המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת האזינו
במדרש רבה (לס' זה) הלכה מי שחושש באזניו מהו לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים פקוח נפש דוחה שבת, ע"כ
מדרש זה כלו פלאי, דאי בחולי שיב"ס איירי, אטו עד השתא לא שמעינן דפקו"נ דוחה שבת, והלא מפורש הוא במשנה סוף יומא ובכמה ברייתות, ואי בסכנת אבר לחוד, וכפשטא דלישנא "מי שחושש באזניו", הא באמת לא מחללינן באיסור דאורייתא, כמבואר במ"מ פ"ב מה' שבת ובב"י סי' שכ"ח, ובי"כ ובי"כ צריך באור, מ"ט סמכו חז"ל שאלתם זו במדרש על מי שחושש באזניו דוקא, ולהלן בדברינו יבואר:
והנה אמתניתן דיומא, עוברה שהריחה מאכילין אותה וכו', הביא הר"ן פ', יוהכ"פ שם מחלקת בה"ג ורמב"ן, דלבה"ג אף משום סכנת עובר מחללין את השבת ולרמב"ן אין מחללין משום נפלים. ורק בדאיכא סכנה לאם עצמה מחללינן, והר"ן כ' עליו, דאין צריך לכל הדקדוקין הללו, דבלא"ה לא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ג"כ, וא"כ אין נפ"מ כלל לדינא. יעויי"ש בדבריו:
וראיתי להג' מוהרש"ק ז"ל בספר החיים על או"ח סי' תרי"ז שתמה על הר"ן, דהא שפיר משכחת לה נ"מ לדינא (אע"ג דבאמת איכא סכנה לתרוייהו, וכמו"ש רש"י) וכגון שהיתה האם מהנך דמורידין ולא מעלין, וא"כ מצד פקו"נ דאם לא הי' לנו להאכילה, משא"כ לבה"ג דאף מפני סכנת עובר לחוד ג"כ מחללינן. עכ"ד, עוד כתב שם הג' הנ"ל דפלוגתת בה"ג ורמב"ן בפלוגתא דש"ס תליא היינו מהיכי ילפינן הא דפקו"נ דוחה שבת, דאי משום וחי בהם ולא שימות בהם, א"כ ל"ש זה בעובר, דאין לו חזקה דחיותא, אך למ"ד כדי שישמור שבתות הרבה, אז בשביל עובר נמי מחללינן, מדסופו לשמור שבתות הרבה:
ובמחכ"ת דהגאון הנ"ל יש להשיב על כל דבריו בזה:
ותחילה נאמר, דבסגנון אחד ראיתי שני נביאים מתנבאים, כי מצאתי בחידושיו של אבא זקיני הגה"צ ר' דוב זאב זצ"ל אמתניתן [דחולין פ' א"ט] בהמה שאכלה סם המות מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות, וגם המחבר ביו"ד סי' ס' העתיק ל' זה, והקשה אא"ז ז"ל, מאי נ"מ בזה, הא חמירא סכנתא מאיסורא, ומאי אהני לן מה דמותרת משום טרפה, כיון דעכ"פ אסורה באכילה, ותירץ אא"ז זצ"ל דנ"מ למי שהוא מאותן דמורידין ולא מעלין, דאי הי' אסור משום טרפה אז לדידי' נמי הוי אסור למיספי' לי', משא"כ כשאינו אסור אלא משום סכנה עכ"ד זקיני הגאון. וסגנון תירוץ זה דומה לכאורה למ"ש לעיל בשם הגאון מוהרש"ק ז"ל, אך באמת אין הענינים שוים לגמרי:
דאף אמנם כ' אא"ז ז"ל שפיר תירץ אבל לתרץ בסגנון זה גם קושיית הר"ן על הרמב"ן כמו שעלה ע"ד הגאון מהרש"ק ז"ל, לא יתכן כלל, דזה ודאי, דאף מי שהוא עפ"י הדין מאותן דמורידין ולא מעלין, אין זאת אלא לגבי דידן, היינו שאנו אין אנו מוזהרין על הצלתו של זה, אלא להיפך, אך כשהוא לעצמו, כשם שהוא חייב על כל המצות שבתורה, כך הוא חייב עדיין גם על מ"ע דשמירות נפשו, והא אפילו לדידן אילו הוי ידעינן שאותו המוסר או המין שב בתשובה בנתים, בודאי שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא שכ"ז שלא שב אין אנו מוזהרין על הצלתו, אך איהו לנפשי' בודאי דחלילה לו לחבול בעצמו ולסכן א"ע, דהא סמי' בידי', וכל ימיו בעמוד והחזר קאי, נמצא לפי"ז בעוברה שהריחה דמצות ענוי דיוהכ"פ עלה דידה רמיא, והיא לעצמה (אפילו כשהיא מהנך דמורידין) עדיין היא חייבת בשמירת נפשה ככל בת ישראל, וכדאמרן, בודאי דרשאי היא וגם חייבת לאכול ביוהכ"פ להצלת נפשה, וכ"ז דאיהי לנפשה מותרת באכילה זו, תו אין איסור גם לנו להאכילה, דמידי הוא טעמא אלא משום לפנ"ע, ומדאיהי מותרת, גם לפנ"ע ליכא:
**(ע' או"ח שמ"ג בפמ"ג מ"ז סוס"ק א' לענין אנס לגדול לאכול דבר איסור, יעויי"ש, אבל אין זה ענין לכאן:)**
ואמנם מ"ש כ' אא"ז הגאון ז"ל וישב בסגנון זה מתניתן דפ"ג דחולין, דמותרת משום טרפה ואסורה משום סכ"נ, בזה דבריו ברור מללו, דנהי דלגבי דידי' כשהוא לעצמו, אפילו אי הוי מהנך דמורידין, אין נ"מ בין דבר האסור משום טרפה לבין דבר האסור משום סכנה, וכמו שאמרנו, מ"מ למיספי לי' אנן נ"מ גדולה יש בדבר, דאילו דבר האסור משום טרפה ודאי דלא מוספינן לי', ואילו משום סכנה עכ"פ לדידן שרי למיספי לי' דהא להוריד לי' נמי שרי לן:
**(וכשאני לעצמי כתבתי בחדושי לישב ד' המשנה דפא"ט בפשיטות, דנ"מ לענין בהמת קדשים שאינם נאכלין, שאכלה סם המות, דאילו הוי אסור משום טרפה אז ודאי דלמזבח נמי אסירא, דמן הבקר להוציא את הטרפה, משא"כ אליבא דאמת דאינו אסור אלא משום סכנה, אולי זה ל"ש לגבי מזבח, ואפילו לשיטת הרמב"ם [פ"ב מה' אהמ"ב] דיליף טרפות למזבח מקרא דהקריבהו לפחתך, אפשר ג"כ דאין לאסור למזבח כל דבר האסור משום סכנה, ול"ד לטרפות ולמים ששתה מהם נחש [סוכה, מ"ז.] דהתם ע"כ מאיס הוי דהא אפילו לאחר שסיננה דמותרת להדיוט מ"מ לגבוה פסול משום הקריבהו נא, משא"כ באכלה ס"ה, מאן יימר לן דמאיס, אולי אין עלי' אלא חשש סכנתא דרביע עלי', וזה ל"ש לגבי גבוה. וגם מקרא דממשקה ישראל אין למעטו, דהא מותר לישראל, זולתי משום סכנה, ואי בעינא אמינא דאפילו קדשים הנאכלים אפשר שאין לפוסלה, ומשום שומר מצוה ל"י דבר רע, וכהא דהתיר הרא"ם ומהרל"ן בתשובה לקטלנית במקום יבום, איברא דהח"צ בסי' א' חלק עליהם משום דשכיח הזיקא שאני, ולדידי' בודאי דכש"כ בנ"ד דמקרי שכיח הזיקא, אך עכ"פ בקדשים שאינם נאכלים, ודאי דאי משום סכנה שרי עכ"פ למזבח, משא"כ אילו הי' אסור משום טרפות:
ואפילו אי נימא דגם באכלה סה"מ איכא משום הקריבהו נא, מ"מ הא מבואר בכ"מ שם, דקרא דד"ק מהא דהקריבהו נא אינו אלא דרבנן, משא"כ בטרפות גמורה, דבלאו קרא דהקריבהו נא הוא ממועט מה"ת מקרא דמן הבקר (ואפילו להרמב"ם ז"ל, וכמו שהארכתי בזה בספרי המוה"מ לס' ויקרא), ולפי"ז חידוש גדול שנה לן תנא במשנתנו דבהמה שאכלה סה"מ מותרת משום טרפה, ללמדך דעכ"פ בזבחים שאינם נאכלין מותרת לגבי מזבח ובזה"ב ואמנם המחבר בשו"ע (אע"ג דאין לו עסק במה שאינו נוהג בזה"ז) שיטפי' דלישנא דמתניתן נקט ואתי. ודו"ק. ומד' רש"י אמתני' דסוכה מוכח להדיא דאי משום סכנה לחוד הוי מותר למזבח אף בנתגלתה, אי זן לאו משום דבציר לי' שיעורא, או משום הקריבהו. עתו"ס שם ודו"ק:)**
אך לענין נידון דמהרש"ק בעוברה שהריחה ביוהכ"פ מאי נ"מ בזה שהיא מאותן שמורידין ולא מעלין, סו"ס מדאיהי לנפשה מותרת וגם מחויבת לאכול להצלת נפשה וכדאמרן, א"כ למיספי לה אנן נמי שרי, מדליכא לפנ"ע, (ואם לא שנדחוק ונאמר דעכ"פ יש נ"מ בזה בין רשות לחובה, היינו דאי משום הצלת עובר חובה נמי איכא להאכילה, אבל משום הצלת האם (כשהיא מן המורידין) עכ"פ אין חובה על אחרים להאכילה, אבל זה דוחק דהא עיקר רבותא דמתניתן דיומא הוא במה דרשאין להאכילה, ולענין זה אין נ"מ אפילו כשהאם היא מן המורידין, וכמו שבארנו):
וראיתי להגאון בעל מנ"ח (פ' קדושים מ' רל"א) דפשיטא לי' לענין לאו דמקלל עצמו, שאפילו כשאינו עושה מעשה עמיו, ג"כ מוזהר על קללת עצמו. יעויי"ש שקצר דבריו ולא באר זו מניין לו ואולם לפי ההסבר שהסברנו למעלה ניחא שפיר:
והנה יש מקום עיון בד' התוס' [שבועות, לו.] שהקשו אמאי דדחיק הש"ס לאשכוחי אזהרה למקלל אביו, ולמה לא יליף לה ממקלל עצמו יעוי"ש, ולכ"ק, לפי"מ דפשיט לי' לבעל מנ"ח דאזהרה דמקלל עצמו, הוא אפילו באינו עושה מעשה עמיו, א"כ מאי מקשו התוס', והא אי הוי אזהרתו דמקלל אביו מהתם, אז הי' הדין נותן לאסור גם במקלל אביו כשאינו עושה מעשה עמך, וצ"ע אבל האמת יורה דרכו דאין ה"נ דלענין מקלל עצמו לא שני לן בין עושה לאינו עושה מעשה עמך, ונראה פשוט דאפילו אם הגדיל ברשעתו כל כך עד שהגיע למדרגת מורידין ולא מעלין, מ"מ ג"כ לא פליט מאזהרה שלא לקלל עצמו, אבל כ"ז אינו אלא מטעמא דאמרן, דהא סמי' בידי' לשוב מרשעתו בכל רגע ורגע, (ואין ספק כי לזה נתכוין גם הגאון בעל מנ"ח אעפ"י שלא ביאר כלום), וכמובן שטעם זה אינו מספיק אלא לענין מקלל עצמו, ולא למקלל אביו שאינו עושה מעשה עמך, וניחא מה שתמהו התוס' שבועות שם דנילף אזהרה דמקלל אביו ממקלל עצמו, ולא תיקשי דא"כ ליתסר אף באביו שאינו עושה מעשה עמך, דזיל בתר טעמא, ואותו הטעם במקלל עצמו הוא דאיתי', ולא במקלל אביו:
איך שיהי' הנה מזה דמקלל עצמו מוזהר אפילו באינו עושה מעשה עמך יש סעד גדול לסברתנו לסתור דברי הגאון מוהרש"ק ז"ל אחרי מחכ"ת, בזה, שהבאנו למעלה:
ואף גם זאת, מה שכ' הג' מוהרש"ק שם, דהך מילתא אי מחללינן משום סכנת עובר, בהנך טעמי דש"ס תליא, דלטעמא דכדי שישמור שבתות הרבה, אף בסכנת עובר מחללינן דהא סופו שישמור, משא"כ לטעמא דוחי בהם, דהא עדיין אינו חי. גם זה ליתא לפי דעתי, דמאן שמעית לי' דיליף מוחי בהם, שמואל הוא. וע' סוף יומא שם) והא שמואל הוא דאמר [ערוכין ז'] האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין כו', מאי קמ"ל דספיקא מחללינן שבתא תנינא וכו', מהו דתימא התם הוא דהו"ל חזקה דחיותא, אבל הכא דל"ה לי' חזקה דחיותא כו' קמ"ל, הרי דלשמואל גופי' אף זה שישבה אמו על המשבר ג"כ לית לי' חזקה דחיותא קרי לי' ומכש"כ במי שעודנו עובר במעי אמו, ואעפי"כ הא איהו הוא דאמר דמחללינן עליו שבתא, ואיהו הוא דקא יליף (בשלהי יומא שם) מקרא דוחי בהם, הרי להדיא דלא תליא זב"ז כלל, ואפילו היכי דליכא חזקה דחיותא. ואף למאן דיליף מוחי בהם. ג"כ מחללינן, ודלא כד' הג' מוהרש"ק. גם מה דפשיטא לי' להגאון מוהרש"ק דטעמא כדי שישמור שבתות הרבה שייך לענין חלול בשביל עובר זה ליתא וכמו שיבואר להלן:
ועוד בדבר א' שגה הג' הנ"ל בדבריו שם, והוא במה שכ' דבה"ג נקט לטעמא דכדי שישמור שבתות הרבה, וע"ז בנה מהרש"ק עיקר יסודו בדבריו שם, ובמחכ"ת זו טעות, ואולי לא עיין אגב שיטפי' בגוף ד' בה"ג, אלא במה שהביא הרמב"ן קצור דבריו (בר"ן יומא שם) אך המעיין בגוף ד' בה"ג ימצא מפורש דטעמא וחי בהם נקט, וז"ל שם והיכי דאיכא חולה כו' מ"ט וחי בהם כו' קיימו מצותא כי היכי דתחיו בהו וכו', (וכן בדין, דהא מסיק הש"ס התם דלכלהו אית לי' פירכא לבר מדשמואל). והך ילפותא דכדי שישמור שבתות הרבה הם מדברי הרמב"ן שפלפל בדברי בה"ג, ולא מד' הבה"ג עצמו ומה שבאמת שיכל הרמב"ן ז"ל את ידיו ונאיד מילפותא דשמואל, אשר הש"ס קרי עלה "טבא פלפלא חריפתא" זה יבואר אי"ה בדברינו להלן:
ותחילה נדקדק בלשונו של שמואל שם. דאמר "אילו הוינא התם הוי אמינא דעדיפא מדכלהו". הך "דאילו הוינא התם הוי אמינא" תמוה, דהא השתא נמי אמרה, ומאי נ"מ בזה אלו הי' שם או לא הי':
והנה ראיתי בשו"ת חת"ס [חיו"ד סי' רמ"ה] עמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דמילה בטעמא דפקו"נ דוחה מילה, משום דאפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש מישראל לאח"ז, דמוכח מזה דאפילו במתו אחיו מ"מ, מחויב עכ"פ למולו לאחר שיגדל, וכמו שפ' הרמב"ם שם באמת, והמפרשים תמהו עליו, דזו מנין לו, וכ' החת"ס שם דלמאן דיליף מושמרו מוטב שיחלל שבת אחת "כדי שישמור שבתות הרבה", משמע לי' לרמב"ם דלא ניתנה שום מצוה לדחות מפני פקו"נ אלא כדי שישמור לאותה מצוה עצמה, ולא משום שמירת מצות אחרות, ומשו"ה אלמלא הי' אפשר למול לאא"ז. אז לא היתה מילה נדחית כלל מפני פקו"נ. אפילו אם ישמור עי"ז מצות אחרות הרבה, עכתו"ד החת"ס:
ואני בעניי לא זכיתי להבין, דאיך תיסק אדעתין דלא ניתנה לדחות אלא משום שמירת אותה מצוה עצמה א"כ לא לידחי פקו"נ לשום ל"ת שבתורה, דהא גם כשימות תו לא יעבור על אותו הלאו לעולם, ובשלמא מדחיית שבת לא קשיא, דשבת ל"ת ועשה איכא, ואם ימות, אז תיזול מיני' עכ"פ מ' עשה שבה, אבל הא תנינן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר מאכילין אותה, והא אף כשתמות לא תעבור ממילא לא על לאו של בשר קדש ולא על של בשר חזיר, ואי ס"ד דלמאן דאמר טעמא "כדי שישמור שבתות הרבה אין דוחין בפקו"נ שום איסור אם לא כדי שישמור אותו הדבר עצמו (וכמו"ש החת"ס אליבא דרמב"ם) א"כ בטלת דחיית פקו"נ אצל כל הלאוין שבתורה, דמדהוא בשוא"ת דחיי' זו למה, הא גם לכשימות לא יעבור, אלא עכצ"ל דאפילו למאן דאמר בחלול שבת "כדי שישמור שבתות הרבה", ל"ד שבתות, ול"ד שמירת אותה המצוה עצמה, ועיקר הענין הוא דרחמנא שריא בפקו"נ דחיית איסור א' פעם א' כדי שישמור כה"ת פעמים הרבה, וז"ב:
**(ובני הרה"ג כ"מ אליעזר שיחי' השיב דעד כאן לא הוצרכו לילפותות אחרות ולא הסתפקו בקרא דוחי בהם אלא לענין דחיית שבת, דמדהחמירה תורה בזדונו לחייבו מיתה, הרי דחמיר חלול דידי' יותר מנטילת נשמה, וא"כ הוי סליק אדעתין להחמיר אף באונסו ולא לדחותו אפי' במקום איבוד נשמה, והיינו מה דאמר מנין לפקו"נ שדוחה שבת. שבת דוקא דמסברא החצונה ואפי' מקרא דוחי בהם לא הוי ידעינן לי' ומטעמא דאמרן, משא"כ בכל הלאוין שבתורה לא צריכינן כלל לקרא דושמרו, אליבא דכו"ע, ומסברא או מקרא דוחי בהם לחוד ידעינן דלא העמידה תורה במקום פקו"נ וא"כ ניחא מה שהקשינו על החת"ס מכל הלאוין שבתורה, ואמנם מילה שאני דמדדחי שבת הרי דעכ"פ חמירא כשבת ולפיכך גם במילה י"ל הך סברא, דרק כשאפשר לקיים אותה המצוה עצמה אז דחינו מפני פקו"נ. וצדקו ד' החת"ס:)**
חזינן מיהות דהנ"מ לדינא שהמציא הג' מוהרש"ק בין הנך תרי ילפותות, הא דר"ש בן מנסיא מושמרו בנ"י את השבת ודשמואל מוחי בהם) אין לה יסוד, וגם מה שחילק הגאון בעל חת"ס ז"ל ביניהם לענין מילת מי שמתו אחיו מ"מ ג"כ קשה להבין. ולולא דמסתפינא אמינא דבאמת לא פליג שמואל כלל אהנך ילפותי קמאי שבברייתא וגם הנך תנאי דברייתא לא פליגי אהדדי, אלא שכ"א בא להוסיף ולחדש מה שלא שמענו מד' הראשון:
והנה בברייתא שם מנה ארבע ילפותות, ר' ישמעאל יליף ממחתרת, ר"ע יליף מעם מזבחי, ר"א יליף ממילה, ור"ש בן מנסיא מושמרו בנ"י אה"ש, ועלה א' שמואל אלו הוינא התם הו"א דעדיפא מדכלהו וחי בהם ולא שימות בהם, ובירושלמי [פ"ח דיומא ה"ה] לא הביא לברייתא זו, וכך איתא התם:
מנין שספק נפשות דוחה שבת, ר"א בשם ר' יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט, (לומר דלא לכל אמר שישמרו את השבת, פ"מ שם) אית דבעי מימר, אמרה תורה. חלל עליו את השבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה, ר"ז ר' חייא בשם ר' יוחנן, מבוי שכלו עכו"ם וישראל א' דר בתוכו, ונפלה עליו מפולת מפקחין עליו בשביל ישראל של שם, עכ"ד הירושלמי וסוף ד' הירושלמי הללו אין להם לכאורה שום המשך על הראשונות. והדבר צריך באור:
אבל נחזה אנן, הנה מילפותא של ר' ישמעאל בברייתא דיליף ממחתרת לא ידעינן אלא דניתנה רציחה לדחות משום פקו"נ דנגנב, לגבי אותו הנגנב עצמו, אך אכתי לא ידעינן מזה שגם איש אחר, שאינו בסכנה כלל, רשאי לעבור בשביל הצלתו של זה, ומן הסברא הראשונה הי' אפשר לומר דנרדף עצמו רשאי, ולא אחר, וכעין מ"ש א"א לאדם חטא בשביל שיזכה חברו (ואע"ג שהח"ס כ' במקום אחר דאין זה אלא כדי שיזכה הוא עצמו, זהו רק, לבתר שלמדנו מילפותי דתנאי, וכמובן.) אמטו, להכי בא ר' עקיבא ולימד מהא דעם מזבחי, דהתם הכהן דוחה העבודה שלו, לא להצלת עצמו אלא כדי ללמד זכות על איש אחר היוצא ליהרג:
ואמנם באמת גם לימוד זה אולי אינו מספיק לגמרי דהא מצות דינין להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ושלא להרוג נקי וצדיק, על כל ישראל היא מוטלת, ובי"ד שלוחי דידן נינהו, וגם שלוחיו של אותו הכהן עצמו העובד עבודה. ובהא ודאי לא יתכן לאמר דכהן זה המבטל עבודה מעם מזבחו, כדי למנוע בי"ד מלהרוג נקי, הוא חוטא בשביל שיזכה חברו, אלא כדי שיזכה הוא עצמו וכל ישראל עמו:
ע"כ בא ר"א ולמד ממילה, דהתם ג"כ באו החילול ע"י אדם אחר שאין המצוה מוטלת עליו, כדי לתקן את התינוק, אפס אולי גם משם אין ראי' כל כך, דהתם במילה צרכי נפש היא, ושבת ג"כ צורך נפש הוא וא"כ אכתי לא שמעינן מזה אלא דניתנה מצוה אחת לדחות כדי לקיים מצוה אחרת הגדולה ממנה, כגון מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות, אך לדחות אחת מן המצות משום הצלת הגוף, ואונס הבא על האדם מן הצד, שלא ע"י גזרת התורה, נהי דממחתרת שמענוה, ומהא דעם מזבחי, אבל רק לאותו האדם עצמו, שעליו בא האונס, אך שיעבור איש אחר בשביל הצלת גופו של זה, ומאונס שבא עליו לא מצד גזרת התורה, זו לא שמענו עדיין:
ע"כ בא ר' שמעון בן מנסיא ולימד ושמרו בנ"י וגו' לעשות את השבת, שמזה מוכח להדיא דהאזהרה היא על כל ישראל, וכמו שאמרו באמת מוטב "שיחללו עליו" (היינו שאפילו אחרים יחללו) כדי שישמור זה שבתות הרבה. הרי דאפילו ע"י אחר, ובאונס הבא מן הצד ולשם צורך הגוף בלבד דוחה שבת:
איברא גם בילפותא דא עדיין יש מקום לטעות, דמדאמר כדי שישמור שבתות הרבה הו"א דהני מילי במי שישמור באמת, אך ד"מ בנמצא תינוק מושלך בעיר שרובה עכו"ם כהא דמשנה דמכשירין דבהא נמי מפקחין את הגל וכמבואר בכתובות ט"ו וביומא פ"ד), אעפ"י שכשיגדל זה לא ישמור שבת כלל, דהא אזלינן בתר רובא והוי לי' נכרי וכדאמר התם בגמרא דלהאכילו נבילות דין כותי יש לו, א"כ בזה לכאו' הי' הדין נותן באמת שלא לפקח, ע"כ הוצרך שמואל לילפותא אחרת:
ונלענ"ד שענין זה מבואר בירושלמי פ"ח דיומא שהבאנו למעלה, ובזה יתפרש כמין חומר המשך הלשון שם, וכך יהי' סגנון הדברים:
"מנין שספק פקו"נ דוחה שבת, ר"א בשם ר' יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוטא (ולפי ילפותא זו בודאי ל"ד ספק דמחצה על מחצה, דה"ה דאפי' ברוב עכו"ם ומיעוט ישראל, נמי מחללינן, מדאין הולכין בנפשות אחר הרוב אולם) אית דבעי מימר (אולי גם זה מדברי, ר יוחנן, או אליבי'. אזלא) "א"ת חלל עליו את השבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה (היינו ילפותא דרשב"מ בברייתא דבבלי, וע"ז משיב ר' יוחנן להוכיח דמהכא לחוד ליכא למילף, והיינו מה דמסיק:) "ר"ז ר' חייא בשם ר' יוחנן מבוי שכולו עכו"ם וישראל א' דר בתוכו ונפלה עליו מפולת מפקחין עליו בשביל ישראל של שם" כמדומה שכונת הירושלמי אמשנה דמכשירין קאי, דבאותו מבוי נמצא תינוק מושלך, וא"כ להאכילו נבלות דינו כעכו"ם, וא"כ מוכח מזה דלא כאית דבעי מימר (שהטעם הוא "שיהא יושב ומשמר שבתות הרבה") דהא מסוכן זה ממבוי שרובו עכו"ם בודאי שלאחר שיוציאוהו מן המפלת לא ישמור שבתות כלל, מדבזה אזלינן בת"ר והוי לי' גוי ומנא ידעינן דגם בשבילו מחללינן שבתא והא הוא לא ישמור שבתות הרבה, משו"ה הוזקק ר"י ללמוד ממקום אחר, ממיעוט דאך את שבתותי ושאינו תלוי כלל באם ישמור שבתות אח"כ או לא ישמור. ודו"ק:
נחזור לדברינו דאף דמילפותא דרשב"מ מקרא דושמרו כבר שמעינן לחילול דאחרים, וגם באונס שבא עליו שלא מצד התורה, אבל לא יספיק לימוד זה בספק שרובו עכו"ם, וכדאמרן:
וכן לא יספיק לענ"ד לדחות שבת בשביל סכנת עובר, אפילו כשהוא ודאי ישראל, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם ול"ש עדיין במצות כלל, בודאי דאין בזה טעם מספיק מה שלכשיברא ישמור שבתות הרבה, דמה לנו בשמירת שבתותיו של זה הא אין עליו עדיין. שום חובת שמירת שבת, ונח לו שלא נברא, (ול"ד לקטן דעכ"פ אתי לידי חיוב וזמן ממילא קאתי, וכבר הערנו למעלה דגם זה נעלם לשעתו מאת הגאון מוהרש"ק ז"ל). ע"כ בא שמואל ולימד "וחי בהם ולא שימות בהם", והיינו פלפלא חריפתא", דקאמר, דלטעם זה אחת היא, אם ישנו במצות ואם אין, אם יחויב אח"כ לשמור שבתות ואם לא, דקרא הכי קאמר התורה לחיים ניתנה, ולא למות עלי' לבר מג' עבירות:
**(ודע דלענ"ד יש עוד נ"מ בין ילפותא דרשב"מ לילפותא דשמואל ודאינך שם בברייתא. והוא לענין חולה שאב"ס ובדחיית שבת באיסור מלאכה דרבנן. דהיא מחלקת הרמב"ם והר"ן [הובא בשו"ע או"ח שכ"ח סי"ז], דלרמב"ם מתירין בשבילו לאו דוקא שבות דאמירה לנכרי אלא גם שבות ע"י ישראל, ולהחולקים עליו אסור:
דהא עיקר יסוד ההיתר הוא מסברא דנחתינן דרגא ואם בחולי שיב"ס מתירין מלאכה דאורייתא ולא העמידה תורה דברי', כך בחולי שאב"ס לא העמידו חכמים דבריהם ומתירין עכ"פ שבות (ואפי' ע"י ישראל), ואמנם הא אין הנידון דומה, דהתם טעמא רבא איכא, כדי שישמור שבתות הרבה, שאם לא נפקח עליו וימות ממילא שלא ישמור, אך בחולה שאב"ס, הא ליתא להך סברא דהא אין בו סכנה, ובי"כ ובי"כ יוכל לשמור שבתות הרבה, וכ"ז למ"ד משום טעם זה, אך לשמואל דילפינן מוחי בהם, הא מושג החיים אינו דוקא היפוך המיתה, דטרפות דשעהמ"ש יליף הרמב"ם ג"כ מיעמד חי, וכן מחוסר אבר גבי ב"נ ממעטינן מכל החי, הרי דיש במושג החיים גם מושג הבריאות, וכל מי שאינו בריא כחבריו הרי הוא ביחס אליהם כמחוסר חיים, ומדאמרה תורה וחי בהם, הכונה שע"י המצות התורה לא תקופת בריותו כלל, וממילא דבחולה שאב"ס מתירין עכ"פ שבות כי היכי דביש בו סכנה מתירין איסור תורה והבן, ואיברא שהרמב"ם גופי' בפ"ב מה"ש הביא ילפותא דוחי בהם, ודו"ק:
גם נראה דמחלקתן של הרמב"ם והר"ן אינה באמת אלא לענין. איסור שבות דשבת, אך לדחות איסור אכילה דרבנן בשאר איסורים לחולה שאב"ס, בזה נ' דכו"ע מודים שאין דוחין כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ה ס"ג וע"כ משום דקיל איסור שבות דשבת אפי' ע"ו עצמו משאר איסורי אכילה דרבנן:)**
ואמנם לפי"מ שבארנו למעלה גם ילפותא דשמואל לחודא אין בה כדי להספיק לגמרי, דאכתי נאמר, דעד כאן לא למדנו מזה אלא דחיית כה"ת משום פקו"נ גבי הבע"ד עצמו, היינו שכאו"א כפי מה שהוא אין חובה עליו להמית א"ע בשביל קיום א' ממצות התורה, אך חלול דאחרים מנא לן, ואף שכבר הוכחנו לעיל שבשביל היתר ספק זה הוזקקו ר"א ור' עקיבא ור"ש בן מנסיא לתור כאו"א אחרי למודים אחרים, בכ"ז הנה לישנא דברייתא סתמא אמרה, "מנין לפקו"נ שדוחה שבת", ומלשון זה עצמו אינו מבואר להדיא, אי שקלא וטריא דהנך תנאי סובבת בעיקרה אחלול דאחרים או אולי רק אחלול דבע"ד עצמו, ומה מדוקדק עפי"ז סגנון לשונו של שמואל, דודאי ידע שמואל לאותו ברייתא ולא בא לחלוק על כל הנך תנאי, אלא כך אמר "אילו הוינא התם" (כלומר אילו הייתי יודע דהנך תנאי רק על חילול דבע"ד עצמו שאלו) אז "הוי אמינא דעדיפא מדכלהו" דאין לך למוד פשוט יותר מדשמואל מקרא דוחי בהם, אבל אליבא דאמת שכל עיקר דברי ר"א ור"ע ורשב"מ לא באו להוסיף על ד' ר' ישמעאל אלא כדי ללמוד אף לחלול דאחרים, הנה ודאי דלענין זה גם ילפותא דשמואל כשהיא לעצמה לא היתה מספקת, ורק מדבריו ומדברי הנך תנאי דברייתא יחדיו תסתיים שמעתתא בשלמות, דמהתם נדע דאין חילוק גבי דחיית כה"ת משום פקו"נ בין הבע"ד עצמו לבין חלול דאחרים, בין
**(ובש"ך יו"ד סי' פ"א שם הביא בפשיטות לאסור למיספי בידים איסור דרבנן במקום חולי שאב"ס אפילו לקטן, ובהגהות מוהרש"א תמה עליו דהא לשיטת הרשב"א והר"ן הובאו דבריהם במג"א או"ח שמ"ג כל לצרכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן:
ועפ"י ד' הש"ך הנ"ל רשמתי מכבר על גליון יו"ד שלי להעיר ממילי דאגדתא [כתובות נ'] האי בר שית דטרקי' עקרבא לא חיי, מאי אסותי', מררתא דדיה בשיכרא נשפיי' ונשקיי'. ע"כ. ופירש"י "לא חיי בלא רפואה בדוקה", ובתוס' פיר"ת דלבתר דטרקי' לא חיי כלל, ומאי אסותי' היינו מקודם המעשה, כי היכי דלא לטרקי', עיי"ש. והנה לכא' פרש"י דחוק דהא הש"ס סתמא אמר "דלא חיי", ואיך נימא דחיי אלא דצריך רפואה וכתבתי על הגליון שם דלענ"ד י"ל דרש"י ור"ת בדינא פליגי, דהא ידועה כי דיה הוא עוף טמא, ואכילתו אסורה מה"ת, ואיך נאכילנו לזה מררתא דדיה, ע"כ משום פקו"נ, ואמנם הדין בכל סגולת אכילת איסור במקום סכנה דבעינן דוקא מן המומחה, והיינו דדייק רש"י בלשונו לא חיי בלא רפואה "בדוקה". כלומר וסגולה זו דמררתא דדיה סגולה בדוקה היא:
ואמנם ע"ד ר"ת קשה לכאורה, דפי' מאי אסותי' היינו מקמי דטרקי' כי היכי דלא לטרקי' והיכן מצינו להתיר איסור במקום שעדיין ליכא סכנה, ורק למנוע שלא יבא לידי סכנה, ואע"ג דהכא בבר שית איירינן והיינו קטן. אך הא לא תאכלום לא תאכילום כתיב, ובאיסור תורה הא אסור למיספי' בידים אליבא דכו"ע, ואמנם הכא במרה עסקינן ומרה אינה ראוי לאכילה, וע' פרמ"ג לענין פגומין מעיקרא דעכ"פ מדרבנן אסור, ומשו"ה פרש"י לבתר דטרקי' דהוי סכנה ממש (ואין ה"נ דבכהא"ג אף איסור תורה גמור נמי הוי שרינן לי') אך ר"ת י"ל דלהבריח הסכנה כדי שלא תבא לא גרע עכ"פ מחולי שאב"ס, וס"ל כרשב"א ור"ן דכל לצורך קטן ובאיסור דרבנן שרי לחולה שאב"ס, ע"כ ניחא לי' לר"ת לפרש כפשטי' דמשמעות הש"ס, דלעולם לבתר דטרקי' לא חיי כלל, והך אסותי' דמררתא דדיה היינו מקמי דטרקי' דס"ל דלהבריח הסכנה עד שלא תבא נמי שרי בכהא"ג דלא גרע מחולי שאב"ס, ולפי"ז הך ומילתא אי מאכילין לקטן איסור דרבנן בחולי שאב"ס יהי' תלוי בשנוי הפירושים בין רש"י ור"ת במילתא דאגדתא הנ"ל:)** אונס שבא ע"י גזרת התורה ולצורך הנפש כהא דמילה, ובין שבא מן הצד ולצורך הגוף, ובין אם ישמור הנצול שבתות הרבה, או אם לא יהי' מוזהר על שמירת שבתות כלל:
ואחרי שהוכחנו דאף לבתר ילפותא דשמואל אכתי צריכינן לילפותא דר"ש בן מנסיא, עתה נחזה שדברי בה"ג ורמב"ן שהבאנו למעלה (שכל א' מהם מביא ילפותא אחרת) מדויקים מאד. שבה"ג דס"ל דאפילו משום סכנת עובר לחוד ג"כ מחללינן (אעפ"י שאכתי אין בו חיות ול"ש במצות כלל) מייתי להא דשמואל, חדא דלפי מסקנת הש"ס היא עדיפא מדכלהו, ועוד דלפי"מ שהוכחנו רק מילפותא דא ידעינן דאפילו למאן דל"ש בי' כלל הסברא דישמור שבתות הרבה ג"כ מחללינן:
ורמב"ן (אע"ג דבודאי גם איהו ס"ל הא דשמואל) שיכל את ידיו ומייתי ג"כ ילפותא דר"ש בן מנסיא, משום דסו"ס הא בעובר איירינן, וא"כ יהי' החלול לא ע"י המסוכן עצמו רק ע"י אחרים. וכבר אמרנו מהא דשמואל חילול דאחרים לא שמענו, ומילתא דא מדשמואל לחוד לא ידעינן לי', ורק בצירוף ילפותא דר"ש בן מנסיא שמעינן לה, וכדאמרן:
והנה כבר אמרנו למעלה דלמ"ד "כדי שישמור שבתות הרבה" (היינו לרשב"מ) לא הוי ידעינן לדחות שבת בשביל ספק עכו"ם, ובמבוי שרובו עכו"ם (דהא לא יחוייב לכשיגדל לשמור שבתות כלל) וכן לדחות בשביל סכנת עובר (דהא אכתי לא אתי לכלל מצות, ומאן יימר שחובה עלינו להביאו לאויר העולם ולידי חיוב שמירת שבת ע"י חלול שבת שלנו), וה"ה דיש לצייר עוד אופן אחר מה דלא הוי ידעינן אליבא דרשב"מ, ואפילו בגדול ובודאי ישראל, אלא שמצד אחר אינו מחויב במצות, וכגון מי שנתחרש ע"י חולי, דעכשיו הוא פטור מכל המצות, ואם נשתדל ברפואתו ע"י חילול שבת דידן (היינו
**(ובענין זה העירותי גם ממקום אחר, ג"כ ממילתא דאגדתא [והוא כפ' ע"פ, קי"א.] ת"ר ג' אין ממצעין כו' מאי תקנתי' אר"פ נפתח באל ונסיים באל. ובתוס' שם פי' רשב"ם נפתח כו' באל מוציאם ממצרים וכו' ואע"ג דאסור להתרפאות בד"ת, להגן שרי, והא דאמרינן [שבת, ס"ז] לאישתא צמירתא לישקול סכינא ולימא ויאמר משה אסורה נא וגו'. משום סכנה שרי, (כלומר להתרפא בד"ת), ור"ת פי' נפתח באל לימא ד' הצילנו וכו' (כלומר שאינו פסוק בתורה), עכ"ד התוס', ולכ"ק מה תיקן ר"ת בזה הא סו"ס לאישתא צמירתא עכצ"ל דהרפוי הוא בד"ת ממש, דהא הש"ס קרא קאמר להדיא, ועכצ"ל דמשום חשש סכנא שריא, וא"כ מ"ט לא ניחא לי' לר"ת גם לענין הא דממצעין כפירשב"ם דלעולם בד"ת ממש ומשום חשש סכנה שריא, אבל באמת ז"א, וראה דדייקו התוס' בלישנא דלענין צמירתא כתבו "משום סכנה שריא", ולענין הא דממצעין כתבו "להגן שריא", היינו משום דבאמת בשעת המצוע אין כאן עדיין שום סכנה, אלא דהסגולה היא שלא יבא לידי סכנה, ולרשב"ם אף בכהא"ג מתרפאין בד"ת, וכסברתנו דלעיל דלא גרע עכ"פ מחולי שאב"ס, ולר"ת דוקא בצמירתא שרינן, דהתם הסכנה ישנה כבר, משא"כ התם דהרפואה היא רק "להגן" שלא יבא לידי סכנה:
אלא דלפי"ז יהי' מוכח מכאן שיטת ר"ת להיפך ממה שהעלינו שיטתו שם בכתובות, אבל שבתי וראיתי דבאמת לא מסתבר לומר בדעת ר"ת להתיר באכילה אפי' איסור דרבנן במקום שאין שם סכנה אלא כדי להקדים בעדה שלא תבא בעתיד, ומשו"ה לא ניחא לי' לר"ת להתיר אפי' להתרפא בד"ת (אף שבודאי אינו אלא מדרבנן) היכי שאינו אלא "כדי להגן", והתם במררתא דדיה שאני דלבד מה שהיא "לבר שית" (היינו לקטן) הא אמר התם מררתא דדיה "בשיכרא" היינו בתערובת דבר היתר, וע' פרמ"ג יו"ד סי' ק"ג וסי' ק"ד לענין בטול דברים הפגומין מעיקרם במין אחר של היתר. ודו"ק:)** כשיש בו משום סכ"נ, דומי' דהחושש בעיניו שבשו"ע סי' שכ"ח ס"ט, דאי לא"ה משום סכנת אבר לחוד לא מחללינן אלא באיסור דרבנן) אז יהי' זה דומה ממש לדחיית שבת בשביל עובר, דהשתא אינו בכלל מצות אלא שע"י הצלתו נביאו לידי שמירת שבתות הרבה
אפשר שלהיתר ספק זה נתכונו חז"ל במאמרם שבמדרש תנחומא האזינו שהבאנו למעלה, ולקחו להם את החולה החרש למשל:
אדם שחושש באזניו (כלומר שנתחרש, ע"י חולי שיב"ס לכל הגוף, ואין בו עכשיו שום חיוב לשמירת שבתות הרבה, דהא חרש פטור מכל המצות, אלא שע"י רפואתו לכשיתפקח ובא לידי חיוב, ורפואה זו גופה א"א בלא:
חלול שבת) מהו לרפאותו בשבת. והנה ספק זה לא יתכן אלא לרשב"מ, היינו למאן דיליף מקרא דושמרו, דרק בכהא"ג יש מקום לספק מדהשתא אין עליו חיוב מצות כלל כ"ז שהוא חרש, אבל למ"ד מקרא דוחי בהם, בודאי אין שום נ"מ בין חרש לפקח, בין מי שהוא חייב במצות ובין מי שפטור:
ואולם באמת צ"ל דאפילו לרשב"א הטעם "דכדי שישמור שבתות הרבה" לאו בדוקא נקיט לי', דהגע עצמך הא רשב"מ אשאילתא דברייתא קאי "מנא לן דפקו"נ דוחה שבת", ואי נימא דטעמא דרשב"מ דוקא הוא, א"כ אין פקו"נ דוחה שבת, רק "שבת דוחה שבת", דהא לאו משום פקו"נ אתית עלי' אלא משום שמירות שבתות הרבה לעתיד מתירין לדחות שבת אחת:
וראה מה מדויק דבר זה בל' רבותינו שבמדרש, "אדם שחושש באזניו מהו לרפאותו בשבת"? (דאפשר שהטעם כדי שישמור שבתות הרבה הוא בדוקא, וזה שנתחרש ואינו עכשיו במצות כלל, א"כ אין לדחות שבת בשבילו כדי להביאו לכלל מצות, ע"ז משיב:) "כך שנו חכמים פקו"נ דוחה שבת" (כלומר ולא שבת דוחה שבת) וממילא מוכח דלישנא דרשב"מ לאו דוקא ואפילו במי דלא שייך בי' כדי שישמור כו' ג"כ דחינן:
ובגליון משניות של אבא מארי הג' מלובלין זצ"ל ראיתי הערה נחמדה בפ"ה דאבות אהא דלא הפילה אשה מריח בשר הקדש, והביא בתוי"ט דברי רש"י שם שכ' וז"ל שאם הריחה ובאת לטעום אין שומעין לה, וע"ז תמה בתו"ח שם שהוא נגד ברייתא ערוכה בפ' יוהכ"פ שם פ"ב בעוברה שהריחה בשר קדש דאם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה עיי"ש, שנדחק בזה, ובתוס' ראל"צ מחק הגירסא וכ' אאמו"ר זצ"ל בגליונו וז"ל עפי"ד הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן שם דמשמע מדבריו דאפשר לסכנת עובר בלי סכנה לאם (ודלא כר"ן שם) ובכהא"ג באמת לא מחללינן לרמב"ן, מדעדיין לא כלו לו חדשיו, [ע' מנ"א או"ח סי' ש"ל] ואפשר שגם דעת רש"י הוא כן (והיינו מ"ש רש"י במשנה עוברה שהריחה כו' ואם אינה אוכלת שניהן מסוכנים עכ"ל, כלומר דוקא בגונא דשניהם מסוכנים דאל"ה אין מאכילין) ומעתה ניחא שפיר דקשה לי' לרש"י על אותו הנס שבמקדש הא בלא"ה לא משכחת לה שתפיל דהא מדינא מאכילין אותה, ועכצ"ל דמיירי באיכא סכנה רק לולד ולא לאם, דבכהא"ג באמת "אם באת לטעום אין שומעין לה", וע"ז בא הנס שאעפי"כ לא הפילה, עכ"ד אאמו"ר ז"ל בגליונו. ודפח"ח: