אור ברסלב
המדרש והמעשה דברים פרשת וזאת הברכה

המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת וזאת הברכה

פרשת האזינו

איתא במנחות ל' אר"ג א"ר ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם, ופירשו בתוס' שם שאין מפסיקין בהם, אבל הרמב"ם פ' בפי"ג מה' תפילה דח' פסוקים אלו יחיד. קורא אותם ול"צ עשרה, ואעפ"י שגם הם משה מפי הגבורה אמרן, מ"מ לפי שמשמעותן שלאחר מיתת משה נכתבו ונשתנו כו'. ע' בראב"ד שלא הסכים עמו:

והנה ודאי דפשטות ל' הש"ס משמע כרמב"ם, וכדי להסביר טעמו של דבר נלענ"ד דח"ו לאו משום גריעותא דהנך פסוקים, רק להיפוך מפני חשיבות יתירא נשתנה הדין בזה, דהא ודאי דמה שבקרה"ת בעינן עשרה הוא משום דבבציר מעשרה לא שריא שכינתא, ואנן ונקדשתי בתוך בנ"י בעינן, ואמנם מצינו גבי מגילה [שם, ה'] מגילה בזמנה אפילו ביחיד, ופרש"י משום דבזמן זה הכל קורין אותה יש פרסום אפילו ביחיד, ובטו"א תמה עליו, דא"כ י"ד שחל להיות בשבת למה הצריך עשרה דוקא (כדמש' בש"ס שם) דנהי דלאו זמנו הוא, הא עכ"פ הכל קורין אותה אז באותו היום, ונדחק, ועכצ"ל דבאמת לא זה שהכל קורין אותה הוא העיקר, רק חשיבותא דבזמנה משוי לי' ליחיד כצבור, דחשיבות זו גורמת שהנס מתפרסם וש"ש מתקדש ואפי' ביחיד:

והנה חז"ל אמרו, עה"פ בקרובי אקדש, כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, ובתו"כ שם, אמר משה לאהרן כסבור הייתי או בי או בך הבית מתקדש וכו' ואם כן גם אנו נאמר דאין לך התקדשות ש"ש יותר מזה שעשה דין במשה בחירו, ולא נשא לו פנים ולא הועילו כל תחינותיו, ולפיכך ח' פסוקים הללו, המעידים על מיתתו של משרע"ה, חשיבותם וקדושתם היתירה החופפת על אותו הענין גורמת שאפי' כשיקראוהו ביחיד תתפרסם עי"ז קדושת שמו יתב', (ולא גרע ממגילה בזמנה), ולפיכך אפי' יחיד קורא אותם וניחא דינו של הרמב"ם ז"ל, אפילו אי נימא דלאו מטעמי':

והנה במנחות שם וכן בב"ב ט"ו איפלגי תנאי בהנך ח' פסוקים, ר' יהודה אומר אפשר משה מת והכ"א וימת שם משה, אלא ח' פסוקים אלו יהושע כתבן, ר' שמעון אומר אפשר ס"ת חסר אות אחת כו' אלא עד כאן הקב"ה אומרו ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר, ומשה כותב בדמע, והוא תמוה, דסו"ס הא לא תירץ ר' שמעון כלום על ק' ר' יהודה:

וראיתי בח"א למהרש"א ז"ל דמדייק בדברי ר"ש שע"כ הי' משה "אומר וכותב", ומכאן ואילך הי' משה "כותב" (ולא אומר), ולכן תו לא מחזי כשקרא, עיי"ש, ודבריו תמוהים, דאטו באמירה תליא מילתא, והלא מבואר בש"ס וכן בשו"ע סי' מ"ו סי"ג (לענין קיום שטרות ולענין כותבין שטר למלוה) דכל כתיבה אית בה משום מחזי כשקרא (אלא דלחד מ"ד לא חיישינן לה), וא"כ בנ"ד הא לא תירץ מהרש"א כלום:

אולם לענ"ד אפשר שהיתה לו למהרש"א ז"ל כונה אחרת בזה, דהנה עמ"ש ר"ש שהי' משה כותב "בדמע" שמעתי אומרים דבר נחמד בשם הגר"א זצ"ל, דהא באמת תיבת "וימת" אפשר לקרא בלשון עבר, ואפשר בל' עתיד (ככל ויו המהפכת כידוע), וזהמ"ש ר' שמעון "בדמע", כלומר בערבוביא, מבלי באר להדיא אם הכונה על העבר או על העתיד. ואם וימת או וימת), ע"כ בשם הגר"א זצ"ל:

אפס כל זה הוא רק כ"ז שאין לפנינו אלא המסרת בלחוד, (דהא אין ניקוד בתורה.) אבל אם הי' משה גם "אומר" וכותב, הלא מוכרח הי' בודאי לקרא כפי האמת, היינו כפי האם למקרא ובל' עבר ולא בל' עתיד) ואז בודאי הי' קשה טובא, אפשר משה מת והכ"א וימת שם. לדעתי אולי גם המהרש"א ז"ל נתכוין למה שכתב הגר"א ז"ל, והיינו מה שכתב, שאילו הי' משה "אומר" וכותב הוי מיחזי כשיקרא, (כלומר דבאמירתו הי' מוכרח לבטא כפי האם למקרא, בל' עבר, ועדיין הוא חי), אך מדלא הי' אלא כותבי בלחוד, והא הכתיבה אפשר "בדמע", כלומר בערבוב העבר עם העתיד ואין כאן מיחזי כשקרא כלל:

ואמנם אלמלא דבריהם ז"ל הי' נלענ"ד לאמר בה הסבר חדש, ואקדים מה דאיתא [תענית ט'] על מקרא שכתוב [בזכרי' י"א] ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, זו מיתת מרים אהרן ומשה, וכי בירח אחד מתו, והלא מרים בניסן אהרן באב, ומשה באדר אלא אלו ג' מתנות טובות שנתבטלו מישראל בירח אחד, באר ועמוד הענן ומן, הבאר בזכותה של מרים, וכשמתה פסקה, וחזרה להם לישראל בזכותם של משה ואהרן, כשמת אהרן פסקו שניהם וחזרו שניהם בזכותו של משה, כשמת משה פסקו כלם. עכ"ל. והדבר תמוה, שאם לא אל מיתת אותם הרועים עצמם נתכוין הכתוב בזכרי' כשאמר "בירח אחד" אלא אל אבדן שלש המתנות כלן, שחזרו בזכותו של משה וברגע מיתתו פסקו, א"כ מה זה שאמה"כ "בירח אחד", והלא כך הי' צ"ל "ואכחוד את שלשת הרועים ביום אחד", דהא ביום פטירתו של משרע"ה פסקו כלם כאחד

ואולם אחרי התבוננות קלה יש לשאול גם לאידך גיסא, שבאמת גם "בירח אחד" לא הי' הדבר, דהא במן אמר הכ' [יהושע, ה'] וישבת המן ממחרת הפסח ואיתא במכילתא שמן המן שלקטו לפני מיתתו של משה אכלו, לר' יהושע מ' יום, ולר"א המודעי שבעים יום (כלומר אף בחדש העיבור) ולר' יוסי י"ד שנים שכבשו ושחלקו (עיי"ש במכילתא ובילקוט), וא"כ עכ"פ לא פסק המן "בירח אחד" עם הבאר ועמוד הענן, שהם בטלו תיכף אחרי מות משה?

כדי לישב תמיהה זו ע"כ אתה צ"ל שמאמרם בתענית שם לא על זמן הפסק אכילתו של המן קאי אלא על זמן הפסק השפע קאי, ונהי שעדיין השתמשו זמן רב במן שבכליהם מ"מ עיקר השפעתו של המן בזמן אחד פסקה עם הבאר ועם עמוד הענן:

אך אם כן בא שוב ואראך שגם בבחינה זו לא פסקו כל ג' המתנות טובות הללו בזמן אחד ממש, דהא לשיטת הרב שר שלום שבטור או"ח רצ"ב מת משרע"ה בשבת, וידוע דמן לא ירד בשבת, וא"כ כבר פסק השפעת המן מערב שבת, ועדיין הבאר והענן לא פסקו, ומה מדויק איפא מה שאה"כ ואכחיד וגו' בירח אחד, דאם אזמן הפסק ההשפעה קיימינן, הנה לא ביום אחד פסקו שלשתם, אבל בירח אחד פסקו, המן בויו באדר, והענן והבאר בשביעי בו:

איך שיהי' הנך רואה שלא על מיתתם באמת, רק על הפסק השפעתם הרוחנית אמר הכתוב ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, ואעפ"י שאין זה אמת במובן הפשוט, אבל אמת הוא במובן המושאל, ורגילים בני האדם לדבר כן, בשמות ובפתגמים מושאלים, למשל כשמסתלק עסקן צבורי מעבודתו ויורד מעל הבמה הצבורית, לבלתי שוב אליה עוד, אז אומרים עליו כי "מת" מיתה מדינית, וכן בכל אדם בעל השפעה, אם לטובה ואם לרעה, כשפוסקת השפעתו אומרים עליו נסתלק זה מעולמו, כאילו פסקה חיותו:

וכן אתה מוצא גם במקרא, כי מתו כל האנשים, ואמרו חכמים [נדרים פר"א] מי סברית מתו ממש כו' אלא הענו. וכן בקרא דויקם מלך חדש, ח"א שנתחדשו גזרותיו, הרי שבאמת לא הי' חדש, רק במובן מושאל משנתחדשו גזרותיו:

ואמנם דבר זה (שגם התורה משתמשת לפעמים בלשונות, שאינן אמת בגדר המוחלט, רק בגדר המושאל) אין זה מוסכם אליבא דכו"ע, שהרי גם בהא דויקם מלך חדש נפלגו בזה רב ושמואל [בערובין נ"ג] ולחד מ"ד חדש ממש הי', וכן בהא דנדרים אקרא דמתו כל האנשים, הרי ר' אליעזר ס"ל דמתו ממש, ולדעתי לא רחוק לאמר שהדבר תלוי במחלקת הידועה אי דברה תורה כלשון בנ"א.

**(ונעים לי בזה להסביר [בנדרים ס"ו:] מחלקת הר"ן והרא"ש במעשה דר' ישמעאל במי שנדר הנאה מן האשה לפי שהיא כעורה, והושיב לה ר' ישמעאל שן של זהב, ונעשית נאה, והתירה ר' ישמעאל, וכתב הר"ן שם בדעתי' של ר' ישמעאל, דס"ל פותחין בנולד, והרא"ש כתב שם דמשהיתה ראוי' להתנאות אין זה נולד. עיי"ש:

ולכאורה צ"ע קצת על הר"ן, מה הכריחו לאסוקי לר' ישמעאל דלא כהילכתא וכר' אליעזר. אמנם איתא בברכות ל"א, עמ"ש חנה אם ראה תראה, דאם היתה עקרה נפקדת (והיינו מ"ש חנה אם תראה מוטב, ואם לאו אלך ואסתר וכו') דברי ר' ישמעאל, ור"ע פלוג, ומוקי לקרא דאם ראה תראה דדברה תורה כלבנ"א. יעו"ש:

הרי מבואר מכאן דלר' ישמעאל לא ס"ל דברה תורה כלבנ"א, וכבר בארתי למעלה דלהך מ"ר י"ל דאין דרכה של תורה ג"כ להשתמש בלשונות מושאלים, (אעפ"י שרגילים בני אדם לדבר כן), וממילא דאי אמר קרא כי מתו כל האנשים, לר' ישמעאל (דלא ס"ל דברה תורה כלבנ"א) ע"כ מתו ממש קאמר, וממילא מוכח דס"ל פותחין בנולד, וניחא מ"ש הר"ן בנדרים שם אעובדא דשן תותבת, דר"י ס"ל פותחין בנולד אולם ידוע דבסוטה כ"ו מהופכת הגירסא, ור' ישמעאל הוא דאמר דאין עקרה נפקדת, וע"כ דמתרץ לקרא דראה תראה דדברה תורה כלבנ"א, וממילא דאין הכרח עוד לאוקמי' כר' אליעזר (ודלא כהילכתא) ושפיר י"ל דבאמת אין פותחין בנולד ס"ל, אלא דהתם לאו נולד ממש הוי, ואפשר דלהרא"ש היתה לו הגירסא כבש"ס סוטה כ"ז, וניחא מה שפירש שם דלא כר"ן, ודו"ק:)** והנך דס"ל דברה תורה כלבנ"א יכלי למימר נמי "שנתחדשו גזרותיו", "ודלא מתו אלא הענו", ומאן דפליג הוא משום דגם בעלמא ס"ל דלא ד"ת כלב"נ, ע"כ אין מקום גם לשמות מושאלים בתורה:

והנה בש"ס [כתובות ס"ז] איפלגי ר' יהודה ור' שמעון אקרא דהעבט תעביטנו, דלר"י מוקי לי' לדרשא שאם יש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו וכו', ולר' שמעון דברה תורה כלבנ"א עיי"ש. ומעתה יתפרשו לנו כמין חומר מחלקת ר' יהודה ור' שמעון אהנך ח' פסוקים שבתורה [בב"ב ובמנחות שם], דהנה אמרו ז"ל בפסיקתא אמאי דכתיב במשה איש האלדים, אר"ל אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, כשם שגוזר אדם על אשתו כו', עיי"ש:

זו כחו של משרע"ה שבו הצטיין תמיד הרבה יותר מכל הנביאים אחריו, בהיותו תמיד כשר לפני המקום, להפך בתפלתו תמיד ממדה"ד למידת הרחמים, וכחו זה לא סר ממנו כל ימי חייו וכנגד כל גזרה וכל צרה שלא תבא עמד משה בחיר ד' בפרץ ודבריו לא שבו ריקם:

ולפי"ז כשידובר על משה ועל קורות חייו עלי אדמות, אין הכונה על משה בן עמרם ילוד האשה, על גופו וחמרו של משה, רק על משה איש האלדים, על רוחו, ולא על גויתו, על השפעתו הנפלאה שאין דומה לו בכל בני תמותה:

אבל ההשפעה הכבירה הזאת הלא פסקה כבר משהגיע זמנו לפטור מן העולם, וחש כחו ולא הועילו כל תחינותיו לשנות הגזרה, וא"כ יפלא, מה כל החרדה אשר חרדו חז"ל על הנך ח' פסוקים אפשר מת משה וכו', ולמה לא נאמר שבמיתתו הרוחנית של משרע"ה הכתוב מדבר, (וכמו שבארנו למעלה אקרא דואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד) כי מששתם תפלתו ופסקה השפעתו בתור "איש האלדים" לגבי משה זוהי מיתתו?

אולם אם כן נצטרך לאמר שהכתוב משתמש כאן בסגנון מושאל, וכבר שמענו לר' יהודה [כתובות ס"ז] דלא ס"ל ד"ת כלבנ"א, ולפי דברינו למ"ד זה אין מקום בחורה גם ללשונות מושאלים, ומשו"ה לר' יהודה לא פש לי' (בב"ב שם) ישוב אחר, רק דח' פסוקים אלו יהושע כתבן, אבל ר"ש ובר פלוגתי' דר"י בכתובות שם) לא אצטריך כלל לדוחק זה, כי יש לו דרך יותר מרוחת:

עד כאן וכל זמן שלא הגיעה הגזרה עדיו,) הי' הקב"ה אומר, ומשה "אומר" וכותב (לא כותב בלבד, כמעשה עבד בעלמא, אלא כשר לפני המקום, לפעמים כבעלה דמטרוניתא, שהקב"ה גוזר והוא מבטלה) מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב (חדל מהיות "אומר" עוד, תש כחו לבטל הגזרה,) רק כותב בדמע (בהכנעה גמורה ובאפס כח לעמוד בפרץ) היש לך לגבי משה מיתה רוחנית קשה מזו, ובלשון מושאל ודאי אמת הוא שברגע ההוא כבר חדל לחיות, וימת שם משה עבד ד', אם כי עוד היתה הנשמה באפו:

אפס עדיין משה חי בתורתו, והמחיה חיים יחיינו מיומים ונחיה לפניו

תוכן העניינים

המדרש והמעשה דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה