המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת שלח
באיסור לבישת תפלין בשוי"ט ובאיסור בל תוסיף וב"ת
וימצאו איש מקושש עצים. תנבד"א, אמר הקב"ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו רבש"ע, בבל יום תפלין בראשו ותפלין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו, עכשיו שאין עליו וכו' א"ל הקב"ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בשוי"ט וכו' שנאמר ועשו להם ציצית:
בשו"ת שג"א ה"ת נסתפק, לר"ע דממעט תפלין בשוי"ט מהא דהן עצמן אות, אי רק חיובא ליכא, או איסורא נמי איכא כשמניח בשוי"ט. והביא ראי' מהא דשבת [ס], לא יצא האיש וכו' ולא בתפלין כו' ואמר עלה בגמרא א"ר ספרא לא תימא כו' אלא אפי' למ"ד שבת לאו ז"ת אינו חייב חטאת, מ"ט דרך מלבוש עבידא. ולכ"ק ע"ז [מהא דערובין צ"ה] המוצא תפלין מכניסן זוג זוג, רג"א שתים שתים, ומסיק דבשבת ז"ת קאמיפלגי, ופירש"י דלמ"ד שבת ז"ת אינו מכניס שתים, משום דאתי איסור בל תוסיף (דבזמנו לא בעי כונה) ומשוי לי' משוי יעויי"ש. הרי דלרש"י כל היכי דאיסור רביע עלי' בהנחתו או בהוצאתו משוי לי' משוי, ואי ס"ד דאפי' לר"ע, דמפיק שוי"ט מתפלין מהא דהיא עצמה אות, ג"כ איסור יש בו להניח, א"כ היכי א"ר ספרא דאפי' למ"ד שבת לאו ז"ת אם יצא אינו חייב חטאת, משום דדרך מלבוש עבידא, מ"מ ניתי איסורא דלבישת תפלין ולישוי' עלי' כמשוי, עכ"ד השג"א:
ואמנם על גוף ס' רש"י ז"ל, דאיסור משוי לי' למשוי, מקשה שם בשג"א מהא דמנחות ל"ז, דארבע ציצית לר"י ד' מצות, ולרבנן מצוה אחת, ואמר התם רבינא דהא דר"ה איכא בינייהו, דאמר היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה ח"ח, וכגון שהטיל לשלש ולא הטיל לרביעית, ולר"י אינו ח"ח, דהא מ"מ ג' מצות נינהו, והקשה השג"א סו"ס הא לר' ישמעאל נמי איכא בל תגרע (וכדא' בזבחים ע"ט, דהניתנין במתן ד' שנתנו במת"א אע"ג דיצא, מ"מ איכא ב תגרע) וא"כ לד' רש"י, דאיסורא משוי לי' משוי, הא תו ליכא מידי בין ר"י לרבנן, דאף לר"י יתחייב חטאת, מדאתי איסור בל תגרע ומשוי לי' משוי:
והנה על גוף ההנחה שהניח השג"א, דאף לר"י אם הטיל ג' ישנו בבל תגרע, והביא ראי' מהא דמתן ארבע, נלענ"ד להביא ראי' מגוף הסוגיא עצמה דהתם, דהא לבר מאוקימתא זו דרבינא מצייר התם עוד תרי נפ"מ, דר' יוסף אמר סדין בציצית איכא ביניהו, רבא ב"א אמר טלית בעלת חמש א"ב, ואכלהו יש לשאול למה בקשו ציורים מרחוק ולא אמרי בפשיטות ולא לענין הוצאה דשבת אלא ללבישה דחול, היינו כשלא היו לו אלא ג' ציציות, דלר"י יטיל לכתחילה, ויקיים עכ"פ ג' עשין, ולרבנן לא יטיל, דהא למ"ד סדין בציצית א"ב, בלא"ה צ"ל כגון שחסרה לו ציצית אחת, וכפירש"י שם, וא"כ הא אפילו בלאו הציור דכלאים, י"ל א"ב, כשאין לו אלא ג' דלרבנן לא יטיל, ועוד דלמ"ד בעל חמש א"ב, היינו דלר"י מחויב להטיל אף בחמישית, וכל ציצית וציצית מ"ע בפ"ע וערש"י שם), א"כ צ"ל דמה שא"ת על ארבע כנפות כסותך ומאי איריא ארבע דוקא, ע"כ דאין זה אלא לסמן את הכסות, שתהי' הכסות לא פחות מבת ארבע כנפות, (דבעלת ג' ודאי פטורה אליבא דכו"ע) אך לענין הציציות עצמן אין שום נ"מ לר"י במספר ארבעה, ואין בין בעלת ארבע לבעלת חמש ולא כלום, כל ציצית וציצית שהוא מטיל באחת מן הכנפות הוא מקיים עשה, יהי' זה ג' או ד' או ה', הכל חד, כך הי' צ"ל אליבא דר' ישמעאל אבל באמת ז"א, דהא כשהשיב ר' ישמעאל (על דת"ק שאמר מצוה אחת) כך הי' צ"ל "כל אחת מ"ע בפ"ע", ואינן מעכבות זוא"ז, והוא לא אמר כן, אלא "ארבעתן ד' מצות". עכצ"ל דודאי גם לר"י, שאמרה תורה "על ארבע כנפות" הרי שמספר זה מעכב בבחינה ידועה, ולא לבד לענין סימן הבגד שלא יהי' פחות מבעל ד', אך גם לענין הציציות עצמן, היינו שאף הציציות (אם שלדידי' על כאו"א מהן יש מצוה בפ"ע) לא יהי' עכ"פ פחות מארבע, ואם יפחות יעבור על בל תגרע, ובזה אף לר"י הפרש יש בין בעלת ארבע לבעלת חמש, דבבעלת חמש נהי דיש מצוה גם על החמישית, מ"מ אם אין לו אלא ד' יטיל, מדעשה עכ"פ על ארבע כנפות כסותו, וליכא בל תגרע, אך בבעלת ד', לכתחילה אף לר"י לא יטיל ג', מדעובר על בל תגרע, וזהו מה שאמר ר"י "ארבעתן ד' מצות", לומר לך שאעפ"י שיש על כאו"א מצוה בפ"ע מ"מ אף לר' ישמעאל ארבעתן מעכבות זוא"ז עכ"פ לענין בל תגרע, משא"כ בבעלת חמש, דנהי דיש מצוה גם על החמישית לר' ישמעאל, מ"מ בבל תגרע תו אינו עובר, מדהטיל עכ"פ על ד' כנפות כסותו. כך הי' נלענ"ד בהסבר ענין זה וממילא יהי' מוכרח מזה דאיכא בל תגרע אף לר' ישמעאל:
ובעוד שאני מסתפק ועולה עם הסברות המחודשות האלה שוב האיר ד' עיני, אחרי שבא לידי ס' אספת זקנים על מס' מנחות שנדמ"ח, ומצאתי שם בחדושי הרשב"א ז"ל שהקשה ג"כ מ"מ ל"א הש"ס בפשיטות דא"ב בין ר"י לרבנן להטיל לכתחילה פחות מארבע ציציות, ובתירוץ ק' זו כ' הוא ז"ל גדולה מזו, וז"ל, ונ"ל דאפילו לר' ישמעאל וכו' כשהזהיר רחמנא על הגדילים ד' ציציות על ד' כנפות, משמע דאי ליכא ד' לא קיים מצות גדילים כלל כו'. עיי"ש שהאריך בהסבר דבריו, אלא שנדחק הרבה להסביר דאע"ג דבאמת אף לר"י ד' ציציות מעכבות זוא"ז, מ"מ לענין כלאים ולענין היוצא בהן לרה"ר לר' ישמעאל הוי מצויצת כהילכתה הוי ולרבנן שלא כהילכתה יעויי"ש:
ולולא דבריו ז"ל הי' נלענ"ד, דלפי פשוטה של סוגיא משמע דלר' ישמעאל בהטיל על שלש ודאי קיים ג' מצות, אלא דאעפי"כ מעכב לענין בל תגרע, וכהא דכ' התוס' שם ריש פ' התכלת בהטיל למוטלת לענין בל תוסיף, דאע"ג דעובר על בל תוסיף, מ"מ אין המצוה נפסלת בכך בדיעבד. (וזה כראב"ד פ"ז מה' לולב ודלא כרמב"ם שם). ולפי"ז לא מצי הש"ס למישכח נפ"מ בין ר"י לרבנן בפשיטות להטיל בה ג' לכתחילה היכי דלית לי' ארבע, דהא עכ"פ בל תגרע איכא אף לר' ישמעאל (ומה יש לדון בזה מטעם עשה דוחה ל"ת, בזה נדבר אי ה להלן) ע"כ הוצרך לבקש נפ"מ אחרת לענין דיעבד, כגון בהטיל בה כלאים, או ביצא בה ברה"ר בשבת או לענין טלית בת חמש. עכ"פ יהי' מזה ראוי' ברורה להשג"א, דלר' ישמעאל בהטיל שלש עכ"פ בל תגרע איכא:
עוד להלן מצאתי שם להרשב"א ז"ל אאוקימתא דטלית בעלת חמש איכא ביניהו, וז"ל עוד יש סברא אחרת, דדוקא לר' ישמעאל דאמר כאו"א מהארבע מצוה, כמו"כ נוכל לומר דהחמישית מצוה, ודנהי דבהני דמקמי ארבע לא קיים גמר מצוה עד שיטיל ארבע, מ"מ בחמש דהוי בתר ארבע מקיים גמר מצוה כו' עכ"ל. וברוך שכונתי לדעתו הגדולה, דהרי זה הוא ממש כמו שאמרנו למעלה, דלא מסתבר לומר שזה שא"ת על ארבע כנפות כסותך יהי' רק זה לסימן הבגד בלבד, ודע"כ אף לר' ישמעאל הפרש יש אף לענין הציציות עצמן בין ארבע לחמש, אלא דבעניותי כסבור הייתי דאין הפרש זה אלא לענין בל תגרע, עד שראיתי להרשב"א ז"ל שקבע אותו ההפרש גם לענין עצם קיום המצוה, והוא כשיטתו דלעיל, דאף לר' ישמעאל ד' מצות הללו מעכבות זוא"ז ממש:
ואמנם אף שלהנחת הגאון שג"א הנ"ל (דבשלש ציציות לר' ישמעאל עובר על בל תגרע) הבאנו סמוכין מגוף הסוגיא דמנחות שם, מ"מ על מה שהוכיח השג"א מזה לסתור ד' רש"י ז"ל שאמר דאיסורא משוי לי' משוי לענין הוצאת שבת ע"ז לענ"ד יש לדון בזה הרבה, דרש"י לא אמר אלא בלאו דבל תוסיף, והוכחת השג"א כנגדו הוא מלאו דבל תגרע, ומה דמיון יש בין זל"ז, בשלמא בבל תוסיף כגון בשני זוגות תפלין, דבעמוד וגרע קאי, שפיר קאמר רש"י ז"ל דהוי לי' הנוסף כמשוי, דאין שום סברא שיחשב הנוסף הזה לתכשיט או למלבוש, כיון דאיסורא דרביע עלי' מחייב אותנו להסיר אותו הנוסף. כ"ז לענין בל תוסיף, משא"כ לענין בל תגרע, דבעמוד והוסיף קאי, והנך ג' ציציות עכ"פ יש בהן ג' מצות לר' ישמעאל, אלא שצריך אתה להוסיף עליהן (כדי שלא תעבור על בל תגרע), א"כ עכ"פ הנך דאיתנייהו שפיר לא פקע שם תכשיט או מלבוש מנייהו, דהא אינהו לא עבידי דבטלי, אלא להוסיף אתה צריך עליהן, ולפי"ז לק"מ מזה על שיטת רש"י:
איברא דאעפ"י שהוכחנו להציל שיטת רש"י מקושית השג"א עליו, מ"מ זו שהוכיח השג"א אליבא דשיטה זו, דלר' עקיבא ע"כ אין איסור בהנחת תפלין בשוי"ט. לענ"ד יש להשיב על דבריו דהנה על יסוד ד' רש"י הנ"ל יצא גם הגאון בס' מנ"ח לדון בדבר חדש, דמי שיוצא ביוהכ"פ בסנדל של עור לרה"ר, יש בו, לבד איסור נעילת הסנדל ביוהכ"פ, גם איסור חיוב חטאת משום הוצאה, דומי' למ"ש רש"י בערובין שם לענין ב' זוגות תפלין, דאתי איסור ב"ת ומשוי לי' משוי, ה"נ הכא אתי איסור נעילת הסנדל (עכ"פ להראשונים, דס"ל דכל חמשה ענויין מה"ת) ומשוי לי' משוי, עכת"ד:
ולענ"ד. אחרי מחכ"ת של הגאון הנ"ל, לא דק בזה, דאי כדבריו, א"כ בכל לובש שעטנז יהי' כן, שאם יצא בו ברה"ר יתחייב חטאת על הבגד, לפי שהאיסור משוי לי' משוי ואם הי' לבוש ציצית דאורייתא, כלומר תכלת בסדין, ונפסקה א' מציציותיו, באופן שאין בו משום עשה דוחה ל"ת, אז יהי' עליו חיוב חטאת לא לבד על הוצאת השלש ציציות הנותרות, אך גם על גוף הבגד עצמו, משום דאתי איסור כלאים ומשוי לי' כמשוי, ולא משמע הכי מד' הפוסקים ולהיפך משמע בש' מנחות ל"ו ע"ב דאהא דאמר התם דר' הונא איכא ביניהו (בין ר"י לרבנן) פירש"י ז"ל משום דהוי לי' ציצית משוי", משמע עכ"פ דבגד עצמו לא הוי משוי, אעפ"י שבזמן התנאים, שהי' להם תכלת, סתמא הוי לי' של כלאים, וכ"נ ממ"ש התוס' והרמב"ם לענין טלית שאינה מצויצת כהילכתה בשבת, דלא בטלי ציצית לגבי בגד משום דחשיבי, מוכח עכ"פ שהבגד עצמו אין בו איסור הוצאה ואפילו אם הי' של פשתן:
[עט"ז או"ח כי' י"ג]:
ועכצ"ל דהנה יש בהוצאה דרך אחת של איסור מה"ת והיינו כשהוא משו') ושתי דרכים של היתר (כשהוא תכשיט או דרך מלבוש) ותפלין תכשיט אקרי, ובודאי דלנכרי ל"ה תכשיט, אלא לישראל, ומשום מצוה דאית בי' לישראל, וא"כ היכי שאין בו מצוה אלא עבירה, כגון באיסור בל תוסיף דאיירי בי' רש"י, תו ל"ה תכשיט כלל, וזהמ"ש רש"י שם בערובין דאיסור בל תוסיף משוי לי' כמשוי, שאין עבירה תכשיט, משא"כ בבגד של כלאים ואפילו במקום איסור או בסנדל של עור, ואפילו ביוהכ"פ, דהויין מלבוש מצד עצמן, ואפילו לנכרי, אטו בשביל איסור שיש בהו פרח שם מלבוש מנייהו, ולפי"ז בטלית שנפסקה, הנה ודאי דאותה הציצית הפסוקה יש בה משום איסור הוצאה בשבת, דלאו מלבוש הוא מצד עצמו אלא חלק ממנו, כ"ז דאית בי' מצוה. וכשאינה מצוה הוי משוי, משא"כ הבגד עצמו כשם שאינו זקוק אל המצוה למשוי לי' מלבוש (דהא לנכרי הוי מלבוש) ה"נ אין העבירה מפיק לי' ממלבוש. ובזה נסתר חדושו של הגאון בעל מנ"ח ז"ל לענין סנדל של עור ביוהכ"פ
**(שוב ראיתי בפרמ"ג בסי' י"ג ובסי' ש"א שנסתפק באמת בזה. ומה שנלענ"ד כתבתי:)**
**(וראיתי להגאון בעל מנ"ח הנ"ל במצוה שפ"ו שכתב דלשיטת הסוברים דכלאים בציצית דחוי' ובזה"ז דאפשר לקיים שניהם יש בו משום איסור כלאים מה"ת, א"כ אם יצא בה בשבת אז אפי' לשיטת הט"ז דבהוי כל הציציות פסולים נטלים הם לגבי בגד, מ"מ בכהא"ג חייב)**
ועפ"י הדברים האלה יש לי להשיב גם על ראיתו של הגאון שג"א ז"ל לענין איסור הנחת תפלין בשוי"ט, דנלענ"ד דאף בתפלין עצמן יש לחלק בין זוג אחד לשתים, דבשלמא בלובש שני זוגות תפלין, דכלהו יומי נמי אית בהו איסורא דבל תוסיף, בהא שפיר אמר רש"י ז"ל דאתי איסור זה ומשוי לי' כמשוי, דהא לאותו מ"ד אין לך איש ואין לך זמן שיהי' מותר ללבוש בו שתים, מדתמיד איכא בי' בל תוסיף, משא"כ בלובש זוג אחד בשבת, דהא בכהא"ג כשלובש בחול אית בי' מצוה וליכא איסורא, א"כ אפשר דתו לא מפיק שם תכשיט מני' ואפילו בשבת. ובא וראה שהתוס' ערובין צ"ו ע"ב שם רצו לומר דאף לאשה ליהוי תפלין דרך מלבוש מדחזי לאיש, אלא שדחו זה עפי"מ דמצינו [שבת, ס"א] דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה יעויי"ש, וא"כ עכ"פ במה דלאיש גופי' הוי מלבוש בחול, שפיר י"ל דאף בשבת לא פקע שם מלבוש מני'. ולפי"ז סרה לכאורה הוכחתו של הגאון שג"א, די"ל דאה"נ דאף לר"ע בשוי"ט איסור יש בהנחת תפלין, ואעפי"כ במניח זוג אחד, נהי דרק המצוה משוי לי' מלבוש מ"מ מדהוי דרך מלבוש עכ"פ בחול, לא אתי איסור זה ומפיק לי' ממלבוש אף בשבת, ורש"י ז"ל לא קאמר אלא לענין איסור בל תוסיף, ובשני זוגות תפלין, דהתם כלהו יומי נמי אינו לובשן משום איסור בל תוסיף, ושפיר כתב דאתי איסור ב"ת ומשוי לי' משוי. משא"כ בהא דשבת ס"א דאיכא עלי' שם מלבוש עכ"פ בחול:
ובדבר הקושיא של הגאון שג"א ז"ל על שיטת רש"י מהא דמנחות ל"ז, ראיתי לבעלי מפרשי הים בס' ים התלמוד שתירצו די"ל דר' ישמעאל ס"ל דאף כלי קופסא חייב בציצית, וממילא אין שום שייכות לאיסור בל תגרע דידי' ולאיסור הוצאתו לרה"ר, דהא אף כשיטיל ג' ולא יוציאנה לרה"ר כלל איכא ג"כ בל תגרע, למ"ד חובת מנא, ובכהא"ג ל"ש אף לרש"י למימר שיבא איסור ב"ת ולישוי' לי' כמשוי, ורש"י לא אמר אלא באיסור בל תוסיף דתפלין, משום דהנחתו גרמה לאיסורו. עכת"ד ולענ"ד לא הועילו בזה כלל דהא גם בתפלין הי דתלוי בהנחה, מ"מ הא אף כשמניח בביתו ובחצרו איכא נמי בל תוסיף ועדיין איסור הוצאה ליכא, וא"כ שוב אינם שייכים שני האיסורים זב"ז כלל, ומה בכך שיש איסור בל תוסיף גם כשמניח בחצרו מ"מ הא איסור הוצאה אין שם, ועכצ"ל דלרש"י אין שום נ"מ בזה, דמ"מ כשמוציא לרה"ר אתי איסור בל תוסיף ומשוי לי' כמשוי, וא"כ אף בציצית נימא הכי, אפי' אי חובת מנא, מ"מ כשלובש וכשיוצא ברם, ליתי איסור בל תגרע למשוי לי' כמשוי. וז"פ:
אך אנחנו כבר בארנו לעיל אל נכון, דבלא"ה חילוק גדול יש לענין זה בין בל תוסיף לבל תגרע, דבאיסור בל תגרע, דבעמוד והוסף קאי, לא מסתבר כלל לדון בי' משום משוי אף אליבא דר' ישמעאל:
ובר מן דין תמוה לי ממנ"פ, להשג"א לשיטתי' שכתב [בר"ה, כ"ח, ב'] בספרו בטו"א שם דל"ש בל תגרע אלא היכי דעביד מצוה ולא עביד בשלמות, א"כ איך יעבור בבל תגרע אליבא דר' ישמעאל בהטיל ג', הא הנך שלש כ"א מצוה בפ"ע היא, וברביעית עדיין לא התחיל כלל, ומה זה דמיון להא דמתן ד' שנתן במתן אחד, הא התם כל הארבע נתינות מצוה אחת נינהו, אלא שאם לא נתן כפר, א"כ עכ"פ תלויות זוב"ז לשלמות המצוה, משא"כ בג' ציציות לר' ישמעאל, הא ג' מצות דעביד עביד בשלמות, והרביעית עדיין לא התחיל כלל. ואילו לרשב"א דלא ס"ל הכי בפ"ק דר"ה, אלא דגם בלא התחיל כלל, כגון דלא תקע כלל, לבר מבטול מ"ע יש בו נמי משום בל תגרע (וכדמוכח גם מן הספרי) הא לדידי' **(חטאת משום דאיסור כלאים משוי לי' למשוי. עכ"ל. ולענ"ד זה ליתא דבבגד שהוא בגד מצד עצמו. ולא המצוה גרמה לו, בכהא"ג בודאי לא עלתה ע"ד רש"י כלל לומר שהאיסור מוציאו מתורת בגד. והא גם לנכרים בגד הוא, (ועפרמ"ג או"ת סי' י"ג שנסתפק בזה):)** בודאי לק"מ מה שהקשה השג"א, דהא לפי"ד הרשב"א יהי' בל תגרע בין לר' ישמעאל ובין לרבנן כמובן, ועוד הא לרשב"א לשיטתי' בחדושיו למס' מנחות (שהבאנו דבריו למענה מס' שטמ"ק החדש) דאי ליכא ארבע לא קיים מצות גדילים כלל אף לר' ישמעאל ואלא דאעפי"כ לענין הוצאה ברה"ר לא מקרי לר"י אינה מצויצת כהילכתה, עיי"ש ברשב"א שנדחק ב"ה) א"כ עכ"פ לענין איסור בל תגרע אין שום נ"מ בין ר"י ובין רבנן
, **(זולת מה דלרבנן יהי' על בטול כל הד' ציציות רק לאו אחד של בל תגרע (אליבא דרשב"א) ולר"י אולי על כל ציצית וציצית שימנע מלהטיל יהי' לאו מיוחד מדארבעתן ד' מצות. וק"ל:)** ולפי"ז בין לרשב"א ובין לשג"א אין שום הוכחה מסוגיא זו נגד שיטת רש"י ז"ל דאיסור בל תוסיף משוי לי' כמשוי:
אלא דאעפי"כ מה שנסתייע השג"א משיטה זו דאין איסור בהנחת תפלין בשוי"ט (מדלא אתי איסור זה ומשוי לי' כמשוי אף ביוצא עם זוג אחד של תפלין בשבת) ע"ז כבר השבתי בעניותי דאין ראי' מזה, דשאני זוג אחד משנים כמו שבארתי למעלה:
ובספר ים התלמוד הנזכר הביא גם הוא ראי' דאין איסור בהנחת תפלין בשויו"ט מד' הירושלמי [הובא בתוס' חנינה, י"ז.] אר"י ב"ב "בכל יום הי' כ"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב כו', ר' עוקבא אומר לא הי' עושה כן אלא בשוי"ט" כו'. ולדברי ר' עוקבא קשה מה זו שאמרו ז"ל [זבחים] תנא שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם הי' מניח תפלין, והא מצנפת עכ"פ לא הי' לובש אלא בשעת עבודה, ואי לא הי' רגיל לעבוד (לר' עוקבא) אלא בשויו"ט והא שוי"ט לאו זמן תפלין הוא כלל, אלא ע"כ דאף לר"ע דס"ל שבת לאו ז"ת, עכ"פ איסורא ליכא, וזו ראי' נצחת, עכת"ד הגאון בס' ים התלמוד:
והנה כל דבריהם בזה תמוהין. חדא דמד' התוס' יומא ס"ט מוכח דאפי' שלא בשעת עבודה הי' לובש הציץ עכ"פ, ועוד מאן לימא לן דלר' עוקבא בעל המימרא דירושלמי שם לא ס"ל באמת כרבנן דשבת זמן תפלין, ועוד אפי' אי לאו ז"ת ס"ל. אכתי לא הועיל בים התלמוד בהוכחתו כלום, דהא אפי' אי נימא דאיסורא דאורייתא ליכא להניח בשוי"ט, מ"מ חיובא נמי ליכא, ועוד עכ"פ מדרבנן אסור, שמא יצא בהם לרה"ר, כמבואר בש"ס, וא"כ הדרא קושיא, אם לא הי' רגיל כ"ג להקריב אלא בשוי"ט. למה הוצרך תנא לבקש מקום להנחת תפלין עבורו בין ציץ למצנפת. אתמהה:
אך באמת נלענ"ד דהירושלמי הנזכר כונה אחרת יש בו, דהנה ידוע דלרא"ש ולב"י הא דאמרינן בשוי"ט אליבא דר"ע דהן עצמן אות (ולכך א"ח בתפלין) היינו דאסירי במלאכה, ולזוה"ק ולשיטת הגאון דאף בחוש"מ אין מניחין, עכצ"ל דאף איסור מלאכה בדבר שאינו אבוד לחוד ג"כ מקרי אות. [ע' פרמ"ג, ה"ת שם], ולפי"ז יתפרש הירושלמי כמין חומר, היינו דאזיל לשיטתי', עפי"מ דאיתא בירושלמי [ריש פ"ד דפסחים] דיום הקרבה אסור במלאכה מה"ת, אלא דאעפי"כ לא אסרה תורה מלאכה כולי יומי בזה"ב, משום הקרבת קרבן צבור בתמידין, מדיוצאין באנשי משמר ואנשי מעמד שהם שליחי צבור ומדאי אפשר שיהי' ישראל יושבין ובטלין ממלאכה תמיד. וע' בצל"ח ובטו"א, דרק בק"צ לחוד יוצאין בזה, ולא החמירה תורה, ואמרה ואספת דגנך, אבל כל יחיד ביום הקרבה דידי' אה"נ דאסור, ומשמע מן הירושלמי דאפילו בק"צ שאינו בכל יום הי' אסור במלאכה, אמנם כבר העלתי בספרי (המוה"מ פ' בא) דאפילו אי הי' אסור יום הקרבה במלאכה, עכ"פ לא חמיר מחוש"מ, דהא חוש"מ גופי' הוא יום הקרבה, ואעפי"כ אינו אסור רק בדבר האבוד. ולפי"ז כהן גדול שהי' מקריב מנחות חביתין שלו בכל יום, ודאי דלדידי' כל יומא יום הקרבה דיחיד הוא הוא ולא גרע מחוש"מ עכ"פ, דאסור במלאכה בדבר שאינו אבוד עכ"פ:
ואם כן נהי דבשבת ויו"ט ודאי שגם כ"ג לא הי' מניח תפלין, מדאסור אפילו במלאכת דבר האבוד, והוי לי' אות גם לדידי'. אך בחוש"מ, דלא שני לי' לכ"ג מכלהו יומי, דהא בכל יום נמי הוי אסור בדבר שאינו אבוד, מטעם יום הקרבה שלו, א"כ לגבי כ"ג עכ"פ ודאי דחוש"מ לא הוי לי' אות, והי' מחויב בתפלין אליבא דכו"ע וע' בספרי הנ"ל שהבאתי שמדברי הרוקח דמשמע לכאורה דאף דבר של מצוה הנהוג בכל יום מקרי אות, אך משאר ד' הפוסקים לא משמע הכי, יעויי"ש):
ומעתה סרה קושית ס' ים התלמוד, דהא ודאי שאף לד' ר' מונא, שלא הי' כ"ג נוהג להקריב אלא בשוי"ט, מ"מ זה ברור שלענין זה הוי לי' גם חוש"מ כיו"ט, דמידי הוא טעמא אלא משום הקרבת מוספין, והני אף בחוש"מ איכא, כיו"ט ממש, ומאחר שהוכחנו דאפי' לשיטת הסוברים דגם חוש"מ פטור מן התפלין משום אות, מ"מ כ"ג ודאי שהי' מחויב בתפלין בחוש"מ, דאיסור מלאכה דידי' בדבר שאינו אבוד הי' נוהג אצלו כולי יומי ממש כחוש"מ לשאר אינשי וכדאמרן) וגם הוכחנו דאפילו לר' מונא הי' כ"ג מתלבש בכליו בחוש"מ, עכ"פ דומי' דשוי"ט, א"כ ניחא מה שחתר התנא לבקש מקום הנחת תפלין בכ"ג כשהי' לבוש ציץ ומצנפת (דהא עכ"פ בחוש"מ הי' חייב בתפלין) וניחא מה דמשני דשערו הי' נראה וכו' ושם הי' מניח:
עכ"פ אזלה הראי' הנצחת של ס' ים התלמוד מד' הירושלמי דחגיגה, ואין משם שום ראי' להיתר הנחתם מה"ת בשוי"ט ממש (למ"ד לאו זמן תפלין). והבן:
וע"ד החדוד הי' נראה לי לכאורה להביא ראי' אחרת מאותה הסוגיא עצמה, ולא ממימרא דחד מ"ד שבירושלמי, אך מגופה דמתניתן שם [חגיגה, י"ז] ומודים בחל בשבת שיום טבוח אחר השבת, אין כ"ג מתלבש בכליו שמותרין בהספד ותענית, שלא לקיים דברי האומרים עצרת לאחר השבת ע"כ, ואי ס"ד דיש איסור בהנחת תפלין בשוי"ט, א"כ למה הוצרך כ"ג לשנות ממנהגו ביום טבוח, ושלא להתלבש בכליו (כדי להוציא מלבן ש"צ שאמרו עצרת אחה"ש) הא שפיר הי' יכול ללבוש כליו, ככל יום שיש בו מוסף עכ"פ, אלא שהא ע"כ הי' צריך להניח תפלין באותו יום בין ציץ למצנפת (דהא יום זה חייב בתפלין לכו"ע) א"כ מזה עצמו יהי' מוכח דלא כצדוקין, דהא לצדוקין אותו היום הוא יו"ט ממש ואינו בתפלין, והלא טוב טוב תהי' הוכחה זו נגד הצדוקין, שהיא הוכחה בחיוב. ממניעת ההקרבה של כ"ג שאינה אלא הוכחה בשלילה, אלא ע"כ דאפילו ביו"ט ממש אין איסור עכ"פ בהנחת תפלין, וממילא שאין ראי' מזה שיניח ביום טבוח להוציא מלבן ש"צ:
כך הי' נלענ"ד ע"ד החדוד, אך באמת אין ראי' גם מזה, חדא דמאן לימא לן דדרשה זו, דיצאו שוי"ט שהן עצמן אות, היא דרשה שהצדוקין מודין בה, ועוד הא לענין מקום הנחת תפלין גופייהו יש ג"כ מחלקת בין הפרושין לצדוקים, דאנן דרשינן בין עיניכם לגז"ש מהא דקרחה [כמבואר בש"ם מנחות, ל"ו, ב'.] וידוע שרובן של הלכות הנדרשות מי"ג מדות אין הצדוקים מודים בהן, ולהדיא איתא [מגילה, כ"ד, במשנה שם] תפלין של ראש על מצחו ה"ז דרך הקראים (וברמב"ם פ"ה מהלכות תפלין גריס ה"ז דרך הצדוקים) ולפי"ז שוב אין להוכיח מזה, דאפשר דאה"נ דבשוי"ט איסור נמי איכא בהנחת תפלין, אבל בד"א כשמניח במקום תפלין, דאז אמרינן דאף שלא בזמנו איכא משום בל תוסיף, אך ודאי דאם מניח שלא במקום תפלין, אין שום הו"א שיהי' איסור תורה בזה, ול"ש בי' בל תוסיף כלל, ולפי"ז איך יהי' מוכח נגד שיטת הצדוקים מהנחת תפלין דכה"ג ביום טבוח, שאין זה היום יו"ט, הא הכ"ג יניח כדין, על הראש, ולא על המצח, ולצדוקים אין זה מקום תפלין כלל, וכאלו הניח על רגלו, וזה בודאי מותר אף ביו"ט מה"ת. משו"ה הוצרכו חז"ל לתקן שביום טבוח לא יתלבש בכליו כלל, ורק בזה יודע גם לצדוקים שאין יום זה יו"ט. ודו"ק:
ומדי דברנו בהך מתניתן דחגיגה י"ו, ובמה דאיפלגי בה אמוראי בירושלמי, אעיר דרך אגב ע"מ שהקשה עלה הגאון אז בספרו טו"א. דהצעת ד' הירושלמי שם כך היא [פ"ב, ה"ה]:
אר"י בר בון בכל יום הי' כ"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב תמיד ש"ש, אם יש שם נו"נ מקריב אותן והולך לביתו כו' ובא ומקריב תמיד שבי"ע ובא ולן בלשכת פרהדרין. ר' עוקבא אומר לא הי' עושה כן אלא בשויו"ט. אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו, אית תניי תני אפילו בזוית כו', מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לי' לר"י בר בון, מ"ד אפילו בזוית, מסייע לי' לר' עוקבא עכ"ל. והקשה הטו"א, איך יפרנס ר"י ב"ב הך דמשנתנו, הא עכ"פ מפורש במשנה דביום טבוח לא הי' מתלבש בכליו, ואילו לריב"ב הא ע"כ הי' צריך להתלבש אף ביום טבוח, משום הציץ. עכת"ד:
ולולא ד' הגאון ז"ל הי' נלענ"ד דאין כאן קושיא, דהנה איתא [ביומא ס"ט] בג"כ ניתנו ליהנות בהן בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ובמדינה אסור, ועיי"ש בתוס' ד"ה בג"כ דלאו דוקא במדינה, אלא אפילו בירושלים, דרק במקדש לבדו מותר, ונסתפקו שם התוס' אם גם הציץ הוא בכלל האיסור (אעפ"י דכתיב בי' תמיד) ומה דמצינו גבי ינאי המלך שאמרו לו הקם להם בציץ שבין עיניך [קדושין, ס"ו.] שלא כדין עשה, או דהציץ לבדו מיתר באמת אף שלא במקדש, יעויי"ש בתוס', ולכאורה תמוה, מאי מספקא להו להתוס', הא ע"כ מוכח מן הירושלמי חגיגה הנ"ל, דאין הפרש בין ציץ לשאר בג"כ, דאל"ה מאי סייעתא מייתי לר"י בר בון שהי' מתלבש בכל יום, ממ"ד עודהו על מצחו הוא מרצה, הא אפשר הי' בציץ לחודי'. אך באמת זה לק"מ, דאטו ר"י בר בון ור' עוקבא בהא פליגי, אי רשאי כ"ג לעבוד בכל יום, זה ודאי ליתא, דהא משנה מפורשת היא [יומא, י"ד] ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב, וע"כ דאמוראי דירושלמי לא בדינא פליגי, אלא במנהגו של כ"ג, דלר' עוקבא נהי דמדינא ודאי שאם רצה להקריב בכל יום מקריב, מ"מ "לא הי' עושה כן אלא בשוי"ט" ולר"י ב"ב הי' כ"ג רגיל ותדיר במקדש בכל יום, והיתה ישיבתו בביתו ארעי, (וכמו"ש הי' הולך ואוכל בביתו ובא מקריב ולן בלשכת פלהדרין):
ועפי"ז שפיר אמר דלמ"ד עודהו על מצחו מרצה מסייע לי' לר"י ב"ב, דמדעכ"פ הי' זקוק כ"ג בלא"ה לבא בכל יום למקדש, משום לבישת הציץ כדי שירצה, ולמאן דפליג בתוס' יומא ס"ט אדר"ת, ודס"ל שאפילו לבישת ציץ לבדו חוץ למקדש נמי אסור) א"כ ודאי דתו לא מסתבר שלא יעבוד ג"כ, דהא עכ"פ רשאי הי' לעבוד בכ"י, וממילא מוכח כר"י ב"ב, שבכל יום היתה ישיבתו של כ"ג קבע במקדש, וארעי בביתו:
וכל זה בשאר הימים, שלא הי' עכ"פ שום טעם וסיבה שלא יתלבש בכליו כלם ושלא ויעבוד ג"כ, א"כ מסתברא ודאי שאם הוזקק לציץ, הוזקק גם לשאר כליו, וכריב"ב בירושלמי, אך ביום טבוח שהי' שם טעם מיוחד לכ"ג שלא יתלבש בכליו ושלא יעבוד, כדי להוציא מלבן של צדוקים, אפשר דאפילו למ"ד עודהו על מצחו מרצה, לא הי' מתלבש ולא הי' עובד, וכסתם מתניתן דחגיגה, אלא שאעפי"כ בא למקדש ולובש הציץ לבדו, כדי לקיים על מצחו תמיד וניחא מה שהקשה השג"א ז"ל:
נחזור לעניננו הראשון, והוא מה שנסתפק השג"א למ"ד שבת לאו ז"ת משום דהיא עצמה אות, אי רק חיובא ליכא או איסורא מה"ת נמי איכא שלא להניח. ועל הוכחתו של הגאון שג"א מדשלהי ערובין מהא דמכניסן זוג זוג כבר השבנו למעלה, דנהי דבשני זוגות שפיר י"ל כשיטת רש"י דאיסור בל תוסיף משוי לי' כמשוי, מדאף בחול אינו ראוי, מ"מ בזוג אחד, מדעכ"פ בחול הוי לי' דרך מלבוש, אפילו אי אית בי' איסור הנחה בשבת, מ"מ תו לא אתי איסור זה להפקיע שם מלבוש מני', והבאנו סמוכין לזה מד' התוס' שבת ס"א:
וכן על מה שרצה לפשוט ספק זה בס' ים התלמוד מדברי הירושלמי דחגיגה הנ"ל כבר הוכחנו למעלה שאין שום ראי' משם, ועכשיו נלענ"ד דלכאורה יש לפשוט ספקו של הגאון שג"א מדברי התנדב"א המוצג בראש מאמרנו זה, דאי ס"ד דאין איסור בהנחת תפלין בשוי"ט אפילו למ"ד לאו ז"ת הוא. א"כ מה ואת שאמר משרע"ה לפני הקב"ה במעשה דמקושש "בכל יום תפלין בראשו תפלין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו ומה זה שהשיב לו הקב"ה שצא וברור להם מצוה אחת שינהגו בה בשוי"ט" (היינו מצות ציצית) היא גופה קשיא, יניח להם מצות תפלין גופה, אם אין איסור בהנחתם, ותצילם עכ"פ מן העבירה גם בשוי"ט כשיראה אותם, כדרך שהיא מצילה בחול (וכמו"ש משרע"ה), אלא ע"כ דמה שאמרו יצאו שוי"ט שהן עצמן אות, היינו דגם איסור יש בדבר, שלא להרבות על האותות יותר משתים, דהיינו בחול תפלין ומילה ובשבת שבת ומילה) ועליהם אין להוסיף, ומשו"ה הוזקקה תורה לנתינת מצות ציצית, דנהי דגם היא אצולי מצלי מן העבירה, אך עכ"פ אות לא מקרי. מוכח מזה דאפילו למ"ד משום שהיא עצמה אות, נמי איסורא איכא בהנחתן. וזו באמת ראי' נצחת. ודוק בכ"ז:
ולענין מה שכתבנו למעלה, דמשו"ה טרח הש"ס מנחות ל"ז למשכח נ"מ בין ר' ישמעאל לרבנן, ולא כתב בפשיטות, דנ"מ לענין לכתחילה להטיל בה ג' באין לו ארבע לפי דלכתחילה באמת אף לר"י לא יטיל ג' משום בל תגרע. הנה כבר רמזנו למעלה דיש להעיר ע"ז מהא דעשה דוחה ל"ת. ולמה לא יטיל ג' לכתחילה, אפילו במקום ב"ת. וראיתי להתוס' ערובין ק' ע"א ד"ה מתן שהקשו, וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף, וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית, דהכא ע"י פשיעה הוא בא, והי' יכול לקיים בלא דחיית הלאו. עכ"ל. והנה זה פשוט דמ"ש דע"י פשיעה הוא בא, הוא ל"ד, דמי לא איריא כשנתערב לו באונס או בשגגה, וע"כ דכך כונתם, דאין עדול"ת אלא היכי דהלאו הוא תמידי כמו העשה, כגון סדין בציצית, דתמיד א"א לסדין בלא כלאים, וכן י"ל גם במילה בצרעת, שהתורה אמרה ימול בשר ערלתו בכל מקום, ואפילו במקום צרעת. משא"כ היכי שהלאו בא במקרה, אחת היא ע"י פשיעה או אונס, וכגון במתן דמים שנתערבו במקרה. ולפי"ז כי היכי דכתבו התוס' לענין בל תוסיף ה"ה גם בנ"ד ולענין בל תגרע, אין לדון לכאורה משום עשה דול"ת, כשחסרו לו במקרה ציצית רביעית, ואין לו אלא ג'; אך באמת גוף ד' התוס' ערובין שם לא זכיתי להבין, דמוכח לכא' מכ"מ בש"ס דאין שום חילוק בענין עדו"ל בין לאו תמידי או מקרי, ובין שבא באונס או בפשיעה, וכל היכי דהוי בעידנא, וא"א לקיים שניהם דוחה תמיד, וצ"ע לע"ע. [וע' בס' שעה"מ פ"ג דנדרים]:
אגב אעיר על הוכחת הגאונים בעלי מפרשי הים שהבאנו למעלה שעל מה שתפסו במושלם דלמ"ד בירוש' דלא הי' כ"ג מתלבש בכליו אלא בשוי"ט, לא אירע כלל שישמש הכ"ג בימות החול, עד שהקשו ע"ז מהא דאז"ל שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ושם הי' מנית תפלין וכו'. נוראות נפלאתי על הגאונים ז"ל שנשכחה מאתם לפי שעה משנה מפורשת [יומא פ"א. מ"ב] ובכל שבעת הימים הי' זורק את הדם ומטיב את הנרות ומקטיר את הקטרת כו'. הרי שעכ"פ בשבעת ימות החול הללו הי' עובד בכל יום, ובודאי שהי' מניח תפלין ג"כ, וע"כ דהירושלמי אלבר מהנך ז' ימים קאי. וא"כ אין משם ראי' כלל. וז"פ:
פירות הנושרין ממאמרנו זה:
להנחת השג"א (דאף לר' ישמעאל דס"ל בציצית ד' מצות, מ"מ כשמטיל פחות יש בל תגרע) הבאנו ראי' מאותה סוגיא דמנחות גופא. הוכחנו דאף לשיטת רש"י, דאיסור משוי לי משוי, מ"מ לא אמרה אלא באיסור דבל תוסיף, ולא באיסור בל תגרע. שוב הוכחנו לסתור חדושו של הגאון בעל מנ"ח שחידש אליבא דרש"י חיוב חטאת בכל יוצא במלבוש של איסור לרה"ר. בזה העלינו לחלק אף לענין איסור ב"ת בין יוצא באיסור בשני תפלין בחול, ובין יוצא בזוג אחד בשוי"ט, ודלא כשג"א. סתרנו תירוצו של בעל ים התלמוד על קושית השג"א אליבא דרש"י. שוב הבאתי בשם ס' ים התלמוד ראי' להתיר הנחת תפלין בשוי"ט מירושלמי, והוכחתי לסתור ראי' זו בעיקרה, ואגב עלה בידנו לחדש דאפי' למאן דאוסר הנחת תפלין בחוש"מ, מ"מ לכהן גדול ודאי מותר, עיי"ש בפנים: