אור ברסלב

המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת תולדות

פרשת חיי שרה

[ביאור הפטורת תולדות, עפ"י דרך ההלכה, בענין מצוה הכאה בעברה ופרטיה] והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה. שינה וכתב "גזול" בלא ה"א הידועה, ואצל פסח וחולה נכתב ה"א הידועה ולפי משפט הלשון כך הי' צ"ל: והבאתם את הגזול ואת הפסח). והבאתם את המנחה (זה כפל לשון, שכבר נאמר והבאתם). הארצה כו' וארור נוכל ויש בעדרו כו' ונודר וזובח משחת כו' (כפל לשונות הרבה יש כאן, וצריך ביאור):

הנה בש"ס [סוכה ל', א']. יליף מקרא זה דמלאכי לפסול מצוה הבב"ע. והתוס' [סוכה ט' ד"ה ההוא], כ' דלמ"ד מהב"ע מה"ת, הא דפסילי סוכה ולולב הגזולים, ג"כ מטעם מהב"ע הוא דפסילי. וע"ז הקשה בשו"ת חת"ס [ח"ו, רי"פ לוה"ג] דא"כ אף גבי קרבן נימא הכי וקרא דקרבנו א הגזול ל"ל תי"ל דהוי מהב"ע:

עוד הקשה בחת"ס שם למה באמת יליף הש"ס ריש פ' לוה"ג שם לפסול מהב"ע בקרבן מקרא דמלאכי, שהוא דברי קבלה, תי"ל מהא דקרבנו ולא הגזול. [שהוא ג"כ מטעם מהב"ע כדמשמע בגטין נ"ה]. ואולם עוד קרא אחרינא מייתי הש"ס שם לפסול מהב"ע, וג"ז מדברי קבלה, אני ד' שונא גזל בעולה כו'. ובאמת טעמא בעי למה טרח הש"ס למילף מדברי קבלה, היכי שיש לו מקרא מה"ת:

והנה מה שדקדק הכתוב לאמר שונא גזל בעולה דוקא (ואטו בשלמים מי כשר גזול), כבר הביא החת"ס להא דתרגום יונתן, דהוא פירשו לא מל' עולה, אלא מלשון עולה, וג"ז יפלא, דאיזה גזל אינו בעולה:

ולדעתי יבואר עפי"מ שנדקדק עוד במקרא זה: "אני ד' שונא גזל כו' אוהב משפט" כו' ואחז כאן שני הקצוות, האהבה מקצה האחד אצל המשפט והשנאה מקצה השני אצל הגזל, ואיזו היא המדרגה האמצעית שבינותם:

הנראה לי בהקדם מ"ש ההג"מ, [פ"ו מה' חו"מ, בשם הרוקח], לתקן משום חשש דמצה גזולה שיאמר כ"א כל מי שתגיע מצתי לידו ה"ז לו במתנה. והק' השג"א [סי' צ"ב]. מאי מהני זה, והא בדאורייתא אין ברירה, ודמי למ"ש ז"ל [ב"ק ס"ט]. באומר כ"מ שילקטו עניים היום ה"ז הפקר, דלמ"ד אין ברירה לא מהני לפוטרו ממעשר. ותי' השג"א דס"ל להג"מ דפסול דמהב"ע אינו אלא מדרבנן, והא בדרבנן יש ברירה. עיי"ש:

ואולם יקשה לפי"ז הא דסוכה [מ"ב, א']. במשנה שם, ביו"ט ראשון שחל להיות בשבת שהזקנים מניחין את לולביהן בלשכה, ומלמדין אותן לאמר כ"מ שיגיע לולבי לידו כו' ולהנ"ל קשה, דלמ"ד מהב"ע מה"ת, איך יפרנס משנה זו, ומה הועילו זקנים בתקנתן, כיון דבדאורייתא אין ברירה. אך באמת יש לתמוה על גוף ד' המשנה כאן, דלעיל [ד' מ"א, שם] תנינן יוטה"ר שחל בשבת כו' וכאו"א מכיר את שלו כו' משמע דגם הזקנים הכירו את לולביהן, וא"כ למה הוצרכו להתנות כאן במשנה אחרונה:

והיה אפשר לומר דמשנר קמייתא להדי' לענין נטילת הלולב דיו"ט ראשון מיירי, דהוי מה"ת, ובעינן לכם, וכמו"ש התם "אין אדם יוצא י"ח ביו"ט הראשון" כו' והתם באמת לא מהני תנאי דכ"מ שיגיע, דהא בדאורייתא אין ברירה, וכד' השג"א, ואז באמת צריכים הי' כאו"א, ואפי' הזקנים שבהם, למיהב דעתייהו ולהכיר את שלו. ולהכי תני כאו"א מכיר את שלו, משא"כ במשנה בתרייתא י"ל דקאי איו"ט ב', היינו לאחר שכבר יצאו ביוט"ר שחל בשבת חובת יומא קמא, ומשום איסור הוצאה הוזקקו להשאירן בעזרה, וע"ז אמר "והזקנים היו מניחין את שלהן בלשכה", היינו לאחר שכבר יצאו י"ח ואף דמד' רש"י, שכ' ואינו יוצא בגזול ולא בשאול, משמע דאחובת יוט"ר מיירי, מ"מ א"ו מוכרח במשנה, וי"ל דאה"נ דאחובת יוט"ב קאי ומשום גזול חששו]. ומשום חובה דלמחר שהוא יו"ט שני כבר אין צורך לזקנים להכיר את שלהן דוקא, כדי שלא יהי' גזול בידן דהא בדרבנן יש ברירה, ודי בשיתנו כ"מ שיגיע לולבי לידו וכמו"ש במשנה. [או כדס"ל לתוס' סוכה ל', א', ד"ה מתוך, אליבא דשמואל דביוט"ש שאינו אלא דרבנן לא חיישינן כלל למהב"ע. עיי"ש]. אך באמת ז"א, דהא משנתנו אזמן המקדש קאי, ובמקדש כל ז' ימים מה"ת, ונהי דלכם לא בעינן, מ"מ גזול פסול מה"ת במקדש כל שבעה משום מהב"ע, (למ"ד דאורייתא) והדר תיקשי מאי אהני תנאי במשנה ב' (אפי' אי איוט"ב קאי) הא בדאורייתא אין ברירה ואמנם ידוע מ"ש הלח"מ פ"ח מה' לולב דלרמב"ם נ"ח למהב"ע ביוט"ש אף במקדש, אך כבר האריכו האחרונים להקשות ע"ז, ובפרט דעל עצם ד' הרמב"ם שם כבר השיג הראב"ד], אולם לכי דייקינן נלענ"ד דאכתי יש מקום לדברינו, ונ"מ רבתי יש בזה בין יוט"ר ליוט"ב אפי' במקדש:

דהנה ידועה פלוגתת הרמב"ם והראב"ד לענין בהמ"ז על אכילת איסור [רמב"ם פ"א מה' ברכות דלרמב"ם אינו מברך, ולראב"ד מברך. וביאר הט"ז [או"ח סי' קצ"ו ס"ק א'] דבאוכל במזיד אף הראב"ד מודה דאינו מברך משום בוצע ברך. אלא דלרמב"ם אף באוכל בשוגג אינו מברך משום דנפשו של אדם קצה באיסורין ולאו שמה אכילה, [וכמוש"פ בשו"ע חו"מ רל"ב, לענין מוכר לחברו דבר איסור ואכלו בשוגג דאינו חייב לשלם]:

ולדידי קשה לי ע"ד הט"ז מד' הרמב"ם [ה' חו"מ, פ"ו, ה"ז]. גבי מי שאכל מצה של טבל או מצה גזולה אינו יוצא י"ח כו' זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוי"ח כו' וכל שאין מברכין עליו בהמ"ז אינו יוצא י"ח. עכ"ד הרמב"ם שם, ולד' הט"ז איך יצדק כלל זה שכלל הרמב"ם גבי מצה גזולה ז בשלמא גבי טבל ניחא, דכמו שאין מברכין עליו בהמ"ז, אף באכל בשוגג (לד' הט"ז בשיטת הרמב"ם), כך י"ל דאין יוצא בו י"ח אף בשוגג, דסוף סוף הוי מהב"ע, או מטעם גזה"כ דכל שא"ע עליו אלא משום ב"ת חמץ כו', וכדיליף לה בפסחים ל"ה). אך באוכל מצה גזולה בשוגג (כגון שלא ידע שהיא של חברו או באומר מותר) נהי דלענין יציאת י"ח אפשר דלטבל דמי, דעכ"פ מהב"ע הוי אף בשוגג, אך הא ודאי דבהמ"ז חייב לברוכי עלי', לטעמו של הט"ז, דל"ש נפשו של אדם קצה באיסורין בדבר שהוא היתר מצד עצמו, אלא שאינו שלו, ואטו מי שאכל של חברו בשוגג לא מחייב לשלומי לחברי', ואוכל תרומה בשוגג יוכיח, ולד' הט"ז הא ברהמ"ז בתשלומין תלי':

(ואין זה ענין להא דאמרינן בעלמא התירא ניחא לי' דליקני אסורא לא ניחא לי' כו' דאפי' אי נימא כלל זה אף באכלו וע' מה שכתב בזה בס' בית הגל חו"מ סי' י"ל] מ"מ נהי דמקני לא קני, מ"מ חייב לשלומי, דעכ"פ ל"ש נפשו ש"א קצה אלא באיסור מצד עצמו):

וא"כ הרי נסתר כללו של הרמב"ם (לד' הט"ז) במצה גזולה גופה דאיירי בה, דאיך כ' הרמב"ם כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בה י"ח, והלא בגזולה בשוגג ברוכי מברך, וי"ח אינו יוצא בה:

וע"כ עלינו לאמר אליבא דט"ז דבאמת אין הדבר כן, וכמו דשאני מצת טבל בשוגג ממצה גזולה בשוגג לענין בהמ"ז, כך שאני היא גם לענין יציאת י"ח, דאע"ג דבטבל בשוגג אינו יוצא, מ"מ בגזל בשוגג יוצא, וטעמא רבא אית בהו לחלק, דהתם בטבל איסורא אחפצא רמי' החתיכה עצמה היא חתיכה דאיסורא, ובשביל שגגתו של האוכל עדיין לא פקע איסורא מן המאכל, וממילא הוי מהב"ע: משא"כ במצה גזולה הא אין על המאכל שם איסור כלל, ואיסורא רק אגברא הוא, שהוא אוכל את שאינו שלו, וכיון דבאוכל תלי' מלתא שפיר יש לחלק בין אוכל מזיד לאוכל שוגג, והיכי דאוכל שוגג לאו עבירה מקרי כלל. ולפי"ז הדר ניחא כללו של הרמב"ם, דלדידי' באמת אף דערב ותני טבל וגזל, מ"מ י"ל דלאו בחדא מחתא מחתינהו אלא דכייל לכ"א כפי מה שהוא, היינו דבטבל בין במזיד ובין בשוגג לא ברוכי מברך ולא י"ח הוא יוצא בה, ובמצה גזולה, אי במזיד, ג"כ לא ברכה איכא ולא מצוה איכא, ואי בשוגג כשם שמברך עלי' בהמ"ז כך הוא יוצא בה גם י"ח, ושפיר כ' הרמב"ם זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בה י"ח, דבאמת יצדק כלל זה בין בעבירה דטבל ובין בעבירה דגזל:

(ואף דמסוף ד' הט"ז עצמו בסי' קצ"ו שם יש לדקדק דלא נחית לחילוק זה, כמבואר למעיין שם, אך בדעת הרמב"ם קרוב הדבר מאד):

הוכחנו איפא עכ"פ דבגזול בשוגג ל"ש מהב"ע, ולפי"ז בלולב הגזול בשוגג (היינו בכסבור שהוא שלו), הנה ביו"ט ראשון דאימעוט מלכם ודאי דאינו יוצא י"ח, דמה לנו בכונתו, סו"ס לאו שלו הוא, ובהכי איירי משנה קמייתא דסוכה שם שהי' כאו"א מכיר את שלו, ודוקא היכר בעינן (ותנאי ל"מ, משום דבדאורייתא אין ברירה, וכקושית השג"א). משא"כ במשנה אחרונה י"ל דאיו"ט שני קאי וכדאמרן, ונהי דבמקדש גם יוט"ב הוי מה"ת, מ"מ הא ביוט"ב תו לא בעינן לכם, וגזול אינו פסול בו אלא משום מהב"ע, וא"כ הנ"מ בגזול במזיד, אך הכא בעובדא דזקנים, הא אפי' יתרמי לידו לולב שאינו שלו, אין זה אלא גזל בשוגג, וא"כ נהי דמצוה מן המובחר ודאי לא הוי בגזל אפי' בשוגג, ולכתחילה ודאי דצריכין להשמר גם מזה, אך עכ"פ לזה כבר די במה שמלמדין את הזקנים להתנות ולומר כל מי שיגיע לולבי לידו, כיון דמדאורייתא בכל גוני יצא, ובדרבנן יש ברירה: ומעתה סרה גם קושית השג"א על ההג"מ במה שהקשה מאי מועיל התיקון דכל מי שיגיע מצתי לידו כו' למ"ד מהב"ע דאורייתא, הא מדאורייתא אין ברירה כו')]. דעד כאן לא אמרינן מהב"ע בגזל דאורייתא, אלא בגזל ידוע ובמזיד, משא"כ הכא דאפי' אי תתחלף מצתו בשל חברו עכ"פ אינו מכוין לגוזלה, ויוצא בה י"ח, ורק לכתחילה חייב ליזהר ומדרבנן, והא בדרבנן יש ברירה:

ואמנם ודאי אי נימא דמצה שאינה שלו אימעטה מלחם לחם, אז שוה שוגג למזיד, ודמי מצה שאינה שלו ללולב שאינו שלו ביוט"ר (דאימעט מלכם), וכדמשמע לכאורה מד' הש"ס [סוכה ל"ה, ופסחים ל"ח], גבי מצה של מעשר שני, אך מד' הרמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה' ו' ז-ח'] משמע דלא ס"ל דרשה דלחם לחם לעיקר [וכ"כ הכ"מ שם לענין מצה דמע"ש עיי"ש]:

(לא וגם בשו"ת שג"א סי' צ"ד העלה לעיקר דאיסור דמצה גזולה אינו אלא משום מהב"ע ולא משום גז"ש דמצתכם):

ואפשר דגם ההג"מ בשם הרוקח בשיטה זו אזיל, וממילא דלא פש גבי מצה גזולה אלא פסול דמהב"ע, ובזה שאני שוגג ממזיד וכדאמרן:

ובדברינו אלו ינעם לבאר ד' הירושלמי [פי"ג דשבת, ה' י"ג] דמייתי מגיד משנה [בפ"ו מה' חו"מ שם] וז"ל הירושלמי, תני מצה גזולה אסור לברך עלי' אר"א ע"ש ובוצע ברך כו' הדא דתימא בתחילה אבל בסוף דמים הוא שחייב לו, ר"י א' אין עברה מצוה" כו'. וכ' המ"מ שם וז"ל ראיתי מי שכתב דממה שאמר הירושלמי אבל לבסוף דמים הוא שחייב לו, משמע דמצה גזולה יוצא בה בדיעבד, וא"נ כן מסוף ל' הירושלמי כו' עכ"ל המ"מ. ולענ"ד י"ל כונה אחרת בד' הי"א שהביא המ"מ, ויתיישב ל' הירושלמי בפשיטות, והכי קאמר "מצה גזולה כו' ע"ש ובוצע ברך" (כלומר דאין הגריעותא מטעם שאינה שלו, דלא כתיב מצתכם, ולא ילפינן לחם לחם, אלא מטעם מהב"ע הוא דפסול, וממילא) ומדלא פסול אלא מטעם מהב"ע "הדא דתימא בתחילה", היינו לענין הברכה שלפניה וא"כ ע"כ ידע שהוא גזל ונתכוין מתחילה לגוזלה, (דאז לא ברכה ולא מצוה איכא ומשום ובוצע ברך כו') ובכה"ג אע"ג דבעי לשלומי דהא מזיד הוי, מ"מ אינו מברך ואינו יוצא י"ח משום הב"ע, "אבל בסוף" (כלומר אש אינו ענין אלא לברהמ"ז שלאחריו, והיינו בשנודע לו רק לבסוף שהיא גזולה, ובשגג מתחילתו בשעת אכילתו) "דמים הוא שחייב לו" פי' הא לא דמי שוגג דגזל לשוגג דטבל לענין בהמ"ז, דשוגג דטבל אמרינן דלאו שמה אכילה, לענין מוכר לחברו דברים האסורים, דא"ח לשלם, וגם לענין בהמ"ז, מדנפשו של אדם קצה באיסורין, ומדא"מ עליו בהמ"ז ע"כ דגם א"י בו י"ח, (וככללו של הרמב"ם דזב"ז תליין) משא"כ הכא בגזל בשוגג "דמים הוא שחייב לו", כלומר ומדשמה אכילה לענין תשלומין ולא אמרינן בה נפשו של אדם קצה, ע"כ דגם לענין בהמ"ז הוא כן, (וכד' הט"ז), ומדמברך בהמ"ז ע"כ דגם י"ח מצה הוא יוצא בה. דזה בזה תליין:

ואם כך הוא פירוש ד' הירושלמי יהי' ראי' מזה לכללו של הרמב"ם, להשוות יחד חיוב בהמ"ז ויציאת י"ח מצוה, וגם ראי' לשיטת הט"ז לענין שוגג בבהמ"ז. ואולי זוהי כונת היש מי שאומר דמייתי מ"מ שהוכיחו מד' ירושלמי הללו "דבמצה גזולה יוצא בה בדיעבד", הך דיעבד לא קאי על יציאת י"ח, אלא על ידיעת הגזל, היינו בשנודע לו הגזל "בדיעבד", ולא נתכוין אליו מתחלה. וממילא מיושב מה שהקשה שם המ"מ. שכבר אמרנו דבשגג בגזל מתחילתו לא שייך בי' משום מהב"ע:

ובדברינו אלה תתישב גם קו' התוספות [סוכה ט'] דמקשי ל"ל קרא דחה"ס תעשה לך למעוטי גזולה, תי"ל משום מהב"ע, ולדברינו ניחא דהא נ"מ רבתי יש בזה לענין שוגג, דאי מקרא דלך אף בשוגג ל"י, ואי מטעם מהב"ע עכ"פ בלא ידע שהיא אינה שלו יוצא בה:

הדרן לדברינו דשתי מדרגות יש בגזולה לענין מצוה: במזיד י"ח נמי לא יצא, ובשוגג נהי דיצא י"ח, אך מצוה מן המובחר לא הוי, ולכתחילה צריך להשמר אף מזה. ועפי"ז יבואר לנו ד' התרגום יונתן עמשה"כ אני ד' אוהב משפט שונא גזל בעולה, ותרגמו הת"י מל' גזל בעולה, והקשה החת"ס וכי יש גזל שאינו בעולה, ולדברינו יש ויש, היינו בדלא ידע בה שהיא גזולה, דגזל מקרי, מדנוטלה שלא ע"מ להחזירה (דהא עכ"פ צריך להשמר מזה לכתחלה) אך גזל בעולה לא מקרי, דהא לא ידע בי' ולא התכוין אליו לגוזלו כלל:

והנה מדת המשפט היא שלא להבחין בין שוגג למזיד, (כמ"ש חז"ל [מ"א רבתי, ובילקוט יחזקאל, שנ"ח] נפש החוטאת מדת הדין אמרה תמות כו' הקב"ה אמר יביא קרבן ויכפר כו'), ובאשר אמרנו כי לכתחילה גם רצונו של הקב"ה שנזהר מן הגזל אף שלא במתכוין, (וכמ"ש חז"ל במ"ת ובויק"ר, מי שחוטא אפילו בשגגה אינו סימן יפה לו, וכן בש"ס נזיר כ"ג, ומה מי שנתכוין לאכול בשר טלה כו']. אלא דאין הגזל בשוגג מעכב בדיעבד לענין מצוה, (רק למצוה מן המובחר וכמו שאמרנו), נמצא שעל גזל כזה לא יתכן לאמר שהקב"ה "שנא" אותו, (כי זה יאמר רק על גזל במזיד, שהוא, לפי פירושנו בדברי הת"י, "גזל בעולה") אלא "שאינו אוהבו", [ובסנגון זה מפורש אצלנו מאמרם ז"ל, ג' הקב"ה אוהבן כו' ג' הקב"ה שונאן כו', פסחים קי"ג, ואכ"מ], והיא המדרגה הבינונית בין הגזל במתכוין, שהוא תועבת ד', ובין ההתרחקות אפי' מן השוגג (שהוא הנכון גם עפ"י שורת המשפט ומדה"ד, שאינה מבחנת בין שוגג למזיד) אשר אותה אהב ד': וזה שיעור הכתוב לפי"ד הת"י:,אני ד' אוהב משפט", למצוה מן המובחר הנני אוהב שאף מן השוגג יתרחק כל הקרב לפני, (שהיא היא בחינת המשפט ומדה"ד) "שונא גזל בעולה" לעיכובא ולפסול אף בדיעבד אינני שונא אלא אותו הגזל שהוא "בעולה", במזיד ובשאט נפש. ואותו שאינו בעולה אם שאינו בגדר שנאוי אך אינו גם בגדר אהוב כי יר"ש צריך ליזהר גם הימנו):

כל זה לפי הת"י, ואמנם גרסתנו במקרא זה היא שונא גזל בעולה (ודלא כת"י). ועתה נחזה שגם לפי הגי' שלנו יתישב מקרא זה בדרך ההלכה, וכי בדקדוק נאמר כאן "בעולה". (ולא בשאר זבחים). וכמו שנבאר:

הנה מה שהקשה החת"ס, ל"ל קרא דקרבנו ולא הגזול, תי"ל משום מהב"ע, י"ל לכאורה גם בא"א, דהא בתוס' סוכה הקשו גם אמצת טבל כה"ג, ל"ל קרא תי"ל משום מהב"ע, ותירץ בס' כפו"ת דאיירי בטבל טבול למ"ע בלבד, דאינה אלא ל"ת גרידא, והו"א דעשה דמצה דוחה ל"ת דטבל, וממילא דתו לא הוי מהב"ע, קמ"ל קרא דא"י בה כלל. [וכ"ה גם בשו"ת שג"א ה' חו"מ, עיי"ש שכ' דאי הוי דחי אין כאן עבירה כלל]. עפי"ז יש מקום למתעקש להקשות לכא', למה לא נימא גם בלאו דגזל הכי, היכי דלית לי' אחרינא, נימא דל"ה מהב"ע כלל, דאתי עשה ודחי לי' אלא דבאמת דא בורכא, דלא מצינו דדחי עשה אלא לאו דבין אדם למקום, אך לא להתיר בשביל עשה לאו דגזל של ממון אחרים. ברם י"ל דזה ידעינן רק לבתר דגלי לן קרא קרבנו ולא הגזול, היינו דלא קיים המצוה כלל בממון דחברי', (וכדמוכחי קראי דד"ק אני ד' כו' שונא גזל כו') וממילא דהוי גם מהב"ע, וא"א שתהא עשה דוחה אותו, אך בלאו קרא דקרבנו ולה"ג הי' איפשר לטעות דאין כאן כלל מהב"ע, דאתי עשה ודחי לי'. וכמו דמצינו [ח"מ סי' ש"פ] דמציל אדם א"ע הצלת גופו בממון חבירו, ע"מ לשלם אח"כ, כך הוי אמינא דמפקיע ג"כ חובת נפשו במצוה בממון חברו ע"מ לשלם כשיהי' לו, וא"כ עכ"פ קרא דקרבנו לאו מיותר הוא:

ובאשר מקרבן אכתי לא הוי ידעינן לולב, דשאני קרבן דלגבוה וחמיר וכמו"ש הראשונים ז"ל, א"כ נהי דכלל דמהב"ע בכל מילי אמרינן לי', מ"מ לענין זה, דהוי גזל מהב"ע אף היכי דל"ל אחרינא, לא הוי ילפינן לולב מקרבן, ולהכי צריכא קרא דלכם אף גבי לולב. וניחא בזה גם קו' התוס' שם, שהקשו ג"כ ל"ל קרא דלכם, תי"ל דהוי מהב"ע עיי"ש:

חזינן עכ"פ מכל הני קראי דהיכי דלית לי' אחרינא הוי ס"ד לטעות ולהתיר אף בקרבן הגזול מטעם עשה דוחה ל"ת, אלא שגלה קרא. אולם באמת אפי' לטעות לא הי' אפשר בזה אלא בקרבן חובה, דעכ"פ מ"ע בע"כ עלי' רמי', דהא זהו גדר דחיית העשה לל"ת, כדאר"ל, כל היכי שא"א לקיים שניהם כו' משא"כ בקרבן נדר או נדבה ודאי דלא הי' אף שום הו"א להכשיר גזול, דמי הכריחו לנדור ולנדוב אם אין לו, והלא דרך חסידים הראשונים הי' שלא להקדיש אף כשהי' בידם עד שהביאו לעזרה, ע' נדרים ט' ב' ופסחים ס"ו גבי הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כו' וע' יומא, ע', ע"ב ברש"י ד"ה צריכי, דיש דעת נוטה לאמר נדבה תהא מובחרת עיי"ש. ובנ"ד בודאי יש להקפיד על הנדבה יותר מאשר על החובה, דמי הכריחו לנדוב, כשאין לו, וכדאמרן]:

עוד אחת יש בענין מהב"ע, והיא מחלוקת ר"ת ור"י [בתוס' ב"ק ס"ז, וסוכה ל' שם] דלר"י היכי שנגמרה הגזלה מקודם (כגון שקנהו מקורם ביאוש ושינוי רשות) ל"ה מהב"ע כלל, ול"ש מהב"ע אלא בשהעבירה באה ביחד, עם המצוה וע"י המצוה. ולענ"ד מדוקדקת שיטה זו בלישנא דקרא דמלאכי והבאתם "גזול" (הגזול לא נאמר בה"א הידיעה, דהוי משמע שכבר הוא גזול, אלא "גזול") היינו שע"י ההבאה הוא שנעשה גזול, ולר"י בעהתו"ס רק בכה"ג הוי מהב"ע:

וי"ל דשני אלה הענינים, היינו קפידת הגזל בקרבן נדבה יותר מבקרבן חובה, (אף דבתרוייהו איכא מהב"ע), וגם עיקר הקפידא שעכ"פ לא תבא העבירה ביחד עם המצוה ובעקבה שני אלה מרומזים גם בקרא דישעי': אני ד' כו' שונא "גזל בעולה", היינו הגזל הבא ע"י העולה, ונגמר עמה יחד, וכד' הר"י, דל"ה מהב"ע אלא באופן זה ואמר "בעולה" (ולא בשאר זבחים) משום דידוע דעולה דורון היא, ולהורות, דאע"ג שבאמת כל קרבן הגזול לא ירצה, מ"מ גדולה השנאה אשר שנא ד' את הגזל בקרבן הנדבה, שבזה אין שום הו"א שתדחה העשה אותו אף בדלית ליה אחרינא, כי מי בקש זאת מידו להתנדב כשאין לו:

ראינו איפא דמהנך קראי דדברי קבלה נתחדשו לנו דברים בענין מהב"ע דלא הוי ידעינן להו מקרא דד"ת דקרבנו ולא הגזול לחוד, ובזה ניחא מה שדקדק החת"ס למה שביק הש"ס גבי פסול דמהב"ע קרא דד"ת, ואזיל בתר קראי דדברי קבלה:

והנה לבר מפסול דגזול יש בקרבן גם פסול דבעל מום. ולגבוה תרוייהו אסירי, ואפי' בקרבן חובה, וכדאמרן. אלא דלענין בעל מום אומר הכתוב הקריבהו נא לפחתך הירצך כו', ועתה נחזי אנן מנהגו של עולם בקרבן הפחה היכי הוי. הנה ודאי מי שמביא לפחה ממיטב הצאן ישעה אליו ואל מנחתו ביותר. אבל גם מנחת העני (המביא משחת) ג"כ לא יבזה, בדלית לי' אחרינא, דעכ"פ טוב מעט מלא כלום. ובנוגע למנחה גזולה הנה ודאי תועבת כל מלך ישר כל עושה עול, בכ"ז אם יביא איש לפחה אשכר מן הגזול יתבונן הפחה: חם יש למביא הזה גם איזו הנאה עצמיית מן המנחה שהוא מקריב לו אז בודאי יבז לו, כי לטובת עצמו גזל ולטובת עצמו בא והקריב מן הגזל לפחתו. אך אם לעצמו של נותן אין שום הנאה מעורבת בהקרבת מנחה זו, באופן שכ"מ שטרח וגזל לא טרח אלא בשביל הפחה. אז אעפ"י שמעשה הגזל כשהוא לעצמו הוא עול בודאי, בכ"ז היא הנותנת לפעמים להחשיב את הנותן בעיני פחתו, כי זה אות על אהבתו אל הפחה, שהיא גדולה כ"כ, עד שבאין לו משל עצמו לא יכבד עליו גם לגזול בשבילו: עפי"ז בקרבן שלמים, שהבשר נאכל לבעלים (ורק אמוריו קרבין למזבח) ודאי שהגוזל ונותן בכעין זה שנאוי הוא גם בעיני הפחה, שהלא גם טובת עצמו מעורבת בגזלתו, אך בקרבן שכולו כליל הי' הדין נותן להחשיבו בעיני פחתו. אבל ממ"ה אינו כן, תעב יתעב כל עושק, אפילו במנחה שהיא כולה לד', ואין בה למביא הנאה של כלום. זהו משה"כ,אני ד' כו' שונא גזל (אפילו) בעולה", אעפ"י שהיא כולה כליל. ואין הנאה עצמיית של המקריב מעורבת בה כלל:

ראינו עכ"פ שכשיקריב אדם לפחתו פסח לחוד, אין רע כ"כ, אם אין לו אחר. ואם תמים יקריב אבל גזול, אז ג"כ לא ירע כ"כ בעיני הפחה, ובלבד שלא תהי' הנאת עצמו של המביא מעורבת בזה, אבל אם שתים רעות יעשה המקריב: יביא פסח ואותו הפסח עצמו לא משלו, רק גזול משל אחרים, הלא זה בודאי לא ירצה גם לפחתו, כי באשר סו"ס גזול הוא אתו, ואינו משלו, למה גזל רע תחת טוב ואם בהקרבה זו, של הגזול ופסח יחדיו, עוד יש גם הנאה עצמיית מעורבת בה למקריב הלא עוד יגדל עונו בעיני פחתו. ואף כי במקריב לשמים ובהצטרף כל ג' רעות אלו אשר גם כל אחת מן הרעות האל תועבת ד' היא:

ואמנם כבר אמרנו שאעפי"כ, באי אפשר בענין אחר, הי' אפשר לטועים לטעות לענין גזל, דאתי עשה ודחי ל"ת, ול"ה מהב"ע (אעפ"י שבאמת גזול לבע"מ דמי בזה שכמו דבבע"מ ל"ש כלל לומר עשה דוחה ל"ת, מדאינו בר הקרבה, כך הוא בגזל מטעם מהב"ע, דלא יי"ח כלל). אך אם גם לא הוכרח לזה כלל, ונדר או נדבה הביא (הלא אבדה לו גם ההתנצלות האחרונה הזאת, דמי בקש זאת מידו והוי לי' שלא לנדור ושלא להתחייב) הלא באופן זה יגדל עון המקריב שבעתים:

ועתה בא וראה שכל המגרעות האל גם יחד מנויות הן בהפטורת היום, היינו בקראי דמלאכי, להורות שעבודת הקדש בדורו של מלאכי ירדה כה פלאים עד כי גם כזאת וכזאת עשו, והכהנים היו כמחרישים: "והבאתם גזול [הגזול לא נאמר אלא גזול להודיענו שע"י ההבאה הוא שנעשה גזול, וזו הוי מהב"ע אף לר"י בעהתו"ס], ואת הפסח ואת החולה (כלומר, גזול זה גופי' הוא גם הפסח והחולה), והן שתים רעות, שגם בהביאו משל אחרים הוא מביא רע תחת טוב, ועוד זאת "והבאתם את המנחה" (אין כונתו למנחת סולת דוקא דבהא לא איפשטא בעיין במנחות פ"ד אי מום פוסל בה וע' סה"מ לרמב"ם עשין ס"א אלא כלומר קרבן נדבה שאינו חייב בה כלל, והלא בזה אין גם שום הו"א לדון בי' דין דחיית עשה לל"ת), והלא אפשר שלא לנדוב, ומי בקש זאת מידו ולא עוד אלא שאם היא מנחת סולת רק קומצה קרב למזבח, וכל שירי' להמקריב (הרי שגם הנאה עצמיית של המקריב מעורבת בה, ובזה גרוע היא מן העולה) ואחרי כל ארבע הרעות האל, לוא באמת לא הי' למקריב משל עצמו מאומה, אז עדיין נשאר כאן איזה צל של התנצלות, דהא עכ"פ א"א לו באחר אבל באמת נהפוך הוא, כי בדור לא טהור מי הם העושים שלחן ד' מגואל ומי הנותנים בעין רעה דוקא העשירים, שיש להם גם משלהם, ואצלם הלא תצטרף עוד רעה חמישית אל ארבע הריעותות אשר מנינו, ועליהם מסיים הנביא "וארור נוכל", (הוא הנבל העושק משל אחרים ונותן), "ויש בעדרו זכר" (יש לו גם משל עצמו ומן המובחר, ואעפי"כ הוא עושק משל אחרים) "ונודר" (ומי בקש זאת מידו, הו"ל שלא לנדור כלל) "וזובח" (סתם זבח שלמים הוא [ע' ברכות י"ד כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלי נסכים", וע' זבחים קט"ז, זבחים לאכילה ועולות להקרבה ומקרא מלא הוא ויפלו עולות ויזבחו שלמים] וא"כ גם הנאת עצמו מעורבת בהקרבה זו) ואחרי כל אלה "וזובח משחת לד'" גם לנדר, של שלמים, שהוא מביא מן הגזול, (אף כשיש לו מש"ע), לא יבוש להקריב את "המשחת" לד' ומה תצדק טענת הנביא על הנודרים ממין זה הקריבהו נא לפחתך" כי עבודה גרועה ובזוי' כזאת בודאי גם שום פחה בו"ד לא ירצה ואמנם סיבת העבודה השפלה והשוממה הזאת היא מפני כי העשירים "הנוכלים" ההם מתברכים בגאותם, כאילו אין להקב"ה בעולמו אלא הם ומנחתם הבזוי', וטעות זו מוציא הנביא מלבם ומסיים ואומר: "כי מלך גדול אני אמר ד' צבאות (יש לי רב גם בלעדיכם) וגדול שמי בגוים":

והנה יצא לנו מדברינו דלעיל ראי' מן הירושלמי לד' הט"ז דבהמ"ז על אכילת דבר איסור בחיוב תשלומין דידי' תלי', וראי' לד' ההג"מ בשם הרוקח דתנאי דכל מי שתגיע מצתי לידו מהני אף למ"ד מהב"ע מה"ת (ודלא כמו שהשיב עליו הגאון שג"א ז"ל), ודין מחודש דבגזל בשוגג (היכי דלא בעינן לכם) יוצא בה י"ח ד"ת, ורק דמים הוא שחייב לו, וכלישנא דירושלמי, וזהו מה שרצינו לבאר במאמר זה:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה