המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת וילך
בענין חיוב מצות כתיבת ס"ת על נשים
מאת כ' אחי הרב הגאון החריף כמוה"ר אליעזר שליט"א האבד"ק זדונסקאוואליע
הנה הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שלו חשב לכתיבת ס"ת בתוך המ"ע שאין הנשים חייבות בהן הל' י"ח שם ותמה עליו השאג"א דמנין לו זאת ואם משום שהנשים אינן חייבות בת"ת וגם לא במ"ע שהזמן גרמא הא מ"מ כתבו רבוותא ז"ל דנשים חייבות בברכת התורה הואיל שחייבות ללמוד מצוות הנוהגות בהן וא"כ הא אית לן לומר גם במצות ס"ת כן:
ונ"ל לומר שמקורו של הרמב"ם ז"ל הוא מהש"ס דב"ב ד' נ"ב גבי אין מקבלין פקדונות מן הנשים ומן הקטנים דקאמר שם קבל מן הקטן שיעשה לו סגולה ופריך מאי סגולה ומשני "רב חסדא אמר ס"ת" "רבה בר ר"ה אמר דקלא דאכל מני' תמרי" ולכאורה יש לדקדק בזה טובא על מה דמסיק רבה בר ר"ה "דאכל מני' תמרי" וכי לא ידעינן מה הן פירותיו של דקל דאצטריך למימר הכי והרי גבי ס"ת ואליבא דרב חסדא לא מפרש הש"ס למלתי' אלא דס"ל סתמן כפרושן וכמו שמבאר הרשב"ם ז"ל שם "ס"ת ללמוד בו הרי פירות והקרן קיים ובדקלא דיותר פשוט טרח הש"ס לפרש דאכל מני' תמרי ולכאורה מיותר מאד:
אך נראה ליישב עפ"י מה דמובן מאלי' שהסגולה שעושין להקטן נכון יותר שתהי' בדבר המביא לו פירות מיד בעודנו בקטנותו ולא שיהי' צריך לחכות עליהן לכשיגדיל, וא"כ לכאורה קשה על המ"ד דסגולה היינו ס"ת, דמה הנאת פירות לו ממנו בעודנו קטן, והא עדיין אינו מחויב במצוות ולא בלימוד התורה שהן פירותיו לפי דברי הרשב"ם ז"ל הנ"ל, ואי שמחנכין אותו במצוות הא זה החיוב אינו אלא על האב ולא על הקטן בעצמו, אך י"ל עפ"י מה דאיתא בש"ס סנהדרין נ"ה ע"ב גבי קטנה בת ג' ויום אחד שהביאה בהמה עלי' דפריך שם ר' יוסף והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא" כלומר דלאו בת עונשין היא וכמו שפירש רש"י ז"ל שם דהו"ל עי"ז בכלל שוגג וקתני מומתין על ידה ומשני "כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עלה עלה דידה חס אבהמה לא חס" עכ"ל הש"ס, והנה נראה מזה שגם הקטן הוא בכלל האיסורין שבתורה אלא דחס רחמנא עלי' לבלי לעשותו גם בר עונשין, וכבר רמז ע"ז גם המ"א בסי' שמ"ג להוכיח שגם קטן ישנו בכללן איסורין שבתורה, וא"כ הא ניחא, והיינו דאיברא יגיעו להקטן פירות מהס"ת גם כבר בקטנותו, דהא מדישנו באיסורין שבתורה ישנו גם בלימוד:
של אותן המצות שעליו להזהר בהן ממכשול וכמו שמצינו בנשים שמחויבות בברכת התורה משום דמחויבות ללמוד מצות דידהו וגם בקטן יהי' כן, וממילא הוי שפיר לו סגולה הס"ת גם בהיותו, עוד קטן, דהא ילמוד בה מצות האיסורין אשר עליו, אולם אכתי יש לשדות בי' נרגא והוא דהא בהמצוות שבקום ועשה אינו מחויב אלא באיסורין שהן רק בשוא"ת, וא"כ הלא זה מיקרי פירות שאינו בחיוב אלא רק בשלילה והיינו הצלה ממכשול והוה לכאורה רק בגדר אברוחי ארי, וגם הלימוד שילמוד בתורה כדי להנצל מאיסורין יהי' ג"כ רק באותו הגדר, וא"כ למה זה יהי' נקרא כזאת פירי והם בשלילה ולא בחיוב אשר כל פירי דעלמא הלא הם בהיפוך מזה והיינו בחיוב ולא בשלילה, ואם אמנם שכבר אמרו בקדושין דל"ט "ישב ולא עבר עבירה כאילו עשה מצוה" הא שם גופא על אתר מסיק הש"ס דהיינו דוקא כשבא עבירה על ידו ופירש ממנה, וא"כ אכתי הוה רק בגדר שלילה ולאברוחי ארי ולא בחיוב, וגם רק בדרך מקרה ולא בתמידות ומשונה מכל דבר שעושה פירות, ואם שלימוד מצות אותן האיסורין אשר על הקטן הוא אמנם בחיוב, אבל הלא אמרו ז"ל ביבמות ד' ק"ט ע"ב אמר רב פפא אמר קרא ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלימוד וכל שאינו בעשי' אינו בלימוד וא"כ הלא נראה מזה דעיקר מצות הלימוד הוא משום עשי' וממילא איפוא במקום כשהעשי' היא רק בשוא"ת ובגדר אברוחי ארי כמו שכתבנו נכנס ממילא גם מצות הלימוד בהגדר הלזה וא"כ הלא הדעת נותנת דלאו זה מיקרי פירי וכנ"ל ועפי"ז י"ל שגם המ"ד שבש"ס ב"ב הנ"ל שמסיק גבי דקלא "דאכיל מיני' תמרי" בא לרמז ע"ז ולחלוק הוא בא על המ"ד דסגולה היינו ס"ת ואיהו ס"ל שאין הדבר כן ומפני שלא יהי' לו להקטן בעודנו בקטנותו פירי מזה אלא רק בשלילה ולא בחיוב רק הצלה ממכשול וגם שאין זה דבר של תדירות כמו פירי דעלמא וע"כ מסיק "דאכיל מיני' תמרי" וכלומר שזה הוא כבר פירות בחיוב ואף בעודנו בקטנותו וגם של תדירות ולא רק בשבא דבר שאינו הגון לידו וניצל ממנו שאינו אלא אקראי, ואמנם אכתי קשה הא הדעת נותנת שיש לו להקטן בהס"ת פירות גם בחיוב ובתדירות והיינו בשננקוט שמי שמחויב במצות דידי' וכמו נשים יש עלי' עי"ז גם החיוב של "ועתה כתבו" דהיינו כתיבת ס"ת, והיא לפי מ"ש המנ"ח מצוה תדיריית, והיינו שבכל משך הזמן שיש לו הס"ת נחשב לזה כאילו כותבה, וגם יוצא במצוה זו אפילו ע"י קני' ולא רק שיכתוב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בה' ס"ת, וא"כ הא אכתי גם המ"ד בתרא דס"ל דסגולה היינו דקלא הא הוי מצי סבר גם כהמ"ד קמא דהיינו ס"ת ויהי' הקרן עצם הס"ת והפירות מצות כתיבת ס"ת דהו"ל כאילו כותבה בכל יום מחדש וזו הוא כבר מצוה בחיוב ולא רק אברוחי ארי, ואי שכיון שהמצוה הלזו עליו משום שיש עלי' האסורין שבתורה והאסורים הם בשב ואל תעשה נחשבת לו גם המצוה הלזו כשוא"ת וכמו שכתבנו לעיל גבי לימוד ועשי', זה אינו דשם רחמנא תלי' לימוד בעשיי' וכמו שנאמר ולמדתם ועשיתם וממילא אם העשי' הוא בשוא"ת אז גם הלימוד נחשב לו לשוא"ת דזהו תכלית הלימוד, אבל הכא הא לא תלי קרא למצות כתיבת ס"ת בעשי' והיא מצוה בפני עצמה, ובכל יום שיש לו הס"ת נחשב לו כאילו מקיים מצות הכתיבה מחדש וא"כ הדר הדין נותן שתהי' נחשבת לו המצוה של ועתה כתבו לפירי וא"כ למה נאיד רבה בר ר"ה ממה שאמר רב חסדא דסגולה היינו ס"ת, ועל כרחין עלינו לומר שאף מי שמחויב באיזו מקצועות של איסורי התורה, בכ"ז כיון שאינו מחויב בכל מצות התורה שוב אין עלי' החיוב של ועתה כתבו, ולכן גם הקטן אעפ"י דאיתני' באיסורין, בכ"ז כיון שאינו במ"ע אינו מחויב גם במצוה זו, ולא עוד אלא שאילו אנו קונים לו ס"ת בקטנותו י"ל שאנחנו מפסידין לו דאילו הי' מחכה על לכשיגדיל והי' קונה אז בעצמו ס"ת בהיותו בר מצוה הי' מקיים מ"ע של כתיבת ס"ת ועתה אנחנו בהוציאנו את מעותיו ע"ז בעודנו בקטנותו, ובשעה שהוא פטור מזה עוד מפסידין אותו שלא יהי' שוב בידו לקיימו לכשיגדיל בשעה שהוא מחויב מדאורייתא, וממילא הא י"ל שמזה הוכחה להרמב"ם ז"ל דאף הנשים דאיתניהו במצוות דידהו בכ"ז אינן בהמצוה ד"ועתה כתבו" כיון שעכ"פ אין עליהן החיוב בת"ת ובמ"ע שהז"ג, ואמנם שהרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ז מה' שאלה ופקדון כתב קבל מן הקטן יקנה לו ס"ת או דקל שיאכל בהן פירותיו וכתרי אמוראי שבש"ס ב"ב הנ"ל והרי איפא דחשב גם הס"ת לפירי אשר לפום רהיטא הוא משום מצות ועתה כתבו וא"כ הא כש"כ גבי נשים דליחייבו, אך אי משום הא לא ארי' די"ל שטעמו לא משום הכי אלא משום לימוד, האסורין אשר עלי' שיהי' לו בו ואעפ"י שאינן אלא בשלילה ס"ל שבכ"ז מקרי פירי ומשום הדין דישב ולא עבר עבירה כאילו עשה מצוה ודלא כחילוקנו הנ"ל שעל פי הדרש של ולמדתם ועשיתם אשר עוד לא מלתא דפסיקא היא גם בהש"ס דיבמות הנ"ל מדהביא אח"ז גם שנויי' אחריני שם ועיי"ש וס"ל שבסברא זו הוא דאיפלגו האמוראים שבש"ס דב"ב הנ"ל והרמב"ם ז"ל מכריע כמ"ד קמא שם והיינו כרב חסדא אבל עכ"פ אין מזה סתירה לראייתנו הנ"ל לפטור את הנשים ממ"ע של ועתה כתבו דזה הא עכ"פ יוצא מדברי המ"ד בתרא והיינו רבה בר ר"ה דאמר דקלא וכנ"ל ובזה הא לא חזינן לר"ח שיפלוג עליו:
אולם לכאורה אכתי יש לסתור את דברינו ממקום אחר והוא מדין דגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד ש"ס כתובות ד' י"א שהרי"ף ז"ל ביבמות פ' החולץ מביא את הדין הזה אבל משמיט מה דמסיק ע"ז רב יוסף בכתובות ד' הנ"ל שאם הגדילו יכולין למחות וכבר תמהו עליו בזה הר"ן והרמב"ן ז"ל בכתובות שם מדוע השמיט דינא דגמרא, אך נראה ליישב זה עפ"י מה שי"ל בטעמו של ר"י דסבירא לי' שיכול למחות שהוא עפ"י מה שמצינו להמרי"ק ז"ל שסובר שבדבר שזכין לאדם שלא בפניו בעי עכ"פ שימטו לידו באחרונה, אלא שאז כבר מתחיל הזכות גם למפריע והוא שיטה ידועה ורמוזה ג"כ בהרי"ף ז"ל בב"מ ולפי"ז ר"י לשטתו דס"ל בהש"ס סנהדרין הנ"ל גבי קטן שאין עליו גם שום איסור בעודנו בקטנותו דאיהו הא דקאמר שם ת"ש קטנה בת ג' וכו' ולא סבירא לי' לחלוק כדמשני התם כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עלה קא קשיא לי' על רב הונא דאמר גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ומשום דזכות הוא לי' מהא דעדיין בקטנותו לא הגיע הזכות לידו מדאינו במצות ואף לא באיסורין לשיטת רב יוסף הנ"ל וא"כ מה זכות הוא לו בעודנו בקטנותו ומה פעלנו לו לטובה, וע"כ בא ר"י מזה לידי החלטה שהזכות הוא לו רק בזה שמסתמא גם כי יגדיל וימצא א"ע גר לא יסור מיהדותו ואז הא כבר באמת זכות הוא לו שנתחייב בכל מצות התורה וכבר נקרא זה גם מטי לידו וממילא שפיר קאמר שאם הגדיל ומחה בהגירות שוב אין בגירותו כלום דהדר הו"ל בגדר לא מטי לידו כיון שאינו מקבל את הגירות, וממילא שפיר גם מסיק שם שאם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות דהא באמת זכות הוא לו אלא דלא הוי מטי לידו, וכיון שהגדיל ולא מיחה הא הו"ל גם מטי לידו וממילא שוב אינו יכול למחות אן
והנה כי כן הא זה רק ר"י לשיטתו שסבירא לי' שקטן אינו גם בכלל איסור שבתורה אבל אנן לא ס"ל כן וכמו שמסיק הש"ס שם בסנהדרין "דכיון שמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עלה" וממילא הא כבר מטי לידו הזכות במצות ובאסורין גם בעודנו בקטנותו, וע"כ ס"ל להרי"ף ז"ל שהדין נותן ששוב לא יכול למחות כיון שזכינו לו וגם מטי לידו וע"כ השמיט הא דר"י,. והנה הרמב"ם ז"ל בה' עבדים פסק כר"י דאם הגדילו יכולים למחות וא"כ עפ"י הנ"ל מוכח דס"ל ג"כ כר"י בהא שהקטן אינו אף באיסורין כלל וממילא הא לכאורה נדחית כל הראי' שלנו לפטור את הנשים מכתיבת ס"ת, דהא היא בנוי' רק על מה שקטן איתנהו מיהת בכלל איסורין אעפ"י שאינו בעונשין וכנ"ל ומכאן הא מוכח דלא ס"ל להרמב"ם הכי והדרה איפא קושית השאג"א על הרמב"ם ז"ל דלמה פוטר את הנשים ממ"ע של כתיבת ס"ת, אך באמת י"ל שהרמב"ם ז"ל אינו משועבד לסברת הרי"ף הנ"ל בהא דרב יוסף וסבירא לי' דמה שאמר ר"י דאם הגדילו יכולין למחות הוא לא משום שר"י לשטתו מש"ס דסנהדרין הנ"ל אלא פשוט מטעם דקטן לית לי' זכי' אלא מדרבנן וכמ"ש בב"מ ד' ע"ב, וע"כ כיון שזכייתו קלישתא לזאת אם הגדיל יכול למחות, ואמנם שהתוס' שם בכתובות ד' י"א ד"ה מטבילין מסקי שבזכות גמור אית לי' זכי' גם מדאורייתא וזכות מצות ודאי דזכות גמור הוא, הנה על זה י"ל דכיון שמצינו עכ"פ לאמוראי בש"ס ב"ב ד' הנ"ל דפליגי אי פירי שאין בהן אלא שלילה וכמו לימוד האסורין שבתורה מקרי פירי וממילא לא הו"ל כבר לזה הקטן בקטנותו הגירות זכות גמור דהא יש סברא שאינו אלא אברוחי ארי וחוזר הדבר שע"כ יכול למחות לכשיגדיל, ועכ"פ לא נדחית ראייתנו לשיטת הרמב"ם ז"ל שנשים אינן במצות כתיבת ס"ת ונצדק קדוש:
והנה כתבתי את הדברים בהחפזה, ויהי' רעוא דיתקבלו וישמח לב הכותבם אליעזר ליפשיטץ מזדונסקאוואלא.