אור ברסלב

המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת מקץ

פרשת וישב

[בענין הצלת עצמו בגופו של חברו] אם כנים אתם אחיכם אחד יאסר כו' ואתם לכו כו' ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו כו', אשר ראינו בצרת נפשו כו' צדקו השבטים את הדין, וכך נאה לצדיקים בעת צרתם ח"ו, [ע' ע"ז י"ח א']. אבל יפלא מדוע לא עשו זאת לפני זה, כשאסר את כולם במשמר, והלא אז היו עוד בצרה גדולה מזו, ובב"ר, צ"א, מלמד שהי' יוסף מתחבט לפני רגלי כל או"א שיתמלא עליו רחמים" כו' ויען ראובן כו' הלא אמרתי אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה ודרש. וג"ז יפלא, מה בא ראובן להזכיר להם את עונם עכשיו, אחרי שכבר נתחרטו בעצמם, והלא אחז"ל על בעלי תשובה שאין להזכיר להם מעשיהם הראשונים [ב"מ, נ"ח, ב']. ובב"ר שם, הלא אמרתי לכם כו' ואתם אמרתם לכו ונהרגהו כו'. וגם דמו הנה נדרש, "דמו ודם הזקן" עכ"ל הב"ר והדברים סתומים, דמנא נפקא להו זאת לחז"ל ומה הוסיפו בזה באמרם דמו ודם הזקן:

הנה תיכף אחרי המקראות הנ"ל מספר הכתוב: וישב אליהם יוסף כו' וידבר אליהם ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו כו' וסתם הכתוב ולא פירש מה דבר אליהם יוסף, בטרם שלקח את שמעון. וראיתי להג' מלבי"ם זצ"ל שפירש, כי דבר יוסף אליהם שימסרו לו בעצמם א' מן האחים (וכמו"ש תחילה, אחיכם אחד יאסר כו') והם לא עשו כן, כדין אנסים שאמרו תנו לנו א' מכם ואם לאו נהרוג את כולכם, דאין מוסרין אם לא יחדוהו, וע"כ כשדבר אליהם ולא שמעו הוכרח לעשות בעצמו, ומשו"ה, ויקח מאתם את שמעון כו' עכת"ד:

ואמנם יש לדקדק על דבריו, דיוסף מאי קסבר, והלא הוא הכיר את אחיו, ואיך עלתה על דעתו שישמעו לו, למסור א' מהם מבלי שיחדו להם. והלא דין זה, לבד שהוא משנה מפורשת [פ"ח דתרומות] מסתבר הוא גם מצד השכל, דהלא עיקר הטעם הוא משום דמאי חזית כו' והא סברא היא, וע"ז אז"ל סנהדרין ע"ד, א']. דשפ"ד לא צריך קרא דיהרג ואי"ע, משום דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך כו'. ועוד דאף אילו יחדהו להם עדיין לא היו רשאין למוסרו כמוש"פ הרמב"ם [פ"ה מיסוה"ת, ה' ה']. דאין מוסרין ביחדוהו, אלא בשגם חייב מיתה כשבע בן בכרי עיי"ש. אולם בפרט זה איכא פלוגתא בירושלמי, ר"ל ור' יוחנן, ולר"י ביחדוהו לחוד סגי, ואפי' באינו ח"מ, אלא שהרמב"ם פ' כר"ל בזה, וכבר הקשה עליו בב"י ובהג"מ: ותחילה אומר דלכאורה מתניתא וסברא מסייע לי' לר"ל בזה, מתניתא דאמרה "והוא שייחדוהו כשבע בן בכרי", משמע דדוקא דומי' דשב"ב בעינן, וסברא, דהא אי לאו דגלי קרא מעובדא דשב"ב אז אפילו ביחדו וח"מ לא היינו יודעין להתיר (דהא אף השתא לבתר דגלי קרא מ"מ אמר שם בירושלמי דלאו משנת חסידים היא עיי"ש), וא"כ אין לך בו אלא חדושו ומנא לן להתיר אף בדלא דמי לשב"ב. ולכאורה הייתי רוצה לומר דיש ראי' להא דר"ל עוד מברייתא ערוכה, דהנה ודאי דבר פשוט הוא דמה שאמרה המשנה סיעה של בנ"א עוברת, סיעה לאו דוקא, וה"ה בשנים אם בא אליהם אנס וא"ל תנו לי אחד מכם ואם לאו אהרוג שניכם, דאם יחדו מותר, וע"כ דמ"ש [שם, ובפסחים כ"ה] קטול לפלניא ואי לאו קטלינא לך דיהרג ואי"ע, א"ז אלא באם לא יהרוג יהרג הוא לבדו, ובכה"ג אמרינן מאי חזית, אך היכי שאם לא ימסור ימסרו גם שניהם אז ודאי דשנים כסיעה דמי', וז"פ, וכן מצאתי להדי' גם בשו"ת שער אפרים, וא"כ קשה לי הא דאפלגי בן פטורא ור"ע [ב"מ, ס"כ, א'] בשנים שהי' לא' מהם קיתון של מים כו' דבן פטורא אמר ישתו שניהם וימותו, עד שבא ר"ע ודרש וחי אחיך כו' חייך קודמין, והא בכה"ג דיש לראובן מים ולשמעון אין לו, ה"ז כאילו בא אונס הצמא וייחד לו את שמעון, (דמה לי אונס אנס ומה לי אונס צמא), ואם לאו יהרוג שניהם בצמא, ואיך א' בן פטורא ימותו שניהם, ואף ר"ע לא שמע למלתי' אלא מקרא דחייך קודמין, משמע דרק לתת לו אינו חייב, והא בכה"ג אפילו למסור בידים היי שרי, דהא דמי ליחדוהו. אלא ע"כ דאפילו ביחדוהו ממש לא סגי אם לא בחייב מיתה כשב"ב, ומדזה ל"ש גבי מעשה דבן פטורא, משו"ה הוצרכו לקרא דוחי אחיך. אך באמת אין ראי' מזה, די"ל דאי לאו קרא דחייך קודמין אז הוי מיחשב הקיתון שיש לראובן כאילו הוא גם של שמעון, דהא חייב לתת לו משום ל"ת על דם רעך, ואף בע"כ הי' יכול ליטלו כדי להציל א"ע, [ע' חו"מ שנ"ט, ס"ד, וסי' ש"פ ס"ג] ומדפסק כאן דין בעלים באופן זה, הדר הו"ל שניהם שוים בזה, ואין כאן יחדוהו, ורק לבתר דגלי קרא חייך קודמין אז אהדרינן לכללא קמא, דבמקום שגם ראובן בסכנה אז קנין שיש לו הרי הוא שלו להצלתו, וממילא דהדר הוי אונס הצמא כיחדוהו לגבי שמעון, ואה"נ דביחדוהו לחוד סגי וכר' יוחנן, ואמנם אע"ג דמהא דבפ"ט אין ראי' לדר"ל מ"מ כבר אמרנו דעל ר"י להביא ראי', דלא בעינן ח"מ כשב"ב, וס"נ להקל, ומנא לי' למיעבד עובדא למסור בידים:

ונלענ"ד דהנה ראיתי בס' תפל"מ [ה' עכו"ם, קנ"ז] שכ' דע"י גורל לכו"ע שרי ואפי' בלא יחדו, ועובדא דהטלת יונה יוכיח שהי' עפ"י הגורל וע' פדר"א וכן מסירת בני שאול אל הגבעונים ע"י קליטת הארון שהי' ג"כ כעין גורל עכ"ד:

ולענ"ד במחכ"ת שלא בדקדוק כ' את דבריו דבאמת יש לשאול גורל מאי אהני, וכי הגורל מתיר דמן של ב"ב, וי"ל דהסבר הדבר הוא כך, שבדין הי' אף בסיעה של בנ"א, ואף בלא יחדו, להתיר למסור את האחד כדי להציל את הרבים, משום דהא בין כך ובין כך גם איהו יהרג, אלא משום דעל כל או"א שיבאו למסור אותו תתעורר השאלה מאי חזית, ע"כ בהכרח להניח את הדבר בשוא"ת. וא"כ כל היכי דיש איזו סברא המכרעת כלפי מסירת האחד יותר מאשר כלפי האחרים תו ל"ש מאי חזית, והדר דינא דרשאי למוסרו, והיינו טעמא דיחדוהו, והיינו טעמא דגורל, דמה לי אם האנס מייחדו, או הגורל, הא עכ"פ בתרויהו תו ל"ש לשאול מאי חזית. וא"כ לא כך נ"ל דבגורל שרי אפי' בלא יחדוהו (וכמו"ש התפל"מ), אלא כך צ"ל דגורל היינו יחדוהו. דהיינו הך:

כ"ז ניחא אי ביחדוהו לחוד סגי, ולא בעינן ח"מ כשב"ב. אך אי כר"ל, דבעינן נמי ח"מ כשב"ב, הדר תקשי עובדא דיונה ודגבעונים, דאינהו עכ"פ הא לא ידעו בהם ח"מ כלל. (וזה דוחק לומר דהגורל גופי' הוא המברר דחייבי מיתה נינהו. ואכמ"ל בזה) וא"כ מי התיר להם למסור בידים, והא הגורל לא משוי להו לכל היותר אלא כיחדוהו לחוד וכדאמרן. ואולי באמת מהני עובדי הוא דידע לה ר' יוחנן דביחדוהו לחוד סגי, ולא בעינן כשב"ב, דאי ס"ד דיחדוהו לחוד לא מהני, אז גם גורל לא יהני דהוי ג"כ מטעם יחדו:

(וע' טור חו"מ סי' קע"ג וברמ"א שם מ"ש בשם הרא"ש לענין חלוקת השותפות עפ"י גורל, דהגורל עכ"פ מברר את החלקים עיי"ש. והיינו דמייחד לכאו"א את חלקו):

ובשו"ת נוב"י [מ"ת, חיו"ד סי' ע"ד, שו"ת מבהמ"ת] כ' דאף לר' יוחנן דומי' דשב"ב בעינן, אלא דלא בעינן חייב מיתה, משום דלר"י לשיטתי' גם שב"ב גופי' עדיין לאו חייב מיתה מקרי, כיון דס"ל לר"י [מגילה, י"ד]. דמורד צריך למידייני', ועדיין לא דנוהו לשב"ב. עיי"ש שתירץ עפי"ז ד' הרמב"ם שפ' כר"ל לגבי ר"י דבעינן ח"מ כשב"ב, משום דרמב"ם לטעמי' [בפ"ג מה"מ] ס"ל כסתמא דגמרא [במגילה, י"ד]. דמורד א"צ למיידייני'. עכת"ד. והוא תמוה, ובמח"כ לא הועיל כלום, דהא ניחא אילו מסרוהו חי לשב"ב, אבל הא קרא קאמר ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך [ש"ב, כ'] וע"כ א' משלש אלה, או שדנוהו מכבר, או שדנוהו עכשיו בטרם שנמסר ליואב, או דל"צ למדייני' (דהא עכ"פ מוכח קרא דמסרוהו ליואב לא חי אלא מת) והא יואב לאו אנס הוי, ורק מטעם מורד תבע לי', וא"כ אי ס"ד דלא דנוהו ודצריך למידייני' א"כ הוי להו למוסרו כדי לדונו חי ולא מת, ע"כ שגם ר"י יודה דשב"ב חייב מיתה הי'. ואין לומר דאנשי אבל בית מעכה באמת שלא כדין עשו, דא"כ הא אין ללמוד מעובדא דשב"ב כלל, ומנא לן דשרי אפילו בדאיכא תרוייהו, ח"מ וגם יחדוהו, אלא ע"כ לר"י הוי שב"ב ח"מ, ואעפי"כ ס"ל דבעינן דומה לשב"ב רק ביחדוהו לחוד, ולא יותר. והדרא הקושי' על הרמב"ם, מ"ט פ' כר"ל לגבי ר' יוחנן. ונלענ"ד לתרץ דחילי' דרמב"ם מאותה סוגי' גופה דירושלמי [פ"ת דתרומות] ששם נחלקו ר"י ור"ל:

דהנה הרשב"א [הובא ברמ"א, ביו"ד קנ"ז שם], פ' באמרו להם תנו לנו אחת מכם ונטמאנה דאין מוסרין אפי' היתה א' מהן טמאה או שפחה אא"כ יחדוה. והוא מן הירושלמי, דאמר התם על מתניתין דתרומות אלא מסתבר שכבר היא טמאה, לא מסתברא שהיתה א' מהן שפחה", עיי"ש, ובעל נוב"י בס' דג"מ תמה על הרשב"א, דאיך יתכן לפרש ד' הירושלמי בניחותא, דאין מוסרין אף את הטמאה וגם לא את השפחה, והא בשפחה לערבי עכ"פ אין שום איסור בדבר, דהא ר"ש מסר לה להדי' לערבאי [ע' נדה מ"ז] עיי"ש בדג"מ, דמטעם זה דחה להא דרשב"א מהלכה, אף בישראלית שהיתה טמאה מכבר: ולענ"ד אין זה מספיק לדחות ח"ו לד' הרשב"א בקש, דמנא לי' דמשנתנו דתרומות משום איסור ביאה נגעה בה, הא בלא"ה אונס שרי באשה שהיא קרקע עולם, כמבואר בריש כתובות, ובפ"ז דסנהדרין], וע"כ דטעם המשנה הוא משום דבלא יחדו הוי כמציל א"ע בגופו של חברו. והלא אפי' בממונו של חברו אינו רשאי להציל א"ע, ואף במקום פקו"נ, רק ע"מ לשלם אח"כ [ע' כ"ק ס', ובשו"ע חו"מ שנ"ט], וזה פגמא דגופא הוא להבעל לאנס, ולאו כל כמיני' דהאי להציל א"ע בפגמו ש"ח. [וע' בשו"ת רדב"ז סי' תרכ"ז דאין חייב להכניס א"ע בסכנת אבר אף משום הצלת נפשו של חברו ובנ"ד אין כאן פקו"נ, דהא לא אמרו תנו א' ונטמאנה ואם לאו נהרוג כולכם, אלא ואם לאו נטמא את כולכם, והלא גם בטומאת כולן אין איסור, דאונס שרי]: זהו לענ"ד טעם משנתנו אליבא דרשב"א, ועלה הוא דאמר בירושלמי דה"ה אף בשהיתה א' מהן טמאה או שפחה, דעכ"פ אף בדידהו איכא פגמא, ואין האחרות רשאין להציל א"ע אף בפגמן של אלו. ולפי"ז שפיר קאמר הרשב"א דירושלמי בניחותא מתפרש, ולק"מ מה שהקשה הג' בעל נוב"י גבי שפחה מהא דנדה, מ"ז, דהתם רב ששת בשפחה דידי' עביד, דפגמה דילי' ואי בעי מסר לה למנוול ומוכ"ש, ובשלו הוא רשאי, ואין ראי' להתיר למי שאינו אדון להציל א"ע לכתחילה מפגם עצמו, ע"י פגמא של שפחת חברו:

ולענ"ד לא מסתייע דקושי' ליתא לרשב"א מד' הירושלמי אלא דראי' נמי איכא, דז"ל הירושלמי שם: אלא מסתברא אם היתה כבר טמאה, לא מסתברא אם היתה שפחה אחת מהן, תני סיעת בני אדם כו' תנו לנו א' מכם ונהרגנו כו' אא"כ יחדוהו כגון שבע ב"ב. עכ"ל הירושלמי, והנה הלשון "לא מסתבר" דאמר הירוש' תמוה, בין לרשב"א בין לדג"מ, גם אינו מדוקדק ההמשך לזה אל התוספתא דשבע ב"ב, שהביא עלה הירושלמי, ותיכף אמתניתין הו"ל להביא תוספתא דא, כמבואר למעיין שם:

ונראה לי דהאי לא מסתברא כו' קושי' היא שמקשה הירושלמי אמשנתנו, כלומר, האיך פסקה משנתנו ותני דלעולם לא ימסרו, והא יצוייר "שהיתה א' מהן טמאה או אם היתה שפחה אחת מהן" ובכה"ג ודאי הסברא החיצונה נותנת למסור את המחוללת או את השפחה, ולמה סתמה משנתנו, דמשמע דלעולם אין מוסרין, וע"ז מתרץ הירושלמי דהאמת לא כן הוא, ומוכיח זאת מן התוספתא "תני סיעת בנ"א כו' אא"כ יחדוהו כשב"ב", והיינו דהא ודאי אי נימא כס' המקשן, דמוסרין את המחוללת או את השפחה, ע"כ הוא משום דאיהי עלולה לאותו מעשה יותר מחברותי', וא"כ בדין הי' לומר אף גבי רציחה כן, ואין לך עלול לזה יותר מן החייב מיתה, ואיך אמרה הברייתא דרק מטעם יחוד מסרוהו לשבע ב"ב, תי"ל דבלאו יחוד נמי, הא שבע ב"ב חייב מיתה הוי, (וזה עדיף לענין רציחה מאילו היתה א' מהן טמאה לענין טומאה), ומדאעפי"כ אמרה ברייתא אא"כ יחדוהו, ש"מ דחיוב מיתה לחוד לא מעלה ולא מוריד לענין זה, וק"ו דגם מה שא' מהן מחוללת או שפחה אינו מועיל להתיר למסור אותה בלי יחדוה. זהו לפי דעתי פי' סוגית הירושלמי, וניחא השתא ל' לא מסתבר דקאמר, וניחא סמיכות ענין זה לתוספתא דשב"ב. עכ"פ מוכח להדי' כד' הרשב"א, ודלא כדג"מ, דאי ס"ד דמוסרין בלי יחדוה מחוללת או שפחה לענין טומאה, כ"ש דיש למסור ח"מ לענין רציחה, בלי יחדוהו, והלא התוספתא להדי' אמרה יחדוהו, אע"ג דבשב"ב איירי, דח"מ הוי:

אמנם כ"ז אינו אלא אליבא דר"ל, דס"ל דתרתי בעינן לענין רציחה, ח"מ וגם יחדוהו, ולדידי' ע"כ מה שאמרה התוספתא כגון שב"ב, בדוקא קתני, דהויין בי' תרתי, וא"כ שפיר מוכת מזה דגם בחייב מיתה לחוד לא סגי, ודגם לענין טומאה במחוללת או שפחה לחוד לא סגי וכדאמרן, משא"כ לר' יוחנן דביחדוהו לחוד באמת סגי, ע"כ מה דנקטה הברייתא "כגון שב"ב" לאו דוקא, ויחדוהו הוא העיקר, א"כ אין שום ראי' מברייתא זו לתרץ קושית הירושלמי (לפי פירושנו בו) מהא דא' מהן מחוללת, דדלמא אה"נ כמו דסגי ביחדוהו לחוד סגי נמי בח"מ לחוד וה"ה במחוללת לחוד לענין טומאה דהא לר' יוחנן ע"כ ברייתא לצדדין קתני. היינו או יחדוהו לחוד, או ח"מ לחוד. ומדאעפי"כ הביאה סתמא דסוגית הירושלמי ראי' מברייתא זו לענין מחוללת או שפחה ולפי"מ שפירשנו ש"מ דסתמא דתלמודא כר"ל ס"ל, דלגמרי דומי' דשב"ב בעינן ח"מ וגם יחדוהו, וניחא מה שהקשו על הרמב"ם, שפ' כר"ל לגבי ר' יוחנן, דיש לו ראי' לרמב"ם מסוגית ש"ס ירושלמי, וכדאמרן:

עפ"י הדברים האלה תתברר לנו עוד חקירה דיניית אחת בענין זה, היינו מה שראיתי בפ"ת ליו"ד [קנ"ז ס"ק י"ד] שהביא בשם הגאון תפל"מ דהכל מודים באם היו כולם חייבי מיתה, דמוסרין את הא', ולא דמי לאילו היו כולם כשרים עכ"ל. והנה אולי להג' הנ"ל ראיות לזה שלא זכינו לאורן. אך לענ"ד אין זה מסתבר לא מן הגמרא ולא מן הסברא, מן הגמרא, דא"כ הדר לא הוי דומי' דשבע בן בכרי, דהתם כולם כשרים הויין, וכמו שאמרה האשה החכמה אנכי שלומי אמוני כו', למה תבלע נחלת ד' כו'. ומן הסברא, דהא חזינן דהירושלמי מדמי אהדדי היתה א' מהן מחוללת (לענין טומאה) להי' א' מהן חייב מיתה (לענין רציחה) וע"כ סברתו, דמה שהאחת עלולה למעשה זה יותר מחברותי' הוא הגורם להתיר מסירתה, וא"כ בכולן שוין לגריעותא הדר הו"ל ככולן שוין לטובה. וז"פ. ודברי התפל"מ צ"ע: (ואולי י"ל בסברת התפל"מ דשאני כולן חייבין מיתה מכולן מחוללות, דבח"מ י"ל דלחיי שעה לא חיישינן מדבכוב"כ ח"מ, ובתרי קטלי לא קטלית ליה, משא"כ במחוללות הא גם לתוספת טומאה יש לחוש דאטו מי שאכל שום כו'):

עכשיו נחזור לעניננו דלמעלה, לענין מסירת שמעון ליוסף ע"י האחים, דמדהוכחנו כשיטת הרמב"ם דפ' כר"ל דבעינן תרוייהו, ע"כ לא הוי מהני אפי' אי יחדו יוסף לשמעון, דהא עכ"פ לא הוי שמעון חייב מאסר לפי סברת האחים. אך כבר כ' הט"ז יור"ד קנ"ז ס"ק, דח"מ לאו דוקא מדינא, וה"ה בשהי' א' מהן ח"מ לגבי האנס יותר מחבריו. וי"ל דזהו מה שדקדקו חז"ל במדרש לספר לנו כאן, דשמעון הוא שהטיל את יוסף לבור תחילה, [ע' במדרשות], כלומר, וא"כ בצדק דרש יוסף מהם שימסרוהו לו עכ"פ לאחר שייחדו להם, (דאע"ג שעדיין לא התודע יוסף לאחיו, אך הא בם כבר ידע מרת נפשם, דבשל מעשה דיוסף הביא עליהם ד' את כל הרעה הזאת), לפי דהויין בי' בשמעון תרתי, ומותרים היו למוסרו אף לפי מש"פ רמב"ם כר"ל. בד"א אילו הי' שמעון לבדו אשם בדבר, ואינהו נקיים, אך באמת הא הי' ביד כולם להצילו, ואעפ"י דלאו כולם עבדי מעשה, מ"מ הא כולם עברי על ל"ת ע"ד רעך, [ע' חו"מ סי' תכ"ו, הרואה אח חברו טובע כו' ויכול להצילו כו' עובר כו'. ונהי דח"ו לומר על שבעי יה שעשו בזדון ובודאי מוטעים כדין היו מתחילה, אך בטעות זו הא שוה הי' שמעון להם, ועכשיו נוכחו כולם מטעותם], ולפי"ז הדר הוי להו כולם שוים, ואין היתר למסור את האחד, וכדאמרן (וכפי שהוכחנו דלא כמ"ש בס' תפל"מ), דבכולם שוים לרעה אין מוסרין:

וראה כמה מדוקדקים איפא עפי"ז סדרי המקראות והמדרשים. שאחרי שאמר לחם אחיכם אחד יאסר (ואליבא דרמב"ם צ"ל שגם ייחד להם את האחד) נתעוררה אצלם השאלה אם דבר זה מותר להם עפ"י הדין. ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו, כלומר אנחנו כולנו, ולא שמעון לבדו), אשר ראינו בצרת נפשו (וכדין הרואה את חברו טובע כו' החובה היתה על כולנו) בהתחננו אלינו בו', ומוסיף ע"ז המדרש: שהי' יוסף מתחבט לפני כאו"א מהם שיתמלא עליו רחמים" עפי"ז אין אלו הדברים דברים של צדוק הדין בלבד, (שא"כ אין כאן מקומם, וכמו שהקשינו למעלה), אלא דברים בעתם, להלכה ולמעשה, מה שראו להחמיר ע"ע בצדקתם, להורות כי כמוהם כשמעון כולם אשמים בדבר, ואין בדין שימסרו אותו להציל א"ע, היכי דשוין לרעה, וכמו שהוכחנו "ויען להם ראובן" ראובן בא עוד לחזק את הטענה, לאמר נהי דלענין גוף מעשה דיוסף עוד יש מקום לחלק בינינו לבין שמעון, דאיהו עביד מעשה ואנו חטאנו רק בשוא"ת, אך באמת דעו לכם כי לא את עון יוסף לבד פקד עלינו ד' הפעם, כי עוד יותר ממנו הרעונו לאבינו הזקן, עם הבשורה הנוראה והבדוי' כי טרוף טורף ילד זקוניו, ובערמה זו הלא בודאי כולנו שוין, כמונו כשמעון. "ויען להם ראובן הלא אמרתי אליכם (בנוגע ליוסף התריתי בכם) אל תחטאו בילד ולא שמעתם" (זאת ועוד אחרת): וגם דמו הנה נדרש" מוסיף המדרש דמו של יוסף ודמו של הזקן" ובנוגע "לדמו של הזקן" הא בודאי כולנו אשמים בשוה. ע"ז מספר הכתוב כי בטענה זו השתיק ראובן את כל המערערים, והסכימו כולם שלא למסור מצידם, עד שבא יוסף עצמו "ויקח מאתם את שמעון":

איך שיהי' הנה יצא לנו מדברינו דגורל לא עדיף מיחדוהו, וא"כ לר"ל דבעינן תרתי, יחדוהו וגם ח"מ, גם בגורל לחוד לא מהני גם הוכחנו דהלכתא כר"ל בזה, וכמו שפ' הרמב"ם (אף שהשיגו עליו הראשונים ז"ל): עוד הוכחנו דאפילו בהיתה אחת מהן מחוללת אין מוסרין בידים, וכרשב"א, (ותירצנו מה שהשיג עליו בדג"מ, יו"ד קנ"ז), גם נתברר לנו מדברינו דבהיו כולם חייבין ה"ז דומה כאילו היו הכל פטורין. (ודלא כמו"ש בס' תפל"מ) וזהו מה שרצינו לבאר במאמר זה. ואמנם חלילה לנו להכריע בדברים הכתובים ע"ד החידוד במה שנחלקו בו גדולי עולם, ואין אנו אלא כמעירים, לפי שנוגעות שאלות אלו לספק נפשות וע' מ"ש בנוב"י מהד"ת שם. ודו"ק:

ועפ"י דברינו דלמעלה הבנתי מאמר תמוה לחז"ל [מעילה, י"ז, א'] פעם אחת גזרו גזרה שלא ימולו את בניהם ושלא ישמרו את השבת כו' אמרו מי ילך לבטל הגזרות, ילך ר"ש בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי, ר"א בר' יוסי (כאן לא סיימו שהוא מלומד בנסים, מפני שלפי הנראה מן הש"ס שם עדיין בימי ילדותו של ראבר"י הוי מעשה) אמר להם ר' יוסי אילו הי' אבא חלפתא קיים הייתם יכולין לומר לו תן בנך להריגה. אמר להם רשב"י אילו הי' יוחי אבא קיים הייתם יכולין לומר לו כו' וכשהיו מהלכין בדרך כו' עכ"ד הש"ס, ומה נפלא הדבר דמעיקרא מאי קאסברי רשב"י וראבר"י שלא רצו לילך וטענו אילו הי' אבא קיים כו' ולבסוף מאי קאסברי שהלכו. ועוד מה זה שתלו טענתם באילו הי' אבא קיים. כאילו ח"ו משוא פנים יש בדבר:

ולענ"ד י"ל דמאמר זה מיוסד עפ"י הדין של המשנה דפ"ח דתרומות המובא למעלה, ועפי"מ שבארנו דאין שום נ"מ אם האנס מיחד או איזה אונס אחר מיחד את האחד יותר מחבריו, באופן שאין לשאול מאי חזית כמסירתו דהאיך, וכמו כן בודאי דאין שום נ"מ ם היחוד הוא להריגה או שהוא יחוד להצלה, דכש"כ אם אחד מהם כשימסר עלול הוא להנצל ולהציל גם חבריו עמו, יותר. מאינך, בודאי דזהו יחוד דידי', מדלא שייך תו לשאול עליו מאי חזית:

והנה כאן היו כולן בסכ"נ, דהא להעביר ע"ד היתה הגזרה, ובהכרח הי' שימסרוהו כולם, וגם ההליכה וההשתדלות לבטל הגזרות היתה ג"כ בסכנה, אלא שמיוחדים היו בזה רשב"י וראבר"י יותר מכל שאר ב"י, במה שהם היו מלומדים בנסים, ועלולים בהליכתם ובהשתדלותם להנצל וגם להציל, יותר משאר חבריהם הרי שהאונס עצמו כאילו יחד לו את אלה, לא יחוד דהריגה אלא יחוד דהצלה, ולענין דינא היינו הך, מדל"ש לשאול מאי חזית זהו מה שאמרו ילך רשב"י שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי ראבר"י", (ואף דאיהו אכתי בימי ילדותו הוי אך בטחו בזכות ר' יוסי אביו כמבואר למעיין בש"ס שה):

ממילא מובן דבחירה זו, שבחרו כל ב"י בהם, לכבוד גדול היתה לרשב"י ולר' יוסי, שהיא היתה עדות להם שאין בכל ב"י מלומדי נסים כמוהם (דאל"כ הדר אין זה יחדוהו לגבי דידהו, כמובן) וכבר ידוע מ"ש חז"ל [קדושין ל"א, ב'] הנשמע בדבר למקום אל יאמר שלחוני בשביל עצמי כו' אלא הכל בשביל אבא. במדת חכמים זו אחזו גם רשב"י ור' יוסי, לתלות כבוד הנסים שנעשו להם עד כה וגם כבוד הבחירה שנבחרו עתה בכבוד אבותיהם. איברא דאינה דומה זכות אבות בחיי האבות אל הזכות דלאחר מותם (וכעין מ"ש חז"ל [יומא ע"ה, ב'] בדיל רבה אכל תלמידא) וזהו מה שאמרו להם רשב"י ור' יוסי:,אילו היה יוחאי אבא קיים, אילו הי' אבא חלפתא קיים הייתם יכולין לומר לו תן בנך להריגה" ואין זה ל' תימא, אלא בניחותא, כלומר דעו שהנסים דעד עכשיו בשביל אבותינו היו, ואילו היו קיימים אז באמת הייתם יכולין לומר לכאו"א מהם "תן בנך להריגה", מדהוי זה כיחדוהו, דמה לי יחוד דהריגה ומה לי יחוד דהצלה:

אבל עכשיו משמתו האבות שבשבילם היינו מלומדים בנסים, הלא לא טובים אנחנו עוד מיתר הת"ח שבדור, וא"כ תו אין כאן לגבי דידן שום יחוד מצד האונס יותר מלזולתנו, והדר יש לשאול מאי חזית. ה ואמנם תלו רשב"י ור"י בכבוד אבותיהם אעפ"י שבלבם ידעו שגם הנסים דעד עכשיו בשביל עצמם היו. וכך היא המרה [ע' ש"ך יו"ד ר"מ ס"ק ט' בשם ב"י], וע"כ לא יפלא עוד שאעפ"י שאמרו מה שאמרו, מ"מ הלכו והכניסו א"ע לסכנה, מדידעו האמת שהאונס מייחד אותם יותר מזולתם:

(ובספר שו"ת כת"י של אבא מארי הגאון הג' כמהור"ר הלל שליט"א אב"ד דלובלין ראיתי שהביא גם הוא (בתשובתו להרה"ג מדובענקא) ישוב לד' הרשב"א בענין הירושלמי דפ"ח דתרומות המובא לעיל, ותמצית דבריו הרחבים שם, דבמסירת הנשים משום לתא דשפ"ד נגעו בה, היינו שמא תלך ותמסור א"ע לקטלא (כדין ג"ע יהוא"י), ומשום מאי חזית כו' אין מוסרין את זו להציל את האחרות. ומשו"ה לא פליג ר' יהושע גם בהא, כמו דפליג במ' י"א לענין ככר של תרומה. (ע' פי' הרמב"ם שם). וירושלמי י"ל דס"ל דבאמת אין חיוב לנערה המאורסה למסור נפשה, מדקרקע עולם היא, ורק מחששא דצנועות אין מוסרין את האחת ומשו"ה ס"ל בהיתה א' מהן טמאה דעכ"פ היא יצאה מכלל צנועות מוסרין אותה. אך רשב"א לשיטתי' דגריס בש"ס דילן בנערה המאורסה תיהרג וא"ת (פ' תוס' סנהד' שם ובר"ן פסחים) וממילא דמדינא חייבת למסור א"ע, וא"כ אפי' בטמאה אין מוסרין. ומדוקדק לשונו (הובא בכ"מ ה"ה מיסוה"ת) שכ' אבל אשה אם חללה א"ע פ"א תוסיף על חטאתה פשע כו' רצונו דנהי דיצאה מכלל צנועות מ"מ לא נחשדה שתעבור שנית, וא"כ לאו כל כמינייהו דאינך להציל נפשייהו בנפשה של זו וקצרתי מאד):

תוכן העניינים

המדרש והמעשה בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה