ע' מ"ל פ"י מה' מכירה דהוי אונס מיתה) ולא על הנשמות, וממילא שגם טענת מודעה רבא לאורייתא, רק כלפי אותו הדור החי הוי שייכא, אבל הנשמות (אי בנות קבלת ברית נינהו) הלא לא עליהן היתה הכפיי':
אלא דאעפי"כ אם לא חלה על הגופים, אז לא הוי חלה גם על הנשמות, כדין נדר שבטל מקצתו בטל כלו, כמבואר בנדרים ס"ו קונם שאני נהנה לכלכם, לך ולך, [ע' יו"ד רכ"ט] וכהא דהדירו מן התאנים והענבים והיו אביו ואחיו שם [שם סי' רל"ב] דהא קרא קאמר את אשר ישנו פה ואת אשר איננו וגו':
איברא דבמ"ל פ"י ממכירה שם השוה ואונס זה דכפיית ההר לאונס מכר ולא לאונס מתנה, ובאונס מכר ראיתי בס' יד המלך (פ"י ממכירה שם) שחידש דמי שמסר מודעה על המכירה, והכירו באונסו אלא שאח"כ ביטל המודעה ובלא שום אונס, אז המקח קיים למפרע, ואין צריך קניי' מחדש, עיי"ש ביד המלך שהסביר הענין דבאמת גבי מכירה לא עצם האונס מבטלה, דהא קיי"ל תלוה וזבין זביני' זבינא, אלא שדבור המודעה שלו מבטלה, וקיי"ל דאתי דבור ומבטל דבור, כיון שבטול המודעה הי' שלא באונס. עיי"ש שהאריך, ואעפ"י שלענ"ד יש להשיב הרבה על דבריו, מ"מ לפי הנחתו של הג' בעל יד המלך דבטול המודעה במכר מבטל את האונס למפרע, וכאלו לא הי' שם אונס מתחילה, א"כ ויוצא לנו, דמכיון שהדר קבלוה בימי אחשורש א"כ גם דורו של סיני לא הי' נידון כאינו מצוה ועושה ח"ו, וממילא שלא נתבטל הנדר אף במקצתו, וממילא שתל גם על הנשמות למפרע, דהא הן הי' שם בסיני, ולא עליהן היתה הכפיי', ומידי הוא טעמא אלא משום נדר שבטל מקצתו, והלא ע"י הקבלה דבימי אחשורש קם נדרא למפרע ולא נתבטל כלל ודו"ק כי נכון הוא עפ"י הנחת בעל יד המלך שהבאנו:
והנה בספרן של אחרונים שפלפלו במאמרם ז"ל באדר"נ שהבאנו למעלה האריכו כאן בדיני ערבות, ונעים לי להעתיק בזה דבר נחמד לאא"ז הגאון מוה"ר דוב זאב זצ"ל (הלא הוא בספרו מעין חיים ד' לש"ש) דאיתא במדרש קהלת, אין אדם שליט ברוח וגו', ר' יהודה אומר וכך גי' הילקוט שם) אין אדם שליט ברוחו של מלאך המות לכלותו ממנו, ר' נחמי' אומר אין נביא בישראל שליט ברוחו של הקב"ה לכלותה ממנו. ע"כ. ולכאורה דרשה דר' יהודה פשוטה, ומ"מ פליג ר' נחמי' ובמאי פליג עלי':.
וכ' אא"ז זצ"ל, דר"י ור"נ אזלי תרוייהו לשיטתייהו, דאיתא [שבת, נ"ה] אר"א אין מיתה בלא חטא וכו', וא"כ תקשי איך אמר הכא אין שליט ברוחו של מלאך המות הא אם לא יחטא לא ימות, איברא מצינו שהצדיק נתפס ח"ו בעון הדור, אבל אם יהי' אותו העון בנגלות ומפני שיכול למחות ולא מיחה, א"כ עדיין בידו הוא למחות ולא יתפס, אך אם יתחייב גם על הנסתרות אז בודאי אין צדיק בארץ שיוכל להנצל מזה:
והנה [בסנהדרין מ"ג, ב] פליגי בי' ר' יהודה ור' נחמי', למה נקוד על לנו ולבנינו מלמד שלא ענש על הנסתרות, עד שעברו את הירדן דברי ר' יהודה, הרי דעכ"פ משעברו את הירדן נענשו אף על הנסתרות, זהמ"ש ר"י לשיטתי' במדרש קהלת שם) שאין אדם שליט ברוחו של מלאך המות לכלותו ממנו כי אף דאין מיתה בלא חטא מ"מ איך ינצל ממה שיחטאו אחרים בסתר, אבל לר' נחמי' לשיטת' דעל נסתרות לא ענש כל עיקר, ולנגלות יש עצה, א"א למידרש כר"י, וזהמ"ש במדרש שם ר' נחמי' אומר אין אדם שליט ברוח אין נביא בישראל שליט ברוחו של הקב"ה וכו', עכ"ד אא"ז הג' זצ"ל בספרו, וד' יערה עלינו רוחו ממרום גם בנסתרות וגם בנגלות לעשות ככל דה"ת הזאת: