אור ברסלב

המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת ויצא

פרשת תולדות

[בענין נודר בעת צרה ואסמכתא בנדר] וידר יעקב גדר כו' אם יהי' ד' עמדי כו' ושמרני כו' ושבתי בשלום כו' והי' ד' לי לאלהים כו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אר"א באושא התקינו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אר"נ מאי קראה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כתובות נ' א'): הנה חז"ל אמרו על יעקב שהוא הי' אביר הנודרים [ע' ב"ר, ע']. ומפני שיש בנדרו של יעקב דברים אחדים הצריכים ביאור עפ"י דרך ההלכה, והם יתבארו לענ"ד עפ"י היסודות שהנחנו במקראות אלו (בדרושנו לפרשה זו) ע"כ נתבונן נא קצת במנין זה:

מה שהקשו כאן האחרונים ז"ל, איך תלה יעקב נדרו בתנאי, לר"י משום ר"ט דס"ל לא ניתנה נזירות אלא להפלאה, וכל נזירות של ספק לא חיילא, ולד' הר"ן והרא"ש לאו דוקא נזירות אלא ה"ה גם בנדר ושבועה כן [וכ"מ מש"ס נדרים י"ט עיי"ש]. וכל תנאי, ספק אתי ספק לא אתי. לענ"ד י"ל דלאו כללא הוא לר"י משום ר"ט, דלא מהני שום תנאי בנדר, אלא דס"ל דהפרש יש בין תנאי לשעבר לתנאי שלעתיד. וע"כ לא אמר ר"י משום ר"ט אלא בהריני נזיר אם איש פלוני נזיר, או אם יש בכרי הזה מאה כור [נדרים י"ט שם, ונזיר ל"ד]. דהתם תנאי לשעבר הוי, כלומר שכבר אפשר עפ"י תנאו שהנדר בטל מעכשיו, דאם יודע בשעת הנדר שפלוני אינו נזיר, ושאין בכרי ק' כור, הלא כבר בשעת הנדר אין לו שום חלות, ורק מטעם חסרון ודיעה אנו מסופקים בשעת מעשה, ובכה"ג שפיר אמר ר"י משום ר"ט דל"מ, דאין הפלאה לנזירות זו. אבל בתנאי התלוי בעתיד, שא"א לבררו כעת כלל, בזה ל"א ר"י משום ר"ט, דאעפ"י שאפשר שלא יתקיים התנאי בעתיד ואז יבטל הנדר, מ"מ השתא מיהת אי אפשר שיודע ביטולו תיכף בשעת נדרו ושפיר חל הנדר מספק אף לר"ט. דהא עכשיו בשעת מעשה אי אפשר להפליא ולברר יותר. [ובזה מיושבת קו' התוס', נזיר י"ג ד"ה לר"י, שהקשו מאם הפילה אשתו אינו גזיר, עי"ש]:

(וע' נזיר ל"ד, דהא דר"י דלא מחית נפשי' לספיקא, ודר"י משום ר"ט דהפלאה, תרי מילי נינהו. ועתוס' נדרים י"ט ד"ה ר"א אמר. ודוק כי קצרתי. ומד' הש"ס ערובין פ"ב דמדמי ההיא דר"י דהפלאה לאסמכתא, משמע לכא' דלא כדברינו, דהא כל אסמכתא תנאי דלעתיד הוא, וי"ל):

ומדהוי גם תנאו של יעקב אע"ה תנאי בעתיד, "אם יהי' אלהים עמדי", שפיר הוי נדרו נדר אף לר"י משום ר"ט:

ואולם מה שלמדו חז"ל מהא דעשר אעשרנו, שנא' אצל יעקב, דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ע"ז יש לנו הרהורי דברים וכמו שנבאר. הנה לכאורה כונתם ז"ל פשוטה, דעל כרחך יש לך לומר שיש קצת איסור בדבר לתת יותר מחומש, שהלא יודעים אנחנו מן הנסיון גם בדורותינו שאין מקמצין בהבטחות, ואף שבהגיע תור לנתינה ממש אז רגילים שאר אינשי שבדורותינו בקפיצת ידים הרבה מאד, בכ"ז בהבטחות לעתיד ובפרט בהבטחות על תנאי, אם יהי', אם יותן, וכדומה, בזה אין מתרשלין ואין מקמצין גם בזמננו. על אכו"כ יעקב אע"ה, שבודאי לתת ולהבטיח אחת היתה לו, ומדאעפי"כ צמצם גם הבטחתו דלעתיד במכסת החומש (ב' עישורין), ע"כ שזה הי' הקצה האחרון, וא"א עפ"י הדין לבזבז יותר:

אך באמת יש מקום לומר איפכא, דאהנ"מ בנותן מיד רשאי לבזבז אף יותר מחומש והיא הנותנת שמפני שהיתה זאת רק הבטחה לעתיד, ובתנאי, ע"כ הוצרך יעקב עפ"י הדין לצמצם עד החומש. די"ל שמדת החומש היא המדה הבינונית, וכל יתר מחומש הגזמה והפרזה הוי, ומפני שהי' נדרו של יעקב תלוי בתנאי דאם יהי' כו' ואנן קיי"ל [ע' ב"מ ס"ו, ובחו"מ ר"ז, ס"ט]. דכל דאי הוי אסמכתא, אי גזים יותר מן הרגיל, ומד' המרדכי דלהלן מוכח שגם בהבטחה כעין דיעקב הוי שייך הגזמה, ע"כ הוצרך יעקב להתרחק מן הגיזום בתנאו, ולהסתפק בחומש שהוא המדה הבינונית. ואכתי מנא לן דבנותן מיד, ובלי תנאי, דאינו רשאי לבזבז יותר:

ואף דקיי"ל [חו"מ ר"ז שם, סי"ט] דבנדר ושבועה מהני אפי' באסמכתא, והוא מד' המרדכי פ"ד דב"ק, ועיי"ש שהוכיח דין זה מאותה עובדא דיעקב] מ"מ הא קיי"ל דבכה"ג אי מת אין יורשיו חייבין לקיים שבועתו וע' חו"מ ר"ט, ס"ד, ובסמ"ע סי' ר"ז ס"ק נ"ג בשם ריב"ש] וא"כ אולי חפץ הי' יעקב אע"ה לקיים נדרו בכל תוקף, היינו לחייב בהבטחתו זו גם את יורשיו אחריו, וממילא הוצרך שלא לגזם בה, ולהפקיעה מדין אסמכתא, ואכתי איסורא מנא לן, היכי דנותן מיד והיכי דל"ש דין אסמכתא: איברא דבאמת ג"ז ל"ק, דהא עובדא דיעקב לא נדר לחוד, אלא נדר לשמים הוי, ובכה"ג כבר פ' מהר"מ, הונא ביו"ד רנ"ח ס' י', וע' רמ"א חו"מ סי' ר"ז]. דל"ש בי' אסמכתא, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והדר קם דינא דע"כ אסור לבזבז יותר מחומש, אפי' היכי דל"ש אסמכתא. [ובט"ז, או"ח סוס"י תקס"ב, הקשה ע"ד המחבר שהביא הא דבנדר לעשות מצוה (אם יצילהו ד' מצרה) לית כי' משום אסמכתא כשם י"א: וז"ל הע"ז תמהתי למה תלה דין זה כשם י"א כו' והלא מקרא מלא הוא גבי יעקב אם יהי' ד' עמדי עכ"ל. ולענ"ד י"ל, דהא בלא"ה קשה והלא גבי יעקב נדר הוי, ובנדר אפי' להדיוט ואפי' לדבר הרשות חייב לקיים נדרו, אסי' כאסמכתא, וכמו"ש בחו"מ סי' ר"ז, וא"כ דכר מצוה ל"ל, וע' מג"א שם ס"ק ט"ו, אלא ע"כ דבאמת שני ענינים נפרדים הם, מצד נדר ומצד לגבוה, דאי מצד נדר א"ז מבטל האסמכתא, אלא דחייב לקיים נדרו, ונהי דאיהו חייב אך אין יורשיו חייבים לקיימו) משא"כ כנדר לגבוה אין כאן אסמכתא כלל, ונגמר הקנין, ומשום דאמירה לגבוה כמסירה המועלת להדיוט, וכד' מהר"מ שבמרדכי, וממילא דאף יורשיו חייבים. (ועסמ"ע ס"ק נ"ג), וראה שהמחבר נזהר בלשונו דבחו"מ סי' ר"ז כ' "נדר כו' מהני אף באסמכתא" הרי דאסמכתא יש שם, אלא דאעפי"כ חייב לקיים נדרו:

(ודעת הסמ"ע בחו"מ ר"ז סס"ט דהשבועה עושה קנין ומבטלת האסמכתא לגמרי דעה דחוי' היא כמבואר בנוב"י):

משא"כ באו"ח תקס"ב כ' המחבר "אם אמר אם יצילני ד' כו' לא הוי אסמכתא", כונתו דאין כאן אסמכתא כלל, ונגמר הקנין, (משום דאמירתו לגבוה כו') אף לגבי יורשיו (ובזה מיושבת גם ק' מג"א תקס"ב ס"ק ט"ז שם מהא דיו"ד רנ"ח ס"י, דגם התם ביו"ד נזהר המחבר בלשונו: "נדר כו' חייב ליתן", ולא כתב "שאין בו אסמכתא כמו"ש כאן באו"ח, דדין זה אינו אלא בנודר אם יצילהו ד' ורק אז הוי כמסירה המועלת. ודו"ק כי קצרתי) ומכיון שהדבר כן תו ל"ק על המחבר באו"ח שם קושית הט"ז על מה שהביא דין זה בשם י"א, דמהא דיעקב אין הוכתה גמורה לזה דנהי דאליבא דאמת גם חומש גיזום הוי, (דהא אין רשאי לבזבז יותר), מ"מ מאן לימא לן דחיובו של יעקב הי' לחול גם על יורשיו אחריו, דלמא אה"נ דלא חל אלא על יעקב לחוד, ומשום נדר לחוד, ודלמא באמת אין נ"מ בזה בין הדיוט לגבוה, וכדעת רי"ו, ודלא כמהר"מ, והיינו דאצטריך המחבר להביא זה כשם י"א, וסרה תמיהת הט"ז, ואין צורך למה שנדחק בזה כמג"א שם]: (ואף שראש ד' המחבר באו"ח שם הוא לענין תענית. מ"מ בסוף דבריו כ' סתם לצדקה או לעשיית מצוה, ובזה שפיר שייך חלות חיוב אף לגבי יורשיו):

איברא דגוף דינו של מהר"מ (דבנדר כעין דיעקב הוי כמסירה המועלת להדיוט ול"ש אסמכתא כלל) אינו מוסכם מכל הראשונים [ע' כשו"ת חת"ס יו"ד פי' רמ"ב. ושם נרשם לעיין בב"י קס"ב. והוא טה"ד, וצ"ל בסי' תקס"ב]. גם הג' רע"א זצ"ל בפסקיו קמ"ו הניח ד' מוהר"מ בתימא עי"ש: ואף שלענ"ד אכתי יש להוכיח דעכ"פ עדיף לגבוה מלהדיוט גם בזה, (ודלא כחולקים על מהר"מ) והוא מהא דדרשו ז"ל דיעקב אביר הנודרים הי' ולמד לדורות לנדור בעת צרה ע' תוס' חולין ב' וביו"ד סי' ר"ג משמע דעת צרה הוי מעליותא לענין הבטחות כאלה, והא בעלמא אשכחן להיפך דעת צרה של מקנה הוי גריעותא, וכגון הא דבורח שאמר טול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו, [שו"ע תו"מ, סי' רס"ד]. ואעפ"י דשכירות פועל ל"ב קנין, מ"מ כיון דבשעת דחקו גזים לי' לא נתחייב. ואי הוי דמי בזה הבטחה דלגבוה כלהדיוט א"כ מאי מעליותא דעת צרה, הא להיפך דמה שנדר יעקב בעת צרה בברחו מפני עשו, היא הנותנת להחליש כח הבטחתו, אע"כ כשו"ת מוהר"מ, דבאמירה לגבוה בטלו אסמכתות וכל המפריעים שבקנינים: מ"מ לד' הגרע"א נסתרו ד' מוהר"מ, ושפיר שייך אסמכתא אף בלגבוה, ולד' הפ', החולקים ע"ד הרי"ו שבב"י תקס"ב, אפילו במלתא דניחא לי' (כגון הא דיעקב) ג"כ יש בו משום אסמכתא, ולא פש גבן אלא זו, דהא דיעקב נדר הוי וחייב לקיים נדרו, ובזה כבר כתבנו למעלה דא"ז מבטל האסמכתא לגמרי, אלא דאיהו חייב לקיים נדרו, אך לא יורשיו, א"כ הדרא קושיתנו הראשונה, מאי מייתי הש"ס כתובות ראי' מיעקב דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, דלמא אין החומש אלא מדה בינונית, ואילו הוי יהיב יעקב מיד אז אה"נ דטפי הוי יהיב, אלא לפי שלא היתה זאת אלא הבטחה לעתיד, היא הנותנת, דמשו"ה לא גזים יעקב טפי כי היכי דלא תהוי הבטחתו אסמכתא, (כמו דאם אוביר כו' אשלם אלפא זוזי), ולפיכך צמצם הבטחתו עד המדה הבינונית, (דומי' דאם אוביר כו' אשלם במיטבא), כי היכי דתהוי הבטחתו חובה גם על יורשיו א

אולם באמת אין אנו צריכין לכל הטעמים השונים הנ"ל לבטל דין אסמכתא בהבטחתו של יעקב אע"ה, ועוד טעם אחר יש, מספיק בודאי. דהנה מבואר אצלינו [בדרוש לפ' זו] שגם אותה ההבטחה שהבטיח הקב"ה ליעקב הבטחה מופלגת היתה, על רבוי הטובה ועל עילוי שפע ההשגחה עליו הרבה יותר מעל כל משפחות האדמה ועי"ש בדרושנו שהארכנו בענין החבה היתירה שנודעת כאן ליאע"ה ולזרעו ביחוד) וכבר ידוע מ"ש הרמ"א, [חו"מ ר"ז סי"ג והוא מש"ס דשבת ל"א] דהיכי שבא גיזום ההתחייבות משני הצדדים אין בו משום אסמכתא, וא"כ שפיר הוכיח הש"ס מהא דיעקב דאסור לבזבז יותר מחומש, (וכי זהו הגיזום היותר אפשרי עפ"י הדין), דאי סלקא דעתך דאינו אלא מדה בינונית, למה לא הבטיח יעקב טפי, והא גם מצדו של הקב"ה באה לו ההבטחה ע"ד ההפלגה, ובכהאי גוונא גמר ומקנה, ואין בו משום אסמכתא כלל. זהו מה שאמר הכתוב וידר יעקב כו' אם יהי' כו' ושמרני כו' ושבתי בשלום אל בית אבי, ובאופן שאחדל כבר מהיות נרדף, ואעפי"כ גם אז תתיחד עלי השגחתו יתב' בדרך נעלה בלתי טבעיית),והי' ד' "לי" לאלהים", (ע' בדרושנו שכאן נתכוין יעאע"ה אל החיבה היתירה שהובטחה לו מפי הקב"ה שכם אחד על כל שאר משפחות האדמה), ומשתבא עלי ברכת ד' לעילא מכל הברכות שנברכו בהן כל גויי הארץ, כבר תוכל להתקיים גם מצדי הבטחה מופלגת: אוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (ב' עישורין). ומוכרחת איפא ראיית הש"ס, דכל מה שיכולה עין טובה לבזבז (ולוא גם ע"ד ההפלגה) אינה אלא עד החומש:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה