אור ברסלב
המדרש והמעשה דברים השמטות והערות › לחלק הדרושים (פ' ואתחנן)

המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ

השמטות והערות · לחלק הדרושים (פ' ואתחנן)

השמטות והערות

נעים לי להביא כאן דברים נחמדים מאת בני הרה"ג החריף כמו"ה אליעזר שיחי', על תוכן פרשה ראשונה שבקר"ש:

בעובדא דר' עקיבא [ברכות, ס"א, ב'] שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והי' מקבל עליו עול מ"ש, א"ל תלמידיו רבנו עד כאן, א"ל כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, עכשיו שבא לידי וכו' והי' מאריך באחד עד שיצתה נשמתו, יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך באחד:

סגנון מאמר זה כלו פלאי:

ראשית, שאלת התלמידים "רבנו עד כאן מאי רבותא היא זו, וכי מה הי' לו לאיש כרבי עקיבא לעשות אחרת, אם לא לקרא קר"ש באותו הרגע הנורא לפני יציאת נשמתו בטהרה? שנית, מדוע דוקא "על פסוק זה" הצטער ר"ע, ומדוע דוקא "באחד" הי' מאריך ועל אריכות זו זכה ליציאת ב"ק לכבודו? ואחרון הכביד אימתי הי' הויכוח הזה בין ר"ע ותלמידיו הלא לפי פשטות הספור הי' ר"ע עומד באמצע הפרק, ולת"ק אינו משיב אפילו מפני הכבוד, אלא מפני היראה, ובתשובה לתלמידים אין שם לא מפני היראה ולא מפני הכבוד, ובאחד כבר יצתה נשמתו, א"כ אימתי שאלו, ואימתי השיב ר"ע?

והנה לעיל [ברכות, י"ג] פליגי תנאי לענין קר"ש, עד היכן צריכה כונה. לר' אליעזר עד על לבבך, לר"ע כל פרשה ראשונה, לר' מאיר רק פסוק ראשון בלבד צריך כונה, וע"ז אמר סומכס (תלמידו) כל המאריך באחד וכו', ולהלן שם שמע ישראל וגו', זוהי קר"ש של ר' יהודה הנשיא, (ולבר קפרא אליבא דריה"נ לא הי' חוזר וגומרה) עיי"ש בגמרא. ויש להבין, במאי נחלקו כאן אבות העולם

לדעתי יאמר, כי אחרי התבוננות קטנה בתוכנה של הפרשה הקטנה הלזו נראה כי יפרד לשלשה ראשים:

א) על האמונה במציאותו וישותו יתב', כממלא כל עלמין וסובב כל עלמין שאין עוד מלבדו וזהו פסוק ראשון). ב) על האהבה, לאהבה אותו ולדבקה בו עד חרף נפש (זהו פסוק שני). ג) על איכות האהבה העזה הזאת בכל הדורות, שלא יוכלו לכבותה נסיונות רבים, ושלא יעממוה דורות רבים, ושלא תבטול ולא תפסוק לא בו ולא בזרעו (והם ד' הפסוקים האחרונים שבפרשה):

והנה לר' עקיבא כל הפרשה כלה צריכה כונה, כי מה בצע באמונה גרידא, כ"ז שאין עמה אהבה, ומה תסכון גם האהבה, אם אין סופה להתקיים בכל הדורות העתידים ובכל המצבים המשתנים, אבל ר' אליעזר לא כן עמדו:

לדעתו אם אך השלים כונתו בשני הפסוקים הראשונים אם אך האמן יאמין ביחידו של עולם, וגם ידבק בו בכל נימי נפשו היתכן כי ישונה עוז אהבתו בהשנות מצבו ומקומו, או שלא יורישנה לבניו אחריו נמצא שהכתוב השלישי והבאים אחריו אינם אלא פירושים אל השנים הראשונים, ואם בהם יכון דעתו בכונה שלמה עד על לבבך ולא עד בכלל) שוב אינו צריך עוד:

ור' מאיר מוסיף והולך, שבאמת גם הכונה בפסוק השני אינה מעכבת, שאם אך ישוה איש את ד' נגד עיניו, כמנהיג עולמו בחסד אין קץ, וזן את בריותיו ברחמים בלי תכלית, תו אי אפשר שלא יתלהב לבו לאהבה בלי מצרים, לאהבה שיורישנה גם לזרעו אחריו, ושתעמוד בפני כל רוח מצוי' ושאינה מצוי' עד סוף כל הדורות. נמצא שכל השאר אינה אלא תולדה מחויבת מן הפסוק הראשון, ממנו כבר תצא השלהבת מאלי', ואידך פירושא הוא לחוד. ותלמידו סומכס בא אחריו וממלא את דבריו הוא הי' אומר, שכל המאריך באחד, (המתבונן עמוק עמוק בהכרת אחדותו ורוממותו ודאי שדי לו בכונה זו. על כל המסתעף ממנה) מאריכין לו ימיו ושנותיו:

כל אלה התנאים לא נחלקו ולא דברו אלא כלפי המדרגות השונות ועומק ההרגשות המיוחדות לכאו"א כפי מה שהוא, ואמנם כלהו לא דנו אלא עד היכן צורך הכונה, ולא על צורך קריאה, דבזה כו"ע הודו, דכל הפרשה כלה צריכה קריאה עכ"פ, אבל בר' יהודה הנשיא, אשר קדוש יאמר לו, מצינו מדה גדולה מזו, שמע ישראל וגו' ד' אחד זוהי קר"ש של ר"י הנשיא, בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים, (ולבר קפרא לא הי' חוזר וגומרה כלל!) זאת אומרת כי די הי' לקדוש עליון זה להמליך את קונו "למעלה ולמטה ולארבע רוחות", בכדי שיתמלא לבו אהבה נפלאה לכל גדותיו ובכל חלליו עד שלא הקריאה ולא הכונה בפסוקים שלאחריהם לא תתן ולא תוסיף לו עוד מאומה, ולא תחדש לו כלום על מה שהרגיש תיכף בפסוק הראשון

אפס על ר' עקיבא אמרו חז"ל כי מה שלא נתגלה למשה נתגלה לר' עקיבא וחבריו, ואף כי לא לנו לנגוע בהר ולמנות מדותיהן של הראשונים כמלאכים, אבל עפ"י הנחת רבותינו הלא מוכרחים אנו לאמר כי מדתו של ר' עקיבא היתה עוד גדולה מזו של ר"י הנשיא, ואם תתמה אם כן מדוע זה לא הספיק לר' עקיבא קריאת פסוק ראשון, או אפילו כונת פסוק ראשון בלבד? אל תתמה, כי היא הנותנת, ודאי שגם אחרי הקריאה של פסוק ראשון לבד כבר הגיע ר"ע אל אותה הנקודה הנפלאה שבאהבה, שהגיע אליה ר"י הנשיא בשעתו, אבל לפי שהי' לבו של ר' עקיבא רחב יותר, ע"כ הרגיש בנפשו שלפי המדרגה שלו עדיין אין זו קבלת עול מלכות שמים שלמה אצלו, (כי אין שלמות אלא במה שאינו מקבל תוספת) שכל מה שהי' מוסיף וקורא את הפסוקים האחרונים כן הי' לבו הרחב כפתחו של אולם מוסיף להתרגש ולהתלהב, וממילא שלא הי' יוצא ידי חובתו לפי מדרגתו עד שיקרא ויכוין בכל הפרשה כלה:

אפשר שעל דבר זה הצטער ר' עקיבא, מדוע לא הספיק לו הפסוק הראשון לבד להגיע עד קצה האחרון של הדבקות (לפי מדתו ומדרגתו) מדוע לא מלאה כבר הכרת ישותו ואחדותו לחוד את כל חללי לבו הגדול באהבה בלי מצרים, עד שלא יצטרך עוד להסעד ע"י המקראות האחרונים שבפרשה:

אבל אל הבחינה הנפלאה הלזו לא זכה ר' עקיבא אלא ברגעיו האחרונים, באותו המעמד הקדוש והנורא כשסרקו את בשרו, אז קרא את הפסוק הראשון ולא יסף עוד, הרגיש בנפשו שכבר הגיע אל הקצה האחרון, עד מקום שיד הרגשת בן תמותה מגעת, וכשהרגישו תלמידיו בדבר שהסתפק גם רבם בקר"ש של ר' יהודה הנשיא לחוד, שאלו כמתמיהים:

"רבנו עד כאן"? כלומר רק עד כאן ולא יותר? והלא אתה הוא האומר שכל הפרשה כלה צריכה כונה ומכש"כ קריאה ע"ז השיבם:

כר ימי הייתי מצטער על פסוק זה (בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך), כלומר עד מתי אהי' זקוק לקריאת "פסוק זה", ולא תספיק לי הזכרת שם "ד' אחד" בלחוד, בכדי להגיע עד תכלית כל המסתעף ממנה, עכשיו שבא לידי (ושהגעתי לידי מדה זו) לא אקיימנה ג

והי' מאריך באחד (ולא קרא יותר) עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצתה נשמתך באחד, כלומר שנזדככה נשמתך כל כך, עד שכל מה שהי' יכול לבך הרחב להרגיש באהבת ד' ודבקותו ע"י קריאת כל הפרשה כלה כבר נשלם לך בשלמות נפלאה ע"י הזכרת שם "ד' אחד" בלבד. פכ"ד בני הרה"ג שיחי':

תוכן העניינים

המדרש והמעשה דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה