אור ברסלב

המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת וירא

פרשת לך לך

בענין חטא בשביל שיזכה חברך ובענין שחיטה לחולה בשבת] ויאמר אברהם אל שרה אחותי היא. "בעל כורחה שלא בטובתה" [ב"ר נ"ב]. העירו לנו חז"ל בזה כי אצל פרעה השתדל אברהם שתהי' היא האומרת, שיהי' עיקר האמירה מצידה של שרה, כמו"ש "אמרי נא אחותי את וכאן גבי אבימלך הי' הוא עיקר האומר ולא שרה, ואכתי טעמא בעי מה נשתנה זה מזה, וכן גבי יצחק ואבימלך כתיב, ויאמר אחותי היא כו', אמר הוא ולא אמרה היא. ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. "א"ל אבימלך להקב"ה, מי מפייסו שלא נגעתי בה, א"ל כו' נביא הוא [ב"ר שם, נ"ב]. ואף כאן יש לשאול, למה לא חש פרעה לזה, ורק אבימלך חשש לה:

הן אמנם אותה השאלה "אטו של נביא בעי לאהדורי ושאינו נביא לא בעי אהדורי איתא גם בגמרא [ב"ק צ"ב] אך מה שתירצו ע"ז כאן במדרש שבא זה לאבימלך בתור תשובה על שאלתו (מי מפייסו שלא נגעתי בה) תמוה קצת, דמשמע דאי לאו שנביא הי', ואי לאו שידע שלא נגע בה, לא הוי אפשר בהשבה, והוא פלאי, שהלא דין שבוי' יש לה, ואינה אסורה אלא לכהן, ורק משום מעלת יוחסין של כהונה, ע' ב"ש, אה"ע, ז' ס"א. ואולי י"ל דמכאן ראי' לשיטת התוס' והרא"ש, הובא ברמ"א סי' י"א שם, דע"י נפשות אף לבעלה ישראל אסורה, וזה דלא כרמב"ם פי"א מה' א"ב, וע' בב"ש שהקשה שם ע"ד התוס' מאי שנא משבוי', עיי"ש]. ולא עוד אלא אפילו ודאי נגע בה היתה מותרת לאברהם, דהא אנוסה היתה, אך י"ל דבאמת, לענין היתר לבעלה, אין זה אונס גמור, דבמה שאמרה כי אחותו היא מבטל לטענת אונס, ומשוי לה רצון, אחרי דאלמלא אמירה זו לא הי' פרעה לוקחה עכ"פ בעודנה א"א ואף שמה שאמרה ודאי בהיתר אמרה, להצלת בעלה, היינו אם כרמב"ם ונמוק"י והרז"ה בפ"ז דסנהדרין דעכו"ם בב"י לא הוי דג"ע, או שנאמר כי דין ב"נ הי' לאבות, ואין ב"נ מצוה על ק"ה, או משום טעמא דקרקע עולם, כמבואר בסנהדרין שם] מ"מ אילו היתה שם טומאה ח"ו הוי אסירא לבעלה, ע' ב"ש אה"ע קע"ח, וכעין מ"ש בשו"ת שבו"י ח"ב [הובא בנוב"י, מ"ת ס' קס"א]. באשה שזנתה להצלת בעלה, אע"ג דמצוה עבדה, מ"מ לבעלה אסירא ומעשה דאסתר יוכיח כדרשת חז"ל [מגילה, ט"ו א']

וזה מכבר שמעתי מדרש אגדה: עה"פ אמרי נא אחותי את "מכאן ששוחטין לחולה בשבת" (וגוף מדרש פלאי זה לא מצאתי מקומו איו), וע"ד החידוד הי' אפשר לפרש דמדחזינן שהי' פרעה חשוד על שפ"ד החמורה, להרוג את אברהם, כדי שלא לעבור על איסור א"א הקל ממנו דהא לדידן הי' שפ"ד בסייף ואיסור א"א בחנק, וכרבנן דר"ש קייל"ן דחנק קיל, ונהי דלב"נ הי' כולם בסייף, מ"מ מלדידן נשמע לב"נ דעכ"פ חמירא שפ"ד מאיסור א"א) ע"כ טעמו משום דעל שפ"ד לא הי' עובר אלא פ"א, ואאיסור א"א הי' עובר פעמים הרבה, והנה ידוע מ"ש הר"ן בטעמא דשוחטין לחולה בשבת (אעפ"י שהוא איסור סקילה) ואין נוחרין ע"י א"י (אעפ"י שאינו אלא בלאו) משום דעדיף למיעבד איסורא רבה דשחיטה בשבת פ"א, משיעבור על איסור נבלה אכל כזית וכזית, וזהו מ"ש המדרש אמרי נא אחותי את "מכאן ששוחטין לחולה בשבת", ואם כך הוא פירושו של המדרש הרי שהביא ראי' מפרעה להכריע ההלכה, וכמה קשים לשמוע דרושים כאלה, לדרוש תילים של הלכות וכונות דיניות במעשיהם של רשעי עמי הקדם, (אף שדשו בדרך זו רבים מן הגדולים) ועוד דבאמת שיטת הר"ן אינה מוסכמת מכל הראשונים דהנה שלש שיטות יש בטעמא דהא מילתא דשוחטין לחולה בשבת, א) שיטת הר"ן דלעיל, ב) שיטת הראב"ד בשם הר"מ דאיהו מארי דהאי דינא [הובא ברא"ש יומא, פ' יוהכ"פ כ' י"ד]. שפ' לשחוט, משום דחולה זה איסור שבת הוא דמעכבו כו' ועוד שא"א שלא יהי' קטן אחד בסוף העולם:

ובקרבן נתנאל שם פירש דבריו וז"ל והותר לשחוט בשביל הקטן עכ"ד. והוא תמוה, דהאיך פשיטא לי' לבעל ק"נ יותר לשחוט בשביל קטן מבשביל חולה גדול, והא איפכא מסתברא, דבחולה גדול עכ"פ יש איסור נבלה עליו, וע"י השחיטה אנו מצילין אותו הימנו, ושייך בי' כל ג' הטעמים המובאים למעלה, לשחוט ולא לתת לו בשר נחירה, משא"כ בקטן, דאין בי"ד מצווין להפרישו כלל, ובאחר שאינו אביו גם מצות חינוך דרבנן ליכא, ומהי"ת נתיר איסור סקילה בשבילו, ובפרט לטעם הר"ן ודאי קשה, דהא הקטן אינו עובר אאיסור נבלה כלל, וכמדומה שגם טעם הרא"ש דנפשו ש"א קצה במאכל איסור ל"ש בקטן, ועכ"פ לכלהו טעמי טפי מסתבר להתיר איסור שחיטה בשביל חולה גדול מבשביל קטן, ולפירושו של הק"נ בדברי מהר"מ תלי תני' בדלא תני' וצ"ע, ולענ"ד דהר"מ לא על שחיטה קאי, אלא כלפי שאמר שם טעמא דשוחטין לגדול, משום דהותרה שבת אצל מלאכות אחרות בשביל חולה, כגון לבער ולהחם לו חמין, ובאמת זה לא פסיקא לי' למהר"מ, דהא יצוייר שלא יצטרך חולה זה להיתר מלאכות אחרות. רק לבשר בלבד ולאוכלו באומצא, ע"ז כתב דהא עכ"פ הותרו מלאכות אחרות אלו אצל קטן, שא"א שלא יהי' בסוף העולם, ועדיפא לי' למינקט קטן מלמינקט חולה גדול אחר, משום דכבר כ' התוס' ופסחים מ"ו ב'] גבי הואיל, דחולה שיב"ס לא שכיח, ולפי"ז יצא לנו דין חדש דעכ"פ לקטן מוטב לתת לו איסור נבלה מלשחוט עבורו בשבת, וזה כתבתי כבר רבות בשנים, שוב נדפס ס' משנה ברורה על ה' שבת ומצאתי שגם הג' המחבר שליט"א כ"כ לדינא, ולא הזכיר דבס' ק"נ לא פסק כן אך כבר העלתי שדברי הק"נ בזה צ"ע. [וע' ב"י או"ח שמ"ג ובפרמ"ג משבצות ס"ק א' דבשאר איסורין עכ"פ מלקות ליכא, אפי' במאכיל לקטן בידים. עיי"ש]): ג) שיטת הרא"ש משום דנפשו של חולה קצה באסורים והנה על כולם יש לשאול למה הוצרכו הראשוני' ז"ל לבקש ממרחק ולהסתייע ע"י סברות חצוניות, והא שאלה זו, שנשאל הראב"ד, הוא גמרא ערוכה [יומא, ס"ד א']. דמשכח שם רבא שיפסול שעיר המשתלח משום מחוסר זמן לכגון שיש לו חולה בתוך ביתו ושחט לאמו היום", הרי להדי' מן הש"ס דשוחטין לחולה ביוהכ"פ, וה"ה בשבת, ואין נותנין לו נבלה דאילו הי' אפשר בנחירה ה"ל לנחור ע"י עכו"ם, ואז לא לבד שהי' ניצול השוחט מאיסור כרת, אלא שגם ניצול המשתלח מפסול דמחוסר זמן, דהא איסור או"ב אינו אלא בשחיטה ראוי' ולא בנחירה כידוע, (ודוחק לומר דרבא איירי בדאי עבר ושחט, דא"כ לל"ל שהי' לו חולה בתוך ביתו, הא אי עבר ושחט גם לבריא הוי שחיטה ראוי' לענין או"ב, כיון דהשוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה כמבואר במשנה וע"כ דבדאי עבר ועביד איסורא לא איירי רבא,. וש"מ עכ"פ דאם יש לו חולה מותר לכתחילה לשחוט) ואולי י"ל דבנותר לחולה כיון דשרי לנחור כשחיטה דמי לענין אוא"ב, וכעין מ"ש הש"ס שם לענין שעיר, שדחייתו לצוק זוהי שחיטתו ויש לעיין בזה אולם באמת לכי דייקינן לא מסתייע דאין הוכחה מד' הש"ס יומא כפשיטותו של הראב"ד אלא דקושי' נמי איכא:

(וב' אחי הרה"ג החריף כמהו"ר אליעזר נ"י העיר דלרבא לשיטתו [שבועות י"ג א']. דמהדר לאוקמי ברייתות דרמיין אהדדי, הא והא כרבי, ומודה רבי בכרת דיומא עיי"ש, משמע דרבא כרבי ס"ל, וא"כ לרבא עכ"פ ביוה"כ טוב לנחור מלשחוט, דהא איסור נחירה קיל מדאינו איסורא דיומא, ובכהא"ג לרבי יוהכ"פ מכפר אף לשאינם שבים, משא"כ שחיטה ע"י ישראל, דהוי כרת דיומא. מכ"ד אחי נ"י. ואמנם אף שדבר חכמה אמר, מ"מ אליבא דאמת א"ז קושי', מדעכ"פ אף איסורא דלאו דיומא אינו אלא דחוי', ואצל פקו"נ הא אידי ואידי דחוי', והבן):

ואקדים מ"ש המחבר [שו"ע או"ח, תרי"ז ס"ב], עוברה שהריחה לוחשין לה כו' ואם לאו מאכילין אותה עד שתתישב דעתה עכ"ד, וכ' עליו המג"א וז"ל, פי' תוחבין לה כוש ברוטב, ואם לאו נותנין לה הרוטב עצמו, וא"ל נותנין לה המאכל עצמו, עכ"ל, וצ"ע למה נמנע המחבר לבאר פרט זה, והלא מבואר הוא בש"ס [יומא פ"ב] עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב וא"ל כו', והרמב"ם בה' שביתת עשור ג"כ השמיטה ולא הביאה עיי"ש, ויש לומר בפשיטות, דלכ"ק הא קיי"ל [חולין קי"ב] הטמאין לאסור צירן ורוטבן, וא"כ מאי קל הוא זה מה שמקדימין לתת לה את הרוטב, ע"כ או משום דאינו אלא איסור עשה מרבוייא דהטמאים, או דרוטב המהול במים שאני דהוי רק טעמו ולא ממשו, וע' בב"י [יו"ד סי' צ"ח] ובפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב פ"א דהיכא דאיכא כזית בכא"פ, ונמחה האיסור, תלי בפלוגתת הראשונים גבי טכ"ע, ולהרבה ראשונים בשר שנתן טעם במים ונעשה רוטב, אף בשיש מן האיסור כזית בכדא"פ, לא הוי אלא טעמו ולא ממשו, ואין לוקין עליו, ומשו"ה מקדימין לתת הרוטב הקל, וע' ר"ן [נדרים ח'] דכל מידי דאתא מדרשה אעפ"י שהוא מה"ת שבועה חלה עליו, וע' או"ח סי' קנ"ח במג"א מ"ש בדעת רש"י דברכות נ"ב דמשקה היוצא מבשר תורת אוכל עליו, דוקא משל עצמו, אבל רוטב מקרי משקה עיי"ש, וע' ט"ז יו"ד פ"ט ס' קטן ה']:

(עפי"ז יצא לנו דין חדש גם לענין שחיטה לחולה בשבת, דהיכי דהחולה אינו צריך לבשר, רק לרוטב ומרק, (וזו מלתא דשכיחא טובא אצל חולים) אז עכ"פ לשיטת הר"ן אין לשחוט לו בשבת, היכי דאפשר בנחירה. דהא כל טעמו של הר"ן אינו אלא משום דבנבלה עובר אכל כזית וכזית, והא בטעמו ולא ממשו אין שם מלקות כלל ובפרט בסתם רוטב המהול במים:

ואף לפימ"ש המג"א [שכ"ח, ס"ק ט']. בד' הר"ן דאפילו בפחות מכזית עכ"פ איסור יש בכל משהו, (היינו למ"ד ח"ש אסור' מה"ת) מ"מ עכ"פ לשיטת רש"י ודעמי' דטכ"ע דרבנן, ודאי דמוטב לנחור ע"י א"י מלשחוט ע"י ישראל, ופלא שלא העירו ע"ז הפוסקים, ואולי משום דס"ל לדינא כרא"ש וכרשב"א, ולדידהו מוטב לשחוט מלמיהב לי' אף איסור דרבנן, כמו"ש המג"א שם:

ועל מ"ש המג"א אליבא דר"ן, דאף בפחות מכזית הא עכ"פ איסור ח"ש יש אכל משהו, ראיתי שהקשה עליו הג' מוהרש"ק [בספרו סה"ח או"ח שם] עפ"י מ"ש המ"ל [פי"ח מה' שבת] דח"ש גם במלאכות דשבת אסור מה"ת, א"כ אכתי קשה מה הרוחנו בשחיטה הא גם בזה יש איסור בכל משהו משום ח"ש דמלאכת שבת עיי"ש, ולענ"ד לק"מ, דע"כ לא אמר המ"ל אלא בשאר מלאכות דשבת, דהוי מתקן מצד עצמו, וכגון ההיא דכ' רש"י [שבת, ע"ד.] גבי ח"ש דאפייה שנסתייע מיני' המ"ל עיי"ש, משא"כ בשוחט דהוי מקלקל מצד עצמו, ואין תיקונו אלא להוציאו מידי אמה"ח, א"כ כל אימת דלא שחט בו רוב שנים עדיין לא נפיק חיותא, ואין בו משום נטילת נשמה, מאי אמרת משום חובל, הא פ' הרמב"ם [פ"ח מה' שבת, ה"ז], דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם וא"כ לא עדיף ח"ש משיעור שלם אילו הוי מקלקל, דג"כ אינו אסור אלא מדרבנן, ושפיר כ' המג"א דאף באינו צריך אלא לח"ש מוטב לשחוט מלנחור, דעכ"פ במלאכה דשחיטה ח"ש מותר מה"ת, ומשום מקלקל, משא"כ בלאו דנבלה:

וממ"ש [שבת, קל"ב ב'] מהלקטין כו' ואם לא הילקט ענוש כרת כו', כגון דלא אסתפק ואשתכח דעביד חבורה, דמשמע לכא', דאף בח"ש, אע"ג דאכתי גברא לא איתקון, מ"מ תו לא חשבינן לי' מקלקל. אין מזה קושי' על דברינו, דהתם עכ"פ משום סופו מיקרי תיקון, משא"כ כשאתה בא לחלק את האיסור למשהויין ולמיהב איסור תורה על כל משהו ממנו (וכמו שהקשה מהרש"ק) זה אפשר רק באיסור דנבלה, ולא בשחיטה, דמדאתן לחלק הא עכ"פ בתחילתו ליכא תיקון, והבן זה):

ולפי"ז הנ"מ במאכלות אסורות וכגון בגונא דאיירי בי' ברייתא דיומא עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר" דשם הבשר הוי ממשו של איסור, והרוטב (היינו עכ"פ הרוטב המהול במים) אינו אלא טעמו, משא"כ לענין איסור יוהכ"פ, דכך לי אסורין המוהל או המים כמו הבשר עצמו, ואידי אידי בלאו וכרת, א"כ מה לי בשר מה לי רוטב, ע"כ שפיר השמיט השו"ע כאן בה' יוהכ"פ לחילוק זה בין רוטב לבשר, וד' המג"א צע"ג, דמאי קל הוא ברוטב לענין יוהכ" ואמנם בס' תפ"י סוף יומא הביא בשם שו"ת הלק"ט לדון לענין מים ביוהכ"פ מדלא זיין, עיי"ש, אך גם הרהמ"ח שם מסיק דלענין יוהכ"פ אין שום נ"מ בזה:

שוב ראיתי שהב"י כ' מעין זה [בטוא"ח תרי"ז] בד' הרמב"ם, במה שגם הרמב"ם השמיט בה' יוהכ"פ הא דקל הקל תחילה, והטור הזכירו, אולם ראה זה פלא במה שכ' שם הב"י דהטור איירי בשמאכילין לה דברים האסורים מצד עצמם, והרמב"ם איירי בשמאכילין דברים המותרים מצ"ע, ואינם אסורי' אלא משום יוהכ"פ, ע"כ, והוא תמוה, דהרמב"ם בה' שביתת עשור כ' להדי' מאכילין אותו אפילו שקצים ורמשים כו':

והנה איתא [בכריתות כ"ד] האוכל נבלה ביוהכ"פ ר' שמעון אומר פטור (משום דס"ל אין איסור חע"א), ופירש הריטב"א [בחידושיו לקדושין ע"ח ב'] דלר"ש פטור מאחת וחייב על אחת, היינו אם נתנבלה ביוהכ"פ אז פטור משום נבלה, דלא חל על יוהכ"פ, ואם נתנבלה בעיוהכ"פ פטור משום יוהכ"פ דלא חל אנבלה (דר"ש לטעמי' דאאחע"א אפילו בכולל), ולפי"ז קשה לי, אנן לדידן נהי דלא קיי"ל כר"ש בהא דאאחע"א בכולל, ואם נתנבלה בעיוהכ"פ אה"נ דלדידן חייב שתים, היינו גם משום יוהכ"פ, דהוא איסור כוללן אך זה ודאי דאם נתנבלה ביוהכ"פ אז לא אתי איסור נבלה הקל וחייל אאיסור יוהכ"פ הכולל והחמור גם יחד וע' רמב"ם פי"ד מה' מ"א, ובס' לח"מ פ"ו מה' תו"מ ה"ש וא"כ איך נפרנס את ד' הש"ס [יומא ס"ד שם], דאוקי רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט לאמו היום, הא אע"ג אי נסבור כפשיטותו של הראב"ד, דשוחטין לחולה בשבת, מ"מ ביוהכ"פ ודאי מוטב לנחור לו ע"י עכו"ם, אם אפשר, משישחוט לו ישראל, וזה בין לטעמא דראב"ד ובין לטעמא דר"ן, לר"ן ודאי קשה, דמאי עובר אכל כזית וכזית איכא הכא, הא לית כאן איסור נבלה כלל כשינחרנה ביוהכ"פ, ואינו עובר אלא אכל כותבת וכותבת משום יוהכ"פ, בין שהיא שחוטה ובין שהיא נחורה, ולראב"ד ג"כ קשה, איך נאמר דאיסור נבלה, דלא פגע בי' ראשון לא הותר, והא התירא דנבלה ממילא קאתי דלא שביק לי' יוהכ"פ למיחל עליו:

(ואין לומר דמדנבלה הוי בכזית ויוהכ"פ בכותבת, ואם כן כזית אינו אלא כח"ש לגבי יוהכ"פ, וחל עליו איסור נבלה, וכעין מ"ש התוס' [חולין ק"ב ב'] לענין אמה"ח וטרפה, וריטב"א לא אמר אלא לר"ש לשיטתי' דס"ל כ"ש למכות, זה אין לומר, דריטב"א להדי' כ' שם דבנתנבלה ביוהכ"פ אף רבנן דר"ש מודו עיי"ש):

והיה נלע"ד לתרץ דרבא לשיטתי', עפימ"ד [ביומא ו'] אמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה בצבור, וע' תוס' שם דלחד לישנא ס"ל לרבא הכי באמת, וידוע מ"ש הרשב"א [ס' תרפ"ט] דלמ"ד טומאה הותרה גם פקו"נ אצל שבת הותרה ולא דחוי', ולפי"ז אף אי נימא דאיסור נבלה אין כאן כשינחרנה ביוהכ"פ, מ"מ הא גם איסור מלאכה דיוהכ"פ אין כאן אצל חולה למ"ד הותרה, ואין חיוב כלל להשתדל להקל איסורו [לל"ב דיומא ו' ע"ב עיי"ש] , וניחא מה דלרבא לשיטתו שרי לשחוט לו ביוהכ"פ, אלא דא"כ שקול יהי' הדבר וכמו דאפשר בשחיטה כך אפשר בנחירה, והדר תיקשי למה לי' למשחט לאמו של שעיר ולמשוי' לי' לשעיר מחוסר זמן, אך באמת זה לק"מ דהא אנן השתא אליבא דרבא, ואי ס"ל פקו"נ הותרה קיימינן, ואליבא דמ"ד הותרה כבר כ' הרא"ש דאפילו איסור דרבנן לא יהבינן לי' מן המוכן, ומוטב לשחוט ועי"ש, ובמג"א או"ח שכ"ח]:

ולפי"ז י"ל דרבא לשיטתי' בדוקא קאמר כגון ששחט לאמו היום, ואפי' ביוהכ"פ, והוא עפי"מ דאמר רבא [ביבמות, ל"ג]. דכו"ע (היינו בין לר"ש ובין לר' יוסי) אין איסור חע"א ס"ל, ובלקוברו בין רשעים גמורים קמיפלגי, כלומר דלר"י אעפ"י שאאחע"א מ"מ מי שעבר על איסור שחל על איסור שני, עכ"פ כרשע גמור של ב' איסורים דיינינן לי', ולר"ש אינו כן הרי דלר"י מה דלא חל אע"א א"ז אלא דלא אתוסף מלקות בשביל האיסור השני, אך עכ"פ יש כאן איסור נוסף, ואם שלא נדע איזה שם נקרא לאיסור הזה, שאינו לכא' לא לאו ולא עשה, אך בודאי דלא מיגרע גרע מאיסור דרבנן, והרי גם באיסור דרבנן כ' הרא"ש דלמ"ד הותרה מוטב לשחוט לו מלמיהב לי' איסור, מכש"כ דמוטב לשחוט מלמיהב איסור שהוא ד"ת ממש, אלא דאין עונשין עליו משום דלא חל אאיסור הקדום לו, וכגון נבלה ביוהכ"פ, ובפרט לפימ"ש הפרמ"ג יו"ד סוס"י קי"א ב"ש אאחע"א] דלמ"ד דקוברין אותו בין רשעים גמורים הוי איסור לאו ממש ולא מהני אאחע"א אלא שלא ללקות עליו עיי"ש, ודאי דעדיף ועדיף מאיסור דרבנן, וא"כ שפיר אמר רבא לשיטתו דהיכי שיש לו חולה בתוך ביתו דשוחטין ביוהכ"פ: (ובפשיטות י"ל דלרבא לשיטתי' אין שום ספק עכ"פ ביוהכ"פ דמוטב לשחוט לו, דעד כאן לא נסתפקו הראשונים אלא בשבת, משום דשחיטה איסור סקילה, ונבלה אינה אלא בלאו משא"כ ביוהכ"פ שאין בשחיטה אלא איסור כרת, הא רבא הוא דאמר [יבמות, קי"ט, ושם פ"ב]. מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת [וע' תוס' קדושין, מ"ד א']. (ולענין איסור סקילה גם רבא יודה דחמור מאיסור לאו) א"כ ביוהכ"פ ודאי דמוטב לשחוט, ובזה ניחא מאד מה שלא נזכר לא ברא"ש ולא בר"נ ספק זה רק לענין שבת):

אלא דכ"ז אינו אלא אליבא דר' יוסי דעכ"פ רשע גמור מקרי באיסור על איסור, משא"כ לר"ש, וכדאוקי רבא אליבי' דאף בין רשעים גמורים אין קוברין אותו, הרי דאין איסור השני חל כלל, וא"כ ודאי דשקולין הן שחיטה או נחירה לחולה ביוהכ"פ, רשאי לנחור לו ע"י א"י משום דאיסור נבלה לא חל, ורשאי גם לשחוט משום דפקו"נ הותרה, והכל יהי' תלוי בזה, איזה מהם שכיח לי' יותר וכדאמרינן [פ"א דיומא שם] איכא טהורין בהאי בית אב דכו"ע טהורין עבדי:

ובזה יש להמתיק דקדוק, לשונו של רבא, "כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו" כו' ולכאורה שפת יתר היא זו, והכי הול"ל, "כגון ששחט אמו לחולה היום" אך לדברינו ניחא, דרצה רבא לאוקמי הא דמחוסר זמן אף בשיטת ר"ש, ולדידי' העיקר איזה מצוי לו ביותר, הישראל השוחט או הא"י הנוחר, וכדאמרן, ע"כ דקדק רבא ואמר כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט" כו' כלומר שהי' החולה עם השוחט באותו בית, וע"כ שחט, ואה"נ אילו הי' החולה עם הנוחר באותו בית (כלומר אילו הי' הא"י מצוי לו יותר) אז הוי נחר לי'. וזה לר' שמעון:

(ודע דהתוס' [יבמות ל"ב ד"ה בין] כתבו דאף לר"ש יש איזה איסור אעפ"י דא"ק בין רשעים גמורים עיי"ש, אך הפרמ"ג בש' אאחע"א העיר מכ"מ דל"מ כן, ואכמ"ל):

משא"כ לר' יוסי (דס"ל קוברין בין ר"ג) לאו דוקא הוא, ואפילו לקרא לשוחט מבית אחר הוה צריך, (כי היכי דלא ליספי לי' תוספת איסור), אם לא שיתאחר לו בשביל זה:

כ"ז לרבא לשיטתי', אך מד' הראב"ד שברא"ש משמע דס"ל להדי' כמ"ד פקו"נ דחוי' ולא הותרה, א"כ אפילו אי נימא דבשבת שוחטין, מ"מ ביוהכ"פ ודאי דלכתחילה עדיף היפך לנחור ע"י א"י מלשחוט ע"י ישראל, דאיסור נבלה ליכא ואיסור מלאכת יוהכ"פ איכא, וע"כ דלראב"ד נדחוק ונוקי האי אוקימתא דיומא (במחוסר זמן דמשתלח) דאי עבר ושחט, וא"כ תו אין ראי' מזה לדינו של הראב"ד, ומיושב מה שהקשינו מה שנסתייע הראב"ד מסברות חצוניות, ולא נסתייע מדברי רבא המפורשים בש"ס:

ומה מדוקדק לפי"ז ל' של הרמב"ם [ב"פ מה' ש"ע] שכ' בחולה ביוהכ"פ מאכילין אותו כו' אפי' שקצים ורמשים, ע"כ. וזה באמת מלתא דל"ש שיצטרך החולה לשקצים ורמשים, ולמה לא כתב, מאכילין אותו אפילו נחורה", דזה שכיח טובא, היכי דאין שם בשר מן המוכן, ולדברינו ניחא דבשלמא שקצים ורמשים הוי רבותא, דהא איסורייהו קדים חייל, ואף ביוהכ"פ יש בו שני איסורים, (דהא יוהכ"פ איסור כולל הוי), משא"כ איסור נבלה לא פסיקא לי' לרמב"ם למנקט, דהאיך יאמר מאכילין אותו אפילו נבלות, והלא לדברינו יצוייר לפעמים דאדרבא נבלה עדיפא למיהב לי' מלשחוט לו כשרה, לפי"מ דאסקינן בשיטת הרמב"ם דעכ"פ ביוהכ"פ מוטב לנחור לו ע"י א"י מלשחוט ע"י ישראל:

(שוב ראיתי דבסגנון דומה לזה תירץ בנוב"י (מ"ק או"ח ל"ו) הא דהשמיט הרמב"ם לענין יוהכ"פ לדינא דברייתא טבל ונבלה כו' טבל תחילה כו' עיי"ש. וקצת תימא על הנוב"י שחתר גם הוא ז"ל למצא השנויים שישתנה בהם דין החולה באסורין ביוהכ"פ, ולא העיר מאומה האיך יהי' דינו לענין שחיטה:

ואגב אעיר מה שראיתי לגאון אחד שהקשה למ"ד שבת הותרה אצל פקו"נ מש"ס (נדה ל"ח) חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן בד' בשבת כדי שלא יבאו נשותיהן לידי חלול שבת בשעת לידתן כו' ולמ"ד הותרה למה חששו עכ"ד, ולק"מ דדבר זה אין לו שייכות כלל לענין פקו"נ אי הותרה אי דחוי', ואי איכא למיתלי בפלוגתא, בפלוגתת הרז"ה והרמב"ן יש לתלותה הובאה [בר"ן שבת פראד"מ] לענין אשתפוך קודם המילה חמימי דלאחר המילה עיי"ש):

כ"ז י"ל בד' הרמב"ם, שידועה דרכו ז"ל להשמיט כל שנוי דין שאינו מפורש בדחז"ל, אך על שאר הפוסקים קשה, דכל כהאי הוי להו להשמיענו שנוי וחידוש דין זה ביוהכ"פ, ומדסתמו ולא פירשו, סתמא כפירושו, דבאמת גם בזה אין בין יוהכ"פ לשבת, וע"כ דיהי' מוכח מזה דלענין שחיטה בשבת טעמו של הרא"ש עיקר, דמשו"ה שוחטין ולא נוחרין ע"י א"י משום דנפשו של חולה קצה באיסורין, ולטעם זה ודאי דכבר ישוה דין יוהכ"פ לשבת, דמאי מהני מה דמצד הדין אין איסור נבלה חל משום איסור יוהכ"פ, סו"ס הא נפשו של חולה קצה בו:

ואמנם גם טעמו של הראב"ד יש ליישב. ומשום דאנן כר' יוסי ס"ל לגבי ר"ש (דבשני איסורין אעפ"י שאאחע"א מ"מ קוברין בין רשעים גמורים), וא"כ עכ"פ יש עליו איסור נבלה גם כן, ושפיר י"ל דאיסור דיוהכ"פ ניתן לדחות אצלו ולא איסור נבלה:

אך עכ"פ טעמו של הר"ן ודאי לא יתפרש לענין יוהכ"פ, דמאי עובר אכל כזית וכזית איכא הכא, והלא אין כאן לא מלקות ולא עונש משום איסור נבלה. ומד' הר"ן שהביא עלה הא דנזיר דלוקה אכל כזית וכזית, משמע דאצלו ריבוי המלקות הוא העיקר. ודלא כמג"א ס' שכ"ח שכ' דגם בח"ש יש איסור אכל משהו, ואפילו למג"א, עכ"פ התם מתרבין האיסורין אכל משהו, משא"כ הכא דלענין רשעים גמורים כך לי ב' איסורין כך לי ג', ולהר"ן הריבוי הוא העיקר, והבן כי קצרתי בזה). הוא הדבר אשר הועדנו למעלה להוכיח דמסתימת כל הפוסקים משמע דלא כר"ן, ועתה נשוב לביאור ד' המדרש פלאי שהבאתי (מ"ש אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת) דכל יסוד ביאורו הוא אליבא דר"ן, ואנחנו הוכחנו דדעת הפ' מכרעת דלא כותי':

ולענין ביאור ד' המדרש פלאי זה נלע"ד בדרך יותר מרווחת, דהנה בש"ס [יומא פ"ה ב'] ילפי כמה תנאי להא דפקו"נ דוחה שבת, ר"י א לה מבא במחתרת, ר"ע מהא דלהחיות אפילו מעל מזבחי כו' ועבודה דוחה שבת, ק"ו לפקו"נ כו' ר"א יליף לה ממילה שהיא רק א' מאבריו של אדם כו' ולבסוף מסיק דהא דשמואל עדיפא מדכולהו, וחי בהם ולא שימות בהם (דלכולהו אית להו פרכא, אשכחן ודאי, ספק מנא לן), וקשה הא לכאורה דרשה דשמואל פשוטה היא, ולמה באמת נדו מינה גדולי התנאים, ובקשו להם ילפותות רחוקות א ונלע"ד דבאמת גם הא דשמואל לחוד לא סגי, דנהי דידעינן מהא דאין חיוב על האדם למות בשביל מצות התורה (לבר מתלת) מ"מ דלמא אין זה אלא באותו האיש עצמו שבא בסכנה, אך מהי"ת להתיר לאחרים לעבור בשביל אונסו שלזה, הא על האחרים אין שם אונס, ורק ל"ת דלא תעמוד על דם רעך, ומנ"ל שגם ל"ת זו דוחה שבת, ומנ"ל דאמרינן לאדם חטא בשביל שיחי' חברך ל וזה קשה רק לילפותא דשמואל, דוחי בהם רק על אותו האיש נאמר, שחייו באו בסכנה, אולם מהא דמילה כבר נדע שגם אחרים רשאים, שהלא במילה בזמנה (שרק היא הותרה בשבת) מלאכת המילה ע"כ נעשית ע"י אחר, והתיקון בגוף הנימול, וכן מהא דעבודה, דאמרינן להחיות אפי' מעל מזבחי הכהן הוא הדוחה את העבודה המוטלת עליו, כדי להחיות לאחרים על ידי לימוד זכותו:

אולי מזה הטעם נדו ר"ע ור"א מילפותא דשמואל (וכן יש לדקדק ולמצא טעם זה גם בילפותא דר"י מהא דמחתרת, ובאינך תנאי, ואכמ"ל) משום דגם לדשמואל יש פירכא אשכחן איהו אחרים מניין, איברא דכבר מסיק הש"ס דלבר משמואל לכלהו איכא פירכא אחריתא אשכחן ודאי כו', ובאמת י"ל דתרוייהו צריכי ומדידהו ומדשמואל ידעינן גם לספק וגם לאחרים, עכ"פ חזינן דכגון דא צריכא עיונא, מנ"ל להתיר ח"ש לזה משום פקו"נ דאחרינא, והלא אנו מתירין כל המלאכות בשביל חולה, כגון שחיטה ובישול וכו' הכל ע"י אחרים ל:

והנה אמרנו למעלה דאילו נגע בה אבימלך בשרה אז דין רצון הי' לה, משום דע"י מה שאמרה כי אחותו היא הוי כאילו מסרה א"ע לעברה (וכמו"ש ז"ל גבי אסתר כאשר אבדתי אבדתי כו') ומי התיר זאת לשרה, ע"כ משום דלהצלת בעלה עשתה, ואעפ"י דהיא בעצמה לא היתה בסכנה, מ"מ הותר לה משום פקו"נ דאברהם, הרי דיש לנו הוכחה מן המקרא, דכ"מ שהותר אצל פקו"נ לא לחולה בלבד הותר, אלא שגם אחרים עושים בשבילו (מה שלא ידענו מקרא דוחי בהם):

זוהי כונתם ז"ל במדרש "אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת", כלומר דלא לבד שהחולה שוחט לעצמו אלא שגם אחרים שוחטין בשבילו דמשום פקו"נ של זה הותר האיסור גם לחברו:

(שוב הגיע לידי ס' כת"ס עה"ת וראיתי שגם הוא ז"ל העיר בקצור נמרץ לתרץ ד' מדרש זה בסגנון דידן אלא שאין בכלל דבריו דברינו כמבואר למעיין שם):

ואמנם עדיין יש להקשות, נהי דבישראל הדין דין אמת, מ"מ בב"נ ודאי שישתנה דין זה, דכבר כ' התוס' (סנהדרין שלהי פ' בסו"מ) דקרא דוחי בהם לישראל נאמר ולא לב"נ, וע"כ דמה שמתירין אעפי"כ גם לב"נ כל האיסורין דידי' אצל פקו"נ, אין זה מקרא, אלא מסברא, משום דכ"מ דעביד משום פקו"נ הוי לי' כעושה מאונס, (וכבר כ' הרמב"ם בה' מלכים, דגם בז' מצות דב"נ אנוס פטור) וא"כ הא תינח בבע"ד עצמו, דאיהו אנוס ודאי, אך להתיר לאחרים לעשות בשבילו אין לנו, דהא הם אינם אנוסים כלל איברא די"ל דעכשיו משנתחדש קרא דוחי בהם והותר בישראל אף לאחרים, שוב אין לאסור גם בב"נ משום ליכא מידי כו', וגם ע"ז יש להשיב דבישראל לא רשות אלא מצוה וחובה היא, משום לא תעמוד על דם רעך, וכבר כ' התוס', חולין ל"ג ד"ה אחד, דכל היכי דבישראל מצוה ל"ש מי איכא מידי ואכמ"ל. ואמנם ממה שב"נ אונס בכלל ערבות זה בזה אין להוכיח דהא גם נשים ועבדים אינם בערבות, כמ"ש הרא"ש ברכות פ"ג ואעפי"כ לא חילקנו בהם בזה]. אך עכ"פ קודם מ"ת, דעדיין לא נתחדש קרא דוחי בהם, ולא אזהרה דלא תעמוד על דם רעך ודאי דלא הותר לעבור בשביל פקו"נ דאחרינא, א"כ אכתי קשה עובדא דשרה אצל פרעה, שהי' קודם מ"ת ואיך עברה היא, לאמר אחותו היא, משום פקו"נ דאברהם:

ויש לתרץ קו' זו בדרך ממנ"פ, דהנה התוס' [מגילה ט"ו א' ד"ה כשם שאבדתי] הקשו גבי אסתר למה לא גירשה מרדכי, ותירצו משום דאין גט אלא בעדים וכו' והי' מתיירא מאימת מלכות עכ"ד, והא תינח גבי מרדכי, אך בעובדא דאברהם ושרה ק', דידוע מ"ש הרמב"ם [פ"ט מה"מ] מאימתי תהי' אשה שלהם כגרושה שלנו כו' משיוציאנה מביתו כו' שאין להם גירושין בכתב כו' ומשירצה הוא או היא לפרוש זמ"ז כו' עכ"ד. וא"כ. על עובדא דאברהם קשה קו' התוס' דמגילה, למה לא גירשה, הא בגירושין דידי' לא הי' צריך שום פרסום, ובפרישה בעלמא לשם גירושין הוי סגי, שוב הראו לי דבס' הכוה"ק כ' באמת דבמה שאמרה אחותו היא דין הויין גרושי', דבב"נ בהכי סגי:

וא"כ ממנ"פ ניחא קושיתנו, מה דהותר לשרה למסור א"ע לפרעה בשביל הצלתו של אברהם ולאמר אחותו היא, דאי כישראל הא מוזהרת על ל"ת על דם רעך, והותרו כל האיסורים משום פקו"נ דאחריני (וכעין מ"ש שוחטין לחולה בשבת), ואי כב"נ, הא מאמר זה משוי לה גרושה ופנוי':

כ"ז בעובדא דפרעה, שקרה לא"א בטרם שנכנס לברית עדיין, ואז אעפ"י שקיימו אבות כה"ת כולה, י"ל דמפני ספק ישראל ספק ב"נ קיימו, וא"כ מאמר זה ממנ"פ הותר לה לשרה, אך בעובדא דאבימלך וכן בעובדא דיצחק בגרר, דשתי אלה כבר היו לאחר שנכנסו בברית, ואז י"ל דנהגו חומרי דישראל ודב"נ גם יחד, ולא מצד ספק, אלא מצד ודאי קבלו ע"ע חומרי שניהם, א"כ כבר א"א הי' לשרה ורבקה שתאמרנה הן, שכבר לא הספיק לצאת במאמר זה ידי גרושין, משום חומר דישראל, ושיהי' מותר לה לאמר ולמסור א"ע משום פקו"נ דאברהם ג"כ לא הי' אפשר, משום חומר דב"נ, דהא אסקינן למעלה דזה דהותר לעבור לזה משום פקו"נ דאחרינא רק לאחר מ"ת הוא שנתחדש, וקודם מ"ת רק לבע"ד הוא שהותר ומשום דאיהו האנוס:

אולם אם לשרה נאסר, לאברהם לא נאסר, דהא בדידי' הוי האונס, ומה מדוקדקים איפא המקראות, עפ"י חדושי הדינים שהעלינו בענין זה. שם אצל פרעה יכול הי' עיקר המאמר לבא מצד שרה "ויאמר אברהם אל שרה אמרי נא אחותי את" (וע"כ מקביל מאמרם ז"ל מכאן ששוחטין לחולה, כלומר שהותר גם לאחרים, ונמצא דהראי' הוא ממעשי דאבות ולא מהנהגת פרעה הרשע), וכאן באברהם ויצחק אצל אבימלך נאמר "ויאמר אברהם אל שרה אחותי היא", "ויאמר יצחק אל אשתו אחותי היא" דמשבאו עליהם חומרי דישראל ודב"נ גם יחד (ולא מצד ספק) תו א"א הי' שתבא האמירה מצד הנשים, רק אברהם ויצחק (דבדידהו הוי האונס) חם היו עיקר האומרים (ומשאמרו כבר לא היו רשאין נשותיהם להכחישן, דא"כ הויין כאילו הורגות אותם בידים), ונשותיהם טפלות להם באותו המאמר, וראה כי מבואר הדבר בקרא הלא הוא אמר לי אחותי היא' (הוא עיקר האומר), והיא "גם" היא אמרה (היא טפלה לו במאמר זה):

ומה מדוקדק איפא מאמרם ז"ל במדרש המובא בראש דברינו ויאמר אברהם כו' אחותי היא, "בעל כורחה שלא בטובתה" כלומר כאן לא היתה כבר האמירה והמסירה א"ע ברצון מצד שרה (כמו שהי' אצל פרעה), רק אברהם הי' האומר והיא אבעל כורחה שלא בטובתה לא יכלה להכחיש אותו, אך לחדש אותו המאמר הוא הי' רשאי ולא היא:

ועל דקדוק לשונו של רבא בש"ס יומא שהבאנו למעלה במ"ש גבי שעיר דיוהכ"פ במחוסר זמן, כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו", העירני ב' אחי הרב הג' המפואר כמהור"ר יעקב נ"י אב"ד דטאלסען עפימ"ש התוס' פסחים מ"ו ב' ד"ה רבה, שהקשו היכי משכחת מלקות גבי מלאכת יו"ט, לימא הואיל דחזי לאורחים, ותירצו כגון שהי' סמוך לשק"ה (כלומר וליכא שהות לאורחים) ואח"כ הקשו בכל מלאכת שבת נימא הואיל וחזי לחולה שיב"ס, ותירצו דחולה שיב"ס לא שכיח ע"כ. והנה לכאורה הי' אפשר לתרץ אף גבי שבת ויוהכ"פ, כתירוץ התוס' לענין יו"ט, היינו דאה"נ דאמרינן הואיל וחזי לחולה שיב"ס, ולא מחייב אלא בסמוך לשק"ה, דליכא שהות לחולה שיב"ס, ואם היינו אומרים כך, אז לא היינו צריכין כלל לצייר בהיתר שחיטת אמו של שעיר (כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו דוקא" דהא זמן שחיטת השעיר הוא הרבה קודם מוספי היום ואז עדיין יש שהות ואיכא משום הואיל וחזי לחולה שיב"ס ע"כ, כדי להוציא מטעות זו, דקדק רבא דגם לענין שעיר צריכינן שהי' לו חולה בתוך ביתו דוקא, ול"א הואיל. עכ"ד כ' אחי הרב נ"י ודפח"ח. אך באמת בלא"ה א"א לו' כלל גבי שבת הכי, דבשלמא לענין הואיל דאורחים גבי יו"ט אין היתר להכין קודם שק"ה לאורחים שיזדמנו תיכף אחר שק"ה, דהא אין יו"ט מכין לחול, משא"כ גבי חולה שיב"ס דשבת הא מותר להכין גם קודם שק"ה, מה שיצטרך תיכף לאחר שק"ה, ואי ס"ד דאמרינן הואיל כזה אז אף סמוך לשקיעת החמה הוי שייך האי הואיל וא"כ ממילא מוכח דמשום הואיל דחולה שיב"ס לא שרינן ליה מלאכת שבת כלל:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה