המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת נשא - ב
להפטורת היום בדיני נזירות ודשיל"מ
ויאמר לה מלאך ד' כו' ועתה השמרי נא ואל תשתי וגו' ומכל היצא מן הגפן תשמרי כי נזיר אלדים יהי' הנער מן הבטן (הכפיל כאן לשון שמירה פעמים, וסיים "כי נזיר אלדים יהי' מן הבטן" ועד יום מותו לא אמר). ולהלן בחזרת דברי המלאך ע"י האשה בפני מנוח בעלה בלשון אחרת ידובר:
איש האלדים נראה אלי, ומראהו כמראה מלאך האלדים (כפל לשון) ויאמר אל תשתי ויין ושכר ללא הזכירה לשון שמירה כלל) כי נזיר אלדים וגו' מן הבטן ועד יום מותו (יש כאן תוספת דברים בפי האשה כי "עד יום מותו" לא אמר המלאך כלל). ויעתר מנוח וגו' איש האלדים יבא נא עוד, ויורנו מה נעשה לנער (הוא פלאי, שהלא כבר הגיד לה המלאך מה יהי' משפט הנער?) ויאמר מנוח עתה יבא דברך וגו' ויאמר מלאך ד' מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר כל אשר צויתיה תשמור (כפל כאן דבריו הראשונים, שהשמיטה אותם אשת מנוח, והקפיד שנית להזכיר "שמירה" זה פעמים) ויאמר מנוח נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים (תמוה, ששנה כאן מנוח ממנהג ד"א, שהי' לו להקדים את אורחו מתחילה בגדי עזים ולחם, ואח"כ לשאול שאלתו) ויאמר מלאך ד' אם תעצרני לא אוכל וגו' כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא ואין מובן וכי מה ענין מקרא זה לכאן?) ויאמר מנוח מה שמך כי יבא דברך וכבדנוך (גם לאלו דברות האחרונות אין מובן). ויהי בעלות הלהב וגו' ויעל מלאך ד' בלהב וגו' ומנוח ואשתו רואים וגו' ולא יסף עוד מלאך ד' להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח (התחיל במנוח ואשתו, וסיים במנוח לבדו) כי מלאך ד' הוא ופלא, הטרם ידע כי מלאך ד' הוא, ועוד שהך קרא "דולא יסף עוד להראה" הוא כמפסיק המנין, דהא עכ"פ ממה שעלה בלהב כבר ידע תיכף כי מלאך ד' הוא הדובר בו):
אנסה נא לבאר את המקראות הסתומים בהפטורת היום דלעיל עפ"י כללי ההלכה, ובהקדם ענינים אחדים:
הנה המג"א [או"ח סי' תמ"ז, ס"ק מ'] הביא בשם הב"ח דכלי חמץ שנתערב בטל ברוב, מיהו כיון די"א דחמץ מקרי דשיל"מ, לא בטל, ע"כ ד' הב"ח, ומסיק המג"א דבאמת קיי"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ, אלא דאעפי"כ משום חומרא דחמץ לא ליבטול הכלי, כיון דלי"א אף בשאר איסורים הכלי לא בטל, מדיש לו מתירין ע"י הגעלה, וכמו"ש הש"ך ביו"ד ק"ב עכ"ל המג"א. ובמחצ"ה שם יצא לחדש, דלאו משום חומרא לחוד, אלא מדינא כלי חמץ לא בטיל, דהא טעם החולקין על הרמב"ם דחמץ לא מקרי דשיל"מ, הוא מטעם שהוא חוזר לאיסורו לשנה הבאה, וכמו"ש הרמ"א בשם המרדכי בסי' ק"ב שם, ולפי"ז בכלי, דאף לשנה הבאה לא יחזור לאיסורו, עפימ"ש הח"צ בתשובה דכלי לאחר יב"ח פג טעמו ופקע איסורו ממילא, א"כ הו"ל דשיל"מ לכו"ע, עכת"ד במחצ"ה שם:
ולכאורה קשה על הב"ח והמג"א דלא נתתי כלל לזה. אבל נלענ"ד דלטעמי' דמחצ"ה עדיפא יש לי' להקשות ע"ד עצמו, א"כ מאי איריא בכלי חמץ דוקא, הא בכל כלי איסור יש לומר הכי, דהא ודאי דכל דשיל"מ אין הפרש כלל בזמן ההיתר, ואפילו אם יתמהמה, אם אך בא יבא בודאי וממילא, וכמו דמקרי ביצה דשיל"מ בליל יו"ט הראשון מפני עתידות ההיתר לאחר ב' ימים, ונויי סוכה מפני ההיתר לאחר שבעה, כן הוי מקרי דשיל"מ גם אלו לא הי' ניתר אפילו לאחר כמה שנים, אם רק לא יתקלקל בנתים (בר מן סברת הצל"ח הידועה, דלדידי' ל"ש דשיל"מ כלל בכלי), והא גם מע"ש מנו בברייתא [נדרים, נ"ח] כדשיל"מ, משום שראוי להעלותו לירושלים, אעפ"י שהוא בדרך רחוקה, וישתהה זמן מרובה עד הבאתו. וא"כ תקשי לי' למחצ"ה ממ"ש הרשב"א הובא ברמ"א סי' ק"ב דכלי לא מקרי דשיל"מ מפני הוצאות ההגעלה, תי"ל דלדעת הח"צ י"ל מתירין אף בלא הגעלה לאחר יב"ח. וסברא זו שייכה בכל כלי איסור שנתערב, ולאו דוקא בכלי חמץ לחוד:
לתרץ ק' זו נלענ"ד בהקדם עוד תמיה אחת שתמהו גדולי האחרונים על הרמ"א ז"ל בסי' ק"ב, והוא מ"ש הרמ"א וז"ל, וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטיל, ולכן חתיכה שלא נמלחה ג"י, אעפ"י שיש לה היתר לצלי, מ"מ לא מקרי דשיל"מ, עכ"ד הרמ"א. והנה באמת בחתיכה שלא נמלחה טעם אחר יש, דלצלי לא נאסר מעולם, אך על כללא דכייל הרמ"א מטעם דבר שאין איסורו מחמת עצמו הקשו לשאול עליו מדברי עצמו, ממ"ש גבי כלי איסור דמשו"ה ל"מ דשיל"מ, מדצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, תי"ל דבלאו הגעלה הוי לי' דשיל"מ לבתר יב"ח. עוד הקשה עליו בטו"ז ממשנה פ"ב דבכורים, דגדולי בכורים בירושלים אסור לאוכלן בתורת חולין מטעם דשיל"מ, אעפ"י שגדולין קילי מתערובת, עיי"ש בטו"ז:
וכדי להצדיק את ד' הרמ"א ז"ל נגד טענות הטו"ז והש"ך עלי', נלענ"ד דרמ"א כיון בדבריו לענין אחר לגמרי, וממילא יתישב הכל, והיינו דכי היכי דאמרינן דלא מקרי דשיל"מ אלא כשעתיד ההיתר לבא לדבר שהי' אסור מתחילה, משא"כ בהיות ההיתר לדבר שלא נאסר גם מקודם (כגון בשר שלא נמלח דאפשר בצליי') לא מקרי דשיל"מ, כן הה"ד בהיות ההיתר בדבר שלא נאסר מעולם, כגון אם נתערב בהיתר, וסופו להפרידו ממנו, וממילא שישוב ההיתר המעורב להתירו הראשון, מ"מ כיון דעכ"פ האיסור ישאר באיסורו, וההיתר בעצם לא נאסר מעולם, רק מפני אחיות האיסור בו בשביל כך לא יחול עליו שם דשיל"מ, דאיך תאמר בזה ער שתאכלנו וכו' הא עכשיו מטעם ביטול יכול אתה להתיר גם את ההיתר גם את האיסור שנתערב בו, ולכשתמתין לא תתיר רק את ההיתר לבדו זהו מה שכיון אליו רמ"א ז"ל בדבריו וכן אם אין איסורו מחמת עצמו (כלומר ורק אותו הדבר שנתערב בו האיסור עתיד להיות ניתר לא האיסור עצמו לא בטיל, ולכן חתיכה שלא נמלחה ג' ימים לא מקרי דשיל"מ" ראה שדקדק להמשיל משל זה דוקא, דהתם ההיתר ע"י צלי הוא רק מטעם "דנורא משאב שאיב", היינו שיצא כל הדם, הרי שלא יבא ההיתר אל האיסור עצמו, אל הדם הבלוע בבשר, רק אל הבשר לבדו, שהוא באמת לא נאסר מעולם, אלא מפני הדם המעורב בו, וא"כ איך תדון בזה דין דשיל"מ, והא אם תאכלנו באיסור וע"י ביטול אז תאכל גם את המדמע גם את המדומע, גם את הבשר גם את הדם הבלוע, כי שניהם נהפכין ע"י בטול להיות היתר, משא"כ אם תאכלנו בהיתר, היינו ע"י צליי', אז רק הבשר יחזור להיות היתר, והדם ישאר באיסורו אלא שיופרד ממנו:
וכל זה אפילו לטעמא דרש"י בענין דשיל"מ משום דעד שתאכלנו וכו' וק"ו הדברים לר"נ, דמשום מין במינו אתי עלה, ובודאי דבנ"ד, לגבי הדם הבלוע שעלי' אנו דנין, ל"ש מב"מ, וע' מ"ש הר"ן נדרים י"ב לענין ד' הרי"ף פ' ג"ה (גבי פת שאפאה עם הצלי שדן בה משום דשיל"מ):
קצורו של דבר לא בא כאן הרמ"א ז"ל אלא לחדש דבאיסור הבלוע אין דנין דשיל"מ אלא היכי שהאיסור עצמו עתיד להיות ניתר יחד עם ההיתר, ולא כשהוא עתיד להיות לא ניתר אלא נפסד, ועי"ז יוחזר הדבר להתירו הראשון:
ובזה יש לישב ק' התוס' [פ"ב דע"ז] דאמר התם ר"י בטעמא דטבל ולא בטיל, משום דכהתירו כך איסורו, ולא סגי לי' במה שמנה בנדרים [פ' הנודר מה"י] טבל ומע"ש הקדש וחדש בין הדברים שיל"מ, לפי שבאמת לא דמי טבל לאינך, דאמת שיש לו לטבל היתר ע"י הפרשה אך אין ההפרשה זו כמתיר האיסור אלא כמוציא את הטבל ומביא חולין תחתיו, ואפילו כשמפריש עליו ממק"א ה"ז ג"כ במובן זה כאלו הפריש מיני' ובי, וסו"ס אינו אלא כעין הפרדת האיסור ואמנם לגבי טבל י"ל דנהי דטעמא דרש"י דעד שתאכלנו באיסור וכו' ל"ש בכהא"ג, עכ"פ אולי טעמא דר"ן אית בי') דע"י ההפרשה ממק"א חוזר הטבל המעורב להיות מב"מ ממש עם שאר החולין שבו. ואולי סוגית הש"ס בנדרים ובע"ז בהך סברא פליגי:
**(ועוד גם זאת, דבשלמא אילו הי' טעם איסור טבל משום דחלק תרומה מעורב בו, אז אולי הי' דומה במקצת לנדונו של הרמ"א בחתיכה שלא נמלחה לפי הסברתנו, אך באמת הא איסור טבל איסור בפ"ע הוא אכל חטה וחטה, וע"י הפרשה ממק"א ניתר איסור זה כלו, ושפיר מנו חז"ל לאיסור טבל בין הדברים שיל"מ:)**
אלא דיש להעיר על דברינו מהא שכ' התוס' [מעילה, כ"א ב'] גבי נתערבה פרוטה של הקדש והוי דשיל"מ משום דאפשר בפדיון, והא ע"י הפדיון אתה מתיר רק את השאר, ואותה הפרוטה הוא משלם, א"כ לכאורה לפי הסברתנו ל"ש לדון בזה דין דשיל"מ, אך באמת מהתם לק"מ דבלא"ה מחויב לפדות, דכי היכי דממון אחרים לא בטיל [כהא דביצה, ל"ח.] ה"ה בממון הקדש:
איך שיהי' הנה זה שאמרנו בהסבר ד' הרמ"א לענין חתיכה שלא נמלחה זה ודאי נכון בעז"ה, ולא תקשי מה שהקשה עליו הטו"ז ז"ל מהא דפ"ב דבכורים דגדולי תרומה אסור לאוכלן בתורת חולין משום דשיל"מ (אעפ"י דגדולין קילי מתערובות), דהא התם כשמביאן לירושלים אינו מפסיד האיסור כלל, אלא אוכלו כלו בהיתר:
ולא פש לן אלא הק' העצומה שהקשו בטו"ז ובש"ך על הרמ"א שסתר ד' עצמו ממ"ש ד' הרשב"א לענין תערובת כלים, דרק משו"ה לא הוי דשיל"מ, משום דצריך להוציא עלי' הוצאות להגעילו, ולכאורה הא דבר זה דומה ממש לחתיכה שלא נמלחה וא"כ בלא"ה ל"ש בי' דשיל"מ. אך באמת גם זה ניחא שפיר, והוא עפ"י מה שהקשו הראשונים [ע' ר"ן פ"ב דפסחים בשם הרז"ה] דאיך תועיל שום הגעלה לכלים, והא האיסור חוזר ונבלע, ותירצו דבבליעה שני' בולע טעם פגום מעיקרו, ושוב אינו נאסר יעויי"ש. הרי דבאמת בהגעלה לא מכלינין איסורא כלל, דכשם שנפלט כך חוזר ונבלע, וגם לא משוינין לי' ממשובח לפגום, דהא גם מבליעה קמייתא כבר הוי לי' פגום בדופני הכלי, אלא דמעיקרא איסורא (משום דכד בלע, טעם לשבח בלע) והשתא התירא (משום דבבליעה שני' הו"ל פגום מעיקרו) ועכ"פ ע"י ההגעלה גם האיסור עצמו חוזר להיות ניתר, ע"כ שפיר כ' הרמ"א דאי לאו משום דצריך להוציא הוצאות עליו הוי חשיב דשיל"מ, משא"כ בחתיכה שלא נמלחה איך תאמר בה עד שתאכלנו באיסור (ע"י בטול ובבשול) תאכלנו בהיתר ע"י צלי', הא כשנאכל ע"י ביטול גם את הבשר גם את הדם נאכל, וכשתאכל ע"י צלי', רק את הבשר תאכל, ודם מישאב שאיב:
ומדאתינן להכא תו לק"מ מה שהקשינו למעלה לשיטת הח"צ בתשובה, ולפי היסוד שבנה עליו הגאון בעל מחצ"ה, א"כ נדון בכל כלי איסור שנתערב דין דשיל"מ, מדיש לו היתר אף בלא הגעלה ע"י שהיי' יב"ח, דמידי הוא טעמא לח"צ אלא משום דהבליעה בדופני הכלי לאחר יב"ח נעשה כעפר, כמבואר בדברי הח"צ שם, הרי שאין האיסור הבלוע שבדופן ניתר כלל, אלא שהוא כלה ויוצא, והדופן עצמו הא לא נאסר מעולם, אלא משום האיסור שהי' בלוע בו, וא"כ דמי ממש לחתיכה שלא נמלחה, דהא עכשיו כשתשמש בו באיסור וע"י ביטול אז תהנה גם מן ההיתר גם מן האיסור, משא"כ כשתשהנו יב"ח, לא יהנה מן האיסור לעולם:
כל זה לענין כלי איסור שנתערבו, שבכל השנה נשארים באיסורן (אם לא ע"י ביטול) ולאחר יב"ח האיסור הבלוע בהם כלה לגמרי, ועל אימת תדין בו משום דשיל"מ, משא"כ בכלי חמץ שנתערב, הא באמת תיכף לאחר הפסח הוא חוזר להתירו, וא"כ תיכף יש לו מתירין, מקמי שנעשה הטעם הבלוע בו כעפרא, אלא שבכל חמץ דעלמא לא דיינינן דין דשיל"מ (להחולקים על הרמב"ם) משום שיחזור לאיסורו לשנה הבאה, וזה עכ"פ הא לא שייך בכלי, דהא עד השנה הבאה כבר תפסד בליעתו כלה ויהי' טעמו בו כלא הי' לגמרי, (וכד' הח"צ) ונהי דמשום הפסד הבליעת איסור לחוד ל"ח כדשיל"מ, וכדאמרן לעיל, אבל אנן הכי קא אמרינן, כלי זה דין דשיל"מ עליו תיכף לאחר הפסח, מקמי דאתי הפסד בליעתו, ועכ"פ חוזר לאיסורו לא יהי' עוד לעולם, דהא עד שיגיע הפסח הבא כבר תהי' הבליעה כעפרא בעלמא:
ולפי"ז צדקו מאד ד' הגאון מחצ"ה דלענין כלי חמץ שפיר הקשה על המג"א, דלאו מטעם חומרא דחמץ בלבד, אך מדינא דין דשיל"מ עליו, וכמו שבארנו דהא ניתר יהי' תיכף לאחה"פ ולאיסורו לא יחזור לעולם, אך מכל כלי איסור שנתערבו אין להקשות, דהא אם לא תאכלנו עכשיו להאיסור הבלוע בו באיסור וע"י ביטול לא תאכלנו בהיתר לעולם, דעד יב"ח הוא אסור, ולאחר יב"ח הוא כעפרא בעלמא:
ואמנם כל זה הוא אליבא דשו"ת ח"צ, אך ידוע שהרבה מגדולי האחרונים חלקו עליו ואולי גם המג"א לא ס"ל כח"צ, ולהחולקים עליו נלענ"ד שתשתנה הסברא מן הקצה אל הקצה, היינו שאפילו לרמב"ם דס"ל בחתיכת חמץ שנתערבה דהוי דשיל"מ מדינא, אפשר שיודה בכלי חמץ דלא הוי דשיל"מ, די"ל דמה דלא חש הרמב"ם לטענת החולקים עליו הוא משום דמאי איכפת לן במה שיחזור לאיסורו לשנה הבאה, הא אפשר למיכלי' קודם שיחזור לאיסורו, אך בכלי שחזרתו לאיסורו תבא בודאי לשנה הבאה ולהחולקים על הח"צ) אפשר שגם הרמב"ם יודה דל"ח דשיל"מ. ואעפי"כ לא סמך המג"א גם על זה, והיינו מ"ש דמשום חומרא דחמץ לא בטיל, כלומר דאפילו לרמב"ם אינו מדינא בודאי, אלא משום חומרא ודו"ק:
והנה בברייתא דנדרים [נדרים מ"ח, שם] מנו נדרים בין הדברים שיל"מ משום דאיתא בשאלה, ולא נתברר להדיא לענין נזירות מה היא, ולכאורה ה"ה לנזירות, דאיתא בשאלה כמו נדרים. ואמנם באמת בהא דאיתא בשאלה לחוד לא סגי, דבעינן גם מצוה לאיתשולי, ומשו"ה תרומה לא קחשיב, כמבואר בנדרים שם, אלא דלכאורה גם בזה לא גרע נזירות מנדרים, דהא נזיר נקרא חוטא, וסו"ס תמוה לכאורה מה דלא אשתמיט בשום מקום בשו"ע למיחשב נזירות כדבר שיל"מ:
ולפום רהיטא י"ל דחלוק נזירות מנדרים בזה, דבנדרים מצינו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו, הרי להדיא דגם לאחר שגדר עבירה היא בידו, מה שמקיימו ואינו נשאל עליו, אך בנזירות מצינו רק לענין לכתחילה, דאית בה תרי גוני:
אם אמר הרני נזיר אם אעשה כך וכך הרי זה רשע, ואם נזיר מחמת קדושה ה"ז נאה ומשובח [ל' הרמב"ם פ"י מה' נזירות ה' י"ד], אבל לאחר שקבל עליו כבר נזירות לא מצינו אפילו בנזירות רשעים, שיהי' מצוה למיתשל אנזירותו. ואפשר דנהי דאיתא בשאלה, מ"מ מדמצוה ליכא, משו"ה ל"ח דשיל"מ:
אבל עומד לנגדי הא דשבועות דודאי לאו מצוה לאיתשולי דהא אין נשאלין על השבועות אלא מדוחק [ע' כתובות ס"פ המדיר] ואעפי"כ פשיט לי' להגאון בעל פרמ"ג ז"ל דהוי דשיל"מ [וע' שו"ת חו"י סי' קל"א.]:
ואמנם בשו"ת בי"ע חלק עלי', אבל הדעת מכרעת דעכ"פ נזירות בחדא מחתא היא עם נדרים, ותרוייהו דשיל"מ מיחשבי, מדאיתנייהו בשאלה, והא דלא מצינו דבר זה מפורש גבי נזירות י"ל בה לענ"ד טעם אחר, דקשה לצייר בזה נ"מ לדינא דלמאי הילכתא, אי לענין תערובת הא במין בשאינו מינו אין שום נ"מ בתערובת בין דשיל"מ לאין לו מתירין, דתרוייהו בטילי, ומין במינו איסור בהיתר ל"ש בנזירות כלל, דאיזה היתר ואיזה איסור אתה מוצא בנזיר במין שנאסר עליו, הא כל יין אסור לו בשוה:
**(ומכבר שמעתי להקשות בשם הגאון ר' יוסף דובער זצ"ל האבד"ק בריסק דליטא עמ"ש התוס' (ע"ז ס"ז) למילף טכ"ע אצל נזיר ממה שצותה תורה להגעיל גם כלי יין לנזיר, והקשה הג' הנ"ל, לשיטת הסוברים דיין פוגם בכל מיני משקין, א"כ הכשר זה לכלי יון למה, אי לבשל בו דברים אחרים הא היין פוגם בהם, ואי לבשל בו יין, הא כל יין אסור לנזיר בשוה. וצ"ע:)**
ואי להחמיר בספק ספיקא כדין דשיל"מ, הא אפילו בספק אחד קיי"ל דספק נזירות להקל [נדרים י"ט.] ומכש"כ בספק ספיקא. ולכאורה יש מקום עיון בדברי המ"ל [בפ"ב מה' נזירות ה' ה'] ה"ז שהביא ד' הראב"ד לחלק, דל"א ספק נזירות להקל אלא בספק אי חלה עלי' נזירות כלל, אבל היכי דעכ"פ חלה עלי' נזירות, אלא שהספק הוא בזמן חלותה, ל"א ספק נזירות להקל. ותמה עלי' המ"ל, דהא בפ"ב דנדרים אמרינן דטעמא דס"נ להקל הוא משום כיון דספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשי' כו' ולפי טעם זה אין לחלק, עכ"ד המ"ל. ואין דבריו מבוארין לי, דאדרבא ממקום שבאת, ודאי שפיר חילק הראב"ד, דלכאורה הך סברא דמספיקא לא מעייל נפשי' ל"ש אלא שהספק היא בעיקר הקבלה, משא"כ כשקבל עלי' הנזירות בודאי. וצ"ע לע"ע, ואיך שיהי' הנה דעת המ"ל דבכל הספקות אמרינן ס' נזירות להקל וא"כ אף לגבי זה אין חילוק אי הוי נזירות דשיל"מ, דמדספק אחד להקל, ס"ס לא כש"כ:
ואמנם לפי"מ שהעלתי לעיל דאף לרמ"א ז"ל לאו בכל מילי שאין איסורן מחמת עצמן ליכא משום דשיל"מ, ולא אמר רמ"א אלא בחתיכה שלא נמלחה וכל דדמיין לי', ומטעמא דאמרן לעילא, א"כ אכתי יש לצייר ענין דשיל"מ אף בנזירות, ולעולם לענין תערובות, היינו ביין שנבלע בחתיכה, ונאסרה אותה חתיכה לנזיר, ונתערבה בחתיכות אחרות שהן מינה, ואף שלגבי היין הוי מין בשא"מ, מ"מ הא חזינן מד' הרמ"א גבי חתיכה שלא נמלחה דלאו בתר האיסור הנבלע אלא בתר החתיכה שנבלעה בו אזלינן בזה, ואי הו"ל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל:
אלא דכל זה בנזירות סתם, דאיתא בשאלה עכ"פ, אך בנזירות שמשון דליתא בשאלה, ולפי מ"ש מהרי"ט דל"ד נ"ש, דה"ה דכל דדמי לי' וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה"נ ה' י"ד, היינו בכל נזירות ע"י מלאך אין היתר לאיסורו (וטעמו פשוט שאין אדם נשאל אלא על איסור שבדה מלבו, ולא מה שהזירוהו והדירוהו מן השמים עכ"מ שם) וממילא דעכ"פ נ"ש ל"ח דשיל"מ:
**(ובפ"ב מה' נזירות ה' י"ג הביא המ"ל ד' רש"י מכות כ"ב דאף נזירות שמשון הי' אבי' יכול לשאול עלי' יעויי"ש. ע"כ ס"ל לרש"י דשמשון הוי נזיר עפ"י מנוח אביו והרמב"ם ע"כ לא מצי סביר הכי, דא"כ לא היתה נוהגת נזירותו אליבא דדעת הרמב"ם (ה' ט"ו שם) אלא עד שיביא ב' שערות [ע' תוי"ט פ"ג דסוטה מ"ח] אלא דרמב"ם לשיטתי' דנזירות שמשון ע"י מלאך היתה. [וכמו"ש להדיא פ"ג מה"נ ה' י"ד.]:)**
עפ"י ההקדמה הלזו יתבאר לנו כמין חומר המשך כל המקראות שבהפטורת היום בסגנון הלכיי, אחרי הקדמה קצרה:
הנה ידוע מ"ש התוס' בכ"מ ושאר ראשונים דדשיל"מ רק מדרבנן לא בטיל, אך מדברי הכ"מ פ"ז דמעילה משמע שהוא ד"ת, ודלא כתוס' מעילה שם, וע' פר"ח ובס' שושנת העמקים להגאון בעל פרמ"ג. ועכ"פ לא רחוק לאמר שכבר נהגו מימים קדמונים להחמיר בדשיל"מ יותר מבדבר שא"ל מתירין ועוד גם זאת נקדים דלפי פשט הלשון כל איסור שאינו אלא בכשיעור ובנו"ט לא שייך בו לשון "שמירה", המורה תמיד על הרחקה יתירה, ורק בדבר שאפילו משהו ממנו אוסר, ודאי דכגון דא צריכה שמירה וזהירות מופלגת. ובזה נבא לבאר את הכתובים:
מכל מרוצת הספור עם אשת מנוח אנו רואים כי, בהראות מלאך ד' לפני', שם סתר פנים לו, ולא הודיעה כי מלאך ד' הוא. ולפי שאין אדם מדיר את חברו בנזיר, עכצ"ל כי לפי שעה רק כמציע ויועץ התיצב בפני', שידיר אישה את הבן הילוד לו בנזיר, וכפי ההלכה שאב מדיר את בנו בנזיר (וכמו שהי' באמת הס"ד בש"ס נזיר ד', עיי"ש בתוס' ד"ה שמשון וז"ל, וקס"ד שהמלאך הי' אומר לאביו שיזירנו לכשיולד, וע' רמב"ם [פ"ג דנזירות] ובכ"מ שם שבאר דעתו במסקנתו אף אליבא דאמת, שמנוח הזיר את בנו, אעפ"י שמהריב"ל, הובא בלח"מ שם, מסיק דלא ככ"מ אליבא דרמב"ם בזה, וע' לעיל בהערה):
מסתעף מזה, שכדי שלא לגלות לאשת מנוח מי הוא הדובר אלי', לא הי' יכול עדיין להזהירה על נזירות עולמית שאין היתר לאיסורו, דאין נזיר עולמית דליתא בשאלה אלא בנזירות מן השמים, ע"י מלאך ולא ע"י אדם, וכל זמן שלא גלה לה כי מלאך ד' הוא, ולא בא אלא בהצעה להזירו נזירות אדם, הי' בזה צד אחד לקולא וצד אחד לחומרא, לקולא דאיתא בשאלה, ולחומרא דהוי דשיל"מ, וממילא דצריך "שמירה", כלומר הרחקה יתירה אפילו מתערובת משהו:
יראה שנזהר הדובר בה בדבריו ואמר:
"ועתה השמרי נא' (כדין נזירות אדם הצריכה הרחקה אפילו ממשהו) ומכל היוצא מן הגפן תשמרי, כי נזיר אלדים יהי' הנער מן הבטן, ואלו עד יום מותו לא אמר, כי בטרם שגלה לה עדיין כי מלאך ד' הוא ולא אדם, איך ידבר מאיסור עולם עד יום מותו, והא כל נזירות אדם איתא בשאלה, וממילא דליתא עד יום מותו:
אבל אשת מנוח הכירה אותו גם מתוך המסוה כראות פני מלאך אלדים, ועפ"י הכרה זו שנתה את דבריו לפי השנות הענין, וראה כמה מדויקים דבריה:
איש אלדים נראה אלי ("כאיש" אמנם התראה בפני, אבל) ומראהו כמראה מלאך אלדים (מלאך ולא איש). מזה יצא לה לאשת מנוח כי אזהרתו על "השמירה" (המורה על נזירות שיש לה היתר וכמו שבארנו) היא לאו דוקא, דהא נזירות ע"י מלאך ליתא בשאלה, וכמו"ש מהרי"ט, וע"כ בחזרתה אח דבריו השמיטה לשון שמירה לגמרי, והסתפקה במה שאמרה ויאמר אלי אל תשתי יין ושכר (לא הזכירה "שמירה"), אך לעומת זה הוסיפה את המובן המסתעף מדבריו, ואמרה נכי נזיר אלדים יהי' הנער וגו' מן הבטן ועד יום מותו", דמשהכירה בו כי "מראהו כמראה מלאך אלדים", הלא בהכרח שתהי' זו נזירות עולמית, בלי היתר, "עד יום מותו":
והנה אין ספק כי לאישה הגידה אשת מנוח ולא כחדה, כי באמת בלשון אחרת דבר אליה "איש האלדים", אלא שעפ"י היקש שכלה כונה אחרת הוציאה מדבריו לא יפלא איפא כי עי"ז נבוך מנוח להשען על בינת אשתו, לגרוע ולהוסיף בדבריו כפי השערתה ויבא שפק בלבו, כדת מה לעשות:
**(וכן מצאתי להדיא במדרש רבה פ' נשא א"ל מנוח ע"כ שמעתי מן האשה, והנשים אינן בנות הוראה כו' שמא חלפה בדבריה או פחתה או הותירה כו' יעיי"ש:)**
ואמנם בנוגע אל אם הילד ליכא למיחוש כ"כ, דמה בכך אם תחמיר ע"ע כל זמן הריונה מפני הספק להזהר אף ממשהו, אך עיקר הספק הי' בנוגע אל הבן הילוד, דהתם א"א להחמיר מפני הספק, דסתם נזיר אדם מוזהר על היין והתגלחת ושלא להטמא למתים, ואפילו אם נזר מאחת מהן אסור בכולן, ואפי' אם התנה בפירוש ע"מ להטמא למתים אסור להטמא [כמבואר בריש נזיר ובפ"ב שם וברמב"ם פ"א מה"נ] ונזיר ע"י מלאך מותר להטמא, ומשעלה ספק בלבו של מנוח, מה יהי' משפט בנו, אם כנזיר ע"י אדם, או כנזירות שמשון כלומר כנזירות ע"י מלאך הלא בכהא"ג א"א להחמיר מספיקא, דהא טומאת קרובים אינה רשות אלא חובה, ונזיר אדם אסור אפילו בטומאת קרובים, ונמצא קולו חומרו:
וראה מה מדויק ל' הכתוב כאן בדברי מנוח אחרי שמעו כי אחת דבר האיש ואחרת הבינה אשתו מדבריו:
ויעתר מנוח כו', איש האלדים, יבא נא עוד ויורנו מה נעשה לנער (לא חשש בגין אשתו, שבנוגע לתערובת יין אפשר להחמיר משום ספיקא, ובנוגע לטומאת קרובים, בני אהרן ולא בנות אהרן כתיב, ומי שאינו בלא יטמא אינו בלה וטמא כידוע, אבל דרש פשר דבר "מה נעשה לנער"):
ויבא מלאך האלדים עוד אל האשה וגו' ויאמר לו האתה האיש אשר דברת אל האשה ויאמר אני. וגו' עתה יבא דברך (כלומר באר דבריך) מה יהי' משפט הנער ומעשהו? והנה לא חדל מלאך ד' גם הפעם לשים סתר פנים לו ולהתיצב בדמות אדם ולא אל, אבל רמז רמז לו למנוח שעכ"פ טעות גדולה טעו הוא ואשתו, כי באמת, בנוגע אל האשה, לא משום חומרא מפני הספק בלבד הי' לה "להשמר" אפילו מתערובת משהו דיין, אך גם מעיקר הדין, דלוא גם יהי' כדברי האשה, שהכירה פניו כמראה מלאך האלדים, ותהי' זו נזירות עולמית דליתא בשאלה, מ"מ אין זה אלא בנוגע אל הבן הילוד בלבד, אך האשה הלא לא הוזהרה על היין רק כל ימי הריונה בלבד, וא"כ לגבי דידה הו"ל בכל האופנים דין דשיל"מ, דהא ככלות ימי עיבורה תהי' מותר בכל, ונמצא דלדידה הו"ל איסור היין דשיל"מ בלי ספק, ואפילו בלא שום שאלת חכם:
את הרמז הזה רמז להם מלאך ד' (בטרם בא מועד לגלות להם כי מלאך ד' הוא) עי"מ שהשתמט עדיין לתת להם תשובה ישרה בנוגע אל הבן. הילוד, כהפצרתם בו, אלא שחזר והשיב שלא ממין השאלה רק בנוגע אל הנהגת האשה, ויאמר מלאך ד' אל מנוח, מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר וגו' כל אשר צויתי' תשמור כפל שנית לשון בשמירה פעמים (וכבר אמרנו שלשון זה יתכן רק באיסור שיש לו מתירין ולא בנזירות עולמית) אבל שיכל את תשובתו רק כלפי האשה, אף שהם כהוגן שאלו לא עלי' רק על "הנער" הילוד, לרמז להם, דעכ"פ לגבי דידה יפה הזהיר על "השמירה", דאזהרה דידה ודאי דשיל"מ לאחר ימי עיבורה, וממילא שהיא שלא כהוגן עשתה לשנות מדבריו הראשונים:
אבל מנוח ואשתו לא הבינו את הרמז הזה ומששמעו שהוא חוזר ומזהיר שנית על השמירה כמעט שיצא הספק מלבם וחשבו למשפט כי אך אדם הוא ולא מלאך וכי רק נזירות אדם תהי' זאת, היינו שמנוח יזירנו לד', ויאמר מנוח (אם כן כי אדם אתה ולא אל) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים! למה כאדם לא נוכל כבדך? ויאמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך. כאן, במקום הזה, מדייק הכתוב להודיענו "כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא", כלומר עכשיו, לאחר שקיים האיש את דברותיו הראשונות, להזהיר שנית על השמירה וההרחקה היתירה כבר יצא הספק מלבו של מנוח עד שקרא לו גם לאכל אתו לחם:
כמובן גם סירובו של האורח לאכול בלחמם לא הספיק למנוח לשנות את הדעה שנקבעה בלבו עכשיו כי אדם הוא ולא אל, אלא שאם כן שאל אותו כהוגן שאלה אחרת:
ויאמר מנוח, מה שמך כי יבא דברך וכבדנוך? כלומר, אחרי שלפי דבריך לא מלאך ד' אתה, אלא אדם שכמותנו, וא"כ ע"כ שלא על נזירות מן השמים אתה מצוה, אלא שנזירות אדם אתה מציע ומיעץ (כי אזירנו אנכי לד', כאב המזיר את בנו) הלא ראשית חובתנו איפא כי נדעך בשם, למען דעת עד כמה ראוי אתה לקבל עצתך כאשר ישאל איש בדבר האלדים מה שמך כי יבא דברך וכבדנוך"?
והנה בלי ספק שהי' איזה טעם בדבר מה שהי' המלאך משים סתר פנים לו, ולא מהר להוציא הטעות מלבם של מנוח ואשתו, אבל סוף סוף הגיע ההכרח לגלות להם האמת, כדי שלא להכשילם בהנהגת נזירות בנם ע"י חסרון ידיעה. "ויעל מלאך ד' בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים" ויפלו על פניהם ולא יסף עוד מלאך ד' להראה אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא. **(כבר הערנו למעלה דלכאורה תוספת לשון יש כאן במה שאה"כ בולא יסף עוד מלאך ד' להראה אז ידע מנוח וגו' והלא רק מזה שעלה "בלהב המזבח" ידעו זאת, ומפני מה הפסיק הענין באמצע עם המאמר "ולא יסף עוד להראה" שהוא לכאורה דבר שלא מענינו? ועוד גם זאת יפלא מה דפתח הכתוב בשנים (ולא יסף עוד להראה "אל מנוח ואשתו") ומסיים באחד (אז ידע "מנוח" כי מלאך ד' הוא) ובדרך דרוש וצחות אמרתי, דלאשת מנות בבינתה)** כלומר אז ידעו, כי באמת אין זו נזירות אדם (כפי הס"ד דש"ס נזיר ד'.), אלא נזירות ע"י מלאך, וכי ממילא צדקה אשת מנוח בהוספת לשונה "מן הבטן ועד יום מותו", דנזירות ע"י מלאך ליתא בשאלה וממילא שהיא נזירות עולמית, אלא שבאחת טעתה:
כסבורה היתה שאזהרתו "להשמר" מכל היוצא מן הגפן מתיחשת גם אל הבן הילוד, וע"כ שנתה דבריו לפי שנזירות עולמית ע"כ אינו דשיל"מ, ואינו צריך הרחקה יתרה, אבל באמת התיחשה אותה האזהרה רק לה לבדה, ולגבי דידה, שלא הוזהרה רק כל ימי עיבורה, בודאי דהוי דשיל"מ בלי ספק, וזוהי מה שהבליט המלאך בהופיעו אליהם שנית:
"מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר". דאיה"נ שהבן הילוד, כנזיר שמשון שאין לו התרה, יהי' מוזהר רק על העיקר ולא על ההרחקה, אך עכ"פ "האשה" שאין אזהרתה אלא זמנית, בכל אלה "תשמר":
והנה לעיל הזכרנו ד' הכ"מ [והוא ברמב"ם סוף ה' מעילה] שמדבריו נראה דענין דשיל"מ הוא מה"ת. וכבר צוח בעל המ"ל שם בתשובתו למהר"י אלאפאנדארי. והיא באמת פליאה נשגבה, דהיכן מצינו רמז מה"ת לחלק באיסורין בין יש לו מתירין ובין אל"מ? ולחומר הקושיא הי' נלענ"ד דאכן יש מקור לזה, והוא עפימ"ש הרמב"ם [פ"ח מה"מ, ה"א.] חלוצי צבא שנכנסו בגבול העכו"ם כו' מותר להן לאכול נבלות וטרפות כו' אם ירעבו ולא ימצאו מה יאכלו כו' מפי השמועה למדו, בתים מלאים כל טוב כו', עכ"ד הרמב"ם. וגם זה פלא, וידוע כמה נתלבטו על דבריו בספרן של אחרונים, דהא ברור הוא שאין הכונת הרמב"ם במ"ש שאם ירעבו היינו במקום סכ"נ ממש, דא"כ בלאו קרא דבתים מלאים כל טוב אטו עד כאן לא ידעני דפקו"נ דוחה כה"ת כלה, וכמו"ש בכ"מ שם, וע"כ במקום שאין סכנה ממש, אלא שיש דוחק, והיכן מצא הרמב"ם ז"ל חילוק זה מה"ת, וממנ"פ אי מקרא דבתים מלאים טוב, הכל לישתרי, בין מדוחק בין שלא מדוחק, וכדמשמע באמת מסוגיא דגמרא (חולין י"ז). ונלענ"ד דהרמב"ם לשיטתו:
דידועה שיטת הרמב"ם דהך קרא דבתים מלאים כל טוב היא לאו דוקא במלחמת ז' עממין, אלא בכל מלחמת מצוה, וכדמשמע להדיא מדבריו דלעיל בפ"ח מה"מ. וכבר הרבה הרמב"ן ז"ל להקשות מהא דצותה תורה להגעיל כלי מדין. ומזה הוכיח הרמב"ן דלא הותרו קדלי דחזירי אלא במלחמת ז' עממין. ועכצ"ל דהרמב"ם הכי ס"ל, דמדקרא סתמא קאמר, משמע דבכל מלחמות מצוה כן הוא
, **(כאן נעים לי להמתיק שנוי הלשון שדקדק הרמב"ם לשנות ל' הגמרא בחולין י"ז שם, דהתם איתא בקצור "בתים מלאים כל טוב, אר"י בר אבא כתלי דחזירי". וברמב"ם האריך)** ומה שצותה תורה על געולי כלי מדין היינו משום דבכ"מ שהתירה תורה דבר **(היתרה הי' די באמת במופת הנגלה במה שעלה בלהב המזבח, למען דעת מי הדובר אליהם, אבל על מנוח אחז"ל "שעם הארץ הי'", ועל טבען של עמי הארץ כבר אמרו ז"ל במק"א, למה ת"ח דומה בפני ע"ה, מתחילה כו' כקיתון של זהב, סיפר עמו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש הרי שכך טבען של האנשים הללו, כי לוא גם אלף מופתים יחזו, ועין בעין יראו מלאך ד' צבאות לפניהם, אם אך יואל אותו המלאך להרבות שיחה עמהם תיכף יצא לחולין בעיניהם. לפי"ז אחרי כל המופתים הנגלים, לוא אך יסוף יסף מלאך ד' להראה אל מנות שנית ושלישית, אז כבר פקעה קדושתו בעיניו ולפי"ז י"ל ע"ד צחות דכך שיעור הכתוב:
ויעל מלאך וגו' ולא יסף עוד להראה אל מנוח ואשתו. ואמנם בנוגע אל אשתו די הי' בעלייתו "בלהב המזבח" לבד להכירו למלאך ד', אחת היא אם יסף או לא יסף עוד להראה אלי, אבל בנוגע אל מנוח עצמו, עוד תנאי אחד הי' בדבר:
ולא יסף עוד אז (רק אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא. לוא הוסיף להראה אז לא היו מועילים כל המופתים לאיש כמנוח:)** איסור לאכילה בתור יוצא מן הכלל, לא מסתבר לומר שהתירתו היכי דשכיח התירא, וכיון דכל כלי איסור אפשר בשטף או בהגעלה, או אפילו בליבון ע"כ צוחה תורה להכשיר כל כלי כפי מה שהוא. ומזה הוציא הרמב"ם מק"ו, דאם בפליטת כלים כך, בגוף האיסור לא כש"כ, דרק כשירעבו ואין להם מה לאכול', היינו היכי דלא שכיח התירא כמו איסורא, אז התירה תורה למיכל איסורא, וזה הוי בגדר בתים מלאים כל טוב (ובזה תבין ד' הכ"מ שם שקצר מאד):
ועפי"ז אף אנו נאמר מדסברא זו לרמב"ם סברא דאורייתא היא, א"כ גם בכל האיסורין נימא הכי, דנהי דתערובת יבש ביבש או לח בלח שרי מה"ת, מ"מ לא מסתבר להשתמש בהיתר זה גבי כלי איסור, מדאפשר בלא"ה ע"י הגעלה, או למשל בפרוטת הקדש שנתערבה, מדאפשר ע"י חילול. ומדאתן להכי הרי גדר זה הוא ממש גדר דשיל"מ, דהא להחולקים על הרשב"א אף כלי איסור לדידן הו"ל דשלי"מ:
ולפי"ז לא רחוק לאמר שמכאן מקורו של הכ"מ ז"ל, דמדצותה תורה להגעיל כלי מדין, אעפ"י שלשיטת הרמב"ם ז"ל גם במלחמת מדין הוי שרי אפילו כתלי דחזירי, ש"מ דבכל היתר היוצא מכלל איסור אין להשתמש היכי דאפשר בהיתר גמור, וש"מ דדשיל"מ סברא דאורייתא היא, וכמו"ש הכ"מ בסוף ה' מעילה, ומזה הוציא גם הרמב"ם מ"ש גבי חלוצי צבא דרק כשירעבו ואין להם מה לאכול:
(כל הנ"ל כתבתי בילדותי, ועכשיו אתי לידי ס' אבי הנחל ושפת הנחל להגאון בעל עמק יהושע ז"ל ומצאתי שגם הוא עמד על **(הרבה וכתב חלוצי צבא כו' כשירעבו וכו' מותר להם לאכול בנבלות וטרפות "ובשר חזיר" וכיוצא בו, וכן שותין יין נסך וכו' ולאיזה צורך הוסיף הרמב"ם נבלות וטרפות ויין נסך, ומ"ט לא סגי לי' במ"ש בגמרא "כתלי דחזירי", וה"ה לאינך:
ואולם לענ"ד שדבריו ז"ל מדויקים מאד, דביין נסך רבותא גדולה קמ"ל, חדא שמדברי רב איסורי אכילה שמענו, (כתלי דחזירי), איסורי אכילה והנאה (כגון יין נסך) לא שמענו ועוד, והוא העיקר, לפימ"ש בשו"ת הריב"ש סי' רנ"ה לדמות יין נסך (ואפי' סתם יינם) לעצי אשרה, דאפי' בחולי שיב"ס אין מתרפאין בהן [ע' יו"ד קנ"ה ברמ"א שם] א"כ הו"א דלא עדיפי עכ"פ חלוצי צבא כשירעבו ואין להם מה לאכול מחולי שיב"ס ממש. ואי תימא דילמא אה"נ, זה ליתא דהא דכי היכי דכתיב קרא בתים מלאים אשר לא בנית כך כתיב נמי "ובורות חצובים אשר לא חצבת", והיינו מה דקמ"ל הרמב"ם "וכן שותין יין נסך". וכל זה לרמב"ם לשיטתי' דתלי להיתר זה בהא דירעבו ואין להם מה לאכול:
עתה אומר דגם בהא דנבלות וטרפות רמב"ם לשיטתי', דפסק בפ"ד מה"ש כר' עקיבא בחולין ט"ז דבשר נחירה הותר במדבר ובודאי דרק בנחירה הותרו ולא בדברים טמאים, דהא איסור זה לא תלי לא בביאת הארץ ולא בריחוק מקום (וכדא' בש"ס שם השתא דבר טמא וכו') ולפי"ז קרא דבתים מלאים כל טוב דאמלחמת ז' עממין קאי ע"כ דלא אתי לאתויי נבלות וטרפות דחי"ל דבלא"ה הוי שרי במדבר, ואינו אלא לאתויי דברים טמאים, והיינו מה שדייק הש"ס בתים מלאים כל טוב אר"י בר אבא כתלי דחזירי, דהא קרא ע"כ רק להכי הוא דאתי:
ואילו הי' נוהג היתר זה דבתים מלאים כל טוב אך ורק במלחמות א"י (וכדס"ל לרמב"ן באמת), אז הי' די גם לרמב"ם להעתיק רק ל' הגמרא לענין כתלי דחזירי בלבד, דהא נבלות וטרפות בלא"ה הי' שרי בעת ההיא, וכר"ע, אך באמת הא הרמב"ם פליג בהא ארמב"ן, וס"ל דדין זה נוהג בכל מלחמות ישראל, ואפילו לאחר כבוש א"י, וא"כ כך היא הרבותא "בנבלות וטרפות" כמו "בכתלי דחזירי", ומעתה מה מדוקדק מאד ל' הרמב"ם ז"ל:
חלוצי צבא שנכנסו לגבול עכו"ם (ולא דוקא בשבע שכבשו) מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר (הוסיף)** דקדוקי המקראות שבס' שופטים הנ"ל וחתר לישב אותם בדרך הפלפול כדרכו, ובאופן אחר לגמרי ממה שכתבתי, גם צוה לעיין בספרו נחל יהושע, וס' זה אינו במחיצתי.):
**(בדיוק "נבלות וטרפות" לדייק בזה שדין זה נוהג אף לאחר שנכנסו לארץ, דאז כבר נאסר בשר נחירה, אלא מטעם חלוצי צבא הוא דשרי):
מפי השמועה למדו בתים מלאים כל טוב אפילו ערפי דחזירי, כלומר אעפ"י דמקור דין זה, דאקרא דבתים מלכ"ט קאי, דאיירי בז' שכבשו, מרבה רק דברים טמאים בלבד, כגון "ערפי דחזירי", מ"מ משם נשמע דה"ה לאחר ז' שכבשו דאז אף לנבלות וטרפות צריך רבוי:
ודו"ק כי נכון הוא:)**