המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת חיי שרה
(בענין קדושין ע"י שליח בשביל גדול ובשביל קטן) ואומר אל אדוני אולי לא תלך האשה כו' אלי כתיב כו' בת היתה לו לאליעזר כו'. כך פירש"י (ועיקר המאמר בב"ר סי' נ"ט, אלא דשם במדרש נסמך לקרא דויאמר אליו העבד, ורש"י סמכו לקרא דואומר אל אדוני). ולפי ד' רש"י ז"ל, שעל בתו נתכוין, אינו מדוקדק, דא"כ היו אלו דברים שבין אליעזר לאברהם, ובאולי הראשון מקומו, (היינו בדברי אליעזר לאברהם, אולי לא תאבה כו') ומדנכתב אולי הראשון מלא, ורק השני נכתב חסר, היינו כשחזר אליעזר לספר הדברים לבתואל), נלענ"ד לאמר כונה אחרת ברמז זה: בהיות המאורע הזה הראשון שבתורה לקדושין ע"י שליחות [ע' כתובות נ"ז וע' תוס' כתובות, ז', ד"ה שנאמר] ע"כ נימא בה דברים אחדים וממילא נבא גם אל מבוקשנו. ונקדים קושית התוס' [קדושין ב' ב' ד"ה אי תנא]. אמאי דאמר התם הש"ס דלהכי תני האשה נקנית ולא תני האיש קונה, דאי תני קונה הו"א אפילו בעל כרחה, והקשו התוס' ממשנה דלקמן דתני האיש מקדש בו ובשלוחו, ולא תני האשה מתקדשת לולא חששו כלל לטעות דבע"כ). עיי"ש בתוס':
לענ"ד יש לישבה עפי"ד הג' נוב"י ז"ל, [מ"ק אה"ע, סי' ס"ד] עמ"ש שם חתנו הר"י, לדחות שיטת הר"י בר ברזילי (דאב מקדש אשה לבנו קטן קדושי תורה מטעם זכיי') מד' הש"ס [קדושין י"ט א'], דאמר התם מהו שמייעד לבנו קטן כו' ת"ש א"א פרט לאשת קטן, וא"א מייעד א"כ מצינו אישות לקטן כו' ואלא מאי אינו מייעד א"כ מ"ט מיעטי' קרא כו' אר"א הכא ביבם קטן עסקינן כו' ומסיק הש"ס דמייעד לבנו גדול ולא לקטן. ואי כד' הר"י בר ברזילי, למה אינו מייעד גם לקטן ומטעם זכיי'. והשיב עליו הנוב"י להצדיק את ד' הריב"ב, ותוכן דבריו ז"ל, דבאמת בדין הי' שלא תועיל שליחות בקדושין, משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים (דהא אוסרה על כל העולם) אלא די"ל דמהני מטעם מגו דוכי לנפשי' (היינו מגו דמקדשה השליח לעצמו) אך באמת הא מהני שליחות אפי' בשהיא ערוה על השליח ומותרת למשלח (אעפ"י דל"ש התם מגו דזכי כו'), וע"כ משום דל"ד כלל למציאה ולחוב, דהא הדבר תלוי בדעתה וברצונה, ואולי לא תתרצה להתקדש לאחר ול"ש תופס לבע"ח, וכ"ז בקדושי אשה בת חורין, אך ביעוד, דלדעת התוס' [קדושין ה', ד"ה שכן] שיכול לייעדה בע"כ, א"כ כשמייעדה לבנו הוי תופס לבע"ח, וכגון כשהיא אסורה על האב ומותרת לבן דל"ש מגו דזכי לנפשי'), אלא דבכ"ז לבנו גדול מהני מטעם גזה"כ דיעוד, משא"כ בקטן, דאף לריב"ב אינו מטעם גזה"כ, אלא מטעם זכיי', ובבע"כ ל"ש זכיי' משום תופס לבע"ח. והיינו דקאמר הש"ס דמטעם יעוד ובבע"כ לא מהני לקטן, ואה"נ דברצונה ומטעם זכיי' מהני, כשיטת הר"י בר ברזילי. עכת"ד הנוב"י:
לפי"ז ניחא קושית התוס', דעד כאן הוי אפשר לטעות ולומר דאיש קונה אפי' בע"כ, אלא מקמא דאשמעינן תנא דמהני שליחות בקדושין, ומשו"ה במשנה ראשונה, דאכתי שליחות לא אשמעינן, תני האשה נקנית להודיענו דמדעתה דוקא, משא"כ התם בפ"ב, דתני האיש מקדש בו "ובשלוחו", תו ל"ש לטעות דאפי' בע"כ, דאי בע"כ א"כ לא תהני שליחות כלל, (עכ"פ כשהיא אסורה על המשלח) משום תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים:
ואמנם לכא' יש להקשות ע"ד הנוב"י בשיטת הריב"ב, דלדידי' הא דמסיק הש"ס דאין יעוד לקטן א"ז אלא מטעם יעוד ובע"כ, אך מדעתה ומטעם זכיי' אה"נ דמהני, א"כ הדרא לדוכתה קו' הש"ס שם "א"א דמייעד מצינו אישות לקטן" והלא לריב"ב אף למסקנא דאינו מייעד, עכ"פ מדעתה מייעד, והדר מצינו אישות לקטן ולמה הוצרך הש"ס למוקים קרא דפרט לאשת קטן ביבם קטן, לוקי באשת קטן ע"י זכיי' ואעפי"כ מיעטה ממיתה, אך קושי' זו כבר הקשה המהרי"ט על הריב"ב, [בשו"ת שלו אה"ע, מ"א]:
וראיתי בס' אבני מלואים [אה"ע, א'] שתירץ שיטת הר"י ב"ב, דאה"נ דמהני מטעם זכיי', ואעפי"כ א"א לאוקמי קרא דפרט לא"ק להכי: תוכן ד' הא"מ הוא, עפימ"ש המ"ל [פ"ז מה' אישות] דיש לספק במי ששלח את חברו לקדש לו אשה פלונית, והלך וקדשה קדושי ספק, אי מקודשת מספק, או דלמא הוי שינוי בשליחות דמצי המשלח למימר אני עשיתיך שליח לקדש קדושי ודאי כו' שלא יהיו תופסין בה קדושי אחר כו' ואינה מקודשת כלל כו' עכ"ד המ"ל שם. ועפי"ז כ' הא"מ כיון דכל היכי דאיכא קדושין ואין הבא עלי' במיתה תפסי בה קדושי אחר וכיון דליתא בהקישא דר' יונה, וכדמשמע מהא דקדושין ס"ז דלא יליף דאין קדושין תופסין בא"א אלא מהקישא דונכרתו] א"כ תו אי אפשר לאוקמי קרא דא"א פרט לקדושי קטן ע"י זכיי', דאי מיתה אין כאן על הבא עלי', א"כ גם קדושין וזכיי' אין כאן, דהא ע"כ היו תופסין בה קדושי אחר, ולפי"ד המ"ל שוב אין בזה בקדושין כאלה זכות למשלח, וכדאמרן. [ועד כאן ל"א ריב"ב אלא אליבא דאמת, דלא אימעוט ממיתה אלא אשת יבם קטן, ולא אשת קטן ע"י זכיי', משא"כ אילו באנו לאוקמי קרא למימעט ממיתה על קדושין ע"י זיכוי דאב, או שוב לא הי' זה זיכוי כלל] עכת"ד הא"מ:
איברא דלענ"ד אין הנדון דומה להא דמ"ל כלל. דהתם בעובדא דמ"ל הלא בידו של המשלח וגם בידו של השליח הי' לקדשה אף קדושי ודאי, ומדאזיל וקידשה קדושי ספק ה"ז שינוי בשליחות. (והלא המ"ל כ"כ להדי' אני עשיתיך שליח לקדש קדושי ודאי כו') ואע"ג די"ל דאף קדושי ספק טובים לו מלא כלום, מ"מ מדהי' אפשר בודאי, שינוי כ"ד מבטל לשליחותא דידי'. משא"כ בנ"ד, דקטן עצמו לא מצי מקדש כלל, ואף האב אין בידו לקדש לו קדושין אחרים, לבר מאלו, מאן לימא לן דלאו זכות היא לקטן אף בקדושין כי הני, כיון דא"א באחרים. הא למ"ז דומה להאי דש"ס [נזיר, י"ב], שהביא המ"ל שם, דבהלך השליח וקדש ליתומה אע"ג דאינן אלא קדושין דרבנן, ותפסי בה קדושין דאחריני, מ"מ אין בזה קפידא למשלח. כיון דא"א באופן אחר:
ואולי כונת הא"מ עפימ"ש התוס' כתובות, י"א א' ד"ה מטבילין] דשאני זכיי' דקטן מזכיי' דגדול, דבקטן זכות גמור בעינן: ולא למד הא"מ מד' המ"ל אלא זו, דעכ"פ זכות גמיר לא הוי. [ואמנם י"ל זה בפלוגתת הראשונים, הרשב"א והריטב"א במאי דאמר ר"ה גר קטן מטבילין כו' ול"א מלין כו', ואכמ"ל], איברא דבנ"ד האב הוא הזוכה, וע' בכתובות י"א, דדחי הש"ס להא דר"ה (דאמר גר קטן מטבילין כו'), ומוקי לברייתא דגיורת פחותה מב"ג שנים, בשנתגיירו אבותיהן עמהם, דניחא להו במאי דעביד אבוהון", משמע דעכ"פ במעשי הזכיי' ע"י אב אפי' בזכות שאינה גמורה מהני, וא"כ הדר תיקשי למה לא תועיל זכיית הקדושין ע"י האב, אף בדתפסי בה קדושי אחריני, מי יימר דעכ"פ קצת זכות לא הוי, והא בכה"ג אמרינן דניחא לי' במה דעביד אבוהי. [וע' ב"ח, יו"ד רס"ח, דר"ל לא' מן השיטות דבע"י האב אפי' הגדילו אין יכולין למחות]:
ואף בר מן דין יש להשיב על דברי האבני מלואים, בין לשיטת רש"י [קדושין י"ט, שם] דס"ל דיבם קטן קונה ד"ת, ובין לשיטת התוס' שם דס"ל שאינן אלא מדרבנן. לרש"י תקשי דמדחזינן דאע"ג דיבם קטן קונה ד"ת, ואעפ"כ מיעטו קרא ממיתה, ש"מ דכך היא גזה"כ להפקיע ממיתה להבא על א"ק אפי' היכא דמקודשת לו מה"ת, (וכמו דניחא להו לחז"ל למ"ד מייעד, דממעט לי' קרא ממיתה, ולא קשי' להו אלא למ"ד אינו מייעד למה ליה למעוטי'). וא"כ לא עדיפא אשת קטן ע"י זכיי' מאשת קטן ע"י יבום או יעוד, ולפי"ז אף אליבא דאמת, ולמסקנא דמוקמינן קרא דא"א פרט ליבם קטן, מ"מ בדין הוא שיפטור ממיתה אף הבא על אשת קטן ע"י זכיי', כמו הבא על א"ק ע"י יבום. מאי אמרת א"כ בטלה זכיי' לגמרי ואינה מקודשת כלל, (וכד' הא"מ עפ"י יסודו של המ"ל דלעיל), ז"א, דליבטול וליבטול, ואטו קדושי קטן ע"י זכיי' קרא הוא, והלא הר"י בר ברזילי לא למדה אלא מסברא, ואם הסברא נותנת להיפך, דמדליכא מיתה על הבא עלי' ליכא זכיי', נימא באמת דאינה מקודשת, ודלא כריב"ב וא"כ לא הועיל הא"מ בתירוצו:
וגם לשיטת התוס' אין מעמד לד' הא"מ, דהא לתוס' (דס"ל דיבם קטן באמת אינו קונה ד"ת) צריכין אנו ליכנס בדוחק גדול דאעפ"י דמה"ת אין שום קנין באמת ליבם קטן, מ"מ טרח וכתב קרא למעט ממיתה וממילא נשמעינן מהדא דמיקני ג"כ לא קני, והדוחק מבואר, דהא בזה אין ביטול הקנין תלוי במיעוטא דמיתה כלל. וא"כ ל"ל לקרא למעוטי ממיתה, לימעוט מקנין להדי', ואס"ד כריב"ב, דהסברא נותנת שיועיל קדושי אב ד"ת, (ורק עי"ז דאין הבא עלי' במיתה, משו"ה לא יועילו מצד דלא הוי זכות גמורה וכסברת הא"מ) א"כ מנא ולמה לי' לאוקמי לקרא ביבם קטן, דאין לקדושיו שום כח מה"ת כלל, הא עדיפא לי' לאוקמי' בקדושין ע"י זכיי', דאי הוי הבא עלי' במיתה אז הוי מהני באמת ד"ת, והא גופה קמ"ל קרא, דאין הבא עלי' במיתה, וממילא אה"נ דלא מהני דהא בהא תלי' וכד' הא"מ. ומדלא מוקי הכי, ש"מ דאין שום סברא שיועילו קדושי אב ע"י זכיי' ד"ת, (אף לבר מפטור דמיתה), וכד' מהרי"ט, ולא כריב"ב במה שהגין הא"מ בעדו: ואמנם אף שהוכחנו דבמה שהגינו בעל נוב"י ובעל א"מ על שיטת ריב"ב יש להשיב על דבריהם, וסו"ס סוגי' זו דקדושין י"ט הוי תיובתי', מ"מ היסוד שבנה שם הנוב"י, דגם בקדושי גדול הי' הדין נותן שלא תהני שליחות משום תופס לבע"ח, ומה דמהני א"ז אלא או משום מגו דזכי לנפשי', או משום דכיון דאין האשה מתקדשת אלא מדעתה ל"ש בזה תופס לב"ח זה ודאי אמת:
ואולי זה הוא מה שהעירונו חז"ל להתבונן אל שני טעמים אלו (שהם יסוד גדול בשליחות דקדושין) איך הם רמוזים בקרא דאליעזר (שהוא הי' השליח הראשון לקדש את האשה): הטעם האחד מפורש בקרא "ואומר אל אדוני אולי לא תלך האשה", (כלומר שהדבר תלוי בדעתה, אם לא תרצה לא תלך, וממילא מזה גופא מוכח שאם תרצה, אז יכולה היא להתקדש גם ע"י שליח, וכמו"ש לעיל בכונת המשנה "האיש מקדש בו ובשלוחו", דמדתני בשלוחו כבר א"א למיטעי שהוא מקדש בע"כ). והטעם השני הראו לנו חז"ל שהוא רמוז במסורה "ואומר כו' אולי לא תלך אלי כתיב" (אלא דכונת הרמז לא אל בתו כמו"ש רש"י ז"ל, רק אלי ממש), כלומר גם אני בר קדושין וע' כתובות כ"ח עבד אסור בת"ת וע' יומא כ"ח אליעזר זקן ויושב כו' וע"כ דאליעזר עבד משוחרר הי'], וגם "אלי" היתה יכולה זו להתקדש, וממילא בטלה טענת תופס לבע"ח, מטעם מגו דזכי לנפשי'. לפי"ז אין צורך לדחוק ולומר בכונת הכתיב דאלי, כי אל בתו נתכוין, (מה שאין כאן מקומו כלל, ובדבריו עם אברהם הי' צריך לאומרו) אך אלי' ממש, ובאשר עיקר כונתו של אליעזר בזה היתה, לפי דברינו, להשריש בלבם של בתואל ולבן (אשר בקשו להשמיט ולהמשיך מסירת רבקה אליו) כי הדבר כבר נעשה ונגמר בתוקף השליחות אשר לו ע"כ מדוקדק מאד מה שבא רמז זה דוקא כאן, בדבריו של אליעזר עם קרובי הנערה, הקרי דאולי והכתיב דאלי, ששניהם מודיעים, כי יש שליחות בקדושין, וכבר נעשה מעשה
ואמנם בטלין דברינו מפני דברי רש"י ז"ל שסמך לרמז זה את מאמרם ז"ל בת היתה לאליעזר כו' אבל כבר הראיתיך בעיניך שחז"ל במדרש לא כך אמרו ובודאי שאין כונתנו לומר שהיו בתואל ולבן בקיאים בטיב קדושין, ושדבר עמהם אליעזר ברמזים כאלה, ברם בכונת המסורה ובדחז"ל לא נפלאת היא דרך זו, כדרכם בקדש להסמיך גופי תורה והלכות אל השינויים שבמסורה: עכ"פ יצא לנו מדברינו שמה שהתאמצו הג' נוב"י והג' א"מ ז"ל לחזק שיטת הר"י בר ברזילי כנגד המהרי"ט, דבריהם מוקשים מן הסוגי', ושיטת הש"ס מכרעת כד' מהרי"ט דאין קדושי תורה לקטן אפי' ע"י זכיי' דאב. וגם מה שחידש בעל מ"ל ז"ל דשליח שקידש קדושי ספק אינה מקודשת כלל, גם לוא יהי' כן אין זה אלא היכי דאפשר הוי בקדושי ודאי, ושליח הוא ששינה, משא"כ היכי דא"א בקדושי ודאי, ועביד השליח מה דהוי אפשר לי' למיעבד אז חלין גם קדושי ספק שלו, וכבר הזכרתי שבס' אבני מלואים לא משמע כן, וזהו מה שרצינו לבאר במאמר זה: