אור ברסלב

המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת קרח

פרשת שלח

בדין מסייע ושנים שעשוה במשמרת המקדש ובמלאכת השבת

ושמרו משמרתך וגו' אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם:

בש"ס ערכין [י"א, ב'] למדו מזה דכהנים בעבודת לוים ולוים בעבודת כהנים במיתה, ודרשו גם הם גם אתם, אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, ועפי"ז פ' הרמב"ם [ה' כהמ"ק] דלוי שסייע במלאכת כהן, ואפילו במלאכת לוי חברו (כגון משורר ששיער) חייב מיתה:

ובכ"מ שם תמה עליו דזה נגד מסקנת הש"ס התם, דמסיק דכו"ע הם בשלהם אינם אלא באזהרה, ודלא כאביי, ודמסייע אף אזהרה לית בי' אלא גזרה דרבנן בעלמא יעויי"ש בש"ס. והאריך הכ"מ הרבה בענין זה, והעלה דרמב"ם ז"ל פסק כאביי, דהם בשלהם במיתה ואם שגם בדברי אביי לא מצינו חיוב מיתה, עכ"פ במסייע, אך בזה סמך הרמב"ם על ד' הספרי (ולפי גירסת הילקוט) בעובדא דריב"ח, שבקש לסייע לר"י בן גודגדא בהגפת דלתות וא"ל חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים, עכתו"ד הכ"מ:

ועדיין הוא תמוה, דאם כל חילו דהרמב"ם ז"ל לדחות מסקנת סתמא דתלמודין מפני דברי הספרי, הוא ממאי דסמיך אדאביי, והא אף אביי גופא לא אמר דהם בשלהם ח"מ אלא בעובר ממש, ולא במסייע, וא"כ לענין מסייע הדרינן למסקנת ש"ס דילן, דעכ"פ אינו אלא דרבנן (וכדאמרינן שם, מ"ס מסייע גזרו בי' רבנן, ומ"ס לא גזרו):

ולולא דברי הכ"מ ז"ל הי' נלענ"ד דחילו של הרמב"ם ז"ל הוא מדקדוק לשונו של אביי גופי', שאמר משורר ששיער בשל חברו ח"מ", ולכאורה הך "דבשל חברו שפת יתר הוא, דפשיטא דכל משורר ששיער היינו בשל חברו, ולא בשלו, וע"כ דהכי קאמר דאפילו כשחברו עמו במלאכתו, ואינו אלא כמסייע לחברו, ג"כ חייב, וכפשטות לשון הספרי, דעובד ומסייע היינו הך:

ויש לחקור על עצם איסור זה דהם בשלהם, מה היא עיקר הקפידא, אם במה שמניח מלאכת עצמו, או במה שמתגדר במלאכת חברו, ובודאי שלפי הטעם הראשון אין שום חילוק בין עובד ממש למסייע, דהא סו"ס הניח מלאכת עצמו, אלא דא"כ ע"כ שאינו מוזהר, אלא בשעת עבודת עצמו, דשלא בשעת עבודה, הא לא הניח כלום. ולפי הטעם השני (היינו שלא יתגדר במלאכת חברו) יחויב לכאורה ההפך מזה, היינו שאף שלא בשעת עבודת עצמו אסור, אלא שאינו אסור אלא בעובד, אבל מסייע אין בו ממש. וי"ל דזה הי' טעמו של ריב"ח, דודאי אין סברא שהניח ריב"ח עבודת עצמו אלא לפי שהי' מן המשוררים, והי' פנוי מעבודתו שלא בשעת שירה, וע"כ רץ למצוה קלה לזכות בתור מסייע בהגפת דלתות, וקאסבר ריב"ח שבזה ממנ"פ אין שום חשש לפי שני הטעמים, דאלו לטעם הראשון הא לא הניח מלאכת עצמו, ולטעם השני הא לא בא אלא לסייע, וחידש לו ר"י בן גודגדא דבאמת עיקר האיסור הוא שלא יתגדר במלאכת חברו, ואפי' שלא בשעת עבודת עצמו, וכטעם השני, ואעפי"כ שא"ה דאפילו מסייע אסור:

ואמנם הא גופה טעמא בעי הא בכה"ת כלה מסייע אין בו ממש, ומהיכן למדו חז"ל הכא למיעבד מסייע כעובד ממש. ונלענ"ד למצא באור לתמיהה זו במה שכ' הרא"ה ז"ל בס' החנוך [מ' שפ"ט.] בטעם איסור זה, וז"ל, שכל מלאכה המוטלת על שנים או יותר הפשיעה והשכחה מצוי' בה ביותר, שיסמכו שניהם כ"א:

על חברו, וכמו"ש קדירא דבי שותפי כו' עכ"ל. ובודאי דלטעם זה אין שום חילוק בין מסייע לעובד דסו"ס הו"ל כקדירא דבי שותפי וכמובן. ובזה הי' אפשר לתרץ ד' הספרי (שהיא כנגד מסקנת ש"ס דילן בערכין י"א שם), דהנה ידוע דסתם ספרי ר' שמעון, ואפשר דר"ש לשיטתי', דדריש [בב"מ קט"ו.] טעמא דקרא אפילו היכי שאין הטעם מפורש, ומשו"ה ס"ל בספרי שם אסור ולענוש במסייע כעובד ממש. דהא אדרבא כל עיקר טעם איסור זה הוא כדי ליחד את העבודה למיוחד לה ושלא לחלקה בין הרבים ואם יבא ויסייע הלא תתחלק בין הרבים:

וכבר ידוע שגם בשיטת הרמב"ם ז"ל כתבו נושאי כליו שגם הוא ז"ל כר"ש ס"ל, למידרש טעמא דקרא [ע' רמב"ם, פ"ג מה' מלוה ולוה], וניחא מה דפסק הרמב"ם גם בזה כר"ש, לחייב מסייע כעובד, ושביק למסקנת ש"ס דילן בערכין דמסיק להיפך, די"ל דסוגיא דערכין אליבא דר"י ור' יוסי אזלה, דלא דרשי טעמא דקרא, ולדידהו ודאי דנהי דשמעינן אזהרה ועונש לעובד, אך במסייע לא שמענו, משא"כ לר"ש:

כל זה הי' אפשר לומר לפלפולא, אך באמת לולא ד' הרמב"ם ז"ל הי' נלענ"ד דאף מדברי הספרי עצמו אין ראי' כ"כ לחייב במסייע ד"ת, וקרוב לאמר שגם לספרי אין במסייע אלא משום גזרה דרבנן כמסקנת ש"ס דילן, ומאי דגריס בדברי ר"י בן גודגדא שכבר מתחייב אתה בנפשך, הלא כבר אמרו שכל העובר ע"ד חכמים ח"מ, ויש כהנה הרבה בש"ס [ע' ברכות, י"א, ארנב"י העושה כדברי ב"ש כו', אר"ט אני הטיתי וסכנתי בעצמי, א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת ע"ד ב"ה.] אף דבאמת לא רק ההטיי' בשעת ק"ש, אך גם כל עיקר ק"ש גופה אינה אלא דרבנן לרוב הפוסקים, וכהנה רבות בש"ס, ולפי"ז לא הי' רחוק לאמר דבאמת אף לספרי אין במסייע אלא איסור דרבנן, ואעפי"כ שפיר חש ר"י בן גודגדא לריב"ח "שלא יחוב בנפשו" כמו שחששו רבנן לר' טרפון בפ"ק דברכות שם, במה שהטה בשעת ק"ש כדברי ב"ש:

ואמנם הא קמן דרמב"ם לא ס"ל הכי, וראיתי להגאון ז"ל בס' אור החיים שהאריך בענין זה וכתב דתרי גוני מסייע איכא, מסייע דזה אינו יכול וזה א"י, ובכהא"ג באמת חייב מיתה, ומסייע דזה יכול וזה יכול, דאינו אלא גזרה דרבנן:

ובזה בקש הגאון ז"ל להשות דברי הספרי למסקנת הש"ס דילן יעויי"ש:

והנה השוה אותה הגאון ז"ל להא דשבת [צ"ג, א'] בענין שנים שעשוה, וצ"ל לפי דבריו ז"ל שמבלעדי סיועו דריב"ח לא הי' יכול ריב"ג להגיף הדלתות, אעפ"י שלכך העמידוהו, והדוחק בזה מבואר, ועוד דלשיטת רש"י ז"ל בסוגיא דשבת שם, דטעם הפטור בשנים שעשוה, משים דלאו אורחי', א"כ מסתברא דרק בשבת יפטור, ומשום דמלאכת מחשבת בעינן, אך בלוי במלאכת חברו, אם חיוב המסייע הוא מה"ת, הלא בדין הוא שאף בזה יכול וזה יכול יתחייב. ומה דקאמר ר' חסדא בשבת צ"ג שם "מסייע אין בו ממש", היינו בזה יכול וזה אינו יכול, דאז ודאי דהך שאינו יכול אין בו ממש, מדאיהו לחוד לא מצי עביד, ובחברו בלאו דידי' הוי סגי, אך בשניהם יכולים אין לפטור, אלא אי מטעם דלאו אורחי' וכרש"י, וזה ל"ש אלא לענין שבת וכדאמרן, ואי מקרא דיחיד בעשותה, ומזה שמענו רק דמחטאת מיעטי' רחמנא, ועכ"פ ג"כ אין זה ענין אלא גבי מלאכת שבת, ולא בלוי במלאכת חברו, דהתם אם מסייע בכלל הי', תו אין סברא לחלק בין שניהם יכולים או שניהם אינם יכולים. איך שיהי' גם דברי הגאון ז"ל בס' אוה"ח עדיין צ"ע:

והנה הרמב"ן ז"ל בפ' ויקהל, אקרא דכל העושה בו מלאכה יומת, כתב וז"ל:

מדלא כתיב העושה בו כל מלאכה, וכמו"ש בעשרת הדברות, הוי אמינא דלא נאסר מלאכת אוכל נפש, ע"כ הוצרך לומר לא תבערו אש. עכ"ד הרמב"ן, ולכא' הא גופה קשיא, לכתוב באמת כל מלאכה, כמו"ש בפ' יתרו, ותו לא נבעי למעוטי או"נ, ולא ליצרך קרא דלא תבערו לרבות, ומצאתי שכבר דקדק בזה גם הג' חת"ס ז"ל בדרושיו:

ובישוב דקדוק זה לפי דרכנו נקדים כאן גרגרים אחדים מענין לענין:

איתא בש"ס יומא [ס"ה] עתי במזומן, עתי אפילו בשבת, עתי אפילו בטומאה. א"ר ששת למאי הילכתא, חלה מרכיבו על כתפו. א' רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ. ע"כ. ומכבר הוי קשיא לי למה לי' לרב ששת לצייר דחיי' דשבת אצל חלה, ולענין הרכבתו, תי"ל דדחייתו לצוק גופה יש בה משום נטילת נשמה, וכהא דסקילה אצל מיתת בי"ד, דדמי' לי' ממש, שהי' דוחפו משתי קומות, ויש בה משום מלאכה גמורה, דהא ממעטינן מושבות דסנהדרין מקרא דמושבותיכם כידוע:

שוב ראיתי שהעיר על קו' זו הגאון שג"א ז"ל [בתשובה סי'] והוא ז"ל הביא ראי' מסוגיא דרובא חולין י"א, ובאמת לענ"ד אין משם ראי' כל כך, דאולי אין זה בגדר ודאי, אלא בגדר אפשר שימות ויעשה אברים אברים, ואעפי"כ שפיר הוכיח הש"ס, דהא עכ"פ אם ימות ויעשה אברים אברים לא יהי' אפשר בבדיקה ולענ"ד עדיפא מזו יש להוכיח מהא דא' רבא [יומא, ס"ד.] דחייתו לצוק זוהי שחיטתו דומיא דמליקה, ואי ס"ד שאין בזה מיתת ודאי, איך מדמהו למליקה, הא במליקה עכ"פ ודאי איכא נטילת נשמה:

והנה עיקר דבר זה היא שאלת התלמידים לר' אליעזר [יומא שם, ס"ו,] לא מת המשתלח, מהו שירד אחריו וימיתנו, ור' אליעזר השיב כן יאבדו כל אויביך הרי שר' אליעזר הסיע לדבר אחר (וכמו"ש רש"י שם) וחכמים מסקו דעכ"פ צריך שירד אחריו וימיתנו. וכן הביא הרמב"ם ז"ל בה' עבודיוהכ"פ שם, אבל ראה זה פלא שהרא"ש ז"ל בס' עביוהכ"פ שלו השמיט דין זה דצריך שימיתנו, והוא תמוה:

ונלענ"ד בטעם השמטתו, דלכאורה יש להבין צדדי הספק של ר"א וחכמים בזה, ובמאי פליגי, וכמדומני דזה תלוי בפלוגתא דתנאי שם [ס"ז, א']. מאימתי הוא מטמא בגדים, ר' יהודה אומר משעת יציאתו מחומת ירושלים, ר' יוסי אומר משהגיע לצוק, ר"ש אומר זורקו בבת ראש ומטמא בגדים, ומבואר דפליגי הך תנאי במה שאה"כ והמשלח אותו יכבס בגדיו דר"י ס"ל דאתחילת שלוחו קאי, והוא משיצא מחומת ירושלים ולר' יוסי אאמצע שלוחו והוא משהגיע לצוק, ולר' שמעון בגמר שלוחו משתעי קרא, **(וכעין זה בש"ס זבחים [ק"ד, ב'] לענין פרים הנשרפים, דלרבנן יצאו הראשונים חוץ לחומת:

העזרה כו' אלו ואלו מטמאים בגדים, ר' שמעון אומר אינן מטמאין עד שיוצת האור ברובו. וכפי הנראה ר' שמעון לשיטתו, דאין טומאת בגדים חלה אלא לאחר גמר שרפתן:)** והוא משזרקו בבת ראש:

הרי דעכ"פ לר' שמעון משזרקו בבת ראש כבר נגמר שלוחו מכל וכל, ואי ס"ד דאכתי צריך המשלח לירד אחריו להמיתנו, א"כ אף בזריקה בבת ראש אכתי לא נגמר שלוחו, ולא יטמא בגדים עד שימות המשתלח. ומדמוכח לר' שמעון דאין צריך לירד אחריו ולהמיתו, ומדר' מאיר ור' יוסי לא מוכח להיפך, (דהא ע"כ לא פליגי אלא משום דאינהו בתר תחילת שלוחו או אמצע שלוחו אזלי) ע"כ שפיר סתם הרא"ש ז"ל והשמיט להך דינא דצריך לירד אחריו ולהמיתו:

ולפי"ז מיושבת ק' השג"א, דאולי גם לרב ששת כר"ש ס"ל, דאין צריך לירד אחריו ולהמיתו, או עכ"פ מדי ספיקא לא נפקא לי', ואולי גם בהא ס"ל כר' שמעון, דדבר שאינו מתכוין מותר, ולא הוי פסיק רישא, וא"כ אפילו אי מת ע"י דחייתו אכתי אין כאן משום מלאכה גמורה (ולא דמי לסקילה דהתם לכו"ע אם לא מת בדחיפתו, העדים וכל ישראל רוגמים אותו עד שימות, כמבואר ברמב"ם פט"ו מה"ס) ומשו"ה טרח ר' ששת לאוקמי הא דעתי אפילו בשבת, לא לענין מלאכת נ"נ דשעיר, אלא לענין תלה דמרכיבו על כתפו:

אך מהא דתחומין ודאי קשה, כמו שהקשה בשג"א שם, דלרי"ף דתחומין די"ב מיל הוי מה"ת לכו"ע, א"כ למה לי' לר' ששת למיהדר אצריכותא לענין חלה ובאיסור הוצאה תי"ל משום איסור תחומין:

וגדולה מזו יש לי להוכיח מן הירושלמי דמוקי לה באמת לברייתא דעתי אאיסור תחומין ולא אאיסור הוצאה, דהנה בירושלמי שם איתא לברייתא זו בשנוי לשון קצת, וז"ל הירוש' שם "עתי במזומן, עתי בעתיד, עתי אפילו בשבת, עתי אפילו בטומאה, ומקשה, ולא זהו מזומן ולא זהו עתיד, אלא שרא ישלח שנים", ע"כ. ולכא' קשה טובי, הא רק עתי אחד יש בקרא, ואיך למד הימנו דרשות הרבה, ובשלמא שבת וטומאה שפיר י"ל דמחד קרא נפקי, וכהא דמפיק גבי תמיד ופסח ג"כ מחד קרא דבמועדו, אפילו בשבת ואפילו בטומאה, ברם הא ודאי קשיא, אי דרשית עתי לענין שבת וטומאה, א"כ תו דלא ישלח שנים מנא לך? עוד קשה, מה הועיל המתרץ במה שאמר "אלא שלא ישלח שנים" אקושיא דמקשה "ולא זהו עתיד ולא זהו מזומן", והא אכתי שפת יתר הוא "עתיד ומזומן"? ולהלן שם בירושלמי "עבר ושלחו ביד שנים מהו שיטמאו בגדים שניהם", ופשיט מהא דוהמשלח, ולא המשלח את המשלח. ע"כ:

והנה לפי"מ שפי' הפ"מ שם דשלחו ביד שנים היינו אפילו בשניהם מזומנים ושניהם שלוחי בי"ד, א"כ לא פשיט מידי, דדילמא המשלח את המשלח שאני, דלא הו"ל הך שני לא מזומן ולא שליח בי"ד, אלא שלוחו של המשלח, ובכהא"ג שפיר ממעטינן לי' מלטמא בגדים, אך בשניהם מזומנים מנא לן. ולולא ד' הגאון פ"מ ז"ל הי' נלענ"ד כונה אחרת בפי' ד' הירושלמי הללו, ויתישב כל המאמר כמין חומר:

דהנה זה ודאי, אלמלי הי' ילפותא דשבת וילפותא דעתיד ומזומן שני ענינים נפרדים, אז א"א למילף להו מחד קרא, אך באמת י"ל דהא בהא תלי', היינו דירושלמי מפרש להך דעתי אפילו בשבת, לא לענין הוצאה ובשחלה, אלא בפשיטות ולענין תחומין, דס"ל דתחומין עכ"פ די"ב מיל הוי מה"ת אליבא דכו"ע, וכד' הרי"ף והרא"ש, אלא דהא גופה הוי קשיא לי', דחיי' זו למה, הא בלא"ה אמרינן התם [יומא ס"ו] דאנשי ירושלים היו מלוין אותו כו', וכלם ע"י עירוב, ואר"י סח לי כו' אם ע"י עירוב אפשר בשתי סוכות, ע"כ. וא"כ למה יחלל המשלח עצמו שבת באיסור תחומין די"ב מיל, הא אפשר לשלחו ע"י אנשי הסוכות מסוכה לסוכה, וכלהו ע"י עירוב, ואפילו אתחומין דרבנן לא ליעברו; לזה אמר "עתי בעתיד עתי במזומן", כלומר דאינו כשר אלא באותו העתי שנתעתד ושנזדמן לכך ע"י כוה"ג באותו המעמד שבעזרה, והוא לבדו יוליכנו מירושלים ועד הצוק, ולא שימסרנו ביד אחרים, והיינו מ"ש "שלא ישלחנו ביד שנים", כלומר שלא ימסרוהו מאיש לאיש, וממילא דלא סגי לי' מבלי שיעבור אתחומין, ואדהכי צריך קרא דעתי, דאפילו בשבת:

ומעתה ניחא מאד מה דמרבינן לתרוייהו מחד קרא, דבאמת רק חדא ילפותא היא, דעתי אפילו בשבת (ואעפ"י דעבר אאיסור תחומין אלא דמזה גופא ממילא מוכח דעתי במזומן דוקא, דאיל"ה למה באמת ידחה שבת, הא אפשר להעבירו ע"י אנשי הסוכות מסוכה לסוכה, וכלם ע"י עירוב, ואפילו אתחומין דרבנן לא יעבור. ועדיין הי' מקום לטועה לטעות ולומר דהא דבעינן שלוחו דוקא באותו העתי המשלח מירושלים ועד צוק, אין זו אלא למצוה ולא לעיכובא, ואלמלי כן שוב לא הי' מקום לדחיית שבת בשביל כך, דכל היכי דבדיעבד כשר אינו דוחה שבת (וכהא דאמרינן [מנחות, ע"כ א'] ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר לקצור מע"ש יעויי"ש), ע"כ כפל הירושלמי בלשונו "עתי בעתיד, עתי במזומן, לא זהו עתי ולא זהו מזומן, אלא שלא ישלחנו (בשום פנים) בשנים, כלומר דאפילו בדיעבד מעכב, ורק בכהא"ג מתישב ילפותא דקרא "דעתי אפילו בשבת", דאלו הוי כשר בדיעבד עכ"פ שלא במזומן, תו לא משכחת לה דחיית שבת בתחומין וכדאמרן:

**(ע' ביומא ס"ו, ב', שם דאפילו בנטמא המשלח נכנס לעזרה בטומאה ואינו משלחו ביד אחר, וגם בחלה המשלח נסתפקו תלמידי ר' אליעזר, ואפילו רבנן דשרו, עכצ"ל דחלה שאני ודו"ק:)**

והנה לפי פירושנו בד' הירושלמי ברור יוצא דמ"ש הירושלמי "שלא ישלחנו ביד שנים" אין כונתו בשנים בב"א, ובשניהם מזומנים מירושלים ועד צוק (וכפי פי' הפ"מ) הדר קשיא כל מה שהקשינו למעלה, אלא ע"כ בשנים בזא"ז, היינו במשלח אחר משלח, ועל זה מבעי לי' להלן "עבר ושלחו ביד שנים מהו שיטמאו בגדים שניהם", **(ממילא מובן דלפי פירושנו צ"ל או דטומאת בגדים מתחלת משיצא מחוץ לחומת ירושלים, והיינו כר' יהודה [ביומא ס"ז]. או דאפילו לר"י ור"ש, מ"מ משהגיע לצוק אז נטמא גם הראשון, אעפ"י שהוא לא הגיע שמה אלא שלוחו ודו"ק:)** ולפי"ז שפיר פשיט "והמשלח ולא המשלח את המשלח והוי הפשיטות ממש מעין האבעי', דרק אותו העתי והמזומן הוא מקרי המשלח והוא בכלל טומאת בגדים, ולא שלוחו של המשלח משא"כ לפי פי' הפ"מ, הא מה דמבעי לי' לא פשיט לי', ומה דפשיט לי' הא לא אבעי' לי' כלל, וכדאמרן (דהא הפ"מ מפרש הך דלא ישלח שנים, היינו שנים בבת אחת, וא"כ אין כאן לפי פירושו משלח את המשלח", דהא שניהם שלוחים מתחילתם.):

כך הי' נ"ל לפרש ד' הירושלמי דלא כהגאון פ"מ ז"ל, ברם שוב ראיתי דאפשר לפרשו גם באופן אחר ויתישב ג"כ כל מה שהקשינו בו למעלה, ונרויח עוד ישוב תמיהה גדולה ידועה שתמה הגאון שג"א ז"ל בתשובה המובא למעלה:

דהנה אהך ברייתא דעתי אפילו בשבת, ואמימרא דרב ששת שם ביומא, א' רפרם זאת אומרת ערוב והוצאה לשבת, ואין ערוב והוצאה ליוהכ"פ, ובהכי סליק. ואולם בכריתות י"ד מייתי הש"ס ג"כ לברייתא זו, ושתיק מהא דרב ששת, ומייתי ד' רפרם אגופה דברייתא, ודחי להא דרפרם, ומסיק דהא דרפרם בדותא היא, דדילמא שאני יוהכ"פ, דהכשרו בכך יעויי"ש, ותמה השג"א ז"ל הרבה אסוגיות חלוקות הללו, ובפרט דביומא, דשם עיקר דהך מילתא קצר הש"ס ולא נחית כלל לדחות ד' רפרם, ובכריתות, דרק אגב גררא נסבה, שם האריך בד' רפרם, עד דדחי לי' בשתי ידים

ומטיבותי' דמר הגאון שג"א ז"ל שהאריך בישוב ק' זו אענה אף אני חלקי בהקדם ד' הירושלמי שהבאנו למעלה:

הנה כבר האריך הגאון שם לתמוה, מ"מ לא אשכח רב ששת דחיית שבת אצל משתלח רק באיסור הוצאה ובשחלה, ושביק איסור תחומין, ולענ"ד י"ל דרב ששת אזיל כאן לשיטתו, דאפשר שגם איהו גריס לברייתא זו כמו שהיא שנוי' בירושלמי היינו דיליף מעתי גם שניהם דלא ישלח שנים ושדוחה שבת, והוי קשיא לי' לרב ששת, הא חד עתי כתיב בקרא, ומנא לן למילף מיני' תרתי, ואמנם ידוע מ"ש הרמ"א ז"ל בתשובה לענין ב' מוהלין בשבת, דגם לכתחילה כדאי הי' להדר בשני מוהלים דוקא, כדי שיהי' כשנים שעשוה, אלא דמדינא אידי ואידי שרי'. יעויי"ש, והנה זה ודאי אמת למאי דסבירא לן לדידן, דשבת הותרה אצל מילה ואצל עבודה, אבל הא רב ששת לשיטתי' איהו ס"ל ביומא ז' דטומאה דחוי', ואע"ג דאמר רבא התם טומאה דחוי', שבת הותרה, אבל מוכת התם דאביי לא ס"ל הכי (גבי תמיד תחילתו דוחה, סופו אינו דוחה) דמקשה אביי, מאי שנא שבת דכתיב במועדו, הא טומאה נמי כתיב במועדו, יעייי"ש. וי"ל דר' ששת נמי לא מחלק, וכשם דטומאה דחוי' לדידי', ה"ה שבת נמי, ואה"נ דלדידי' כל היכי דאפשר ע"י שני כהנים בעבודה באופן דליהוי כשנים שעשוה, אז עושין באמת ע"י שנים ולא ע"י אחד. ובזה ניחא לי' שפיר לרב ששת הא דילפינן תרתי מחד קרא דעתי, דדחי שבת ודאין משלחין שנים, דבאמת שתים שהן אחת הנה, דאי ס"ד דאפשר היכי דחלה להרכיבו על כתפן של שנים, ותעשה מלאכת ההוצאה ע"י שניהם, אז בודאי שיהי' הדין נותן לרב ששת דס"ל טומאה ושבת תרוייהו דחויות הן אצל עבודה, וכדאמרן) שישלחוהו דוקא ע"י שנים, ותו לא יצוייר כלל לדחיית שבת במשתלח במלאכה של תורה, ומדאעפי"כ אתי קרא לרבויי עתי אפילו בשבת, א"כ ממילא שמעית מנה דאין משלחין שנים:

ואמנם מזה גופי' מוכח דקרא ע"כ לא להתיר איסר תחומין אתי, אלא להתיר איסור הוצאה. דאי ס"ד משום ותחומין, אכתי א"א למילף תרוייהו מחד קרא, דבשלמא לענין איסור הוצאה שפיר טובים השנים מן האחד, דאם ירכיבוהו לשעיר ע"י שנים הו"ל כשנים שעשוהו, משא"כ לענין תחומין, הא איסור שבת לא די שלא יתמעט עי"ז, אלא שיתרבה באם יצאו שניהם, וא"כ אכתי תקשי, מנא לן למידרש תרוייהו (דחיית שבת ופסול שנים בשלוחו) מחד קרא, דילמא קרא לשבת לחוד הוא דאתי, היינו למשרי לצאת עמו חוץ לי"ב מיל, ואיברא דבלא"ה אין משלחים שנים, כדי שלא יעבור השני על איסור תחומין שלא לצורך אך שיהי' זה פסול מיוחד גבי שלוח, מנא לן?

מדבר זה הוכיח רב ששת לשיטתו (דס"ל טומאה דחוי' וגם שבת דחוי' אצל עבודה) דקרא דעתי להיתר הוצאה הוא דאתי לולא להיתר תחומין, וס"ל כר"י או כר' יוסי ביומא שם, דרק עשרה מיל הי' מירושלים ועד צוק. וכל זה דלא כפירושנו הראשון שפרשנו למעלה ד' הירושלמי.) ומדבאיסור הוצאה אלמלי הי' אפשר ע"י שנים שיעשוה לא יבא לידי איסור דאורייתא כלל ומדאעפי"כ אתי קרא להתירו, הא ממילא ש"מ דאין משלחין שנים, ודהוי פסול בשלוח. ותרתי מחדא ילפינן:

**(ואין להקשות אכתי מנא לן למוקים עתי לדחיית שבת ולמישמע מני' ממילא איסור דשלוח שנים נימא להיפך דלשילוח שנים לחוד הוא דאתי, ולמדתי שבת מנא לן. די"ל דס"ל לרב ששת אליבא דתנא דברייתא דטפי מסתבר לאוקמי' קרא דעתי לענין שבת כמשמעות הלשון ועוד דהוי דומי' דפנימי, דהא גם הפנימי דוחה שבת וטומאה. וז"פ:)**

ועלה קאי רפרם ואמר, זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, ובודאי שעל דברי רב ששת לשיטתי', דטומאה (ולדברינו גם שבת) דחוי' ולא הותרה, וממילא דמסתבר לאוקמי' קרא דעתי, לא אתתומין (דא"כ פסול דשילוח שנים מנא לן, וכדאמרן) רק אאיסור הוצאה, ובשחלה, ע"ז שפיר נסתייע רפרם, ואין לדחות כלל דילמא שאני יוהכ"פ דהכשרו בכך דהא חלה אינו אלא מקרה רחוק, ואפילו איוהכ"פ גופי' יש להסתפק אי שרי להרכיבו (וכששאלו באמת תלמידיו את ר' אליעזר ביומא ס"ו שם וכמי שהשיבום ר"א, יכיל הוא להרכיב אני ואתם), ועכ"פ תו ל"ש בזה לומר הכשרו בכך:

וכל זה ניחא בסוגיא דיומא, דקאי התם רפרם על דברי רב ששת, די"ל דס"ל דשבת כטומאה, כדאביי ותרוייהו דחוי' ולא היתרה, משא"כ בכריתות דמייתי סתמא דש"ס ד' רפרם אברייתא ולא אדרב ששת, והתם אליבא דהילכתא אזלה, כרבא, דאפילו אי טומאה דחוי', שבת הותרה, ולדידי' בודאי מסתבר טפי למוקים הא דעתי דוקא לענין איסור תחומין, דהוו בי' תמיד, למ"ד שהי' יותר מי"ב מיל, דהא אפילו אי נוקמי' אאיסור הוצאה, אכתי לא יתישב לנו ג"כ איך נילף תרוייהו, שבת ושלוח שנים מחד קרא דעתי דהא למ"ד הותרה אפילו כשיהי' כשר בשנים, מ"מ מותר באחד אף לכתחילה, וכמו"ש הרמ"א ז"ל לענין שני מוהלים) ומשו"ה באמת לא מייתי הש"ס כריתות שם לד' רב ששת, דסתמא דגמרא לא ניחא לי' לאוקמי' ענין הוצאה ובשחלה, אלא אתחומין, ואי עלה קאי רפרם, בודאי שפיר דחי לי' הש"ס שאני יוהכ"פ דהכשרו בכך", דבמילתא דאית בי' תמיד (היינו אי נימא דמירושלים לצוק אית בי' יותר מי"ב מיל) ודאי דאין ללמוד שבת מיוהכ"פ, דהוי הכשרו בכך:.

קצורו של דבר, לדידן דקיי"ל כרבא ביומא דשבת הותרה בכל גוני, הא דרפרם באמת בדותא היא, דלדידי' קרא מסתבר טפי למוקמי קרא דעתי אתחומין וכדאמרן ומשו"ה פיר מדחה לי', שאני יוהכ"פ דהכשרו בכך, ומטעם שבארנו, אך ביומא ס"ז דקאי לרב ששת ואביי' דטומאה וגם שבת דחוי', ולשיטתייהו ניחא להו טפי עפי"מ שבארנו למעלה לאוקמי קרא דעתי אאיסור הוצאה דוקא (וכדאמר שם רב ששת באמת "משכחת לה בשחלה מרכיבו על כתפו") וע"ז שפיר קאמר רפרם, ז"א אין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, דחלה ודאי מקרה רחוק הוי, ול"ש לדחות, ששאני יוהכ"פ דהכשרו בכך.:

ומיושבת שפיר ק' השג"א ז"ל ועפ"י סגנונו ולאו מטעמי', ולפי דרך זו שפי יתפרש לנו הך דאין משלחין שנים שבירושלמי, לא בשנים בזא"ז כמו שפרשנו למעלה, אלא בשנים בב"א (ובדרכו של המפרש בפ"מ שם), באופן שיהי' כשנים שעשוה, אלא שא"כ הדר תקשי מה שהקשינו למעלה, איך פשיט הירושלמי להך אבעי' דאם עבר ושלח שנים אי מטמאין בגדים שניהם, מהא דהמשלח ולא המשלח את המשלח והא לא קרב זא"ז, דאי בשנים בב"א, א"כ שניהם שליחי בי"ד נינהו, ואין כאן משלח את המשלח" כלל, ותימא שלא הרגיש בזה הגאון פ"מ ז"ל, וצ"ע:

והנה הארכנו קצת חוץ מן הענין שאנו עסוקין בו בפרשה זו, ודברינו סובבים על ההנחה דעכ"פ למ"ד שבת דחוי' אצל עבודה, היכי דאפשר לעשותה ע"י שנים מהדרינן, וכן ראיתי באמת לקצת מגדולי האחרונים לענין שחיטת הקרבנות וכדומה, ותמוה מה שלא נמצא דבר זה בש"ס וראשונים:

ויש לי להביא ראי' מכמה מקומות נגד כלל זה, ראשית ממ"ש הרמב"ם פ"א, מה' עביוה"כ, וז"ל, עבודת כל ט"ו בהמות אלו אינה אלא בכ"ג בלבד כו', וכן שאר העבודות כו' כגון הקטרת קטרת של כל יום יעוי"ש. והנה לדעת הריטב"א פ"ק דיומא בשם הרמב"ם מדאורייתא אין חובה בכ"ג אלא בעבודת היום ממש, אלא דמצוה בכ"ג אף באינך עבודות (ודלא כר"ש ורז"ה), ואם איתא להא שכ' האחרונים הנ"ל, הלא בדין הי' להיפך שבכל אינך עבודות לא יעשה כ"ג לחוד, רק יסייעו גם כהני הדיוט עמו היכי דאפשר, ויהי' כשנים שעשוהו, ולא יצטרכו לדחות יוהכ"פ:

עוד יש להקשות (וכמדומה שכבר העירו על ק' זו בס' האחרונים) אהא דילפינן מקרא דאין רציחה דוחה שבת, והאי דחיי' יש כאן, הא בלא"ה אמרה תורה יד העדים תהי' בו בראשונה, ועכ"פ לכתחילה בודאי קרא כדכתיב בעינן, וא"כ תו ליכא ח"ש מה"ת, מדהוי לי' כשנים שעשוה:

עוד יש לדקדק במ"ש הר"ן [בחדושיו לשבת פראד"מ] להוכיח דמילה אצל שבת הותרה לגמרי, מדלא מצינו שיתחייב המוהל למול בשמאלו או ע"י שנוי, ומ"ט לא אמר הר"ן בפשיטות, מדלא מצינו שימולו שנים דוקא בבת אחת, היכי ואפשר:

מכל הלין נלענ"ד לחדש. דנהי דקיי"ל שנים שעשוה פטורין, עכ"פ בזה יכול וזה יכול, אי משום דלא הוי אורחי' בז"י וז"י, ואי משום דבעשותה כלה ולא מקצתה, מ"מ חלוק יש בענין זה בין מלאכת רשות למלאכת חובה. דלכאורה הי' מקום לומר דע"כ ל"א שנים שעשו פטורין, משום דלא הוי כאורחי', אלא היכי שאין כונתם כדי להנצל מאיסור סקילה, אך אי עשו בשנים משום איסור שבת הדר הו"ל כאורחי' בשנים, משום הא גופה כדי להנצל מאיסור שבת, אך באמת במלאכת רשות זה ליתא, דאטו מי לא סגי לי' בלאו מלאכה זו כלל, וא"כ כשעושה ע"י שנים אכתי הוי כמקצת מלאכה לכאו"א, אבל במלאכת חובה, כגון עבודה במקדש או מצות מילה (אלמלא שהותרה לגמרי) שלא סגי שלא תעשה, ואם יהי' הדין נותן שתעשה לכתחילה בשנים ולא ביחיד, אז ודאי זה גופי' משוי' לי' בגדר זה אינו יכול וזה אינו יכול, דהא להפטר ממלאכה זו אי אפשר, ושורת הדין מחייבתו לעשותה ע"י שנים, א"כ מה לי זה אינו יכול וזא"י מצד חסרון כחו, או מצד איסורא דרביע עלי', היכי דאפשר בשנים, (דומה לזה בתוס' שבת צ"ג שם ד"ה אמר מר שכ' וז"ל, מה לנו לכמו של זה, כיון דהשתא מיהו אינו יכול):

ולפי"ז לא נועיל כלום לענ"ד אי נימא במלאכה שהיא מצוה לחובה לעשותה בשבת דניעבדי תרי ולא נעביד חד, כדי לעשותה בלי דתי' דהא גופה משוי לי' לכאו"א מהם בגדר זה אינו יכול וזא"י, ושוב מוטב דליעבד חלול ע"י אחד, משיחללו גם שניהם, מדסו"ס מידי חלול שבת לא יצאו גם שניהם:

ולפי"ז ניחא מה ששאלנו למעלה מהא דעבודת יוהכ"פ, דאעפ"י שכ' הריטב"א בדעת הרמב"ם דמדין תורה אין חובה בכ"ג אלא בעבודות היום ממש, מ"מ בפועל אף כל שאר העבודות לא נעשו אלא בכ"ג לבדו, וכמו"ש הרמב"ם שם, דמדכולן עשייתן חובה ביוהכ"פ, אלמלי הי' הדין נותן שיסייעו אחיו הכהנים היכי דאפשר, כי היכי דלהוי כשנים שעשוהו, אז שוב לא הוי מהני מידי, דהו"ל כזא"י וזא"י. וניחא נמי מה שנסתייע הר"ן, דמילה בשבת הותרה לגמרי, מדלא מצינו שיחויב למול בשמאלו או ע"י שנוי, ולא אמר הר"ן בפשיטות מדלא מצינו שימול ע"י שנים בבת אחת, ולא קשיא נמי ק' האחרונים אהא דילפינן דאין רציחה דוחה שבת במושבות דסנהדרין, והא בלא"ה יד העדים בעינן לכתחילה, והו"ל כשנים שעשוה, דלפי דברינו היא הנותנת, דאי נימא שחובה להרוג הנדון גם בשבת, אלא שתהי' ע"י שנים ולא ע"י יחיד. או נקבע חובה במילה בשבת שימולו דוקא ב' מוהלים, אז הא גופה משוי לי' כזא"י וזא"י, והדר הו"ל חלול שבת לכאו"א מהם:

ואמנם מכאן יהי' סתירה לכאורה לכל מה שהעלינו למעלה בישוב האי תנא דירושלמי, דמפיק היתר דחיית שבת במשתלח ואיסור שלוח שנים מחד קרא, (וקשה תרתי מחדא מנא לן, ואמרנו דבאמת דא חדא, דאחרי שמצד המציאות שילוח ע"י שנים אפשר תמיד, ואם איתא דשרי להרכיבו ע"י שנים, א"כ למה ידחה שבת, ישלחו שנים, וירכיבוהו לכשיחלה ע"י שנים, ואין כאן חלול) והשתא לפי"מ שחדשנו עכשיו דבמלאכה שעשייתה חובה אין בזה מועיל מה שיעשו בשנים, דממנ"פ או דשרי ע"י יחיד אפילו לכתחילה, או דאיכא חלול אפי' בשנים שיעשוה, א"כ הדר תקשי, מנא לי' לתנא דירושלמי למילף תרתי מחד קרא דעתי:

אך באמת גם זה יש לישב, דהנה על יסוד הנחתנו יש לשאול, הא מאן שמעית לי' דטומאה (וה"ה שבת לאביי) דחוי' אצל עבודה ר' שמעון היא, והא ר"ש הוא דאית לי' [שבת, נ"נ] דאפילו זא"י וזא"י ממש נמי פטורים בשנים שעשוה, וא"כ סו"ס תקשי לדידי', ליעבד (היכי דאפשר) לכלהו עבודות דמקדש בשבת ע"י שנים, מאי אמרית דהו"ל כזא"י וזא"י, הא לר' שמעון אף בכהא"ג ליכא חלול מה"ת. ובפרט לפימ"ש הגאון שג"א בתשובה סי' ל"ח, דאף לדידן, ואפילו במצות מילה דהותרה ממש, מ"מ היכי דאפשר להדר ולמעוטי בחלול מהדרינן, ולמה לא אשתמיט בשום מקום לומר דלכתחילה יהדרו ליעבד גם כל עבודה ועבודה בשבת דוקא ע"י שנים בב"א:

אך באמת זה לק"מ, דאפילו אי גם נסבור כר' שמעון בהא, דלענין טומאה ושבת תרוייהו אינן אלא דחויות, מ"מ בהך דזא"י וזא"י ודאי דלא קיי"ל כר' שמעון, אלא כרבנן, דזא"י וזא"י שניהם חייבים, ואחרי שהעלינו דגם זה דאינו יכול מצד הדין ג"כ אינו יכול מקרי, א"כ אנן לדידן ניחא דעושין ע"י יחיד, אפילו היכי דאפשר בשנים, מדלא יועיל זה למעוטי חלול, אלא לאפושי חלול:

אבל ברייתא דירושלמי יומא שם אפשר דבתרוייהו כר' שמעון ס"ל, דטומאה (וגם שבת) דחוי', ודשנים שעשו אפי' בזא"י וזא"י נמי פטורין, ומשו"ה שפיר הוכיח תרתי מקרא דעתי, (עתי אפילו בשבת ושלא ישלחו שנים) דהא בהא תליא וכדאמרן, ולר"ש עצמו ואליבא דאביי אולי אה"נ דהיכי דאפשר מהדרינן אשנים דוקא:

והנה ממכילתא פ' ויקהל דמייתי רמב"ן מוכח דזו שאמרה תורה אצל שבת לא תעשה כל' מלאכה, אתי למעוטי אפילו מלאכת אוכל נפש (ומשו"ה ביו"ט לא נאמר. אלא לא תעשה מלאכה", דהא או"נ מותר בה,) ובפ' בא, שאמר וביום הראשון מקרא קדש, כל מלאכה לא יעשה בהם, שם בפירוש הוסיף אך אשר יאכל לכל נפש' [ע' רמב"ן, פ' אמור]. וכבר כתבנו לעיל דלכ"ק, לא ליכתוב גם בפ' בא כל מלאכה, ולא ליצרך למעוטי או"נ, ועכצ"ל דבאמת גם רמז אחר יש במקרא זה, והוא, דהנה כמבואר למעלה ילפינן לפטורא דשנים שעשוה מהא דבעשותה יחיד ולא שנים, ואמנם קרא דעשותה רק לענין חיובי חטאות נאמר, ומנא לן דאיסורא נמי ליכא בשנים מה"ת:

ונלענ"ד לומר עפ"י מחלקותם הידועה של ריב"ב ורבנן [סנהדרין ע"ח] לענין הכוהו עשרה בנ"א בעשר מקלות בזא"ז, דריב"ב מחייב ורבנן פטרי, משום דאיש כי יכה "כל" נפש א"ר, עד דאיכא כלה נפש (ולריב"ב אפי' כל דהוא נפש במשמע). ולפי"ז י"ל דלרבנן דריב"ב (דהילכתא כותייהו) אף קרא דשבת דכתיב בי' לא תעשה כל מלאכה מילתא אחריתא קמ"ל נמי, דעד דליעבד איהו לכולה מלאכה, ושנים שעשו פטורין, ובודאי דלבתר דידעינן דאף בשבת דחמיר, שנים שעשו פטורין, ק"ו ביו"ט דקיל, איברא דקרא דאיסור מלאכה דגבי יו"ט (שהוא בפ' בא) קדים לאיסור מלאכה דשבת שבפ' יתרו, ומדאכתי פטורא דשנים גבי שבת לא ידענו, ע"כ שפיר הוצרך הכתוב להשמיענו כאן אף גבי יו"ט, דאין איסור תורה אלא בעושה את כלה, ומשו"ה אמר "כל" מלאכה לא יעשה, וכדי שלא נילף מהך כל לרבויי איסור אף באו"נ, הוזקק לפרש להדיא, דאך אשר יעשה לכל נפש הוא יעשה לכם. וניחא שפיר מה שדקדקנו לא ליכתוב לא ה' ולא ויו ולמה הוצרך לרבוי ולמיעוט בקרא דפ' בא:

זכינו לדין דכל היכי דכתיב כל מלאכה, כלה מלאכה במשמע, ולמעוטי שנים שעשוה, ומעתה יתישבו ד' הרמב"ן שהבאנו למעלה, דאי הוי כתב קרא בפ' ויקהל שכל העושה בו מלאכה יומת, וסמיך לי' מלאכת המשכן ללמדנו שאינה דותה שבת, הו"א דבסמיכות זו בא ללמדנו שגם לענין זה דמלאכת המשכן אפשר ג"כ עכ"פ לעשותה ע"י שנים, והא באמת לפי"מ דאמרן אין הדבר כן, דהא אמרינן דבמלאכת מצוה, דלא סגי דלא לעשותה. אם יעשו שנים כדי להנצל מאיסור שבת לא תועיל תחבולה זו כלל, מדהוי כזא"י וכזא"י, וכמו שהארכנו בזה למעלה, ט"כ נזהר הכתוב וסתם "העושה בו מלאכה", ("כל" מלאכה לא כתיב כאן) דלענין מלאכת מצוה (כגון מלאכת המשכן דאיירי בי') מה דאסור ע"י יחיד לא יועיל להתיר אף בשנים שיעשוה, ומדאי אפשר הי' למיכתב כאן "כל" מלאכה כבשאר דוכתי דשבת, ע"כ בהכרח סיים כאן הכתוב "לא תבערו אש", ללמדך דעכ"פ אף אוכל נפש אסור, ונתישבו שפיר ד' הרמב"ן החמורים שטען עליהם החת"ס ז"ל, כמובא בדברינו לעיל:

הנה הארכנו קצת בענין שנים שעשוהו גבי איסור שבת, שבו תירץ הגאון בעל אוה"ח ז"ל בסדר היום שלפנינו לשיטתו של הרמב"ם ז"ל התמיהה בלי המסייע במלאכת חברו. ומטיבותי' של הגאון ז"ל בארתי מה שנלענ"ד דאין להשות הענינים כלל, דהא אי נימא דעיקר קפידא דרחמנא בזה היא שלא יניח הלוי מלאכת עצמו, אז ודאי אין שום נ"מ בין עושה מלאכת חברו כלה או מקצתה, ואפילו כשהוא אינו יכול וחברו יכול, סו"ס הא הניח מלאכת עצמו, וזוהי שהתורה אסרתו, ואי נימא דעיקר הטעם שלא יעסוק במלאכת חברו אז נצטרך להסברתו של הרא"ה ז"ל בס' החינוך היינו שלא תהי' שמירת המקדש כקדירא דבי שותפי, שיסמוך א' על חברו, ולפי"ז הלא יתהפך המושג מן הקצה אל הקצה, היינו שיהי' בדין לאסור מה"ת דוקא במסייע דזה יכול וזה יכול, ואע"ג דבכה"ג בשבת פטור) לפי שרק באופן זה יש לחוש שיסמוך אחד על חברו ובין דין לדין תתבטל שמירת המקדש, כמובן, משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול הא כך הוא תכסיס של מלאכה זו (מדאי אפשר ליחיד לעשותה) שיעשוה שנים או רבים, ולפי טעם הרא"ה ז"ל למה יאסר בכהא"ג מסייע, ואפילו בשל חברו, הא סו"ס חשש "קדירא דבי שותפי" אין כאן עוד, מדעצם מלאכה זו מחייב השתתפות הרבים בהכרח:

ויסתעף איפוא מזה לאסור מה"ת בשמירת המקדש מסייע ממלאכת חברו כשזה יכול וזה יכול (אע"ג דלענין שבת דוקא מסייע ממין זה אין בו ממש מה"ת) ולהיפך להתיר בשמירת המקדש מסייע דזה אינו יכול וזה אינו יכול (אע"ג דלענין שבת דוקא מסייע כזה הוי כעובד ממש, ואפילו לר' שמעון דפוטר, לאו מסברא פוטר אלא מרבויי דקראי כמבואר בשבת צ"ג שם) וכל זה הוא להיפך מהנחתו של הגה"ק בעל אוה"ח ז"ל אחרי נשיקת עפרות זהב לו. ודו"ק בכ"ז:

מדי איירינן בהך פרשתא לא אמנע מלהציג הערה קצרה בהלכות בכור אדם, והוא ממה שראיתי להגאון בעל מנ"ח (מ' שצ"ב) שנסתפק בקטן שלא פדהו האב, אלא שהוא בקטנותו פדה א"ע, אי חייב לחזור ולהפדות כשיגדל, וכהא דאכל מצה בשעת שטותו, מדעשה המצוה בשעת הפטור. יעויי"ש ולענ"ד אין כאן ספק, דהא גמרא מפורשת היא [בכורות, מ"ט] איתמר הפודה את בנו תוך ל' יום ר"א בנו פדוי כו', והתם נמי אכתי זמן פטור הוא, ועכצ"ל דלא דמי להא דמצה, מדעכ"פ נתפרע חובו של כהן, ואע"ג דאיתא התם דכו"ע מעכשיו אין בנו פדוי, הא כתב רש"י ז"ל בטעמו מדהו"ל מתנה בעלמא, עיי"ש, וזה ל"ש בקטן עצמו דאפי' בהגיע לעונת הפעוטות אין מתנתו מתנה אלא מדרבנן [עתו"מ סי' רל"ה], וא"כ י"ל דבכהא"ג אף שמואל יודה דמעות פקדון (אע"ג דס"ל גבי מקדש אחותו [בקדושין מ"ו] מעות מתנה), וע"כ בין לרב ובין לשמואל יהני עכ"פ על לאחר שיגדיל אף אם נתעכלו המעות. ועוד דעד כאן ל"פ שמואל אדרב אלא לענין אב הפודה בתוך ל' וכדאמר טעמא משום דעכשיו אינו בר פדיי' כלל (משא"כ במקדש אשה לאחר [ל] דבידו לקדשה עכשיו) וא"כ בנידון דספקו של המנ"ח הא גם עכשיו בר פדיי' הוא ע"י אביו עכ"פ. ודו"ק בכ"ז:

מסודר בדפוסו של ר' העניך פאלמאן, בפיעטרקוב.

תוכן העניינים

המדרש והמעשה במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה