המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת בראשית
ספר המדרש והמעשה לרבי יחזקאל לבשיץ:
(בענין שליחות לדבר עבירה) ותאמר האשה הנחש השיאני כו' גירני, הטעני, חייבני, גירני כמד"א אל ישיא אויב בו. הטעני כמד"א אל ישיא אתכם חזקיהו, חייבני כמד"א כי תשה ברעך [ילקוט, כ"ח.]:
הנה שלש טענות שמענו כאן אליבא דחז"ל בתשובת חוה, וכולן על יסוד אחד נבנו, שלא מדעתא דנפשה עשתה מה שעשתה, ולפי דרכנו נבאר דבאמת שלש אלה שלשה מיני התנצלות הם, ויבוארו אחת לאחת עפ"י דרכי ההלכה: לכאורה אין שום יסוד לטענה זו, עפי"מ דקיי"ל בכה"ת אין שליח לדבר עבירה, ודברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין, אלא דאיתא [קדושין, מ"ג.] שאין טענה זו דאשלד"ע פוטרת את המשלח אלא מדיני אדם, ובדיני שמים חייב המשלח, אף לרבנן דשמאי הזקן. אבל בתוס' [ב"ק, נ"ו, ד"ה אלא) כתבו דרק בשוכר עדי שקר חייב המשלח עכ"פ בדי"ש, ולא באמירה בעלמא. וכבר העיר לנו על סתירה זו הש"ך [חו"מ, סי' ל"ב.] ובהגה"ה שם שהביא ראי' לדב' התוס' מהא דנחש גופא, עפימ"ד [סנהדרין, כ"ט.] אין טוענין למסית, מנא לן מנחש, מאי הו"ל למיטען דה"ר ודה"ת, ש"מ דאילו טעין הכי הוי טענה, אע"ג דהתם דיני שמים הוי, עיי"ש בש"ך. ברם דב' הש"ס הללו כשהן לעצמן יש להבין, דהא נחש לאו מסית דע"ז הוי, ואם גם בשאר עבירות דין מסית דיינינן לי' להמשלח, א"כ בטל הכלל דאין שליח לד"ע:
וראיתי לבעל פנ"י שהקשה על ראיית הש"ך מהא דנחש, עפי"מ דאמר רבא התם בקדושין מודה שמאי הזקן באומר לחברו צא ואכול את החלב או בעול את הערוה דהשליח חייב, משום דלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב, וא"כ מאי ראיי' מייתי הש"ך לדידן דאף מדי"ש פטור המשלח, דלמא אה"נ דבדי"ש חייב, אלא דעכ"פ הא לא עדיף די"ש לדידן מדיני אדם לשמאי, (דסובר יש שליח לד"ע ואף על פי כן מודה בנהנה), והא חוה נהנית, ובנהנה כו"ע מודים דל"מ זה נהנה וזה מתחייב. עכ"ד הפנ"י, וקושיתו חמורה:
אולם לא על הש"ך תסוב תלונתו, רק ע"ד הש"ס גופי', דאם נחשוב מעשה דנחש וחוה כזה נהנה וזה מתחייב, א"כ תיקשי מנא לן לחדש אליבא דשמאי (דלדידי' הסב' החיצונה לחייב את המשלח) דבנהנה פטור, ומשום דלא מצינו בכה"ת זה נהנה וז"מ, הא מצינו ומצינו ממעשה דנחש גופי' ומנא לן באמת לחדש הא דר' שמלאי שם, דמשום אין טוענין למסית נתחייב הנחש, ובשלמא לדידן, דאף בעלמא אין שלד"ע, ניחא, דע"כ מוכח כר' שמלאי, מדנתחייב נחש, משא"כ לשמאי הזקן קשה. וי"ל דנחש ע"כ לאו מטעם שליחות נענש אף לשמאי, דהא איהו גופי' לא הוזהר ולא נצטוה כלל, וע"כ שלא נענש אלא מטעם הסתה. וע' נו"ב מ"ת, קי"ב, אה"ע]:
אבל האמת יורה דרכו דאע"ג שדב' הפנ"י צדקו בעיקרן דהיכי דהשליח נהנה אין סברא לחייב את המשלח אף בדי"ש. ובזה יש לבאר לענ"ד ד' הד"מ הובא בש"ך [חו"מ, שמ"ח, ס"ק ה'] עמ"ש הת"ה בראובן שהראה ללוי מחתרת של שמעון כו' פטור, דהוי גרמא בנזקין. וכ' עליו הד"מ וז"ל "וצ"ע תי"ל דאין שליח לד"ע" כו' עיי"ש. ויש להבין קו' הד"מ, דמאי אולמא דטעמא דאשלד"ע מטעמא דגרמא, (והא להיפך, טעמא דאשלד"ע לא סגי אלא בשליח בר חיובא, עיי"ש בש"ך), וע"כ כונת הד"מ היא כך, דלטעמא דגרמא עכ"פ חייב ראובן בדי"ש, ככל הני דפ' הכונס, משא"כ לטעמא דאשלד"ע יש לפוטרו אף בדי"ש, דהא נידון זה, דאיירי בי' ת"ה, שאני מנידון דמשנתנו [ב"ק ע"ט] נתנו לבכורות בנו כו', דהתם במשנה זה השליח המושכ' מרשות בעלים גובהו בחובו ולא משתרשי לי' כלל, ורק המשלח נהנה מן העבירה, ופורע את חובו בגנבתו:
(ובפרט למ"ד בשלהי כתובות דפורע חובו ש"ח חייב לשלם לו עיי"ש): (משא"כ בעובדא דת"ה, דבפירוש אמר "המראה לגגב מחתרת של לוי", משמע דאין המשלח אלא מראה מקום לו, ועיקר הנאת הגניבה אינה אלא לגבי השליח הגוגבה, ובכה"ג כו"ע מודים דאף בדי"ש עיקר החיוב גבי השליח ולא גבי המשלח, משום דלא מצינו זה נהנה וז"מ, וזהו לענ"ד מה דקשי' לי' לד"מ ע"ד הת"ה, דמאי אירי' דת"ה לפטור את המשלח מטעם גרמא, דהוי משמע דעכ"פ בדי"ש חייב המשלח, תי"ל מטעמא דאשלד"ע, ובכה"ג, דהשליח נהנה, אף מדי"ש פטור המשלח:
(סעד לזה י"ל גם מדב' הש"ס [ב"ק. ל"ח. ובפ"ד דנזיר] דאין הקב"ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה מהא דאל תצר את מואב כו', וק' מנלן הא להש"ס, דלמא שיחה נאה לאו כלום היא, ומה שנענשה הצעירה פחות מן הבכירה הוא לא משום שיחה נאה אלא משום מעשה נאה, דהא אע"ג דאחז"ל [הוריות, י'.] דבנות לוט למצוה נתכונו. מ"מ מבואר בתוס' [סנהדרין נ"ז, כ', ד"ה לנערה] דגוף אותו מעשה דבר עבירה הוי, וכ"ה גם במדרשות שם, וא"כ הצעירה לא הי' עלי' אלא חטא עצמה בלבד, משא"כ הבכירה דאיתא בכתוב ותאמר הבכירה אל הצעירה" כו' נמצא דלבד חטא עצמה היתה גם משלחת לדבר עבירה לאחותה, והא התם כדי"ש דמי', ובדי"ש יש שלד"ע, ומשו"ה נענשה ביותר, ומדלא קאמר הש"ס הכי, אלא מטעם שיחה נאה, ש"מ דמטעם שליחות אין חיוב למשלח כלל אף בדי"ש, כיון דמלתא דהנאה הוי, וכדב' הפנ"י שם):
הרי שהוכחנו דגם דב' הד"מ מטין כדעתו של הפנ"י:
איברא דיש לחלק בין ההנאות. דלכאורה יפלא הא סברות הפוכות חזינן הכי: התם בקדושין אמרינן ל"מ זה נהנה כו' הרי מה שנהנה השליח פוטר את המשלח, והכא בתוס' ב"ק אמרו דדוקא בשוכר חייב המשלח בדי"ש, ולא באומר, כלפי לייא, הא בשוכר נהנה השליח שכרו, ובאומר אינו נהנה כלום, ואיך יתחייב המשלח בשוכר יותר מבאומר:
(איברא דיש להתעקש ולחלק דרק בהנאת הגוף אמרו כגון דחלב ודערוה. אך באמת אין יסוד לחילוק זה. ואכמ"ל. ואמנם מצינו כיוצב"ז גבי מוציא שם רע [כתובות ע"ו, א'] ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים כו' אבל חדא דהתם לאו מטעם שליחות חייב המוציא ש"ר, אלא כדיליף התם שימה שימה ומטעם גזה"כ, ועוד דגם התם פליגי רבנן עלי' דר' יהודה):
ע"כ לומר דהא דפטרינן למשלח אליבא דשמאי בשליח נהנה הוא כעין מה דמצינו אצל שבות דשבת, בא"י העושה במלאכת ישראל, דאע"ג דבאמת הישראל נהנה במה שמקדים העכו"ם מלאכתו בשבת, מ"מ בשכרו באריסות או בקבלנות, כיון דעיקר ההנאה בהקדמת המלאכה לעכו"ם הוא, שרי, משום דעכו"ם אדעתא דנפשי' עבידא ולא מיחשב כלל כשלוחו של ישראל בזה, וכעין זה נאמר גם בצא ואכול את החלב, כיון דעיקר ההנאה לגבי האוכל הוא, ע"כ לא ע"ד המשל ושליחותו הוא עושה מה שעושה, אלא אדעתא דנפשי' [ע' שו"ע או"ח, רמ"ד.] אך אימתי י"ל כן, היכי שההנאה היא מצד עצם הדבר והמעשה, כגון בדמיון הש"ס צא ואכול את החלב או בעול את הערוה", משא"כ היכי דבעצם המעשה אין שום הנאה לשליח, או אעפ"י שיש, אך לא הודעה אליו הנאתו בטרם שעשהו, וכל עצמה של הנאה זו לא חידש לו רק המשלח הזה, א"כ ודאי אין שום סברא לומר דשליח אדעתי' דנפשי' עביד, דהא אי לאו משלח לא היתה כאן שום הנאה לשליח. והיינו טעמא דשוכר עדי שקר, דהמשלח השוכרו הוא הוא הבורא את ההנאה, והוא נותן השכר לעדים, ול"ד כלל לצא ואכול את החלב, ועוד מיגרע גרע מאילו לא היתה שם הנאה כלל, דאיפשר דבלאו שכירותו של זה לא הי' העדים מתרצים כלל לחטא ולא להם, והיו שומעין דברי הרב, [ואף על גב דבשבות דשבת, אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד אפילו ביהיב ליה שכר מ"מ ודאי דאין להשות הענינים לגמרי, וק"ל] זוהי סברת התוס' שאמרו דדוקא שוכר ולא אומר: ומדאתן עלה כבר נוכל ליישב ק' הד"מ על הת"ה שבחו"מ שמ"ח, שכבר הסברנו דעיקר תלונת הד"מ על הת"ה מה דנקיט טעמא דגרמא, הוא דאי משום גרמא חייב המשלח עכ"פ בדי"ש, ואילו מטעם אשלד"ע היכי שהשליח נהנה אף בדי"ש פטור (וכ"ס הפנ"י): אבל הת"ה דייק בלישנא ולא כתב אראובן שאמר לשמעון צא וגנוב (דהוי משמע דלעצם מעשה הגנבה אין שמעון השליח צריך לסיועו של ראובן המשלח כלל, וכעין מ"ש בש"ס "צא ואכול את החלב"), אלא כך כתב הח"ה "ראובן שהראה לשמעון מחתרתו של לוי'. הרי דבלא ראובן לא היתה מחתרת זו ידועה לשמעון כלל, וא"כ נהי דהשליח נהנה, מ"מ הא המשלח הוא שחידש והמציא לו הנאה זו, ובכה"ג כבר בארנו דל"ש לומר שליח אדעתי' דנפשי' עביד, ודמי לשוכר עדי שקר, דעכ"פ חייב המשלח בדי"ש, אעפ"י שהעד נהנה. וא"כ תו לק"מ על ת"ה למה נקיט טעמא דגרמא ולא טעמא דאשלד"ע (להשמיענו רבותא דאפי' בדי"ש פטור משום הנאת השליח) דהא בהנאה כזו כנידון דת"ה, דא ודא אחת היא, ובתרוייהו יש חיוב בדי"ש עכ"פ, ואולי זהו מה דקמל"ן הת"ה שאין לפוטרו למשלח יותר מכפי הפטור "דגרמא", כלומר וחייב עכ"פ בדי"ש. ודו"ק:
ואולי זהו הטעם דמסית דע"ז שנצטוה שלא להסית (עתוס' סנהדרין כ"ט ד"ה דברי) וחייבתו תורה, אעפ"י דבכה"ת אמרינן דברי הרב ודה"ת כו', משום דמסית אין זה משלח פשוט אלא מפתה ומסביר פנים להעושה שהוא להנאתו ולטובתו ע' סנהדרין ס"ז, יראה יש כמקום פלוני: כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה כו', כך הוא חובתנו, וכך יפה לנו לעשות כו' עיי"ש], והוא המחדש להעושה כאילו יש איזו הנאה בדבר, ובכה"ג ל"ש לומר אדעתא דנפשי' עביד, וכדאמרן:
ובמסית דע"ז אלמה תורה לס' זו כ"כ, עד שגם בד"א חייב, ובמסית דשאר עברות עכ"פ מהני ס' זו לחייב אותו בדי"ש, אעפ"י שהשליח נהנה, היכי דגוף אותה ההנאה חידש לו המשלח ע"י הסתה דידי':
והנה אצל חוה אף שהיתה שם מידי דאכילה ודהנאה מ"מ הא היא לא ידעה כלל מתחילה שיש הנאת הגוף באכילת עץ הדעת. ואיפשר שהאמינה בתומתה כי מר המות בו גם בטעמו, (כמו שהי' באמת בתכליתו), שכך אמרה לו לנחש כי אמר ה' כו' פן תמותון כו', ורק הנחש הוא שחידש לה כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם כו' ורק אז נאמר "ותרא האשה כי טוב העין למאכל", וא"כ ל"ש תו לפטור את משלחה מטעם הנאתה, ולומר דאיהי אדעתא דנפשה עבדה, וכעין מה שאמר בש"ס גבי צא ואכול את החלב, דהתם הנאת החלב ידועה ומצויה לו לשליח גם מבלעדי המשלח, משא"כ הכא, שהנחש המסית אותה הוא שחידש לה ההנאה:
ולפי זה ניחא מה דכללא כייל הש"ס אליבא דשמאי דלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב, ומיושב מה שהקשינו הא מצינו גבי נחש כן, דבאמת לא זו היא ההנאה הפוטרת את המשלח. ושפיר נסתייע מכאן הש"ך סי' ל"ב לדברי התוס' ב"ק נ"ו. וסרה מעליו קו' פנ"י ועיין:
(ולבר מכל הנ"ל יש לחלק עוד בין הא דאמר רבא צא ואכול כו' להא דהשוכר עדי שקר, דע"כ לא אמרינן לא מצינו זה נהנה כו' אלא דומי' דחלב ודערוה, דהתם ההנאה היא היא גוף האיסור, ול"ש לחייב את המשלח על ההנאה דמטיא ליד השליח, ובפרט באכול את החלב איך נחייב למשלח מטעם שלוחו של אדם כמותו הא לא עדיפא אכילת השליח מאילו אכל המשלח גופי' שלא כדרך אכילתו, משא"כ בשוכר ע"ש האיסור היא ההגדה, וההנאה מילתא אחריתא היא. ודו"ק. [ועי' נוב"י ע"ת קי"ב שם, אלא שאין בכלל דבריו דברינו]: ואולי זוהי כונתם ז"ל בסנהדרין כ"ט "אין טוענין למסית" כו' דברי הרב ודה"ת דמ"ש כו', לאו למימרא דאי טעין מסית הכי פטר נפשי', דהא אין הדין כן, אלא כך רצו לומר "דההסתה" היא דמבטלת טענת דברי הרב (דאי רק משלח פשוט הוי ולא מסית אז הוי טענה זו טענה אפי' בע"ז), מנא לן מנחש הקדמוני, כלומר, דכמו התם, אע"ג דחוה נהנית, מ"מ לא אמרינן אדעתא דנפשה עבדה לענין די"ש (משום דנחש לאו משלח פשוט אלא מסית הוי, מדחידש לה עצם אותה ההנאה) ה"נ במסית דע"ז, ההסתה והאמירה דכך היא מטיבה היא דמבטלת לטענת דברי הרב אף בנוגע לדיני אדם [ומיושבת ק' התוס' סנהדרין כ"ט ד"ה דה"ר, עיי"ש]: (ובס' פנ"י משמע לכא' דהסתה קילא לי' משליחות, עיי"ש, ולא הבנתי דבריו וטעמו):
זוהי ההתנצלות הראשונה אשר שמו חז"ל בפי חוה (במאמר הילקוט המובא למעלה) הנחש השיאני, "גירני" (כלומר הסית אותי) כמד"א אל ישיא אויב בו כלומר לא רק בשליחותו עשיתי, אך גם בהסתתו, כי איהו הוא שחידש לי ידיעת ההנאה, ולאו אדעתא דנפשי עבידנא:
והנה עוד יש אופן שני המבטל אצל המשלח טענה דדברי הרב, והוא היכי שהשליח שוגג, וכד' התוס' [ב"ק ע"ט א' ד"ה נתנו] וידוע דהנמוק"י פ"ח דב"ק והריטב"א בחי' לב"מ וקדושין פליגי ע"ד התוס' בהא, ואחריהם החזיק גם הש"ך [חו"מ ס' קפ"ב, ושמ"ח] ובנוב"י [מ"ק, אה"ע סי' ע"ה.] וא' מן הראיות העקריות של הנוב"י שם לסתור דב' התוס', היא מהא דאמר רבא ומודה שמאי באומר לחברו צא ואכול את החלב או בעול את הערוה כו' ואי ס"ד כד' התוס', דמשכחת אף לרבנן דשמאי היכי דיש שלד"ע, ובשוגג, למה הוצרך רבא להשמיענו דינו אליבא דשמאי דלא כהלכתא, לימא גם אליבא דרבנן, ובשוגג, דאע"ג דבשוגג יש שלד"ע, מ"מ אי נהנה השליח פטור המשלח, ומשום דל"מ זה נהנה וזה מתחייב אע"כ דלרבנן אפי' בלא נהנה פטור המשלח, ואף בשוגג. עכת"ד הנוב"י ודלא כתוס':
גם בעל קצוה"ח שמ"ח שם הביא ראי' לסתור דברי התוס', מהא דב"ק ל"ב בהוסיף לו, רצועה אחת, דחייב השליח בי"ד גלות על ידו, ומוקי לה התם בטעה דיינא גופי', ודיינא דמני פטור, ש"מ דאין שליח לד"ע אפי' בשליח שוגג ודלא כתוס'. אך לענ"ד אין כדאי בראיות אלו לדחות דברי התוס', וכמו שאבאר:
הנה ודאי דשיטת התוס', לחלק בין שליח מזיד לשוגג, מתישבת רק אי נימא דהא דאין שליח לד"ע הוא מצד הסברא, משום דברי הרב ודה"ת כו' (דאי גזה"כ היא אז אין לחלק, כמבואר בריטב"א ובנוב"י שם) לפי כשאתה בא לחייב את המשלח אז ע"כ על זמן השליחות צריך אתה לחייבו למפרע, דזה הוא מעשה דידי', ובאשר בשליחות דעברה לא הי' ברור בשעת השליחות שיעשה השליח שליחותי', ונהפוך הוא ראוי הי' שלא יעשנה, דהא עברה היא, ודברי הרב כו' דברי מי שומעין, ע"כ אעפ"י שלבסוף הלך השליח ועשה, מ"מ אמרינן שעל דעת עצמו עשה ואין לחייב את המשלח, דהא בשעת השליחות לא הי' ברור שיעשה שליחותי', דוגמא לזה בגטין ס"ג. בשלמא א"א איפכא התקבל לי גיטא ואשתך אמרה הבא כו' אלא הכא משום דעקר שליחותי' כו' עי' רש"י שם באה"ד "ואי נמי אימלך ואמטי לה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קבל עלי' להיות כו' עכ"ל". כלומר וא"כ מה דעביד לבסוף לאו בשליחות הוא דעביד:
ולפיכך בשליח שוגג, ואינו יודע שיש עברה בדבר, דאין שום טעם עוד לומר דבשעת השליחות הוברר שלא יעשה השליח, הדרן לכללן חזקה שליח עושה שליחותו, ואם באמת הלך ועשה לבסוף חייב המשלח למפרע, מדהוברר גם בשעת השליחות שיעשה אותה, זה י"ל בד' התוס' אליבא דרבנן, אולם ממחלוקותו של שמאי הזקן מוכח לכאורה דלא כסברה זו, דהא לשמאי הזקן, דס"ל יש שליח לד"ע אפי' במזיד, ע"כ נצטרך למימר דאלימא לי' לשמאי חזקה דשליח עושה שליחותו כ"כ, דאפילו בדבר עברה אמרינן לה (היינו מדקיבל השליח על עצמו לעשותה, אעפ"י שידע שעבירה היא, הא חזינן דלא קפיד על דברי הרב, ולא קפיד אעבירה, והדרן לחזקה. והא ודאי בורכא היא. דאיך נימא חזקה שעו"ש (שכל עצמה אינה אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה) באומר לחברו צא והרוג את הנפש) אולם באמת אשיטת התוס' לק"מ, דהא אליבא דאמת מסיק הש"ס דאף לשמאי לא ס"ל שלד"ע אלא בדיני שמים ולא בדיני אדם, אך לרבא אליבא דשמאי ודאי תיקשי, דהא רבא קאמר, את"ל ס"ל לשמאי ב"כ הבכ"א מלמדין כו' הרי דס"ל אליבא דשמאי דאף בדיני אדם חייב, ואיך נימא שהוברר בשעת השליחות שיעשה שליחותו, והוא דבר עבירה, אתמהה ועוד שאפילו אי נסבול הדוחק ונאמר לרבא אליבא דשמאי שמשקבל השליח ע"ע לעשותו אז אפילו לענין דבר עבירה אמרינן שהוברר הדבר מתחילה שיעשנה, מ"מ אימתי הי' מקום לאמר דבר זה בדבר שעכ"פ ביד השליח לעשותו, אבל בדבר שהוא עבירה וגם הוא תלוי בדעת אחרים, היינו שגם אחרים צריכין להשתתף בעבירה זו ביחד עם השליח, ודאי דתו ל"ש לומר שהוברר והוחזק בשעת השליחות שיעשה שליח מעשה זה, משקבלו ע"ע, דאטו אם הוא קבל כל ישראל מי קבלו, ואם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו, והלא מצינו כיוצב"ז גבי תנאי [גטין פ"ד ובאה"ע קמ"ג ס' י"ב] שאם אמר לה ע"מ שתאכלי בשר חזיר לא חשבינן לי' כתנאי שא"א לקיימו, משום דאפשר שתאכל ותלקה, וכלומר ומכיון שנתרצית בתנאי זה ש"מ דנכונה היא למיעבד איסורא), אבל אם התנה עמדה ע"מ שתבעלי לאבא חשבינן לי' כתנאי דא"א לקיימו, דמחזקינן לי' לאבי' שבודאי לא יתרצה הוא למלתא דאיסורא, דאם איהי קבלה ע"ע והוחזקה, איהו מי קבל ומי הוחזק. ואעפ"י שלבסוף נתרצה מ"מ מתחילה מחזקינן שבודאי לא יתרצה עיי"ש, הרי דעכ"פ בשליחות של עבירה התלוי' בדעת אחרים ודאי דתו ל"ש לומר אף אליבא דשמאי דהוחזק משעת השליחות שתעשה, דהא חזינן גבי תנאי דאמרינן להיפך. אולם אם תצדק הנחה זו, אז תסתער עלינו ק' חמורה לרבא אליבא דשמאי, דאיך אמר רבא בנידון דידי' ומודה שמאי באומר לחברו צא ואכול את החלב או בעול את הערוה", ומשום דל"מ בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב, בשלמא הא דצא ואכול את החלב עוד יש ליישב בדוחק, דצריך לטעמא דנהנה (דאל"ה הוי מיחייב משלח אליבא דשמאי, דהא עכ"פ בידו הוא, ודמי לע"מ שתאכלי בשר חזיר דגבי תנאי,) אך איך יצדק הדין דבעול את הערוה, דהוי עבירה התלוי' בדעת אחרים ואיך נאמר בזה שהוברר מתחילה שיעשה, הא להיפך מצינו גבי תנאי, דאף לתנאי שא"א לקיימו חשבינן לי', ומשום דהערוה ודאי לא תתרצה לו, וא"כ ל"ל לרבא בזה לטעמא דנהנה, תי"ל דבצא ובעול אין לחייב למשלח אשעת השליחות, דהא להיפך בנ"ד הוברר בשעת השליחות שלא תעשה:
(וא"ל דאין כונתו לאדם אלא לבהמה, דהא [בסוטה כ"ו ב', וביבמות נ"ד ב', תוד"ה בזכור] משמע להדי' דאין בהמה בכלל עריות עיי"ש, ודוחק לומר דכונתו לעכו"ם, ג"כ מה"ט, [ועיין ר"ן סוף יומא] ועוד מי יימר דעכו"ם ישמע לו, ע' ש"ס [קדושין ס"ד] "והרי בידו להשיאה כו' ועוד אילו אמר האי לא ניחא לי בגוה מי מצי מקדש לה עכ"ל הש"ס, הרי דאף בשאינו נזקק לאיש מיוחד, ודי לו באחד בסוף העולם, מ"מ כיון דצריך לזה גם לדעת אחרים מיחשב לאו בידו, וע' תוס' [גטין ס"ד, ד"ה אסור ככל הנשים] שכ' דמן הדין מותר, משום דאינה בידו להתקדש ושמא לא נתרצית, עיי"ש, הרי להדי' כדברינו, דל"ש חזקה שע"ש בדבר הצריך גם לדעת אחרים, ואעפ"י שאינו של עבירה, ואעפ"י שלא שלחו לאיש מיוחד, אלא בסתם ליהי' מי שיהי', ומכש"כ בדבר עבירה כנ"ד, ודו"ק. לאחר זמן מצאתי ראיתי כדברי להדי' בדברי המ"ל (פ"ד דבכורות, ה"א) לענין מי שעשה שליח למכור מבכרת לעכומ"ז בכדי להפקיע איסור בכורה וא"י אם עשה שליחותו, וכ' המ"ל וז"ל ועוד דלא נאמרה חזקה זו דשע"ש אלא בדבר שאינו תלוי ביד אחרים כו' אבל בנ"ד כו' איפשר שלא ירצה העכומ"ז לקנות כו' עכ"ל המ"ל. עיי"ש ותראה שמדבריו ק"ו לדברינו ודו"ק): ולא עוד אלא דרבא גופי' איהו בעל המימרא שם בגטין פ"ד לחלק בין ע"מ שתאכלי בשר חזיר לע"מ שתבעלי לאבא עיי"ש. ואיך אמר רבא הכא בקדושין דאי לאו טעמא דנהנה הוי מיחייב משלח בצא ובעול את הערוה, אליבא דשמאי, תי"ל דאאימת אתה מחייבו, אשעת השליחות, והא אז הוברר שלא יעשה וכמו שהוכחנו:
על כרחנו צריכין אנו לומר דבאמת לרבא יש שיטה אחרת בזה. והוא דבודאי כל ההנחה שהנחנו, דחיוב המשלח הוא אשעת השליחות, ומשום שכבר הוחזק אז שיעשה שליחותו, לא תצדק אלא למאן דס"ל בעלמא (בדבר שאינו עבירה) דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, ולדידי' שפיר י"ל דהוא הדין בדבר עבירה בשוגג אמרינן ג"כ לחזקה זו מדקבל ע"ע לעשות, ואשעת השליחות הוא דמחייב, אך לרבא י"ל דגם בעלמא, בכל השליחות, ואעפ"י שאינן של עבירה, ג"כ כרב נחמן ס"ל [דערובין ל"א, ב'.] דל"א כלל חזקה שליח עושה שליחותו, ולדידי' ודאי שתפול כל אותה ההנחה שהנחנו, ובפרט דהנחה זו מופרכת לרבא ממחלקותו דשמאי, דהא רבא ס"ל בדשמאי דאפילו בדיני אדם חייב ואף במזיד, ואיך תיסק אדעתין לומר דאשעת השליחות אתה מחייבו למשלח, ומשום דמדקבל השליח את השליחות ע"ע, הוברר מתחילה שיעשנה, מ"מ הא לא עדיפא מאילו לא היתה שם עבירה כלל, והלא גם דבר הרשות לא ס"ל לר"נ לחזקה דשע"ש, ואיך תחייב למשלח אשעת השליחות במילי דעבירה, דבודאי לא הוחזק אז שיעשה שליחותי'. ומדמחייב שמאי אעפי"כ, ש"מ דלא אשעת השליחות הוא דמחייב, אלא אשעת מעשה, ולא מצריכינן כלל שיהי' תיכף בשעת השליחות ברור ומוחזק שיעשה, ואפי' אי הי' נוטה אז שלא יעשה, כיון דלבסוף נעשה. ה"ז כאילו עשאו המשלח בעצמו, דשלוחו של אדם כמותו, וא"כ גם בשליחות דבעילת הערוה יהי' הדבר כן, (כיון דסוף סוף נתרצית אח"כ) אי לאו טעמא דנהנה:
זוהי שיטתו של רבא אליבא דשמאי הזקן, ולדידי' ודאי רבנן דפליגי אשמאי ג"כ רק מטעם גזה"כ הוא דפליגי, דס"ל דל"א שלוחו של אדם כמותו במילי דעבירה, [דלל"מ דמצד הסברא, דדברי הרב ודה"ת, הוא דפליגי, דהא ס' זו דדה"ר ודה"ת אינה מועלת אלא לפטור למשלח אשעת השליחות (דאז הוחזק שלא יעשה מטעם דה"ר כו') ולא אשעת מעשה, דהא בשעת מעשה עיניך הרואות שהשליח שומע לדברי התלמיד ולא לדה"ר, והלא הוכחנו דלרבא לא משגחינן כלל אשעת השליחות, מפני שלדידי' גם במילי דרשות ל"א חזקה שע"ש וכדאמרן] ואי מטעם גזה"כ, ודאי דתו אין נ"מ לרבנן אי שליח מזיד ואי שוגג, שתרוייהו אין שליח לד"ע לרבנן. ומתורצת איפא ק' הנוב"י שהקשה ע"ד התוס', דמחלקי בין מזיד לשוגג, א"כ מ"ט אמר רבא לחידוש דידי' במזיד, ואליבא דשמאי (דפטור המשלח בנהנה השליח) לימא בשוגג ואף לרבנן, ולדידי ניחא, דהא לרבא באמת (שהוכחנו שיטתו, דלרבנן מטעם גזה"כ הוא דאין שליח לד"ע) ודאי דאין נפ"מ כלל לרבנן בין מזיד לשוגג אך כ"ז לרבא, דמדקאמר בדין דידי' "צא ובעול את הערוה" מוכח דאפילו היכי שבשעת השליחות הי' מוחזק שלא יעשה וכגון בד"ע התלוי' בדעת אחרים) ג"כ חייב המשלח לשמאי לכשעשה לבסוף, ומנא ידע זה, ע"כ דס"ל גם בעלמא, אפילו בדבר הרשות, דל"א חזקה שע"ש, ומדמחייב שמאי אעפי"כ, ש"מ דלא משגחינן אשעת השליחות, רק אשעת מעשה דלבסוף, וא"כ רבנן דפטרי ע"כ לא מטעם סברא דדה"ר ודה"ת פטרי (דהא הוכיח סופו) אלא מטעם גזה"כ, ואין חילוק איפא בין מזיד לשוגג:
אך התוס' י"ל דאזלי לשיטתייהו [ערובין, ל"ב, ד"ה ר"ש] דפסקו התם כרב ששת, דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפילו בדאורייתא, ואע"ג דבמסקנא חילקו התם דדוקא בשיש מכשול למשלח אם לא יעשה כו', מ"מ דעת ר"ש הזקן שם בתוס' משמע דבכל גוני אמרינן לחזקה זו, וכ"מ דברי הרמב"ן הובא ברשב"א גטין ס"ד, גבי מי ששלח לקדש לו אשה עיי"ש ודו"ק] , וכיון שכן תו אין הכרח לומר דשמאי ורבנן בגזה"כ לחוד פליגי, ושפיר י"ל דבטעמא תליא מילתא, ואין הכי נמי דלשמאי דמחייב, רק בדיני שמים הוא דמחייב משלח, וכמסקנת הש"ס וכמו שכתבנו למעלה בשיטת התוס', ולרבנן אף לא בדיני שמים בדינא רבה, דכיון דדבר עבירה היא איך נחייבו אשעת השליחות, הא הוברר אז שלא יעשה, ומשום דדה"ר ודה"ת ד"מ שומעין, וממילא בד"א בשליח מזיד, אך בשליח שוגג דל"ש תו סברא דדה"ר ודה"ת, הדרינן לכללין דשע"ש וחייב המשלח אשעת השליחות גם לרבנן. ושפיר חילקו התוס' בין שוגג למזיד, אעפ"י דרבא לא חילק, וכדאמרן, דהיא מלתא דתלוי' בפלוגתא דאמוראי בערובין ל"ב:
ובזה הי' אפשר לדחות גם קושית קצוה"ח מב"ק ל"ב, ממאי דמוקי הש"ס שם דטעה דיינא גופי', וחייב שליח בי"ד גלות ע"י, אעפ"י שהוא שוגג, דהתם בב"ק רבא קאמר לה, והלא הוכחנו דלרבא לשיטתי' (דס"ל דשמאי מחייב אף בד"א) באמת מוכח שלא לחלק כלל בין שוגג למזיד, משא"כ לדידן דסבירא לן דשמאי רק בדי"ש מחייב, וגם אי נסבור בחזקה שע"ש כרב ששת, שפיר יש לחלק בין שוגג למזיד וכמו שאמרנו:
(שוב ראיתי דז"א, דעד כאן לא אמרינן לפי הנחתנו דלרבא לא ס"ל לחלק בין מזיד לשוגג, אלא מטעם דלא ס"ל חזקה שליח עו"ש גם בעלמא, וא"כ הא תינח בשליח דעלמא, אך הא דב"ק ל"ב הא בשליח בי"ד איירי, דמצוה ועומד לעשות שליחותו, ובכה"ג הא מוכח בערובין ל"ב שם דאפי' ר"נ מודה דחזקה שליח כהאי עו"ש, עיי"ש ל' הש"ס שא"ה לפי שאין בי"ד מתעצלין כו' ובמק"א ישבתי לקו' קצוה"ח בא"א [נדפס בשמי בס' בית הלל להג' אנא מארי שליט"א, ס' מ"ה] דע"כ לא מחייבי בתוס' אלא בשליח שוגג ומשלח מזיד, וכגון בגוני דהי' מושכו ויוצא דאיירי בי' בתוס', דאז עכ"פ מצד המשלח אין טעות בשליחות דהא איהו מזיד, ומצד דה"ר ודה"ת אין לפוטרו כיון דהשליח שוגג, ואע"ג דגבי מעילה גם המשלח שוגג לא דמי כלל, דהתם אינו שוגג אלא בענין האיסור ולא בעצם המעשה ובעצם השליחות, דהא רוצה הי' שיקח לו שלוחו חלוק או טלית בעד הסלע, אלא שנתחלף לו סלע של הקדש בסלע דידי', והלא גם עכשיו אינו שב מידיעתו ומרצונו בעצם השליחות, אלא שאילו הי' יודע הי' נותן לו מעות חולין תחת ההקדש, והוי הטעות לא בשליחות רק בידיעת ההקדש, והלא זהו השוגג שחייבה רחמנא במעילה, וא"כ לא זו היא השגגה המוציאה מידי שליחות אצל מעילה. משא"כ הכא גבי הוסיף לו רצועה א', הא אלמלא טעה הדיין ואילו ידע שכבר קבל הנלקה מנינו אז כבר חדל זה מהיות שלוחו לגמרי, והוי הטעות בעצם השליחות, ואינו שלוחו כלל. וניחא מה דפטור דיינא, ומה דחייב שליח בי"ד, ודאי לק"מ, דמדבטלה שליחות, ממילא חיובא דגלות גבי דידי' הוא, ודו"ק. אלא דיש לשאול לענין מעילה דהא התם לא בעינן כלל שליחות, מדאף בחש"ו ובקוף חייב המשלח, אך ע"ז כבר עמד הנוב"י ואכמ"ל]):
והנחה זו תעלה ארוכה גם לקושית נה"מ על התוס' [עיי"ש, חו"מ שמ"ח] שהקשה למ"ד יש שליחות לא"י מה"ת, א"כ כל אמירה לא"י בשבת יתחייב עלי' הישראל מה"ת, לדעת התוס' דבשליח אינו בר חיובא חייב המשלח. [וקו' זו הובאה גם בשו"ת חת"ס, או"ח, פ"ד] ולפי הנ"ל ניחא, דנלענ"ד דאפי' אי נימא יש שליחות לא"י מ"מ ודאי דחזקה דשליח עושה שליחותו ל"ש כ"כ גבי א"י. וכעין מ"ש [ערובין שם] לענין חש"ו, דאליבא דכו"ע אין לסמוך עליהם שיעשו, אם לא בעומד ורואהו, (עיי"ש דפריך ודלמא לא ממטי לי' החש"ו ומשני בעומד ורואהו, ודלמא לא שקיל מיני' הפקח, ומשני כדאר"י חזקה שליח עושה שליחותו, הרי דאף לר"י צריך עומד ורואהו אצל חש"ו) ואולי גם בא"י כן. וממילא דאף לתוס' לא שייך לחייב כאן המשלח כיון דבשעת השליחות לא הוברר שיעשה הא"י שליחותו: איך שיהי' הנה עשינו סמוכין לדברי התוס' דבשליח שוגג יש שלד"ע, וחייב המשלח:
והנה מבואר בקרא דהציווי לבלתי אכול מעץ הדעת, לא מפי ד' בא לה לחוה, רק מפי אדם אישה, ומשבא נחש להוכיח לה "דכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה על האכילה" (כמבואר כ"ז במדרשות) והי' זה לה לאות כי לא ד' צוה את האיסור הזה אלא שבדה לה בעלה מלבו, הרי שהיתה שוגגת בחטאה ולא מזידה, וכבר הוכחנו דבשליח דבר עבירה שוגג, המשלח הוא דחייב: זוהי ההתנצלות השני' אשר שמו חכז"ל בפי חוה: הנחש השיאני הטעני, כמד"א אל ישיא אתכם חזקיהו. כלומר מה שעשיתי בשגגה עשיתי. וע' ספרי [דברים יג ס"ג] כי יסיתך אחיך אין הסתה אלא גירוי אין הסתה אלא טעות כו' עיי"ש:
והנה כבר הזכרנו למעלה קו' הפנ"י מהא דחוה דנהנית הוי וביארנו דשא"ה דגם ידיעת אותה ההנאה מצד משלחה הוא שבאה לה. אך באמת עדיפא מינה יש לתרץ, ותתישב לנו בפשיטות גם קו' הנוב"י שהזכרנו, מדוע לא השמיענו רבא חידוש דידי' בצא ואכול את החלב גם לדידן, ובשוגג, והוא עפי"מ דאיפסקה הלכתא [בחו"מ סי' רל"ד וביו"ד קי"ט] במוכר לחברו דבר איסור של תורה ואכלו הלוקח, ואח"כ נודע שהוא אסור דמחזיר לו כל הדמים, עיי"ש בסמ"ע טעמו, משום דאכילת איסור לאו הנאה היא כלל אלא צער הוא לו, וכ"ה גם ד' הרמב"ם [פ"א דברכות] לענין ברכה ע"ד האסורים שאכל בשוגג (ע' טו"ז או"ח ס' קצ"ו.), ולפי"ז מי שאכל דבר איסור של חברו לא יתחייב אלא או במזיד, ומשום דגלה דעתי' דניחא לי' באיסורא, או בשוגג ומטעם מזיק, דאדם מועד לעולם. ואוכל תרומה והקדש בשוגג ודאי גזה"כ היא. וע' פ"ו דתרומות מ"ג המאכיל פועליו תרומה הם משלמין כו' והוא משלם להן דמי סעודתן כו' וע' ירושלמי שם לפי שנפשו של אדם חותה כו' וע' רמב"ם, פ"י דתרומות ה"י.]:
ואם כן ניחא ק' הנוב"י בפשיטות, דאה"נ דבשוגג יש שלד"ע וכתוס', ואעפי"כ לא מצי רבא למינקט חדושו בשוגג אליבא דידן, דהא כל טעמו של רבא אינו אלא משום דל"מ זה נהנה וזה מתחייב, ואי בשוגג אין זה נהנה כלל. ובשלמא אליבא דשמאי דאיירי בי' רבא י"ל דבמזיד איירי, (וכ"מ גם במהרש"א שם) דהא לשמאי אף במזיד יש שלד"ע, ובמזיד הא גלי דעתי' דניחא לי' בהנאתו משא"כ לדידן בשוגג. ומחטאת דחלב לק"מ דהתם שלא בשליחות חברו אכל וגזה"כ היא, ואעפ"י דלא מיחשב נהנה, משא"כ רבא דאיירי בשלחו חבירו והיכי דיש שלד"ע, ורק מצד הסברא ידע לה לפטור המשלח, ומשום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, איהו לא מצי איירי אלא במזיד, דאז מיחשב נהנה, ולא בשוגג, דאין הנאתו הנאה כלל:
והנה אמרו ז"ל גבי יעל [יבמות ק"ג, ונזיר, כ"ג,] "טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים", וג"ז הוא מעין סברא הנ"ל, דהנאת האיסור למי שאינו להוט אחריו לא מיחשבא הנאה כלל אלא רעה וחובה:
ולפי זה אם תצדק ההתנצלות השני' של חוה, כי שוגגת ומוטעת היתה ע"י הנחש, אז אין לחייבה גם מצד מה שנהנית (כסברת הפנ"י), דמדהיתה שוגגת אין זו הנאה לה אלא חובה. זוהי ההתנצלות השלישית אשר שמו חז"ל בפי חוה: "הנחש השיאני חייבני" (כלומר לא כמהנה אלא כמחייב הי' לי המסית הזה) כמד"א כי תשה ברעך". שרואין זו הנאה אלא הפסד:
כל מבין יבין שאין כונתנו לאמר בזה, כי באמת כיונה חוה להלכה לכל מה דכתיב לעיל, אבל מה שרצינו לבאר הוא כי חכז"ל בפגעם פה לראשונה באחת ההלכות העמוקות שבתורה, בענין שלד"ע, שנו לנו בלשון קצרה ג' פנים, שבהם לא תסור האחריות מן המשלח אפילו בשלד"ע, הלא הן "ההסתה, הטעות, והחיוב", ולכולן מצאו סמך מקרא דחוה "הנחש השיאני" דאיהו משמע שלש: "גירני, הטעני, חייבני'. [אעפ"י דבאמת לא היתה שם שליחות גמורה אצל נחש, וכמ"ש בנוב"י מ"ת אה"ע קי"ב]:
ודע דסברא זו "דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב" היא לאו דוקא במידי דאכילה ודערוה, אלא בכל מילי דהנאה, כדמוכח מדברי הר"י בתוס' קדושין שם במה שנסתפק באומר לחברו שב על עורות של הקדש וכו' אי המשלח מעל או דילמא זה נהנה וז"מ ל"א, עיי"ש, וגם אין זה דוקא במידי דשליחות גמורה, דהא מעילה גופא איתא גם ע"י חש"ו, ואעפי"כ נסתפק בה הר"י בתוס' [וע' נוב"י שם] ואולם קשה לי עפי"ז מד' הרמב"ם פ"י מה' כלאים, ה' ל"א) שכ' שם וז"ל המלביש את חברו כלאים כו' אם הי' הלובש שוגג המלביש חייב עכ"ל הרמב"ם, וע' בכ"מ שנתקשה שם למצא מקור לדין זה, ובעי למילף לה מהא דמקיף וניקף עיי"ש, ותימא, דבשלמא הקפה אין האיסור בשביל ההנאה, ואפי' בלא הנאה חייב, משא"כ כלאים הא לא אסרה תורה אלא לבישה שיש בה הנאה, וא"כ איך יתחייב המלביש, אף בשהשליח שוגג, הא כללא כייל הש"ס דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב. וי"ל:
וממה שהקשו התוס' שם בקדושין מ"ג ממעילה בשוגג, דמחייבינן ליה למשלח אהנאת השליח ולא אמרינן זה נהנה כו' לא קשי' על ההנחה שהנחנו למעלה דבעביד בשוגג לא שייך זה נהנה, דמידי הוא טעמא דאמרינן אלא מטעם נפשו של אדם קצה באיסורין, וי"ל דזה אינו אלא בדבר האסור מצד עצמו כגון חלב והדומה לו, משא"כ בככר של הקדש שמצד עצמו אין בו איסור אלא מצד שהוא קנוי להקדש, וע' חילוק כעין זה בדברינו להלן (עמק הלכה לפ' תולדות), ואכמ"ל:
ויש לעיין אי שייך סברא דנפשו של אדם קצה (לענין ברהמ"ז ולענין מוכר לחברו דבר איסור) בדבר האסור עליו מטעם קונם, מדאין איסורו בעצם, רק בדוי מן הלב. וכעין מה דמצינו חילוק זה לענין אי עביד לא מהני ואי נימא דל"ש נפשו של אדם קצה בדבר הבדוי מן הלב, אז עדיין יש מקום לקושית הנוב"י דלמה לי' לרבא לאוקמי לדינא דצא ואכול את החלב אליבא דשמאי, לוקמי אליבא דרבנן ובשוגג, היינו באומר לחברו צא ואכול את הככר האסור על השליח והמשלח בקונם ובשליח שוגג, דאעפי"כ פטור המשלח משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. ועל דבר זה העירני כ' אחי הרב הג' המצויין כמוהר"ר יעקב נ"י הגאבד"ק טאלסען. וע' מה שהביא בס' ש"ת או"ח קצ"ו בשם שו"ת ב"ח לענין חיוב ברהמ"ז באכל דבר האסור בקונם עליו (וגוף שו"ת ב"ח אין כעת ת"י) ולפי הנחת הט"ז שם זב"ז תלי היינו פטור דברהמ"ז בהא דנפשו של אדם קצה, יעוי"ש וקצרתי:
ודע דלסברתנו דלעיל לתלות עיקר חיוב המשלח בהא אי הי' ברור בשעת השליחות שתעשה שליחותו יש סעד גדול לזה מדברי רמ"א חו"מ שפ"ח ס"ק ט"ו. והוא משו"ת תשב"ץ ח"א סי' קנ"ו, יעויי"ש: פרשת נח [בענין מצות קדוש השם בישראל ובבני נח]: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו'. יכול כשאול ת"ל אך, יכול כחנניה משאל ועזריה ת"ל אך. ע"כ [ב"ר ל"ד]. דברי הב"ר האלה הובאו לדינא גם בב"ה [שבב"י יור"ד, קנ"ז]. אלא דהתם הגרסא מהופכת, שלפי גרסתנו בב"ר הקדים מיעוטא דשאול למיעוטא דחנני' מו"ע. ובב"ה שבב"י שם ז"ל: שיכול בחמו"ע ת"ל אך, יכול כשאול ת"ל אך". הרי שהיפך והקדים מיעוטא דחמו"ע ואח"כ נקט מיעוטא דשאול: ולענ"ד יש נ"מ לדינא בחילופי גרסאות הללו. דהנה הכתוב כשהוא לעצמו ודאי איסורא קמ"ל דא"א רשאי לחבול בעצמו, עי' ב"ק צ"א ב'] וא"כ המיעוט הראשון ודאי ממעט להתירא, אך על המיעוט השני אין הכרע כ"כ, די"ל שהוא ממעט ממיעוטא קמא, כלומר והדר לאיסורא דקרא:
ועתה נחזי אנן, דהנה באמת יש צד איסור בעובדא, דחמו"ע, ויש צד איסור בעובדא דשאול, בעובדא דחמו"ע כבר כ' הנמוק"י [סוף פ"ח דסנהדרין דמכיון שלא היתה שם אלא אנדרטי. בעלמא בדין הי' שלא יהיו רשאין למסור עצמם והוא כשיטת הרמב"ם, פ"ה מה' יסוה"ת, דהיכי דמסר א"ע בכה"ג הוי מתחייב בנפשיה] אלא דביאר שם הנימוק"י וז"ל אבל אם הוא אדם גדול וחסיד וראה שהדור פרוץ כו' וכעובדא דחמו"ע כו'. הרי דלדעת הנמוק"י אם יארע כזה שאירע לחמו"ע לאינש אחרינא, דלאו גדול וחסיד כותייהו, הוי איסור בדבר למסור א"ע, וכמו כן בעובדא דשאול, אף שיש מן הפוסקים שכ' דה"ה בכל אדם העושה מחמת רוב צער או כדי שלא יתעללו בו, דומיא דשאול. אין לו דין מאבד עצמו ושרי, [ע' כזה שו"ת ב"א חיו"ד סי' ע"ו], אך כבר כתב הרמב"ן בס' תוה"א דשאול שאני, שכבר ידע מנבואתו של שמואל כי סופי ליהרג בודאי, (ורק איבוד חיי שעה הותר לו כדי שלא יתעללו בו), ועפי"ז באינש אחרינא דומיא דשאול אין ראי' להתיר, לסברא זו:
הוא אשר דברנו דלקצת מן הראשונים אין ללמוד היתר (באינש דעלמא) מעובדא דחמו"ע, ולקצתם אין ראי' להתירא בגונא דשאול (אי לאו דידע עפ"י נביא), ולענ"ד דבר זה תלוי בחילופי הגרסאות שאמרנו וכמו שנבאר: .
דלגירסא שלנו בב"ר יהי' כך שיעור המאמר. אך את דמכם כו' יכול כשאול (דג"ז בכלל האיסור), ת"ל אך, דדומיא דשאול מותר, (והוא כסברת החולקים על הרמב"ן) יכול כחמו"ע (כלומר כיון דעכשיו בהתירא קיימינן יכול דגם דומיא דחמו"ע שרי, ואף באינש דעלמא, וכסברת התוס' ע"ז כ"ו, ב') "ת"ל אך" כלומר דזה אינו בכלל היתר דמיעוטא קמא, ורק לחמו"ע הותר ולכו"ע אסור, וכדעת הנמוק"י שהבאנו:
(ודע דברמב"ם [פ"ה מה' יסוה"ת ה"ד] משמע שפירש לעובדא דחמו"ע דלא כמו שפירשה נמוק"י עיי"ש ואכמ"ל ואל תתמה דאיך אפשר למדרש למיעוטא דאך כך, היתר לחד ואיסור לחד, דבאמת המיעוט השני לא מקרא ממעטינן ליה אלא דאמרינן שאינו בכלל מיעוטא קמא. ומצאתי גדולה מזו על האי קרא גופיה לבעה"ת עה"ת, ע"ש מ"ש בשם הרשב"א ואולי נתכונו למ"ש. יעויי"ש):
כל זה לגירסא דידן, ולגירסת הב"י בדברי הב"ר שהקדים מיעוטא דחמו"ע למיעוטא דשאול, יהי' שיעור המאמר להיפך: אך את דמכם, יכול כחמו"ע (דג"ז אסור, דמכיון דל"ה עכו"ם ממש חשיב כמאבד א"ע) ת"ל אך, (כלומר ואפי' באינש דעלמא דומיא דחמו"ע שרי וכסברת התוס', ודלא כנמוק"י) יכול כשאול, (דאף זה בכלל התירא דמיעוטא קמא) ת"ל אך, דרק דומי' דחמו"ע הותר, אבל דומי' דשאול לא הותר, וכסברת הרמב"ן בתוה"א: ואולם האי קרא דאך את דמכם בב"נ נאמר, ולפי"ז גם אותה החקירה שחקרו האחרונים [כמדומה ראיתי' בילדותי בסמנ"ח] למ"ד דיכול למסור א"ע אפי' היכי שאינו מחוייב, אי גם ב"נ בכלל היתר זה, תהי' ג"כ תלוי' בחילופי גרסאות הנ"ל, אי האי מעוטא דאך (הנאמר בב"ר אצל חמו"ע) להיתר נאמר, ואי לאיסור נאמר, וכדאמרן:
וכבר ידוע דגם זו אי נצטוו ב"נ אקידוש השם גופי', היינו בעכו"ם ממש, תלוי' ג"כ בחילופי גרסאות שבש"ס [סנהדרין, ע"ז]. דלשיטת התוס' ולרמב"ם [פ"י מה' מלכים, ה"ב]. אין ב"נ מצוה אקידוש השם, ולרש"י מצוה הוא, והוא בעי' בש"ס סנהדרין הנ"ל, ורצה הש"ס לפשוט מהא דז' מצות נצטוו, ואם איתא תמני' הוין, ודחה ודלמא אינהו וכל אבזרייהו, שוב פשט מהא דאמרי בי רב, לדבר הזה יסלח לי בבא אדוני להשתחות כו' ואמר לי' אלישע לנעמן לך לשלום, ואם איתא לא לימא הא בצנעה הא בפרהסיא. עכ"ל הש"ס, לפי גירסת רש"י, ולדידי' אדחי' לי' גם פשיטות זו, היינו דמתחילה סבר הש"ס לפשוט, דאם איתא שנצטוו ב"נ אק"ה "לא לימא לי'' אלישע לנעמן לך לשלום, דמיחזי כמודה לו בדבר, ודחי "הא בצנעה הא בפרהסיא" כלומר ולעולם נצטוו, ומאי דאודי לי' אלישע לנעמן אבצנעה הודה לו. והרמב"ם דפסק שאינו מצוה כ' הכ"מ שם דנראה דאיהו גריס כתוס', "ואם איתא לימא לי' הא בצנעה" כו' היינו דכ"ז הוא מן הפשיטות, דמדלא חילק לי' אלישע בין צנעה לפרהסיא ש"מ דאפי' בפרהסיא שרי, ולפי"ז איפשטא בעיין. עיי"ש בכ"מ:
אלא דהמגיה שבמ"ל שם הקשה על לא הרמב"ם שבס' המצות, שכ' שם וז"ל המצוה הט' היא שצוונו לקדש שמו כו', ובגמ' סנהדרין אמרו ב"נ מצוה אק"ה או אינו מצוה ת"ש ז' מצות נצטוו, ואם איתא תמני' הויין עכ"ל הרמב"ם בסה"מ, והוא נגד מסקנת הש"ס, דבש"ס הא אידחי' לי' פשיטות זו, ע"י מ"ש "דלמא אינהו וכל אבזרייהו", ורק מהא דאמרי בי רב איפשטא לי'. עיי"ש במ"ל, ותמיהתו תמיהא, ותירוצו שם אינו מובן כלל: אך לענ"ד דעת הרמב"ם מכונת מאד, ברם דאילולא דעת הכ"מ הי' נ"ל להיפך דאין גירסת הרמב"ם כתוס', "ואם איתא לימא לי'", אלא כרש"י "ואם איתא לא לימא לי'", ואעפי"כ שפיר איפשטא לי' לרמב"ם בעי' זו דאין ב"נ מצוה, והיינו דבאמת צריך להבין מה זה דדחי הש"ס לפשיטות קמייתא, ודלמא אינהו וכל אבזרייהו, והלא לדידן דמיפקדינן אק"ה הוי זו מצוה מיוחדת וכמוש"ש גם בסה"מ "המצוה הט' שצונו לק"ה", וגם מטעם זה פסק הרמב"ם [פ"ה מה' יסה"ת] דישראל שנאנס ועבד ע"ז דאינו נהרג, משום דלא עבר אלא אמ"ע דק"ה, ש"מ להדי' דלדידן אינו אלא אנוס ולא הוי בכלל אבזרייהו דע"ז:
(דאי הוי בכלל אבזרייהו דע"ז לא הוי מהני מה שהוא אנוס דהא הוי תכסיס אותה המצוה אפילו באונס, ולא דמי להא דלנערה לא תעשה דבר, דהתם לאו בידה שלא לעבור. ודו"ק. וע' תוס' יומא, פ"ב, ב'): ומהי"ת לאמר דאצל ב"נ בכלל אבזרייהו הוי, אך זה י"ל בפשיטות, עפי"מ שהק' התוס' [סנהדרין ע"ה שם, ד"ה ב"נ] דאיך ס"ד שלא לחייב ב"נ בק"ה, והא אי לאו קרא דוחי בהם הו"א דבכל המצות יהרג ולא יעבור, והלא קרא זה בישראל הוא דכתיב. עי"ש שתירצו בדוחק:
ולענ"ד י"ל דזהו הוא דקמדחי לי' הש"ס דלמא אינהו וכל אבזרייהו, כלומר נהי דמהא דז' מצות נצטוו שמעינן דמצות ק"ה ביחוד גבי ב"נ ליתא, מ"מ נימא הואיל דקרא דוחי בהם רק בסיני נתחדש, א"כ לגבי ב"נ כלולה היא מצוה זו ממילא בהני ז' שנצטוו בהן, דאפי' במקום פקו"נ לא יעבור, זהמ"ש דלמא אינהו וכל אבזרייהו (וכסברת התוס' בקושייתם) והנה נדחתה פשיטות הבעי' מכאן, וכן הפשיטות השני (מהא דאמרי בי רב בענין נעמן ואלישע) דחי לה הש"ס (עפ"י גירסת רש"י) מהא בצנעה הא בפרהסיא", ואולם כשתדקדק תמצא שעכ"פ בהצטרף שתי הפשיטות יחדיו או בהכרח איפשט בעיין, דהא ודאי אימתי יש לחלק בין צנעה לפרהסיא, משתהי' שם מצות קידוש השם ביחוד (דמ"ע דק"ה ודאי דלא שייכא אלא בפרהסיא ולא בצנעה). אך אי נימא דלא מטעם ק"ה אתאינן עלה דב"נ, אלא מטעם דלית להו קרא דוחי בהם, ומשום דכך הוא תכסיס של כל מצוה שלהם שאפי' במקום פקו"נ לא תדחה, א"כ ודאי דלא שני כלל בין צנעה ובין פרהסיא:
וכיון דמהא דנעמן מוכח דעכ"פ בצנעה שרי, ומהא דו' מצות נצטוו מוכח דמ"ע מיוחדת של קידוש השם לית בהו, א"כ מהא ומהא ממילא איפשטא בעיין דלא נצטוו על ק"ה כלל ואפי' בפרהסיא:
ומהשתא תו אין הכרח לומר כמ"ש הכ"מ, דרמב"ם כתוס' גריס, ואם איתא לימא לי' הא בצנעה הא בפרהסיא (כלומר ואיפשטא בעיין מהא דנעמן), דשפיר י"ל דגריס כרש"י, ולעולם דמהא דנעמן ליכא למשמע, די"ל דאבצנעה התיר לי' אלישע, ואעפי"כ שפיר פ' הרמב"ם דלב"נ שרי, דמדידעינן רק דבצנעה שרי, ממילא איפשט בעיין מהא דקמייתא דז' מצות נצטוו, וכדאמרן:
ועפי"ז דברי הרמב"ם שבסה"מ (שכ' ובגמ' דסנהדרין אמרו ב"נ מצוה אק"ה או אינו מצוה ת"ש ז' מצות נצטוו ואם איתא תמניא כו') הלא לבד שאינם נגד מסקנת הש"ס, אלא מוכרחים הן מן הש"ס, דאי כרש"י גריס וכדאמרן, הא באמת פשיטות בתרייתא אידחה לה דדלמא בצנעה, ולא אהני לן זו אלא לחזור ולפשוט מהא דקמייתא דאם איתא עכ"פ תמני' הויין. ומיושבת קושית המ"ל ודו"ק. ואי תימא א"כ מ"ט לא אמר גם הש"ס הכי, היינו מ"ט הניח הש"ס לפשיטות זו בדחיי' (לפי גירסת רש"י), לימא דעכ"פ מצירופי שתי הפשיטות יחדיו איפשט בעיין דאינו מצוה על ק"ה כלל, (וכמוש"פ הרמב"ם לפי דברינו). י"ל דהש"ס דקאי אאמרי בי רב שפיר קמדחה, דלאמרי בי רב לשיטתייהו באמת אין הממ"נ שאמרנו מוכרח כלל, ולא מוכח מיני' דליכא גבי ב"נ שום מצוה שיחייב בה לק"ה, משא"כ לדידן:
דהנה בש"ס [יומא, פ"ה, א']. מ"נ הרבה בהא דמניין לפקו"נ שדוחה שבת, ויש לדקדק בלישנא מ"ט נקט שבת דוקא, והא באמת לא על שבת בלבד באה השאלה והכי הול"ל מניין לפקו"נ שדוחה לכה"ת. (לבר מתלת):
(ואמנם פשוט י"ל דשבת חמירא ליה, לפי שמומר לחילול שבת הוי מומר לכה"ת, ואף שגם במומר לע"ז הדין כן, מ"מ הא בע"ז הדין הוא באמת שאין פקו"נ דוחה אותה, וע' גם לשו' חז"ל [נדרים ל"א] גדולה מילה שדוחה שבת החמורה):
אולם י"ל בכונתם, דאף מסברא החצונה היינו יודעים שלא העמידה תורה דבריה במקום אונס נפשות, אלא דזהו רק בשאר מצות, שאין בהם עונש מיתת בי"ד, א"כ חזינן דאפי' בעבר במזיד לא החמירה תורה ליטול את נפשו ומדלא החמירה בסופן במזיד, אין סברא להחמיר בתחילתן באונס, דסוף סוף אנו רואים דאין המצות הללו שקולות אצל התורה כאיבוד נפשו של זה. משא"כ בעברות החמורות שיש בהם מיתת בי"ד תו אין הכרע לס' זו, די"ל כשם שהחמירה תורה בסופן, בעבר ועשה שלא באונס ליטול את נפשו, כך החמירה גם בתחילתן שעכ"פ לכתחילה יהרג ולא יעבור (תדע דהא הוי ס"ד דש"ס סנהדרין שם דמחלל שבת ניתן להצילו גם בנפשו, ונהי דאליבא דאמת אינו כן, ושאני עובר במזיד דהי' נהרג מעובר באונס דמותר מ"מ שפיר איצטריך הש"ס להשמיענו זה גבי שבת. והבן):
ובאשר בע"ז ג"ע ושפ"ד הדין הוא באמת כן, יהרג ולא יעבור, וכן באבזרייהו, ומשאר העברות (לבר מג' הללו) שבת היא כמעט העקריית שיש מיתת בי"ד עלי', ע"כ שפיר דקדק השואל לשאול "מניין לפקו"נ" שדוחה "שבת" כלומר אפי' מצוה כזו אשר לענין העושר בלי אונס חשובה היא אצל התורה יותר מנפשו של זה, ואיפשט מקרא דוחי בהם דאפילו בכה"ג דחי: ועפי"ז הי' מקום לומר דאפי' אי נימא דקרא דוחי בהם לא נאמר אצל ב"נ, וממילא דבמה שנצטוה לא נדחה מפצי פקו"נ, מ"מ אין זה אלא במה שנצטוה באזהרת מיתת בי"ד, במה שאינו אלא באזהרה לחוד, י"ל דאפי' לבר מקרא דוחי בהם מ"מ הסברא נותנת שלא להחמיר בתחילתן באונס יותר מבסופן במזיד:
והנה איתא לעיל [סנהדרין נ"ז, א"ן. אר"י אמרי בי רב על שלש מצות ב"נ נהרג על ג"ע שפ"ד וברכת השם כו'. ועל ע"ז אזהרה אין, מיתה לא כו'. נמצא דלר"י אליבא דאמרי בי רב (ולפי מה שהסברנו) הא דדחי הש"ס לפשיטות קמייתא "דלמא אינהו וכל אבזרייהו" כונתו רק על שלש אלו, היינו נהי דשמעינן מהא דז' מצות נצטוו שאין בב"נ מ"ע דק"ה מיוחדת, אך עכ"פ דלמא בהני ג' כלולה מצות ק"ה בעצם המצות הללו (מדיש בסופן אזהרת מיתת בי"ד, ומדקרא דוחי בהם לא לב"נ נאמר) וחייב למסור א"ע על שלש אלה:
ומדאתינן להכי כבר מבואר הוא דאפי' בהצטרף לזה גם הפשיטות השנית מהא דנעמן אכתי אין כאן ממ"נ אליבא דאמרי בי רב. דהא אצל נעמן לאו ברכת השם אלא ע"ז הוי, ובע"ז ליתא אליבא דידהו מיתת בי"ד לבן נח א"כ אפי' אם נוכיח מזה דבין בצנעה ובין בפרהסיא שרי בע"ז, אכתי י"ל, דעכ"פ באינך שלש, מצות ק"ה בכלל אבזרייהו הוי (ואע"ג דלרב ששת ואינך אמוראי דהתם אכולהו ז"מ הי' ב"נ נהרג, מ"מ לרב יוסף אליבא דאמרי בי רב ס"ל להדי' שם דעל ע"ז אינו אלא באזהרה. עיי"ש):
ולפי"ז הש"ס דדחי שפיר דחי, דאי מהא דנעמן לחוד, דלמא הא בצנעה והא בפרהסיא, ואי מהא דקמייתא אכתי איכא לדחיי' הראשונה, "דלמא אינהו וכל אבזרייהו" לענין אותן השלש שיש בהם מיתת בי"ד בסופן:
כ"ז אליבא דאמרי בי רב, דאליבייהו קאי כאן הש"ס בסנהדרין משא"כ אנן לדידן שכבר פ' הרמב"ם [פ"ט מה' מלכים] כרב הונא ור"י דעל כל השבע כולן יש בהן אזהרת מיתת בי"ד, ולא שאני לן כלל בין ע"ז לאינך שלש, שפיר איפשט בעיין מכח ממ"נ, דמנעמן ידעינן שעכ"פ בצנעה שרי, ומהא דשבע מצות ידעינן דעכ"פ מצות קידוש השם ביחוד אין בב"נ, ותו אי אפשר לדחות דלמא אינהו וכל אבזרייהו, דאי מטעם אבזרייהו (כלומר וקרא דוחי בהם לא בב"נ נאמר) אפילו בצנעה ליתסר, דהא, בכולן יש בהם מיתת בי"ד בסופן, וכדאמרן:
וניחא מה דפסק הרמב"ם דאין בב"נ חיוב קידוש השם על שום מצוה מן השבע, אעפ"י דבש"ס ולגי' רש"י) אידחי לי' פשיטותא, וניחא מה שכ' בסה"מ דעיקר הפשיטות היא מהא דז' מצות נצטוו:
הארכנו קצת בדברי חידוד, והוכחנו דאין הכרח לאשויי' פלוגתא בין רש"י ורמב"ם, וי"ל דגם רש"י לפי גרסתו מודה לרמב"ם לדינא דליכא מצות ק"ה אצל ב"נ (וידע לה מכח ממ"נ מהצטרפות שתי הפשיטות יחדיו) והוכחנו ג"כ דיש בזה פלוגתא דאמוראי, ולר"י אליבא דאמרי בי רב י"ל דמצוה על קדוש השם:
ובזה נלענ"ד לבאר א' המקומות התמוהים קצת בדברי הש"ס [עירובין נ"ג] דאזיל ומני התם בזא"ז הרבה פלוגתות בין רב ושמואל במילי דאגדה, ולכאורה אין שום נ"מ לדינא בכל המחלקות הללו, ואני אפרש בעז"ה: וז"ל הש"ס התם, רב ושמואל, חד אמר מעברין תנן וח"א מאברין תנן, מאן דתני מעברין, כאשה עוברה, ומאן דתני מאברין, אבר אבר ויש להבין וכי בדקדוקי לישנא בעלמא נחלקו כאן רבותינו שבבבל, וביותר יפלא מה דאמר התם ר' יוחנן "י"ח ימים גדלתי אצל ר"א, ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד, מאברין באלף", וכי כגון דא צריכא רבא כר' אושעי' ותלמידא כר' יוחנן, וזמן לימוד של י"ח ימים, עוד שם כיוצב"ז: מערת המכפלה רב ושמואל, חד אמר שני בתים זה לפנים מזה, וח"א בית ועליי', בשלמא למ"ד זעג"ז היינו מכפלה, אלא למ"ד זה לפמ"ז מאי מכפלה, שהוכפלה בזוגות. עוד שם ויקם מלך חדש, רב ושמואל, ח"א חדש ממש וח"א שנתחדשו גזרותיו, מ"ד חדש ממש היינו דכתיב אשר לא ידע את יוסף, אלא למ"ד שנתחדשו גזרותיו מאי אשר לא ידע, דדמי לי' כמאן דלא ידע. עוד שם ויהי בימי אמרפל, רב ושמואל, ח"א נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל לא"א לתוך כבשן האש, וח"א אמרפל שמו, ומאי נמרוד שהמריד כו', עכ"ד הש"ס שם: לפי דרכנו נבאר שכל א' מד' פלוגתות הללו (הנראות כמילי דכדי ח"ו) נחלקו בה רב ושמואל בדברים הנוגעים לדינא, כ"א לפי שיטתו במק"א: א) הנה במתניתין תנן כיצד מעברין את הערים בית נכנס, בית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא כו', והא דתני "מעברין" ולא תני כיצד "מודדין" (דהא עיקרא דהך מתניתין להשמיענו אופן מדידת התחומין קאתי') ע"כ דמלתא אגב אורחא קמ"ל דיש עיבור לעיר [ערש"י שם], ואולם להלן [נ"ז א',] איפלגי בה תנאי אי לכל עיר יש עיבור, דר"מ אומר נותנין קרפף לעיר, וחכ"א לא אמרו קרפף (היינו עיבור של ע' אמה ושיריים) אלא בין ב' עיירות ועי"ש [תוד"ה ר"ה] דחקרו אי הלכה כר"מ ואי כרבנן, ולפי"ד התוס' לחייא בר רב דפליג על רב הונא, ומוקי לסיפא דמשנה כר"מ, א"כ הוי מחלוקת ואח"כ סתם כר"מ, והוי הלכה כר"מ דלכל עיר נותנין קרפף עיי"ש:
והנה האברים שבגוף זהו דבר תמידין היינו לכל גוף יש תמיד אברים הבולטים ממנו, אך האשה בעיבורה זהו דבר מקריי, פעמים ישנו ופעמים אינו. עפי"ז אי איתמר במשנתנו מאברין באלף, מלשון אבר אבר, אז תהי' כונת משנתנו להשמיענו דאין שום עיר בלי עיבור וקרפף, כמו שאין גוף בלי אבר, וכר"מ, והוי סתם ואח"כ מחלוקת ואח"כ סתם, (לחייא בר רב), אך אי מעברין תנן מלשון אשה עוברה, אז יהי' ביאורה דפעמים יש עיבור לעיר (היינו בשתי עיירות סמוכות זל"ז) ופעמים אינו, והיינו כחכמי', נמצא דהוי סתמא כרבנן ואח"כ מחלוקת, ובאשר דבר זה שנוי בפלוגתא דר"ה ור"ח בר רב, ובעומק הסוגי' אי הלכה כר"מ ואי כרבנן, והוי הלכתא גבירתא בעירובין, ע"כ כבר יתכן מ"ש ר' יוחנן, י"ח ימים גדלתי אצל ראב"ר ולא למדתי ממנו אלא דבר א' "כיצד מאברין באלף":
לפענ"ד זהו המחלוקת הראשונ' (בין הארבע שמנינו) בין רב ושמואל: אחד אמר מעברין, כאשה עוברה, וח"א מאברין, אבר אבר", היינו דפליגי בהלכתא אי כר"מ אי כרבנן ואולי חייא בר רב בשיטת אביו רב אמרה. ב) אי אמרינן מכפלה כפשוטה, בית ועליי' זעג"ז, נמצא שנקראה בשמה שפיר על שם תכונתה בעת ההיא, משא"כ למ"ד זלפמ"ז, ומאי מכפלה שהוכפלה בזוגות, תיקשי הא בזוגות לא הוכפלה אלא לבתר הכי, ולא בשעתה דקבורת שרה, ואיך קרא לה אז מכפלה ועדין לא הוכפלה אבל באמת מצינו כיוצב"ז גם במק"א, והוא בדחז"ל [כתובות י'] אר"ח מאי אלמנה על שם מנה כו' אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר, דעתידי רבנן דמתקני לה מנה, ומי כתב קרא לעתיד, אין דכתיב ושם הנהר כו' ואר"י אשור זו סליקא וכו', הרי דמסיק הש"ס דכתב קרא לעתיד, לקרא על שם סופו וא"כ שפיר י"ל גם במכפלה הכי שנקראת ע"ש סופה, אעפ"י שעדיין לא הוכפלה, אך באמת י"ל דדבר זה במחלוקת שנוי, דהנה הסבר ענין האסמכתא דמצינו לחז"ל בכ"מ, ודאי דכך כונתם, דיש דברים שאעפ"י שלא רצתה תורה לקובען הלכה באורייתא דמשה, מ"מ רמזה לחכמי', ע"י הסמך שבכתובי', את רצונה כי יתוקן דבר זה בעתיד ע"י חז"ל, ע"כ לבתר דתקינו, אתו ואסמכינהו אקרא, היינו מצאו וקבעו את הרמז הזה בגופו של מקרא. וה"ה הכא אתו רבנן וסמכו לכתובת מנה על שם אלמנה שבמקרא, כלומר שכאן רמזה תורה לחכמים לתקן כתובה לאלמנה. ואולם זה לא יתכן אלא בשנאמר דעכ"פ כתובת בתולה כתיבא בהדיא "כמוהר הבתולות" אז "ל דגם לכתובת אלמנה יש עכ"פ רמז במקרא, משא"כ למ"ד דלא דריש כמוהר הבתולות לכתובת בתולה (ולדידי' גם כתובת בתולה לאו דאורייתא) א"א לומר כן, דאיך נאמר שרמזה תורה לכתובת אלמנה ואכתי שתקה מכתובת בתולה וע"כ דלאו משו"ה איקריא אלמנה, ואין לפי"ז לדידיה ראי' מכאן דאיכא דכתיב קרא לעתיד: והנה התם בכתובות אמר ר"נ אמר שמואל חכמים תיקנו לבתולה כו', עיי"ש בתוד"ה אר"נ דשמואל ס"ל כתובת בתולה דרבנן, ואנן כרשב"ג פסקינן וכתובת בתולה מה"ת. וא"כ י"ל דאף רב כהלכתא ס"ל דכתובת בתולה מה"ת. ולפי"ז לשמואל אלמנה שבתורה ע"כ לא נקראת על שם סופה (דהא לדידי' אכתי שתקה תורה אף מכתובת בתולה), וא"כ צריך לומר לדידי' דגם השם מכפלה שבתורה לא הונח על שם סופה (מה דהוכפלה אח"כ בזוגות) אלא משום דהוי מכפלה ממש, בית ועליי' זעג"ז, ולרב י"ל דכמו דכתיב קרא לעתיד גבי אלמנה, כך נקרא גם שם מכפלה על העתיד, ולעולם דהוי זלפמ"ז. זהו במה שיש לבאר את המחלוקת השנית של רב ושמואל, "מכפלה רב ושמואל, ח"א, היינו שמואל לשיטתו דס"ל כתובת בתולה דרבנן, בית ועליי' זעג"ז, וח"א (היינו רב) ב' בתים זלפמ"ז כו' ומאי מכפלה שהוכפלה בזוגות כלומר ונקראת ע"ש סופה, ונ"מ לדינא יש בזה לענין כתובה, וכדאמרן. [וע' רא"ש פ"ק דע"ז ס' ו' כ' להדי' דרב ס"ל כתובה דאורייתא]: ג) איתא [ביבמות פ"ח] אמר רב לא שנו אלא שניסת בע"א, אבל ניסת עפ"י ב' עדים לא תצא, מחכו עלה כו' ל"צ דאתו בי תרי ואמרי כו' ואתון הוא דלא ידעיתון לי', דכתיב ויכר יוסף את אחיו כו' מלמד שיצא בלא חתימת זקן כו', הרי דלאוקימתא זו סמך רב להוציא אשה מבעלה עפ"י ההוכחה מה שלא הכירו האחים את יוסף. (והוכחה זו נשנית לדינא גם בפ"ב דכתובות ובפ"ג דב"מ]:
ואולם דבר זה במחלוקת הוא שנוי במדרשות [ב"ר, צ"א, והוא מן הזוה"ק] וז"ל שם ויכר כו' ר' לוי ורבנן, ר' לוי אמר בשעה שנפלו הם בידו ויכר יוסף כו', ובשעה שנפל הוא בידם והם לא הכירוהו רבנן אמרין שיצא בלא ח"ז ובא בחתימת זקן. ע"כ. הרי דפליג ר' לוי אדרבנן ומשמע דס"ל לר' לוי דאין השינוי בח"ז גורם חסרון ההכרה בטביעת עין של אדם. (ובדרושי הארכתי, דאף שגם ר' לוי לא יכחיש המציאות, דבאמת לא הכירוהו, אך כונתו של ר"ל שהי' טעמים אחרים בזה, ואכמ"ל). ומנא ידע איפא רב לחדש דניסת דמשנתנו בדל ידעינן לי' איירי, ואעפי"כ עפ"י עד אחד תצא מהא דויכר יוסף, דלמא כדר"ל הוי, על כרחך דס"ל לרב, דא"א לדורשה כר"ל, דהא לר' לוי האי דוהם לא הכירוהו מוסב על הזמן "שהי' הוא בידם". היינו בשעת המכירה, ואז הלא באמת הכר הכירוהו, וע"כ שלא יתפרש אליבא דר' לוי אלא בל' מושאל, היינו שעשו עצמן א' כאילו לא הכירוהו, (התנכרו לו). ובזה הוא דפליג רב, וס"ל לרב דאף דעבדי אינשי דמשתעי הכי, מ"מ לשון תורה לחוד, ואין דרכה של תורה להשתמש בלשונות מושאלים, ומדאמרה "והם לא הכירוהו" אין כונתה "כאילו" לא הכירוהו, אלא לא הכירוהו ממש. [במק"א פירשתי בזה גם דכרי הש"ס דב"ב ט"ו מ"ש אמר רב ח' פסוקים שבתורה כו' ואכ"מ] ואולם עפי"ז נצטרך לומר דגם זה דכתיב אצל פרעה ויקם מלך חדש אשר לא ידע כו' הוא ג"כ כפשוטו, חדש ממש, ואשר לא ידע ממש, ולא "שנתחדשו גזרותיו" "ודהוי דמי לי' כמאן דלא ידע", שאין דרכה של תורה להשתמש בלשונות מושאלים כאלה, ולפי שיטתו של רב:
זהו לפענ"ד יסוד הפלוגתא השלישית שבין רב ושמואל בערובין נ"ג שם: ויקם מלך חדש רב ושמואל חד אמר (זהו רב לשיטתו ביבמות, בהא דויכר יוסף) מאי חדש חדש ממש, וחד אמר ושמואל, י"ל דכר"ל ס"ל בב"ר שם), מאי חדש שנתחדשו גזרותיו, ומאי אשר לא ידע כו',דהוי דמי לי' כמאן דלא ידע", דגם בזה דברה תורה כלשון בני אדם ובלשון מושאל, ונ"מ לדינא יש בזה, לענין היכר טביעת עין, כהא דש"ס יבמות שם:
ד) הארכנו קצת בביאור שלש מחלקות אלו אף שהוא יוצא מחוג הענין שאנו עסוקים בו, והוכחנו שכל שלש אלה עיקרן במילי דאגדה ונופן יוצא למילי דהלכה, ועתה נבא אל הרביעית, שגם היא כיוצא בהן, והלכתא גבירתא איכא למשמע הימנה בענין שהתחלנו בו:
הנה הוכחנו לעיל דגם שאר הראשונים מודים להרמב"ם דאין על ב"נ חיוב ק"ה, גם ביארנו, דלפי גרסתנו בב"ר ל"ד, יהי' מוכח משם דאף לכשירצה למסור א"ע אינו רשאי, ועפי"ז יקשה עובדא דא"א באור כשדים (וכבר העיר בזה בפר"ד, ד"ה ד"א, ואנחנו נקצר):
ואולם בקרא עצמו ליתא אלא אנכי כו' אשר הוצאתיך מאור כשדים, וכבר אפשר שבשעה שעבד א"א את בוראו עדיין לא היתה הסכנה מנמרוד סכנה ודאית, וכסבור הי' להנצל, וכעין זה מ"ש הלח"מ פ"ה מיסה"ת כעובדא דדניאל, ובזה י"ל גם קו' הכ"מ שם ע"ד הר"ן פ"ב דשבת מהא דר"ח ב"ת והא דריב"ב]. ולאחר שתפסו נמרוד כבר לא היתה הברירה בידו. (וממילא מובן דאעפי"כ בצדק יחשב זה כא' מנסיונותיו של א"א, דעהכ"א אספו לי חסידי כו' וכמו"ש הרמב"ם שם]. כ"ז הי' אפשר לומר מצד הכתוב עצמו, אך במדרש [ב"ר פ' ל"ח, ובש"ד]. איתא להדי' שא"ל נמרוד לא"א למי אתה, א"ל להקב"ה, ואז הפילו לכבשן האש. הרי שהי' שם קידוש השם ממש, והי' ביד א"א לבחור. והדרא קושי' לדוכתא:
אבל לפי"מ שהעלינו למעלה, דמלתא דא (אי ב"נ מצוה אק"ה) תלי' בפלוגתא דאמוראי, ולאמרי בי רב לשיטתם לא איפשטא בעיין, וי"ל דמצוה, כבר י"ל דמדרשות חלוקות הן, והא דב"ר ל"ת אליבא דאמרי בי רב אזלה:
לפענ"ד רמזו חז"ל ענין זה בל' קצרה כדרכם בקדש, דלאחת מן השיטות הנ"ל נצטרך לומר דמה שהפילו נמרוד לא"א לתוך הכבשן, זה הי' רק על שם העבר, על מה שכבר עבד את בוראו, ולא ע"ש העתיד (דאי ע"ש העתיד ואי היתה איזו ברירה ביד א"א, כבר לא הי' רשאי למסור א"ע עפ"י שיטה זו). ולפי"ז לא הי' שם שום ויכוחים בין נמרוד וא"א, אלא לקחו והפילו, בלי טו"מ:
אבל השיטה השני' (דלדידה רשאי וחייב הי' א"א למסור א"ע) באה ורמזה לנו זאת בשתי מלים קצרות: "למה נקרא שמו אמרפל, שאמר והפיל" כו' כלומר שהי' שם ויכוח וחליפות דברים בין זל"ז, ונתן לו נמרוד הברירה להנצל, ואעפי"כ מסר א"ע:
אולי זהו יסוד מחלקותם הרביעית של רב ושמואל בעירובין שם: ויהי בימי אמרפל רב ושמואל, ח"א (רב, בשיטת אמרי בי רב) נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל, כלומר נתן לפניו ב' דרכים, ואעפי"כ מסר א"ע דהא לדידי' ב"נ חייב בק"ה):
וח"א אמרפל שמו כו' איהו נאיד מדרשת רב, משום דאיהו כהלכתא ס"ל, וכמו שפסק הרמב"ם, דאין על ב"נ חיוב ק"ה, ולדידי' לא יתכן לדרוש שאמר והפיל", אלא שהפיל לחוד, כלומר שמתחילה כשכפר א"א ע"ה בע"ז עדיין לא היתה שם סכנה ודאית, ומשו"ה הי' רשאי להכניס א"ע בזה וכמו"ש הלח"מ גבי עובדא דדניאל (אפי' אי נימא דאין ב"נ רשאי למסור א"ע בשביל ק"ה) ולבסוף, לכשכבר נתפס, לא היתה עוד שום ברירה, לפי "שהפילו" בלי שום אמירות וויכוחים, ואעפי"כ נסיון ודאי מיהוי הוי זה מצד א"א ע"ה על שם תחילתו, מה שהכניס א"ע עכ"פ בספק סכנה לשמואל, אך לרב דס"ל ב"נ מצוה על קידוש השם שפיר י"ל "שאמר והפיל", היינו שהיתה שם מסירת נפש גמורה מצידו של א"א ע"ה: