המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ
השמטות והערות
לחלק הדרושים (פ' ואתחנן)
נעים לי להביא כאן דברים נחמדים מאת בני הרה"ג החריף כמו"ה אליעזר שיחי', על תוכן פרשה ראשונה שבקר"ש:
בעובדא דר' עקיבא [ברכות, ס"א, ב'] שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והי' מקבל עליו עול מ"ש, א"ל תלמידיו רבנו עד כאן, א"ל כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, עכשיו שבא לידי וכו' והי' מאריך באחד עד שיצתה נשמתו, יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך באחד:
סגנון מאמר זה כלו פלאי:
ראשית, שאלת התלמידים "רבנו עד כאן מאי רבותא היא זו, וכי מה הי' לו לאיש כרבי עקיבא לעשות אחרת, אם לא לקרא קר"ש באותו הרגע הנורא לפני יציאת נשמתו בטהרה? שנית, מדוע דוקא "על פסוק זה" הצטער ר"ע, ומדוע דוקא "באחד" הי' מאריך ועל אריכות זו זכה ליציאת ב"ק לכבודו? ואחרון הכביד אימתי הי' הויכוח הזה בין ר"ע ותלמידיו הלא לפי פשטות הספור הי' ר"ע עומד באמצע הפרק, ולת"ק אינו משיב אפילו מפני הכבוד, אלא מפני היראה, ובתשובה לתלמידים אין שם לא מפני היראה ולא מפני הכבוד, ובאחד כבר יצתה נשמתו, א"כ אימתי שאלו, ואימתי השיב ר"ע?
והנה לעיל [ברכות, י"ג] פליגי תנאי לענין קר"ש, עד היכן צריכה כונה. לר' אליעזר עד על לבבך, לר"ע כל פרשה ראשונה, לר' מאיר רק פסוק ראשון בלבד צריך כונה, וע"ז אמר סומכס (תלמידו) כל המאריך באחד וכו', ולהלן שם שמע ישראל וגו', זוהי קר"ש של ר' יהודה הנשיא, (ולבר קפרא אליבא דריה"נ לא הי' חוזר וגומרה) עיי"ש בגמרא. ויש להבין, במאי נחלקו כאן אבות העולם
לדעתי יאמר, כי אחרי התבוננות קטנה בתוכנה של הפרשה הקטנה הלזו נראה כי יפרד לשלשה ראשים:
א) על האמונה במציאותו וישותו יתב', כממלא כל עלמין וסובב כל עלמין שאין עוד מלבדו וזהו פסוק ראשון). ב) על האהבה, לאהבה אותו ולדבקה בו עד חרף נפש (זהו פסוק שני). ג) על איכות האהבה העזה הזאת בכל הדורות, שלא יוכלו לכבותה נסיונות רבים, ושלא יעממוה דורות רבים, ושלא תבטול ולא תפסוק לא בו ולא בזרעו (והם ד' הפסוקים האחרונים שבפרשה):
והנה לר' עקיבא כל הפרשה כלה צריכה כונה, כי מה בצע באמונה גרידא, כ"ז שאין עמה אהבה, ומה תסכון גם האהבה, אם אין סופה להתקיים בכל הדורות העתידים ובכל המצבים המשתנים, אבל ר' אליעזר לא כן עמדו:
לדעתו אם אך השלים כונתו בשני הפסוקים הראשונים אם אך האמן יאמין ביחידו של עולם, וגם ידבק בו בכל נימי נפשו היתכן כי ישונה עוז אהבתו בהשנות מצבו ומקומו, או שלא יורישנה לבניו אחריו נמצא שהכתוב השלישי והבאים אחריו אינם אלא פירושים אל השנים הראשונים, ואם בהם יכון דעתו בכונה שלמה עד על לבבך ולא עד בכלל) שוב אינו צריך עוד:
ור' מאיר מוסיף והולך, שבאמת גם הכונה בפסוק השני אינה מעכבת, שאם אך ישוה איש את ד' נגד עיניו, כמנהיג עולמו בחסד אין קץ, וזן את בריותיו ברחמים בלי תכלית, תו אי אפשר שלא יתלהב לבו לאהבה בלי מצרים, לאהבה שיורישנה גם לזרעו אחריו, ושתעמוד בפני כל רוח מצוי' ושאינה מצוי' עד סוף כל הדורות. נמצא שכל השאר אינה אלא תולדה מחויבת מן הפסוק הראשון, ממנו כבר תצא השלהבת מאלי', ואידך פירושא הוא לחוד. ותלמידו סומכס בא אחריו וממלא את דבריו הוא הי' אומר, שכל המאריך באחד, (המתבונן עמוק עמוק בהכרת אחדותו ורוממותו ודאי שדי לו בכונה זו. על כל המסתעף ממנה) מאריכין לו ימיו ושנותיו:
כל אלה התנאים לא נחלקו ולא דברו אלא כלפי המדרגות השונות ועומק ההרגשות המיוחדות לכאו"א כפי מה שהוא, ואמנם כלהו לא דנו אלא עד היכן צורך הכונה, ולא על צורך קריאה, דבזה כו"ע הודו, דכל הפרשה כלה צריכה קריאה עכ"פ, אבל בר' יהודה הנשיא, אשר קדוש יאמר לו, מצינו מדה גדולה מזו, שמע ישראל וגו' ד' אחד זוהי קר"ש של ר"י הנשיא, בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים, (ולבר קפרא לא הי' חוזר וגומרה כלל!) זאת אומרת כי די הי' לקדוש עליון זה להמליך את קונו "למעלה ולמטה ולארבע רוחות", בכדי שיתמלא לבו אהבה נפלאה לכל גדותיו ובכל חלליו עד שלא הקריאה ולא הכונה בפסוקים שלאחריהם לא תתן ולא תוסיף לו עוד מאומה, ולא תחדש לו כלום על מה שהרגיש תיכף בפסוק הראשון
אפס על ר' עקיבא אמרו חז"ל כי מה שלא נתגלה למשה נתגלה לר' עקיבא וחבריו, ואף כי לא לנו לנגוע בהר ולמנות מדותיהן של הראשונים כמלאכים, אבל עפ"י הנחת רבותינו הלא מוכרחים אנו לאמר כי מדתו של ר' עקיבא היתה עוד גדולה מזו של ר"י הנשיא, ואם תתמה אם כן מדוע זה לא הספיק לר' עקיבא קריאת פסוק ראשון, או אפילו כונת פסוק ראשון בלבד? אל תתמה, כי היא הנותנת, ודאי שגם אחרי הקריאה של פסוק ראשון לבד כבר הגיע ר"ע אל אותה הנקודה הנפלאה שבאהבה, שהגיע אליה ר"י הנשיא בשעתו, אבל לפי שהי' לבו של ר' עקיבא רחב יותר, ע"כ הרגיש בנפשו שלפי המדרגה שלו עדיין אין זו קבלת עול מלכות שמים שלמה אצלו, (כי אין שלמות אלא במה שאינו מקבל תוספת) שכל מה שהי' מוסיף וקורא את הפסוקים האחרונים כן הי' לבו הרחב כפתחו של אולם מוסיף להתרגש ולהתלהב, וממילא שלא הי' יוצא ידי חובתו לפי מדרגתו עד שיקרא ויכוין בכל הפרשה כלה:
אפשר שעל דבר זה הצטער ר' עקיבא, מדוע לא הספיק לו הפסוק הראשון לבד להגיע עד קצה האחרון של הדבקות (לפי מדתו ומדרגתו) מדוע לא מלאה כבר הכרת ישותו ואחדותו לחוד את כל חללי לבו הגדול באהבה בלי מצרים, עד שלא יצטרך עוד להסעד ע"י המקראות האחרונים שבפרשה:
אבל אל הבחינה הנפלאה הלזו לא זכה ר' עקיבא אלא ברגעיו האחרונים, באותו המעמד הקדוש והנורא כשסרקו את בשרו, אז קרא את הפסוק הראשון ולא יסף עוד, הרגיש בנפשו שכבר הגיע אל הקצה האחרון, עד מקום שיד הרגשת בן תמותה מגעת, וכשהרגישו תלמידיו בדבר שהסתפק גם רבם בקר"ש של ר' יהודה הנשיא לחוד, שאלו כמתמיהים:
"רבנו עד כאן"? כלומר רק עד כאן ולא יותר? והלא אתה הוא האומר שכל הפרשה כלה צריכה כונה ומכש"כ קריאה ע"ז השיבם:
כר ימי הייתי מצטער על פסוק זה (בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך), כלומר עד מתי אהי' זקוק לקריאת "פסוק זה", ולא תספיק לי הזכרת שם "ד' אחד" בלחוד, בכדי להגיע עד תכלית כל המסתעף ממנה, עכשיו שבא לידי (ושהגעתי לידי מדה זו) לא אקיימנה ג
והי' מאריך באחד (ולא קרא יותר) עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצתה נשמתך באחד, כלומר שנזדככה נשמתך כל כך, עד שכל מה שהי' יכול לבך הרחב להרגיש באהבת ד' ודבקותו ע"י קריאת כל הפרשה כלה כבר נשלם לך בשלמות נפלאה ע"י הזכרת שם "ד' אחד" בלבד. פכ"ד בני הרה"ג שיחי':
לפ' תצא. לעמק הלכה (ב) בסופו
נשמט להזכיר ד' הרשב"א בחידושיו וז"ל ודכותי' בית בבתע"ח דממכר קרי רחמנא ולא משכונא, אלא דזכי לי' רחמנא שיכול לגאול וכו', ואם לא יגאל כו' קם הבית לחלוטין ביד הקונה, וא"צ למוכרו פעם שני' אלא מכר גמור הוא וכו' עכ"ל הרשב"א, ומזה מבואר להדיא דלהיפך אם בא לגאול, צריך קנין חדש, דהא זב"ז תליא כמובן, ונפשט ספיקו של בעל מנ"ח, ופלא שלא הזכירו לא במנ"ח ולא בנה"מ שם (שהעלה להיפך) את ד' הרשב"א הללו:
ולענין עצם הדין דנתינה בע"כ, שהפוס' העלו דהוי ספיקא דדינא, נלענ"ד להעיר מהא דקדושין ט"ז ע"ב, יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף ת"ל כי תשלחנו מעמך, יצאו אלו שאין שלוחו מעמך, רמ"א יוצא בגרעון כסף מעניקים לו ששלוחו מעמך. וקשה להבין במאי פליגי, דלת"ק קרי לי' אין שלוחו מעמך, ולר"מ שלוחו מעמך מקרי, ונלענ"ד דהנה ודאי שהיציאה בגרעון כסף הוא אפי' בע"כ דאדון, שמגרע פדיונו ויוצא, בין אם ירצה רבו בין לא ירצה, ולמ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה שפיר, אך למ"ד ל"ש נתינה, עכצ"ל כמו"ש התוס' גיטין ע"ה גבי בתע"ח דבפניו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ותו הוי כמדעתו, ומעתה י"ל דת"ק ור"מ כאן בנתינה בע"כ פליגי, לת"ק שמה נתינה, וא"צ לעישוי בי"ד והוי בע"כ ממש, וממילא דאין שלוחו מעמך קרינן בי', משא"כ לר' מאיר נתינה בע"כ ל"ש נתינה, ועכצ"ל דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ובפרט לפימ"ש הרמב"ם בה' עבדים דצריך שיאמר לו צא, א"כ הדר הו"ל כמדעתי', ומשו"ה שלוחו מעמך קרינן בי'. ודו"ק כי נכון הוא:
ולענין מה שהבאתי שם בשם בעל הפלאה ז"ל להביא ראי' דהיכי שמבלעדי האונס הי' ג"כ רצונו לעבור, כרצון משוינן לי', מהא דאבוה דשמואל כתובות נ"א אשת ישראל שזינתה אסורה וכו', סופה ברצון ע"ז העירני בני הרה"ג החריף כמוה"ר אליעזר שיחי' דאולי משם אין ראי', דהא בודאי כל עצם ההו"א לפטור בכהא"ג הוא מפני שיוכל האנוס לטעון מאי איכפת לכם ולרצון שלי הא בלא"ה על עצם המעשה אנוס הייתי, ואונסא כמאן דלא עביד, וכל זה ניחא בשאר כל העונשין, אבל בעונש עריות של האשה הא באמת אין שם מעשה כלל מצד האשה וכדקיי"ל בסנהדרין אסתר קרקע עולם היתה אלא דגזה"כ היא ורחמנא חייבה בשביל הרצון שלה וכדאיתא להדיא [ב"ק ל"ב, א'] איהו קעביד מעשה והיא לא והכתיב הנפשות העושות כו' הנאה לתרוייהו אית להו, וכ' התוס' שם ומיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה דידה כמעשה עיי"ש בתוס', והנאה ברצון תליא כמובן, וא"כ אין ראי' כלל מדברי אבוה דשמואל גבי א"א שזינתה, דהתם כל עצה חיובא דידה הוא רק בשביל הנאתה ורצונה, ואיך תפטור נפשה בטענת אונסא כמאן דלא עביד ובאם הי' גם רצונה בכך) והא איהי בלא"ה לא עבדה כלל אלא דאעפי"כ רחמנא חייבה. וכ"ז לענין עונש עריות דאשה, אך בשאר דיני עונשים דבעינן מעשה ממש לעולם אימא לך דהיכי דהוא אנוס על עצם המעשה או רצונו לא מעלה ולא מוריד דסו"ס הוי כמאן דלא עביד, עכ"ד בני הרה"ג שיחי'. ודבר נכון הוא:
תשובה להערות על הספר
להאברך הרב החו"ב וכו' מ' יחיאל נ"י קאמינסקי בעירנו.
בדבר הערותיך על מה שראית בכתב יד שלי לחלק דברים הנני להשיבך דברים אחדים:
לפ' תצא (עמ"ה א') כתבת דאפשר לצייר גבי אונס ומוצש"ר דבר הגורם לידי שלוח ולא גט ממש) גם באופן אחר (חוץ ממה שציירתי אנכי בפנים ספרי), היינו שגרשה ע"י שליח ובטל השליחות שלא בפני השליח, דאו יוצאת לא משום גיטא אלא מטעם אפקעינהו רבנן לקדושין מני' כמבואר בגטין ל"ג, עכ"ד. ע"ז אענך דאף שלפום רהיטא יפה כתבת אבל באמת הרבה תשובות בדבר, חדא לפי ציורך הא לכתחילה עכ"פ היו שם גרושין ממש, וזה עבר בלאו דלא יוכל שלחה ממש, ועוד הא התוס' בגטין ל"ג שם כתבו דחכמים לא עשו לאפקועי קדושין דידי' רק לשם תקנה ולא במקום שיש תקלה, יעויי"ש וא"כ מאן לימא לן דבכהא"ג (דרחמנא אמרה לא יוכל שלחה והוא עבר אמימרא דרחמנא) אם תקנו בזה הפקעת קדושין, ועוד הא לפום כללא דכייל בעל נוב"י ז"ל בסי' ע"ה לא יצוייר כלל גירושי אונס ומוצש"ר ע"י שליח, מדהו"ל שלד"ע, ובפרט זה יש להאריך הרבה, ואכ"מ:
לפ' תבא ע"מ שכתבתי דבשני מקומות מצינו איסור תורה משום סייג, היינו באיסור יחוד ובאיסור ב"י אליבא דר"ן, העירות דמצינו בדומה לזה גבי דם חי' ועוף, לפי"ד הרמב"ן בנמוקי תורה שלו ויקרא י"ז, יפה כתבת והערתך נכונה, אבל מ"ש עוד מסנהדרין כ"א. אהא דלא ירבה לו סוסים, אין משם ראי', והגע עצמך הא עדיפא מזה הוי לך להביא מהא דלא ירבה לו נשים. שהתורה אמר ולא יסור את לבבו, ולר' יהודה נושא אפילו אלף, ובלבד שלא יסירו, אבל באמת ז"א, דאטו אנן לא ידעינן דיש כמה מקומות בתורה שנתפרשו טעמיהם משום דבר פלוני ופלוני (ול"פ ר"ש ורבנן אלא אי דרשינן טעמא דקרא אי ל"ד), והשאלה היא רק היכי שלא נתפרש הטעם בתורה, ואעפי"כ אסרתו משום ד"א וכהא דחמץ ויחוד שהבאתי בפנים) או אפילו היכי שנתפרש הטעם, אלא שאינו מספיק רק למקצתו של איסור כהא דאיסור דם, שהטעם המפורש מספיק רק לדם בהמה, ואעפי"כ גם דם חיה אסור מה"ת, ולפימ"ש הרמב"ן הוא משום סייג, וכמו שהבאת:
לפ' האזינו העירות עמש"ש דבהמת קדשים שאינם נאכלים ששתתה סם המות אפשר דמותרת לגבוה, דמשום ממשקה ישראל הא מצד הדין מותרת לישראל (וסכנה לגבוה ל"ש) ואי משום הקריבהו, מי יימר דמאיס, והבאתי מש"ס סוכה מ"ו שאף גבי גלוי לא אסר לגבוה אלא מטעם הקריבהו נא, ע"ז העירות דבירושלמי סוכה שם פ"ד מפרש טעם איסור יין שנתגלה מקרא דממשקה ישראל, ואפילו ע"י סינון אסור, לפי שעכ"פ אינו משמח אלדים ואנשים. עכ"ד. ודאי צדקת בדבריך דמירושלמי מוכח לא כמו שכתבתי, אבל אנא הכי קאמינא דאפשר ש"ס דילן משו"ה שביק גבי גלוי לטעם דמחשקה ישראל, (שהוא מה"ת בלי ספק) ונקט קרא דדברי קבלה משום הקריבהו נא (אעפ"י שלדברי הכ"מ פ"ב מהאהמ"ב אינו אלא דרבנן) לפי שש"ס דילן סובר דלא כירושלמי בזה ושדבר המותר מצד הדין ואינו אסור אלא משום סכנה לא מקרי אינו מותר לישראל. והק"ו שדנת, אם אינו משמח אנשים פסול לד' הירושלמי מכש"כ אם אסור לאנשים משום סכנה, ע"ז אענך, דהתם ביין של נסכים קאי, וע"ז איכא קרא מיוחד דהמשמח אלדים ואנשים, וכ"ז ל"ש לענין בהמה למזבח:
מה שהעירות מפסחים מ"ח, לענ"ד אין זה שייך לנידון דידי, דהתם עכ"פ אסור להדיוט, וע"ז אמר מה לי איסור גופו מה לי איסור מן הצד, משא"כ בנ"ד דמותר להדיוט, אלא דסכנה מעכבתו:
מה שכתבת דתירוצו של כ' אא"ז הג' זצ"ל (שהבאתי בפנים דיש נ"מ אי מותרת משום טרפה לענין מי שמורידין ול"מ) נמצא בס' תפא"י על משניות, אנכי לא מצאתיו לא:
בתפארת ישראל ולא בתפארת ירושלים ולא אדע אל איזה ספר נתכונת:
מ"ש להעיר על דברי, דהא כל מקלל עצמו הוי ממילא אינו עושה מעשה עמך, א"ד נכון, דבעידנא שהוא מקלל, לאדם כשר שבישראל הוא מקלל, באם באמת אין בו אלא אותו עון, וק"ל: