המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת ויחי
[בדין כבוד אב ואשת האב, בחייו ולאחר מותו. ובדיני ע"ז וברכת השם בישראל ובב"נ]. ויכל יעקב לצות את בניו כו' איתא במדרש [ב"ר, ק'], ג' צויים צוה יעקב לבניו כו' על ע"ז, על ברכת השם, ועל נשיאת המטה. עכ"ל:
דברי המדרש הנ"ל תמוהים, דבש"ס [כתובות, ק"ג]. גבי צואת רבנו הק', הזהרו בכבוד אמכם כו' פריך הש"ס כבוד אמכם דאורייתא הוא, עיי"ש. הרי דפשוט להם לחז"ל דבחיוב דאורייתא לא שייך בי' צואה מן האב אל הבנים, דהא מושבע ועומד הוא, וא"כ אף גבי יעקב אע"ה קשה, תינח נשיאת המטה חידוש הוא שחידש להם אביהם שלא יתערב זר בתוכה (כמבואר בב"ר שם) וע"ז לא הוזהרו מה"ת אך ע"ז וברכת השם הא מבואר [בסנהד' נ"ו] שהן הן מז' מצות דב"נ כמעט אליבא דכו"ע, ושכבר נצטוה עליהן אדה"ר מקרא דויצו כו' וא"כ הכי נמי תקשי: ע"ז וברה"ש דאורייתא היא:
גם יש להבין לפי"ד המדרש מנא ליה למינקט הני תרתי דוקא, ואם צוה יעקב ע"מ שכבר נצטוו, ואם מקרא דויצו ידע לה, הו"ל למינקט כל הז' צויין דב"נ, דהא מן ויצו דאדה"ר מפיק לה הש"ס גם לאידך מצות דב"נ. וכסבור הייתי לומר דשתי שאלות אלו מתורצות חדא בירך חברתה, ואמנם חידוש גדול לדינא חידש יעקב לבניו בשתי אזהרות אלו:
דהנה בש"ס [מגילה, כ"ב] יליף דהשתחואה האמורה בתורה גבי אבן משכית אינה אלא בפישוט ידים ורגלים, שנאמר הבא נבא כו' להשתחות א ארצה כו', ובכ"ז גבי השתחואה דעבודת כו"ם איתא להדי' [הוריות ד'] דחייב אפי' בלא פישוט יור"ג, וכ"פ הרמב"ם [ה' עכו"ם, פ"ז, וה' שגגות, פי"ד]. וכבר העיר ע"ז בס' טו"א, וראיתי בס' מנ"ח [מ', כ"ה]. שתירץ דע"ז שאני, דמה שדרך עבודה בכך חייב אפי' בהשתחואה שאינה גמורה, אבל אה"נ דסתם השתחואה דקרא אינה אלא בפישוט יור"ג. ועיי"ש שהסביר הוכחת הש"ס מקרא דיעקב, דהנה יוסף לא אמר אלא "השמש והירח כו' משתחוים לי' ולא יותר, ויעקב הוסיף: הבא נבא כו' להשתחות לך ארצה. ומנא לי' ליעקב להוסיף השתחואה ארצה (שהיא בפיור"ג) מה שלא הזכיר יוסף כלל, אלא ע"כ שכל סתם השתחואה דקרא אינה אלא בפיור"ג, ומשאמר יוסף משתחוים לי ה"ז כאילו אמר "משתחוים לי ארצה". עכ"ד המנ"ח:
ומעתה אומר אני, כיון שמדבריו של יעקב גופי' למדנו דסתם השתחואה היא דוקא בפישוט יור"ג, כבר אפשר הי' לבניו לטעות וללמוד מזה שגם לענין ע"ז כן הוא, דלא אסירה אלא בפיור"ג. [וע' הוריות ד', דאף אליבא דאמת השתחואה בלא פיור"ג היא עכ"פ דבר שאין הצדוקין מודין בו, אף לגבי ע"ז]. וא"כ כבר הוצרך יאע"ה להוציא טעות זו מלב בניו ולשנות להם פרק זה בהלכות עכו"ם, בדבר החדש להם, ובפרט שמדברי אביהם גופי' שדבר ליוסף יכולים היו ללמוד ההיפך מזה, וכדאמרן:
ועפי"ז מיושב מה שאז"ל במדרש שבכלל צואת יעקב לבניו נצטוו גם על הע"ז, ולא קשי' מה שהקשינו תי"ל דע"ז דאורייתא הוא, לפי שיש שם באמת דבר שנתחדש, מה דלא הוי ידעינן לי' מקרא דויצו, והיינו בענין ההשתחואה. [ואמנם בקרא דויצו לא נאמרה השתחואה כלל, אך באמת הא עכצ"ל שגם להם נאמרה, מדאמרינן, סנהדרין נ"ט, דע"ז היא מאותן שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני, ולמה לא אמרו דלענין השתחואה בלא פיור"ג נשנית, אלא ע"כ דג"ז אף לב"נ נאמר, וי"ל דזהו מה שחידש להם יעקב בצואתו, ודו"ק]. תירצנו צואה דע"ז:
עתה נבא לענין צואה דברכת השם, וזה יתיישב לנו אחרי ההעמקה בד' הש"ס והרמב"ם הנה גבי ברכת השם קייל"ן [סנהד', נ"ו, א'] כרבנן, דבישראל אינו חייב אלא בשם המיוחד בלבד, ובכותי פסק הרמב"ם [פ"ט מה' מלכים] כר' מיישא אליבא דרבנן, דחייב אפילו בכנוי, וע' בכ"מ ולח"מ שם שנדחקו מנ"ל לרמב"ם לפסוק כר' מיישא, והא ר"י נפחא פליג, דלר"י נפחא אליבא דרבנן אף בן נח אינו חייב על הכנויין:
ולענ"ד נראה דעת הרמב"ם מוכרחת מסוגית הש"ס התם, דז"ל הש"ס: ת"ר מה ת"ל איש איש לרבות את הכותים שמוזהרים על ברכת השם כישראל כו' והא מהתם נפקא, ד' זו ברכת השם, אר"י נפחא לא נצרכא אלא לרבות את הכנויין, ואליבא דר' מאיר, דתני' איש איש מה ת"ל, לפי שנאמר ונוקב שם ד' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, ת"ל איש איש דברי ר"מ, וחכ"א על שם המיוחד במיתה כו' ופליגא דר' מיישא, דא"ר מיישא בן נח כו' בכנויים לרבנן חייב, דאמר קרא כגר ואזרח, גר ואזרח הוא דבעינן בנקבו שם כו' עכ"ל הש"ס. ופירש רש"י, וז"ל ופליגא אדר' מיישא, מדאמר ר"י נפחא לרבות הכנויים ואליבא דר' מאיר, ש"מ דלרבנן פטור אף בן נח על הכנויין, ולר' מיישא ב"נ אף לרבנן חייב כו' עכ"ל רש"י: ובאמת ד' רש"י צ"ע, דמנא לן דפליג ר"י נפחא אדר' מיישא בעיקרא דדינא, הא ר"י נפחא אברייתא קאמר לה, דכר"מ אתי', וברייתא ע"כ אף לר' מיישא כר' מאיר אתי' ולא כרבנן, דהא בברייתא להדי' קתני לרבות את הכותים כו' "שמוזהרים כישראל", הרי דתנא דברייתא משוה כותים לישראל, ואיך נוקים לברייתא אליבא דרבנן, הא לרבנן אף אליבא דר' מיישא עכ"פ ישראל פטירי אכנויים, וב"נ חייבים, וברייתא משוה אותם ואמרה "שמוזהרים כישראל". ומשו"ה מוקי לה ר"י נפחא כר' מאיר, כיון דגם לר' מאיר שוים הם כותי וישראל בזה, ותרוייהו חייבים אף אכנויים. ולעולם אימא לך דלענין ב"נ לחוד אף ר"י נפחא כר' מיישא ס"ל דמחייבי רבנן אף אכנויים. ולא פליג אדר' מיישא כלל. ואולי יש להעמיס קושי' זו בכונת התוס' שם ד"ה אליבא, אך מתירוצם שס לא משמע שנתכונו לזה יעויי"ש]:
ונלדע"ד דרמב"ם באמת סוגי' זו קשיתי', וע"כ יש לו לרמב"ם ז"ל הבנה אחרת באותה סוגי' דלא כרש"י, ונקדים לדקדק בלשון הש"ס בדר' מיישא "גר ואורח הוא דבעינן בנקבו שם', מ"ט שינה ר' מיישא כאן לישנא דתנא דברייתא דלקמי', והכי הול"ל "גר ואזרח הוא דבעינן שם המיוחד", כמו שאמר תנא. ונראה דס"ל לרמב"ם דר' מיישא חידש לן כאן ענין אחר. מה דלא הוי ידעינן עד השתא, דעד השתא הוי משמע דכשם שהאי קרא דונוקב שם ד' דוקא שם המיוחד במשמע, כך קרא דוי ד' שנאמר אצל ב"נ ג"כ אך בשם המיוחד מיירי (וכנויים, למאן דס"ל דחייב בהם, ע"כ דמקראי אחריני מרבינן לי') אך ר' מיישא חידש לן דשם המיוחד לא ידעינן אלא ממשמעותא דונוקב שם, משא"כ גבי ב"נ דלא כתיב אלא ד' לבדו ממילא דאף כנויים במשמע:
ואי קשי' א"כ לר' מיישא למה להו לרבנן קרא דגר ואזרח למילף מיני' כנויים לב"נ, תי"ל דמקרא דויצו ד' גופי' ידעינן לה (דהא אמרינן לר' מיישא דרק היכי דכתיב נוקב שם התם בעינן שם המיוחד) זה לק"מ דאי לאו קרא דגר ואזרח הוי פטרינן ב"נ מברכת השם לגמרי, לרבנן, והי' דין מצוה זו כדין מצות מילה, שאע"ג שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני מ"מ פטירי ב"נ, לפי דלמילתא נשנית [ע' סנהדרין נ"ט], וה"ה ממש בנ"ד הוי אמינא דבאמת רק לישראל נאמרה בה"ש, ומה שנשנית בסיני לפי דמקרא דויצו הוי משמע לחייב אף אכנויים, ע"כ נשנית בסיני "ונוקב שם" להודיעך שאינו חייב אלא בשם המיוחד, וכ"ז בישראל, וב"נ אה"נ דפטירי לגמרי, משא"כ השתא דכתיב קרא דגר ואזרח א"כ למעוטי ב"נ ע"כ אי אפשר, דאי למעוטי הא א"צ קרא, וכדאמרן, מדנשנית למילתא:
(ואין להקשות כאן אזהרה דידה למה לי למיהדר ולמיתני וכעין מ"ש הש"ס סנהדרין שם):
וע"כ דהאי גר ואזרח לרבוי' הוא דאתי, היינו לחייב במי שאינו גר ואזרח אף אכנויים:
זוהי לפי"ד הרמב"ם שיטתו של ר' מיישא בש"ס אליבא דרבנן, ועפי"ז מדוקדק מאד מה דאמר ר' מיישא גר ואזרח הוא דבעינן "בנקבו שם", ללמדך דרק מקרא דונוקב שם ילפינן שם המיוחד ולא מקרא דויצו. ודו"ק. וע' בס' מנ"א סנהדרין נ"ט שם דברירא לי' דמה שנשנית לקולא מיחשב ג"כ נשנית בסיני לפטור ב"נ] אלא דר"י נפחא ע"כ לא ס"ל כר' מיישא בזה (דהיכי דלא כתיב ונוקב כו' אף כנויין במשמע) דאי כר' מיישא למה לי' לרינ"פ לדחוקי ולתרוצי ברייתא דאיש איש כר' מאיר, דמחייב כותים כישראל אף אכנויים, לוקמי כרבנן, וברייתא הכי קאמרה איש איש לרבות שכותים מוזהרים "כישראל" (שנאמר בהו ונוקב שם) ותרוייהו בשם המיוחד דוקא, דאילו מקרא דויצו הא אף כנויים במשמע מדלא כתיב בי' ונוקב שם) וא"כ הו"א או שיתחייב ב"נ אף אכנויים, או שיפטר לגמרי מברה"ש, ונשנית למילתא רק לישראל, ע"כ אתי קרא דאיש איש להשוות כותים לישראל ולחייב בשניהם דוקא בשם המיוחד והא לדינא באמת הכי ס"ל לרינ"פ אליבא דרבנן, דתרוייהו בשם המיוחד, ומדאעפי"כ לא אוקי רינ"פ לברייתא הכי, ש"מ דעכ"פ במשמעותא דנוקב שם לא ס"ל כר' מיישא, ולדידי' אף קרא דויצו דוקא בשם המיוחד איירי, וא"כ תו לא מצי לאוקמי ברייתא כרבנן דפטרי לתרוייהו אכנויין, דהא ברייתא מקרא דאיש איש ילפא להו, ולרבנן קרא זה ל"ל, תי"ל דבלא"ה משמעותי' דויצו אינו אלא על שם המיוחד. וממילא דכותים וישראלים שוים בזה. אמטו להכי אוקי רינ"פ לברייתא כר"מ, ואצטריך קרא דאיש איש לחייב אף אכנויין:
והיינו מה דקאמר הש"ס ופליגא אדר' מיישא, כלומר במשמעותי' דקרא דויצו פליגי, לר' מיישא אף כנויים במשמע, (מדלא כתיב בי' "ונוקב שם") ולרינ"פ אין במשמעו רק שם המיוחד, אלא דלר' מאיר אתי קרא דאיש איש להרבות גם כנויין:
זוהי לפי ענ"ד שיטת הרמב"ם בהבנת סוגי' זו (בא"א ממה שפירש"י ז"ל), ועפ"י הנחה זו כבר יתיישב לנו מה שפסק רמב"ם הלכתא דלא כר"י נפחא: דהנה על דעתי' דר' מאיר בברייתא (דבין עכו"ם ובין ישראל חייבין אף אכנוין) קשה לי קושי' עצומה, והוא מה שכבר רמזתי עלי' לעיל, דמנא לן דב"נ חייבים כלל אברכת השם, נימא דלישראל נאמרה ולא לב"נ, ומה שנשנית בסיני למלתא נשנית, לחייב ישראל אף אכנויים. ובשלמא לרבנן ניחא דהא לדידהו באמת לא מחייב ישראל אלא אשם המיוחד ולא נתחדש לנו עי"מ שנשנית, וממילא דאף לב"נ נאמרה, אך לר' מאיר קשי':
אלא דלר' מיישא לק"מ דהא איהו ס"ל דאף קרא דויצו כנויים נמי במשמע (מדלא כתיב ונוקב שם, וכמו שהסברנו) וא"כ אי ס"ד למיפטר ב"נ למה נשנית בסיני, לא תהא נשנית ולא ליכתב איש איש, וממילא דהוי מוקמינן קרא דויצו אישראל והוי מחייבינן לי' אף אכנויים (כדס"ל לר' מאיר באמת). אך לרינ"פ דפליג אדר' מיישא בהא, וכמו שביארנו לעיל, וס"ל דקר דויצו דוקא שם המיוחד במשמע (וא"כ כבר הוצרך לר' מאיר לשנותה בסיני משום כנויים) לדידי' קשה, ועכצ"ל לפי"ז דבאמת לית לי' לרינ"פ כלל האי כללא דאמר ריב"ח כל שנאמרה ולא נשנית כו':
וא"כ לדידן דפשוט בסתמא דתלמודא כריב"ח, דהיכי דנשנית למילתא לישראל נאמרה ולא לב"נ, כבר א"א לפסוק כרינ"פ, דקרא דויצו דוקא שם המיוחד משמע, שא"כ איך נפרנס ד' ר' מאיר, וע"כ כר' מיישא, דהיכי דלא כתיב ונוקב שם אף אכנויים חייב, ואפילו אליבא דרבנן, וממילא מיושב כבר מה שפסק הרמב"ם כר' מיישא ואליבא דרבנן, דישראל בשם המיוחד וכותי אף בכנוי, וסרה מעליו פליאת הכ"מ והלח"מ בפ"ט מה"מ:
(לענין עריות וכו', דהא באמת לר' ישמעאל [סנהדרין ס"ו] ליכא אזהרה מיותרת במברך השם, רק דגמר קדש מחול. עיי"ש. ודו"ק):
עכ"פ הוכחנו מסוגי' דש"ס כותי' דרמב"ם, דלדידן (היינו לרבנן דר' מאיר) חייב ב"נ אף אכנויים, ואתי קרא דגר ואזרח וגלי אקרא דויצו, וכ"ז לבתר דגלי קרא דגר ואזרח, ומקמי דגלי אין כ"כ הכרע מקרא דויצו לחודי' דהא אפשר הי' לפרשו כרינ"פ דרק שם המיוחד במשמע. ולפי"ז כבר שפיר הוצרך יעקב אע"ה לפרש לבניו מצות ברה"ש, (אף שכבר הוזהרו עלי' מקודם), בשביל חידוש שיש בה באזהרה זו, לחייב ב"נ אף אכנויים, (מה דלא הוו ידעי מקרא דויצו):
ומעתה יתבארו לנו דחז"ל המוצגים בראש מאמרנו זה, והוא מה שמנו [בב"ר, ק'] בתוך הצויים שצוה יעקב לבניו גם ע"ז, וברה"ש, (וע"ז קשה כעין קושית הש"ס על צואתו של רבי "דאורייתא היא"), שכבר ראינו דבשתי אלה באמת חידש להם יעאע"ה דברים להחמיר, מה שלא נתבאר להם מאזהרתם הראשונה: בע"ז חידש להם איסור השתחוי' שלא בפישוט יור"ג (לפי שמדברי יעקב גופי' עם יוסף יכולים היו ללמוד ההיפך מזה, וכמו שביארנו למעלה) ובברה"ש חידש להם כנויים, וכדעת הרמב"ם לפי דמקמי דאתי קרא דגר ואזרח עלולים היו לטעות גם בזה, וכדאמרן:
כ"ז אמרנו בשיטת המדרש ע"ד החידוד, אך אליבא דאמת נלענ"ד שבעל אותו המאמר במדרש חלוק הי' ע"ד סתמא דתלמודא דילן, וס"ל דאפילו במידי דאורייתא ממש, ובלא שום חידוש הלכה, יתכן ג"כ שיצוה האב לבניו כדי להוסיף זירוז ומשמרת. ויסוד פלוגתתם נבאר בזה:
דאיתא בש"ס [ב"ב קל"א ב'] הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אותה אלא אפטרופא כלומר לא כיון בזה אלא שיכבדוה בניו לאחר מותו) אבעי' להו אשה אצל בני הבעל מהו כו', ופירשב"ם אצל בני הבעל, דכיון שאין חיוב לכבדה מפורש בקרא, רק מיתורא דאת אביך לרבות אשת האב דלמא אף הבעל לא קפיד שיכבדוה. עכ"ל. והקשה הגאון רע"א ז"ל והניח בצ"ע (וכבר קדמו בזה גם המהרש"ל) דמשמע מד' רשב"ם אל שעכ"פ מיתורא דקרא הם חייבים לכבדה, והא איתא להדי' [כתובות ק"ג ובשו"ע יור"ד ר"מ] דכבוד אשת האב אינו אלא מחיים, ולאחר מיתת האב לא, הרי דפטירי בני הבעל לגמרי: ונלע"ד לתרץ קושיתם, דלכ"ק מאי ס"ד דש"ס ב"ב שם דהיכי דפטירי ממצות כבוד מדינא אז אף הבעל לא קפיד, ולמה לא פשיט לה ממעשה רב דרבנו הק', דהא חזינן שהקפיד וצוה לבניו הזהרו בכבוד אמכם כו' באשת האב (ולא אמם ממש), והא התם לאחר מיתה היי, וש"מ דאף בכה"ג דרך הבעל להקפיד
אבל האמת יורה דרכו דדין זה אי יש חיוב כבוד מדינא באשת האב לאח"מ, אי לא, תלוי בחלופי גרסאות. דבש"ס איתא התם "את אביך זו אשת אביך, והב"י סי' ר"מ גריס את אביך לרבות אשת אביך, כלומר את דריש. והנה אי גרסינן "זו אשת אביך" כגירסת הש"ס דילן, ודאי דאין שם מקרא מיוחד לאשת האב אלא משום לתא דכבוד אב הוא, וממילא י"ל דהנ"מ בחייו אז משום לתא דידי' הוזהרו גם על כבוד אשתו: משא"כ לאחר מיתת האב (אף שאמרו בקדושין מכבדו בחייו ומכבדו במותו, מ"מ כבר כ' הנוב"י דעיקר כבוד אב אינו אלא בחייו) דעכ"פ כבר קליש אף מצות כבוד דידי', י"ל דאשת האב דאינה אלא משום לתא דידי', כבר אזדא לה לגמרי, וכ"כ הרמב"ם [פ"ו מה' ממרים] כ"ז שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו. כל זה אי מאת אביך מרבינן לה. אך אי מאת יתירא דרשינן לה אז לא תלי כלל במצות כבוד דאב, ואיך יסור החיוב, במות האב, הא עכ"פ איהי קיימת וכמו דכבוד אחיו הגדול לא תלוי כלל בהא אי אמו קיימת, אע"ג דדריש לה מיתורא דוי"ו דואת אמך, וע' בב"י בשם שו"ת הרא"ש, דל"ש אחיו הגדול מן האם ול"ש מן האב וע"כ דמדאיכא יתורא דקרא אינו כלל משום לתא דכבוד אם, וה"ה באשת האב, (ע' היטב כרמב"ן ובס' מג"א בסה"מ ש"ב ד"ה העיקר השני]:
ועפי"ז י"ל דעד כאן לא מסיק הש"ס [כתובות ק"ג], דלאחר מיתה ליכא חיובא, אלא אליבא דאמת, היינו לבתר דכבר איפשטא בעיין דב"ב, ולבתר דמסיק הש"ס התם דאפילו האשה אצל האח (דודאי לית בה חיוב כבוד מדינא) ג"כ ד.ך הבעל להקפיד שיכבדוה, וא"כ שפיר נוכל לומר דילפותא דאשת האב הוא משום דהוי בכלל כבוד אב, א ה"נ דלאחר מיתה חיובא מדינא ליכא, ואעפי"כ לא קשה למה הקפיד רבי בצואתו, דהיא הנותנת דרבנו הק' לא חיוב מדינא אתי לאשמועינן, אלא קפידא דידי' (אע"ג דליכא חיובא), דהא פשיט הש"ס דאפי' באשה אצל האחין איכא דקפיד:
כ"ז אליבא דאמת. אך לפי הס"ד דאבעי' דב"ב, דהיכי דליכא חיוב מדינא אף קפידא נמי ליכא, א"כ הלא תקשי לדידי' למה קפיד רבנו הק', וע"כ דלדידי' באמת חיובא נמי איכא, היינו דלדידי' לאו משום דהוי בכלל כבוד אב מרבינן לה (דא"כ לאחר מיתה לא חיובא איכא ולא קפידא איכא) אלא מיתורא דאת, ואז אה"נ דאיכא חיוב מדינא אף לאחר מיתה דאב (דהא לאו משום לתא דאב היא אי מרבינן מאת יתירא), ואעפי"כ סבר בעל האבעי' למימר דכיון שאין החיוב מפורש בקרא אין דרך הבעל להקפיד ולכתוב נכסיו בשביל זה, ולדידי' אף רבנו הק' בצואתו לאו קפידא קאמר לבניו אלא דינא קאמר להו:
ועפי"ז מתורצים ד' הרשב"ם כמין חומר דהא רשב"ם אליבא דס"ד דבעל הבעי' דב"ב ציין את דבריו, ולדידי', דהיכי דחיובא ליתא קפידא נמי ליתא, כבר אי אפשר לומר דבאשת האב לאח"מ ליכא חיובא, דא"כ ליפשוט בעיין מעובדא דרבי, דאי ס"ד דחיובא ליכא וקפידא נמי ליכא א"כ למה זה צוה רבי לבניו, ועכצ"ל דאה"נ דלבעל האבעי' אשת האב מיתורא דאת מרבינן לה (וכגירסת הב"י) וממילא דאיכא חיובא אף לאחר מיתה דאב (וכמו דלא תלי כבוד אחיו הגדול בחיי דאמו כלל, כיון דמוי"ו יתירא מרבינן לי') ומשו"ה ניחא צואתו של רבינו הקדוש, וראה כמה מדוקדקים עפי"ז ד' הרשב"ם, שכ' אליבא דס"ד דבעל האבעי' שם, וז"ל "לפי שאין חייבין בכבודה כל' כך, אלא מיתורא דקרא דאשת אביך לרבות אשת האב" עכ"ל, דקדק הרשב"ם וכ' "מיתורא דקרא לרבות", כדי להודיענו דלהס"ד אף לאח"מ דאב חיובא איכא, אלא שאין חיובה "כל כך" (לפי שאינו מפורש בקרא), משא"כ אליבא דאמת, דלק"מ מקפידא דרבי, לא צריכינן תו לזה, ושפיר נוכל למימר דאשת האב בכלל כבוד אב הוא, (כמו"ש הרמב"ם וכגי' הש"ס, את אביך זו אשת אביך), ולא מיתורא דאת, וממילא דאה"נ דלאח"מ דאב ליכא חיובא כלל, ומתורצת פליאת המהרש"ל והגרע"א מעל ד' הרשב"ם, דרשב"ם רק אליבא דס"ד כתב דליכא חיובא "כל כך", משא"כ אליבא דאמת אה"נ דליכא חיובא כלל לאח"מ דאב. ואעפי"כ איכא דקפיד שיכבדוה: ובזה יתישב גם מה שהקשו התוס' [בכורות ו' ד"ה ור"ש), למאן דלא דריש את, מאי מקשה הש"ס (כתובות) אשת האב דאורייתא היא כו' ולדידן ניחא דעד כאן לא צריכינן למילף לה מיתורא דאת, אלא לס"ד דאבעי' דב"ב שם, אך אליבא דאמת שפיר יש לקיים גירסת הש"ס דכתובות שם "זו אשת אביך", כלומר ובכלל כבוד אב הוא, ולא מיתורא דאת וכמו"ש הרמב"ם:
איך שיהי' הנה הוכחנו מד' הרשב"ם דעכ"פ לבעל האבעי' דב"ב יש חיובא דאורייתא באשת האב אף לאחר מיתה, ואעפי"כ צוה רבי לבניו, ועכצ"ל לדידי' שכן דרך לצות, אף במידי שכבר הוזהרו עליו מה"ת, (ודלא כס' הש"ס כתובות דפריך אשת האב דאורייתא היא), וא"כ מיושב מאמר המדרש המוצג בראש מאמרנו זה, דאף איהו י"ל דס"ל כבעל האבעי' דב"ב, דיש לאב לצות לבניו אף במה שכבר נתחייבו בו, כדי להוסיף זירוז, וזהו מה שדרש "ג' צויים צוה יעקב לבניו, על ע"ז ועל ברה"ש" וכו', שאעפ"י שכבר הוזהרו ב"נ על שתי אלו, מ"מ חזר יעקב אע"ה וזירז אותם, כמו שזירז רבנו הק' על אשת האב, אע"ג דלדידי' דאורייתא היא אף לאח"מ דאב. ודו"ק:
סוף הספר