אור ברסלב

המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת וישלח

פרשת ויצא

[בענין חיגר וצולע אי מיחייב בראייה ובהקבלת פני רבו]. ויאבק איש עמו, א"ר יהושע ב"ל כדרך שאדם חובק את חברו. [חולין, צ"א]. והוא צולע על ירכו כו'. ר"י בן לוי סלק לרומי כד אתא לעכו נפק ר' חנינא לותי', אשכחי' (ריב"ל לר"ח) דמטלע על רגלוי אמר לי' דמית לסבך, שנאמר והוא צולע על ירכו [ילקוט וישלח, קל"ג]. מאמר זה זר ומתמיה, דמה שבח שיבח לי' ריב"ל לר"ח, אם במטלעתי' דמי ליעקב אע"ה, וא"כ ישתבחו גם כל הסומין, דדמו ליצחק שנאמר ותכהינה עיניו, ומה זו סמיכה לעלייתו של ריב"ל לרומי, וכי בדברים בטלים ח"ו עסקי רבנן בהאי שעתא: לענ"ד י"ל ע"ד החדוד דריב"ל תורה שלמה הודיעו לר"ח במאמר זה, דינא קאמר לי' ופרק בדרך ארץ, והכל מאותו הענין שהיו עסוקים בו ריב"ל ור"ח, ועוד דריב"ל לשיטתי' הוא דאמר, ויש סמיכות בין מאמרו כאן בילקוט ובין מה שדרש התם בחולין כדרך שאדם חובקו. וכמו שנבאר: הנה ר"ח נפק כאן לותי' דריב"ל כדי להקביל פניו כדין תלמיד לרב, ומשום כבודו של ריב"ל. אך מצינו לחז"ל [חולין, צ"ד, ב]. מר זוטרא ברי' דר"נ הוי קאזיל מסיכרא לבי מחוזא, ורבא ור"ס הוו קאתי לסיכרא, פגעו אהדדי, איהו סבר לאפי' הוא דקאתו, אמר להו למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי, א"ל ר"ס אנן לא הוי ידעינן דקאתי מר כו' א"ל רבא מ"ט אמרית לי' הכי דאחלישתא לדעתי' כו', ע"כ. מעובדא דא אנו למדין שממדת ד"א היא לאיש השלם, בראותו אחרים טורחים בשבילו לכבדו, לאמר להם "לא צריכיתו", אף היכי דבאמת צריכין הם לעשותו (לפי סברתו), דהא חזינן דמתשובת ר"ס חלשה דעתי' דמר זוטרא, ש"מ שלפי סברתו צריכים היו לצאת לקראתו, ואעפי"כ אמר להו מתחילה "למה להו לרבנן לטרוחי". ש"מ דכך היא מדת דרך ארץ. ומכש"כ היכי דבאמת אין על המכבד חיוב הכבוד והטורח, והוא עושה לפמשוה"ד, אז בודאי חובה נמוסיית היא על המתכבד להראות לזה כי יתרה עשה עמדו. אל כיוצב"ז נתכוין ריב"ל במאמרו לר"ח המובא כאן בילקוט:

דהנה בשו"ת נוב"י [ח' או"ח מהד"ת, סי' צ"ד]. העיר ע"מ שהשמיטו הטור ושו"ע מימרא דר' יצחק [ר"ה ט"ז] דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, והרמב"ם והרי"ף הביאוה, ותירץ משום דבאמת בדין הי' לחייב בכל חדש ושבת, וכדילפינן מהא דשונמית, אלא שאעפי"כ לא חייבו חכמים אלא ברגל, משום הא דאמרו וקדושין ל"ג] אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהא כבוד רבו מרובה מכבוד שמים, וה"ה בענין הקבלת הפנים, מדחובת ראיי' אינה אלא ברגל ע"כ לא חייבו גם להקביל פני רבו אלא ברגל, ולפי"ז בזה"ז, משחרב ביהמ"ק ומשבטלה חובת ראיי' לגמרי, פקעה גם חובת הקבלת פני רבו, ומשום לא יהא כבוד רבו חמור כו' ומשו"ה השמיטו הטור ושו"ע להא דר' יצחק שאינו נוהג כלל בזה"ז. עכת"ד הנוב"י:

ואמנם לענ"ד יש להשיב הרבה על חדוש זה א) יש לדקדק אי כהבנת נוב"י, דר' יצחק אך הלכתא למשיחא קאמר ומטעם כבוד רבו, א"כ אין כאן מקומה בר"ה, גבי חייב אדם לטהר עצמו, אם לא שנימא שגם טהרת הרגל אינה נוהגת בזה"ז, ובצל"ח ביצה י"ח לא כ"כ אליבא דרמב"ם עיי"ש, (ועכ"פ הרי"ף, עפ"י דרכו לקבוע כל הלכה במקומה הראוי לה, הו"ל לי' להביאה במס' קדושין, גבי דיני קימה והידור, ולא כאן, במס' ר"ה). ב) רש"י ז"ל פירש [במס' סוכה, י' ב'] גבי ר"ח ור' הונא שהיו ישנים בסוכה שהיתה פסולה לדעתם, משום שלוחי מצוה היו שהיו הולכין להקביל פני ריש גלותא. עיי"ש. והא ר"ח ור"ה הרבה לאחר זה"ב הוו, ולד' הנוב"י הא כבר בטלה אז חובת הקבלת פני רבו לגמרי:

(וכ' אחי הרב הג' החריף כמוה"ר אליעזר נ"י אמר בה דמר' יצחק בלא"ה לא קשה לפי שהמעיין בנוב"י יראה שעיקר דבריו לפי שמקדש אפי' בשעת שממותו בקדושתי' קאי, (כלומר וא"כ הא איכא שם שכינה אף בזה"ז, ומדאעפי"כ אין אנו עולין, לא יהא כבוד הדיוט חמור) ואמנם זה אינו אלא למ"ד דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא [ע' רמב"ם ה' ביהב"ח, פ"ו, ה' י"ד] משא"כ לר' יצחק לשיטתי' דס"ל להדי' [מגילה, י' א']. שמעתי שמקריבין בבית חוניו, היינו דאפילו קדושת מזבח בטלה בזה"ז [ע' תוס' שם]. א"כ לר"י תו ל"ש לומר לא יהא כבוד הדיוט חמור כו' דהא פני שכינה א"א לקבל בזה"ז ולפי"ז י"ל דגם ר"ח ור"ה כר' יצחק ס"ל בהא, משא"כ לדידן. ודו"ק):

ג) כל התירוצים לא יספיקו ליישב הלשון דחדש ושבת הנאמר אצל שונמית, וע"כ צריכין אנו לד' הג' טו"א שם, שפי' חדש זה ר"ה, ושבת זה יו"ט דאקרי שבתון עיי"ש, ולד' הנוב"י אכתי תקשי, דהא בר"ה אף בזה"ב ליכא חובת ראיי', ומדוע בחדש דר"ה בעי למיזל, ד) אף אם לא נודה לסברת הנוב"י, ואף אי נימא דכיון שמתחילה חלה חובת הקבלת פני השכינה, וגם חובת הקבלת פני רבו, ג' פעמים בשנה, ורק מפני שאין בית בטלה ראיי' אין זה גורם לדון אפשר משא"א ולהפקיע גם חובת הקבלת פני רבו, מ"מ באישים ודאי תצדק סברת הנוב"י, היינו שאותו האיש שהתורה פטרתו מהקבלת פני השכינה אף בזה"ב, ודאי שאינו בדין לחייבו בהקבלת פני רבו, וא"כ הדר תיקשי מקרא דשונמית, הא התם אשה הוי', ונשים פטורות מן הראיי' אף בזה"ב, דאימעטי מזכורך כו', ולמה בחדש ושבת בעית למיזל:

(ואמנם זו יש ליישב עפ"י שיטת ר"ת בהא דנשים סומכות רשות דיכולות נשים להכניס א"ע במה דאנשים חייבים. וא"כ הכי קאמר מדוע כו' והיום לא חדש ולא שבת, כלומר נהי דבחדש ושבת עכ"פ אנשים חייבים, משא"כ היום הא אין חיוב אף לגברי):

ה) הא נשים אף מת"ת פטירי ומנא לן לחיובינהו בכבוד ת"ח:

ולולא דמסתפינא אמינא, דר' יצחק, שקבע חובה להקביל פני רבו ברגל לאו משום כבוד הרב אתי עלה כלל, אלא משום שמחת יו"ט נגע בה, היינו דלר"י זהו א' מגדרי שמחת יו"ט לתלמיד שיקבל פני רבו וכמו"ש בפ' ע"פ, ק"ט, לגברי בבשרא וחמרא ולנשי בבגדי צבעונין, היינו לכאו"א כפי מה שהוא, וניחא עפי"ז מה דסמיך לה הש"ס לאידך מימרא דר"י חייב אדם לטהר עצמו כו', ומה דגם הרי"ף ז"ל בהדי הדדי כתב להו, (ואע"ג שידועה דרכו להביא כל הלכתא במקומה), משום דבאמת תרוייהו צרכי שמחת יו"ט נינהו. והשתא, מדקיי"ל [פ"ב דביצה] דאף בר"ה איכא חיוב שמחת יו"ט, שפיר ניחא מה דאמר הש"ס דבחדש ושבת בעי למיזל, היינו כדברי הטו"א דשבת זה יו"ט וחדש זה ר"ה, דאע"ג דחיוב ראיי' ליכא בר"ה, מ"מ שמחת יו"ט איכא וכדאמרן, וכדיליף לה הש"ס מקראי דנחמי' עיי"ש:

ואי גם נשים חייבות בזה, זה יהי' תלוי לפי דרכנו בפלוגתא דאמוראי [ר"ה ו', קדושין ל"ד]. אם נשים חייבות בשמחת יו"ט בכלל, דר"ז מחיוב ואביי פוטר, וא"כ ר' יצחק איפשר דכר"ז ס"ל, ומשו"ה שפיר דריש מקרא דשונמית להוכיח מיני' חיובא דהקבלת פני הרב, אע"ג דאשה הוי', מדגם בשמחת יו"ט חייבת לר"ז. (ומדנשים חייבות ללמוד עכ"פ מצות דידהו כבר לא יפלא למיחשב הקבלת פני ת"ת כעין שמחת יו"ט אף לגבי דידהו, וקרא דשונמית יוכיח):

והנה גם הרמב"ם פ' [בה' מעה"ק פי"ד, הי"ד]. דאשה עוברת בב"ת, וא"כ ע"כ כר"ז ס"ל דחייבת גם בשמחת יו"ט [ע' ר"ה, י', דזב"ז תלי וע' שו"ת שג"א ס"ה], ואולי גם לרי"ף הכי ס"ל, וע' רי"ף קדושין שהעתיק ד' הש"ס (ל"ד שם) דמני לשמחה בהני דנשים חייבות, וניחא מה שהביאו הרמב"ם והרי"ף הא דר' יצחק לדינא, משא"כ לאביי דס"ל שאין על האשה חיוב שיו"ט ביחוד, אלא דבעלה משמחה, א"כ ע"כ ליכא למידק מקרא דשונמית מידי, דהא בעלה של שונמית איהו לא הלך, ולאשתו שאל מדוע את הולכת כו' וא"כ איך נידוק מיני' דבחדש ושבת בעית למיזל, והא עכ"פ איהי אף בחדש ושבת לא מחייבה לאביי, מדאין בעלה עמה, ולפי דרכנו דמשום שי"ט נגעו בה. וכיון שהטור וכן כשו"ע סי' תקכ"ט] סתמו כאביי, דחיוב שיו"ט הוא רק על האיש, ע"כ נסתר דינו של ר' יצחק לדידן, וניחא מה שהשמיטוהו בטור ושו"ע:

ובדברינו אלה סרו כל חמשת הדקדוקים שדקדקנו למעלה בהלכה זו, וגם מהא דנהגו ר"ח ור' הונא בחיוב הקבלת פני רבם ודחו למצות סוכה מפני', אע"ג דאחר זה"ב הוו, ג"כ לק"מ, דהא שמחת יו"ט נוהגת אף בזה"ז, וק"ל: גם נבין בזה ד' מג"א [או"ח, סי' ש"א ותקנ"ד]. דכ' שם לענין הקבלת פני רבו, דאף שלא ברגל, נהי דחובה ליכא עכ"פ מצוה איכא, ובס' א"ר שם הקשה עליו, דא"כ מאי מתמה בעלה דשונמית מדוע את הולכת כו' הא למג"א אף בלא חדש ושבת איכא מצוה. ולדברינו ניחא דבשלמא ברגל דהחוב הוא משום גדר שמחת יו"ט, ולר' יצחק ס"ל דאף אשה חייבת בשיו"ט, שפיר הוית בעי שונמית למיזל, אף בלא רשות בעלה, (דהא אינה מחויבת לשמוע לו לעבור על ד"ת), משא"כ בחול, אע"ג שכ' המג"א דנמי מצוה איכא, מ"מ ע"כ אין זה אלא משום כבוד רבו, ואשה אינה בת"ת, ואף אי נימא דאעפי"כ בכבוד ת"ח גם איהי חייבת, וכ"מ ברמב"ם סה"מ סוף עשין עיי"ש, מ"מ כיון דמטעם כבוד הוא, ודאי דלא עדיף מכבוד או"א, דודאי חייבת מה"ת כאיש, מ"מ בנשואה דרשות בעלה עלי' פטורה [קדושין ל', ובשו"ע יו"ד ר"מ ס' ט"ז, עש"ך שם] ע"כ שפיר אמר לה בעלה דשונמית מדוע את הולכת כו' (דאת אשה, ורשות בעלך עליך) והיום לא חדש כו' וא"ז אלא מטעם כבוד, וזה ל"ש לגבי דידך. ומיושבת קו' ס' א"ר על ד' המג"א: (ומדברי הת"י כתובות ל"ט א' תוד"ה הואיל משמע דרק משום מעשי ידיה, דלבעלה הויין, מקרי לא סיפק בידה לעשות, ולא משום המלאכות של חיבה דאשה עושה לבעלה עיי"ש. ולפי"ז ביום שאסור במלאכה כבר יש מצות כיבוד גם עליה, ועפי"ז הי' אפשר ליישב בפשיטות לישנא דלא חדש ולא שבת, דאה"נ דחדש ושבת ממש, ואו בעי למיזל, דהא שבת אסור במלאכה, וחדש יו"ט שלהן. ודו"ק):

[איברא דיש לחלק דגבי כבוד או"א שפיר אמרו לפטור את הנשואה, משום דהא אין בעלה חייב בכבודה, ומ"ש דחייב אדם בכבוד חמיו כבר כ' הש"ך יו"ד ר"מ שם ס"ק כ"ב בשם הב"ח דא"ז אלא לכבדו כשאר זקנים כו', משא"כ לענין כבוד הרב י"ל דאין רשות הבעל מעכבתה דהא היא והוא חייבין בככודו. מ"מ יש להביא ראי' דעדיף אצל נשואה כבוד בעלה גם מכבוד חכם, והוא מש"ס נדרים ס"ו, א' גבי מי שאמר לאשתו חברי יתהון ארישא דבבא. וי"ל, ואכמ"ל]:

נחזור לדברינו דעכ"פ בזה ודאי תצדק ס' הנוב"י, דאותו האיש שאינו חייב בהקבלת פני השכינה אין לחייבו גם בהקבלת פני רבו, ולא יהא כבוד רבו חמור כו':

והנה במשנה [ריש חגיגה] איתא ואלו הפטורין מן הראיי' כו' החיגר כו' ואכתי לא ידענו אי בשתי רגליו דוקא אי אפי' באחת, אלא דבגמ' שם אר"ת חיגר ברגלו אחת פטור, וע"כ דלר"ת סתם חיגר האמור במשנה הוא אפי' באחת. וי"ל דצולע שבלשון מקרא הוא החיגר בל' המשנה, (וכן משמע בש"ס ע"ז, י"א, ב' בעובדא דרומי שהיו מרכיבין שלם על החיגר, והוא כנגד יעקב עי"ש) ומצינו לחז"ל [חולין, צ"א, א'] גבי גה"נ נחלקו רבנן ור"י, דלרבנן נוהג בשתיהן ולר' יהודה אינו נוהג אלא באחת, ועיי"ש דר' יהושע בן לוי מפרש טעמא דר' יהודה מויאבק איש עמו כדרך שאדם חובקו, הרי דלר"י בן לוי לא פגעו מלאך ביעקב אלא ברגלו האחת ואעפי"כ קרא קרי לי' צולע סתם, וה"ה לריב"ל חיגר דמשנתנו, דג"כ אף ברגלו האחת חיגר מיקרי, ופטור מן הראיי':

ובזה יתבארו לנו ד' הילקוט המובא בראש מאמרנו זה. אר"י בן לוי סליק לרומי כד אתא לעכו נפק ר"ח לותי''. היינו להקביל פני רבו ולחלוק לו כבוד. וכבר ראינו מעובדא דרבא ור"ס בחולין צ"ד כי הנימוס דורש שיאמר המכובד למכבד לא בעי לך למיטרח כולי האי זאת רמז לי' ריב"ל בדבריו הקצרים: אשכחי' דקא מטלע על רגלו (האחת) א"ל (ריב"ל) דמית לסבך, שנאמר והוא צולע" כו', ולריב"ל לשיטתי' אף ברגלו האחת מקרי צולע בלישנא דקרא, או חיגר בל' המשנה, וממילא דפטור מכה"ג אף מן הראיי', ומדהוא מן האישים הפטורים מהקבלת פני שכינה לא כש"כ דפטור מהקבלת פני רבו, וכסברת הנוב"י, ובזאת הראה לו ריב"ל דלא היתה עליו שום חובה למיטרח כולי האי, ומה דעביד לפמשוה"ד הוא דעביד, והכל מרומז באמרו "דמית לסבך, שנאמר והוא צולע". וע' תו"כ מ' מ"ז, ויקרא כ"א, פסח כו' בין בשתי רגליו בין ברגלו האחת כו' וראיתי שגם בעל התוה"מ שם כתב דזהו ההבדל בין פסח לצולע, דצולע אינו אלא מי שלקה בצלעו האחת, והולך על השנית. עיי"ש. ולפי"ז לא רחוק הוא לאמר דהיינו מה שהודיע ריב"ל לר"ח, לפי שבלאו כל מה שכתבנו למעלה על דרך החידוד, עכ"פ גם לפי פשוטו של דבר הרבה הלכות תלויות בכלל זה, לענין מומין ולענין איסור גה"נ, וכדומה. ואמנם ראיתי בשו"ת חת"ס בלקוטיו ס' כ"א שרצה לחלק לענין מומין בין חיגר לצולע עיי"ש שנסתייע מד' התרגום ומפירש"י יבמות ל"ט. ואכמ"ל עוד:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה