אור ברסלב

המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת לך לך

פרשת בראשית

[בענין דיני מילה בשבת ויו"ט]:

ויהי אברם כו' א"ל הקב"ה עד עכשיו לא היית תמים כו' שהערלה טמאה כו' שהערלה חרפה, שנאמר כי חרפה היא כו', ר"ג אומר שלח אברהם לשם בן נח, ומל אותו בעצם היום הזה כו' ביוהכ"פ [פדר"א, ובילקוט ר' פ'] יש להבין המשך שני מאמרים אלו, וכי משום שהערלה חרפה ע"כ קרא לשם בן נח דוקא, ומה תועלת יש בידיעה זו מי הי' המוהל את א"א ע"ה ולהלן יבואר זה, ויבוארו גם פרטים אחדים הנוגעים למצוה זו:

ראיתי בס' זית רענן הקצר דמשום דאין מוהל אלא מי שנימול, וזה א"א הי' באברהם אבינו, ע"כ קרא לשם בן נח שנולד מהול עכ"ד. וזה אינו מבואר כלל לדינא. דאיתא להדי' [יבמות, ע"א, וע"ז, כ"ז] דב"נ אפי' מהול שלש"ג, כערל מיחשב לגבי זה וישראל, אפי כשהוא ערל, כשר למול, וכ"ה גם ביור"ד סי' רס"ד, וא"כ מה שנולד שם מהול לא מעלה ולא מוריד. (וס' זי"ר הארוך אין ת"י, אולי העיר שם ע"ז בעצמו). ולענד"נ דבאמת שם בן נח לאו דוקא, אלא דאתי בעל מאמר זה לאפוקי מדעה אחרת שיש במדרשות שא"א ע"ה מל א"ע, וזה הי' אי אפשר לפי דעת בעל המאמר הזה, וכמו שנבאר

הנה הב"י [בטוש"ע סי' רס"ו כתב דיש ליזהר שלא ימולו ב' מוהלים בשבת, והוא דלא כב"ה בשם בעה"ת שם. ומחלוקת הד"מ והיש"ש בזה ידועה]. ויש להבין מ"ט כ' זאת רק גבי שבת, ולא גבי יו"ט, דהא לכאורה דין א' להם ואין בין כו', ובס' שג"א, ה"ש, סי' נ"ט, מסיק ג"כ דאין חילוק בין שבת ליו"ט בזה. עיי"ש:

אך לענ"ד יש לחלק ביניהם, ונקדים מה שהקשה הפרמ"ג [בפתיחה, לה"ש בסופה] על שיטת הרמב"ם [פ"ט מה"ש] דחובל חייב משום מפרק א"כ תיקשי קו' הש"ס [שבת, קל"ו, א']. על ספק בן ח' מימהל היכי מהלינן, וליכא ממ"נ, דהא מפרק אפי' מבשר המת הוי מפרק. עוד ראיתי שהקשה על שיטה זו של הרמב"ם בס' נ"י, [כתובות, ז']. אהא דאמר התם בש"ס גבי חובל ביו"ט מתוך שהותרה לצורך כו' ולרמב"ם, דחובל משום מפרק, היכן הותרה ביו"ט, הא מפרק תולדה דדש, ולירושלמי [הובא בתוס' פ"ג דביצה], מלאכה דקודם לישה לא הותרה כלל אצל או"נ, עכ"ד הפנ"י:

ומכבר כתבתי על גליון הפנ"י כתובות שם דלשיטת התוס' [שבת צ"ז], דאין מה"ת איסור בנין ביו"ט, משום דהותר אצל מגבן, ניחא, דהא בש"ם שם תרוייהו בהדדי קתני מגבן משום מאי מחייב משום בונה, חולב משום מפרק כו' א"כ כי היכי דהותר בונה אצל מגבן כך הותר מפרק אצל חולב וזהמ"ש בכתובות מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' לא אצל מפרק ואצל דישה (כהבנת הפנ"י שם) אלא אצל תולדה דידה, אצל חולב, והיינו הך. ואפי' לרמב"ם דפסק [פ"א מה' יו"ט] דבנין ביו"ט אסור מה"ת, ולא ס"ל כתוס' להתיר משום מתוך דתולדה אחריתא, מ"מ הא גם שחיטה לא גרע מחבלה דעלמא וא"כ הותר מפרק אצל חבלה גופה, היינו אצל שחיטה, ואפי' בא"צ לדם הא מתקן הוי, (וזה סגי לרמב"ם פ"ט מה' שבת יעויי"ש):

(ובמק"א הקשיתי ע"ד הש"ס [סנהדרין ל"ו, א"ז דאין רציחה דוחה י"ט, והא בכל ד' מיתות דסנהדרין ליכא אלא ג' אבות מלאכות: נטילת נשמה אצל כולן, ובישול פתילה והבערה אצל בת כהן):

שוב ראיתי שדברי הפנ"י עניים במקום זה ועשירים במק"א, דבפנ"י ביצה י"ב העיר בעצמו על דברים אלו (וגם בס' הפלאה מצאתי שהקשה ע"ד הפנ"י כתובות שם כדברינו, ולא ראה לשעתו ד' הפנ"י ביצה שם). איך שיהי' הנה ראינו דבין לרמב"ם, דחובל משום מפרק, ובין לרש"י שהוא משום צובע, ובין לירושלמי דחובל משום נ"נ, עכ"פ ביו"ט שלשתן הותרו אצל שחיטה, ברם קושית הפרמ"ג מהא דשבת קל"ו גבי ספק בן ח' עדיין במקומה עומדת: אולם לפי הנחה זו תסתער קו' גדולה גם על הרמב"ם, גם על החולקים עליו, דהא גם במילה אין שם מלאכה אחרת אלא או נ"נ או מפרק, ולדידן תרוייהו הותרו אצל או"נ, א"כ מאי האי דאמרינן פראד"מ למעט מילה שלב"ז ביו"ט מקרא דהוא לבדו, הא לדידן, דס"ל מתוך בכל מלאכות יו"ט, ליכא איסור תורה כלל אצל מילה ביו"ט, ונימא מתוך, והא ודאי דאפי' שלב"ז עכ"פ צורך מצוה וצורך קצת מקרי. ברם דלדברי השטמ"ק ריש כתובות לדון במילה משום תולש הוי ניחא. דתולש משום קוצר, [אפי' בבעה"ח, ע' רמב"ן פ"ג דבכורות ובריט"א שם] ולשיטת הירושלמי קצירה ביו"ט מה"ת אסורא. אך אין שיטת השטמ"ק מוסכמת מכל הראשונים, ועכ"פ לרמב"ם דפליג אירושלמי בזה אכתי קשה, (שוב נדפס מחדש ס' כת"ס על יו"ד, ומצאתי שהעיר ג"כ על קו' זו בקצרה [בסי' קט"ו] אך לא ביאר הדברים כ"צ, יעויי"ש):

ולכאורה יש להוכיח דגם לרמב"ם ס"ל במילה משום תולש, ולא משום מפרק, עפי"מ ששמעתי מקשים עמ"ד בש"ס [שבת קל"ג, ב'] האי אומנא דלא מייץ סכנתא, פשיטא דהא מחללינן עלי' שבתא כו', סד"א דם מיפקד פקיד קמ"ל דחבורי מיחבר, ואי כרמב"ם דכל חובל משום מפרק אפי' אי דם מיפקד פקיד מאי הוי, הא כ' רש"י [שבת, צ"ה] גבי חולב, דחלב מיפקד פקיד, ואעפי"כ גם בפקוד מעיקרא שייך מפרק, וא"כ גם במציצה נימא הכי:

ולענד"נ דאין הכונה בפירוש דברי הש"ס כמו שהבינו המקשים: דאה"נ שגם הרמב"ם יודה דאפילו בפקוד מעיקרא שייך מפרק, וכדמשמע מהא דחולב, ברם דזה י"ל דאין מפרק אחר מפרק, ועל אותו דבר שכבר נעשתה בו מלאכת מפרק חדא זימנא ל"ש לחייב בו משום מפרק שנית:

לפי"ז לרמב"ם ה"ה בחובל, דמי שחבל בח' שרצים, או בא' משאר בעה"ח שיש להם עור, עד שנצרר הדם ולא יצא, אם בא אחר להוציאו לחוץ אין לחייב את זה השני משום מפרק, דהא הראשון כבר עביד לה מפרק משאתה מחייבו ע"ז שנצרר הדם [דוגמא לזה מ"ש במוציא אגוזים מקליפתן דא"ח משום מפרק, מפני שעיקר מפרק עביד לה כבר במה שהוציאם מקליפתם הירוקה, ע' מג"א או"ח שי"ט ס"ק ה' ובמח"ה שם, וע' תוס' ביצה י"ג ע"ב ד"ה ואם ונידון דידן עדיפא, דמשמע לכאורה שהוא באותו הדם עצמו, וע' ר"ן [פ"ז דשבת] דאין טוחן אחר טוחן, ועיין משנה למלך [פ"א מה' חו"מ], וכמו כן י"ל דאין לדון באותה מלאכה עצמה פעמים משום מפרק. ולפי"ז לרמב"ם דחובל משום מפרק, אי הוי אמרינן במילה דהחותך עביד לה מפרק כבר א"א הי' לדון משום מפרק אצל מוצץ באותו הדם עצמו. ואולי לזה נתכוין הש"ס בשבת קל"ג שם האי אומנא דלא מייץ כו' מהו דתימא דם מיפקד פקיד, כלומר מה"ד דאותו דם המציצה כבר הוא פקוד ועומד ממלאכת החיתוך (וא"כ החותך כבר עביד לה מפרק וזה שרי מקרא דוביום) ומשו"ה מוצצין בשבת, ולעולם דאין במציצה משום פקו"נ, כך הוי סד"א, קמ"ל שאין [וכולן הותרו אצל או"נ, ונ"נ אצל שחיטה, וא"כ למ"ד מתוך ליכא בהו איסור מלאכה כלל מה"ת ביו"ט, (ועיי"ש בסוגיא דאזלה אף למ"ד נו"נ קרבין ביו"ט, ולדידי' ודאי דס"ל מתוך כדמשמע בביצה שם) והאי דהוי צורך מצוה זו מעליותא היא כדמשמע בפסחים ה'. וצ"ע ואכ"מ. ואין לומר דל"ש מתוך אצל נ"נ דאדם משום היתר נ"נ במילתא אחריתא דשחיטה. ז"א. דהא כה"ג כתבו התוס' גם גבי מתוך דמגבן כמבואר בפנים. ואמנם לפמ"ש הרמב"ם [פכ"ד מה' סנהדרין] דאפי' מלקות שבודאי אין בה שום מלאכה דאורייתא מ"מ ג"כ לא דחי שוי"ט הוי ניחא אך יעויין במג"א [או"ח של"ט סק"ג] שנתקשה בדברי הרמב"ם הללו בחותך משום מפרק כלל, וע"י המציצה הוא דהוי מפרק, ואעפי"כ שרי משום סכנה, ומיושבת בזה קו' המקשים הנ"ל, דלעולם בחלב אע"ג דפקוד הוא, מ"מ מדפקוד מעיקרא, וכיון דלא קדם לו מפרק אחריתא, הרי החולב הוא המפרק, אך במילה אי הוי אמרינן מיפקד פקיד, היינו דע"י החיתוך נעשה פקוד, וא"כ החיתוך עביד לה מפרק ול"ש תו מפרק במוצץ באותו הדם עצמו:

וכיון דמסיק הש"ס דלפני המציצה עדיין הדם חבורי מיחבר, ע"כ דאין החותך כמפרק בדם מילה, וא"כ תיקשי לרמב"ם קרא למה לי למישרי מילה בשבת, הא מוצץ שרי משום סכנה, והחותך עדיין מפרק איננו, (ואב דנטילת נשמה לא ס"ל לרמב"ם אלא בהורג כידוע). ע"כ יש לך לומר דגם לרמב"ם בחיתוך דמילה לא משום מפרק הוא דמחייב, וכשיטת הראשונים בשטמ"ק הוא דס"ל דיש בו משום תולש תולדה דקוצר, וכיון דזוהי מלאכה דקודם לישה ול"ש בה מתוך כו' ניחא מה דילפינן מקרא לאסור מילה שלב"ז ביו"ט: אך באמת גם זה אינו מוכרח, חדא דלרמב"ם לא ס"ל כירושלמי במלאכות דקודם לישה, ועוד כיון דמציצה היא ממקומות הרחוקים א"כ י"ל דרק ע"ו הדם מסיק הש"ס דחבורי מיחבר, ואה"נ שבדם שממקומות הקרובים החיתוך עביד לה מפרק [ועוד דג"ז שאין מפרק אחר מפרק לא ברירא עדיין]: ומחורתא דבין בחיתוך ובין במציצה לית בהו משום מפרק משום דלית בי' שיעור גרוגרת הצריך אצל דישה. וכיון דלרמב"ם גם משום נ"נ לית בי' (דאינו אלא בהורג) ואף לא משום צובע, ע"כ עלינו לחדש לדידיה אב מלאכה אחרינא אצל מילה:

וזה מכבר אמרתי עפמ"ש רש"י [כתובות ו'] דיש בנין בבעה"ח ועפי"ז פסק בחת"ס [ח' או"ת סי' ע"א] דמתקן צפורן של מוהל בשבת חייב חטאת משום מכה בפטיש, דמה לי מתקן כלי ומה לי מתקן צפורן, וכ"כ החת"ס שם גם בטעמא דמאן דאסר למיבעל תחילה בשבת, ועפמ"ש חז"ל ע"ז שעושה אותה כלי' עיי"ש, וא"כ אף אנו נאמר גם גבי מילה כן, דהא ודאי לא גרע זה שתלה בו הכתוב חסרות ותמימות ממה שחז"ל אמרו עליו רק בדרך מליצה, "שעושה אותה כלי", והרי מפורש אמרו במשנה דנדרים ל"א שלא נקרא א"א שלם עד שמל א"ע, וכן הרבה מדרשי אגדה יש "מה תאנה זו אין בה פסולת אלא כו' אף אתה הטל עוקצה" כו', ובמלאכה זו הוא מכשירו לאכול מן הפסחים ומן התרומה ועדיף הרבה מתיקון צפורן של מוהל, דמחייב חת"ס משום מכה בפטיש:

וראה שגם הרז"ה. בעה"מ [סוף פי"ג דשבת] הביא ג"כ דברי מדרש אגדה באותו ענין, ומדבריו סמך גדול לדברינו עיי"ש, וזה מכבר הי' לבי מהסס בס' זו, עד דאתא לידי ס' חידושי חת"ס על מסכת שבת הנדפס מקרוב, ומצאתי שהזכיר שם ג"כ בשם הגאון מנ"ש ז"ל מלאכת מב"פ אצל מילה (וגוף ס' מג"א של הגאון הנ"ל אינו ת"י), וידעתי שעדיין יש להתעקש בזה, אך מדאמרה גם חת"ס ומשמי' דגברא רבה תו אין לדחות ס' זו בשתי ידים: ולפי הנחה זו מיושב מה שהקשינו איך אסרה תורה מילה שלב"ז אצל יו"ט, נימא מתוך שהותרה אצל או"נ, דלא מצינו הותרה באו"נ אלא נ"נ בשחיטה ומפרק לרמב"ם, ובנין אצל מגבן לתוס' וכו' אך מלאכת מב"פ לא שייך כ"כ אצל או"נ, ולא מצינו שהותרה להדיא משום מתוך, כמובן:

ומדאתינן עלה י"ל דאף במילה בשבת לא משום מפרק נגעו בה, (אי משום דלית בה שיעור גרוגרת, ואי משום דבחיתוך עדיין לא עביד לה מפרק, אלא במציצה, וכדאמרן) ורק משום מב"פ יש בה, ולפי"ז ניחא מה דקאמר ראב"א [פראד"מ, קל"ו שם], גבי ס' בן ח' דמהלינן אותו ממ"נ כו', אי בן ח' הוא הוי כמחתך בשר בעלמא כו' דהא אי בן ח' הוי אינו צריך לתיקון זה, ואינו משלימו כלל, ואין לאוסרו משום מב"פ, ומיושבת קו' הפרמ"ג בפתיחה לה' שבת שם. כל זה לרמב"ם, דלדידי' ליכא משום נ"נ אצל חובל, ומשום מפרק ליכא שיעורא, משא"כ לב"י, דכרש"י ודעימי' ס"ל, וכמו"ש הכ"מ בשם הירושלמי י"ל דאע"ג דגבי יו"ט ע"כ לא ישאר שם אף לגבי דידי' אלא משום מב"פ, (דהא נ"נ הותרה משום מתוך כו') מ"מ גבי שבת עכ"פ דל"ש מתוך, גם משום נ"נ הוא דאיכא וא"כ במילה בלא פריעה, אפילו אי נימא דלא הוי אלא מקלקל, דה"ה כאילו לא מל:

(ובאמת קשה לדון בזה משום מקלקל דהא לצורך תיקון הוא. ולא גרע ממקלקל על מנת לתקן. וכעין מ"ש הרנב"ר גבי עשה דוחה ל"ת דגם ההתחלה מקרי בעידנא מדאי אפשר בלא"ה. ודו"ק):

מ"מ אפילו למ"ד מקלקל בחבורה פטור, ובמילה צריך קרא רק משום תיקון גברא (וכמבואר בשבת ק"ו). ובלא פריעה אכתי ליכא תיקון וכעין מ"ש הר"ן פ"ק דחולין לענין שוחט בשבת, אך עכ"פ הא אינו אלא פטור אבל אסור, כדין כל המקלקלין, ע"כ שפיר כתב הב"י ליזהר שלא ימולו ב' מוהלין בשבת, דהא קמא אכתי מצוה לא עביד, ועכ"פ קלקל, ומאיסור דמקלקל לא פליט, ע"כ מוטב דאיהו ליעביד גם פריעה:

(ובזה תבין דקדוק לשונו של החולק על ב"י והוא הב"ה בשם בעה"ת שם שכתב וז"ל ב' מוהלים בשבת א' ימול כו' ואין חיוב בראשון על החבורה כיון שהשני גומר המצוה כו' רצונו כיון דעכ"פ אינו אלא מקלקל א"כ אף רבנן לא גזרו. ודו"ק):

[וע' בלקוטי שו"ת חת"ס לענין איסור מקלקל אצל חיתוך] הני מילי בשבת דיש במילה לב"י משום חובל, משא"כ ביו"ט, דחובל ליכא מטעם מתוך, ומטעם מתוך אף איסור דרבנן ליכא, [ואף לתוס' ביצה י"ב, עכ"פ הא בצורך מצוה שרי, כדמוכח בפסחים, ה'], ולא נשאר שם אף לב"י אלא מטעם מב"פ, ומלאכה זו אינה אלא אצל גומרה, היינו אצל הפורע, והא איהי עביד מצוה, וא"כ למה יאסרו ב' מוהלין ביו"ט, החותך אע"ג דאכתי לא עביד מצוה, הא איהו גם מלאכת מב"פ לא עביד עדיין, והפורע אע"ג דעביד מב"פ, מ"מ איהו עביד גם למצוה, וזהו מה דשריא רחמנא. ומדוקדק איפא מ"ש הב"י ליזהר בב' מוהלין בשבת דוקא, ומיושב מה שהקשינו למה לא הזכיר יו"ט, דביו"ט באמת אין איסור בדבר אף לב"י, ולפי"ז יהי' דינו של ב"י תלי' בפלוגתא, דלרמב"ם (דאין גם אצל מילה דשבת משום מלאכה אחריתא, אלא משום מב"פ, וכפי מה שהעלינו) יהי' מותר בב' מוהלין אף בשבת כמו במילה דיו"ט, אליבא דב"י, (לפי דברינו):

אך כ"ז לא יצדק אלא לרמב"ם לשיטתו, כמו"ש במו"נ בטעמי מצות מילה, שיש בה (לבד התכלית הרוחנית וגזרתו של הקב"ה) גם תיקון טבעיי בבריאה, להחליש מזגו וכו', וכמו שהארכנו בדבריו (בדרושנו לפ' זו), ועפי"ז באמת מוכרחין אנו לאמר דהבריאה כמו חסרה נבראה, וע"י מצוה זו האדם משלימה ושפיר י"ל דהוי במילה מעין אב דמב"פ:

אך לרמב"ן, דפליג על הרמב"ם בזה, ולדידי' אין במצוה זו שום תיקון טבעיי, שהבריאה שלמה נבראה, ורק תיקון מצוה בלחוד הוא, ובזה ל"ש לומר מב"פ כמובן ולפי"ז לרמב"ן אי בחובל כרמב"ם הוי ס"ל אז אפי' במל בשבת או ביוהכ"פ (דל"ש בהו מתוך כו'), ולא הוציא דם כשיעור גרוגרת (דמשום מפרק נמי ליכא לרמב"ם) אז לא הי' באמת שום חיוב מלאכה כלל אצל מילה, וא"כ הוי קשה לרמב"ן למה לי קרא למישרי מילה) אך באמת ניחא דהא לרמב"ן באמת גם בחובל לא ס"ל כרמב"ם (אלא כירושלמי דיש בו משום נ"נ). ולרמב"ם הא לשיטתו יש בו משום מב"פ, מדמשלים חסרונו הטבעי. ודו"ק:

והנה קים להו לחז"ל בקבלתם דמילת א"א ע"ה ביוהכ"פ היתה מקרא דבעצם היום זה. ובאמת ק' ע"ז, דידוע שמילת גרים כמילה שלא בזמנה היא, ואינה דוחה לא שבת ולא יו"ט [וק"ו מטבילה ע' יור"ד רס"ח]. והא קיי"ל דקיים א"א כה"ת כולה, וא"כ איך מל א"ע ביוהכ"פ ואפילו אי נימא שלא הי' שם דם כשיעור מפרק, מ"מ הא העלינו דעכ"פ משום מב"פ איכא אף בפחות משיעורא, ואין לומר דשאני א"א דעד השתא לא נצטוה, ז"א דהא גם כל גר דעלמא אין חובה עליו להתגייר, ולא הי' חיוב המילה בא עליו אלא משקיבל ע"ע להתגייר, ואעפי"כ לא אמרינן דהשתא זימני' היא, וע"כ דכל היכי דנפיק מכלל יום השמיני הוי שלא בזמנו (ומה דאברהם אע"ה עכ"פ מהשתא הוי מצוה ועומד, הא גם בכל מילה שלב"ז בכל זימנא וזימנא מצוה ועומד הוא) וא"כ אף באברהם מילה שלב"ז הוי:

(ואמנם עדיין יש לחלק דבאברהם תרוייהו הויין, דעד השתא לא נצטוה, ועכשיו נצטוה, משא"כ בגר או במילה שלב"ז דישראל דליכא אלא חדא בכאו"א אך פשטן של דברים משמע דרק מילת שמיני מקרי בזמנה. [ואולי י"ל דחז"ל האי קרא דרשו, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים. היינו שתחילת דבר ד' הי' על עצם היום הזה שהוא ביוהכ"פ. וא"כ כך נצטוה. ולא דמי למילה שלב"ז]):

והא איהו לא נצטוה שימול ביוהכ"פ, וזו מי התיר לו, דהא עכ"פ מלאכה דאורייתא יש בה משום מב"פ, לשיטת הרמב"ם דהוי גם תיקון טבעיי. קושי' זו מכרחת לומר דבאמת מדרשות חלוקים הם, ומאן דס"ל דמילת א"א ביוהכ"פ היתה לא ס"ל באמת כאינך רבנן, דמילת א"א ע"י עצמו היתה, אלא שנעשתה מלאכה זו ע"י אחר, מאנשי עצתו של א"א ע"ה, שהם לא נהגו עדיין בשמירת שבתות ויו"ט:

עפי"ז יתבארו לנו בסגנון הלכיי דברי המדרש המובא בראש דברינו: ויהי אברם כו' א"ל הקב"ה לא"א עד עכשיו לא היית תמים היינו לשיטת הרמב"ם שגם תיקון והשלמה טבעיית יש במצוה זו) שהערלה טמאה כו' והערלה חרפה", דהיינו כדרשת ראב"ע במשנה דנדרים ל"א שאמר שמאוסה היא כו' ושביארנו כונתו, בדרושנו לפ' זו, שלא באה מצוה זו להוסיף יתרון בלבד אך גם למנוע החסרון, עיי"ש] ולפי"ז דתיקון טבעיי יש בה, ודאי דאף בלא שיעור דישה עכ"פ משום ש מב"פ איכא, וככל מילת גרים אסירא ביוהכ"פ, על כורחך עליך לומר דמה שמל א"א ביוהכ"פ לא ע"י עצמו מל והיינו דמסיים המדרש שקרא לשם בן נח" (כלומר א' מאנשי עצתו שלא הקפיד עדיין על שמירת המועדות) "ומל אותו בעצם היום הזה ביוהכ"פ": וראה כמה מדוקדקים עפי"ז גם דברי הילקוט וירא, ט"ז) לכל זמן כו' זמן היה לא"א ע"ה כו' ואימתי מל בעצם היום הזה, ביוהכ"פ" רצונו שאעפ"י שזמן היה לא"א, והוי מילה שלב"ז ככל מילת גרים, אעפ"כ מל ביוהכ"פ, (ונעשתה מלאכה זו ע"י אחרים, שלא נצטוו עדיין בשמירת המועדות), כדי לזכות בזכותו את בניו ביומא דעתיד להתקדש להם לדורותם. ואיך שתהי' כונת חז"ל במדרשות, עכ"פ נתברר מדברינו די"ל שבדקדוק כתב הב"י ליזהר בב' מוהלים בשבת דוקא (ולא ביו"ט). ואלמלא ד' השג"א שהשוה אותם הי' נלענ"ד שאף להמחמירים בזה די להחמיר בשבת ולא ביו"ט, וזהו מה שרצינו לבאר:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה