אור ברסלב
המדרש והמעשה במדבר פרשת בהעלותך - ב

המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת בהעלותך - ב

פרשת בהעלותך - א

כ' הרמב"ם פ"ט מהק"פ, המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר ה"ז עובר בל"ת, ואינו לוקה עכ"ל, משמע דס"ל לרמב"ם דאזהרה זו לישראל המאכיל נאמרה, ולא לעכו"ם האוכל (וכמו"ש הכ"מ שם "דהא עכו"ם לא חייש למאי דאזהיר רחמנא"). אלא דלפי"ז תמוה, למה לא ילקה המאכיל ג"כ, כעושה מעשה, עכ"פ כשתוחב לו בבית הבליעה, וכי מה בין זו לבין המלביש חברו כלאים דלרמב"ם לוקה המלביש [פ"י מה' כלאים] וכן במגלח לנזיר [נזיר, מ"ד]:

והנה הסמ"ג הביא מכילתא שלא כדברי הרמב"ם, ולסמ"ג באמת אזהרה זו לב"נ עצמו נאמרה, וגם זה תמוה דא"כ אפשית להו למצות ב"נ יותר משבע, והלא בסנהדרין [פ' א"מ] מוכח להדיא דאין להם (עכ"פ במצות דשוא"ת) יותר משבע:

עוד יש לי לדקדק באריכות הלשון שברמב"ם, במ"ש המאכיל כו' "בין מפסח ראשון בין מפסח שני'. ולכאורה הוא מיותר לגמרי, דהלא מפורש בקראי דפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו", ובברייתא [דפסחים, צ"ה] כללא כייל דכל מצות שבגופו ושעל גופו נוהגות בפסח שני כמו בראשון, ואין לך מצוה שבגופו יותר מזו דכל ערל וב"נ לא יאכל בו, וא"כ פשיטא, ומאי קמ"ל הרמב"ם במ"ש ביחוד באזהרה זו, שהיא נוהגת בין בפסח ראשון ובין בפ"ש. וראה דלהלן, באותו הפרק עצמו ה"ח, כ' הרמב"ם ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה ולא הזכיר כלום כי ה"ה בפ"ש, לפי שהוא באמת שפת יתר וכדאמרן:

והנה מצאתי בס' מנ"ח מ' י"ג וי"ד שיצא לידון בדבר חדש, דלפי"מ דקיי"ל כר' אבוהו בפ"ב דפסחים דכ"מ שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה וא' אה"נ א"כ פשוט לו דגם לאו זה דכל ערל וב"נ דכתיב לא יאכל יש בו ג"כ איסור הנאה, אלא דקשה לו לפי"ז, א"כ לימא הש"ס פסחים פ"ב שם דהיינו מאי דאיכא בין ר"א וחזקי', דלר"א יש איה"נ בלאו דערל וב"נ, ולחזקי' ליכא, עכת"ד, ולענ"ד במחכ"ת לא דק בזה דבין לרמב"ם דאזהרה זו למאכיל נאמרה, ובין לסמ"ג דאזהרה זו לאוכל נאמרה, אין לחדש כאן איסור הנאה, כד' המנ"ח הנ"ל, וכמו שאבאר:

ותחילה אומר בהסבר דעת הסמ"ג ובמה שתמהו ע"ז האחרונים, דהיכן מצינו אזהרה לב"נ לבר משבע מצות דידהו, עפימ"ש חז"ל [סנהדרין, נ"ט.] גבי עכו"ם שעוסק בתורה, א"ת מורשה אלא מאורשה, ולענ"ד אין זה לענין מ"ע דת"ת לחוד, דנהי דכל המצות שלא נתפרש בהן עכ"פ איסור לב"נ בעשייתן, אז ודאי אם ירצה ב"נ לקיימן רשאי, ואפילו מקבל שכר עליהן כא"מ ועושה, מ"מ בהנך מצות שנתיחדו לישראל ביחוד, היינו שנתפרש איסור בעשייתן לב"נ, אז כי היכי דאמר בסנהדרין שם מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לי', ה"ה בכלהון אית בי' משום לתא דגזל לב"נ, וה"נ באכילת פסחים, מדאמרה רחמנא דב לא יאכל בו, הרי שניתחדה מצוה זו כקנין מיוחד לישראל, ואי אכיל ב"נ מיגזל קא גזיל לן מצוה זו וכמובן. תו לק"מ מה שהקשו על הסמ"ג, מ"ט לא קחשיב לה בז' מצות דב"נ, דהא חשיב גזל:

ואמנם הא קמן דרמב"ם לא ס"ל הכי, ולדידי' א"א לומר דאזהרה זו לב"נ נאמרה, מדלא נמנית בין המצות דב"נ, אלא דלישראל המאכיל נאמר, ואע"ג דכתיב לא יאכל, קרי בי' לא יאכיל, ולשיטתי' אזיל בהא דכלאים דהמלביש לוקה (עכ"פ היכי שהלובש שוגג), וצ"ל ג"כ לא תלבש, קרי בי' לא תלביש, וכהא דסנהדרין [נ"ד] גבי משכב זכור, לא תשכב קרי בי' לא תשכיב:

אך עכ"פ יסתעף לנו מזה דבין לסמ"ג ובין לרמב"ם א"א לומר שיהא גם איסור הנאה באזהרה זו כמו"ש בעל המנ"ח, וכמו שנבאר:

דהנה כ' התוס' פסחים כ"ב ד"ה ואמה"ח, וז"ל, ותימא כיון דבאמה"ח של עכו"ם מיירי, מדאמר לא יושיט ול"א לא יתן, א"כ היכי דייק דשרי בהנאה כו' יעויי"ש. ולכאורה אין מובן לקושיתם, דהא ראית הש"ס היא מדלכלבים שרי, והא השתא אליבא דהו"א קיימינן, דאמה"ח יש בו איה"נ אף לישראל, ול"ש מי איכא מידי, וממילא בדין הוא שיאסור בהנאה אף לב"נ, דהא מרבינן לה לב"נ מקרא דבשר בנפשו דמו לא תאכלו, ולפי"ז הלא שפיר הוכיח הש"ס, דאי ס"ד דיש איסור הנאה באמה"ח, א"כ מאי אהני הא דבאמה"ח של עכו"ם מיירי, סו"ס בין לישראל ובין לעכו"ם ליתסר בהנאה מקרא דלא תאכלו, ואף לכלבים ליתסר:

אלא ע"כ מדמקשו התוס' הכי, ש"מ דפשוט להו לבעלי התוס', דאיסור הנאה במאכלות האסורות הוא מין איסור מיוחד לישראל, ולא מצינו מין איסור כזה אצל ב"נ כלל, ואף שאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' אה"נ במשמע, בכ"ז אין זה באמת איסור היוצא מעצם ההוראה של הפעל "תאכלו", ורק בישראל גלי קרא, מדפרט אצל נבלה ולא בעכו"ם, ואל תתמה, כי בא ואראך כיוצב"ז במק"א, דהא גם לענין שיעורין אחז"ל שכ"מ שנאמר אכילה הוא בכזית, ואעפי"כ הא פ' הרמב"ם [ה"מ פ"ט] דב"נ עובר על אבמה"ח בכל שהוא, ולכ"ק מה בכך שכל השיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ, הא סו"ס באבהמ"ח אכילה כתיב, ועצם הוראת ל' אכילה היא בכזית, אלא ע"כ דכל הני כללי ליתנייהו בב"נ. ומשו"ה נלענ"ד דפשוט להו לבעלי התוס' ז"ל, דאע"ג שאמר ר"א כ"מ שנאמר לא תאכל גם איה"נ במשמע, בכ"ז אין מקום למין איסור זה אלא בישראל, ולא בב"נ, וממילא דשפיר הקשו בתוס' פסחים שם דכיון דהך דלא יושיט אדם אמה"ח לב"נ, באמה"ח דעכו"ם מיירי, א"כ נהי דמוכח משם דלכלבים מיהו שרי מ"מ היכי דייק מזה דשרי בהנאה אף באהמ"ח דישראל, דילמא שא"ה שהנהנה הוא הב"נ וב"נ אינו בכלל בגדר איסורי ההנאה

ואחרי שהוכחנו מדברי התוס' דמין איסור הנאה בכלל ליתא בב"נ, ממילא נסתר יסוד חדושו של בעל מנ"ח שחידש איה"נ באכילת ב"נ מבשר הפסח. וכל זה לסמ"ג, דס"ל דאזהרה זו לב"נ האוכל נאמרה, ולא לישראל המאכיל, ולרמב"ם דאזהרה לישראל המאכיל נאמרה, פשיטא ופשיטא דאין כאן איסור הנאה, דהא לדידי' עכצ"ל דקרינן לא יאכיל, וכהא דלא תשכב, קרי בי' לא תשכיב, [בכ"מ פ"י מכלאים] וכדאמרן לעיל, א"כ עכ"פ או נפיק מכללא דר' אבהו, דהא ר"א לא אמר אלא "בלא תאכל ולא תאכלו", אך לא בלא יאכיל, (ודכותי' אמרו בתוס' פסחים שם גבי כל אוכל חמץ, דרק כ"מ שנ' לא תאכל א"ר אבהו, ולא "בכל אוכל" יעויי"ש):

שוב ראיתי דבאמת א"א אף לרמב"ם לדרוש מקרא זה באל תקרי לא יאכל אלא לא יאכיל, וכהא דלא תשכב ודלא תלבש, דבשלמא התם כתיב בנכח לא תלבש, לא תשכב, ואי קרינן לא תלביש או לא תשכיב, עכ"פ שניהם בנושא אחד המה, להזהיר את ישראל שלא ילבש או שלא ילביש, שלא ישכב או שלא ישכיב, משא"כ באזהרה זו הא הנושא הוא הב"נ, היינו שכל ב"נ או ג"ת לא יאכל בו, ואם תקרא לא יאכיל הלא סו"ס גם אזהרה זו על הב"נ תסוב, ואכתי אזהרה לישראל לא שמענו, ועכצ"ל דבאמת אין כונת הרמב"ם כאן למקרי הכא לא יאכיל ממש, וכמו שסברו האחרונים, ולעולם קרא כדקאי קאי, אלא כך כונתו דלא בא הכתוב אלא להזהיר את ישראל, להשגיח שלא יאכל ממנו בן נכר. ואמנם אפילו לפי מסקנתנו זו ג"כ אין מקום לחדושו של בעל מנ"ח, אף אליבא דרמב"ם דעד כאן לא מצינו לר' אבהו אלא איסור הנאה ליהנות, אבל איסור להנות לא מצינו למי שאינו מוזהר ליהנות, ובנ"ד דלישראל עצמו מותר בין לאכול ובין ליהנות, ולא אזהר רחמנא אלא להאכיל לב"נ, ואם באת לומר דה"ה שלא יהנה לב"נ, הנה חדשת מין איסור חדש שלא מצאנו כיוצ"ב מה"ת. ודו"ק כי נכון הוא:

**(ומדלא יתכן חדושו של בעל המנ"ח לענין ב"נ ממש, ממילא דלא יתכן איה"נ אף לענין ישראל מומר לע"ז, דהא הכל בדבור אחד ובאזהרה אחת נאמר. וז"פ:)**

הדרן לדברינו דאף לרמב"ם ז"ל אין למידרש הך קרא באל תקרי לא יאכל אלא לא יאכיל, ולעולם קרא כדקאי קאי, אלא מדא"א לפרש אזהרה זו לב"נ, ע"כ דלדידן אזהר רחמנא, ולא למאכיל ממש אלא לכל מי שמסייע לב"נ באכילת בשר פסח או אפילו מי שיש בידו למחות, וניחא מ"ש הרמב"ם דאין לוקין על אכילתו. ומ"ש הרא"ה ז"ל בס' החנוך "דאין בו מעשה", דאע"ג דאפשר לצייר לאו זה גם ע"י מעשה כגון במאכילו ממש, מ"מ עיקר לאו זה שוא"ת הוא:

ראי' לדברינו נלענ"ד להביא מהא דפסחים ד', מעובדא דריב"ב והך ארמאי שא"ל מאלי' מי קספו לך, ובתוס' שם הקשו, וריב"ב עצמו למה לא עלה לרגל, ותי' שלא הי' לו קרקע יעויי"ש. ולכ"ק מאי אירי' משום עליי' לרגל, תי"ל דלשיטת הרמב"ם דעיקר הלאו במאכיל הוא, א"כ כששמע ריב"ב שארמאי זה עולה ואוכל פסחים בירושלים, הא חובתו היתה לעלות ולאפרושי מאיסורא את המאכילים אותו, ואיך סמך ריב"ב לכתחילה, אהא שאמר לו מאלי' מי קספו לך, דילמא לא ישמע כלל הך ארמאי לעצתו, או שהמאכילים לא יבינו מזה שארמאי הוא, ואז הלא תופר כל עצתו ויוסיפו להאכיל אותו ויעברו על לאו שבתורה, ואטו פירוקא לסכנתא, ואיך סמך ריב"ב ע"ז ולא עלה בעצמו להפריש מאיסורא?

ואמנם ידועה פלוגתת הרמב"ם והרא"ש אהא דש"ס וברכות כ"ו גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, דרמב"ם לא גריס בבגדו, ולדידי' אף בבגד של חברו מחויב להגיד לו ולפושטו (ולרא"ש דוקא בבגד של עצמו יעויי"ש) ומקשה הש"ס מזקן ואינו לפי כבודו, ומשני שוא"ת שאני. הרי דלרמב"ם עכ"פ באיסור קו"ע מחויב להפריש את חברו, אפילו כנגד כבוד הבריות ושחברו שוגג [ע' נוב"י, או"ח סי' ל"ה] ורק בשוא"ת שרי שלא להודיעו משום כבוד הבריות [ע' בזה ביו"ד הי' שע"ג לענין טומאת כהנים] וא"כ לרמב"ם לשיטתו ודאי קשה, מי פטרו לריב"ב לעלות בעצמו לירושלים כדי להודיע ערמתו של אותו הארמאי, ולהפריש מאיסורא את המאכילים אותו מן הפסחים. ואע"ג דזקן הי', כמו"ש התוס' שם, מ"מ הא בכגון דא אין משגיחין בכבוד הבריות ואין חולקין כבוד לרב. אלא עכצ"ל כדאמרן דעיקר אזהרה זו לאו דשוא"ת הוא, אזהרה כוללת לכ"מ שיש בידו למחות שלא יאכל ב"נ מן הפסחים וכבר ידענו דעכ"פ במקום כבוד הבריות שוא"ת שאני, ואין חובה עליו להפריש היכי דחברו שוגג:

כל זה לרמב"ם ולסמ"ג בודאי ניחא מה דלא חש ריב"ב לעלות לירושלים בשביל כך, דהא לדידי' אזהרה זו לב"נ עצמו נאמרה ולא לישראל. וכבר הסברנו טעמו (כי היכי דלא תקשי מה דלא חשב לה הש"ס בין הנך מצות דב"נ) דכמו שאמרו חכמים גבי גוי העוסק בתורה "מיגזל קגזיל לי'", ה"ה בכל מצוה ומצוה שנתיחדה ביחוד לישראל, כלומר שנצטוה עלי' העכו"ם שלא יעשנה משום לתא דגזל אית בי':

ואמנם לפי"ז הי' מסתעף לכאורה לחלק בנידון זה בין פסח ראשון לשני, דהא בש"ס [פסחים, צ'.] איפלגי תנאי, דלרבי פסח שני מ"ע בפני עצמה, ולר' נתן אינה אלא תשלומין דראשון, ואין בה מ"ע בפ"ע, ולפי"ז לסמ"ג ואליבא דר' נתן הוי סד"א דתינח פסח ראשון, שפיר י"ל דהוזהר עכו"ם וג"ת לאכול ממנו (אע"ג דלא הוזהר אלא על ז' מצות) דמדהוי מ"ע המיוחדת לישראל, אית בי' משום לתא דגזל וכדאמרן, משא"כ בפסח שני דלר' נתן דאין שם כלל מ"ע מיוחדת לישראל באכילתו, ורק משום תשלומין נגעו בה, אולי דחו לא עדיפא לגבי עכו"ם וג"ת מאכילת שאר בשר קדש, ותו ליכא למימר בי' "מיגזל קגזיל לן" אלא דבאמת הרמב"ם לא כר' נתן ס"ל אלא כרבי דפסח שני מ"ע בפ"ע היא עיי"ש ופ"ה, ה' ק"פ ו ולא כסמ"ג (אלא דאזהרה למאכיל היא), ומעתה י"ל דזהו מה דקמ"ל הרמב"ם, המאכיל כזית מבשר הפסח "בין מפסח ראשון בין מפסח שני' למומר או לגר תושב ה"ז עובר בל"ת ועיקר הרבותא לגר תושב היא (ולאפוקי מדר' נתן, או לאפוקי מהא דסמ"ג) וכדאמרן:

והנה בד' הרמב"ם הנ"ל יש לי לדקדק עוד מ"ש המאכיל "כזית" מבשר הפסח, דהא מלקות בלא"ה ליכא, וכדמסיק שם הרמב"ם, ואוסור תורה בלא"ה איכא אפילו בפחות מכזית, כדקיי"ל דח"ש אסור מה"ת, א"כ למאי הילכתא כ' הרמב"ם המאכיל כזית", ובפרט לפימ"ש הרמב"ם [ה' מלכים פ"ט] דב"נ בדבר שהוא אסור בו, כגון אמה"ח. ח"מ אפילו בכ"ש, בודאי שהדין נותן שגם בנ"ד, אעפ"י דאיסורא אמאכיל קאי לרמב"ם יהי' המאכיל מוזהר אף בכ"ש:

אכן נלענ"ד דמזה יהי' ראי' ברורה למ"ש הגאון בעל מ"ל פ"א מהחו"מ ה"ז, דאוכל מצה פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום, היינו דלא גמירי לן ח"ש, אלא לענין איסורין ולא לגבי קיום מצוה בקו"ע. (וכמובן ה"ה לענין איסור הבא מכלל מ"ע דאכילת פסח, והסברא נותנת דלא אזהיר רחמנא לב"נ בבל יאכל אלא אמאי דהוזהרו ישראל בקום אכול ואם לענין קום ואכול ח"ש לאו כלום הוא ה"ה לענין שוא"ת). וכדברי המ"ל כתב ג"כ בס' שו"ח שבו"י ח"ב הביאו בס' שע"ח או"ח סי' תע"ה דאפילו קצת מצוה דחצי שיעור נמי לא עשה באוכל מצה פחות מכזית, והביא ראי' ממ"ש בסי' תפ"ה, במי שנשבע שלא לאכול מצה סתם, אסור לאכול בלילי פסת, משום דחל בכולל, ואם איתא לוכל עכ"פ חצי זית, לפי"מ דקיי"ל לענין שבועה שלא אוכל דבכזית משמע, וא"כ אשבועה לא יעבור וקצת מצוה יקיים אלא ע"כ דבחצי זית אפילו קצת מצוה נמי לא עביד. עכתו"ד השבו"י, כפי שהביאו האחרונים דבריו, (וגוף הס' אינו כעת ת"י):

והנה ד' השבו"י וסייעתא דידי' מהא דנשבע שלא לאכול מצה חמוהים, דערבך ערבא צריך, דהא דעת הרמב"ם פ"ד מה' שבועות דאף בנשבע שלא יאכל סתם אסור ח"ש מה"ת, וכ"פ בשו"ע יו"ד רל"ח בלי חולק [אלא שהמ"ל הביא שם דעת הרמב"ן וי"א שבחדושי הר"ן החולקים ע"ז]:

וכדי לתרץ ד' השבו"י הי' נלענ"ד דאולי אף הרמב"ם לא אמר אלא בנשבע שלא יאכל אכילת רשות, וכדמשמע מדבריו שם ולא בנשבע שלא לאכול מצה ואפילו סתם, וטעמא דידי עפימ"ש הריטב"א בחדושיו למכות בהסבר דעתי' דר"ש דס"ל כ"ש למלקות, דבאמת אכילה דח"ש אף לר' שמעון לא חשיבא, אלא מדאכלי' אחשבי', וזה דוקא במזיד ואתרו בי', משא"כ בשוגג ולענין קרבן יעויי"ש בריטב"א:

ולפי"ז אף אנו נאמר אליבא דר' יוחנן דנהי דלדידן אין מלקות אלא בכזית, אי מקרא, דסתם לשון אכילה היא בכזית, ואי מהילכתא וכדעת הרא"ם ז"ל, מ"מ אהני סברא דאחשבי', מדאכלה, למיסר ח"ש עכ"פ מה"ת, כיון דחזי לאצטרופי לשיעור שלם, והני מילי באוכל דבר איסור או דבר של רשות, שנשבע עלי' שלא לאוכלו, דעלה קאי הרמב"ם בפ"ד מה"ש שם, משא"כ בנשבע שלא לאכול מצה סתם, ובא לאכול חצי שיעור של מצת מצוה, הא בכהא"ג לאו משום דאחשבי' הוא אוכלו, אלא כדי למיעבד עכ"פ פלגא דמצוה משום חיובא דרמיא עליו, וממילא כיון דבאמת אין זו אכילה חשובה לו מצד עצמה, אפשר דמצוה לא משוי לי' חשיבות, וממילא דאף פלגא דמצוה לא עביד, ומ"ש השבו"י דלענין שבועה דלא אוכל בכזית משמע, אין כונתו דשבועה גרע מאיסור לענין ח"ש, אלא דלא עדיף הימנו (כלומר דלא נימא דבל' בנ"א אכילה אף בכ"ש משמע אף לענין מלקות, וכמו דשקיל וטרי בזה במ"ל ה"ש שם) וממילא דח"ש לא אסור אלא מטעמא דאחשבי', ואכילה חשובה לו מצד עצמה בעינן, ובאוכל רק כדי לצאת קצת ידי חובת מצוה דידי', ל"ש אחשבא:

כך הי' נלענ"ד לישב ד' השבו"י שלא יהי' להדיא נגד פסקי הרמב"ם והמחבר בשו"ע, אף שדחוק לומר שנתכוין לכך, ואינו במחיצתי כעת כדי לעיין עליו:

ואיך שיהי' הנה אף אי נימא דמהא דנשבע שלא לאכול מצה אין ראי', מ"מ הא קמן דלהגאונים בעל מ"ל ושבו"י פשיטא להו מילתא, דלענין מ"ע באכל ח"ש לא עשה ולא כלום, ולפי"ז ברור הוא דגם באיסור ל"ת המסתעף ממ"ע (כגון במאכיל לב"נ מבשר פסח, דאף שהוא בל"ת, מ"מ מדאינו מוזהר עליו אלא מטעם שיש מ"ע באכילתו לישראל) אם האכילו פחות מכזית אף איסורא נמי ליכא לדידהו, ומדוקדק מאד מ"ש הרמב"ם המאכיל כזית כו' למומר לע"ז או לגר תושב וכו', דאע"ג דבי"כ ובי"כ אין בו מלקות וכמו"ש שם הרמב"ם, מ"מ דוקא כזית בעינן, ובלא"ה אין בו שום איסור אפילו מטעם ח"ש מדאיסור זה במ"ע דישראל תליא, ומדלא חשיבה לענין מ"ע אפילו כפלגא דמצוה ל"ח נמי לענין איסורא:

ואמנם ראיתי בס' ברכי יוסף או"ח תפ"ב שכתב דאם אין לו כזית מצה, חייב לאכול אף ח"ש (ודלא כבעל מ"ל ושבו"י), ונלענ"ד לחזק דבריו, ולולא דמסתפינא לאמר דבר נגד גדולי האחרונים אז עדיפא מנה הוי אמינא ונהפוך הוא, דאף לר"ל דלית לי' ח"ש מה"ת אפילו לענין איסורין, בכ"ז לענין מ"ע אף ר"ל יודה לדר' יוחנן, דעכ"פ פלגא דמצוה עביד אף בח"ש מטעם שנבאר להלן, ועפי"ז תתישב לנו ק' חמורה שהקשה מהרי"ט אלגזי (ד' מ"א, ה' חלה לרמב"ן) על הרמב"ן ז"ל, וכמו שנבאר:

דהנה בש"ס סופ"ק דבכורות שם אהא דאמר ר' חסדא בהמה שניקחה בכסף שביעית פטורה מן הבכורה, לאכלה א"ר ולא לשרפה, ומקשה ממתניתין דהאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה ח"מ, ואם איתא א"כ מחלה נמי תפטור, דאילו מיטמיא בת שרפה היא יעויי"ש. והקשה הריט"א, לרמב"ן דמנה אכילת שביעית למ"ע בפ"ע, א"כ מאי קושיא, הא מה"ת חלה אין לה שימור, וא"כ איך ניפוק לעיסת שביעית מחיוב חלה, הא אפשר בח"ש, די"ח חלה יוצא בה מה"ת, ואיסורא דלאכלה ולא לשרפה ליכא, ואפי' אי נימא דגם במ"ע וכגון הא דהוי לאו הבא מכלל עשה) יש בו משום ח"ש, מ"מ תקשי, דילמא ר"ח כריש לקיש ס"ל, דלית לי' ח"ש מה"ת כלל. עכת"ד הרי"ט אלגזי שם:

ולענ"ד נראה לישב דהנה התוס' יומא ריש פיוהכ"פ כתבו אליבא דר"י, דקרא דכל חלב לא הוי מספיק לרבות ח"ש, אי לאו משום סברא דחזי לאצטרופי, ויש להבין אי סברא היא, מאיזה טעם פליג ר"ל עלי', ואי משום דאמר התם, אכילה א"ר וליכא, הא גם ר"י מודה בזה, אלא דמוקי לי' אעונשין, וטעמא דחזי לאצטרופי אהני לי' לאיסורא, ומ"ט דר"ל דפליג:

ובבאור ענין זה י"ל לענ"ד עפימ"ש הנוב"י מ"ת סי' נ"ג לחדש דאם אכל חצי שיעור חמץ ז' של פסח קודם שק"ה אף לר"י לא עבר אדאורייתא, מדאין שהות לאצטרופי, ואף דעל עצם סברא זו יש להשיב לכאורה, דנ"ל דלא בעינן כלל שיצורף או שיוכל להצטרף באמת, וסברא זו דחזי לאצטרופי אינה אלא הוכחה, דעל כל משהו ומשהו חל שם מקצת איסור, דלא יתכן לאמר שעל צ"ט חלקי זית ד"מ אין עליהם שום שם איסור, והאחד האחוז ממאה הוא הוא האיסור, ובפרט באיסורין שאסרה תורה, דהויין איסורי חפצא, ולסברא זו ודאי אין שום נ"מ אי אכלי' להך משהו חמץ אפילו סמוך למוצה"פ, כמובן:

ולפי דברינו מה נעים לפרש בזה ד' הירושלמי [פ"ו דתרומות] ומודה ר"ל בעתיד להשלים", ולא נתבארה כונת הירושלמי בזה, ופי' הפ"מ דחוק, ולפי דברינו ניחא שפיר, די"ל דר"י ור"ל בסברת הנוב"י פליגי, היינו דלר' יוחנן שסתם הדברים ולא התנה שיהי' דוקא בזמן הראוי להצטרף, עכצ"ל דסגי לי' במאי דחזי לאצטרופי בלחוד, ואפילו היכי דידעינן בודאי שלא יצטרף באמת וכגון שאכל הח"ש בסוף זמן איסורו) מדעכ"פ על כל חלק וחלק מן השיעור חל שם איסור, ור"י דפליג, רק אכהא"ג פליג, היינו דבחזי לאצטרופי בלחוד לא סגי אם לא שיהי' בזמן הראוי להצטרף באמת, אבל באופן זה גם ר"ל מודה (אליבא דירושלמי) והיינו מ"ש הירושלמי "ומודה ר"ל בעתיד להשלים", כלומר כשיש עוד שהות להשלים באמת, (וכדעת הנוב"י אליבא דר"י):

ואולם הא קמן דנוב"י לא ס"ל הכי, ולדידי' אף לר' יוחנן חזי לאצטרופי ממש בעינן, היינו שיהי' שהות להשלים עוד בתוך זמן איסורו, וממילא דלר"ל דפליג, אף זה לא מהני. אלא דאעפי"כ עדיין אני אומר דאפשר שגם ר"ל לא פליג אעיקר הך סברא דחזי לאצטרופי, אלא דיש לו לר"ל תנאים אחרים בזה, וכדי לבא אל המכוון נציע בזה ל' הירושלמי כלו באותו הענין:

דבירושלמי התם הכי איתא "ומודה ר"ל באיסורי הנאה, "ומודה ר"ל ביוהכ"פ, ומודה ר"ל בעשוי להשלים", עכ"ל הירושלמי שם. ולכאורה אין אלו אלא דברי תימא, דמ"ש דמודה ר"ל באיסורי הנאה, הלא הרמב"ם ז"ל למד לאיסור חצי שיעור גבי חמץ מקרא דלא יאכל וכבר תמהו עליו, קרא מיוחד לח"ש גבי חמץ למה לי', תי"ל מקרא דכל חלב, או מסברא דחזי לאצטרופי, כמו דידעינן מזה לח"ש אליבא דר' יוחנן בכל האיסורין, וכבר נדחקו בזה המפרשים לתרץ בדרכים שונות, עכ"פ משמע מזה דהוי מסתבר להקל בח"ש גבי חמץ יותר מבשאר איסורים, אפילו לר' יוחנן, ומן הירושלמי מוכח להיפך, דהא חמץ איה"נ הוי, ולירושלמי באיה"נ אף ר"ל מודה.

וגם זו שאמר "ומודה ר"ל ביוהכ"פ" הוא סותר למ"ש בש"ס דילן ריש פ' יוהכ"פ דמסיק התם להדיא דלר"ל ח"ש ביוהכ"פ אינו אסור אלא מדרבנן. ועוד דבאמת יש ס' להיפך להקל בזה ביוהכ"פ יותר מבשאר איסורין, והוא עפימ"ש הכ"מ בה' חו"מ לתרץ ד' הרמב"ם (דמצריך קרא מיוחד לח"ש גבי חמץ) משום דחמץ הוי לי' שעת הכושר ולא דמי לחלב, וא"כ הא גם יוהכ"פ הו"ל שעח הכושר, וקרא מיוחד למיסר ח"ש אין שם, ולס' זו הי' מקום לומר דאף לר"י יהי' ח"ש גבי יוהכ"פ רק מדרבנן, (ואף שבאמת אין הדבר כן נדמ' בש"ס יומא) עכ"פ תקשי מהא דירושלמי דמסיק להיפך דביוהכ"פ אף ר"ל מודה, ואיך נפרנס את הס' ההפוכות הללו:

לחומר הנושא נלענ"ד כונה מחודשת בד' הירושלמי, היינו דס"ל לירושלמי דאף ר"ל לא פליג אסברא דחזי לאצטרופי או אקרא דכל חלב, (ודלא כש"ס דילן אליבא דר"ל דל"ה אלא אסמכתא) אלא דס"ל לריש לקיש דמשהו מצד עצמו לאו כלום הוא, ול"ש שיחול עליו שם איסור, זולתי שיהי' בו עכ"פ שיעור חשוב במקום אחר, וכגון "באיסור הנאה", נהי דשיעור הנאה הוא בפרוטה, מ"מ אם נהנה בכזית (ואין בו ש"פ) מדהוי שיעור חשוב עכ"פ לגבי אכילה, שפיר שייך לאוסרו מטעם ח"ש אף לגבי הנאה, ואי מקרא דכל חלב, אי מסברא דחזי לאצטרופי). וכן ביוהכ"פ, נהי דאיסור אכילה דידי' הוא בככותבת, מ"מ אי אכיל כזית, נהי דלענין יוהכ"פ הו"ל ח"ש, מ"מ מדהו"ל אכילה חשובה לגבי שאר איסור, שפיר חייל עלי' שם איסור ח"ש:

ולפי"ז לא לענין איסור אכילה דאיסורי הנאה אמר הירושלמי לאסור ח"ש לר"ל מה"ת, אלא לענין איסור הנאה דידי', וכשיש בו שיעור מספיק לגבי אכילה, (כזית) ואין בו שיעור לענין הנאה (פרוטה). וכן ביוהכ"פ לא למשהו ממש ס"ל לירוש' דמודה ר"ל, אלא למה דהוי ת"ש לענין יוהכ"פ (שאין בו ככותבת) ויש בו שיעור לענין שאר איסורים (שיש בו כזית):

וזהו מ"ש הירושלמי ומודה ר"ל באיסורי הנאה, ומודה ר"ל ביוהכ"פ. עכשיו נבא לסיום ד' הירושלמי הנ"ל:

"ומודה ר"ל בעתיד להשלים". כבר כתבתי לעיל דלענ"ד להירושלמי לא פליג ר"ל על עצם הסברא דחזי לאצטרופי אלא דלר"י סגי בראוי להצטרף לחוד (וכד' הנוב"י לענין אוכל חמץ בשביעי ביה"ש) ולר"ל ראוי וגם עומד להצטרף בעינן. ונבאר דברינו:

דהנה כתבו התוס' שבת ומכות ט"ו גבי התראת ספק וז"ל, וא"ת כי לא קיים נמי שלות האם לא לילקי, דבשעה שעבר התראת ספק הוי, שמא יקיים, וי"ל דהשתא מיהו עובר בלא תקח האם, דהא לא קרי מחוסר מעשה, וא"כ יש לנו לומר שלא יקיימנה אם הוא עושה לעולם מה שהוא עושה עתה שלא משלחה כו', וה"נ אמרינן בנזיר שהי' שותה דלוקה על כאו"א, דל"ה התראת ספק שמא ישאל, משום דכיון שהוא עומד הוא עובר ויש לנו לומר שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו וכו', עכ"ל התוס'. ולהלן שם ד"ה ועבר, אהא דאמר התם בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה, דלר"ל פטור מטעם התראת ספק, הקשו בתוס' וז"ל וא"ת למאי דפרישית דאי עומד לעולם כאשר הוא עושה עכשיו כו' א"כ ה"נ לא הוי התראת ספק כו' והנה קושיתם חמורה ותירוצם דחוק ואינו מובן כל צרכו יעויי"ש:

ולולא דה"ק הי' נלענ"ד דהנה הבנת עמא דבר בדברי התוס' דלעיל היא פשוטה, דאין לפטור מטעם התראת ספק בדבר שמחוסר מעשה והפטור תלוי בקום ועשה, אולם אם כך כונתם, קשה מאד האריכות היתרה בלשונם, שכתבו דהשתא מיהו עובר בלא תקח האם וכו' וכו', ואריכות זו למה, לימא בקצור דכל מחוסר מעשה לא הוי התראת ספק ע"כ נ"ל דבאמת אין כונתם כן, דאף מחוסר מעשה עכ"פ ספר יש שמא יעשהו, אלא כך אמרו, דהיכי דמחוסר מעשה והמעשה הוא לסתור מעשיו הראשונים, כגון זה שנטל האם מתחילה, הלא מעשיו מוכיחין שרצונו להחזיק בה, א"כ מהי"ת נימא שלאח"כ ישוב ממחשבתו ויעשה מעשה סותר, וע"כ ל"ה התראת ספק, וכן בנזיר ששתה יין, הלא כשנדר גלה דעתו שרצונו בנזירות, וכששתה גלה דעתו שרצונו לשתות באיסור, ומהי"ת נימא שישוב לעשות מעשה לסתור שני מעשיו הראשונים ולשאול על נזירותו:

וזהו מה שדייקו התוס' בלשונם. דהשתא מיהו עובר בלא תקח האם, וא"כ י"ל שלא יקיימנה אם הוא עושה לעולם מה שהוא עושה עתה וכו' דה"נ אמרינן בנזיר דל"ה ה"ס, משום דכיון שהוא עומד הוא עובר, וי"ל שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו וכו'. לענ"ד כונתם בזה ברורה, דלא אמרו דמחוסר מעשה מוציא מכלל ספק, אלא שהמעשה הוי לסתור מעשיו הראשונים, וכן בהא דשבת ד' גבי התירו לו לרדותה, דמשהדביק פח בתנור הלא מעשיו מוכיחים שרוצה באפייתה, ומהי"ת נימא שעד מהרה ישוב ירדנו קודם זמנו, ע"כ מחוסר מעשה כזה מוציא מכלל ספק, אך באומר שבועה שאוכל ככר זה היום הוא להיפך, דהלא מעשיו הראשונים (היינו מה שנשבע שיאכל) מוכיחים שרצונו בקיום שבועתו, ומהי"ת נימא שיחלל שבועתו, ע"כ בכהא"ג הוי התראת ספק, אעפ"י שמחוסר מעשה. ומיושבת ק' התוס'. (ומהא דבטלו ולא בטלו, ודאכלי' לאיסורא והדר לתנאו, ודאי ניחא. דהתם תרוייהו איתנייהו, הקיום אינו תלוי במעשה, וגם אינו סותר למעשיו הראשונים ודו"ק. וע' בד' ריב"א שבת ד' ע"א שם ותמצא בלשונו חיזוק לכ"מ שאמרנו למעלה):

עכ"פ היוצא לנו מדברי התוס' דמחוסר מעשה אפילו בגדר ספק לא הוי, היכי דהוא מעשה לסתור את הראשונות, והנה אמרנו למעלה דאולי גם ר"ל מודה בסברא דחזי לאצטרופי, אלא דס"ל דחזי וגם עומד לכך בעינן, וממילא באכל איסור חצי שיעור, דצירופו לשיעור שלם הוי מחוסר מעשה, ודאי דל"ל דעומד לכך להצטרף, ומעשיו הראשונים אינם מוכיחים בזה כלל, דאטו מי שאכל שום יחזור יאכל, ואם אכל ח"ש איסור אין שום ראי' מזה על מחשבתו להשלים שיעורו. ע"כ ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת, ולא חש לסברא דחזי לאצטרופי באיסורין:

וכל זה באיסורין, אך באכילת מצוה שאם ח"ש, נהי דמחוסר מעשה צירוף, מ"מ הא אין זה מעשה לסתור, אלא להיפך להשלים מחשבתו, דהא חזינן דקמא קמא מחלק הזית שהי' לו נטל ואכל כמצות קונו, ובודאי דחזי ועומד לכך לאכול עוד כדי להשלים השיעור ולקיים מצות ד' בשלמות, וממילא דבהא אפשר דגם ר"ל יודה, שאפילו אם לא מצא יותר, ולא הספיק לאכול אלא ח"ש, עכ"פ קצת מצוה עביד מה"ת, מדבשעת אכילתו הראשונה הוי חזי ועומד לאצטרופי:

ולפענ"ד היינו מ"ש בירושלמי (פ"ו דתרומות) שהבאנו למעלה "ומודה ר"ל בעתיד להשלים" ואין לך עשוי להשלים, יותר מזה שאוכל ח"ש בדבר שיש מצוה באכילתו וכדאמרן:

ולפי דברינו סרה קושית מהרי"ט אלגזי [בכורות מ"א] על שיטת הרמב"ן, שמנה לאכילת שביעית למ"ע בפ"ע, א"כ איך מקשה התם בש"ס א"כ מחלה נמי לפטור והא חלה אין לה שיעור מה"ת, וא"כ אפשר בח"ש, דלפי דברינו היא הנותנת, כיון דאכילת שביעית מ"ע היא, א"כ הא דלאכלה ולא לשרפה הוי לאו הבא מכלל עשה, שהיא ג"כ עשה, וכבר אמרנו דבמ"ע אולי אף ר"ל יודה דאף על חצי שיעור ממנו יש מצוה מה"ת ומדיש מצוה באכילתו ממילא דיש איסור בשרפתו ותו א"א שתתחייב בחלה, דאילו מטמיא בת שרפה היא. וא"כ שפיר מקשה הש"ס אדרב חסדא, דאפילו אי יסבור כר"ל, מ"מ לענין ח"ש דמצוה, דחזי וגם עומד לאצטרופי גם ר"ל יודה, וכמו שאמרנו:

והנה לפי"ז הדר תקשי מה שהקשינו לעיל עמ"ש הרמב"ם [ה' ק"פ. שם], המאכיל כזית מבשר הפסח למומר ולג"ת כו', דלמה כזית דוקא. הא מלקות בלא"ה ליכא במאכיל, וכמו"ש הרמב"ם, ואיסור מה"ת אף בח"ש איכא, ולעיל ישבנו דמדאין איסור במאכיל לב"נ אלא במה שהוא מצוה לישראל, ולשיטת המ"ל דבמ"ע אם אכל ח"ש לא עשה ולא כלום, א"כ גם במאכיל ח"ש מן הפסח לב"נ ג"כ אין כאן איסור מן התורה עכ"פ. אך לפי מה שהעלינו עכשיו כדברי הגאון ברכי יוסף, דאף במ"ע יש חשיבות לח"ש מה"ת, ובפרט למה שהסברנו דבמ"ע אולי אף ר"ל יודה, הדר תקשי כנ"ל:

לתרץ דבר זה נלענ"ד דרמב"ם לשיטתו, וכמו שנבאר. דהנה בש"ס יומא, אהא דח"ש אסור מה"ת, אר"י בטעמא משום דחזי לאצטרופי, וגם נסתייע מברייתא למיתסר ח"ש מקרא דכל חלב, ובתוס' שם הקשו אי ילפינן מכל חלב, א"כ סברא דחזי לאצטרופי למה לן, ותי' דאי לאו סברא הוי מוקמינן קרא דכל חלב לאסור כוי יעויי"ש:

ואולם לפי"ז לכאורה אין מקום למה שחדש הגאון בעל נוב"י להתיר ח"ש מה"ת באיסור התלוי בזמן, כשאין שהות להשלים הזית בתוך זמן האיסור, לפי דתי לא חזי לאצטרופי, דהא מד' התוס' נראה דעיקר ילפותא דר' יוחנן היא באמת מקרא דכל חלב, וסברא דחזי לאצטרופי אינה אלא לגלוי' דקרא נמי אחצי שיעור קאי, דלבתר דגלי דקרא לאסור ח"ש קאתי, תו אין סברא לחלק באיסורין אי תלוי בזמן ואי לא תלוי, ועכצ"ל אליבא דנוב"י, דאף אליבא דאמת עיקר סמיכותו של ר"י הוא רק אסברא דחזי לאצטרופי, וקרא דכל חלב אינה אלא אסמכתא, דעיקרו למיתסר כוי הוא דאתי:

ואמנם הרמב"ם ז"ל פ"א מה' חו"מ כתב דאוכל חמץ ח"ש אסור מה"ת מקרא דלא יאכל, ותמה הכ"מ קרא מיוחד ל"ל תי"ל דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורין, ועכצ"ל כתירוצו של מהרלאנ"ח, הובא במ"ל שם, דע"כ לא שמענו לאסור ח"ש מקרא דכל חלב, אלא דומי' דחלב שאין לו שעת הכושר, ולזה אצטריך קרא מיוחד גבי חמץ, אעפ"י שהי' לו שעת הכושר יעויי"ש. ובודאי שדבר זה לא יתכן אלא אי עיקר איסורא דח"ש אינו אלא מגזה"כ, ומקרא דכל חלב, דאי מסברא, ומשום דחזי לאצטרופי, ודאי דאין שום סברא לחלק בינייהו, דהא גם חמץ חזי לאצטרופי עכ"פ, ומדמוכח אליבא דרמב"ם דעיקר איסורא דח"ש הוא מגזה"כ, ודאי דבאיסורין שמענו, אך במ"ע לא שמענו, ושפיר כ' המ"ל דבמ"ע אם אכל פחות מכזית לא עשה ולא כלום מדין תורה, וניחא גם מה שכתב הרמב"ם לשיטתו גבי מאכיל מבשר הפסח לב"נ (אעפ"י שבלא"ה אין בו מלקות) דאינו עובר אלא במאכיל כזית דוקא, דמדאין איסורו במאכיל לב"נ אלא מה שיש בו מצוה לישראל, ומדהוכחנו לשיטת הרמב"ם דבמ"ע אם אכל ח"ש אין בו שום מצוה מה"ת, א"כ במאכיל לב"נ ח"ש, ג"כ אין בו איסור מה"ת, דהא בהא תלי' וכדאמרן:

כל זה אי נימא דעיקר ילפותא לאיסור ח"ש מה"ת הוא מקרא דכל חלב (וכמו שהוכחנו דרמב"ם ז"ל הכי ס"ל), אך אי נימא דעיקר הלמוד מן הסברא דחזי לאצטרופי, בודאי דאין לחלק בין אכילת איסור לאכילת מצוה, וכדברי הגאון ברכי יוסף, ולא זו בלבד דלא גרע בזה אכילת מצוה לענין ח"ש, אלא די"ל עוד דאפילו ר"ל מודה במ"ע, משום דלא פליג אעיקר סברא דחזי לאצטרופי, אלא דס"ל דחזי ועומד להצטרף בעינן, וכמו שבארנו למעלה דאין לך חזי ועומד לאצטרופי יותר מאכילת מצוה, וכבר הוכחנו זאת בדרך פלפול מקושית הריט"א על הרמב"ן בה, חלה, גם בארנו לעיל שלענ"ד אולי יתפרשו בזה דברי הירושלמי פ"ו דתרומות "ומודה ר"ל בעתיד להשלים", היינו במידי דחזי ועומד להצטרף. ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא:

פירות הנושרין מדברינו. מצאתי פשר לדעת הסמ"ג דאזהרה דכל בן נכר לא יאכל בו אאוכל עצמו נאמר (ולא על המאכיל כדעת הרמב"ם). העלתי דבין לרמב"ם ובין לסמ"ג אין לחדש בלאו זה גם איסור הנאה אף לר' אבהו ודלא כמו"ש בס' מנחת חנוך. גם הוכחתי מד' התוס' פסחים דאיסור הנאה בכלל הוא מין איסור בפ"ע שאינו שייך בב"נ כלל. הוכחתי דלאו זה דמאכיל פסחים לעכו"ם לא דמי למלביש חברו כלאים, וישבתי דעת הרמב"ם דפטרו ממלקות. הוכחתי מדעת הרמב"ם כשיטת המ"ל פ"א מה' חו"מ דלענין מ"ע ח"ש לאו כלום הוא. תרצתי ד' בעל שו"ת שבו"י החמורים, והעלתי לחלק בח"ש לענין שבועה בין אוכל אכילת רשות ובין אוכל אכילת מצוה. העלתי לחזק ד' בעל ברכ"י ודעימי' דח"ש מילתא היא אף לענין מ"ע, ולא זו בלבד אלא דעדיפא מ"ע ממצות ל"ת לענין זה ודלדעת הירושלמי בהא אף ר"ל מודה. ישבנו בזה ק' הרי"ט אלגאזי בבכורות מ"א. העלתי פי' חדש בד' הירושלמי פ"ו דתרומות מודה ר"ל באיה"נ וביוהכ"פ ובעתיד להשלים. העלתי הסבר חדש בענין התראת ספק במחוסר מעשה וישבתי בזה ק' התוס' מכות ט"ו. העלתי דענין זה דח"ש במ"ע תלי' בהא אי ילפינן מכל חלב או מסברא דחזי לאצטרופי ובזה ישבנו ד' הרמב"ם מה שהצריך לענין מאכיל פסחים לב"נ כזית דוקא:

נסדר בדפוס של ר' חנוך העניך פאלמאן, במיעטרקוב.

תוכן העניינים

המדרש והמעשה במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה