אור ברסלב
המדרש והמעשה במדבר פרשת במדבר - ב

המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת במדבר - ב

פרשת במדבר - א

לענין אי תלמוד גדול או מעשה גדול, ובענין חיוב ברה"ת וחיוב שבת של נשים

אלה תולדות אהרן ומשה וגו', ואלה שמות בני אהרן וגו'. וימותו נדב ואביהו וגו' ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר וגו':

הנה בכל מקום שבתורה קדם משה לאהרן, וכאן הקדים אהרן למשה, זה יתפרש לענ"ד בפשיטות עפימ"ש רש"י ז"ל [והוא מש"ס סנהדרין י"ט, ב'.] שאעפ"י שלא הזכיר כאן אלא תולדותיו של אהרן, מ"מ קרי להו ג"כ תולדות משה, ללמדך שכל המלמד את בן חברו תורה מעעה"כ כאילו ילדו, עכ"ד, והנה ידוע דכ"מ שאמרו חכמים "כאלו", איננו דומה ממש, דמי נתלה במי, קטן בגדול, (וכיוצב"ז בפ"ג דב"מ "כשבויים, ולא שבויים ממש", וכהנה רבות). נמצא לפי"ז דאעפ"י שהתיחשו תולדותיו של אהרן גם למשה, מ"מ לא הרי יחושם לאהרן, שהי' מולידם ממש, כיחושם למשה שלא עשה אלא שלמדם, ומובן איפא מה שבמקום הזה הקדים הכתוב את אהרן והעמיד את משה אחריו:

ועדיין אין אנו יודעין סמיכות ענין זה למקרא שבא אחריו אבל בא ואראך שהענינים קרובים מאד ושייכים זב"ז:

הנה חז"ל אמרו [ע' פסיקתא הובא בילקוט שמיני מ"מ מתו נדב ואביהו לפי שלא נשאו להם נשים שנאמר וימותו נו"א ובנים לא היו להם, ומעודי הייתי תמה הלא מצינו בבן עזאי דלא נסיב ואמר נפשי חשקה בתורה [יבמות, ס"ג] ואיפסק להלכה בשו"ע אה"ע ס"א, ומי גריעי נו"א (שאמרו עליהם חז"ל שהי' שקולים כמשה ואהרן מבן עזאי, ואטו נפשם לא חשקה בתורה ומה חטאו שלא נשאו נשים, וגדולה מזו יש לנו להקשות, והלא מי גדול ממשרע"ה בעצמו, וכשפירש מן האשה (אם שכבר קיים פו"ר, כמבואר ביבמות ס"א) איכפל תנא להשמיענו שעשה זאת מדעתו, אלא שאח"כ הסכים הקב"ה על ידו, ומאי כולי האי, תיפוק לי' דהא משה ודאי "חשקה נפשו בתורה", וא"כ הלא ההיתר שלו מבואר מעצמו:

ונלענ"ד דבאמת על גוף מילתא דא דבן עזאי יש להקשות לכאורה הלא כלל גדול הוא בידינו שאין לך מצוה עוברת שנדחית מפני תלמוד תורה, [ע' מג"א או"ח סי' תרפ"ז] ומאי מהני מה שנפשו חשקה בתורה?

ואמנם מצינו דשאני מצוה זו דפו"ר, שאין בי"ד כופין עליו, וכמו"ש הראשונים בטעמו של דבר עפימ"ש ז"ל [ב"ב ס'.] משחרב ביהמ"ק בדין הי' שנגזור ע"ע שלא לישא ושלא להוליד בנים אלא כו' שאין הצבור יכול לעמוד בה, וממילא דמסתייע מיהות שלא לכוף עלי' ופ' ב"י בשם המרדכי וי"ל דהיינו גם טעמו של בן עזאי, דמסתייע מיהות שתדחה מ"ע זו למי שנפשו חשקה בתורה:

ומעתה לק"מ מהא דנו"א ודמשרע"ה, דמידי הוא טעמא אלא משום חרבן ביהמ"ק ואבלות ירושלים, משא"כ בימיו של נו"א, ימי בנינו של המשכן, שעליהם אז"ל שלא היתה שמחה להקב"ה כבימים ההם, בודאי שאז הדרינן לכללא דאין לך מצוה עוברת שנדחית מפני ת"ת, וע"כ משעברו ולא נשאו להם נשים, נענשו, וגם משרע"ה בעצמו כשפירש מן האשה לעזו עלי' אהרן ומרים, עד שבא הקב"ה והסכים על ידו:

רמז לענין זה יש למצא לפי דעתי בסמיכות המקראות שבפרשת היום, כי הנה עונש שמענו בפרשה זו על נו"א, דמשו"ה מתו לפי "שבנים לא היו להם", היינו מה שלא נשאו נשים ואמנם התנצלות גדולה היתה להם לנו"א, דאטו מי גריעי מבן עזאי שנפשו חשקה בתורה, וכדי לרמז לנו דאין זה תירוץ מספיק ודבאמת גדולה פו"ר יותר מת"ת (דאין לך מצוה עוברת וכו') הקדימה תורה ואמרה אלה תולדות אהרן ומשה וגו', כאן קדם אהרן למשה, ללמדך דאעפ"י שכל המלמד את ב"ח תורה מעעה"כ כאלו ילדו, מ"מ אין זה דומה ממש, דגדולה מ"ע עוברת יותר מת"ת, וממילא דגדול המולידו יותר מן המלמדו, ומשו"ה ע"י חשק נפשם בתורה לא פלטו נו"א מן העונש, ובן עזאי שאני, דאחר חרבן הי', ורק אז ירדה מ"ע ממדרגתה קצת, וכמו"ש בדין הי' שנגזור ע"ע וכו'. וכמו"ש המרדכי לענין מניעות הכפיי' על מ"ע זו בזה"ז. והבן:

ומדי עסקנו בהלכה זו נבאר בה כאן פרטים אחדים:

הנה כבר הזכרנו לעיל מה שיש מן התימא על שיטת בן עזאי (שהי' אומר "נפשי חשקה בתורה") מן הכלל הגדול שבידנו דאין לך מצוה עוברת שהיא נדחית מפני ת"ת, ולכאורה הי' נלענ"ד לומר דבן עזאי לשיטתו, ונקדים בזה דברי המשנה רפ"ב דסוכה, א"ר גמליאל ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך הוא ישן תחת המטה, והוא תמוה לכאורה, מה זו הפלגה שהפליג ר"ג את טבי, ואטו כל מאן דידע דעבדים פטורים מן הסוכה ת"ת קרי לי' ר' גמליאל?

ונלענ"ד דהנה בתוס' שם הביאו ד' הירושלמי סוכה שם וז"ל, מיחלפא שיטתי' דר"ג, תמן אמרית טבי הניח תפלין ולא מיחו בו (כלומר וכאן מיחו בו מלקיים מצות סוכה בהיותו פטור הימנה) אלא שלא לדחוק רגלי חכמים:

הי' לו לישן חוץ לסוכה; אלא לשמוע דברי חכמים. עכ"ד הירושלמי. ולכאורה קשה ע"ז ממימרא אחריתא שבירושלמי, דאיתא שם ר' יהודא אומר נוהגין היינו לישן תחת המטה בסוכה בפני הזקנים, ולא אמרו לנו דבר, וע"ז מקשה הירושלמי מיחלפא שיטתי' דר"י, תמן ס"ל לר"י מעשה גדול, והכא את אמרית הכין, לפי' דהוי ס"ד דירושלמי דאף לר"י אין הישן תחת המטה יוצא י"ח, ומה שישנו תה"מ בפני הזקנים, היינו דמשום מצות ת"ת בטלו מצות סוכה, ואי אמרית מעשה גדול, א"כ לא לידחי מצות סוכה מפניה) וע"ז מתרץ דלא תידוק מהכא דלעולם ס"ל מעשה גדול, ואעפי"כ הי' ישנים תחת המטה משום דס"ל לר"י לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע (כלומר פליג את"ק, וס"ל דאף מצות סוכה מקיים בישן תה"מ וממילא ניחא אף למ"ד מעשה גדול):

חזינן מיהות מד' הירושלמי הללו, דאי הוי ס"ל לר"י כמ"ד תלמוד גדול ממעשה, אז הוי ניחא לי' (אפילו אי הוי ס"ל לר"י דאתי אהל עראי ומבטל א"ק) לדחות מצות סוכה מפני ת"ת שגדולה הימנה, היכי דא"א לקיים שניהם, כגון שהמקום דחוק ולפי"ז עכצ"ל דגם ר' גמליאל מעשה גדול סבירא לי' (דאל"ה, אפילו אי הוי טבי חייב בסוכה, מ"מ בדין הוא שישן מחוץ כדי שלא לדחוק וכדי לשמוע ד"ח):

ולכאורה יש להוכיח ממקום אחר להיפך:

דהנה הסבר ענין זה, אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, שכבר העירו התוס' על הסתירה בענין זה, בסוף פ"ק דב"ק וסו"פ קמא דקדושין, עכצ"ל דהוא תלוי בזה, אי תכלית הלמוד אינה אלא מה שמביאה לידי מעשה, אז בודאי מעשה גדול הימנו וע' קדושין שם, מי נתלה במי וכו') אך אי יש בלימוד גם תכלית עצמית, לימוד לשם לימוד, לבד מה שמביא לידי מעשה, אז בודאי תלמוד גדול, דהא אית בי' תרתי. ואמנם ידועה שיטת ר' גמליאל [ברכות, כ"ז]. כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס, וע"כ שאין כונתו בתלמיד שלומד שלא ע"מ לעשות, (דבזה כו"ע לא פליגי, שכבר קללו תנא באבות פ"ג למי שחכמתו מרובה ממעשיו, ובודאי דהלומד שלא ע"מ לעשות הכל מודים דנח לו שלא נברא [כבסוף סוטה]) ועכצ"ל דלר' גמליאל אף הלימוד ע"מ לעשות לא יספיק לגמרי, דלימוד לשמה ממש בעינן, היינו לימוד לשם לימוד, ולפי"ז לר' גמליאל ע"כ תלמוד גדול ס"ל, דאית בי' תרתי, וכמו שבארנו, ולפי"ז תקשי לכאורה לר' גמליאל לשיטתי', מה זה שהכריח מעובדא דטבי עבדו שעבדים פטורים מן הסוכה, הא, לפי המסופר בירושלמי שם, מטרתו של טבי היתה לשמוע דברי חכמים, ושלא לדחוק רגלי חכמים, ובכהא"ג הא מבואר התם בירושלמי מעובדא דר' יהודה דאף החייב במצות סוכה רשאי הי' לדחותה מפני ת"ת, אי הוי סבירא לן תלמוד גדול, והא ר' גמליאל באמת תלמוד גדול סבירא לי', וכמו שהוכחנו מדבריו בש"ס ברכות שם, וא"כ בדין הוא שיישן טבי תחת המטה "כדי לשמוע דברי חכמים (היינו לבטל מעשה מפני תלמוד), אפילו אי עבד חייב בסוכה. וא"כ מה הוכיח ר' גמליאל לשיטתי'?

אך באמת זה לק"מ, דעד כאן לא אמר התם בירושלמי אלא לר' יהודה, דאיהו חייב גם בת"ת, משא"כ טבי, שעבד הי', ועבדים פטורים מן הת"ת, דגמר לה לה מאשה, א"כ עכ"פ אצל עבד בודאי שלא תדחה מצות סוכה מפני ת"ת, אלמלי הי' חייב בסוכה אפילו אי תלמוד גדול ואמנם ידוע דבמצות דידהו אף אשה ועבד חייבים בת"ת [ומשו"ה מברכים בה"ת, כבשו"ע או"ח סי' מ"ז], אלא דאעפי"כ אכתי ניחא מה דאמר ר"ג, דהא חיובא דנשי בלמוד דמצות דידהו, בודאי אינו אלא על מנת לעשות, (דמדחייבות רק במצות דידהו ע"כ שאין עצם הלימוד לשם לימוד חובה אצלן כלל, אלא מה שנוגע להן למעשה) וא"כ לנשים ועבדים אף ר"ג יודה שמעשה גדול מתלמוד, דמי נתלה במי, ושפיר הכריח ר"ג מעובדא דטבי דעבדים פטורין מן הסוכה:

**(וכבר הארכתי בענין זה במק"א עמ"ש הצל"ח ברכות [פ"ק, י"א דלמאי דקיי"ל דגם נשים חייבות בבה"ת, א"כ יהי' בזה חומר בנשים מבאנשים, דלאנשים סגי בברכה אחת לכל היום, להיותה מצוה נמשכת כל היום, משא"כ בנשים דעכ"פ בעשה דוהגית בהם ליתנייהו, והוי היה"ד לדידהו, עיי"ש בצל"ח שתמה ע"מ שלא הזכירו הפוסקים חידוש זה. ולענ"ד ד' הצל"ח צ"ע, דודאי אילו היתה מצות ת"ת רק ע"מ לעשות, אז לא הוי אלא הכשר מצוה, ולא הוי שייך בה ברכה כלל, כשם שאין מברכים על עשיית הציצית והסוכה ודומיהן, רק על הלבישה או הישיבה, אלא דבאמת ת"ת שאני דהלימוד עצמו מצוה, וכ"ז בגברי, אך בנשי דעצם חיוב הלמוד לית בהו, דאיתקש לתפלין, ואך הלמוד במצות דידהו אינו אצלן אלא הכשר מצוה לשם ידיעה בלבד, אלא דאעפי"כ מברכות בה"ת, דלא גרע משאר מ"ע שהז"ג שמברכות עליהן, כשמכניסות עצמן לחיובא, א"כ עכ"פ כל עיקר ברכת התורה דנשי אינו אלא מלתא דחיובא דגברי, וממילא דל"ש לחיובינהו עכ"פ יותר מגברי, היינו פ"א בכל יום:)**

**(ובענין זה ראיתי הערה נחמדה בגליון הש"ס של כ' אאמו"ר הגאון זצ"ל ע"ד הש"ס [סוטה, כ"א] ויש זכות תולה ג' שנים, זכות דמאי אילימא זכות דתורה, ומי מיפקדה, אלא זכות דמצוה, מי מיגנא כולי האי, ולכ"ק מאי מקשה בפשיטות אזכות דתורה, מי מיפקדא, והא בלימוד דמצות דידהו עכ"פ מיפקדא, אך באמת הכי פירושו, דמכיון שאף בלימוד דמצות דידהו לא מיפקדי אלא על מנת לעשות, א"כ הדר לא הוי לי' אלא זכות דמצוה ולא זכות דתורה, והיינו מאי דקאמר הש"ס אי זכות דתורה מי מיפקדא, אלא זכות דמצוה כלומר אפילו תימא לתלות בזכות תורה דמצות דידהו מ"מ הא זכות דתורה דידהו גופי' אינו אלא שזכות דמצוה "ומי מיגני כולי האי'. עכ"ד אבא זצ"ל בגליונו:)**

ובזה הבנתי ד' הירושלמי [הובא בתוס' חגיגה ובסוטה, כ"א] אהא דדריש ראב"ע, אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע כו', ומסיים בירושלמי שם דבן עזאי (דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה) דלא כראב"ע. ולכאורה קשה טובי, דאדרבא ראב"ע ובן עזאי אמרו דבר אחד, דהא בן עזאי מסיים בה "כדי שתדע שהזכות תולה", הרי שלבן עזאי אין על הנשים חיוב הלמוד בעצם רק "כדי שתדע", והלא גם ר' אליעזר ב"ע אמר כן, אנשים באים ללמוד, (היינו לאנשים יש תכלית בעצם הלימוד) ונשי באות לשמוע, (שאעפ"י שאין להן הלימוד מ"ע בפני עצמה, מ"מ עכ"פ ישנן "בשמיעה", כלומר בלימוד ע"מ לעשות מצות דידהו). וא"כ מה זה שאמר בירושלמי דבן עזאי דלא כראב"ע

אך לדברינו ניחא מאד, דהא ראב"ע איהו הוא בר פלוגתא דר' גמליאל בברכות כ"ז, ובנשיאותו "אתרבו ספסלי" מדאמר "כלם יכנסו", ולפי באורנו ר"ג וראב"ע בהא פליגי דלר"ג "תלמוד גדול", ואפילו הלומד ע"מ לעשות, אין זה לשמה ממש, ולראב"ע מעשה גדול, דכל עיקר מ"ע דת"ת אינה אלא מפני שמביאה לידי מעשה, ולפי"ז ע"כ אי אפשר לפרש ד' ראב"ע כדאמרן, וע"כ דמה שאמר ראב"ע אנשים באים ללמוד, היינו ג"כ ע"מ לעשות, ומדחילק גם בזה בין גברי לנשי, ש"מ דמה שאמר "נשים באות לשמוע" היינו דאף שמיעה דידהו אינה חובה אלא רשות (ונהי דחייבות במצות דידהו, מ"מ בחובת הלמוד ליתנייהו כלל) וע"כ שפיר אמר הירושלמי דבן עזאי דלא כראב"ע, דהא לבן עזאי עכ"פ הלמוד "כדי שתדע", חובה היא אף לנשי, ומינה דלגברי יש חובה בעצם הלמוד, דתלמוד גדול:

ולראב"ע הא ס"ל מעשה גדול, היינו שעיקר חובת ת"ת דגברי היא ג"כ רק ע"מ לעשות

**(ובגוף הסבר ד' בן עזאי שאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה שתלה החיוב באב ולא בבת עצמה, ומה שאמר כדי שתדע שהזכות תולה ע' בדברינו להלן:)** ומינה דבנשים לדידי' אף לשמוע חיובא ליכא:

חזינן מיהות דלבן עזאי תלמוד גדול, וכבר ראינו מד' הירושלמי סוכה דלמ"ד תלמוד גדול אפשר שתדחה מצות סוכה מפני ת"ת, וה"ה שתדחה מצות פו"ר מפני', וניחא מה דבן עזאי לשיטתו די הי' לו מה שנפשו חשקה בתורה לדחות מ"ע דפו"ר הימנה:

אכן כ"ז לפלפולא, אך אליבא דאמת נראה דכלל זה, שאין לך מצוה עוברת שנדחית מפני ת"ת מוסכם הוא אליבא דכו"ע, ובין למ"ד תלמוד גדול בין למ"ד מעשה גדול) ומצות סוכה שאני, דהא גם הולכי דרכים ושומרי גנים ופרדסים פטורים, וכלל הוא דכל שבכהא"ג הי' יוצא מביתו רשאי לצאת מסוכתו. ואין זה ענין לשאר עשין שבתורה:

גם רחוק הוא לתלות מחלקותן של ראב"ע ובן עזאי בהא אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, כי נראין הדברים שלא יחלוק אדם על זה שמצות ת"ת היא מצוה בעצם, ולא הכשר מצוה לשם ידיעה בלבד, והא דבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה נראה לי לפרש שהוא ענין אתר לגמרי, דהנה גם עצם סגנון לשונו של בן עזאי צריך באור, מה זה שאמר "כדי שתדע שהזכות תולה", וכי זו בלבד היא מה שצריך לנשים לדעת ע"מ לעשות והלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשין שבתורה, וגם בכל מ"ע שלא הז"ג נשי חייבות כגברי, ובן עזאי איכפל כולי האי ולא מצא טעם אחר בהודעת המצות לנשים, אלא בדרך רחוקה ונפלאה כזאת, שאם יקרה מקרה בלתי טהור וישקוה מים המאררים ולא יבדקוה, אז תדע שהזכות תולה ולא תוציא לעז עליהם

אבל באמת נלענ"ד שהדברים מדוקדקים מאד, דהא קרא כתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם, הרי דבכל גוני אין עפ"י ההלכה חיוב לימוד הבנות על האב כלל, א"כ נהי דנשי גופייהו במצות דידהו ודאי חייבות בלימוד עכ"פ כדי לעשות, אך מצוה זו עלה דבת עצמה היא, ולא עלי' דאב רמיא, (וע' בש"ס [נזיר, כ"ב] גבי האב מדיר את בנו בנזיר דגם מצות חנוך רק בבן היא דאיתא, ולא בבת וכאן בא בן עזאי ולימד "שהאב" חייב ללמד את בתו", וקשה חיוב זה לאב מנא לי' ואולם אחת היא מה דמצינו במילי דחנוך הבנות, מה דבאמת אקרקפתי' דאב רמיא בלי ספק, והיא לגדור את בתו מן הזנות, שהרי בפירוש א"ת, את אביה היא מחללת, (וידוע מ"ש חז"ל ארור שזה ילד שזה גדל"), וע' שו"ע או"ח סי' קכ"ח דכהן שהמירה בתו, ישא את כפיו, ואילו זנתה אל ישא את כפיו:

ומעתה בא וראה כמה מדוקדקים ד' בן עזאי, דאיהו לא מיירי בחיובא דת"ת דנשים עצמן (במצות דידהו) אלא בחיובא דאב, שכך אמר חייב אדם ללמד את בתו תורה ויסוד לחיוב זה "דאב", לא מצא בן עזאי בענין אחר, אלא בדבר שיש בו כדי לגדור בתו מן העריות, והיינו מ"ש "כדי שתדע שהזכות תולה", כלומר ולא תוציא לעז על מים המאררים ולא תכשל בדבר עברה. (ומה שלא אמר בן עזאי בפשטות, דחייב ללמדה כדי שתדע איסור עריות, י"ל עפ"י שחידש המהרי"ק דא"א שזינתה באומרת, מותר אסורה לבעלה, דמעלה בו מעל כתיב (מהרי"ק, ש' קס"ח), א"כ עצם האיסור לאשה לא תלי כלל בידיעת האיסור, ויותר ממה שצריך האב להזהירה על ידיעת האיסור, עליו להזהירה שלא תזלזל בידיעת העונש. ודו"ק:)

נחזור לדברינו דאין שום סברא שיחלוק בן עזאי על הכלל דאין לך מצוה עוברת שנדחית מפני ת"ת, ומה דלא נסיב ואמר נפשי חשקה בתורה, עכצ"ל כמו"ש לעיל, עפימ"ש האגודה והמרדכי פ' הבע"י דאין כופין בזה"ז על מ"ע דפו"ר שבדין הי' שנגזור ע"ע שלא לישא נשים וכו', ומסתייע מיהות שלא נכוף בזה"ז, ומדקלישא מ"ע זו בזה"ז דלא למיכף עליהן אף לאינשי דעלמא ע"כ שפיר דן בן עזא דלמי שנפשו חשקה בתורה אפילו חיובא נמי ליכא:

וכל זה בזה"ז, אך בזמנו של משרע"ה ונדב ואביהו, ודאי דלא שני מצוה זו מכל העשין שבתורה, וע"כ יליף ב"ש ביבמות ס"ב שם מהא דמשה דבשני זכרים סגי, דאיל"ה לא הי' פורש מן האשה (אע"ג דודאי אין לך מי שנפשו חשקה בתורה יותר ממשרע"ה) ונו"א עברו ונענשו, וטענת נפשי חשקה בתורה לא פטרה אותם מעונש:

ואולם נלענ"ד דגם כל עיקר התירו דבן עזאי לא הוי ברירא להו לבעלי התלמוד כולי האי, והוא ממה דאיתא בש"ס [סוטה, ד': גבי שיעור סתירה דבן עזאי]. ובן עזאי מי נסיב, כו' אב"ע הוי לו ומתה, ואב"ע סוד ד' ליראיו. ולכא' הא אין שום נ"מ בתרי טעמי הללו, אך נראה ברור, דלישנא קמא לא מסתבר לי' כלל שדחה ב"ע למ"ע דפו"ר מקמי ת"ת ואפי' בזה"ז, אלא "דהוית לי' ומתה", וכלומר והי' לו בנים ממנה ג"כ ורק מעשה דשבת או דבבקר זרע את זרעך שהן מדברי קבלה פטר נפשי, משום שנפשו חשקה בתורה, וללישנא בתרא אף ממ"ע דפו"ר גופה נמי פטור, ומטעמא דאמרן:

והנה בעשה דשבת נחלקו האחרונים אי נשים פטורות או חייבות, ונלענ"ד למימר בה מילתא חדתא:

דאיתא באה"ע [סי' א', שם]. אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה או לישא אשה, ובשו"ע או"ח קנ"ג הביא הרמ"א בשם הריב"ש דה"ה להספקת תלמידים, ולהשיא יתומים, וכתב עלה בחמ"ח שם, דוקא להשיא יתום, דמצווה על פו"ר, ולא להשיא יתומה יעויי"ש, והב"ש חלק עליו משום דעכ"פ אעשה דד"ק דשבת היא ג"כ מצווה, כדמשמע בתוס' ב"ב י"ג, שוב כ' הב"ש דמתוס' חגיגה נראה, דאשבת נמי אינה מצווה, והטו"ז האריך לסתור ד' הב"ש:

ולענ"ד יש להוכיח שיטת רש"י דאשה מצוה אשבת. דהנה בפ' תצא, אקרא דלא ובא ממזר, פירש"י "לא ישא ישראלית", וכן אקרא דלא יבא עמוני פירש ג"כ "לא יש ישראלית", ועל מקרא דלפני' דלא יבא פצוע דכא לא פירש רש"י כלום, וכבר העיר ע"ז בש"ח ותירץ בדוחק גדול:

ובפשטות י"ל עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהא"ב דפצ"ד אסור בממזרת ובמצרית, ולראב"ד הוא מותר בכל פסולי קהל, ולכו"ע ממזר ועמוני מותר בכלן, ע"כ גבי ממזר וגבי עמוני כ' רש"י "לא ישא ישראלית", דהא חוץ לישראלית מותר הוא בכל, אך גבי פצ"ד אולי לא פסיקא לי' לרש"י ע"כ סתם את הדברים:

ואמנם אכתי יש לדקדק דהא בגיורית בודאי פצ"ד מותר אף לרמב"ם, וא"כ אפשר הי' לו לרש"י ז"ל להשמיענו תקנתא אף גבי פצ"ד, היינו לפרש "שלא ישא אלא גיורית", ע"כ נלענ"ד דבאמת אין הדבר כן. דבאמת הי' מקום לאמר דאפילו ממזר ומצרי ועמוני יהי' אסורין אף בגיורית, היינו לא שהם אסורין בה אלא שהיא תהי' אסורה בהם ומצד חיוב דשבת, והוא לשיטת הסוברים דממזר פטור מפו"ר משום דאין תקנה להרבות ממזרים, ומסתברא דה"ה דמשבת נמי פטירי דאין תקנה לישב העולם בפסולין אלא דאעפי"כ נהי דפטירי מ"מ אינהו מותרים בגיורית דהא אין להם עצה אחרת, דהא גם כשישאו שפחה אין הבנים מתיחשים אחריהם, אבל גיורית איך תהי' מותרת בהם והא מיפקדא אשבת ולכשתנשא לממזר או עמוני לא תקיים שבת, כדאמרן, כך הי' אפשר לומר, לכך פירש"י דהאמת אינו היינו דלגבי שבת לא איכפת לן אף בפסולין מדמותרים בה, ורק "ישראלית לא ישא", אבל גיורית ישא והיא תנשא לו, וכ"ז בממזר ועמוני, אך בפצו"ד שאינו מוליד כלל, בכונה לא כ' רש"י ז"ל "דישא ישראלית" דבאמת אף גיורית שראוי' לילד לא ישא, דנהי דאיהו לא מוזהר בה אבל איהי מוזהרת עליו, מדמיפקדא אשבת, והוא אינו ראוי להוליד. מזה נלמד שיטת רש"י דאשה מצווה אשבת:

איך שיהי', הנה עכ"פ מדברי כלם (החמ"ח והטו"ז וב"ש) למדנו שהדבר פשוט להם, דלמכור ס"ת כדי להשיא את מי שאינו מצוה אף אשבת ודאי אסור. ולולא דבריהם ז"ל הי' נלענ"ד כפשטות לשון השו"ע והריב"ש, דאין שום נ"מ בין יתום ליתומה, ואין הדבר תלוי כלל בזה אי מיפקדא אשה אשבת, אי לא, וכמו שנבאר:

דהנה התוס' [גטין, מ"א] דקדקו על לשון המשנה, לישא שפחה אינו יכול כו', והלא לא נברא העולם כו' שנאמר לא לתהו בראה, דלמה שביק תנא מ"ע דפו"ר, ונקט מצות דשבת, שאינה אלא מדברי קבלה עיי"ש בתוס' שהכריחו מזה דעבד אינו מצוה אפו"ר, ואמנם הטו"ז הביא דברי התוס' חגיגה, דעבד מצוה אפו"ר, ולפי"ז הדר קשה, מ"מ שבק מ"ע דפו"ר במשנתנו, עוד הקשו בתוס' גטין שם אעיקרא דהך מילתא, איך כופין לרבו לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו משום מצות שבת דעבד, והא אין אומרין לו לאדם חטא בשביל שיזכה תברך. וקושיא זו תקשי ביותר אהא דאמרו דמוכרין ס"ת כדי להשיא יתום עכ"פ, והא לשיטת הגאון בעל תו"ת דכל מכירת ס"ת יש בה בטול מ"ע, וכי אומרין לו לאדם כו':

ולולא דמסתפינא הוי אמינא דבר חדש, דמשונה מ"ע זו דשבת תכלית שנוי מכל אינך עשין שהן מצות שבגופו, דכלהו אקרקפתא דגברא רמיין וא"א ע"י אחרים ולא ע"י שלית (וכמו שהסביר בזה בתוס' רי"ד כידוע) וה"ה במצות פרו ורבו שהיא ג"כ חובת הגוף בודאי משא"כ מצות שבת הרי לא בא כלל מאמר זה בסגנון צוי לנכח, כחובה שבגוף, אלא נביא הוא דקאמר בדרך הוכחה, דתבל זו לא לתהו בראה, ומסתעף מזה שהכל חייבין לעסוק בישובה להפרותה ולהרבותה, אבל איך שיהי' עסק זה, אם ע"י עצמינו או ע"י אחרים בסובתנו, בכל האופנים לגבי עסק זה מסייע כעושה מעשה ממש דמי, ואינו דומה לשאר מצות שבגופו, דהתם כשמסבב קיום המצוה ע"י אחרים, אז רק נטפל לעושה מצוה יתקרי, ועושה לא יתקרי, ורק שכר מסייע בידו, משא"כ במצוה דשבת לענין זה אולי אחת היא, אם ע"י עצמו, או ע"י סיוע דידי', סוף סוף הרי הרבה הישוב וקיים רצונו יתב' שנרמז לנו ביד נביאו, שהרי לא נגלה רצון זה אלא בסגנון כללי, ולא בתור מצוה מיוחדת לאחד מן האישים הפרטיים:

ראי' לזה ממ"ש התוס' גטין מ"א שם דע"י שפחה אינו מקיים פו"ר, לפי שאין הבנים מתיחסים אחריו, ואעפי"כ מצות שבת מקיים, ולכא' הוא תמוה, דלטעם זה גם שבת לא יקיים ע"י שפחה, דהא ה"ז כאלו אחר הוליד ולא הוא, אך לדברינו ניחא, דשאני מצוה דשבת, דאפילו ע"י אחר ממש ע"י סיוע דידי' שפיר דמי:

עפי"ז מדוקדק היטב מה דשביק תנא במשנה דגטין (גבי לישא שפחה אינו יכול) מ"ע מה"ת דפ"ו, ונקט מצוה דשבת, שהוא מדברי קבלה, לפי שלענין מצות פו"ר תקשי קושית התוס' שם, וכי אומרין לו לאדם חטא כו' לכך אמר "והתורה אמרה לא לתהו בראה", כלומר ואין זה "בשביל שיזכה חברו", אלא בשביל שיזכה הוא בעצמו, דכך הוא תכסיסה של מצוה זו, דכשהאדון משחררו כדי לקיים פ"ו, ה"ז כאילו הוא בעצמו קיים מצות שבת:

ובזה מתורץ גם מה שהקשינו מהא דקיי"ל דמוכרין ס"ת להשיא יתומים, הא במכירת ס"ת יש בה ביטול עשה, לד' הגאון בעל תו"ת ודעמי', ואיך ידחה אותה בשביל אחרים, דלדברינו אין זה בשביל אחרים, דכשמשיא יתומים הוא בעצמו מקיים בזה מצות שבת:

ומעתה ניחא מאד מה שסתם הריב"ש ובשו"ע שם, ולא חילק כלל בין יתום ליתומה, דלדברינו אפשר שאין זה תלוי כלל בפלפולם של הטו"ז וב"ש, אי אשה מצוה אשבת, דאפילו אי נימא דאינה מצוה, וכדמשמע מדברי התוס' חגיגה, מ"מ הא המוכר מיפקד אשבת, וכשמשיא יתום ואפי' יתומה והם יולידו בנים ה"ז קיים שבת וכדאמרן:

**(ולענין עצם החקירה אי נשים מיפקדו אשבת (שבדברי התוס' גטין מ"א וחגיגה יש סתירות)**

נחזור לדברינו הראשונים, דלפי דרשת חכז"ל אקרא דוימותו ובנים לא היו להם, כאן למד הכתוב סיבת ענשם של נו"א, ומשו"ה סמכו ענין לו לקרא קמא דאלה תולדות משה ואהרן "דהמלמד את בן חברו תורה מעעה"כ. כאלו ילדו" כדי להודיעך שגם נדב ואביהו חיבת הקדש של מצות ת"ת הטעתם, מפני שנפשם חשקה בתורה וסברו דיכולים לקיים שניהם ע"י שילמדו וילמדו אחרים (דהא מעעה"כ כאלו ילדו), אלא דבאמת טעו בזה, דכ"מ שאמרו **(בזה, הי' נלענ"ד להוכיח מש"ס יבמות שם מהא דב"ש דס"ל בשיעור דמ"ע דפ"ו דבעינן שני זכרים ויליף ממשה, ולכ"ק מנא ידעי ב"ש האי דשני זכרים דוקא, דלמא גבי משה עובדא הכי הוי, שהיו לו שני זכרים והסתפק בזה, ואין הכי נ"מ אילו הויין לו ב' נקבות הי' ג"כ פורש, ובשלמא על עיקר המספר, דשנים דוקא בעינן, שפיר ילפי ב"ש ממשה, דהא מצד הסברא לא היינו יודעין כלל שמ"ע זו יש לה הפסק, ואימא שהיא מצוה נמשכת כל זמן שראוי להוליד, אלא דממשה ילפי ב"ש, דעכ"פ הא חזינן דלאחר שהיו לו שנים פירש, וא"כ על פחות מזה אין לנו ראי', וכל זה לענין המספר, אך לענין אי זכרים אי נקבות, מהיכי תיתי נחלק בזה, נימא דעובדא הכי הוי שהיו לו למשה שני זכרים, וה"ה בשתי נקבות אולי נמי סגי, דהא מצד הסברא החצונה אין טעם לחלק בין בנים לבנות:

ועכצ"ל דבאמת אין הדבר כן, דיש ויש לחלק בינייהו, דהא טעם המצוה היא ישובו של עולם ותינח בהוליד זכרים שגם הם הילודים מצווים ג"כ על פו"ר, מובטח הוא שהדורות לא יפסקו, משא"כ בהוליד בנות, שהן אינן בכלל המצוה, מי יימר שלא יפסוק הישוב בזרעו. ומדעפ"י הסברא החצונה, כי היכי דיש חילוק בין אחד לשנים, כך יש לחלק בין זכרים לנקבות, ואי לאו ילפותא דמשה הי' מסתבר שאין למצוה זו הפסק כלל וכדאמרן, א"כ שפיר ילפי ב"ש תרוייהו ממשה, דשנים בעינן, וזכרים בעינן:

ולפי"ז נהי דפליגי ב"ה אב"ש, מכח גזה"כ הוא דפליגי, היינו דס"ל דנין אפשר מאי אפשר, וילפי מברייתו ש"ע, בן ובת, אך על עצם סברתם דב"ש לא פליגי, היינו דמה דעכ"פ בן אחד בעינן, הוא משום דאין יוצא יי"ח אלא במניח עכ"פ אחד המצוה גם הוא בהעמדת דורות, דאז הוא מובטח שלא יפסוק זרעו וכל זה אי נימא דנשים לא נצטוו כלל, ואפילו אמצות שבת וכסברת התוס' חגיגה, אך אי נימא דאשבת מיפקדי גם אינהי וכ"ד התוס' גטין מ"א, א"כ הדר לא מסתבר לחלק בין בנים לבנות לענין הבטחתו על העמדת דורות לעתיד דסוף סוף הא חיובא איכא גם בנשי, ומה לי מטעם מ"ע דפו"ר מה לי מטעם דשבת וא"כ הדר תקשי אדב"ש דילפי ממשה נהי דשנים בעינן דשפיר ילפי, וכדאמרן, אך הא דזכרים דוקא בעינן מנא להו, דילמא במשה עובדא הכי הוי, ואילו הויין לו תרי נקבות ג"כ הי' פורש. ומדב"ש נשמע לדב"ה. ודו"ק:

ובדרושי פרשתי בענין זה באר היטב שני מאמרים תמוהים לחכז"ל בהפ'. וד' ברך את אברהם בכל. רג"א שלא היתה לו בת, די"א שהיתה לו בת, אחרים אומרים, בת היתה לו ובכל שמה, ד"א המודעי אומר אצטגנינות היתה תלוי' לו בצוארו של א"א שכל מלכי מו"מ היו משכימין לפתחו. [ב"ב, ט"ז, ב']. וכמה תמוה מאמר זה בתכנו וגם בסגנונו, במאי פליגי הנך תנאי, ומה חדשה שיטת "האחרים אומרים" דבת היתה לו "ובכל שמה", גם נראה כאלו אין שום שייכות בין דברי כל הנך תנאי ובין דבריו של ר"א המודעי דאצטגנינות היתה תלוי' לו כו' ור' לוי במדרש מוסיף בה דברים המוסיפים להפליא, דאיתא שם, ר' לוי אמר תלת, שהשליטו ביצרו, ושעשה ישמעאל בנו תשובה בימיו, ושלא חסר קילרין שלו כלום ומ"ר, שם.]:

אולם לדעתי י"ל שכל דברי חכמים כאן משולבים זב"ז בהמשך נפלא ורעיון אחד להמה:

דהנה אמרו ז"ל במדרש, כאן למדתך תורה ד"א שישיא אדם את בנו גדול ישא אשה,)** כאלו אין זה דומה ממש, דמי נתלה במי, קטן בגדול, ומאותו מקרא גופי' נתבררה טעותם דבכ"מ הקדים חשה לאהרן וכאן, באלה תולדות, הקדים אהרן למשה, ש"מ דסו"ס **(ולכאורה יפלא שאם דרך ארץ היא זו, עכ"פ דרכה של תורה נראה שאינה. כי, שהלא היא אחת מן המצות של האב על בנו [שלהי פ"ק דקדושין וקיי"ל הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם. ואיך הקדים אאע"ה מצות בנו למצות עצמו? אך באמת לק"מ, דהא א"א כבר קיים פ"ו, ויצחק עדיין לא קיים, ואע"ג דאכתי מצות שבת ודבבקר זרע את זרעך (שהיא מצוה שאין לה הפסק) רמי' עלי' עדיין, מ"מ כבר כ' התוס' גטין מ"א דקלישא חובה זו דשבת זריז וממולח, בנו קודם, וניחא מ"ש במדרש "דכאן למדתך תורה ד"א" כלומר דבכהא"ג (היכי דאיהו קיים פ"ו ובנו לא קיים) שישיא אדם את בנו הגדול ישא:

אולם אכתי קשה, דנהי שהי' לו לא"א שני בנים יצחק וישמעאל, מ"מ הא קיי"ל כב"ה [ביבמות ס"ב] דבן ובת דווקא בעינן ודלא כב"ש וא"כ אף א"א ע"ה עדיין לא יצא יי"ח, והדר מצוה שלו קודמת. אלא דבזה נלע"ד לומר דבר חדש, דהנה ידוע דמ"ע דפ"ו אף לבני נח ניתנה, אלא משניתנה תורה ולא נישנית בסיני, אז ניטלה מהם, אבל לולא דמסתפינא הוי אמינא דאפילו קודם מ"ת לא כמו שנצטוו עלי' ישראל היו ב"נ מצוים, דהא ב"ש וב"ה בהא פליגי, לב"ש שני זכרים, דילפי ממשה, ולב"ה בן ובת, דילפי מברייתו של עולם, היינו דלב"ש אין דנין אפשר משא"א, ולב"ה דנין, יעויי"ש:

והנה הסברא החצונה בודאי כב"ש, דמאי ראי' מברייתו של עולם, שלא הי' אפשר בא"א, ולב"ה ע"כ מצד גזה"כ אתיין עלה, דכך גזרה תורה לדון אף משאי אפשר, אף שהיא כנגד השכל ולפי"ז קודם מ"ת שכל המצות שניתנו לב"נ מצות שכליות הנה, הסברא נותנת שאף שנצטוו ב"נ אמ"ע דפ"ו, מ"מ בגדר מצוה שכלית נצטוו עליה, שהיא לישובו של עולם, ולענין זה ודאי אין שום נ"מ בין בנים לבנות, דכשם שא"א לעולם כו', והשכל מחייב שקודם מ"ת היו יוצאין בשני זכרים כמו בשתי נקבות וממילא שאף א"א ע"ה אם כי קיים כה"ת כלה עד שלא ניתנה, ובודאי שקיים אותן כישראל ממש, מ"מ אין זה אלא באיתן המצות שלא נצטוה עליהן בתור ב"נ, אך במצוה שנהגה בב"נ ושהי' מקיימן כמצוה ועושה, ב"ה לא שינה כלום ממנהגם של שאר בני דורו הכשרים:

והנה לדעתי כל הנך תנאי בב"ב ט"ז על שאלה זו עמדו, איך הקדים אאע"ה מצות בנו למצות עצמו, נגד הכלל דהוא לפדות ובנו לפדות כו':

ואולם ר"מ ס"ל, כמו שהסברנו למעלה, דאפילו לב"ה דבן ובת בעינן, מ"מ מודים דקודם מ"ת, שהיתה מצוה זו לב"נ אך בגדר מצוה שכלית בלבד, לא היו דנין אפשר משא"א, והיו יוצאין בשני זכרים כמו בתרי נקבות, וזה מ"ש ר"מ אומר וד' ברך את אברהם שלא היתה לו בת (כלומר ואעפי"כ יכול הי' להקדים נשואי בנו לנשואי עצמו, מדהיו לו כבר שני בנים, ובמצות ב"נ קיים בזה מ"ע דפ"ו.):

ואמנם ר' יהודה לא הודה לו לר"מ בסברא זו, לחלק באופן קיום מצוה זו בין ישראל לב"נ ואולי ר' יהודה לשיטתו דאית לי' [חולין ק'] דגיד הנשה לבני יעקב נאסר, הרי דלאו כללא הוא שנצטוו ב"נ רק במצות שכליות בלבד) ומשו"ה ר' יהודה אומר שהיתה לו בת, כלומר וא"כ כבר קיים א"א ע"ה מ"ע זו אף אליבא דב"ה, ושפיר הקדים נשואי יצחק למצוה דידי'. לעומת זה באה כדעה שלישית דעת היש אומרים, וכמו"ש למעלה דע"כ דל"ג "אחרים אומרים" אלא "יש אומרים היינו ר' נתן (דהא ר"מ איירי בה ברישא דברייתא זו), ור' נתן לשיטתו דאיהו ס"ל ביבמות ס"ב שם דלב"ה בבן או בבת סגי, וא"כ מצד קיום מ"ע דידי' הוי סגי לי' לא"א גם)** עיקר התולדות מתיחשות יותר להמוליד מאשר להמלמד, וממילא דהדרינן דעכ"פ בזמנו של נו"א היינו קודם שחרב הבית הדרינן לכללא דאין לך מצוה עוברת שנדחית מפני ת"ת, ואפילו מ"ע דפו"ר, ודו"ק בכ"ז:

**(אגב אעיר ע"מ ששאלני גדול א' לתמוה על הרי"ף שהשמיט דין מפורש בש"ס ברכות ו' כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, קול ששון וגו'. ואמרתי)**

פירות הנושרים ממאמרנו זה:

הקשינו על התירו דבן עזאי שאמר נפשי חשקה בתורה מהא דנדב ואביהו ודמשרע"ה. תרצנוהו בטוב טעם עפי"ד הש"ס ב"ב, ס'. הסברנו ענין מחלקותם של חז"ל אי תלמוד גדול אי **(ביצחק לחוד, אלא דאעפי"כ מודים הי"א שהיתה לו בת, וזה מ"ש בת היתה לו ובכל שמה, כלומר אמת הוא שגם אלמלא היתה לו בת הי' רשאי להקדים מצות בנו, מדיוצא אליבא דיש אומרים באחד וכדאמרן, אלא דמ"מ האמת כן היא שהיתה לו בת מדאמר קרא "בכל", ואלמלא שהי' לו גם בת, לא הי' זה נקרא "בכל", הרי דלי"א מה שאנו מחליטין שהיתה לו בת אין זה אלא מפני שאלמלא כן הי' זה נקרא "בכל", וזהו מה שרמזו בלשון חכמים קצרה "בת היתה לו ובכל שמה", רצונם שהאמת כדברי ר' יהודה, אך לאו מטעמי' אנו למדין זאת, אלא "דבכל שמה", כלומר שאין זה נקרא בכל אלמלא הי' חסר דבר מה, ואלמלא זכהו ד' גם בבנות:

בהמשך אל שלש דעות הללו בא ר"א המודעי וחדש דבאמת בין לר"מ ובין לר"י וי"א עדיין לא הי' מיושב מה שקדם אאע"ה מצות בנו למצות עצמו, דהא אפי' הי' לו כמה בנים ובנות עכ"פ אשתייר מצוה דשבת ודבבקר זרע את זרעך, וס"ל לר"א המודעי דאפי' שבת דידי' קדמה למ"ע דברי', אלא דמצד אחר שפיר עביד, דהנה קיי"ל שהמלמד את בן חברו תורה מעעה"כ כאלו ילדו, ואע"ג דל"ד כילדו ממש למיפטר ממ"ע דפ"ו (וכמו שהארכנו בזה למעלה שאין לך מצוה עוברת שנדחית מפני ת"ת), אך עכ"פ ס"ל לר"א המודעי דמ"ע דשבת תכסיס אחר יש לה, דכיון שלא באה בתור צואה ישרה כתובת הגוף ממש, אלא נביא הוא דקאמר לה בתור הוכחה על ישובו של עולם, משום "דלא לתהו בראה", א"כ במשיא אחרים ה"ז כאלו קיים בעצמו וכמו שהארכנו למעלה) ואין לך מישב עולם ועוסק בשבת יותר מזה שמלמד אחרים ומי לנו גדול בזה מאברהם עם "הנפש אשר עשה בחרן", זה מ"ש ר"א המודעי אצטגנינות היתה תלוי' לו, וכל מלכי מו"מ היו משכימין לפתחו, ואין לך מישב עולם יותר ממנו, ותו לא קשי' מה שהקדים מצות פ"ו דברי' למצות שבת דידי'. הנך רואה שכל דברי ברייתא זו סובבים על ציר אחד, לבאר מעשי אאע"ה בפרשת שדוכי יצחק יחידו, שכלם מתאימים עם פרטי הדינים שבמ"ע זו:

אלא שעדיין פשו פרטים אחדים בענין זה ואותם השלים לבאר ר' לוי במדרש. דלכאורה יש להבין אפילו אי נימא כר' מאיר, דקודם מ"ת לכו"ע בשני זכרים הוי סגי, מ"מ הא בהי' לו בנים והמירו, ה"ז כאלו הי' לו בנים ומתו, ואיך יצא א"א י"ח בישמעאל בנו עד שדחה מצות עצמו ממצות בנו? ועוד הא אמרו ז"ל ביבמות ס"א כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה, (כלומר שאין מה שיגדור בפניו מן החטא) ושרוי בלא ברכה שנאמר להניח ברכה אל תוך ביתך אולם לדעתי' דר' לוי, כל ג' שאלות הללו הקדים הכתוב ליישב במה שהקדים וד' ברך את אברהם בכל, וזה מ"ש ר' לוי אמר תלת:

כלפי השאלה דהי' לו בנים והמירו אמר שעשה ישמעאל תשובה בחייו (כלומר וא"כ הויין לי' ב' זכרים עכ"פ); כלפי מ"ש "שרוי בלא חומה" אמר "ושהשליטו ביצרו (ותו לא מסתפי מיצרא דעבירה ולא צריך לחומה וגדר) ונגד מ"ש שרוי בלא ברכה אמר ושלא חסר אוצרו כלום, ובהיותו גדור מכל צד שפיר עביד שהקדים של בנו לשל עצמו:)** מעשה גדול. הוכחנו שיטת ר' גמליאל דתלמוד גדול ס"ל. ישבנו ד' הירושלמי המוקשים (הובא בתוס' חגיגה) דאמר בן עזאי דלא כראב"ע. תרצנו ק' הצל"ח ברכות פ"ק בענין חיוב ברה"ת אצל נשים והעלינו שאין הכרח למה שחידש ז"ל בענין זה. הבאנו הסבר נחמד בדברי הש"ס סוטה כ"א. העלינו הסבר חדש בדברי בן עזאי חייב א' ללמד את בתו תורה עפי"ד הש"ס נזיר כ"ב. הוכחנו שיטת רש"י דנשים חייבות בשבת ישבנו ק' החמ"ח וב"ש טו"ז על המחבר והריב"ש בהא דמוכרין ס"ת להשיא יתומה. העלינו דבר חדש בעצם החיוב דשבת שהוא משונה מכל שאר מצות שבגוף. הוכחנו מש"ס יבמות ס"ב דנשים חייבות בשבת. העלינו דאעפ"י דמ"ע דפו"ר לב"נ נאמרה, בכ"ז שאני הי' שיעור קיום מ"ע זו קודם מ"ת מלאח"כ. עפי"ז ישבנו בטו"ט ד' הש"ס ב"ב ט"ז במחלקותן ז"ל אי בת היתה לא"א והעלינו פירוש נחמד בד' המדרש בענין זה. תירצנו השמטת הרי"ף למ"ש כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו' ופירשנו בטו"ט למליצתם ז"ל עובר בחמשה קולות:

**(לו דבאמת גם סגנון הלשון במאמר זה תמוה, "עובר בחמשה קולות", ומי לא סגי למימר בפשיטות כל הנהנה מסעודת חתן חייב לשמחו"?

אך בהקדם הדברים שכתבנו לעיל בהא דבן עזאי דלא נסיב איתתא משום דנפשו חשקה בתורה (דלא תקשי מהא דמשרע"ה ומהא שנענשו נו"א משום דלא נסבי) יש לישב גם השמטת הרי"ף הנ"ל כמין חומר דהנה הנך חמשה קולות פסוק הוא בירמי' ל"ג, י"א, ורישא דקראי שכה א' ד' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא וגו' קול ששון וגו' קול חתן וקול כלה וגו' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה וגו'

הרי להדיא דבשבות ישראל הכתוב מדבר, ובעת ההיא בודאי שתהי' השמחה שלמה, והחמשה קולות" יהי' בתקפם, אבל עד העת ההיא, הרי בפולמס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים, ואמרו שבדין הי' שנגזור ע"ע שלא נשא נשים ושלא נוליד בנים", ואפשר דמשו"ה דייק בש"ס ברכות ואמר "עובר בחמשה קולות להשמיענו שאין דבר זה חובה אלא בשוב ד' שבות עמו דבהא משתעי קרא:

א

ומעתה ניחא מה שהשמיטה הרי"ף ז"ל, שאין דרכו להביא אלא דברים הנוהגים בזה"ז, ודו"ק:

ואמנם אליבא דאמת ל"ק כ"כ, דהא גוף הדין דחייב אדם לשמח חתן וכלה כתבו הרי"ף במקומו (בפ"ב דכתובות) הא דכיצד מרקדין. ודמעבירין את המת מלפני הכלה, ודמבטלין ת"ת מפני הכנסת כלה, ותו אין נפ"מ לדינא בהך אסמכתא דקראי שבירמי', ולא נצרכה לי' להש"ס אלא להעדפה בעלמא, וק"ל:)**

תוכן העניינים

המדרש והמעשה במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה