אור ברסלב

המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת נשא - א

פרשת במדבר - ב

בדיני סוטה ואיסור יחוד

ועד אין בה. אין בה עכשיו אעפ"י שיש לאחר זמן. מדרש תנחומא כאן. וצריך באור:

הרמב"ם ז"ל [בפ"א מה"ס ה"ג] כתב וז"ל, קנא לה על שנים כאחד וכו' ונסתרה עם שניהן כאחד כו' אפי' עם שני אחיה כו' ה"ז אסורה. וע' בכ"מ שהראה מקורו מן הירושלמי סוטה ה"ב, ולפי שבהמשך דברינו יתבאר מה שנלענ"ד לפרש את ד' הירושלמי בדרך חדשה, ע"כ אעתיק בזה לשון הירושלמי בדיוק:

מהו שיקנא לה משני בנ"א כאחת, ר' יודן א' במחלקת, מאן דמר מקנא לה מאבי' ומבנה, מקנא לה משני בנ"א כאחת, ד' יוסי בעי מקנא לה ממאה בנ"א, הק"ע והפ"מ פרשו להך בעי דר' יוסי ל' אבעי', כלומר מהו שיקנא לה אפילו ממאה? (וע"ז קשה הא אכתי בעי' ראשונה לא אפשוט, מהו שיקנא לה משנים, ואיך הוסיף ר' יוסי למבעי על מאה?) והכ"מ פי' להך אבעי' ל' רצון, כלומר דר' יוסי פשוט לאבעי' קמייתא ואמר דאי רצה בעל מקנא לה אפילו ממאה, (וג"ז צריך באור, דמאי רבותא במאה יותר מבתרי, הא איסור יחוד דאורייתא ליכא אף בשנים, ואי יש בזה רבותא, א"כ למה הרמב"ם ז"ל, ששאב מקורו אך ורק מן הירוש' הזה כתב רק דמקנא לה משנים ושסלק רבותא דמאה). ועל שני הפרושים יש לדקדק שבבעי' קמייתא נקט משני בנ"א "כאחת", ובדברי ר' יוסי "מקנא לה ממאה בני אדם', ולא אמר "כאחת":

עוד שם בירושלמי, אר"י בי רבי בון, אמר לה אל תכנסי לביהכ"נ, נכנסת עמו, א"ר מנא, לא אמר אלא עמו, הא זה אחר זה לא, ר' אבין אמר אפילו זא"ז, מ"מ יש רגלים לדברי עכ"ל הירושלמי, והנה זה ברור דר"י ב"ר בון בא לפשוט כאן לבעי' דר' יוסי, דאינו מקנא לה ממאה, והוכחתו מהא דאטו אם אמר לה אל תכנסי עמו לביהכ"נ לא תכנס עמו, וכפי' הפ"מ, אך לפי"ז אין שום מובן מה השיבו על דבריו ר' מנא ור' אבין, ובמאי פליגי, ומה זה דקאמר ר' אבין "מ"מ יש רגלים לדבר", רגל"ד מאן דכר שמי'? וע' בפ"מ וק"ע, ובמחכתה"ק פירושם דחוק מאד, ועתו"ס סוטה כ"ח ע"ב ד"ה מכאן, משמע שפירשו בא"א, וגם כונתם ז"ל בפי' הירושלמי לא נתבארה לי. ולולא דבריהם ז"ל. הי' נלענ"ד לפרשו כמין חומר, באופן שכל ד' הירושלמי כאן עולים בקנה אחד והמשך אחד:

דהנה ידועה שיטת הרשב"א ז"ל בעד א' שאמר אני זניתי עם אשתך (לאחר קו"ס) דפלגינן דבורא ונאסרת ואינה שותה, והגאון בעל מ"ץ ז"ל הקשה לשאול עלי', הא לא הויא סוטה אלא בנסתרה עם מי שקנא לה ממנו, ואי פלגינן דבורא א"כ ע"כ עליך לאמר שנסתרה עם איש אחר, ואיך יאומן עד אחד על איש אחר שלא קנא לה בעלה ממנו? ובס' מנ"ח דבר גדול דבר בישוב קושיא זו, דלגבי קו"ס אין הכרח כלל שיקנא לה דוקא מפרט ידוע, וה"ה אם קנא לה מכל באי עולם ג"כ הוי קנוי, ולפי"ז הא משכחת לה לדינו של הרשב"א ז"ל, בשקנא לה מכל העולם כלומר שלא תסתר עם שום איש, ושנים מעידים שנסתרה עם אחד, ואינם יודעים עם מי, ובא זה ואמר שעמו נסתרה ועמו נטמאה. ובכהא"ג כ' הרשב"א דפלגינן דבורא, ואמרינן שבאמת עם אחר נטמאה, והא גם אותו האחר הוי בכלל הקנוי, דהא מכולי עלמא קנא לה. עכת"ד

ותחילה אומר שאם יצדיק חדושו של הבעל מנ"ח אז אולי תהי' אשה זו לבתר קו"ס דילה ולאחר שיגרשנה בעלה אסורה על כל העולם דהא לא ידעינן עם מי נסתרה, והוא עפימ"ש עפימ"ש בש"ס [נזיר י"ב.] בא' שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים, והתוס' שם כתבו דהוא רק מדרבנן, משום דד"ת אזלינן בתר רובא ואין בה משום קבוע, ודעת הרמב"ן ז"ל [בגטין פ' התקבל הובא גם במ"מ פ"ט מה' אישות, ה'] דבאמת יש בזה משום קבוע, אלא דמטעם אחר אינו אסור ד"ת בכל הנשים, דלא אלימא חזקה דשליח עו"ש להוציאה מחזקת היתר לשוק. יעויי"ש:

ולפי"ז בנ"ד דחזקת היתר לשוק איתרע לה עוד שהיא בחזקת איסור א"א, ודאי דלדעת הרמב"ן היתה אשה זו (שקנאו לה מכל העולם ושנסתרה עם איש שאינו ידוע לנו) אסורה לכל העולם כ"ז שלא שתתה:

**(איברא דיש לחלק, דבנ"ד נהי דאיהי ודאי לא מהימנא אך כו"ע מי הפסידו חזקת כשרות דידהו לגבי דידה, ואם זה שבא לישאנה עומד וצוח אני לא נסתרתי עמה מהי"ת נאסרנה עליו. ועיין:)**

אלא דאעפי"כ לא תקשי איך יאומן בה עד טומאה שנסתרה עם פלוני, ולא ניחוש לי' למשקר משום נוגע, דעד האידנא הי' אסור בה ככל העולם ועכשיו יהי' מותר בה מדהוציא א"ע מכלל הספק, זה לק"מ, חדא דעדות סוטה הכל כשרין לה, ואפילו עבד ואפי' שפחה, ומשמע דאפילו נוגע כשר לה, ועוד דאין זה כלל בגדר נוגע, ועד מיתה יוכיח, דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום חשדא, ובתרי אפילו חשדא ליכא [כביבמות, כ"ה.] וע"כ דאין נגיעה פוסלת אלא כשהיא מיוחדת לאיש או לאישים פרטים, אבל נגיעה שהיא שוה בכל, לאו שמה נגיעה, ועוד דבלא"ה הא הדבר תלוי בדעתה, ומאן יימר דתתרצה לו, ומשו"ה כשנתפייסה, לו אח"כ אין בו אלא משום חשדא:

כל זה לפי מה שחדש הג' בעל מנ"ח, דקנוי לכל העולם הוי קנוי, אך בעיקר חדושו תמה אני משיגרת לשון חכמים בכל הש"ס אל תסתרי עם פלוני' אל תדברי עם פלוני' ולא אשתמיט שום תנא לומר אל תסתרי עם כל אדם', ומשמע דרק מאיש ידוע או מאנשים ידועים הוי קנוי, וע"כ מטוביתי' דהגאון ז"ל אמינא דהחדש אסור בכל מקום ומטעם שנבאר:

הנה קיי"ל דאין אוסרין על היחוד (אעפ"י שיחוד דא"א הוי לרוב ראשונים איסור תורה) ורק ביחוד דאחר קנוי אסורה כודאי עד שתשתה, ולכאורה טעמא בעי, מאי אולמי' קנוי דבעל מקנוי דרחמנא, הא כל אשה קנואה ועומדת מדין תורה, דהא אסור לן יחוד (ולמה יגרע למשל מהנך דהלך בעלה למדה"י וקנאו לה בי"ד), אך באמת זה לק"מ, דהא אפי' באשה שקנא לה בעלה אין אוסרין אלא דוקא כשנסתרה עם אותו האיש שקנא לה ממנו, וע"כ דבאמת היחוד כשהיא לעצמו, אפילו באשה הקנואה מבעלה, עדיין אינו מוכיח על הטומאה כלום, ואמרינן אך מקרה הוא, ורק כשנתכונה להסתר דוקא עם אותו האיש שקנא לה ממנו, אז הוי רגל"ד, ולא תלינן תו במקרה, וא"כ אף אנו נאמר דזה דוקא כשקנא לה מאדם פרטי, ועם אותו הפרט נסתרה, אך אם קנא לה מכל העולם, הא בכהא"ג כבר יש לנו בלא"ה קנוי דרחמנא על כל העולם, דהא אסור לן יחוד, ובאמת לא עדיף קנוי דידי' מקנוי דרחמנא, ואם נסתרה עם אחד מעלמא ואף לבתר שקנא לה בעלה מכל העולם) שוב תלינן סתירה זו במקרה ולא הוי רגל"ד כלל. ועפי"ז ניחא שפיר מה דלא אשתמיט בכל קנוי שבש"ס ופוסקים לאמר אל תסתרי עם אדם', רק אל תסתרי "עם פלוני", דרק קנוי מפרט, או עכ"פ פרטים ידועים, הוי קנוי וכדאמרן, וממילא נסתרו דברי הגאון מנ"ח, וקושית המ"ל על הרשב"א הדרה לדוכתא

ואם תצדק הנחה זו, דקנוי מכל אדם לא הוי קנוי, ודלא כמנ"ח, אז יש להסתפק עוד, דאפילו כשפרט הבעל בקנויו פרטים ידועים, אלא שהם רבים וקנא לה שלא תסתר עם שום אחד מהם בפני עצמו ג"כ לא יהני, דהא לפי הסברתנו משו"ה לא מועיל קנוי דרחמנא למקרי רגל"ד, דתלינן הסתירה במקרה, ורק כשקנא לה מפרט ידוע, והיא כונה להסתר דוקא עם אותו הפרט, אז הוי הוכחה שנטמאה, או אפילו כשקנא לה מרבים לבלתי הסתר עם כלם ביחד, והיא כונה להסתר עם כל אותם האנשים וא"כ עברה על כל קנויו, ג"כ הוי הוכחה אך בשקנא לה מרבים לבלתי הסתר עם כל איש מהם אם ביחד, ואם עם כאו"א בפ"ע, והיא נסתרה רק עם אחד אחוז מאותן הרבים ועברה רק על מצות קנוי' של הבעל, אז אפשר דלא עדיף קנוי זה מקנוי דרחמנא, דכיון שרק עם אחד מן הרבים ההם שקנא לה מהם נסתרה, אפשר דהדר תלינן במקרה, ואין כאן רגל"ד

ולפי"ז יתבארו ד' הירושלמי מתחילתם ועד סופם כמין חומר, ודלא כמו שרגילין לפרש, דר' יודן ור' יוסי בחד ענינא מיירי, אלא דר' יודן נקט שנים ור' יוסי מחדש דאפילו ממאה (דבכאה"ג מאי רבותי', מה לי תרי ומה לי מאה, הא גם בתרי דלאו פריצי ליכא איסור יחוד, ועכ"פ איסור תורה ליכא אלא בחד, אפילו לרמב"ם [ע' פ' כ"ב מה"א ובה' סוטה פ"א כמ"ל שם],, ועוד אי יש רבותא בזה, א"כ מ"ט הביא הרמב"ם בה' סוטה הא דר' יודן, דמקנא לה משנים, ולא הביא הא דר' יוסי דאפילו ממאה, ועוד מ"ט ר' יודן דייק בלשונו ואמר "משני בנ"א כאחת, ואילו ר' יוסי אמר ממאה, ולא אמר "כאחת") אלא נלענ"ד דהא דר' יודן ודר' יוסי תרי מילי נינהו, ר' יודן מיירי היכי דקנא לה משניהם ואפילו יחדיו, ונסתרה עם שניהם ואפילו יחדיו, ובכהא"ג ודאי יש רגל"ד, דהא עם אותם כלם שקנא לה מהם נסתרה עמהם (ואין הרבותא אלא בזה, שאעפ"י שנסתרה עם שניהם "כאחת", ואין בו איסור יחוד מה"ת מ"מ ע"י קפידא דבעל מקרי סתירה). ור' יוסי דאמר אפילו הן מאה מיירי בנסתרה רק עם אחד מן הרבים שקנא לה מהם (ומשו"ה בלשונו של ר' יודן אתה מוצא שדייק "מהו שיקנא לה משני בנ"א "כאחת", ובדברי ר' יוסי ליתא לתיבת כאחת כלל), ובכהא"ג ודאי דאיסור יחוד יש כאן, אלא דמבעי לי' אולי רגל"ד אין כאן, דכיון דקנא לה ממאה והיא נסתרה רק עם אחד מן המאה ועברה רק על מצות קנוי' של בעל, אולי דמי לקנוי דרחמנא, דהא בלא"ה כל אשה קנואה ועומדת מד"ת שלא להתיחד עם שום אדם, ואעפי"כ אין אוסרין עליו

ואם כדברינו, דהא דר' יודן והא דר' יוסי לא שייכי כלל בהדדי, אז נכון מאד מה שהביא הרמב"ם הא דר' יודן דמקנא לה משנים, ולא הביא הא דר' יוסי דאפילו ממאה, דאלו לדברי ר' יודן דמיירי בקנא לה משניהם "כאחת" ונסתרה עם שניהם כאחת לזה יש גלוי גם מש"ס דילן, מהא דמקנא לה מאביה ומבנה, דג"כ אין בו איסור יחוד, ואעפי"כ משום קפידא דבעל הוי קנוי; אך לד' ר' יוסי, (דלפי פירושנו קאי בשקנא לה ממאה שלא תסתר עם שום א' מהם בפ"ע, ונסתרה רק עם אחד מהם) ע"ז אין שום גלוי מש"ס דילן דאולי לא עדיף מקנוי דרחמנא, ור' יוסי בלשון בעי' נקיט לה, ע"כ השמיטו הרמב"ם כדרכו:

ואמנם ר"י בי רבי בון בא לפשוט להך אבעי' דר' יוסי, היינו ר"י ב"ב הבין לבעי' זו כפשוטה, שהיא בסגנון אחד עם הך דר' יודן, היינו שקנא לה ממאה כאחת, ונסתרה עם כלם כאחת, וע"ז תמה ואמר ריב"ב "אמר לה אל תכנסי עמו לביהכ"נ נכנסת עמו", כלומר מי שייך קנוי מרבים ביחד, ואטו יוכל לאסור עלי' שלא תכנס לביהכ"נ במקום שרבים מצויין שם ור' מנא בא עלי' ממקום אחר, כלומר ר' מנא פירש אמנם ד' ר' יוסי כפירושנו למעלה, היינו שקנא לה מרבים שלא תסתר עם כ"א מהם בפ"ע בזה אחר זה, אלא דאעפי"כ ס"ל דג"כ לא הוי קנוי, דמשנתנו אמרה נכנסה "עמו" לבית הסתר, משמע דרק כשהקנוי מתיחש אל אדם אחד, ועמו הוא דנסתרה אכן בקנא לה מרבים בזא"ז ונסתרה רק עם אחד מהם, אמרינן מקרה הוא ולא עדיף מקנוי דרחמנא. וזהמ"ש, א' ר' מנא, לא אמר אלא "עמו" (כשהתיחש הקנוי רק אל אחד, ועמו הוא דנסתרה) הא בזה אחר זה לא", וע"ז השיב ר' אבין (לחלוק על ד' ר' מנא) שאפילו בזא"ז, מ"מ יש רגלים לדבר". כלומר לא כמו דסבר ר' מנא דבקנא לה מרבים בזא"ז ונסתרה רק עם א' מהם, אעפ"י דאיסור יחוד יש כאן, מ"מ רגל"ד אין כאן, ודמי לקנוי דרחמנא, ז"א, דהתם בקנואה מכל העולם שפיר תלינן במקרה כשנתיחדה עם אחד, משא"כ כשפרט לה הבעל פרטים ידועים ואפילו עם רבים, וכונה להסתר דוקא עם אחד מאותן הפרטים, אפילו בזא"ז, מ"מ יש רגלים לדבר:

זכינו לדין כי שתים זו שמענו מד' הירושלמי הללו, אחת בשקנא לה משנים ונסתרה עם שניהם יחדיו, אעפ"י דאיסור יחוד אין כאן דהוי קנוי, ולזה הסכים גם הרמב"ם ז"ל (לפי שדין זה מוכח גם מש"ס דילן, מהא דמקנא לה מאבי' ומבנה), וזאת שנית בשקנא לה מרבים (כגון מאה) בזא"ז ונסתרה רק עם אחד מהם, וזה נשאר בירושלמי במחלקת בין ר' מנא ור' אבין, ולפי שמש"ס דילן אין הכרע השמיטו הרמב"ם לגמרי, ועכ"פ אפילו לר' אבין לא שמענו אלא דברבים המפורטים "בזא"ז מ"מ יש רגלים לדבר אך לא בקנא לה מכל אדם, דבהא ודאי דאף לר' אבין ה"ז דומה ממש לקנוי דרחמנא, דהא כל אשה קנואה ועומדת שלא להתיחד עם שום אדם, ואעפי"כ אין רגל"ד ואין אוסרין עליו, ודלא כהגאון מנ"ח:

והנה אמרנו למעלה דסמך לדין הראשון שבירושלמי יש להרמב"ם ז"ל גם מש"ס דילן, מהא דמקנא לה מאבי' ומבנה, ועל מקור זה הראה הרב בכ"מ שם. ולענ"ד יש להביא עוד ראי' לדין זה מש"ס דילן:

דאיתא בגמרא [סוטה, כ"ו, ע"א] בשתתה והיא טהורה, דאם היתה עקרה נפקדת, ד' ר' עקיבא, א"ל ר' ישמעאל א"כ יסתרו כל העקרות, ומה ת"ל ונקתה וגו' אלא שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח. וע' בהגהות הגרי"פ שם שציין דבברכות ל"א מוחלפת השיטה, היינו דלר' ישמעאל עקרה נפקדת, ולר"ע יולדת בצער יולדת בריוח, ולענ"ד יש להוכיח דהך גירסא שבברכות היא הנכונה, דהנה התוס' שם הקשו, דנימא ר"י לנפשי', א"כ יסתרו כל הנשים כדי שילדו בריוח עיי"ש, ולולא שהתוס' שם הניחו לקושיא זו בתימא, הי' נלענ"ד דיש לישבה בפשיטות, דלכ"ק מה זו שאלה א"כ יסתרו כל העקרות, הא באמת לאו דינא הכי לגרום מחיית ש"ש על המים לבטלה, וקמי שמיא גליא, וא"כ אולי לכשתהי' הסתירה באמת רק לשם תחבולת עקרה אז לא יחרוך רמי' צידו ולא תפקד, ומאי קושיא, ועכצ"ל דגם זה א"א, דא"כ אתה מוציא לעז על המים, דהא לאו כו"ע ידעין דלשם תחבולה עשתה זו, וכל זה אי נימא דתכסיס המים בטהורה הוא דאם היתה עקרה נפקדת, וזה דבר הגלוי לכל כשלא נפקדה, ויש לחוש ללעז בפני אחרים, אך אי נימא דלפקידות עקרה אין המים מועילים כלל, אלא דמהני שאם יולדת בצער יולדת בריוח, וזהו דבר המסור לה לבדה [עתו"ס שנץ שם] והא לבה יודע אם לעקל ואם לעקלקלות, ומאי קושיא א"כ יסתרו כל הנשים, אולי אה"נ שאם תעשה לשם תחבולה לא תועיל, ותלד בצער כמו שילדה עד עכשיו, ולעז אין כאן דהא איהי בנפשה יודעת שבכונה גרמה למחיקת ש"ש לבטלה, ולעז לעלמא ליכא, דמאן ידע באיכות צערה, משא"כ בעקרה שאם לא תפקד הוי לעז לעלמא וניחא ק' התוס' שהקשו דנימא ר"י לנפשי'. ואולם עדיין קשה הא אדר"ע שפיר השיב ר"י א"כ יסתרו כל העקרות, ומ"מ לא חש ר"ע לתשובה זו. אך באמת גם זה ניחא:

דהנה עכצ"ל דסתירה זו שדבר בה ר"י, היינו סתירה דמקמי קנוי הוא, ובודאי דבהך סתירה אכתי לא מיתסרא כלל, אלא שסתירה זו תגרום לבעלה לקנא לה, ואם תסתר גם אח"כ וישקנה והיא טהורה, אז תפקד לר"ע, או תלד בריוח לר"י. ולכ"ק א"כ אכתי בדעתא דבעל תלוי, ולמה נחוש לה כולי האי, מאן יימר דיקנא לה בעלה לבתר סתירה ראשונה, והא תינח למ"ד וקנא את אשתו חובה, שפיר יש לחוש שיסתרו כל העקרות, דהא לא סגי לבעלה כשיראה אותה מתיחדת עם בנ"א שלא לקנא לה, אך למ"ד וקנא את אשתו אינו אלא רשות, בודאי אין לחוש כלל שתמחות נפשה לספקא להסתר, שאם ירצה בעלה שלא לקנא לה רשאי. ואמנם ידוע שדבר זה פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא היא [סוטה, ג', א'] ר"ע אימר חובה ור"י אמר רשות, ולפי"ז לר"ע שפיר יש לחוש שמא יסתרו כל העקרות, דהא בטוחה היא שיהנו מעשי' ובדידה תליא מילתא משא"כ לר' ישמעאל אין כאן חשש, דאף לבתר סתירה מי יימר שיקנא לה בעלה:

ולפי"ז צ"ל דבאמת מוחלפת השיטה, וכמו שהגיה הגרי"פ שם, היינו שהגירסא שבמס' ברכות היא הנכונה, דר' ישמעאל הוא דאמר אם היתה עקרה נפקדת, ואיהו לשיטתו דקנוי רשות, א"כ לק"מ לדידי' שמא יסתרו כל העקרות, דמי יימר שיקנא לה, אלא שר' עקיבא השיבו, לפי דעתו ושיטתו דאיהו ס"ל בעלמא דקנוי חובה, א"כ שפיר יש לחוש שמא תעשה בתחבולה להסתר, ויתתייב בעלה לקנותה; ואעפי"כ לא השיב ר"ע אלא כלפי שאמר ר"י דעקרה נפקדת, אך כלפי מה שאמר ר"ע דרק כשילדה בצער יולדת בריות, לדידי' לק"מ, דאה"נ שאם בתחבולה תעשה לא יהנו מעשי', ולעז ליכא, משהוא דבר המסור רק לה לבדה, וכדאמרן

נמצא לפי"ז דר"ע ור"י תרוייהו לשיטתייהו אזלי (לפי חילוף השיטה בש"ס ברכות ל"א שם), דלר"י דקנוי אינו אלא רשות, אפשר לומר דעקרה נפקדת, ולק"מ שמא יסתרו כל העקרות, משא"כ לר"ע דקנוי חובה, עכצ"ל דעקרות לא הי' נפקדות, אלא יולדות בצער יולדות בריות, ובכהא"ג, דידיע לה ולא ידיע לעלמא, באמת לא תועיל התחבולה, ולעז לעלמא ליכא וכדאמרן:

**(שוב ראיתי שבקצת מדברינו אלה נתכונתי לדעתו של בעל פנ"י ז"ל בברכות שם, אלא שלא נחית שם כלל לתרץ ק' התוס' סוטה מהא דנימא ר"י לנפשי'. וכן לכל יתר הדברים שחדשנו כאן. יעוי"ש:)**

ואולם אעיקרא דהך שאלה, א"כ יסתרו כל העקרות, וזו שלא נסתרה תפסיד, וביחוד על ד' רש"י שם "וזו שהיא צנועה ולא נסתרה" יש לתמוה הרבה, מה "צניעות" היא זו שלא נסתרה, והלא יחוד דא"א אסור מה"ת (לטור וב"י) ולד' רמב"ם עכ"פ מדברי קבלה, ומי התיר לה להסתר בשביל שהיא עקרה, והא איהי אינה מצוה על פו"ר, ולבעלה אפשר ע"י אחרת, מדינא דגמרא, ואטו כל שאינה עוברת על איסור תורה צנועה קרית לה?

וביותר קשה עמ"ש בברכות פ' אין עומדין גבי חנה, שאמרה אם ראה תראה, אם ראה מוטב, ואם לאו אלך ואסתר בפני אלקנה בעלי היתכן שתעבור חנה על איסור תורה בכדי להפקד ל וע' בפנ"י שם, שדבריו דחוקים מאד):

והנלענ"ד בזה עפימ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"א ה' א"ב דאיסור יחוד דא"א אינו אלא מדברי קבלה "לפי שדבר זה מביא לגלות ערוה", עכ"ל יעויי"ש, ותוס' ורא"ש חלקו עליו וכתבו שהוא איסור תורה ממש, ואמנם אף לדידהו עכצ"ל שהטעם שאסרה תורה הוא ג"כ מעין סייג, דילמא אתי לידי איסור ערוה, דהא עיקר סמיכתם הוא מקרא דוכי יסיתך אחיך בן אמך ולא בן אביך, לומר לך בן מתיחד עם אמו [קדושין וסנהדרין כ"א], ומזה גופי' מוכח דאין איסורו מחמת עצמו אלא כדי שלא יבא לידי ג"ע. ואל תתמה היכן מצינו סייג מן התורה, דבאמת מצינו כיוצב"ז גם במק"א, היינו גבי איסור חמץ, היינו לפימ"ש התוס' והר"ן בפסחים בטעם איסור בל יראה, שהוא משום דילמא אתי למיכל מיני':

ומדאתן עלה נ"ל לומר, ומינה, דכי היכי גבי חמץ לרבנן, אם לא בדק לפני המועד, בודק בתוך המועד, ולא גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' בשעת בדיקה, וטעמייהו משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו, כדאמר בגמרא שם ופסחים י"א ה"נ גבי סוטה י"ל כן, אם באמת אין כונתה ביחוד זה אלא כדי להפקד מבעלה אז לא חיישינן שמא תבא ע"י סתירה זו לידי טומאה, דהיא עצמה מחזרת להפקד מבעלה, ואם תטמא הלא תאסר ע"י טומאה זו על בעלה עולמית. ולפי"ז אולי י"ל, דהיכי דאיהי ידעה בנפשה דכל עצמה של סתירה זו היא רק כדי להפקד מבעלה, אז באמת אין עלי' איסור סתירה מה"ת, מדאין יחוד כזה עלול להביא לידי גלוי ערוה. וקמי שמיא גליא. אלא דמ"מ, אעפ"י דאיסור יחוד ממש אולי אין כאן, אך סו"ס גם צניעות אין כאן, שתהי' כונתה איך שתהי', סו"ס אין זה מדרך הצנועות להתיחד עם אדם זר. ומעתה ניחא שפיר מ"ש שם רש"י ז"ל במתק לשונו וזו שלא נסתרה "בשביל שהיא צנועה תפסיד, דבכהא"ג שאין שם איסור יחוד ממש, אה"נ דיש לחוש "שמא יסתרו כל העקרות'" ורק "הצנועות" ימנעו מזה, ועכ"פ אינו מן הדין שבשביל צניעותן יפסידו:

אלא דאכתי קשה מהא דחנה, דאפילו אי משום צניעות לחוד, אטו חנה לאו צניעות היתה בה ד

והנה בהך שאמרו בירושלמי דמקנא לה משנים ביחד, יש לי לחקור באם נסתרה לבתר קנויו עם שנים ביחד, אם עוברת בזה על איסור יחוד של תורה, דלכא' הסברא נותנת דאעפ"י דסתמא אין בשנים איסור יחוד של תורה (עכ"פ בשני כשרים), מ"מ בשקנא לה בעלה, ומדחזינן דיוכל לקנאות, ובקפידא דבעל תלי רחמנא, עד שהיא שותה ע"י קו"ס כזה, ש"מ דקנוי דבעל משוי ליחוד דשנים כיחוד דחד. **(ולאח"ז מצאתי בס' שו"ת של כ' אבא הגאון זצ"ל שכ' ע"מ שתמה המ"ל על הרמב"ם, שהכריע דמקנא לה אפי' מבנה ומאבי' (אעפ"י דבירושלמי הוא שנוי במחלקת) וכ' אבא ז"ל דרמב"ם לשיטתי', דס"ל דכל יחוד דא"א אינו אלא דרבנן, ואעפי"כ סתירה דאחר קנוי הא ודאי דאוריתא, וע"כ דקפידותו של בעל משוי לה איסור מה"ת, וא"כ י"ל דה"ה אפי' מבנה ומאבי', דהא מה"ת אין נ"מ, דבלא קנוי אף עם אחר מותרת להתיחד, אלא דקפידותו של בעל משוי לה איסור תורה, וכ"ז לרמב"ם, ומשו"ה כ' הרמב"ם דאפי' מבנה ומאבי'. משא"כ לתוס' ורא"ש. עכ"ל אבא ז"ל בתשובתו. והנלענ"ד כתבתי:)** אלא דלפי"ז הי' צריך לומר דה"ה בשקנא לה ממי שאינו מוזהרת עמו על היחוד, כגון מאבי' ומבנה (דג"כ בידו לקנא לה מהם) אז אם נסתרה עם א' מהם לבתר קנוי, ג"כ עבדה איסורא, דקפידא דבעל משוי לי' איסור יחוד ממש, דהא ר' יודן שבירושלמי דלעיל תלי הא דמקנא לה עפ"י שנים בהא דמקנא לה מאבי' ומבנה), כך היתה הסברא נותנת, אך לא כן מצאתי בירושלמי [פ"א דסוטה ה"א] וז"ל הירושלמי שם:

ר"י ברי"א מקנא לה עפ"י עצמו ומקנא לה עפ"י שנים וכו' א"כ אין לדבר סוף, הכל ממנו (כלומר אם כדבריך שמקנא לה עפ"י עצמו, א"כ יהי' הכל תלוי בבעלה, וכשיכעוס עלי' יוציאנה ע"י תחבולה זו, ע' בק"ע שם.) א"ר יוסי מה טיבה להסתר, לא הכל ממנו, (כלומר ר"י בר"י משיב ע"ד חכמים, שאין הכל ממנו, דהא איהי עשתה שלא כהוגן, ומי הכריחה להסתר), אתיי' כמאן דמר מקנא לה מאבי' ומבנה, הכל ממנו, אין תימא מה טיבה להסתר, התורה התירה להסתר, דמר ר"י משום רשב"י כי יסיתך אחיך בן אמך כו'. עכ"ל ד' הירושלמי שם. הרי מפורש יוצא מד' הירושלמי הללו, דהיכי דלית איסור יחוד מדינא אז אפילו לבתר קנוי הוי היתר גמור, דאל"כ מאי ראי' מייתי הירושלמי מהא דכי יסיתך, הא קרא בסתמא מיירי ולא בשקנא לה בעלה אלא דאעפי"כ גזה"כ היא דמשום קפידא דבעל חשיב קנוי, ומשקה לה על ידי סתירה זו. ומהא דאבי' ובנה נשמע ג"כ למי שקנא לה משנים, דהא בירושלמי מדמי להו להדדי, וכדאמרן:

ועפ"י הנחה זו מה נעים לפרש דקדוק לשון הש"ס ברכות ל"א גבי חנה. "אם ראה מוטב ואם לאו אלך אסתר בפני אלקנה בעלי", והך "בפני אלקנה בעלי" אין לו שום מובן לכאורה, דאטו סתירה בפני בעל בעינן, (וערש"י שם, וכמדומה שבא ליישב דאסתירה דקודם קנוי קאי, כדי שעי"ז יחשדנה בעלה ויקנא לה, וג"ז דוחק) ולדברינו ניחא שפיר, דח"ו שתעבור חנה אאיסור יחוד ובפרט דאיהי אפו"ר לא מיפקדא, ולאלקנה בעלה הא הויין לו בני מפנינה אשתו, ואפי' לפי"מ שחדשנו לעיל, דהיכי דכל כונתה של סתירה זו אינה אלא כדי להפקד מבעלה אולי אין בו איסור תורה (וכמו שלמדנוהו לעיל מהא דפסחים י"א), עכ"פ הא הוכחנו לעיל מדברי רש"י דמ"מ לאו דרך צניעות היא זו, וח"ו לחנה להתרפא בכמו אלה, אבל לענ"ד חנה הכי קאמרה, אם תראה מוטב, ואם לאו אלך ואסתר "בפני אלקנה בעלי", כלומר סתירה שאינה אסורה מן הדין, אפילו לבתר קנוי, אלא שמ"מ חשיבה סתירה לגבי "אלקנה בעלה", היינו שיקנא לה משנים ביחד, ותסתר עם שניהם בב"א, ובכהא"ג אפילו משום חסרון צניעות ליכא אלא דאעפי"כ מכיון דבקפידא דבעל תליא, כבר יוכל אלקנה בעלה להשקותה ע"י סתירה זו, וממילא שתנקה ותזרע זרע:

ומעתה מיושב שפיר עובדא דחנה, ולא נצטרך לכל הדוחק שנדחק בזה הגאון בעל פנ"י ז"ל, ולפי דרכנו למדנו שמכאן ראי' מן הבבלי לשני דברים מחודשים שבירושלמי, חדא למ"ש הרמב"ם דמקנא לה אפי' משנים ביחד, ועוד למ"ש הירושלמי דבמקום שאין איסור יחוד מה"ת (כגון מאבי' ובנה, או בקנא לה משנים) אז נהי דמשקה לה עפי"ז, משום קפידא דבעל, אעפי"כ לא משוי לי' תרי כחד למיהוי בי' איסור יחוד. **(ובעיקרא דהך סברא שחדשנו, דבנסתרה כדי להבנות מבעלה אולי אין בו איסור יחוד של תורה, אם תצדק הנחה זו, אז נלענ"ד לבאר בזה סוגית הש"ס [סוטה, ז'], ת"ר מן התורה האיש מביא את אשתו, אבל אמרו חכמים מוסרין לו שני ת"ח, א"ר יוסי ק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עלי', סוטה שהיא בלאו לא כש"כ, ר' יהודא אומר מה"ת האיש מביא את אשתו, ר"י היינו ת"ק, א"ב אבל אמרו לו ע"כ:

ולשון זה תמוה מאד, דסו"ס אם מחולק ר' יהודה ע"ד חכמים מן הקצה אל הקצה, א"כ איך נקט ר"י אותו הלשון ממש שנקטו חכמים בדבריהם, והא אף ת"ק אמר "מה"ת האיש מביא א"א", כלישנא דר"י;

ונהירנא שבילדותי אמרתי לתרץ עפימ"ש הטו"ז ביו"ד סי' קי"ז דא"א לחכמים לגזור בדבר שהתירה תורה בפירוש, וא"כ י"ל דזהו מה שמדייק ר' יהודה בלשונו, "מן התורה האיש מביא את אשתו", כלומר, וא"כ תו א"א לחכמים לאסור מה שהתירה תורה בפירוש, וניחא שפיר מ"ש "א"ב אבל אמרו חכמים", ר"ל דבמקום היתר תורה מפורש תו לא יתכן הא "דאמרו חכמים", שוב לאח"ז רב מצאתי הערה קצרה בש"ס ווילנא בהגהות הגרי"ב ז"ל שכ' וז"ל "מכאן קשה למ"ש הטו"ז סי' קי"ז וצ"ע". ע"כ. וברור שנתכוין ברמז זה למה שכתבתי אלא דלפי"ז הי' צ"ל דהא דטו"ז היא פלוגתא דר"י וחכמים. ואולם עכשיו נלענ"ד דלא דמי כלל להא דטו"ז יו"ד שם, ולק"מ משם, דבשלמא אלו גזרו חכמים שלא יביא הבעל אותה, אז הוי דמי שפיר לנידון הטו"ז, דהוא נגד היתר תורה מפורש, אבל הם אמרו רק דלבר מבעל מוסרין לו עוד שני ת"ח בדרך משום יחוד, ובהא הא לא אמרה תורה ולא מידי, ויש כח ביד חכמים לגזור, וממש דומה לזה כתב בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ק"ט לענין לא תבשל גדי עיי"ש:)** [ואח"ז רב הראו לי בשו"ת חת"ס חאה"ע סי' ק"ב שהעיר בקצרה דחנה אולי עם שנים נסתרה. יעויי"ש]:

והנה הרמב"ם כ' בפ"ג מה"ס ה' כ"ג דאם הי' לה רק ע"א במדה"י אינו מעכב בדיקת המים, ומדברי התוס' [סוטה, ו'.] לא משמע כן, וע' במ"ל שם שפלפל בד' התוס', ובמסקנא הוכיח שגם דעת התוס' כרמב"ם, דאין ע"א מועיל אלא כשבא והעיד מקמי שתיי' יעויי"ש:

וראיתי בס' מנ"ח שהוכיח כד' המ"ל, דאלת"ה א"כ א"א כלל לבדיקת סוטה, דהא ודאי מדע"א נאמן בסוטה ואפילו עבד ושפחה, ה"ה גם בע"ד עצמו, ולפי"ז תקשי האיך משכחת כלל בדיקת סוטה ע"י מי המאררים, הא הבועל יודע, וא"כ איכא תמיד ע"א שנטמאה, ועכצ"ל דע"א במדה"י אינו מעכב בדיקת המים. עכת"ד המנ"ח, עיי"ש שהאריך בראי' זו. ולענ"ד במחכ"ת יש להשיב על דבריו, דהתורה אמרה ועד אין בה, ומנה דרשינן דאם יש לה עדים אפי' במדה"י אין המים בודקין, וגזה"כ היא דכל שיש בה עד, ואפילו בשאינו מעיד, אלא בשראוי להעיד, אין המים בודקין, ומדעדות סוטה הכל כשרין לה, א"כ אפי' עבד ושפחה כשיודעין בה אין המים בודקין, וכל זה במי שמקרי "עד" עכ"פ, אך לא בבע"ד עצמו, דהא אמרו ז"ל [מכות ז'] אלא מעתה הרוג יציל נרבע יציל כו' א"ת יקום דבר, במקיימי דבר ולא בעושי דבר, הרי להדיא דעושה דבר אינו בגדר "עד" כלל, ואפילו בגדר עד פסול אינו:

ואפילו אי נימא דכשבא מי שקנא לה ממנו והעיד שזנתה עמו ה"ז נאמן, אין זה אלא מטעם מ"ש הרשב"א ז"ל, היינו דאמרינן פלגינן דבורא, שבאמת עם אחר זנתה (וכבר הזכרנו למעלה שגם על גוף ד' הרשב"א הקשו האחרונים ז"ל לשאול), אך עכ"פ אותו האיש שבאמת זנה עמה, ודאי שאינו אפילו בגדר עד פסול, אלא "עושה דבר" מקרי, ולא בגללו תעוכב בדיקת המים. (ולעבד ושפחה בלא"ה לא דמי' כלל, דהתם עכ"פ הוי ראוי להעיד, והוי בגדר מ"ש רב ששת שם יש לה עדים במדה"י וכו', משא"כ בבע"ד עצמו שכ"ז שאינו מעיד ל"ש בי' א"א מע"ר, ולא פלגינן דבורא, אפילו לרשב"א, וממילא דאינו עד כלל). ובזה אזדא ראיית המנ"ח):

**(שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מ"ת חאה"ע סי' קס"א דפשיט לי' ג"כ דרק בעד הראוי להעיד)**

**(ואולם בסגנון ההנחה שהנחנו למעלה יתבאר לנו שפיר ענין מחלקותם של ר"י ורבנן באופן אחר, די"ל דר"י הכי קאמר להו לרבנן "מן התורה האיש מביא את אשתו", כלומר שאלמלי הי' מקום לחוש שמא יבא עלי' בדרך, אז היתה התורה אוסרתו (כמו שאסרה למשל יחוד דא"א שמא יבא לידי גלוי ערוה, כל' הרמב"ם ז"ל) אבל באמת אין ביחוד הבעל עם סוטתו, כשהוא מביאה אל הכהן להשקותה, שום מקום לחשש זה, דהוא עצמו מחזר אחרי' לבודקה, ואיך ניחוש שיבא עלי' באותו פרק, והלא ע"י בדיקה זו הוא גורם שלא תועיל הבדיקה כלום, דהא כשאין הבעל מנוקה מעון אין המים בודקין והלא בסוטה ודאית איתא בלא"ה בירושלמי דמותר להתיחד עמו, לפי שהיא מזוהמת עליו [פ"ח דגטין, ה"ט,] ונהי דבסוטת ספק, היינו קודם בדיקת המים לא סמכינן ע"ז, אך עכ"פ בשעה שהוא מביאה אל הכהן להשקותה, ודאי הסברא נותנת דא"א טורח בדבר ומפסידו, ומשהוא עצמו מחזר עלי' לבודקה, אז עכ"פ בשעת מעשה אינו חשוד לחבל את מעשיו:

כך הי' אפשר להטעים סגנון תשובת ר' יהודה לחכמים. אלא דלפי"ז שיטה מוחלפת נחזה כאן, דהתם בפסחים י"א לר' יהודה אין בודקין לאחר המועד, דילמא אתי למיכל, וחכמים השיבו לו הוא עצמו מחזר עלי' לשורפה, הרי דלר"י לית לי' הך סברא דהוא עצמו וכו', וכאן שמעינן להיפך, דר"י סביר דמותר בעלה להתיחד עמה (ולפי הסברתנו הוא משום דהוא עצמו מחזר עלי' לבודקה, ל"ת שמא יבא עלי') וחכמים דר"י אוסרין, ולא סמכי אסברא דהוא עצמו מחזר עלי' (ובמקום אחר הארכתי בזה וישבתי סתירה זו):

איברא דלענין גוף הסברא שחדשנו יש מקום לבעל דין לחלוק, דאולי אין הנושאים שוים, דהתם בבדיקת חמץ החשש הוא למכשול דשוגג, דילמא אתי למיכל מחמת שכחה (כדמ' מסוגיא דשם), ואהא שפיר אמרינן דמדהוא עצמו מחזר לא אתי למישכח, אך הכא, גבי יחוד וגבי הבאה דבעל, החשש הוא שמא יתקפנו יצרו ויעבור במזיד, ולענין זה אולי ל"מ כלל הך סברא דהוא עצמו מחזר, דסו"ס אין אפוטרפוס לעריות. וצ"ע בכ"ז:)**

ברם עפ"י הדברים הנ"ל ינעם לנו לפרש ד' המדרש תנחומא המובא בראש מאמרנו זה:

דהנה כבר הזכרנו למעלה מה דיש לדקדק בד' הירושלמי שר' יודן אמר מקנא לה משנים, ור' יוסי אמר מקנא לה אפילו ממאה, ומה הוסיף ר' יוסי ע"ד ר' יודן, מה לי תרי מה לי מאה, ועי"ז הוכחנו לפרש ד' הירושלמי בדרך חדשה, דבאמת דברי ר' יוסי ענין אחר הם, ולא להוסיף בא אהא דר' יידן, ותירצנו בזה מה שהביא הרמב"ם ז"ל ד' ר' יודן דמקנא לה משנים, וד' ר' יוסי דאפילו ממאה השמיט לגמרי. ע' בדברינו למעלה. ואולם אחר העיון נלענ"ד, דאפילו אם נפרש כמו שפי' בפ"מ ובקה"ע, ג"כ יש למצא נ"מ רבתי בין הא דר' יודן להא דר' יוסי, וגם השמטת הרמב"ם ז"ל תתבאר לנו אל נכון:

דהנה לכאורה יש להקשות ע"ד הירושלמי ק' עצומה, איך ס"ד למימר דמקנא לה משנים (או אפי' ממאה) הא עכ"פ שיעור סתירה אחד הוא, וא"כ אפילו אם נטמאה, רק עם אחד נטמאה, והשני אשר עמו הוא עד בדבר (ואפילו עד כשר נמי הוי, דהא אפילו אאיסור יחוד לא עבר, וכמו שהוכחנו לעיל מד' הירושלמי ריש סוטה) והוי ממקיימי דבר ולא מעושי דבר, אלא דאנן לא ידעינן לי', אבל קמי שמיא גליא וא"כ לא גרע מיש לה עד במדה"י, דהא קמי שמיא גליא דיש שם עד כשר, ואיך יבדקוה המים. ומתחילה הייתי סבור לומר דבאמת הך מימרא דרב ששת, דיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין, לאו סתמא היא, דהא רב יוסף וגם רב פליגי עלי' בש"ס דילן, ובירושלמי בפרקין קמא לא נמצא חדוש זה כלל, ואולי כר' יוסף ורב ס"ל לירושלמי דעדים במדה"י לאו כלום הוא:

שוב ראיתי כי לא כן הוא, דנהי דבמקומו בפרקין אמתניתין דואלו אסורות לא נמצא בירושלמי דבר לענין עדים במדה"י, אך להלן בפ"ג ה"ה איתא שם, א"ר יצחק כן אנן קיימין, כששתת ולא בדקוה המים, שלא תאמר עדי שקר הם. ועיי"ש בפ"מ ובק"ע שפירשוהו משום עדים במדה"י, ולפי"ז נראה להיפך דלירושלמי אין שום חולק אהך דינא דר' ששת, וא"כ הדר קשה מה שהקשינו, איך משכחת לה להך דינא שיקנא לה מהרבה בנ"א, והא שיעור סתירה אחד הוא, ואם נטמאה רק עם אחד נטמאה, והויין לה אידך כעדים במדה"י שאין המים בודקין:

איברא דלפימ"ש התוס' [סוטה ו' ד"ה ושבאו] מספקא לי' לרבי כו' ורב ששת דאמר יש לה עדים, דוקא נקט עדים, ולא ע"א כו', א"כ לר' יודן שבירושלמי, דאמר מקנא לה משנים, לק"מ מה שהקשינו, דאם נטמאה עם אחד, הא לא פש לן אלא ע"א, ובע"א במדה"י הא אמרן דאינו מעכב בדיקת המים. אלא דאי תקשי אהא דר' יוסי תקשי, דאמר שם בירושלמי אפילו הן מאה, ואיך יקנא לה ממאה, והא הצ"ט הנותרים הויין לה כעדים במדה"י, שאין המים בודקין, ועכצ"ל דבאמת כשם שדינו של ר' ששת בש"ס דילן במחלקת הוא שנוי, ורב ור' יוסף פליגי עלי', כך גם בירושלמי אף דבפ"ג סתים לה, מ"מ כאן בפ"ק תלי לה במחלקת, היינו לר' יודן כרב ששת ס"ל, דעדים במדה"י אין המים בודקין, וכדמספקא לי' לרבי שבתוס' שם, דעדים דוקא ולא ע"א, וע"כ דקדק ואמר מקנא לה "משנים", דוקא משנים, דבכהא"ג לא פש אלא ע"א, ושפיר בדקי לה מיא, אך ר' יוסי שבירושלמי אפשר דכר' יוסף ס"ל דאפילו שני עדים במדה"י לא מעלה ולא מוריד, וזהמ"ש **(אין המים בודקין, ותירץ בזה ק' המ"ל שהקשה על התוס' מהא דהכל מודים בעד סוטה. וכן כ' בס' אבני מלואים. ואמנם נלענ"ד דאפילו אי נימא כמו דמשמע מד' המ"ל דאפי' באינו ראוי להעיד, מ"מ ברור הוא שאף המ"ל לא קאמר אלא היכי דבשעת ראיי' הוי עכ"פ ראוי להעיד, אלא דנתקלקל אח"כ עי"מ שכפר יעויי"ש, משא"כ בנ"ד, שמשעת ראיי' לא הי' ראוי להעיד, אע"ג דקמי שמיא גליא, מ"מ ודאי דתו ל"ח עד במדה"י, וז"פ לענ"ד:)** ר' יוסי "אפילו הן מאה". ולפי"ז רבותא גדולה קמ"ל ר' יוסי בהך "אפילו" שהוסיף, היינו דאע"ג דהוי כאלו יש לה הרבה עדים במדה"י (דהא הצ"ט הנותרים ידעי בה אם נטמאה) מ"מ אין זה מעכב הבדיקה, ומיושב מה שדייקנו בזה למעלה:

אלא דלפי"ז נצטרך לומר דהא דרב ששת שבבבלי, גם בירושלמי במחלקת היא שנוי', וכבר הזכרנו לעיל דלהלן בירושלמי בפ"ג לא משמע הכי, דהתם מיסתם לה סתים לדינא דרב ששת. אבל שבתי וראיתי דגם זה אינו מוכרח, דלעולם י"ל דר' יודן ור' יוסי לעולם כרב ששת ס"ל, דאטו אינהו להשקותה אמרו, הם אמרו רק דמקנא לה משנים או ממאה, ואולי כהדא דמשנתנו סוף פ"ד דסוטה ואלו שבי"ד מקנין לה כו' לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה, ה"נ במקנא לה מהרבה בנ"א לעולם י"ל דאין משקין עפ"י קנוי זה, משום דהו"ל כאלו יש עדים במדה"י וכדאמרן, אלא דמקנא לה לאוסרה ולהפסידה מכתובתה. (והא דלא חשיב לה במתניתן דואלו לא שותות [סוטה כ"ד, א'] זה לק"מ, דהא טובי נמי איכא דלא חשיב, כגון סומא וחיגרת וגידמת דלהלן כ"ז ע"א):

ומדאתן להכא מה נעים בזה לישב שיטת הרמב"ם ז"ל, מהא שהשמיט לד' ר' יוסי שבירושלמי, דהן אמת שבירושלמי גופי' גבי הא דמקנין לה משנים לא נאמר כלום לענין להשקותה, אך ברמב"ם פ"ק שם איתא להדיא "עד שתשתה", ואיהו פסק להדיא כרב ששת, דעדים במדה"י אין המים בודקין [ע' רמב"ם שם פ"ג ה' כ"ג] וא"כ לדידי' בודאי תקשי, איך אמר קנא לה על שנים כאחד כו' עד "שתשתה" עפ"י קנוי', הא הו"ל כיש לה עדים במדה"י, ואולם באמת י"ל דלרמב"ם לשיטתי' ניחא, דהא איהו פסק להדיא בפ"ג שם דדוקא שני עדים במדה"י מעכבין הבדיקה (ודלא כמסקנת התוס', ע' במ"ל שם) א"כ במקנא לה משנים כאחד, נהי דהשני שלא נטמא עמה יודע בה, ועד כשר נמי הוי וכדאמרן, מ"מ סו"ס לא הוי אלא ע"א, ולרמב"ם בע"א במדה"י המים בודקין. ומעתה ניחא שפיר מה שהשמיט הרמב"ם לרבותא דר' יוסי "דאפילו ממאה", (ואפי' לפי פירושו של הפ"מ וק"ע), דבשלמא בשנים, לא פש אלא ע"א, וע"א במדה"י לשיטת הרמב"ם אינו מעכב וכדאמרן, אך איך יאמר ממאה ולפי שיטתו שהיא שותה ע"י קנוי זה, ולפי שיטתו דכר' ששת ס"ל) והא הצ"ט הנותרים דידעי בה הויין לה כעדים במדה"י שאין המים בודקין אותה:

אחרי כל אלה נלענ"ד דהישוב היותר נכון על קושיתנו לשיטת הירושלמי מהא דעדים במדה"י נוכל ללמוד מדברי רבותינו שבמדרש תנחומא, דהנה אמת נכון מה שאמרנו למעלה בסתירת ד' המנ"ח, דזה שקנא לה ממנו, אעפ"י שיודע בה בודאי, מ"מ א"א שבשבילו תעוכב בדיקת המים, שהתורה אמרה ועד אין בה, וזה עושה דבר מקרי ולא ממקיימי דבר, וגרע מעבד ושפחה, אלא שאמרנו דעכ"פ בקנא לה ממאה, הא הצ"ט הנותרים הויין בגדר מקיימי דבר, אבל באמת יש למישדי נרגא גם בזה, דנהי שלאח"כ, לאחר שנטמאה עם האחד מהם יצאו האחרים שבהם מגדר עושי דבר, ברם י"ל דאנן מקיימי דבר מתחילה ועד סוף בעינן, והא אלו כלם למן הרגע שנכנסו עמה לבית הסתר ועד קום זמן שיעור סתירה היו הכל נכנסין בגדר עושי דבר, דהא קנא לה מכולם, וא"כ בכל שעת סתירה עכ"פ עד שהוברר מי שנטמאה עמו לא הי' אף על אחד מהם שם עד. ואפשר שלכך נתכונו רבותינו ז"ל במדרש המובא למעלה:

ועד אין בה (מזה למד ר' ששת דינו דיש לה עדים במדה"י שאין המים בודקין, ומזה תסתער הק' על הירושלמי, א"כ איך יקנא לה אפילו ממאה, וכדי להשמר מזה אמרו) אין בה עכשיו (כלומר בשעת סתירה) אעפ"י שיש לה לאחר זמן כלומר לאחר שיעור סתירה, דאז כל השאר עדים המה, אעפי"כ אנן מקיימי דבר מתחילה ועד סוף בעינן, וזה שאינו בגדר עד עכשיו תו לא יועיל מה שיחול עליו גדר עד "לאחר זמן":

פירות הנושרין ממאמרנו זה:

הוכחנו דפירוש הפ"מ והק"ע בירושלמי ריש סוטה מוקשה ודחוק. הבאנו מה שחדש הגאון מנ"ח בישוב שיטת הרשב"א דיכול לקנא לה מכל העולם, והעלינו דלפי דבריו ולשיטת הרמב"ן פ' התקבל תהי' אשה זו (באם לא נתברר עם מי נסתרה וכציורו של המנ"ח) אסורה על כל העולם, אלא דאעפי"כ לא יופסל העד שיעיד בה משום נוגע. הוכחנו סתירת חדושו של הג' מנ"ח. העלינו פירוש חדש בד' הירושלמי ריש סוטה הנ"ל וישבנו עפי"ז השמטת הרמב"ם ז"ל. הבאנו סמוכין מש"ס דילן לשיטת הרמב"ם ז"ל עפ"י הירושלמי דמקנא לה על שנים כאחד בארנו על נכון שיטות ר"י ור' עקיבא בהא דאם היתה עקרה נפקדת דתרוייהו לשיטתייהו אזלי. וגם בחלוף הגרסאות בזה (מש"ס ברכות ל"א וסוטה כ"ו) הוכחנו. דגירסת ש"ס ברכות היא הנכונה. אהא דא"כ יסתרו כל העקרות העלינו דבר חדש דאין בכהא"ג איסור יחוד מה"ת, וכעין מ"ש בפסחים י"א הוא עצמו מחזר אחרי' וכו'. חקרנו במקנא לה ע"י שנים אם יש בכהא"ג איסור יחוד והוכחנו מירושלמי להתירא. ובזה ישבנו דברי חנה אלך ואסתר "בפני אלקנה בעלי". (ובהערה בארנו בזה היטב מחלקותם של חכמים ור"י בסוטה ז' אהא דמוסרין לו ב' ת"ח.) הארכנו בשיטת הרמב"ם והמ"ל בהא דע"א במדה"י אי המים בודקין, והוכחנו סתירת חידושו של הגאון מנ"ח בענין זה. הקשינו ק' עצומה על עצם הדין שבירושלמי דמקנא לה ע"י שנים, הוכחנו עפ"י ק' זו דיש נ"מ רבתי לדינא אם משנים ואם ממאה, וישבנו בזה שנוי הלשונות שבירושלמי ושברמב"ם:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה