אור ברסלב
המדרש והמעשה במדבר פרשת בהעלותך - א

המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת בהעלותך - א

פרשת נשא - ב

בדיני פסח שני ופסח מדבר, ובדין אונס ביומא דמישלם זימנא

ויעשו את הפסח בראשון וגו' ככל אשר צוה וגו' כן עשו בני ישראל. ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ויקרבו לפני משה ביום ההוא כו' למה נגרע כו':

הרמב"ם ז"ל [בפ"ו מה' ק"פ] חידש דאעפ"י דקיי"ל דשוחטין וזורקין על טבול יום דטמא שרץ, מ"מ אין שוחטין וזורקין על טבו"י דטמא מת ובטומאה שהנזיר מגלח עליו), והיינו טעמא שנדחו הנך אנשים לפ"ש, אעפ"י שחל שביעי שלהן בע"פ ויכלו ליטהר. וע"ז שאלו אם ישחט עליהן ויאכלו לערב וכו', עכ"ל הרמב"ם שם. והראב"ד חלק עליו, ולפי שיטתו טבו"י דשרץ וטבו"י דטמא מת דין אחד להם, ושוחטין וזורקין על שניהם, ובעובדא דקרא נדחק הראב"ד, וז"ל ומעשה כי הוי הכי הוי, ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיי', סברו שיעלו, ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה, ונדחו כו') עכ"ל הראב"ד והדוחק הגדול בדבריו מבואר, והכ"מ ז"ל הקשה לשאול עליו דמעיקרא מאי קסברי", וכי בתר דעבדין מתמלכין וכו' ובמ"ל חתר לתרץ דבריו, וגם הוא ז"ל נכנס בדחוקים:

ואולם לענ"ד המשך ל' הכתובים מסייע להראב"ד, דסדר הכתובים כך הוא, וידבר משה וגו' לעשות הפסח וגו' ויעשו את הפסח וגו' כן עשו בנ"י, ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' ויקרבו לפני משה הרי מתחילה אזהרה ואח"כ עשיי', ואח"כ שאלה, ש"מ שרק אחר עשיי' שאלו וכראב"ד:

והנה מה שהוצרך הכתוב לשוב ולהזהיר על פסח מדבר, אחרי שכבר הזהיר בפ' בא, פשוט הוא משום דסד"א דלא יתחייבו אלא לאחר ביאתם לארץ, דכתיב בי' כי יביאך, וכדס"ל באמת לת"ק דרשב"י, [ע' קדושין ל"ו, דלדידי' לא הי' פסח זה דמדבר אלא הוראת שעה] אך אחרי שכבר צוה אותם משה בראשון לחדש שיעשו הפסח ביום ט"ו, הלא כבר ידעו האנשים ההמה, שנטמאו בשמיני לחדש (למ"ד, סוכה, כ"ה, טמאי מ"מ היו) שלא יוכלו ליטהר ביום י"ד, וא"כ למה שהו בשאלתם עד "היום ההוא", היינו עד לאחר עשיי', הלא תיכף ביום השמיני הי' להם לבא לפני משה בשאלת למה נגרע? והיא באמת פליאה נשגבה:

ואולם לשיטת הראב"ד נלענ"ד לישבה שפיר:

דהנה ידוע דבכל הקדשים טמא משלח קרבנותיו לבר מפסח, כדאיתא בפסחים ס"ב. וזה לא נעלם בל"ס גם מן האנשים ההמה, אלא די"ל דאינהו סברי דאין זה מטעם דבעינן גברא דחזי לאכילה (וכמו"ש רש"י שם), דבהא אולי כסברת ר' נתן ס"ל [פסחים ע"ח, ע"ב] דזרק דמו שלא לאוכליו הפסח עצמו כשר דאכילת פסחים לא מעכבא, ואפילו בגברא דלא חזי לאכילה [ערש"י שם, ודלא כתוס' ד"ה לימא יעויי"ש] אלא דמטעם אחר הוי ס"ל דאין שוחטין הפסח על הטמא, משום דשחיטת פסח בעי שליחות, כמבואר בקדושין מ"א, מקרא דושחטו אותו כל קהל עד"י, וא"כ בעינן מילתא דאיהו מצי עביד, ונהי דטמא במוקדשין שרי, מ"מ אפשר דהוי ס"ל להאנשים ההמה כלישנא קמא דש"ס [חולין, י"ג] דדוקא באיטמי בשרץ, ולא בטמא מת, דחרב ה"ה כחלל, ובקרומית של קנה ס"ל דא"א, משום דכלי שרת בעינן [עיי"ש כתוס' ד"ה כגון], ומשו"ה ס"ל להאנשים ההמה דרק מטעם זה אין טמא מת משלח פסחו:

ואמנם לפי סברתם זו ישתנה הענין בהכרח בפסח מדבר. דאנן קיי"ל שחיטה לאו עבודה היא, מדאיתא נמי בחולין, [עתו"ס יומא, מ"ב] ולפי"ז לר"ע דס"ל בחולין י"ז דהותר בשר נחירה במדבר, ולא היתה שם שחיטה אלא בקדשים א"כ לא נהגה במדבר שחיטה בחולין, והסברא היתה נותנת שלא תגרע במדבר שחיטה מזריקה, ובעי כהונה דוקא, וכ"כ באמת בס' תולדות אדם הקטון להגאון מוהר"ז ווילנא:

ואף דאליבא דאמת אין הדבר מוכרח, דהא אין זה טעם, אלא הוכחה בלבד, די"ל דמדאיתא שחיטה גם בחולין (היינו לאחר ביאתם לארץ), ש"מ דלאו עבודה היא מצד עצמה ואפילו במדבר, אך עכ"פ כבר לא רחוק לאמר, דהנך אנשים כך היו סבורים, דכל אימת דלא היתה שחיטה נוהגת אלא בקדשים, עבודה מעלייתא הוי, אלא דאם כן תקשי האיך משכחת לה לשחיטת פסח במדבר, הא שחיטת פסח בעי שליחות, ולא דמי לשאר קדשים ואי ס"ד דבמדבר כהונה נמי הוי בעי, א"כ הוי מילתא דאיהו לא מצי עביד וכמו שהוכיח מזה הש"ס נדרים אכל קדשים דעלמא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, כידוע), וע"כ אתה צ"ל דאהנ"מ, דמצד הדין לא הוי אפשר כלל שחיטת פסח במדבר, והא באמת כל אותן מ' שנה לא עשו אלא פסח אחד, ואותו האחד הא בלא"ה בהכרח לאמר שעפ"י הדבור היו, אי לת"ק דרשב"י משום דבביאת הארץ תלי רחמנא, ואי לרשב"י משום דרובן ערלים היו, [כמבואר כתוס' קדושין ל"ז] וממילא דתו לק"מ דכמו דאהני הוראת שעה להתיר משום ערלות, כך אהני נמי נגד פסול דשליחות:

כך היו סבורים הנך אנשים הטמאים לנפש אדם'). ולפי דעתם באמת לא הי' שום הפרש בין פסח מדבר לשאר קדשים, דכמו דבשאר קדשים טמא משלח קרבנותיו ושליחות לא בעי, ה"ה דבפסח מדבר ע"כ משום הוראת שעה לא הוי בעי שליחות כלל, ואידי ואידי הוו בעי כהונה בשחיטה. ולפי"ז תו לא יפלא כלל מתחילה מאי קסברי, ומ"מ שהו לבא לפני משה בטענת למה נגרע עד יום שחיטת הפסח, (כדמשמע מלישני דקראי) ולא שאלו תיכף בשמיני לחדש משנטמאו במת, דכל זמן דסבורים היו דשחיטת פסח מדבר בעי כהונה, וממילא דלא בעי שליחות, (דהא זב"ז תלי' וכדאמרן) לא חשו לטבול ולהזות, ושלחו גם הם את פסחם בטומאה ככל ישראל, דלפי דעתם דאכילת פסחים לא מעכבא, אפילו בגברא דלא חזי וכר"נ, והא דאין טמא משלח פסחו אינו אלא משום דבעי שליחות, א"כ בפסח מדבר דע"כ לא בעי שליחות ולפי דעתם דבעי כהונה) כטמא וכטהור ישלחנו וישחטנו ע"י כהנים:

אך משראו הטמאים שגם בפסח הזה של מדבר לא הקפיד משה שישחט ע"י כהנים, רק ככל אשר צוה ד' כן עשו בני ישראל' (כלומר ישראל בעצמם שחטוהו ולא ע"י כהנים) רק אז נתבררה להם טעותם, דבאמת שחיטה אפילו במדבר לאו עבודה היא, (ומשום דעכ"פ איתא בחולין לאחר ביאת הארץ) וממילא תו אין ראי' דלא בעי שליחות ככל הפסחים, והדר דינא דאין טמא מת משלח פסחו, ורק אז באו לפני משה בטענה "למה נגרע":

ומעתה יהל אור לנו על דברי הראב"ד התמוהים (שנדחק עליהם כ"כ בכ"מ) ומעשה כי הוי הכי הוי, ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיי', סברו שיעלו, ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה ונדחו", ותו לא תקשי איך שחטו וזרקו עליהם קודם טבילה, ואטו לא ידעו דעכ"פ קודם טבילה אין ט"מ משלח פסחו, ואיך סברו שיעלו, ואם סברו בטעות, איך יצאה הטעות מלבם דוקא "לאחר שחיטה"? דלפי דברינו יסוד גדול הי' להם במה "שסברו שיעלו", ובמה ששהו בסברתם זאת עד "לאחר שחיטה", דאמנם רק אופן "השחיטה" (שלא הקפיד משה לעשותה ע"י כהנים דוקא) היא שהוציאה הטעות מלבם ונתישבה היטב דעת הראב"ד:

וכבר אמרנו דחילו של הראב"ד ז"ל היא מפשטות לשון הכתובים (דאילו לשיטת הרמב"ם ז"ל, בדין הי' שיבאו לפני משה תיכף ביום טומאתם, דהא כבר ידעו גם אז שיהיו טבולי יום דט"מ בשעת עשיית הפסח, ומ"מ הקדים הכתוב צואה וגם עשיי', ואח"כ שאלת הטמאים לנ"א?) ותו אין הכרח כל כך למה שחדש הרמב"ם ז"ל לחלק בין טבו"י דשרץ לטבו"י דטמא מת, שחדוש זה לפי לשונו של הראב"ד ז"ל "אין דרך ההלכה הולכת כן". זהו מה שנלענ"ד לבאר בשיטות הרמב"ם והראב"ד בענין זה:

והנה ידוע דהפרש יש לענין פ"ש, באם נאנס בראשון או הזיד בראשון, דאם נאנס בראשון ושגג גם בשני, אז פטור מכרת, משא"כ כשהזיד בראשון, אפילו שגג בשני, חייב [כמבואר בפסחים צ"ג, וברמב"ם שם פ"ה ה"ב]. וראיתי בס' מנ"ח שכתב דאם הי' לו שהות בכל זמן החיטה דראשון, ולא עשה, ורק ברגע האחרון נאנס, אז דינו כאונס לענין פ"ש, וכמו"ש בשו"ע או"ח סי' ק"ח לענין תפילה:

ושרש דין זה פתוח בטויו"ד סי' רל"ב לענין נשבע לעשות דבר בתוך שנה, וביום האחרון של השנה נאנס, דליש אומרים הוי אונס, ואמנם המג"א שם הביא ד' האגודה דלא הוי אונס, וחילי' של בעל האגודה מהא דגטין ע"ה, גבי בית בבתי ע"ח, דהי' נטמן הלוקח ביומא דמישלם שתא, כדי שיוחלט לו, עד שהתקינו שיהי' המוכר חולש מעותיו בלשכה יעויי"ש, וע"כ דאי לא"ה לא הוי חשיב אונס מה שנטמן הלוקח ביום האחרון כיון דהי' אפשר לו ללוקח לגאול מקמי דמישלם זימנא עכ"ד האגודה:

והמג"א וכן בקצוה"ח [תו"מ, סי' נ"ה] דחה ראי' זו, דשא"ה דאף אונס ודאי לא הוי מהני, משום דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן. משמע דס"ל למג"א בפשיטות דבית בבתי ע"ח הוא מוחלט ללוקח תיכף, אלא דרחמנא רמי חיובא אלוקח להחזיר, לכשיגאול בתוך שנה וממילא דאי נאנס המוכר הו"ל ללוקח בגדר אונס רחמנא חייבי'. ותימא שלא נתעוררו הגאונים הנ"ל דמדברי התוס' שם על אתר משמע להדיא איפכא, דחשיב להו להחזרת דמים דלוקח כפרעון יזוב בעלמא. עיי"ש. שהקשו מהא דהמלוה את חברו בישוב, אי פורע לו במדבר. הרי דלתוס' הבית הנמכר בבתי ע"ח עד תום שנה ה"ז כאילו בחזקת מוכר הוא עדיין, ולפי"ז מיושבת שיטת האגודה דאי אירע אונס למוכר, הו"ל כאונס רחמנא פטרי', ולא כאונס רחמנא חייבי', דהא אין דמי הפדיון עליו אלא כחוב בעלמא. אלא שבר"ן פ"ז דגטין שם משמע דלא הסכים לד' התוס' בזה, וכתב דדמי לחוב ודמי למתנה יעויי"ש:

עוד י"ל לענ"ד בהסבר דברי האגודה, דהא עיקר טעמא דירושלמי פ"ז דגטין שם בשיטת ר' יוחנן, דאונסא כמאן דלא עביד, היינו משום דמצי המתנה אמר לי' מה לי ולאונסא דידך, אנא אדעתא דהכי לא התחייבתי, וכמבואר בד' הש"ך חו"מ סי' כ"א, ולענ"ד זה יתכן רק באונסא דאתי מעלמא, משא"כ באונס הבא מחמת המתנה עצמו, אולי לאו כל כמיני' למתנה ליפטר מהתחייבותו ע"י אונס שגרם הוא עצמו לחברו וכעין מה שאמרו [כתובות צ"א] גבי מוכר שדה שלא באחריות, דאעפ"י שלא קבל עליו אחריות אחרים, מ"מ אחריות עצמו קבל עליו [ע' שו"ע חו"מ סי' רכ"ו ס"ב] ומדאעפי"כ הוצרכו לתקנת הילל ש"מ דאין זה אונס:

וכמדומני דסייעתא נמי איכא לשיטת האגודה (ודלא כמג"א וקצוה"ח בזה) מלישנא דמתניתן גופה שבראשונה הי' נטמן כל יום יב"ח (היינו ביומא דמישלם שתא), משמע דאלמלי שהי' נטמן כל אותה השנה מתחילתה ועד סופה (ול"ד ביום האחרון) אז בודאי הי' מיחשב אונס גמור, ואלו לדברי המג"א וקצוה"ח, מה לי "ביום יב"ח" היינו ביומא דמישלם שתא, ומה לי בכל יב"ח, הא בי"כ ובי"כ אונס רחמנא חייבי' ל"א, אלא ע"כ כדברי האגודה, דבאמת אין זה בגדר אונס רחמנא חייבי', (משום דאינו אונס דעלמא, אלא אונס של עצמו וכדאמרן), אלא מדכולה שתא לא הי' נטמן, ורק "ביומא דמישלם" נטמן, והי' יכול לגאול עד עכשיו, ע"כ ל"ח אונס גמור:

קצת ראי' לזה נלענ"ד ג"כ ממ"ש [בברכות ובקדושין, מ'.] חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, מעה"כ כאלו עשאו (היינו ומקבל שכר עלי'), ולכ"ק אי אונסא כמאן דלא עביד, א"כ שכר מאי עבידתי', ובהכרח הי' צ"ל דאינו מצד הדין, אלא ממדת חסדו של הקב"ה, אך לדברינו אין צורך בכ"ז, דלגבי קוב"ה כל אונס הו"ל לא כאונס דעלמא, אלא כאונס הבא מצד המתנה יתב' דהא הכל מידו, ומי גרם לו לזה שנאנס הלא הקב"ה בעצמו, ובכהא"ג אפי' אונס רחמנא חייבי' אמרינן:

ואמנם אף שהוכחנו בעניותנו להסיר הקושיא מעל שיטת האגודה ולהביא נמי סייעתא לשיטתו, מ"מ מה שהוציא האגודה מזה גם לענין נודר לעשות דבר לחברו תוך ל' יום, ונאנס ביום האחרון דל"ה אונס (ודלא כד' הר"ן הביאו הרמ"א ביו"ד רל"ב) ע"ז לענ"ד יש להשיב, דאפילו אי נימא דבמילי דממונא אונס דיום האחרון ל"ה אונס, מ"מ במילי דאיסורא, כגון שבועות ונדרים וכדומה, י"ל דהוי אונס לכו"ע, וטעמא רבא איכא לחלק בהו:

דהנה ודאי אי נימא דאונס דיום אחרון ל"ה אונס (וה"ה אונס דיום שני, מדהוי לי' עכ"פ יום אחד שהות לקיים נדרו תו ל"ח אונס לשיטה זו) א"כ ודאי שמשורת הדין יהי' חייב הנודר או הנשבע (ולוא אפילו קבע זמן ארוך לנדרו) לחוש ולקיימו תיכף ברגע הראשון, דשמא יאנס או ישכח אח"כ, (ולאונס לא יחשב לו מדהו"ל שהות קודם), וכדמוכח מנדרים ד' ג' [ע' רא"ש שם] וכמו"ש הרמ"א בסי' רל"ב שם, ונהי דאונס לא שכיח, עכ"פ הא שכחה שכיחא, ושמא ישכח, אלא דא"כ ע"כ אתה צ"ל שלא הועיל לו לכתחילה הזמן שקבע לנדרו כלום, ונמצא קלקלתו תקנתו, דנימא, דהיא הנותנת, דודאי דאדעתא דהכי נדר, שיהי' לו שהות לפרוע כל משך השנה, ואפילו אם יאנס ביום האחרון יפטר, דאי לא"ה הזמן שקבע לנדרו מה מועילו, מדסו"ס לא שבקינן לי' להמתין עד כלות הזמן, ומחויב לפרוע מיד שמא יאנס לבסוף:

וממש כעין זה מצינו במק"א לענין תנאי [גטין, ע"ו, ב"ב קל"ז.] גבי ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח, ומת בתוך יב"ח כו', ר"י נשיאה התירה להנשא, דסבר לה כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו. (וע' במ"מ פ"ח מהלכות גירושין ה"א). כלומר דאי ס"ד שכונתו שלא יחול הגט אלא משעת קיום התנאי, א"כ הזמן הכתוב בגט לא הועיל לו כלום וה"נ י"ל בנ"ד, דזמנה של שבועה היינו הזמן שקבע לקיום שבועתו מוכיח עליו שבודאי אדעתא דהכי נשבע, שאם יאנס ביום האחרון יפטר, דאל"כ לא הועיל לו הזמן כלום דהא בי"כ ובי"כ יחויב לקיים תיכף:

וכל זה לענין שבועה או נדר, דהוי מילתא דאיסורא שאם יהי' הדין נותן דאונס דיום אחרון ל"ה אונס, אז אנן לא הוי שבקינן לי' להמתין כלום, שמא יאנס או שמא ישכח, בכהא"ג אמרינן קלקלתו תקנתו, וזמנו מוכיח עליו דאדעתא דהכי לא נשבע, משא"כ במילי דממונא, כגון בגאולת בתי ע"ח, נהי שהתורה זכתה לו לגאול בתוך שנה, אבל הא הברירה בידו, אם ירצה ואם יוכל יגאול תיכף, ואם ירצה ימתין עד יומא דמישלם, שתא ויסמוך ע"ז שלא יאנס ולא ישכח דהא לא פתיך בי' איסורא, התם שפיר הדרינן לכללא, שאם באמת יאנס ביום האחרון, אין זה אונס דהא במילי דממונא אין לנו שום הוכחה נגד הנחה זו ולפי"ז י"ל דאפילו לשיטת האגודה להוכיח מהא דבתי ע"ח דהוי מילי דממונא דאונס ביום האחרון ל"ה אונס, מ"מ אכתי אין מזה ראי' נגד הר"ן, דעכ"פ בשבועה ונדר דהוי מילי דאיסורא עכצ"ל דכאונס חשיב לי', וכדאמרן דאי לא"ה הא הזמן לא הועיל לו כלום:

והנה חכמים נתנו זמן לתפילת שחרית עד סוף ד' שעות או עד חצות היום, וכן לתפילת מנחה ולתפי"ע קבעו לכ"א זמנה, ואולם אם יהי' הדין נותן דאונס או שכחה שיארע בתוך הזמן לא יחשב אונס, אז הרי לא הועילו חכמים בזמנים הללו כלום, כי סו"ס לא יהי' רשאי לסמוך ולהמתין, פן יאנס או ישכח לבסוף, ויצטרך להתפלל תמיד דוקא בתחילת הזמן, וממילא דג"כ תקנתו קלקלתו, דמזה גופה מוכרח דאדעתא דהכי קבעו חכמי שעורי זמנים אלו שיוכלו לסמוך עליהם לכתחילה, ושאם יאנס בתוך הזמן כאונס יחשב לו, ניחא מאד מה שסתם המחבר בשו"ע או"ח סי' ק"ח וכתב וז"ל, מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן כו' ובי"כ ובי"כ עברה השעה כו' חשובים אנוסים ויש להם תשלומין ע"כ. והרמ"א לא הגיה כלום, דבאמת י"ל דאפילו לפי הבנת האגודה בסוגית הש"ס דגטין ע"ה, מ"מ אין זה אלא במילי דממונא אך במילי דאיסורא עכ"פ עכצ"ל דאונס שבתוך הזמן חשיב אונס, דאלת"ה לא הועיל הזמן כלום וכדאמרן, וביו"ד רל"ב, משום חומרא דשבועות, הביא רמ"א ב' הדעות, כיון דעכ"פ בעל האגודה עצמו לא חילק בזה בין איסורא לממונא, אעפ"י דהרמ"א ז"ל לדידי' אפשר דס"ל שפיר לחלק בהא כדאמרן):

ואמנם לפי"ז מה שהעלה בס' מנ"ח דגם לענין פסח שני, אם אירע לו אונס בראשון בשעה האחרונה אי חשיב אונס ולענין אי נאנס או שגג גם בשני) תלוי בדברי האגודה בהא דגטין ע"ה, ובמה שחלקו עליו במג"א ובקצוה"ח, לפי דברינו גם זה אינו מוכרח, דמדנתנה תורה זמן לשחיטת הפסח למן חצות היום עד לאחר זמן תמיד של בי"ע ע"כ "זמנו מוכיח עליו" שיהי' רשאי לאחרו כל שמנה ומחצה, אע"ג דאפשר הי' לעשותו תיכף לאחר ז' ומחצה כדעבדינן בעה"פ שחל בע"ש) ואי ס"ד דאונס דתוך הזמן ל"ה אונס, א"כ מאי אהני לי' זמנו ואיך יסמוך לכתחילה בעשה שיש בה כרת, שמא יאנס בתוך הזמן:

**(אלא דזה יש לדחות, דאונס לא שכיחא, ולשכחה אולי עכ"פ בפסח לא חיישינן, מדחשיב כקרבן צבור (אע"ג דבאמת אינו אלא קרבן יחיד), ומדנשחט בחבורה, ובשלש כתות ועסק גדול, א"כ בכהא"ג ודאי דרבים מדכרי אהדדי וליכא למיחוש לשכחה. וממילא תו לא מוכרח דאילו נאנס או שכח באמת בתוך הזמן שיחשב כאונס:

עוד הי' נלענ"ד להעיר ממשנה פ"ד דערכין [י"ז, ב'.] ר' יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר, עיי"ש דסמיך לה אקרא דואם מך הוא מערכך עד שיהי' במכותו מתחילה ועד סוף. ובאמת בעדות אין הדבר כן, דהיכי דתחילתו וסופו בכשרות לא איכפת לן במה שהי' פסול בינתים (עיי"ש בש"ס ערכין), וצ"ב במאי פליגי ר"י ורבנן, (ואע"ג דר"י קרא קא דריש, ואם מך הוא, הא השיבו לו חכמים ואולי י"ל דהנה תלי רחמנא בהשג יד משמע דלא פטרה אותו רחמנא מערך עשיר אלא מטעם אונס עניות, ובעני והעשיר)**

וראיתי מי שהביא בשם הגאון בעל כתב סופר להקשות על הראי' שהביא האגודה לענין נשבע לפרוע בתוך שנה, מהא דתקנת הלל מבתי ע"ח, מאי ראי' היא זו, הא י"ל דדוקא בתקנת הלל, שהי' שכיח שיטמין הלוקח א"ע ביום האחרון, ע"כ לא הוי אונס דיום אחרון אונס, מדהו"ל למוכר לזרוזי נפשי' מקמי הא ולמיסלק אדעתי' שיטמין הלוקח א"ע, משא"כ בשאר אונם דלא שכיח. עכ"ד. ודבריו אינם מובנים לי כלל, דהא משם ראי', שאם לא היתה ההטמנה מועלת ללוקח כלל מצד הדין, בודאי שלא הי' בא לידי כך שיטמין הלוקח א"ע, ומדחזינן שהתחילו להטמין א"ע, שההטמנה היתה מועלת ודאונס דיום אחרון ל"ה אונס. וז"פ מאד ולק"מ על ד' האגודה:

ולכאורה הי' נ"ל להעיר מהא דפסחים ל"ב ערל הזאה וכו' העמידו דבריהם במקום כרת, ופירש"י וידחה פסחו, שאם יש לו זכר למולו מעכבו (כונתו דע"כ לא בכרת דמילה, אלא בכרת דפסח מיירי הכא, דהא כרת דמילה באב ליכא), ולכ"ק הא מבואר ביבמות ע"א דהיכי דא"א למול זכריו מחמת אונס, כגון דחלצתו חמה או שהיו או"א חבושין אינו מעכב, וא"כ ה"נ הא הוי אנוס בדברי חכמים וליכא כרת כלל, ועכצ"ל כמו"ש בס' שער המלך לתרץ, דאיזמל שאני דהא אפשר הי' להביא מע"ש. וא"כ מוכח לכאורה מזה דמדלמפרע לא היי אנוס, אע"ג דהשתא אונס, לא מקרי אונס. אך באמת עכצ"ל דאין משם ראי', דאטו לבעל האגודה מי ניחא, דע"כ לא נחלקו אלא בנשבע לפרוע בתוך שנה, דעכ"פ מתחילת השנה כבר מטי זמני', וה"ה לענין תפילה שכבר הגיע זמנה, ועדיין לא הוי אנוס, משא"כ בנ"ד, הא מקמי שבתא אכתי לא מטי כלל חיובא דמילה גבי הך ינוקא, וא"כ לא בתוך הזמן, אלא תיכף בתחילת הזמן בא האונס, ועכצ"ל דאעפי"כ מטעם אחר לא מקרי אונס כלל כיון דהוי ידוע לי' מקמי שבתא שבשבת לא יוכל להביאו, ובכהא"ג לכו"ע הוי לי' לזרוזי נפשי' ואין זה אונם (ופלוגתת הרמב"ן ורז"ה לענין אשתפוך חמימא ולענין מפליג בספינה ידוע, ואכמ"ל):

ובספר הבהיר בית הלל להגאון אבא מארי צ"ל אהא מ"ש ז"ל חשב אדם לעשות מצוה כו' דייק מה דבברכות ו' איתא א' רב אשי "חשב אדם" וכו' ובקדושין מ' איתא "א' רב אסי אפילו חשב אדם", וכ' אבא ז"ל דאפשר דתרי אמוראי נינהו, ופליגי בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי אי אונסא כמאן דעביד, דרב אשי בברכות אולי כר"ל ס"ל, דאונסא כמאן דעביד, וא"כ משורת הדין שיקבל שכר ואין בזה רבותא, משא"כ רב אסי בקדושין כר"י ס"ל דאונס רחמנא חייבי' ל"א, וא"כ מה שהקב"ה משלם שכר למי שנאנס ולא עשה אינו אלא ממדת חסדיו של הקב"ה והוי רבותא והיינו דקאמר "אפילו" חשב אדם וכו' עכ"ל ומטיבותי' דאבא ז"ל אמינא לענ"ד דעפ"י ד' האגודה אין צורך למשוי פלוגתא, אלא דבברכות מיירי כשנאנס עכ"פ מתחילת הזמן, ובקדושין מיירי בנאנס רק בסוף הזמן דעפ"י דין לא מקרי אונס כלל לדברי האגודה, והיינו אפילו דקאמר:

ומדי דברי בהך ענינא דפסח קשה לי טובי בדברי התוס' קדושין ל"ז ע"ב שהביאו דברי הספרי דבגנותן של ישראל הוא מדבר, שלא עשו במדבר אלא פסח אחד, ופרשו בתירוצא קמא דמשו"ה לא עשו, דסבר כהך תנא דכ"מ שנאמר ביאה אינה אלא לאחר יו"י, ועוד י"ל דהיו רב ישראל ערלים (כונתם כמו"ש הרמב"ן דאע"ג דהא מולים הי' כל העם היוצא ממצרים, אך מילת עבדיהם וזכריהם היתה מעכבתם). עכ"ד. והנה לבד מה דזה סותר ד' התוס' ביבמות [פ' הערל] שפרשו ד' הספרי דבאמת עשו פסח גם לאח"כ, אלא דלא עשו כתקונו, הנה שני תי' התוס' כאן בקדושין לא זכיתי להבין, חדא הא מסיק שם הש"ס דכ"מ שלא נאמר ביאה ומושבות יחד ושאינה חובת קרקע נוהגת בכל מושבות, וביותר תמוה תירוצם השני, שלא עשו משום שהי' רובן ערלים, וכי היכן מצינו שאם היו הקהל רובן אינם ראוים, ומיעוטן ראוים, שיפטרו המעוטים מלעשות פסחן, והלא כל הסוגיא (פסחים, פ"ז מוכחת שאין המיעוט בטל לגבי זה, אלא באם היו רובן טמאי מתים אז המיעוט עושה עמהן בטומאה, אבל לדחות מיעוט טהורים לגמרי, וכגון שהיו רובן ד"מ זבים או ערלים וכדומה, זה לא שמענו מעולם, ולהיפך מוכח התם גבי היו שלישיתן זבים ושלישיתם טהורים דעכ"פ השלישית של טהורים עושין פסחן יעויי"ש בסוגיא. ומהיכן איפא פשוט להו להתוס' דאם היו רב ישראל ערלים לא יעשה גם המיעוט את הפסח, אתמהה:

וראיתי לגדולי האחרונים, בעל פנ"י ושעה"מ ובס' המקנה ואו"ח שכלם **(הכל מודים דמביא ערך עשיר, מדאזיל השתא אונס דידי', אלא דר"י מוסיף לחייב אף בעני והעשיר וחזר והעני, דהא כבר הי' לו שהות עכ"פ להביא ערך עשיר ושהה והמתין עד שחזר עליו האונס, אין זה אונם, וכד' האגודה ולרבנן מדהשתא אנוס די לו בערך עני, ורק בעשיר והעני מודו, מקרא דיד הנודר, דאשעת הנדר אזלינן. ודו"ק:)** פלפלו בד' התוס' קדושין הנ"ל, ואף אחד מהם לא נגע בפליאה עצומה זו, וכלם נגררו אחרי פשטות לשון התוס' קדושין שם, דמשו"ה לא עשו כלל פסח במדבר ואלא אחד) לפי שהי' רובן ערלים, היינו לפי"ד הרמב"ן והרא"ם שרובם מילת זכריהם היתה מעכבתם:

והנה בתוס' יבמות שם, אחר שהעלו שם דאונס אינו מעכב במילת זכרי', כתבו דבאמת עשו פסחים במדבר גם לאחר מכאן, ומ"ש בספרי שלא עשו אלא אחד, היינו שלא עשו כתיקונו. וכבר הזכרנו דזה סותר למ"ש התוס' (קדושין ל"ז.) ואמנם לא בארו התוס', מ"מ קרו לי' שלא כתקונו, וכפי הנראה מהבנת המפרשים משמע דמשום שעשוהו שלא במילת ילידי ביתם ומקנת כספם, והוא דחוק, דהא עצם הפסח הוי כתקונו, ומדינא שרי, כיון דמילת זכרים במקום אונס אינו מעכב כלל:

ולולא דמסתפינא הוי אמינא, דח"ו לא עלתה ע"ד התוס' קדושין לומר שאם הי' רובן ערלים יפטרו גם המיעוט מלעשות פסח, ומ"ש שלא עשו "לפי שהי' רובן ערלים", כונתם דמשו"ה הרוב לא עשו, והמיעוט איה"נ שעשו, וזה גופא מקרי שלא כתיקונו, דפסח מקרי "קרבן צבור", מצד לפי שהוא נעשה מכל ישראל, וכמאה"כ ושחטו אותו כל קהל עד"י, ובשעה שעושה רק המיעוט, והרוב אינו עושה לא בראשון ולא בשני, זה עצמו מקרי שלא כתקונו:

אלא דשיטת התוס' בקדושין ל"ז ושיטת ר' יצחק בתוס' יבמות ע"ב בהא פליגי, דלשיטת תוס' קדושין נהי דבחלצתו חמה או שהי' או"א חבושין אין מילת זכריו מעכבת, משום דהתם אונס גמור הוי, מ"מ ערלות דמדבר שאני דהם הביאו האונס על עצמם (למ"ד דנזופים היו, ומשום חטא העגל) וכמו"ש גם התוס' ביבמות שם שלפי שגרמו הם דבר זה", וערלות דמדבר לעולם היתה מעכבת, וע"כ רובם לא עשו פסח (אלא אחד ומצד גזה"כ) ורק המעוטין עשו, והיינו שלא כתקונו וכדאמרן, ולשיטת ר' יצחק בתוס' יבמות לא שאני לן לענין מילת זכריו בין אונם דהשתא לאונס דלמפרע, ואע"ג דנזיפה דמדבר הם גרמו לעצמם דבר זה, מ"מ כיון דסו"ס השתא לאו בני מהילי נינהו דמי ממש לחלצתו חמה, ע"כ באמת כלם עשו, אלא דאעפי"כ מקרי שלא כתקונם כיון דעשו בערלות זכריהם, והיינו "שלא כתקונו":

ומה שהכניסו להתוס' אל הדוחק הזה להוציא ד' הספרי מפשוטם ולומר שבאמת עשו פסחים אלא שלא עשום כתקונם, שהרי הספרי להדיא אמר שלא עשו פסח במדבר אלא אחד ומשמע דלא עשו כלל, ולמה לא ניחא להו כתירוצא קמא שבתוס' קדושין שם, דאתי' כמ"ד כ"מ שנאמ' ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, ובפסח ביאה כתיב, ולעולם אף הפסח האחד שעשו במדבר וכן זה שבימי יהושע קודם הכבוש, עפ"י הדבור עשו? בזה נלענ"ד דסתמא דברייתא דזבחים קי"ז הכריחם להתוס' בתי' בתרא שלהם אל אותו הדוחק בכונת הספרי, דהנה ידוע דסתם ספרי ר' שמעון, ומצינו לר' שמעון שאמר בברייתא דזבחים שם:

רש"א אף צבור לא הקריבו (היינו באהל מועד שבמדבר ושבגלגל עיי"ש) אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן, מ"ט דר' שמעון דכתיב ויעשו בנ"י את הפסח בגלגל, פשיטא, אלא הא קמ"ל וכו'. הרי דמוכח מפשטות לשונו דר"ש, דעכ"פ פסחים הקריבו באהל מועד שבמדבר בקביעות, ולא רק כהוראת שעה בלבד, ולא עוד דמקשה ר' שמעון "בגלגל פשיטא", ואי ס"ד כתי' קמא שבתוס', דס"ל דכ"מ שנאמר ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, א"כ מאי פשיטותא, אדרבא הא לדידהו באמת גם אותו הפסח רק כהוראת שעה עשוהו, וא"כ בודאי צריך קרא. זו היא שהכריח לענ"ד את התוס' להוציא ד' הספרי, דאזיל אליבא דר' שמעון, מפשוטם ולומר דבאמת עשו פסחים במדבר, ומ"ש מפני גנותן ש"י שלא עשו פסח אלא אחד, היינו שלא עשוהו כתקונן, אי משום ערלות זכריהם כסברת התוס' ביבמות ע"ב, ואי משום שלא עשו אלא מיעוט הקהל, כסברתם בקדושין ל"ז ולפי הסברתנו, וכדאמרן:

והנה הכ"מ פ"ה מהק"פ הביא ד' המכילתא, עבד איש, אשה וקטן מניין וכו' והעלה שם דהרמב"ם גרים איפכא, עבד איש ולא עבד אשה ולא עבד קטן עכ"ד. ובמנ"ל שם תמה דבש"ס יבמות מ"ח תמה להדיא עבד איש ולא עבד אשה, בתמיה. הרי דבאמת עבד אשה מעכב כמו עבד איש:

וכדי לבאר חלופי גרסאות אלו נלענ"ד. דהנה טל יסוד דברינו דלעיל בשם הספרי יש לתמוה לכאורה, דאיך ס"ד דעבד איש ולא עבד אשה, כלומר דבאשה אין מילת זכרים שלה מעכבתה באכילת פסח, א"כ הדר תקשי ק' התוס' מ"ט לא עשו פסח במדבר (ואפילו לפי"מ שהעלתי בכונתם דרב ישראל לא עשו אלא המעוטים עשו), הא עכ"פ היו שם מיעוט אנשים שגם זכריהם ועבדיהם הי' נמולים מיוצאי מצרים, א"כ סמוך למיעוט זה לפלגא דנקבות, שאין ערלת זכריהם מעכבת, והו"ל רובא, ואיך אמרו התוס' שרב ישראל היו ערלים ו (ואף שיש לדחות לכא' דלפי"מ דקיי"ל דאין קנין לאשה בלא בעלה א"כ מהך פלגא דנשים אך מיעוטא הויין שהי' להם עבדים, מ"מ הא סו"ס עם הפלגא דנשים עצמן הויין להו כשרים רובא ודו"ק):

ואמנם כל זה אי נימא דנשים עצמן בראשון עכ"פ חובה, אך הא כבר הזכרנו דסתם ספרי ר' שמעון, ור' שמעון לשיטתי' [פסחים, צ"ג.] דנשים עצמן אפילו בראשון רשות, א"כ לדידי' שפיר כתבו התוס' קדושין ל"ז (שדבריהם סובבים על הספרי דלא עשו פסח אלא אחד) "דרוב ישראל ערלים היו", דהא לר' שמעון דנשים בראשון לא עושין אותה אלא טפילא, אינן באות בחשבון, ובאנשים הי' רב זכריהם ערלים. ואי תקשי למה לן למיתלי בהא דנשים רשות, הא אפילו אי נימא חובה, סו"ס אף הני נשי לא הוו יכלו למיעבד פסח משום זכריהן ועבדיהן, זה ליתא דמידי איירינן אלא אליבא דר' שמעון, והא ר"ש הוא דדריש שם [פסחים צ"ג], איש לפי אכלו, איש ולא אשה (דהא מינה יליף דנשים בראשון רשות), וממילא דאף גבי מילת זכריו דריש ג"כ, עבד איש ולא עבד אשה, היינו דבנשים אין מילת זכריהן מעכבתן מלאכול בפסח, ואי הו"א דנשים בראשון חובה, אז שפיר הי' נעשה פסח מדבר ברב הקהל (דסמוך מיעוטא דזכרים לפלגא דנקבות), אך מדלר"ש (דאליבא דידי' אזיל הספרי) הא בהא תליא, היינו כי היכי דממעטינן איש ולא אשה גבי מילת זכריו, ה"נ ממעטינן איש ולא אשה גבי חובה דפסח, א"כ ממנ"פ שפיר כתבו התוס' אליבי' "דרב ישראל ערלים היו":

והנה בספרי שם הוכיח להא "דגנותן של ישראל הי'" משום דאיחר הכתוב פרשה זו דפסח אעפ"י שבראשון לחדש נאמרה. יעויי"ש. ונלענ"ד דאף לדידן דקיי"ל דלא כר' שמעון, ונשים בראשון חובה, מ"מ ג"כ יתכן לומר דלא עשו פסח כתקונו אלא אחד לפי דרוב ישראל ערלים היו, ומשו"ה איחרו הכתוב, דנהי דלדידן גם הנשים הצטרפו, מ"מ מידי הוא טעמא אלא משום דלא דרשינן איש ולא אשה גבי איש לפי אכלו, א"כ כי היכי דלא דרשינן הכא, ה"נ גבי מילת זכריו לא דרשינן נמי עבד איש ולא עבד אשה, וממילא דגם בנשים מילת זכריהן מעכבת, והדר הו"ל רב ישראל ערלים, וא"כ אף לדידן לא עשו כתקונו אלא פסח אחד:

ונראה דהיינו מה דמתמה בש"ס [יבמות, מ"ח שם], אמר רבא, עבד איש ולא עבד אשה בתמי', דרבא ודאי אליבא דהילכתא קאי דנשים בראשון חובה, היינו דאיש לפי אכלו, ואפילו אשה במשמע, ומסתעף מזה למידרש נמי עבד איש ואפילו אשה, היינו דמילת זכרים מעכבת ג"כ בנשים כמו באנשים, וכמו שבארנו דתליין זב"ז. היוצא מזה דאפילו אי איכא מאן דגריס עבד איש ולא עבד אשה וכמו"ש הכ"מ שם ע"כ רק אליבא דר"ש מתוקמי, דנשים בראשון אין עושין אותה אלא טפלה, אך הרמב"ם דפסק להדיא כר' יהודה דנשים בראשון חובה, א"כ ע"כ דריש איש לפי אכלו, איש ואפילו אשה, וכלומר ואינו ממעט אלא קטן וה"ה דדריש נמי גבי עבד איש ואפילו עבד אשה דתלי זב"ז וכדאמרו לעיל, ולפי"ז שפיר תמה המ"ל על הכ"מ דעכ"פ לדידן, ולפי"מ שפ' הרמב"ם דנשים בפסח חובה, עכצ"ל דהך עבד איש ואפילו אשה במשמע, היינו דגם באשה מילת זכרי' מעכבת בפסח, והדר הו"ל "רב ישראל ערלים לענין פסח מדבר, וכמ"ש התוס'. ודו"ק:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה