אור ברסלב

המדרש והמעשה בראשית· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת ויגש

פרשת מקץ

[על הערבונות והפקדונות] כי עבדך ערב את הנער וגו' בני אם ערבת לרעך כו' א"ר חנינא ברח מן שלש והדבק בשלש, ברח משלש, מן הפקדונות ומן הערבונות ומן המיאונין, והדבק בשלש, בחליצה ובהיתר נדרים ובהבאת שלום בין אדם לחברו דבר אחר בני אם ערבת זה יהודה שנאמר אנכי אערבנו [עכ"ל הב"ר, צ"ג, ובילקוט מ"ז]

והנה מאמר זה, ברח משלש והדבק בשלש, ברייתא ערוכה היא גם בש"ס [יבמות ק"ט ב']. תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלש ויתרחק משלש כו' בחליצה כאבא שאול (היינו דמצות חליצה קודמת) כו' בהבאת שלום דכתיב כו', "בהפרת נדרים" כר' נתן, דתני' ר"נ אומר הנודר כו' והמקיימו כאילו הקריב עליו כו' "מן המיאונין" דלמא גדלה ומיחרטא בה, מן הפקדונות, בבר מתא, דבייתי' כי בייתי' דמי, (פירש"י דמשהוא רגיל אצלו, דלמא יגנבנו ממנו ויחזור ויתבענו), ומן הערבונות, בערבי שלציון (פירש"י שם מקום כו'. ל"א שם הערבון, ששולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב). עכ"ל הש"ס. ולא נוסף ע"ז במדרש הנ"ל אלא מה דמסיים בה, "ד"א בני אם ערבת כו' זה יהודה" כו', ולהלן יבואר בדברינו דהפרש גדול יש בי, כל ערבות דעלמא לערבות דיהודה:

וראשון תחילה נאמר כי יש לנו תימא בדעת הרמב"ם שהשמיט ולא הזכיר למימרא זו כלל, לא לענין היתר נדרים (אע"ג דגם איהו פסק כר' נתן, דהנודר כאילו בנה במה כו', ע' רמב"ם סוף ה"נ פי"ג) ולא לענין ערב [ע' רמב"ם ה' מו"ל פ' כ"ה כ"ז]:

(ואמנם זכר אותה הרמב"ם [פ"ה מה"ד ה' י"ג] בין המדות שנשתבחו בהם תלמידי חכמים "שאינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא בא בהרשאה עכ"ל ומשמע שאין זאת לו אלא מדרך המוסר לת"ח דוקא, והלא בר קפרא על כל אדם אמרה. והא דלא בא בהרשאה שדרשוהו חז"ל מקרא דדברי קבלה מאשר לא טוב עשה כו' [שבועות, ל"א, א'] הביא הרמב"ם גם במקומה (פ"ג מה' שלוחין) על כל אדם והא דערב דדריש לי' מקרא דאם ערבת השמיטה במקומה לגמרי): ולא לענין פקדון, ורק לענין מיאון וחליצה כתב הרמב"ם [בפי"א מה' גרושין, ה ע"ש וז"ל שם ומותרת האשה להנשא לאחד מעדי גרושיה או מעדי מאוניה, או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם, שאין חוששין אלא לעדות אחד. ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה". עכ"ל:

וגם ד' רמב"ם אלו חמורים הם, שכבר הקשה עליו בלח"מ, חדא שדבריו נגד הש"ס, דבש"ס מוקי להא דבר קפרא (דאמר ידבק בחליצה) כאבא שאול, דס"ל מצות חליצה קודמת, והא רמב"ם כרבנן דאבא שאול ס"ל, [ה' יבום פ"א, ה"ב] ואיך אמר ידבק בחליצה, ועוד מאי שייטי' דדין זה להכא בהלכות גרושין, ומה זו סמיכה לראש ד' הרמב"ם בה' זו. עכת"ד הלח"מ שם, וע"ש דמסיים וז"ל "ולא ידעתי להלום ד' הרמב"ם הללו". ואנחנו נוסיף לדקדק במה שכ' הרמב"ם יתרחק אדם מעדות מיאון למה מעדות דוקא, ומדוע לא הספיק לו לשון הש"ס "יתרחק מן המיאונין" כמו שכ' "ויתקרב אל החליצה":

ואמנם קושיתו הראשונה של הלח"מ יש וישב לפיענ"ד, דודאי שאפילו לרבנן דאבא שאול לא שייך למיתני לעולם ידבק אדם ביבום", דהא תנא לאו בעושי דבר של המצוה מדבר (דא"כ מאי ידבק בשלש דקאמר, ידבק ברמ"ח עשין הוי לי' למימר, ומאי אולמא דשלש אלה) וע"כ דבמקיימי דבר קמיירי, היינו באותן שאינם אלא נטפלים לעושי מצוה, עדים או דיינים וכדומה, כמו בנדרים שעושה המצוה הוא הנשאל בעצמו, והחכם המתירו אינו אלא מסייע, וכן בהבאת שלום שגוף המצוה היא על האוהבים המשלימים, והמשלים ביניהם אינו אלא נטפל, וכן בחליצה הדיינים המזדקקים הם הנטפלים ועל כל אלה אמר תנא, דאע"ג דמצוה לאו עלייהו רמי', מ"מ לעולם "ידבק אדם", ימציא א"ע ויטפל להם. ולפי"ז איך יאמר "ידבק ביבום", והיבום אינו צריך לא דיינים ולא שום נטפלים לזה [וע' מל"מ פ"ב מה' יבום, ה"ד, שנסתפק דאולי גם עדים לא בעי], וא"כ קשה לפי"ז, מנא לי' לש"ס למידק דבר קפרא כאבא שאול ס"ל דמצות חליצה קודמת, דלמא כרבנן, ואעפי"כ שפיר שבק תנא יבום, ואמר דידבק בחליצה, היינו היכי דאי אפשר ביבום, דנהי היכי דאפשר ביבום יבום עדיפא, מ"מ הא לעולם ידבק ביבום ל"ש למימר, מדלא מיירי אלא בנטפלין, וביבום ל"ש זה וכדאמרן:

אלא דבאמת יש לתרץ, דהנה כבר חקרו גדולים אי חליצה מצוה גופה הוי, או רק הכשר מצוה, להתיר זיקתה לשוק, ואם אינה רוצה להנשא ולא להתייבם אין מצוה בחליצה. וידוע שהחכ"צ בשו"ת שלו סי', א', תפס במושלם כדעה זו האחרונה וכן החזיק אחריו בשו"ת חת"ס [חאה"ע ס' פ"ה] עיי"ש שהביאו ראיות לדבריהם מן הש"ס. ואמנם ידוע שדעת הזוה"ק ופ' חקת] היא להיפך, דגוף החליצה מצוה הוי וכן ראיתי להג' בעל עמק יהושע [ס' כ"ג], שהביא גם הוא חבילות ראיות לדעה זו:

ולענ"ד יש להוסיף ראיה על ראיותיו גם מסוגית הש"ס [דיבמות ל"ט, ב']. מהא דאמר התם בברייתא יבמה יבא עלי' מצוה, כו' סד"א רצה כונס רצה אינו כונס ת"ל כו', ומקשה הש"ס, רצה אינו כונס, והא אגידה בי', ומשני אלא סד"א רצה כונס רצה חולץ, ת"ל יבמה יבא עלי', כמאן כרבנן (דס"ל מצות יבום קודמת) עכ"ל הש"ס, ולכ"ק למה לי' לשבש הלשון דברייתא, הא ודאי דלענין יבום כו"ע ל"פ דהיא גופה מצוה היא, וגם כששניהם אינם רוצים עכ"פ איכא ביטול מצות יבמין, ובפרט לרבנן דאבא שאול, דאליבייהו אזלא ברייתא דידן, וא"כ לעולם נימא הגירסא כדמעיקרא, סד"א רצה כונס רצה אינו כונס כו' כששניהם אינם רוצים לא ביבום ולא בחליצה, ת"ל יבמה יבא עליה (דאעפי"כ איכא מצוה ביבום), אע"כ דמדמשבש הש"ס ללישנא דרצה ונס רצה אינו כונס, מכח הקושיא דהא אגידא בי' וגריס רצה כונס רצה חולץ, ש"מ דס"ל דזה פשיטא דמדאגידה בי' תו לא סגי בלאו חדא מינייהו, או כניסה או חליצה, (ואפי' בשאין שניהם רוצים) אלא דסד"א דעכ"פ משתי אלה באיזו שירצה יבחר, ת"ל יבמה יבא עליה מצוה, וכרבנן דאבא שאול דמצות יבום קודמת. ומוכח לפי"ז מסוגיא זו דגוף החליצה מצוה היא:

(ומר אבא הגאון שליט"א אבד"ק לובלין הביא ראי' מש"ס ערוך [יבמות קי"ב, א'] נטולה אני מן היהודים כו' לענין יבם מאי, רב אמר יבם אינו כבעל ושמואל אמר יבם כבעל כו' ופי' ר"ת התם דלרב דלא מסקא ליבם אדעתה (אלא דממילא נאסרה עליו) כופין אותו לחלוץ, ולשמואל דמסקא אדעתה מבקשין לחלוץ עיי"ש, והא התם הלא בין כך ובין כך היא נטולה מכל היהודים ולמה נכוף לחלוץ, אלא ע"כ כשאינה רוצה להנשא ג"כ לא סגי בלאו חליצה. ויש לדחות. וצ"ע בריטב"א שם. שוב ראיתי שכ' אא"ז הגאון זצ"ל הביא לראי' זו בספרו מעי"ח בשם אחר עיי"ש):

וכבר אמרנו שהחכ"צ והחת"ס הוכיחו מש"ס דילן את ההיפך מזה, ועכצ"ל דיש לבעלי התלמוד דעות חלוקות באותו ענין. ואמנם לאותה השיטה דאין בגוף החליצה מצוה, ודאי דל"ש כלל לומר לעולם ידבק אדם בחליצה" כיון דרשאים הם שלא לחלוץ כלל, כשלא ירצו שניהם. וי"ל דבשיטה זו אזיל סתמא דש"ס יבמות ק"ט, ועל כן לא מצא דרך אחרת ליישב דברי בר קפרא, דלעולם ידבק אדם, אלא אליבא דאבא שאול, דלרבנן קשי' ממנפ"ש, אי כשהם רוצים ביבום הא לדידהו באמת יבום עדיפא, ואי דניחא להו לדידהו בלא יבום למה ישתדל לידבק בחליצה, הא אנן השתא קיימינן דאין גוף החליצה מצוה, אלא כדי להתירה לשוק בלבד אע"כ כאבא שאול, ויהי' פירוש ד' בר קפרא ע"ד השלילה ולא ע"ד החיוב, היינו דלעולם ידבק בחליצה כדי למנוע את היבום, דנהי שאם אינם רוצים לא ביבום ולא בחליצה אה"נ דשפיר דמי, אך כשהם רוצים בחדא מהנך לעולם ידבק בחליצה, מדלאבא שאול לעולם מצות חליצה קודמת. וזהמ"ש הש"ס לעולם ידבק כו' כאבא שאול כל זה אי נימא דאין חליצה גופה מצוה:

אולם שיטת הרמב"ם בענין זה לא נתבררה, ובשו"ת חת"ס רצה להוכיח שיטתו ג"כ שאין החליצה מצוה, ולענ"ד יש לכאורה להוכיח הכי גם מד' הה"מ [ה' יבום פ"ב, ה' י'] אליבא דרמב"ם, דעמ"ש הרמב"ם שם ביבמה שלא רצתה להתיבם דדין מורדת יש לה וכופין להיבם לחלוץ בלי כתובה, ע"ז כתב הה"מ דרמב"ם לשיטתו דס"ל [פי"ד מה' אישות] דגם באשה שמרדה בבעלה דכופין אותו לגרש בלי כתובה. יעויי"ש בד' הה"מ. הרי דברירא לי' להה"מ דיבמה שמרדה ונשואה שמרדה חד דינא אית להו, ואי הוי ס"ל לרמב"ם בנשואה שלא לכוף, אז בהכרח הי' שלא לכוף גם ביבמה, ואם איתא דמצוה יש בחליצה לתיקון נשמת המת וכדמוכח מד' הזוה"ק] א"כ אפילו אי נימא דבנשואה אין כופין אותו, מ"מ נימא דיבמה שאני, משום תקנתא דאחיו המת. אע"כ דכל החליצה אינה באמת אלא לתקנתא דידה, להתירה לשוק, ומאן דס"ל דבנשואה המורדת לא חיישינן לעיגונא דידה, ה"ה ביבמה, כן הי' לענ"ד נראה להוכיח מדברי הה"מ אליבא דרמב"ם: אך שוב ראיתי שמדברי הרמב"ם עצמו יש להוכיח להיפך, דחליצה גופה מצוה היא:

דהנה כתב הרמב"ם [פי"ב מה' בכורים, ה"א] מ"ע לפדות פטר חמור, ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לערפו כו' והראב"ד חלק עליו וז"ל א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעה המיושבת, שיחשוב זה מ"ע, אעפ"י שאמרו מצות פדיי' קודמת למצות עריפה, לא שתחשוב מצוה כו' עכ"ל, הרי דס"ל לראב"ד דאין העריפה אלא תנאי, אם לא תפדה, ולרמב"ם מדקרי לה משנתנו מצות עריפה ע"כ דהיא גופה מצוה הוי, עיי"ש בכ"מ. ומה שסתם הרמב"ם כאן פירש בהרחב הביאור בסה"מ שלו [עשין, פ"ב]. וז"ל שם מצוה פ"ב שצונו לערוף פטר חמור כו' ויש למקשה שיקשה ולמה מנית פדייתו ועריפתו שתי מצות, ולא מנית אותן מצוה אחת, ותהי' העריפה מדיני המצוה (כלומר מתנאיה, אם לא פדה), הנה יודע השם כי ההיקש מחייב זה, לולא מה שמצינו לרבותינו לשון, יורה על היותם ב' מצות, והוא אמרו מצות פדיי' קודמת כו' ומצות יבום קודמת למצות חליצה, וכמו שהיבמה מוכנת אם ליבום ואם לחליצה, והיבום מצוה והחליצה מצוה, כן פטר חמור כו' עכ"ל הרמב"ם בסה"מ שם. ואם איתא כד' החכ"צ, הרי תלה הרמב"ם תניא בדלא תניא, דלד' החכ"צ הלא חליצה גופה אינה אלא תנאי ולא מצוה, (להתיר זיקתה כשלא ירצה ליבמה, וכשתרצה היא להנשא), ועוד מיגרע גרע מעריפה, דהתם עכ"פ אי לאו פדיי' לא סגי בלא עריפה, והכא אפשר בלא יבום וגם בלא חליצה, אע"כ דגם הכא לרמב"ם אי אפשר בלא חדא מינייהו:

ומדזכינו דלרמב"ם גוף החליצה מצוה הוי, א"כ שפיר מצי מוקים לברייתא דבר קפרא לאו דוקא כאבא שאול, אלא אף כרבנן, דמצות יבום קודמת, ואעפי"כ מדלא מצי למיתני לעולם ידבק ביבום", (דרק בנטפלים מיירי התנא, וביבום ליכא נטפלים, רק עושי מצוה לחוד, וכמו שהסברנו לעיל) שפיר תני לעולם ידבק בחליצה, היינו דעכ"פ היכי דא"א ביבום, יהי' נטפל לחליצה, מדגם היא מצוה הוי:

ומעתה סרה קושיתו הראשונה של הלח"מ, שכבר אמרנו שמן הסתירות שבש"ס גופי' בענין מצות חליצה ע"כ מוכח דיש גם לבעלי התלמוד דעות חלוקות בזה אי מצוה הוי אי תנאי הוי, וסוגי' דיבמות י"ל דאזלה אליבא דשיטה דתנאי הוי, והיא דדחיק לי' לאוקמי ברייתא דב"ק דוקא כאבא שאול, וכדאמרן, משא"כ לרמב"ם, דס"ל לדינא דמצוה הוי, שפיר הביא לדינא דברייתא, אע"ג דכרבנן ס"ל, דאע"ג דלדידהו יבום קודם, מ"מ מדאי אפשר למיתני ידבק ביבום, מדלא איירי אלא בנטפלין, ע"כ תני ידבק בחליצה, עכ"פ היכי דאי אפשר ביבום. ועדיין פש גבן לברורי המשך ד' הרמב"ם בהלכה זו, היינו מה שהביאה כאן בה' גרושין ולא בה' יבום וחליצה, ששם מקומה) ומה שכ' ומותרת להנשא לאחד מעדי גרושה או מיאוניה ולעולם יתקרב אדם כו' ואין שום שייכות בין סוף דברי הלכה זו לתחילתם: אך לענ"ד יש לישב גם זה, ובחכמה יסד הרמב"ם ז"ל וחיבר לשתי אלה (הא דמותרת להנשא לאחד מעדי מיאוני', והא דלעולם ידבק אדם בחליצה ויתרחק מן המיאונין), בהלכה אחת:

ונקדים ד' המשנה, יבמות כ"ה, החכם שאסר את האשה בנדר לא ישאנה, מיאנה או שחלצה בפניו ה"ז ישאנה, מפני שהוא בי"ד, ע"כ. ובגמרא שם, טעמא מפני שהוא בי"ד, הא בי תרי לא, והא תני' עדים החתומים על המקח או על גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה, היא גופה קמ"ל, דמיאון בפני ג', ולאפוקי ממ"ד בפני שנים כו' עכ"ל הש"ס. והוא פלאי, דמה ענין מספר דייני מיאון למשנתנו דכאן, ועוד דאיכפל תנא כולי האי לאשמעינן דלא כהלכתא, דהא כבר תנינן חדא זימנא ובריש סנהדרין החליצה והמיאונין בפני שלשה ובאמת כבר איפסקא הלכתא דלא כסתמי אילין, אלא כאותו הזוג דמיאון בפני שנים [יבמות, ק"א וק"ז]:

ברם יש להתבונן בהפרש הלשון שבין תנא דמשנתנו (בהיתר הנשואין לעדי המיאון) לתנא דברייתא (בהיתר השדה לעדי המקח) דתנא דמשנתנו אמר "ה"ז ישאנה" ותנא ברא אמר "לא חשו חכמים". אולם הדבר ברור דתנא ברא דקדק בלשונו "לא חשו חכמים", היינו חכמים לא חשו, ולא חשדו לבי תרי, אך הבריות עכ"פ חושדות אותם, ומשו"ה עכ"פ כיעורא איכא, וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה לא, שעכ"פ ירחיק א"ע מן הכיעור, והוא מד' הש"ס חולין [מ"ה ב']. דן את הדין כו' ועדים החתומים על המקח, אעפ"י שכולן רשאין ליקח, מ"מ אמרו חכמים לעולם ירחק אדם מן הכיעור כו'. ברם תנא דמשנתנו בבי"ד איירי (ולא בעדים), ובי דינא י"ל דלא חשידי כלל, ואפילו כיעור נמי ליתא, ושפיר אמר תנא דמתניתין "ה"ז ישאנה" אפילו לכתחלה נמי. וא"כ שפיר ניחא מה דאצטריך תנא לדקדק בלשונו מפני שהן בי"ד ולאשמועינן דמיאון בפני ג', דהא אי לאו שהן בי"ד לא הוי מיתני לי' גבי מיאנה בפניו "ה"ז ישאנה", מדאיכא עכ"פ כיעורא:

וכן נלענ"ד להביא ראי' לזה, דבבי"ד ליכא כיעורא, מד' הרמ"א [אה"ע סי' קס"ט] שהזהיר לדיינים שלא ליקח שכר מחליצה, וכ' וז"ל "מפני שכל הטעמים שנמנו לעיל [אע"ה, ק"ל]. בהיתר שכר עדי הגט ליתנייהו הכא". עכ"ד. והנה אחד מטעמי ההיתר גבי עדי הגט כתב הרמ"א שם בשביל שנאסרו העדים לישא את הגרושה, ואמנם כבר נתבאר בברייתא דחולין דבאמת איסורא אף בעדים ליכא, וע"כ שלא נתכוין הרמ"א אלא למה שהעדים עכ"פ משום הרחק אסורים [וכמו שפ' באמת באה"ע סי' י"ב בהגה בשם הג"מ], ומשו"ה רשאים ליטול שכר, וע"ז אמר רמ"א דכלהו טעמי דשייכי בעדים לא שייכי בדיינים, ש"מ דס"ל לרמ"א דבדיינים אף משום הרחק ליתא:

(וכ' אחי הרה"ג כמוהר"ר אליעזר ג"י העירני די"ל בדעת רמ"א שלא אמרה אלא לענין גט, שאין הגט מצוה, ולאו כל כמיני' דמגרש לכוף העדים להזדקק לעדותו ולאסור את המתגרשת ע"ע, בלא קבלת שכר, משא"כ בחליצה אי נימא דהיא גופה מצוה הוי א"כ אף אם תיאסר עליהם המתגרשת, מ"מ מצוה עלייהו רמיא לידבק בחליצה, ואין היתר לקבלת שכרם. אך באמת לישנא דרמ"א לא משמע הכי):

ואולם הט"ז וב"ש [אה"ע י"ב ס"ק ד'] כתבו להדי' דאפילו בבי"ד איכא משום הרחק [וכן מ' לכאורה מתירוץ ב' שבתוד"ה וכן, חולין מ"ד, ב' שם] . ותמוה מה שלא נתעוררו שדעת הרמ"א ז"ל אינה כן, וכמו שהוכחתי, אלא שהט"ז שם נחית לחילוק אחר, דעד כאן לא אמרו משום הרחק אלא במקח, משא"כ בגרושין דאיתתא לבי תרי לא חזיא. וגם זה פלא, שהט"ז כתב כן מדעתי' דנפשי', ובאמת הן הן ד' הירושלמי [פ"ב דיבמות, ה"ב] וז"ל תמן גבי מקח ראוי להשתלש ברם הכא איתתא לבי תרי לא חזיא", איברא דמדברי הירושלמי הללו משמע דעכ"פ גבי מקח איכא משום כיעור אפילו בבי"ד. (וכ"ה להדי' שם, תני בי"ד לא יקחו כו'):

והנה לבד מה שהוכחנו שאין כן דעת הרמ"א, הנה גם הרי"ף והרמב"ם השמיטו להאי דינא דירושלמי דבי"ד לא יקחו, וגם בשו"ע [חו"מ רצ"ב ס' י"ט] הזכיר רק שהנפקד המוכר עפי"ד לא יקח לעצמו, ולא אסיק כלל שגם הבי"ד לא יקחו, עכ"פ משום הרחק מן הכיעור, וכן גבי עדי גרושין ועדי מיתה (אעפ"י שאינן אלא שנים) סתם הרמב"ם והמחבר ולא הזכיר משום כיעור כלל. (וע' במה"פ בירושלמי שם):

ונראין הדברים דס"ל לראשונים ז"ל באמת דלא כירושלמי, (דדוקא בראוי להשתלש תלי' מילתא) אלא ס"ל דבחדא מתרוייהו סגי להסיר חשש כיעור, היינו או בשאין הדבר ראוי להשתלש (וכגון עדי גרושין דאיתתא לבי תרי לא חזיא), בזה אפילו בב' ליכא משום כיעור, או כשהם שלשה ובי"ד, אז אפילו בראוי להשתלש (וכגון מכירת פקדון או שדה מקח) בי דינא לא חשידא:

וחילא דידהו נלענ"ד די"ל שהיא ממשנתנו, שאמרה מיאנה או שחלצה בפניו ה"ז ישאנה, ופשטות הלשון משמע דאפילו משום הרחק אין כאן, ואם איתא כירושלמי, דעיקרא דמילתא באינו ראוי להשתלש תלי', קשה לכאורה איך עירב תנא ותני לחליצה ומיאון בהדדי, תינח חליצה דמסקינן [יבמות, ק"ה, ב'], שאין חולצת אלא גדולה, (וכדאמר התם והלכתא עד שתביא ב"ש), א"כ משישאנה האחד תו לא חזי' לשני, (אם לא שיגרשנה מדעתי') ובזה שפיר י"ל שאין שנים מצויים לחטא בשביל אחד, (וכלשון הטור באה"ע שם) משא"כ במיאון, הא בדידה תלי' מילתא, לעשות קנוניא עם שניהם, היינו להנשא להאחד, ואח"כ לחזור ולמאן בו שלא מדעתי', כדי להנשא גם לשני. (ואף שיש לדחות דעכ"פ בבת אחת אי אפשר, מ"מ מצד הסברא אין נ"מ בזה, מדסו"ס יש שם צד קנוניא לשניהם]. ותו ל"ש לומר בזה כל כך "איתתא לבי תרי לא חזיא":

(ועל דברי אלה העירני ב' אחי הרה"ג החריף המצויין כמוהר"ר אליעזר שי': ממנ"פ במאי עסקינן, אי כשהיא קטנה עדיין, הא בידה למאן בפנינו, ומאי חשד ומאי חשש קנוניא איכא, וע"כ דבשהיא עכשיו גדולה והן מעידין שמיאנה בקטנותה, וא"כ שוב אי אפשר לה השתא לחזור ולמאן עוד, משכבר נתגדלה והדר ליכא כיעור וחשש קנוניא לגבי השני. עכ"ד אחי. ואולם באמת אין מזה סתירה לדברינו, דהא למ"ד [יבמות, ק"ט]. דלא אמרינן בגדולה דגדלי קדושין בהדה, בלא"ה תקשי מאי חשד איכא בעדי מיאון, הא בידה אף השתא למאן כ"ז שלא בעל, ועכצ"ל דבאמת לאו משום חשש שקר אתינן עלה בעדי מיאון, אלא כ"מ שיש לחוש שעדי' היו מלמדין אותה למאן, בכדי שישאו אותה אח"כ, הוי כיעורא, וא"כ שפיר י"ל דאה"נ כשהיא עדיין קטנה, ומדאפשר אז למאן ולחזור ולמאן שפיר יש כיעור גבי שני עדי' גם יחד, והבן):

ומדאעפי"כ נקטה להו משנתנו למיאון וחליצה בחדא מחתא, ובשניהם אמרה "ה"ז ישאנה", הי' מקום לטעות דסתמא כבית שמאי, דס"ל [יבמות ק"ז] דאין ממאנת וחוזרת וממאנת, (או דס"ל שאין ממאנין אלא ארוסות), דתו ל"ש קנוניא לתרוייהו אף גבי מיאון, ואי כב"ש אז הי' כאן גם במיאון תרתי למעליותא, להסיר כיעור, חדא דאתתא לבי תרי לא חזיא, ועוד דהא ס"ל לב"ש (במשנה דיבמות שם) שאין ממאנת אלא בפני בי"ד, ובבי"ד ליכא חשדא, וא"כ אכתי לא הוי ידעינן אי תרוייהו טעמי בעינן אי בחדא מינייהו סגי, לזה דקדקה משנתנו ואמרה ה"ז ישאנה "מפני שהן בי"ד" (כלומר שהם שלשה, ולעולם כב"ה, וכדאמר אביי התם אליבא דב"ה, דרק מומחין לא בעיון, אבל ג' בעי, עיי"ש ק"ז ב') להודיעך שבטעם זה לחוד, מה שהם שלשה, סגי להסיר חשש כיעור, ואפילו לב"ה דממאנת וחוזרת וממאנת וא"כ חזי' לבי תרי ואף לבי תלתא בזא"ז, מ"מ תלתא לא חשידי. וזה מ"ש הש"ס היא גופה קמ"ל דמיאון בפני ג', כלומר שבזה לבדו די לבטל חששא דכיעור, (וניחא מה שדקדקנו למעלה ע"מ שנקטה הש"ס כאן, הא אין כאן מקומו כלל, דבאמת לאו דינא דמספר דייני המיאון קמ"ל תנא הכא, אלא דינא דחשד וכיעור קמ"ל, דבהו איירי תנא):

זהו מה שי"ל בדעת הרי"ף ורמב"ם, במה שדחו להא דירושלמי מהלכה, ומכאן תשובה למה שהקשיתי לעיל (ומצאתי שהעיר ע"ז גם בשירי קרבן על הירושלמי) ע"מ שהשמיטו הרי"ף ורמב"ם להאי דינא דאף בי"ד לא יקחו, דמכיון שאמרה משנתנו ה"ז ישאנה, דמשמע אף לכתחילה נמי, ומשאמרה זאת אף לענין מיאון, אע"ג דראוי למאן ולחזור ולמאן, (ודמי למקח הראוי להשתלש), ומדמסיק עלה הש"ס דמה שאמרה משנתנו מפני שהן בי"ד אטו מיאון קאמרה לה, "דמיאון בפני שלשה", ש"מ דס"ל ש"ס דילן למידק ממשנתנו דלא כירושלמי, אלא דבהאי טעמא דבית דין לחוד סגי, וממילא דאף גבי מקח כל בשלשה ליכא כיעורא. (אף שהט"ז והב"ש לא ס"ל הכי, מ"מ כבר הוכחתי למעלה שדעת הרמ"א ז"ל שלא כדבריהם]:

אולם לפי דברינו אלה לכאורה יקשו עלינו פסקי הרמב"ם אהדדי, דאיהו פסק [פי"א מה"ג, ה"ג]. דממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין, וממאנת וחוזרת וממאנת, כבית הלל, ואיהו פסק [שם. ה' ח'] דמיאון בפני שנים אף לכתחילה [ע' מ"מ שם] ודלא כסתם משנתנו, וא"כ איך פסק גם הוא ז"ל כלישנא דמתניתין דמותרת האשה להנשא לא' מעדי גירושיה או מעדי מיאוניה [פ"י מה"ג, שם] דמשמע אף לכתחילה נמי, תינח גירושין דאיכא טעמא אחרינא, דאתתא לבי תרי לא חזי', אלא מיאון דחוזרת וממאנת, וגם סגי בשנים, א"כ דמי למקח דהא אפשר שתהי' חזיא לתרוייהו, ועכ"פ משום הרחק מן הכיעור איכא:

אך באמת זה לק"מ, דאה"נ דבעד מיאון שישאנה איכא משום הרחק, ומ"מ לא הוצרך הרמב"ם להזכירו, דהא שמעינן כבר דבלא"ה איכא משום הרחק בעדות מיאון גופה, וכדתני בר קפרא לעולם ירחק אדם מן המיאונין, וע"כ שאין לנו כאן עסק אלא עם מי שחושש לדינא ולא למדת חסידות ולהרחקות, דהא האי גברא עד מיאון הוי, ולא חש למה שאמרו חכמים לעולם ירחק ולענין דינא לחוד ודאי דעדי גרושין ועדי מיאון שוים הם בהיתר זה. דהא אף גבי עדי מקח, דודאי איכא משום הרחק, מ"מ למאן דלא חייש להרחקות הא להדי' אמרה ברייתא דכולן רשאין ליקח:

ומעתה בא וראה כי לא לחנם קרב כאן הרמב"ם את הרחוקים, ובחכמה יסד לשני פסקים אלו בהלכה אחת ומותרת האשה להנשא לא' מעדי גרושי' או מיאוניה, ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון כו', להודיענו בזה דמה שלא חילק בין גירושין למיאון לענין הרחקה משום כיעור, ומה דלא אשתמיט גם הש"ס למיתני הרחקה גבי מיאון, הוא משום דבעדות מיאון גופה איכא בלא"ה משום הרחק, וע"כ דהאי גברא לא חש להרחקות. ומנוקה איפא הרמב"ם בהלכה זו מתרתי תמיהותיו של הלח"מ, בין במה שכתב להתקרב לחליצה, אע"ג דש"ס כאבא שאול, ואיהו פ' כרבנן, דמצות יבום קודמת (וכמו שהסברנו לעיל דזה תלי' בהא אי חליצה גופה מצוה אי הכשר מצוה) ובין במה שהזכיר כאן הרחקת המיאונין, אע"ג שאין כאן מקומו. ומתורץ גם מה שדקדקנו בשינוי לשונו של הרמב"ם, היינו מה שכ' ולעולם יתרחק "מעדות" מיאון, ולא כ' כלישנא דש"ס יתרחק "מן המיאונין" דהנה התוס' בשם ר"ח [ביבמות ק"ט שם] פירשו דהרחקה זו אמאן דמקדש יתומה קטנה קאי ולא אעדים עיי"ש, ואי הוי ס"ל גם לרמב"ם הכי, אז ודאי דאין זה ענין כלל להרחקת הנשואין דעדי מיאון. לזה דקדק הרמב"ם בלישני' לעולם יתרחק מעדות מיאון (היינו דלא כר"ח), כלומר, ומדהאי הרחקה אעדים קאי תו לא צריכינן למיתני הרחקה גבי נשואין דידה, וכדאמרן:

עתה נבא להשמטותיו של הרמב"ם, היינו מה דהשמיט שתים של קירוב והבאת שלום והפרת נדרים) ושתים של ריחוק ומן הפקדונות ומן הערבונות). ואז יתבארו לנו גם ד' הילקוט שבראש מאמרנו זה. והנה מהבאת שלום ודאי לק"מ, דתיפוק לי' שמשנה שלימה היא (פ"א דפיאה), והיא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו', וכבר האריך הרמב"ם בענין זה בכלל ובה' דעות פ"ו ובודאי דגם בר קפרא רק אגב אינך נקיט לה:

וגם הא דהשמיט הרמב"ם הפרת נדרים יש ליישב. דלכ"ק, וכי כללא הוא לידבק בהפרת נדרים, והא איכא נדרי מצוה ונודרת ליתומים וכדומה, שלא לבד דליכא מצוה בהפרתם אלא שגם אין החכם רשאי להזדקק להם. אלא דבאמת זה לק"מ דהא קיי"ל [גיטין ל"ה ובכורות מ"ה] כרב פפא דצריך לפרט את הנדר, ורב פפא גופי' משו"ה אמרה "משום מילתא דאסורא", (ועתוס' בשם הירושלמי, בא' שנדר דלא מרוחנא כי' ברוך שבחר כו' שאמרו צריך לפרט כו'), וא"כ שפיר תני ב"ק לידבק בהפרת נדרים, וכשיפרט לו, ויתגלה שהוא נדר מצוה יפרוש, כל זה לב"ק, אך לרמב"ם לשיטתי' אי אפשר לו ליסמוך ע"מ שיפרט לו וכמו שאבאר:

דהנה כתב הרמב"ם [פ"ו מה' ביאת מקדש, ה' ט'] כהן שנשא נשים בעבירה עבודתו פסולה עד שידור ע"ד רבים כו' עכ"ל, וכ"כ הרשב"א לענין נשיאות כפים, וכ"פ בשו"ע [או"ח קכ"ח סי' מ'], ובמג"א שם הקשה בשם ס' בה"ז דהא במשנה [בכורות מ"ה, ב'] סתמא קתני נודר הנאה הימנה, אלא דהש"ס מקשה עלה ודלמא אזל לגבי חכם כו' הניחא למ"ד צריך לפרט כו' אלא למ"ד א"צ לפרט כו' וע"ז משני שמדירה ע"ד רבים, וא"כ לדידן, דקיי"ל באמת דצריך לפרט למה הצריכו הרמב"ם והרשב"א שידור ע"ד רבים דוקא, ותירץ המג"א וז"ל ונ"ל כיון דפליגי בי' אמוראי בגמרא ולא איפסקה הלכתא בהדיא חששו הרשב"א והרמב"ם דילמא אזל לגבי חכם דס"ל אין צריך לפרט את הנדר ושרי לי' עכ"ל. וביאר כונתו בס' מחצה"ש דבשלמא הש"ס לא חש לה (למאן דס"ל צריך לפרט) משום דבזמן המשנה עדיין לא נתחדשה מחלוקת בזה, ולמ"ד צריך לפרט כולהו הוו ס"ל הכי, ע"כ שפיר פירש למשנתנו אף במדיר סתם. משא"כ לדידן בתראי שכבר נתחדשה מחלוקת, נהי דאנן כמ"ד צריך לפרט פסקינן, מ"מ חששו רמב"ם ורשב"א לחכם שיסבור דאינו צריך לפרט עכת"ד בכונת המג"א:

עפ"י הקדמה זו נלענ"ד דבר נאה ומתקבל לתרץ בזה היטב גם מה שהשמיט הרמב"ם הא דידבק בהפרת נדרים, דרמב"ם לשיטתי' ס"ל גם אליבא דבר קפרא הכי, כמו דס"ל בסוגיא דבכורות, היינו דמשום הכי כללא כייל לעולם ידבק אדם בהפרת נדרים, ולא חשש לנדרי מצוה, משום דס"ל כהלכתא דצריך לפרט, ולא חשש לחכם טועה, משום דבימי בר קפרא הא עדיין לא נתחדשה כלל מחלוקת בזה, משא"כ השתא, שכבר איפלגו בה אמוראי בתראי, לא פסיקא לי' לרמב"ם לכייל כללא דלעולם ידבק, משום דאיכא למיחש לנדרי מצוה, ואי משום דצריך לפרט, הא לרמב"ם לשיטתי' אין לסמוך ע"ז עכשיו, ויש לחוש לחכם טועה שיסבור אין צריך לפרט (וכמו דס"ל לרמב"ם לענין כהן שנשא נשים בעבירה). הרי שנתבאר לנו טעמו של הרמב"ם במה שהשמיט לשתים של קירוב, ואמנם גם במה שהשמיט לשתים של ריחוק (מן הפקדונות ומן הערבונות) יש לומר בה טעמא אליבא דרמב"ם:

דהנה הא דירחק מן הפקדונות מוקי לה הש"ס דיבמות שם "בבר מתא, דבייתי' כי בייתי' דמי'". ופירש"י וז"ל "דרגיל אצלו, ויטול את שלו, ויחזור ויתבענו", ולכ"ק הא בר קפרא ע"כ בשומר חנם איירי, ודאי בש"ש הא בא בשכרו, ועכ"פ קרוב הוא לשכר ורחוק מהפסד, וכל הפוכי בעסקא לא טב מיני', ומה עצה טובה היא זו להרחיקו הימנה), ואי בש"ח, מה בכך שיגנבנה ממנו האי בר מתא, ויחזור ויתבענו, יטעון הנפקד את האמת שנגנבה ויפטור, עכצ"ל דמשום שבועה הוא, היינו מדעכ"פ מוכרח לישבע לו שנגנבה, ע"כ השיאוהו חכמים עצה לירחק מזה, כדי שלא יצטרך לישבע, ואי תיקשי אכתי מאי איכפת לי', הא שבועת אמת היא זו, י"ל עפ"י שאמרו ז"ל [מ"ר במדבר, ובתנחומא שם] ב' אלפים עיירות הי' לו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שבועות אמת, וכן אמרו בש"ס [שבועות, ל"ט]. באומר הריני נשבע אומרים עליו העומדים סורו נא מעל האנשים הרשעים האלה. הרי שיש להתרחק גם משבועות אמת [אלא דזה יש לדחות דמשום חשש שבועת שקר אמרו וכדמ' מד' רש"י ז"ל שם]. אולם להרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בזה, שהוא ז"ל מנה [בהה"מ שלו, ע' ז']. מצות עשה, שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר כו' או להכחישו כו' והוא אמרו יתב' ובשמו תשבע, ובבאור אמרו חז"ל, אמרה תורה השבע בשמו כו' עכ"ל, הרי דס"ל דאף מצוה איכא בשבועת אמת והרמב"ן השיג עליו שם ונסתייע מד' הש"ס תמורה ומן המדרשות הנ"ל עיי"ש, ועכצ"ל דמדרשות חלוקות הן, וכ"כ גם בס' מגילת אסתר שם: ולפי"ז ניחא מאד השמטת הרמב"ם מהא דירחק מן הפקדונות, דבר קפרא י"ל דס"ל כאותה השיטה במדרש דאפילו על שבועת אמת מענישין, ומשום הכי ס"ל ליזהר מן הפקדונות, עכ"פ בבר מתא, כי היכי דלא לייתי לי' לידי שבועה שנגנבה. משא"כ לרמב"ם לשיטתי' דשבועת אמת מצוה היא, למה יזהר אפילו מבר מתא, ואי שיגנבנה ממנו ויחזור ויתבענו (וכפירש"י שם) יטעון שנגנבה וישבע, ומה בכך, ועדיין אין הכרח בשביל זה להתרחק מן הפקדונות:

עתה נבא להא דערבונות, הנה בש"ס שם מוקי לה בערבי שלציון, ופירש"י שם מקום. ששם מניחין את הלוה והולכין אחר הערב, והנה ידוע שהדין הוא להיפך, דלא אזלינן בתר ערב אלא בדליכא לאשתלומי מלוה, וע"כ דמכח אלמות העבירו בעלי הזרוע שבשלציון את דרך הדין. וא"כ קשה אטו שלציון רובא דעלמא, וכי בשבילם נרחיק את הערבות בכל מקום. אולם נלענ"ד הסבר הדבר עפימ"ש הש"ך חו"מ סי' קכ"ט ס"ק ו' בשם שו"ת מוהרשד"ם במי שאמר כל המלוה לפלוני אני ערב דאינו משתעבד. וכבר הקשה עליו בתומים דהש"ך סותר ד' עצמו, שביו"ד רל"ה פסק דאפילו באומר כל הזן אינו מפסיד דחייב לשלם. ומכש"כ באומר כל הזן אני ערב עיי"ש. ובשו"ת הרא"ש כלל ס"ח הוכיח ג"כ דבכהא"ג משתעבד מקרא דהאיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול:

ולולא דמסתפינא הוי אמינא, לחומר הקושי' על מהרשד"ם וש"ך, דמילתא דא אי מתחייב אדם למלוה שאינו ידוע לו בפלוגתא א ש תלי'. והוא עפימ"ש בשו"ע [חו"מ סי' ס', ס"ב. ובסי' ר"ז]. וז"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כו' אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו, והכי נקטינן עכ"ל וטעמי' דרמב"ם משום דכל שאינו קצוב אסמכתא הוי, דא"א שיגמור אדם בדעתי' ל התחייב חיוב גמור כ"ז שאינו יודע על מה הוא מתחייב. ולענ"ד אולי י"ל דהוא הדין להרמב"ם בשאינו יודע למי הוא מתחייב, דהוי ג"כ אסמכתא (אפי' בשההתחייבות קצובה) דהא מצינו כמה פעמים בש"ס "הראשון קשה והשני נח לי" וכדומה, הרי שלפעמים הפרש גדול יש לו למתחייב לדעת מי בעל דברו [וע' חו"מ קע"ה דטענה זו מבטלת גם דינא דבר מצרא, עיי"ש) וא"כ מה לי מתחייב בדבר שאינו קצוב ומה לי מתחייב לדבר שאינו קצוב, כלומר לאיש שאינו ידוע לו:

עפי"ז תתיישב לנו שיטת מהרשד"ם היטב, דאיהו לשיטתי', עפימ"ש הש"ך בסי' ס' בשם מהרשד"ם דלענין התחייבות בדבר שאינו קצוב יכול המוחזק לומר קים לי כרמב"ם, הרי שדעת מהרשד"ם נוטה שאין אדם מתחייב בדבר שאינו ידוע, ולפי דברינו ה"ה לדבר שאינו ידוע, ולפיכך חשש מהרשד"ם לשיטתי' באומר כל המלוה אני ערב דאינו משתעבד. [כך י"ל לפום ריהטא, וגוף ס' שו"ת מהרשד"ם אינו ת"י. ואין להקשות ע"ז מהא דסי' נ' לענין שטרי ממרני במתחייב בשטר לכל המוציאו, דהתם עכ"פ ידע הלוה מי הוא המלוה ולמי הוא מוסר שטרו, אלא שלא כתבו לשם המלוה בשטר, וי"ל שבטח בו שלא ימסרהו בידי לא יוכל קום, משא"כ הכא הא אינו ידוע לו כלל למי הוא משתעבד]:

והנה גם על שיטת הרמב"ם לענין דבר שאינו קצוב כבר הביא מר אבא הגאון שליט"א בספרו בית הלל להקשות מהאי קרא דיעשרנו המלך עושר גדול, (דהא עושר גדול ודאי שדבר שאינו קצוב הוא יותר ממתחייב לזון חמש שנים) ולפי מה שהעלינו דהא דמהרשד"ם במתחייב למלוה שאינו ידוע והא דרמב"ם במתחייב בדבר שאינו קצוב זב"ז תליין, א"כ כמו שיתרץ הרמב"ם לההוא קרא לענין דבר שאינו קצוב, כך יתרץ מהרשד"ם לקושית הרא"ש לענין מה שהתחייב שאול לאיש שאינו ידוע (וממילא מוכן דלפי מה שחילקו האחרונים דאף הרמב"ם לא אמר אלא במתנה בדבר שאינו קצוב. ולא במכירה או בשכר פעולה, לק"מ מהא דשאול דהתם שכר פעולה הוי אך הריטב"א פי"ב דכתובות לא ס"ל חילוק זה אליבא דרמב"ם, וע' מ"ל פי"א ממכירה]:

ובתירוץ קושי' זו אליבא דרמב"ם ומהרשד"ם נלענ"ד, בהקדם עוד מה שקשה לי על שיטה אחרת של הרמב"ם [פ' כ"ה מה' מלוה ה' י"ד], שכ' וז"ל מי שאמר לחברו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה כו' יש מן הגאונים שהורו שחייב לשלם, ויש מי שהורה שאפילו התנה ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברת אהי' חייב הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד, ולזה דעתי נוטה, עכ"ל הרמב"ם. וקשה לי על דבריו מדברי הש"ס [ב"ב קע"ג, ב'], אמר רב הונא ערב מנא לן דמשתעבד, דכתיב אנכי אערבנו כו', מתקיף לה רב חסדא והא קבלנות היא, אלא אר"י כו' בני אם ערבת לרעך כו'. והנה עד כאן לא פליג ר"ח על רב הונא אלא במה דיהודה קבלן הוי, אך תרוייהו מודו עכ"פ דיהודה מדינא אשתעבד וקשה הא יהודה ערב לגופו של בנימן הוי, להביאהו לאביו, והא לרמב"ם כל ערב לגוף אסמכתא הוי, ולא משתעבד כלל: ונלענ"ד לתרץ עפימ"ש הד"מ [טור חו"מ ר"ז, ס"ק ו']. דמדאורייתא כל אסמכתא קניא, והא דלדידן כל דאי לא קני אינו אלא מדרבנן עיי"ש. ואולי גם רמב"ם הכי ס"ל וא"כ לק"מ מקראי דיהודה, דאה"נ דמד"ת אפי' ערב לגוף הוי משתעבד, ורמב"ם לא אמר אלא עכשיו, לבתר דאמרו רבנן דאסמכתא לא קני', ואי תימא א"כ מאי מייתי הש"ס מהא דיהודה אליבא דידן (תיפוק לי' דהתם בלא"ה ערבות שבגוף הואי, וע"כ אתה צ"ל דהתם דין דאורייתא שאני, וא"כ מנ"ל דעכשיו אפי' ערבות של ממון לא הוי אסמכתא) זה לק"מ, די"ל רב הונא לטעמי' עפימ"ש התוס' [ב"מ, ס"ו, א' ד"ה ומניומי, לחד לישנא שם] דר"ה אסמכתא קניא ס"ל, אף לדידן, ועכצ"ל לפי"ז דמה שחקר רב הונא ערב מנ"ל דמשתעבד, כונתו מנ"ל דמשתעבד בלא קנין, וכדפירש"י שם, וא"כ שפיר הביא מהא דיהודה, דהא לר"ה לשיטתי' אין שום נ"מ בין דין דאורייתא לרבנן בהא, מדס"ל אסמכתא קני' אף לדידן, וממילא דל"ק נמי מה דביהודה ערבות שבגוף הוי (דמידי הוא טעמא לרמב"ם אלא משום אסמכתא, והא לר"ה אסמכתא קני') ואף ר"ח י"ל דאליבא דר"ה אזיל, ומשו"ה הביא גם הוא מקראי דאם ערבת לרעך:

משא"כ לרמב"ם, דאסמכתא לא קני' לדידן, עכצ"ל בטעמא דערב לא כדר"ה מהא דיהודה, ולא כר"ח מקרא דאם ערבת, אלא כדמסיק רב אשי התם בההיא הנאה דקא מהימן לי' כו' דעד כאן לא אמרינן לה אלא בערבות שבממון, משא"כ בערבות שבגוף אכתי אסמכתא הוי, ומקראי אין ראי' דהא אסמכתא רק מדרבנן לא קני', ותו לא קשיא לרמב"ם מערבות דיהודה:

וחיזוק גדול לדברינו מצאתי כשעיינתי במקור ד' הד"מ הנ"ל, והוא מדברי המרדכי [פ"ד דב"ק, א' מ"ו]. וז"ל, ומצאתי בשם ר"נ מקינון כו' שהרי אסמכתא קני' מן התורה, כדאמר מניין לערב מן התורה, שנאמר אנכי אערבנו, והיינו אסמכתא" עכ"ל. וד' מרדכי הללו תמוהין מאד, חדא דהא מסיק הש"ס בב"ב שם דערב משתעבד אפי' למ"ד אסמכתא לא קני'. ועוד דהא ילפותא דיהודה אידחא לה בש"ס לענין ערב ולפי דברינו ניחא שפיר, די"ל דר"נ מקינון כרמב"ם ס"ל, דערבות שבגוף לא משתעבד משום אסמכתא, וקשה ע"ז מיהודה ועכצ"ל דדין דאורייתא שאני, וזהמ"ש המרדכי שהרי אסמכתא קני' מה"ת כדאמרינן מניין לערב מן התורה שנאמר אנכי אערבנו (כלומר ונהי דאידחי ילפותא זו בש"ס, מ"מ הא מטעמא אחרינא אידחי, ולא ממה שיהודה ערב שבגוף הוי) "והיינו אסמכתא כלומר" ערבות זו דיהודה אסמכתא הוי, ומדאעפי"כ נשתעבד יהודה, ש"מ דעכ"פ מה"ת קני'. ומדאתן להכי אליבא דרמב"ם כבר מתורצת ממילא גם קושית כ' אאמו"ר שליט"א מהא דיעשרנו המלך עושר גדול, ולא קשי' מה דהוי דבר שאינו קצוב דלא משתעבד לרמב"ם, דמידי הוא טעמא לרמב"ם אלא משום אסמכתא, והא אסקינן דלרמב"ם עכצ"ל דכר"נ מקינון שבמרדכי ס"ל, דמה"ת אסמכתא קני', וא"כ ניחא עובדא דשאול, די"ל דאכתי בימי שאול לא נתחדשה הלכה דכל דאי לא קני. ולפי מה שהעלינו דהא דמהרשד"ם באומר כל המלוה אני ערב) והא דרמב"ם (במתחייב בדבר שאינו קצוב) דא ודא אחת היא, דכי היכי דאינו מתחייב בדבר שאינו ידוע משום אסמכתא, ה"נ אינו מתחייב לדבר שאינו ידוע, ג"כ משום אסמכתא, תו לק"מ גם על מהרשד"ם מהא דשאול (כמו שהקשה בתומים בשם הרא"ש), דכמו שלא הפריעה האסמכתא בפני שאול להשתעבד בסכום שאינו קצוב, (לפי שעדיין לא נתחדשה הלכה וכדאמרן), ה"נ לא הפריעה בפני ההשתעבדות לאיש שאינו קצוב:

איך שיהי' זה ברור דאי נסבור דמתחייב אדם בסכום שאינו קצוב לא כש"כ שיתחייב לאיש שאינו קצוב. ומעתה כיון דכבר איפסקא הלכתא [בתו"מ סי' ס' וסי' ר"ז] דלא כרמב"ם לענין דבר שאינו קצוב, (וכמו שכ' המחבר שם שחלקו כל הראשונים על הרמב"ם) אה"נ דסוגיא דעלמא מכרעת גם דלא כמהרשד"ם, לענין ההשתעבדות לאיש שאינו קצוב:

עפ"י הקדמות אלו יתיישב לנו היטב גם הא דיתרחק מן הערבונות דבר קפרא, דמוקי לה הש"ס בערבי שלציון (שם מקום דשבקי ללוה ואזלי בתר ערב), והקשינו הא ע"כ אין זה אלא אלמות, (דהא דינא לאו הכי הוא), וא"כ לימא דבשלציון יתרחק, אלא שאר מקומות מה חטאו. ולפי"ד ניחא די"ל דבר קפרא לעולם לאו על ערבות למלוה ידוע קאמר, אלא על ערבות סתמית, כעין הא דמהרשד"ם, "כל המלוה אני ערב", שאינו יודע הערב באיזה מלוה יכשל, ועלול ליפול בידי בעלי זרוע של "שלוף דוץ", דשבקי ללוה ואזלי בתר ערב, וזהו מה דקאמר הש"ס "מן הערבונות, בערבי שלציון" כלומר מדיש אתרי ואינשי דעבדי כהא"ג, כגון בשלציון, ממילא דיש להתרחק מערבות סתמית, דכל המלוה אני ערב, שמא יפול בידי אינשי כי הני:

זהו מה די"ל בה אליבא דידן, דפסקינן דלא כרמב"ם ודלא כמהרשד"ם, (ומתחייב אדם בין בדבר ובין לדבר שאינו קצוב), אך גם ארמב"ם לא קשי', דמדהוכחנו שדבר זה באסמכתא תלי', שהיא פלוגתא דתנאי ודאמוראי, תו ל"ק מבר קפרא, די"ל לרמב"ם דבר קפרא גם בעלמא אסמכתא קני' ס"ל: אלא דא"כ כבר ניחא מה דהשמיט הרמב"ם להא דבר קפרא, דאי משום אתרא דשלציון, שלציון לאו רובא דעלמא, ואי משום ערבות סתמית (דכל המלוה אני ערב), הא לפי מה שהעלינו ערבות סתמית לרמב"ם בלא"ה לא משתעבד משום אסמכתא, כי היכי דדבר שאינו קצוב לא משתעבד לרמב"ם:

הארכנו בביאור שיטתו של הרמב"ם, במה שמכל הברייתא דבר קפרא (דירחק משלשה וידבק בשלשה) השמיט ארבעה דברים (הבאת שלום והפרת נדרים, פקדונות וערבונות) ולא זכר רק שנים חליצה ומיאונין). עכשיו יבוארו לנו ד' הילקוט שבראש מאמרנו זה. בני אם ערבת כו' א"ר חנינא ברח מן שלש והדבק בשלש. ברח משלש, מן הפקדונות ומן הערבונות ומן המיאונין כו' לכאורה אין מובן דהיכי רמיזי כל הני תלתא בקרא דאם ערבת ל אך באמת לפי דברינו יש ויש בו רמז לכולהו. שכבר ראינו דלאו מכל ערבות יש להתרחק, אלא מאותה ערבות סתמית דמהרשד"ם "דכל המלוה אני ערב", שהיא עלולה להפילו בידי בעלי זרוע דומי' דשלציון. זהו מ"ש בני אם ערבת לרעך כלומר לוא ערבת רק לרעך, למלוה הידוע לך, כי אז החרשתי, כי בזה אין רע עוד אך לפעמים יקרה כי תקעת לזר כפך, היינו שנשתעבדת ע"י ערבות סתמית לאיש שאינו ידוע לך, ומזה בודאי יש להתרחק, כי יש אשר תפילך זו לרעה בידי בעלי זרוע. ואמנם הכשלון בערבות היא עפ"י הרוב כשלון במעשה, (דערב שלא בשעת מתן מעות בעי קנין וע"ז אמר "תקעת כפך") אך יש גם כשלון בדבור בעלמא. למשל קבלת השמירה בפקדון א"צ שום קנין, ובדבור בעלמא נתחייב בה (לשיטת הרא"ש פ"ח דב"מ, הובא בשו"ע חו"מ סי' רצ"א וסי' ש"ז ס"ב), וכן כשמצטרף לעדות מיאון (או כשמשיאה עצה למאן) הנה אין שם ג"כ שום מעשה מצידו, וכבר ראינו שמשתיהן יש לו להתרחק:

והנה הפרש יש בלשון בין מוקש ובין לכידה: אפשר שיוקש אדם ממילא, מבלי שיהי' שם אדם אחר האורב לו להכשילו, אך אי אפשר להיות נלכד ממילא, מבלי שיהיה שם לוכד המצטרף למיאונין הוא נוקש ממילא, מבלי שהתכונה הממאנת להכשיל אותו, אך המקבל פקדון הוא נלכד ע"י אחרים, דהא בש"ס מוקים לה בבר מתא, ולרש"י היינו שהוא יארוב אליו לגונבו ממנו ולחזור וליתבענו. זהמ"ש תקעת לזר כפך, זוהי הערבות, שהוא כשלון שבמעשה דהא בעי קנין, נוקשת באמרי פיך אלו המיאונין, שהוא מוקש בדבור בלבד, וממילא, מבלי אורב מבחוץ נלכדת באמרי פיך אלו הפקדונות שהם ג"כ בדבור בעלמא, אך ע"י אדם אחר הלוכדו והמכשילו, הרי שכל השלשה רמוזים במקרא, וכדאסמכוה חז"ל במדרש המובא למעלה:

ואולם לא באור המדרש עיקר לנו במאמרנו זה אלא המחודשים היוצאים מדברינו בשיטות הרמב"ם א) דלרמב"ם יש לידבק בחליצה אפילו להסוברים כרבנן דמצות יבום קודמת ב) דלרמב"ם חליצה גופה מצוה הוי, ולא הכשר לבד. ג) דלרמב"ם בחדא מתרי סגי להסיר חשש כיעור, היינו או בבי"ד של שלשה, או בדבר שאינו ראוי להשתלש. וכן הוכחנו גם דעת רמ"א דעכ"פ בבי"ד ליכא משום כיעור. ד) דלרמב"ם לא יתקיימו הני כללי דלעולם ידבק בהפרת נדרים ולעולם ירחק מן הפקדונות. ה) דהא דרמב"ם בדבר שאינו קצוב והא דמהרשד"ם דכל המלוה אני ערב י"ל דזה בזה תליין. ו) דלרמב"ם צ"ל דכר"ן מקינון שבמרדכי ס"ל דאסמכתא מדרבנן הוא דלא קניא, ומדאורייתא, אף ערב שבגוף משתעבד:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה