אור ברסלב

המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת וישב

פרשת וישלח

(לשבת חנוכה) [על דיני ההדלקה וברכותיה]. ת"ר מצות נ"ח כו' בש"א יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובה"א יום א' מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך כו' פליגי בה תרי אמוראי במערבא כו' ח"א טעמא דב"ש כנגד הימים הנכנסים וטעמא דב"ה כנגד הימים היוצאין, וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דב"ה מעלין בקדש כו', א"ר יוחנן ב' זקנים היו בצידן א' עשה כדברי ב"ש וא' עשה כדב"ה, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה גו"ט לדבריו מעלין בקדש ואין מורידין. [שבת כ"א, ב']. עוד שם [כ"ג, א']. יום ראשון מדליק מברך שלש כו' מכאן ואילך מדליק מברך שתים כו' מאי ממעט, ממעט זמן, ונמעוט נס, נס כל יומא איתא:

יש להבין במאי פליגי אמוראי בטעמייהו דב"ש ודב"ה, מאי נ"מ לדינא בטעמים הללו, ועוד כד מעיינת בהו בטעמים הראשונים אינם באמת טעמים מספיקים מצד הסברא, דאטו מי מסתבר טפי לכוין אל הימים הנכנסין לב"ש ואל הימים היוצאין לב"ה, והלא אין אלו אלא רמזים וסימנים לדעתי' דב"ש ודב"ה ולא טעמים לסברותיהם כמובן. וממה דא"ר יוחנן ב' זקנים היו בצידן כו' נראה שבא ר"י להכריע כטעמי בתראי, (כנגד פרי החג ומשום מעלין בקדש), וג"ז יפלא דסו"ס אכתי לא ידעינן מאי נ"מ לדינא בזה. גם זו שהקשו ז"ל גבי ברכה "ונמעוט נס", ומהדר נס בכל יומי איתא, תמוה מאד, דפשיטא הוא דנס בכל יומי איתא, והמקשן מאי קסבר: והנה נשאלתי למעשה במי שישיבתו בין הנכרים, והוא נתון תחת ידם, באופן שאין בידו להדליק נ"ח ולהניחו דולק עד כלות זמן שיעורו, וא"א לו אלא להדליק ולכבותו תיכף, מה דינו, אם ידליק ויברך עליו או אין שום מצוה בהדלקתו כיון שמדליק לכתחילה ע"מ לכבותו תיכף:

ואמרתי דלכא' תלוי הוא בתרי לישני שבש"ס [שבת, כ"א, ב'], נ"ח מצותה עד שתכלה רגל מה"ש כו' ל"צ דאי לא אדליק מדליק, אי נמי לשיעורא. הרי דלאידך לישנא יש קפידא בשיעור השמן כדי שידליק עד שתכלה רמה"ש, וכן סתם בשו"ע [או"ח תרע"ב, ס"ב], ובסי' תרע"ג שם כ' המחבר דכיבה בשוגג אין זקוק לה, ומינה דעכ"פ בכיבה במזיד לא יצא, וכ"כ להדי' בפרמ"ג א"א ס"ק י"ב שם, ובפרט בנ"ד שמתחילה בשעת הדלקה דעתו לכך לכבותו, וגדולה מזו כ' המג"א בשם הש"ג דאפי' בהדליקה במקום שהרוח מצוי זקוק לה, עיי"ש:

אולם הב"ח בסי' תרע"ב הביא חבל ראשונים, ר"ת וראבי"ה ור"י, דס"ל כלשון ראשון דאין שום שיעור למשך ההדלקה, נסורה איפא ונראה בסוגי' זו, אולי נמצא יסוד למחלוקת זו, במאי דפליגי הני תרי לישני, וממילא רוחא שמעתתא גם בספקא דנידון דידן, ואגב אורחא יתבארו לנו הדקדוקים שדקדקנו לעיל בטעמייהו דב"ש ודב"ה ועוד שאלות אחדות באותה סוגי': ותחילה אומר שעל עדותו של ראבי"ה בשם ר"ת לפסוק כלישנא קמא, דאין שיעור למשך זמן ההדלקה, קשה לי, דלכא' תבר ר"ת לגזיזי' מהא שהביא הרא"ש בשמו [בפ"ק דפסחים], דכל מצוה שיש לה משך זמן מברכין בלמ"ד, כמו לישב בסוכה להניח תפלין, וכן בנ"ח יש שיהוי למצותה כו' עכ"ל הרא"ש בשם ר"ת. הרי להדי' שיטת ר"ת דנ"ח יש שיעור להדלקתה, ודלא כראבי"ה. ואם שהק"נ כלל ט' ס"ק מ"א שם חתר ליישב ד' הרא"ש הללו, אף ללישנא קמא, דזו שהייתה מה דאי לא אדליק מדליק עיי"ש. אך דבריו נפלאו מני, דא"כ גם נטילת לולב יש שיהוי למצותה, דהא מצותה כל היום ואי לא נטל יטול, והלא בלולב בעל מברכינן, ואיזו מצוה אין לה שיהוי בכה"ג, והלא כל מ"ע שהז"ג הכי הויין, דזמנן או כל היום או כל הלילה, וע"כ דלר"ת כיון דעצם מעשה המצוה אין לה שיהוי, בעל צריך לברך, ואי נימא דגם בנ"ח לעצם זמן הדלקתה אין לה שיעור, וכל"ק, א"כ נ"ח עוד מיגרע גרע מלולב, דהתם אי לא נטל זמנו כל היום, ובנ"ח אי לא אדליק אין זמנה אלא חצי שעה דלא כק"נ, והדרא קושיתנו:

ואף אי נימא דמה שכלל הרא"ש גם נ"ח עם המצות שיש להן שיהוי אין זה מגוף ל' ר"ת, והרא"ש הוא דקאמר לה לשיטת עצמו [בפ"ב דשבת] דס"ל דצריכה שיעור, ואליבא דכללא דר"ת, דבכה"ג בלמ"ד מברכינן [וכ"מ באמת מל' הריא"ז בשטה"ג פ"ק דפסחים, שהזכיר שם ג"כ ד' ר"ת, ומנה בתוך המצות שיש להן שיהוי כגון תורה, ציצית, תפלין, ולא הזכיר נ"ח עמהן] מ"מ עדיין תקשי לראבי"ה בשם ר"ת מגוף מטבע הברכה של נ"ח, דהא ש"ס ערוך הוא [שבת כ"ג שם] כיצד מברך כו' להדליק נ"ח כו' הרי דפשטות ל' הש"ס כלישנא בתרא, דיש שיעור לשמן דנ"ח, דהא לשיטת ר"ת פ"ק דפסחים זב"ז תלי':

איברא דבאמת גם הא דמברכין בנ"ח להדליק, בלמ"ד, אין זה פשוט כ"כ, אע"ג דכ"ה נוסחת ש"ס דילן. דבירושלמי [פ"ג דסוכה] איתא, בנ"ח מאי מברך, אמר רב אקב"ו על הדלקת נ"ח. ובב"י בשם ש"ל [וכן בחי' אנ"ש פ"ק דפסחים בשם ס' תני'] תפס עיקר כנוסחת הירושלמי, ורצה לדחות גי' הש"ס דילן, ולאמר שהוא ט"ס, עיי"ש. והוא פלאי:

ובאשר כל הראשונים (לבר מב"י) לא חשו להא דירושלמי, וגם עמא דבר כנוסחת ש"ס דילן, ע"כ נלענ"ד לבאר דעתם, ע"ד הפלפול קצת, ונחזה דמירושלמי באמת אין ראי' כנגדם וכנגד מנהגנו:

דהנה עוד יש להעיר בסוגי' זו על שני דברים: א) הדקדוק הקשה שעמדו עליו כבר האחרונים בהא דאיתא שם בש"ס אר"ז אמר רב פתילות ושמנים שא"ח כו' מדליקין בהם בחנוכה כו' אר"י מ"ט דרב קסבר כבתה אינו זקוק לה כו' אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה משמי' דר' יוחנן וקבלה. עכ"ל הש"ס. והוא תמוה, מ"ט לא רצה אביי לקבל האמת משמי' דרב, או ממי שאמרה, ורק מדר' יוחנן קבלה, וכבר העירו ע"ז בעלי הפלפול ותלו עליו שלטי גבורתם. ב) עוד קשה לי בסוגי' זו, במה דא"ר יוחנן ב' זקנים היו בצידן א' עשה כד' ב"ש ונתן טעם לדבריו כו' וא' עשה כד' ב"ה ונ"ט לדבריו כו', והלא בש"ס [יבמות, ט"ו]. אפלגי אמוראי אי עשו ב"ש כדבריהם, ולחד מ"ד לא עשו, ועיי"ש בתוס' שהקשו מכ"ד דמוכח שעשו, ולמה לא הוכיחו מש"ס ערוך דהכא, היינו מאותן הזקנים שהיו בצידן, ואף דבפשוט ניחא דמרא דהאי מימרא דב' זקנים הוא ר' יוחנן, ואיהו הא קאמר התם ביבמות דעשו ועשו, מ"מ ק' הא ר"י עובדא קאמר, ובודאי נאמנה עדותו אף לר"ל ולרב, ואיך פליגי ר"ל ורב ואמרו לא עשו והא בצידן עשו כדברי ב"ש:

וביותר תקשי לאביי, דס"ל התם ביבמות דבשני בת"ד בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו, ולדידי' מוכרחים לומר דב"ש וב"ה שני בת"ד בשתי עיירות הוו, ואי הוו בעיר אחת אה"נ דלא היו עושין ב"ש כדבריהם אף לר' יוחנן, עיי"ש בסוגי', והא ב' זקנים הללו דש"ס שבת שניהם בעיר א' הוו, היינו בצידן כדאר"י, ואיך עשה א' מהם כדברי ב"ש:

(וע' מ"גא או"ח תצ"ג, ס"ק ו' דלמסקנא אף בדבר שאינו אלא משום מנהג שייך בי' לא תתגודדו):

ונלענ"ד לחדש, דעד כאן לא ס"ל לרב לא עשו ב"ש כדבריהם אלא היכי דפליגי ב"ש וב"ה בסברא או בהלכה, דאז יש מקום לומר כיון דב"ה רובא, (או משום שיצתה ב"ק כב"ה), דצריכין היו גם ב"ש למיעבד כב"ה משום אחרי רבים להטות, משא"כ היכי דפליגי במלתא דתלי' במציאות, למר הכי הוי מעשה, ולמר להיפך, ואה"נ דאי הוו מודי ב"ה לב"ש דכותייהו הוי עובדא או לא היו חולקים עליהם כלל בפלוגתא כה"ג לא שייך כלל לכוף לב"ש למיעבד כב"ה, דאטו משום דב"ה רובא אין ב"ש רשאים לסמוך אקבלתם בענין התלוי במציאות והלא לענין עדות לא אזלינן כלל בתר רובא, דתרי כמאה, ואולי גם במלתא דתלי' בקבלה ובמציאות ל"ש אחרי רבים להטות: ואם תצדק הנחה זו (אף דצריכא עיונא מכ"מ בש"ס, ואכ"מ) אז אשכחינן פתרי, וכמו שנבאר. דידוע מה שהקשה הב"י [או"ח סי' תע"ר] למה עושין ח' ימים, הא הי' שם שמן כדי להדליק עכ"פ לילה אחד, וא"כ בלילה הראשון לא הי' שם נס. ותי' הב"י דתיכף חילקו את השמן לח' חלקים שוים, עיי"ש שתירץ עוד ב' תירוצים (שנשאר הפך מלא, או שנשארה המנורה מלאה בבקר) והכל בסגנון אחד, ובטו"ז תע"ר שם תירץ דבלילה הראשונה אמנם נדלק כל השמן, אלא שנשתייר בו משהו כדי שיוכל הנס לחול, יש מיש, והוא עפי"ד הזוהר עיי"ש:

(ועפי"ד הט"ז הללו שמעתי בשם אא"ז הגאון ר' משה יצחק זצ"ל לבאר דרך צחות את ד' הפייטן לסדר חנוכה "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, בני בינה, ימי שמונה קבעו שיר ורננים". רצונו דכיון דלנס ההדלקה שבליל השני הוצרך נס השיור דליל הראשון (כדי שיחול הנס יש מיש, וכד' הט"ז) ע"כ שפיר קבעו את הנס שמונה ימים ולא שבעה. וזה"א: "מנותר" קנקנים נעשה נס כו' ע"כ בני בינה קבעו "ימי שמונה"):

ונלענ"ד די"ל נ"מ רבתא לדינא בין שני התירוצים הללו, דידוע שכל נס עיקר חשיבותו הוא בשעת חידושו, ומשהוא מתחיל להתמיד ולהתמשך כבר הוא יוצא מגדר הנס ומתקרב אל גדר הטבע (שהלא גם הטבע עצמו אינו אלא נס מתמיד, ממפלאות המחדש בטובו כו' מעשי בראשית). אימתי אין לך בנס המתמיד אלא שעת חדושו כשהוא מתמיד ומתמשך הכל באופן שוה, ובאיכות שוה, אך אם הולך הוא ומתגבר תמיד, הרי בכל זימנא וזימנא איכא תוספת הנס:

הנחה זו תאיר עינינו להבין סברת המקשן והתרצן שבש"ס בענין ברכת נר חנוכה, "ליל ראשון המדליק מברך שלש כו' מכאן ואילך המדליק מברך שתים, מאי ממעט כו' ופריך "ונמעוט נס", ומשני אנס בכל יומי איתא". וכבר תמהנו למעלה בראש מאמרנו, המקשן מאי קסבר, ומהי"ת למעט נס, ולדברינו ניחא, דאולי כבר נפלה מחלוקת זו באיכות הנס (גופא דעובדא היכי הוי אי כב"י אי כט"ז) גם בימי הש"ס, המקשן סבר דכב"י הוי מעשה, היינו שנתחלק כל השמן לשמונה חלקים שוים, ובדרך נס הספיק לכל לילה שמינית השיעור, נמצא שלא הי' שם שום תוספת נס בשאר הלילות, אלא שאותו הנס עצמו של הלילה הראשון חזר ונשנה ח' פעמים, ובכה"ג ודאי אין לך בו אלא משעת חדושו (דמאז ואילך כבר הי' לנס מתמיד): וזוהי סברת המקשן "מכאן ואילך כו' "נמעוט נס'" כלומר נהי דאדלוקי ודאי מדלקינן כל ח', (דאל"ה אין לך שום היכר גם לניסא דליל ראשון, כמובן) מ"מ ברוכי ברכת הנס לא נברוך אלא בליל קמא, היינו בשעת חדושו. וע"ז השיב לו התרצן "נס בכל יומי איתא" כלומר לא כדסלקא אדעתך שנתחלק לח' חלקים שוים, אלא כט"ז הוי מעשה, היינו שבליל א' נדלק כמעט כל השמן, לבר ממשהו, ובליל ב' נשתייר משהו מן המשהו. וכן להלן בכל לילה ולילה, ולפי"ז חזר ונשנה הנס בכל ח' הלילות לא בערך שוה, אך בתוספת הנס בכל לילה במדה שנתקטן שיעור המשהו, וא"כ "נס בכל יומי איתא" [ואולי לזה נתכוין הרי"ף ז"ל פ"ב דשבת שם, באריכות לשונו הלכך מברכינן אניסא בכל יום מתמני' כו' הואיל בכל יום ויום הי' הנס מתחדש כו', רצונו דבכיו"י אתוסף ניסא באיכותו]:

ואלולא דמסתפינא אמינא דגם בזמן מוקדם הרבה, היינו בימי ב"ש וב"ה, כבר נפל ספק זה בישראל, והי' בזה קבלות שונות, היינו לפי קבלת ב"ש, מתחילה לחלקים שוים נתחלק השמן, ולפי"ז הכי נכבד הי' הנס דליל ראשון, בשעת חידושו, דמאז ואילך כבר התחיל הנס להתמיד ולהתרגל, הכל באופן אחד, וממילא שהי' היכר הנס הולך הלוך וקטון:

זוהי סברת ב"ש: "ליל א' מדליק ח', מכאן ואילך פוחת והולך". ס"ל דבה במדה שהיתה חשיבות הנס פוחתת והולכת, כך צריך גם פרסומא דניסא דא ע"י ההדלקה להיות פוחת והולך:

אך לפי קבלת ב"ה לא כך הי' מעשה, אלא דבליל א' נדלק כמעט כל השמן ונשתייר רק משהו (וכד' הטו"ז) ובליל ב' הספיק המשהו ונשתייר משהו דמשהו, וכן להלאה, נמצא דבאיכותו אתוסף ניסא והי' הולך ומתגבר בכל לילה, זוהי סברת ב"ה: "בליל א' מדליק א' ומכאן ואילך מוסיף והולך", כמו שהי' גם עצם הנס מוסיף והולך בכל לילה לפי קבלת ב"ה:

עפי"ז כבר ניחא קושיתנו, מה דנמצא בצידן א' מב' זקנים שהי' עושה כד' ב"ש, ואעפי"כ לא נסתייע ממנו בש"ס יבמות י"ד להוכיח כמ"ד עשו ב"ש כדבריהם. שהלא הנחנו למעלה דאף למ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם עד כאן ל"א למלתי', אלא במלתא דשייכי בה אחרי רבים להטות, היינו כשנחלקו במלתא דתלי' בסברא, משא"כ במה שתלוי במציאות ובקבלה, וא"כ בנ"ד שלפי דברינו משו"ה אמרי ב"ה מוסיף והולך משום דלפי קבלתם גם מעשה הנס הי' מוסיף והולך ואה"נ אי הוו מודי ב"ה לב"ש בעצם המעשה דלאו הכי הוי אז הוו מודי להו גם לדינא דהדלקה, דפוחת והולך, ובכה"ג שפיר מצו תלמידי ב"ש לסמוך אקבלתם, אף למ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם. (כ"ז נצטרך לומר אליבא דמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם, אך אליבא דמ"ד עשו אין הכרח לומר דפליגי במציאות, וי"ל דבסברא פליגי, כמובן, ולהלן יבואר):

והנה להב"י לא הי' שם שום נס בגוף ההדלקה רק בזמן ההדלקה, דהרי מקצת שמן לתחילת ההדלקה הי' שם גם בדרך הטבע (מדחילקוהו לד' הב"י לח' חלקים שוים) ורק בשיעור משך ההדלקה מה שהספיק המועט לזמן מרובה בזה הי' עיקר הנס. ולפי דעה זו כשידליק איש נ"ח ויכבה תיכף אז אין בזה שום זכר והיכר הנס, כמובן. אולי זוהי סברת המ"ד בש"ס בנ"ח "כבתה זקוק לה", דאיך לא יהי' נזקק לזמן הדלקתה והלא הזמן זהו עיקר הנס לפי דעה זו. [ואע"ג דגם מ"ד זה בודאי לא פליג אהא דכ"ה דמוסיף והולך, מ"מ זה לק"מ שכבר אמרנו דלמ"ד עשו והכי מסקנת הש"ס יבמות לא תלי' זה בזה כלל]. משא"כ להט"ז שלא חילקו את השמן, וכולו ניתן במנורה בליל א', ובדרך נס נשתייר משהו כדי להדליק בו בליל ב', כבר הי' נס בעצם ההדלקה (ולא בזמנה לחוד) ולדידי' שפיר י"ל דכבתה אינו זקוק לה, דדי היכר נס במה שהדליק לחוד. (אלא שיש לשאול ע"ז מנס דליל ראשון, וי"ל):

והנה אנן קיי"ל [באו"ח תרע"ג] כבתה אינו זקוק לה, וע' במחבר שם שכ' וז"ל הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה א"ז לה". והקשה שם בט"ז ס"ק ח' הא בש"ס מוכח דלא חלי כלל בהא אי הדלקה אי הנחה עו"מ. עיי"ש. ולפי דרכנו י"ל מובן אחר בד' המחבר הללו, במ"ש הדלקה עושה מצוה, דלא בא כלל לאפוקי ממ"ד הנחה עו"מ, (כמו שהוא בש"ס) אלא כך ר"ל שבעצם ההדלקה (ולא בזמנה לחוד) כבר ניכר הנס (היינו במה שנשתייר משהו בליל א' כדי להדליק בו להלאה) וממילא דכבתה אינו זקוק לה, וכדאמרן. [ואף שבב"י גופי' בסי' תע"ר לא הזכיר לתי' של הט"ז מ"מ אין מזה סתירה לדברינו כאן כמובן, ואכמ"ל]:

עפ"י הדברים האלה, כד אתו רבנן קמי' דאביי ואמרו לי' משמי' דר"י אמר רב כבתה אינו זקוק לה לא הוי מצי אביי לקבלה מני', דאביי סבר שרב לגרמי' הוא דאמר, ולשיטתי' אזיל דס"ל ביבמות י"ד שם לא עשו ב"ש כדבריהם, ולפי"ז תקשי עלי' מהא דב' זקנים שבצידן שא' עשה כדב"ש, (ובפרט לאביי דבעיר א' ודאי לא עשו, והא צידן עיר א' הואי), וע"כ צ"ל לרב דשא"ה, דב"ש וב"ה במציאות פליגי, ולפי קבלת ב"ה הנס הי' מוסיף והולך ומשו"ה ס"ל מוסיף, ולב"ש הנס הי' פוחת והולך ומשו"ה ס"ל פוחת והולך גם בהדלקה, וכדאמרן. וכיון דאנן אף בהא כב"ה ס"ל, ע"כ שפיר הוכרח רב לומר דכבתה אינו זקוק לה, מדהי' הנס בעצם ההדלקה לט"ז, ולא בזמנה לחוד וא"כ די במה שהדליק לבד:

כ"ז לשיטת רב, וכך סבר אביי דרב בזה לטעמו אזיל, דס"ל ביבמות לא עשו ב"ש כדבריהם. ולפי"ז לדידן הי' צריך הדין להשתנות, לפי שכבר הוכיחו התוס' ביבמות מכמה סוגיות דבאמת עשו ב"ש כדבריהם, הדר אין שום הוכחה דבמציאות פליגי ולב"ה בעצם ההדלקה הי' הנס, ואכתי י"ל דלכו"ע כב"י הוי מעשה, ובין לב"ש בין לב"ה הי' הנס בשיעור השמן דוקא, וא"כ ע"כ כבתה זקוק לה, עד שידלק כל השיעור, ומשו"ה לא קבלה אביי מדר' ירמי', לפי שאמרה משמי' דרב:

אך כשהדר אמרוה קמי' דאביי משמי' דר' יוחנן והא איהו הוא בר פלוגתי' דרב ביבמות, וס"ל שם דעשו ב"ש כדבריהם, ולדידי' ל"ק מעובדא דצידן כלל, ומדאעפי"כ אמרו לאביי משמי' דר' יוחנן כבתה אינו זקוק לה, ש"מ דלא תלי זב"ז כלל. והיינו מ"ד הש"ס "אמרוה לאביי משמי' דרב ולא קבלה, משמי' דר' יוחנן וקבלה":

ואולם אף לפי"מ דמסקינן דרב ור' יוחנן שוין בהא דכבתה א"ז לה, עדיין יש מקום לדברינו הראשונים לחלק בין מ"ד עשו ב"ש למ"ד לא עשו, ולא לגמרי שוין רב ור"י בזה, היינו דלרב דס"ל לא עשו נימא כדמעיקרא דע"כ פלוגתייהו דב"ש ודב"ה בנ"ד במציאות תלי', אי המעשה דנס הי' מוסיף והולך אי פוחת והולך, ומדצריכינן למימר עפי"ז דאליבא דב"ה כט"ז הוי מעשה, דבעצם ההדלקה הי' הנס ולא בשיעורא לחוד, א"כ מה דאמרינן כבתה א"ז לה, היינו לא לבד בשנתן בה כשיעור וכבתה אח"כ בתוך זמנו בדרך מקרה, אלא אפילו מתחילתו אינו זקוק לשים בו שמן כשיעור כדי שלא יכבה, דרק להדליקו לבד הוא צריך, מדהי' גם הנס בעצם ההדלקה. ואליבא דר' יוחנן (דאיפשר לומר כב"י הוי מעשה ועיקר הנס בשיעור ההדלקה הי'), נהי דס"ל אליבא דאמת ג"כ דכבתה א"ז לה, מ"מ א"ז אלא בנתן בו לכתחילה שיעור שלם ואז ס"ל לר"י דדי כבר היכר הנס גם בזה, אך עכ"פ הא מיהות בעי, שלא יחסר בו לכתחילה שיעור השמן הקבוע, שאם גם דא חסר אין כאן (לשיטת הב"י) היכר נס כלל:

ואולי י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני בש"ס: דלישנא קמא ס"ל "דאי לא אדליק מדליק", אך לכמות השמן אין לה שיעור כלל, והיינו כרב. ול"ב אמר "אי נמי לשיעורא", דעכ"פ למדת השמן לכתחילה איכא שעורא שיהי' עכ"פ ראוי להדלקה, והיינו כר' יוחנן:

וכיון דזכינו דהני תרי לישני חדא אליבא דרב וחדא אליבא דר' יוחנן, עתה נשוב לשיטת ר"ת בפ"ק דפסחים, דכל שיש שיהוי למצותה בלמ"ד מברכינן, ונחזה דלפי דברינו לעיל לא לבד שלא תקשי אשיטת ר"ת מענין חנוכה מה שהקשינו למעלה, אלא דסיוע נמי איכא, דש"ס דילן אליבא דר' יוחנן וכהלכתא אזיל, והיינו כלישנא בתרא דהשיעור לעכובא, (עכ"פ לנתינת השמן לכתחילה כדי שידלק כל הזמן) ולפי"ז מקרי נ"ח יש שיהוי למצותה, ובכה"ג לד' ר"ת בלמ"ד מברכינן, והיינו מה דקאמר הש"ס דילן מאי מברך אקב"ו "להדליק נ"ח", משא"כ הירושלמי פ"ג דסוכה דלהדי' אליבא דרב אזיל, ולרב לשיטתי' כבר הוכחנו דס"ל דנ"ח ל"ל שיעור לא בתחילה ולא בסוף, ע"כ שפיר אמר בירושלמי שם "בנ"ח מאי מברך אמר רב אקב"ו על הדלקת נ"ח". והיינו ממש כשיטת ר"ת דמצוה שאין לה שהות בעל מברכינן, דהא לרב גם נ"ח כאחת מהן, וכדאמרן:

הוא אשר דברנו דע"מ שכ' הרא"ש פ"ק דפסחים בשם ר"ת לא לבד דל"ק עליו מד' הירושלמי פ"ג דסוכה אלא דסייעתא נמי איכא. וניחא מה דלדינא דחו כל הראשונים לנוסחת הירושלמי (לבר מס' תני'), משום דבאמת אף הירושלמי רק אליבא דרב הוא דאמרה וכדאמרן משא"כ לדידן בלמ"ד צריך לברך:

ברם על מה שהעיד ראבי"ה בשם ר"ת (כדמייתי לי' ב"ח בסי' תרע"ב), לפסוק הלכתא כלישנא קמא דאין שיעור לשמן, ע"ז ודאי קשה מנוסחת הברכה דנ"ח אליבא דש"ס דילן, ולראבי"ה עכצ"ל דר"ת באמת כש"ל ס"ל, שתפס נוסחת הירושלמי לעיקר לברך בעל ולא בלמ"ד, (ואולי זוהי שיטת התני' שבב"י) ודמה שמנה הרא"ש פ"ק דפסחים לנ"ח בהדי הנך דיש שיהוי למצותן זה אינו מגוף ל' ר"ת, וכמו שהוכחנו למעלה גם מד' הריא"ז בשם ר"ת המובא בשטה"ג פ"ק דפסחים:

עכ"פ לפי"מ שהעלינו דכל הראשונים שדחו להא דירושלמי מהלכה הוא משום דס"ל דרב לטעמי', דס"ל לא עשו ב"ש כדבריהם, ומשו"ה מסתעף לדידי' דאין שיעור להדלקה, א"כ יהי' מוכח מזה לדידן להיפך דכלישנא בתרא עיקר, דיש שיעור להדלקה, ועכ"פ נתינת השמן לכתחילה כפי שיעורו ודאי מעכב, וא"כ לענין שאילא שנשאלתי, והבאתי למעלה, במי שישיבתו בין הנכרים, באופן שאין בידו להדליק נ"ח רק בכדי שידליקנה ויכבנה תיכף, אם יברך על הדלקה זו, נלענ"ד דמכל מה שביארנו מוכח ממ"נ דלא יברך: דהא לשיטת רוב הראשונים כלישנא בתרא עיקר, דבעי שיעורא לכתחילה, וכיון שזה דעתו לכבותה תיכף ה"ז כמי שנתן לכתחילה שמן פחות מכשיעור או כמי שהדליק במקום שהרוח מצוי, ולא יצא י"ח הדלקה כלל, ומידי הוא טעמא לחייבו בברכה אלא לר"ת. (אליבא דראבי"ה דס"ל ל"ק עיקר ולא בעי שיעורא). והלא כשיברך זה, כמנהגנו יברך, היינו להדליק נ"ח, דהא כן עמא דבר, וא"כ ממנ"פ לאו שפיר עביד, להחולקים על ר"ת הא לא בעי ברוכי כלל, ולר"ת הא אין מברכין בלמ"ד אלא ביש שיהוי למצותה, והא להדלקתו של זה אין שיהוי, וא"כ תהי' מעשה הדלקתו של זה ונוסח ברכתו סותרין זא"ז והוי כעין תרי קולי דסתרי אהדדי [וכעין מ"ש בברכות כ"ז גבי פלג המנחה. ע' או"ח רל"ג. וס' כעין זו נזכרת גם בס' בנין אריאל [הובא בש"ת סי' ק"ח] לענין תפילת תשלומין דר"ח בערבית של יום ב' דר"ח, עיי"ש שכ' בדומה לזה דתפילת התשלומין עם נוסח התפילה סתרי אהדדי] ובפרט לפי"מ שהעלינו שהדעת מכרעת דלישנא קמא דש"ס אליבא דרב בירושלמי אזיל, ור' יוחנן פליג. (וגם במרדכי פ"ק דפסחים כ' אף אליבא דר"ת דנ"ח יש לה שיהוי, וזה דלא כראבי"ה בשם ר"ת, ודוק). וספק ברכות להקל:

כ"ז לענין ברכה, אך אדלוקי ודאי מדליק, חדא דמאן ספון לדחות ד' ראבי"ה בשם ר"ת ור"י דפסקי כלישנא קמא, ועוד דגם ע"ז שכתבנו דמדליק ודעתו לכבותו לא עדיף ממדליק פחות מכשיעור לכתחילה עדיין יש לפקפק, דהא עכשיו כשמדליק כשיעור מדליק, ובכבויו שלאח"כ אנוס הוא, ומהי"ת לפוטרו עכשיו ממצוה דרמי' עלי' בשביל האונס שיבא לו לאח"כ. (וכעין מ"ש הרמב"ן הובא בב"י או"ח של"א דאין למצוה אלא שעתה, אע"ג דיש לחלק קצת):

נחזור לדברינו הראשונים דמשו"ה לא קבלה אביי משמי' דרב להא דכבתה א"ז לה משום דסבר רב לטעמי' דלא עשו ב"ש, ומוכרח לומר דב"ש וב"ה במציאות פליגי, אי מעשה הנס הי' מוסיף והולך, אי פוחת והולך וכדלעיל, ורק כשאמרו לי' משמי' דר' יוחנן קבלה, דהא ר"י הוא דאמר עשו ב"ש כדבריהם, וע"כ לא תלי זה בזה:

ומעתה יתבררו לנו היטב ד' הש"ס המוצגים בראש מאמרנו זה: ב"ש אומרים יום ראשון מדליק ח' כו' בה"א יום ראשון מדליק אחת כו' פליגי בה תרי אמוראי כו' ח"א טעמי' דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמי' דב"ה כנגד ימים היוצאין. וכבר אמרנו למעלה דאין אלו טעמים אלא סימנים, ולדברינו היא הנותנת, דס"ל למ"ד זה כרב, דבעלמא לא עשו ב"ש כדבריהם:

(ע' ירושלמי פ"א דיבמות ה' ו' ובפ"מ שם אהא דאמר ר' יוסי בר בון, עד שלא בא מעשה לפני ב"ה כו' משבא מעשה לא הי' ב"ש נוגעין בו. עיי"ש הרי דר' יוסי בר בון להדי'):

ומדהכא עשו, ש"מ דבמציאות פליגי, היינו דלפי קבלת ב"ש הי' היכר הנס פוחת והולך (כס' הב"י), ולפי קבלת ב"ה הי' מוסיף והולך (כס' הט"ז), ולפי"ז באמת א"ל כלל לתת טעמים לפלוגתתם (דלאו בסברא תלי' מלתא) ורק סימנים נתן בהם, לב"ש כנגד הימים הנכנסין ולב"ה כנגד הימים היוצאים: אך אידך אמורא י"ל דכמ"ד עשו ב"ש ס"ל. ולדידי' אין הכרח לומר דבמציאות פליגי, וי"ל דבטעמא פליגי, וא"כ יש לדעת מאי טעמייהו, זהמ"ש "וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג (זהו כבר טעם מספיק באמת, דס"ל ב"ש דמפרי החג מסתבר למילף) וטעמא דב"ה מעלין בקדש" (היינו ג"כ מלתא דתלי' בסברא דלהעלות עדיף):

ובא וראה מה מכונים לפי"ז ד' ר' יוחנן כאן: א"ר יוחנן ב' זקנים היו בצידן א' עשה כדברי ב"ש ונתן טעם לדבריו כנגד פרי החג וא' עשה כדב"ה ונתן טעם לדבריו משום מעלין בקדש כו'". פי' ר"י לטעמי', דאיהו מארא דמימרא שם ביבמות, דאף בעלמא עשו ב"ש כדבריהם, בא לאפוקי כאן מאותו מ"ד דבמציאות פליגי (ורק סימנים נתנו בדבריהם) והודיענו ר' יוחנן דאף שהי' בצידן א' מב' זקנים שעשה כדב"ש אעפי"כ אין מזה הכרח לומר דבמציאות פליגי, (דאפילו היכי דפליגי בטעמא ס"ל לר' יוחנן עשו ועשו ב"ש כדבריהם), ואה"נ דגם הכא בטעמא פליגי, למר ילפותא דפרי החג עדיפא, ולמר מעלין בקדש עדיפא:

הוא הדבר אשר דברנו מראש, דבמאי דאיפלגי הני תרי אמוראי דמערבא, בטעמייהו דב"ש ודב"ה, נ"מ רבתי יש לדינא, לענין ה' חנוכה בפרט, ולענין מנהג ב"ש במחלקותיהם עם ב"ה בכלל, ור' יוחנן שבא להכריע ביניהם הלכתא אמר, ולשיטתי' אזיל:

ואיידי דאיירינן בדברינו הנ"ל יתיישב לנו גם מ"ש הש"ג הובא במג"א ס"ק ב', דבמקום שנהגו לבטל ממלאכה כל ח' הימים יש לבטל המנהג, ודי ביום ראשון ושמיני. והוא תמוה, דמאי אולמי' דיום א' וח', ואע"ג דבש"ג שם כ' דומי' דפסח וסוכות, מ"מ ע"כ לא זהו הטעם העקריי, דהתם מתחילה כך גזרה תורה לקבוע יו"ט בימים אלו, משא"כ בחנוכה הא חשיבות כל ח' הימים שוה היא:

אולם לפי"מ שהסברנו לעיל בשני תירוצי בתראי דב"י יש לישבו, דכמו שגדול כבוד יום הראשון לפי ס' הב"י, לפי שאז היתה שעת חידוש הנס, כך חשוב יום השמיני שבו נשאר הפך ריקן וחזר לטבעו, שאלמלי הי' הנס מתמיד גם להלאה אז כבר חדל מהיות נס לגמרי. ויום חזרת הדבר לטבעו הוא שגלה על הנס של שמונת הימים שעברו, ושניהם כאחד ליום א' ויום ח') טובים מן האמצעיים. והבן:

עוד אחת אעיר אגב אורחא, דעל קושית הב"י, דה"ל לקבוע רק ז' ימים ולא ח' נמצא עוד תירוץ א', והוא במהרש"א [חולין נ"ה] עפי"מ דאיתא התם דכלים מסאה ועד סאתים טהרתן עד חצי הלוג. והנה באמת גם המנורה נטמאה וכל הכלים, וע"כ הוצרכו להדליק בשברי כלי חרס שיצאו מידי טומאתן, היינו בשברים המחזיקים פחות ממחצית הלוג, נמצא שאף שהי' להם בליל א' די שמן לאותו הלילה, מ"מ מפני חסרון הכלי הוכרחו גם בליל ראשון לשים בו פחות מכשיעור (היינו חצי לוג ללילי טבת הארוכים, כידוע), ואעפי"כ הספיק בדרך נס לכל אותו הלילה. עכ"ד מהרש"א בחולין שם:

וגם סגנון תירוץ זה הוא מעין סגנון התירוצים שבב"י דלעיל. אולם באמת ד' מהרש"א תמוהים, דאמנם כן שהגדול שבכלים שהוזכר בש"ס חולין הוא מסאה ועד סאתים, אך באמת במשנה דפ"ב דכלים יש גם שיעורים גבוהים מזה, מסאתים ועד ה' סאה, בלוג, כו' עיי"ש. וא"כ מהי"ת לומר שנטלו דוקא שברי כלים מסאה ועד סאתים, וסמכו אניסא, הא אפשר הי' בשברי כל"ח של ה' סאה, ששיעורו עד לוג שלם. אמנם נלענ"ד דצדקו דבריו. שאם נטלו שברים ודאי שלא נטלום מן הכל"ח שנמצאו (כמ"ד לא עשו ס"ל. וידוע דר"י בר בון דירושלמי איהו ר"י בר אבין דש"ס דילן. והנה הני תרי אמוראי דבש"ס שבת שם חד מינייהו איהו ר' יוסי בר אבין עיי"ש. קרוב איפא לאמר דאיהו לשיטתי' הוא דאמר כנגד הימים היוצאים כדי לתרץ ע"מ שכאן עשו ב"ש כדבריהם. משום דבמציאות פליגי וכמבואר. ודו"ק): במקדש עצמו, דהא זהו א' מי' נסים שהיו במקדש, שברי כל"ח נבלעין במקומן, וכדאיתא באדר"נ פ' לזה]. ואע"ג דמשמע דרק בכלי חרס שבשלו בהם חטאת אמרו, שהי' דינם בשבירה, ע' בבנ"י שם באדר"נ, מ"מ הא כל"ח אחרים לא היו שם במקדש, דהא כל המדות כל"ש היו ונתקדשו, וממילא שלא היו כלי חרס, ועוד שלא היתה שם מדה גדולה יותר מהין ועשרון [ע' מנחות פ"ז]. כן ודאי שלא שטטו בחוצות ירושלים לבקש להם שברי כל"ח מן השוק. ואם נטלו ודאי שנטלו מאותן הכלים שנשתמשו בהם לצרכי המקדש, (ושהיו מונחים במחיצות הר הבית), היינו החביתין של נסכים, ואותן החביות של חרס היו [ע' תענית ה', ג' משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים כו'], ומשבריהן, שהיו מצוים בודאי בשכונת המקדש, מהן נטלו (לפי"ד מהרש"א) לצורך ההדלקה כדי להדליק בטהרה. והנה איתא במשנה [מנחות פ"ז ב']. לא היו מביאין אותם (פי' את היין ואת השמן) בחצבים גדולים כו' ובברייתא שם, תנא, כדיות, לודיות בינוניות כו' פי' מן החביות הבינוניות שבלוד, בהם היו מביאין את היין והשמן לצרכי הנסכים:

והנה במשנה [פ"ב דכלים שם] ר' ישמעאל הוא דאמר מסאה ועד סאתים כו' ור"ע דהלכתא כותי' אמר שם "אני איני נותן בהם מדה זו אלא מלודיות ועד לחמיות בחצי לוג" כו' עיי"ש. פי' ר"ע חילק את שיעורי הכלים לפי מוצא מקומותיהם ולדר"ע החביות הלודיות שיעור טהרתן בשבירתן עד חצי הלוג. וכבר ראינו מברייתא דמנחות דהן הן החביות הלודיות שהיו מצויין במקדש לצרכי הנסכים, ומסתמא משבריהן נטלו לצרכי ההדלקה שבאותו פעם (לפי"ד מהרש"א), וא"כ מדוקדקים ד' מהרש"א שהיו מחזיקים פחות מחצי הלוג, ועכ"פ סרה התימא מעל המהרש"א ז"ל, דשברי אותן הכלים שהיו נמצאים במקדש, היינו החביות הלודיות של יין הנסכים ע"כ לא היו יכולין להחזיק אלא פחות מחצי הלוג. ודו"ק:

ומדי דברי נעים לי להביא כאן גרגיר אחד בשם כ' אחי הרה"ג החריף כמוהר"ר אליעזר שי' בד' הש"ס [עירובין נ"ד]. תלמיד א' הי' לו לר' אליעזר שהי' שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. עכ"ל הש"ס, ובהסבר הדבר, מדוע אירע דוקא בתלמידו של ר' אליעזר, ודוקא לאחר ג' שנים, אמר כ' אחי שי', דהנה ידוע דתכלית כל לימוד אינו אלא כדי לעשות, ובודאי שגם אותו תלמיד אם למד גם עשה, מדלא הי' בו אלא אותו עון דלימוד בלחישה בלבד), וזה ידוע מן הנסיון שברוב המעשה אין שכחה מצוי', וא"כ יש תימא איך אירע לאותו תלמיד כזאת לשכוח כל תלמודו (ולא רק דבר א' ממשנתו, שזה שכיח: ומ"ש אצל ר' יוסף, התם שאני, דהא חלה הוי). אכן יש אופן לימוד שלא הי' מביא לידי מעשה כלל. והיינו עפימ"ש בש"ס יבמות י"ד דלא עשו ב"ש כדבריהם, ולפי"ז הלימוד שלמדו תלמידי ב"ש עפ"י שיטתם אי אפשר הי' שיביא לידי מעשה. אלא דאעפי"כ אם לא למדו בלחישה אז הי' מתקיים בהם מ"ש חז"ל בערובין שם ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים משתמרת". אך אותו תלמיד של ר' אליעזר (שהי' מתלמידי בית שמאי כידוע) שלא הי' לימודו מצד עצמו מביא לידי מעשה, (מדלא עשו ב"ש כדבריהם) וגם אופן לימודו הי' בלחישה לו היו חסרו שתי הסגולות גם יחד, ולא יפלא איפא אם בא לידי שכחת כל תלמודו. ואמנם אמרו ז"ל ביבמות שם בל"א דש"ס, דרק אחרי שיצתה ב"ק כב"ה התחילו ב"ש שלא לעשות כדבריהם. וגם אמרו [שם, י"ג, ב'] דשלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה עד שיצתה ב"ק, ומעתה בא וראה כמה מדוקדקים ד' הש"ס תלמיד א' הי' לו לר' אליעזר (כלומר דאיהו הוי שמותי ולא הי' לימודו מביא לידי מעשה) ששנה בלחישה לולא הוי לי' הסגולה דערוכה בכל כו') לאחר שלש שנים (כלו' שכבר עברו הג' שנים הידועות שנחלקו ב"ש וב"ה, וכבר יצתה ב"ק, והתחילו ב"ש שלא לעשות כדבריהם) שכח תלמודו". לפי שחסרו שתי הסגולות גם יחד עכ"ד כ' אחי שיחי'. ומפני שייכות ענין זה למאמרנו, בהא דלא עשו בית שמאי כדבריהם שהארכנו בו לעיל, הבאתים כאן:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה