המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת פינחס
בדין מומר לחלל שבתות ובדיני רודף
ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר, וגו'. אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להן דבר כו', בביהמ"ד היו יושבין והלכו ועמדו לפני כלן (ב"ב קי"ט, יש להבין, לאיזו תועלת נתכונו בנות צלפחד לעמוד לפני משה, דוקא בשעה שהי' במעמד אחד עם אלעזר והנשיאים וכל העדה, ולאיזו תועלת ספר לנו הכתוב זאת?) אבינו מת במדבר וגו' כי בחטאו מת וגו' שלא החטיא את אחרים עמו. וילקוט כאן, וגם זה צריך באור). ולהלן בש"ס שם שמעון השקמוני אומר יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות, אלא שלא הי' יודע שנוטלות חלק בכורה. ויודע חי' משה שהמקושש במיתה, אלא שלא הי' יודע באיזו מיתה. וגם זה יפלא, וכי מה ענין שני מאמרים אלו זה לזה, ומה חידש לנו שמעון השקמוני בשניהם? כן בנות צלפחד דוברות בך כתובה פרשה זו לפני במרום (ספרי שם) (הלשון תמוה, והלא לא בשמים היא, והתורה כבר ניתנה, ומאי מעליותא שהיא "כתובה במרום"):
ידועה שיטת בעל העיטור, דמה שאמרו במחלל שבת דהוי כעוע"ז וכמומר לכה"ת, אין זה אלא במחלל בעבודת קרקע דוקא. וכבר נתלבטו בספרן של אחרונים למצא מקור לשיטה זו. ולענ"ד י"ל דחילו של בעהע"ט הוא ממה דאיתא בשבת צ"ו, ב', אר"י א' שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוי, במתניתא תני תולש מן הקרקע הוי (כך היא הגירסא בילקוט) ר"א בר יעקב אמר מעמר הוי:
בהסבר מחלקת זו י"ל עפי"מ שהקשו התוס' [ב"ב, קי"ט, ובסנהדרין ע"ח] מה הי' ספיקו של משרע"ה באיזו מיתה להמית את המקושש, הלא התורה אמרה מחללי' מות יומת, וסתם מיתה אינה אלא חנק, ותירצו דמשום שהי' מחלל שבת בפרהסיא, דהוי כעוע"ז וכמומר לכה"ת, ע"כ נסתפק משה מסברא, דילמא ידון בסקילה כעוע"ז. עכ"ד התוס' שם. ומעתה קרוב לאמר דהש"ס בשבת צ"ו קושית התוס' הוי קשיא לי', וכתירוצם מפרק לה, ולפי שאין דינו של מח"ש כעוע"ז אלא בעבודת קרקע דוקא, ע"כ במתניתא תני תולש מן הקרקע היה (אע"ג דגוף חיובא דתולש אף בתלוש נמי איכא, (דהא אף בתולש כנף מן העוף נמי חייב), מ"מ כעוע"ז לא הוי אלא בתולש מן הקרקע. ר"א בר יעקב אמר מעמר היה, וידוע דאין עימור אלא בגדולי קרקע [ע' שבת, ע"ג, ב']. ואמנם שמואל פליג עלייהו, ולדידי' כל מחלל שבת בפרהסיא ואפילו שלא בעבודת קרקע) דינו כעוע"ז, ע"כ אמר שמואל מעביר ד' אמות ברה"ר היה, וידוע דאין רה"ר אלא בששים רבוא בוקעים בו, ואין לך פרהסיא גדול מזה:
שמעינן מיהות ממתניתא וכן מדר"א בר יעקב (דאיהו בתרא לגבי שמואל) מדמהדרי לאוקמי' למקושש בעבודת קרקע דוקא, וע"כ משום דבלא"ה לא יתבאר ספיקו של משה בו, (וכקושית התוס' ב"ב קי"ט שם), ש"מ דרק בעבודת קרקע נידון כעוע"ז, ואפשר דמזה למד בעל העיטור ז"ל את חדושו. כן נלענ"ד:
והנה בב"ב שם [והוא מן הספרי, ע"ז, נ"ב] אחז"ל מקושש זה צלפחד, נאמר כאן אבינו מת במדבר ונאמר להלן וכו', ולפי"ז מוכח עפ"י דברינו דלעיל דהי' עליו דין מומר ועוע"ז ואמנם ידוע מ"ש התוס' [ב"ב קי"ט שם, בשם המדרש] דמקושש לש"ש נתכוין, אבל כבר כ' החת"ס [בלקוטיו, שו"ת ח"ו, סי' נ"ו] שדבר זה אינו מצילו מדין של מטה כדין מומר ממש, ולהלן בדברינו יבואר עוד:.
ותחילה אומר, דמריש הוי קשיא לי ע"ד המדרש הנ"ל, מהיכן יצא לו למקושש (זה צלפחד) היתר זה, לעבור אאיסור חמור בודאי, משום ספק תוכחה דאחרים, ולחלל שבת בפרהסיא לשם שמים והא א"א לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך אלא באיסורא זוטא, וכדי להציל את חברו מאיסורא רבא, ודוקא היכי דלא פשע חברו [עתו"ס שבת, ד', א'. ובש"ד]. וכל זה ליתא בנידון דמקושש.
**(ומה דמצינו לחז"ל [ע"ז, ד', ב'] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה לרבים. בודאי שאינו ענין לכאן, דדהמע"ה בודאי אהיתירא דכל היוצא למלחמת בי"ד גט כריתות הי' כותב הוי סמיך, אלא דחז"ל כך אמרו, דאעפי"כ "לא היה ראוי לאותו מעשה", אלא דמשמיא גרמו לו כדי להורות תשובה לרבים. אבל שיתיר איש א"ע למיתה במזיד ובעבירה חמורה משום תקנתא דאחרינא, זה לא שמענו:)** ועובדא דאסתר שאני, דהתם לא למיתה התירה א"ע, אלא לספק עבירה, ומשום הצלת נפשות דכל ישראל עבדה, ובהצלת ודאי, אבל שיתיר אדם עצמו למיתת ודאי, משום ספק זכותא דאחריני להצילם מן החטא זו מנא לן
שוב ראיתי דאף אמנם כזה לא שמענו, אבל כיוצב"ז שמענו, והוא במ"ש ז"ל גבי בן סו"מ מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב [סנהדרין, ע"א.] הרי שויתרה תורה על אבדת נפש היחיד כשהוא זכאי (דהא זכאי קרו לי' חכמים במשנתנו) כדי שלא ימות אותו היחיד כשהוא חייב, ומכש"כ שנוח לו ליחיד למות מיתת עצמו כשהוא זכאי, כדי שלא יבאו הרבה מישראל למות כשהם חייבים, וזוהי מ"ש חז"ל מקושש לש"ש נתכוין":
איברא דגם אהא דבן סו"מ גופי' כבר הקשו הראשונים, אם על שם סופו נהרג, איך יהיה תחילתו חמור מסופו, ומיתתו כשהוא זכאי תהא תמורה ממיתתו כשהוא חייב, והלא בסופו "כשילסטם את הבריות" יהי' ענשו בסייף הקל וכדין כל רוצח) ועכשיו דינו בסקילה החמורה, אתמהה. ובספר פענח רזא תירץ דהכי קאמר, סופו ללסטם את הבריות בשבת, ולפי"ז גם סוף דינו יהי' בסקילה כמחלל שבת. אבל גם תירוץ זה לענ"ד תמוה, דהא בתוס' סנהדרין, [ע"ג, ע"ב] מוכח דכל הורג נפש הוי מקלקל לענין שבת, לבר מהריגה במושבות דסנהדרין, ומשום תיקון גברא, יעויי"ש בתוס', וא"כ אפילו כשילסטם הבן סו"מ בשבת, לא ידון כמחלל שבת, אלא בסייף הקל כרוצח בלחוד **(ואמנם דעת הרמב"ם פ"י ופי"ב מהלכות שבת לחייב בכל חובל משום נ"ר ליצרו אפילו שלא במקום מצוה, אבל הה"מ הביא שם שיטת רש"י וראב"ד ורוב הראשונים דלא ס"ל הכי. יעויי"ש:)** [וע' היטב שבת ק"ה, ב', בתוס' שם לענין קורע בחמתו, דאי לאו במקום מצוה למירמי אימתא אאינשי ביתא. לא חשיב כמתקן משום נחת רוח ליצרו עיי"ש] וא"כ הדר תקשי, איך נחמיר עליו בתחילתו כשהוא זכאי, יותר מבסופו כשיהי' חייב?
ולחומר הקושיא נלענ"ד, דהנה באמת סברא כעין זו (היינו דימות זכאי ואל ימות חייב) מצינו גם במקום אחר, אלא דהתם בפלוגתא תליא, והוא במשנה דסנהדרין [שם, ע"ג] ואלו שניתנו להצילן בנפשן, הרודף אחר הזכור ואחר הערוה ואחר האדם להורגו, אבל הרודף לעבוד ע"ז ולחלל את השבת אין מצילין אותו בנפשו, כך איתא התם במשנה, אבל בברייתא איפלגו בה תנאי, דלר' שמעון ב"י עוע"ז ניתן להצילו בנפשו, ולראבר"ש אף מחלל שבת:
ולולא דמסתפינא הוי אמינא דרשב"י (דאיהו סתם ר' שמעון) וראבר"ש ברי' בחדא שיטתא קיימי, וטעם ויסוד מחלקותן עם תנא דמשנתנו הוא, דלסתם משנתנו גזר דמצילין בנפשו הוא אך ורק משום תקנתא דנרדף, כדי שלא יהרג, או כדי להצילו מתקלה וקלון (בזכור וערוה), אך לתקנתו דרודף, להצילו מן החטא, לא חיישינן כלל בכהא"ג [וכדס"ל לרשב"ג, כ"ק ס"ט, א' דאמר הלעיטהו לרשע, וכו']. אבל ר"ש וראבר"ש ברי' פליגי, ולדידהו לאו משום תקנתא דנרדף לחוד אתינן עלי', אלא משום תקנתא דרודף עצמו נמי, מצילין את הרודף בעבירות החמורות בנפשו כדי למנעו מן העבירות הללו, ומשו"ה ס"ל לר"ש ולראבר"ש דאפילו בע"ז וחלול שבת דליכא נרדף **(ואע"ג דבסוגיא דהתם איתא דר"ש יליף ק"ו, פגם גבוה מפגם הדיוט, וס"ל עומה"ד, מ"מ לענ"ד קשה לאמר דזהו עיקר פלוגתתם דר"ש ורבנן, דבאמת בדין הי' שבנידון זה כו"ע יודו דעונשין מה"ד, דמידי הוא טעמא בעלמא דאין עומה"ד, אלא אי משום דדילמא לא סגי לי' בכפרה וכטעמי' דמהרש"א בשם סמ"ג, ואי משום דילמא טעי, כטעמי' דבעל הל"ע; ובנ"ד לכאורה הא תרוייהו ליתנייהו, דילמא טעי ל"ש, דכי ס"ד שיהי' פגם הדיוט חמור מפגם גבוה, ודילמא לא סגי לי' בכפרה נמי ל"ש, דאטו רודף משום כפרה נהרג, הא אינו נהרג אלא כדי למנעו מן העבירה, ואי הוי אפשר להצילו בא' מאבריו או בתחבולה אחרת, אז מי שהורגו נהרג עליו, ומדליתא לשני הטעמים הלא בדין הוא שאף רבנן יודו לר"ש לענוש מה"ד, עכ"פ בנידון זה, ומדאעפי"כ פליגי, עכצ"ל דבאמת על גוף הק"ו דר"ש יש לדון ולפרוך, דאיהנ"מ דשאני ושאני פגם הדיוט מפגם גבוה, שההדיוט נפגם באמת, אבל אטו גבוה נפגם ח"ו, ואם רשעת מה תפעל לו, ולפי"ז שוב י"ל דאף ר"ש לאו אק"ו דידי' לחוד סמיך, אלא בסברא נמי פליגי, דלר"ש לתקנתי' דרודף נמי חיישינן, ולרבנן לא חשו אלא לתקנתא דנרדף, וכמו שבארנו בפנים.)** כלל, נמי מצילין בנפשו משום תקנתא דרודף (וכרבנן דרשב"ג בב"ק בסוגיא דצנועין):
ולפי"ז תהי' סברת ר"ש וראבר"ש ברי' בענין זה דומה ממש למ"ש במשנתנו לענין בן סו"מ, דימות זכאי ולא ימות חייב, כך ס"ל בכל רודף בעבירות החמורות (דדמיין בחומרן לרציחה ולערוה ולזכור) דאפילו הים דליכא נרדף (כגון עוע"ז ומח"ש) מ"מ מצילין את הרודף בנפשו משום תקנת עצמו, ומה דמצינו בבן סו"מ משום תקלה שבעתיד הרחוק, אותה מצינו ברודף משום תקלה שבעתיד הקרוב ואף שבסוגיין שם אסמכו רבנן ור"ש לשיטתייהו אקראי, בכ"ז לא רחוק לאמר דגם בסברא פליגי, וכדאמרן):
ואם תצדק הנחה זו, אז בע"כ נצטרך לאמר דמתניתן דבן סו"מ, אע"ג דסתמא קתני לה, ר' שמעון היא (דאלו לרבנן, הא אם לא חשו דימות זכאי גבי רודף ובקירוב זמן. איך יאמרו ס' זו גבי בסו"מ בריחוק זמן, וע"כ דלדידהו הך דבן סו"מ גזה"כ היא). ובזה מה ינעם לנו לישב הא דהקשינו לעיל ע"ד הפענח רזא, דאמנם כן דהורג נפש בעלמא אין בו חייב סקילה משום שבת לשיטת רש"י וראב"ד וריב הראשונים, ואעפי"כ שפיר תירץ הפענח רזא להא דבן סו"מ שהכונה דסופו ללסטם בשבת, ולא קשיא מה שהקשינו הא סו"ס חמור תחילתו מסופו, (דהא בסופו משום שבת לא יתחייב) דמידי הוא טעמא אלא משום דהוי מקלקל לגבי שבת, והא לפי"מ שהעלינו לעיל, משנתנו דפ' בסו"מ דמוטב שימות זכאי ע"כ ר' שמעון היא, והא ר' שמעון הוא דאמר מקלקל בחבורה חייב, ולדידי' בודאי כשילסטם בשבת יהי' נידון בסקילה החמורה, דהא משום מקלקל לא יפטור, וא"כ תו אין תחילתו חמיר מסופו:
וכל זה לפי ההנחה שהנחנו למעלה, דמ"ד בבסו"מ טעמא משום דימות זכאי ואל ימות חייב, ע"כ ס"ל דחד טעמא הוא עם הא דרודף, ודגם ברודף ולמאן דס"ל דאף עוע"ז ומח"ש ניתן להצילו בנפשו) יש בו מעין ס' זו דימות זכאי, וע"כ דגם לתקנת נפשו של הרודף חששו, ומה שיש להשיב ע"ז מהא דרודף אחר המפותה ומרודף אחר הבהמה, מזה נדבר להלן:
והנה כבר הזכרנו למעלה את ד' התוס' ב"ב קי"ט דמשו"ה נסתפק משה על המקושש מיתתו במה (ולא דן אותו במיתה סתם שהיא בחנק) לפי שחלל את השבת בפרהסיא והוי כעוע"ז שדינו בסקילה והגאון רע"א ז"ל הקשה ע"ז קושיא עצומה, א"כ אליבא דאמת, מנא לן לדון כל מחלל שבת (ואפי' שלא בפרהסיא) בסקילה, והא כל עצמו לא ידעינן לה אלא ממקושש, ודילמא מקושש שאני דמדבפרהסיא הי' ע"כ לא נידון באמת כמח"ש אלא כעוע"ז, ומשו"ה צוה הקב"ה לרגום אותו באבנים, ולעולם אימא לך דמחלל שלא בפרהסיא דכתיב בי' מות יומת, אין דינו אלא במיתה האמורה סתם שהיא בחנק. עד כאן ק' הגרעק"א צ"ל, ונלענ"ד לתרץ ע"ד החדוד אחרי הקדמות אחדות:
איתא בסנהדרין [פ"ט, א'] כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי ב"כ ובועלה. ובש"ס [מכות ב' א'] מיית לה ומוסיף עלה, חוץ מזוממי ב"כ וכו' שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת, ע"כ. והנה רש"י ז"ל פירש הא דמקדימין היינו "שאין להם נס והמלטה" ובתוס' הקשו פשיטא, ופירשו עפימ"ש דאם א"א יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתן בכ"מ שאתה יכול (כלומר ולא נצרכה מיתה הכתובה אלא להקדמה בלבד). והנה בין לרש"י ובין לתוס' אין שום מובן למ"ש "חוץ מזוממי ב"כ ובועלה", דהא לפימ"ש הרמב"ם [פי"ד מסנהדרין] בכל ח"מ הדין כן, שאתה ממיתן בכ"מ שאתה יכול, ולפי"ד התוס' מכות שם יש חילוק בין רוצח וג"ה לשאר ח"מ, אך עכ"פ אין שום חילוק ולא שום רבותא לענין הקדמה בין שאר זוממין לזוממי ב"כ, וכולן אינם אלא "להקדמה בעלמא", וכשא"א יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתן בכ"מ שא"י:
עוד כ' התוס' שם וז"ל, בועלה דרשינן מהא דהיא ולא בועלה, וזוממי' מהא דלאחיו ולא לאחותו. ע"כ. הנראה מדבריהם ז"ל דמילי מילי קתני, חוץ מזוממי ב"כ, דאינם נדונים במיתה דידה, וחוץ מבועלה, והוא דחוק מאד, דמאי שייטי' דדין בועל לכאן, והא הכא רק בדין זוממין קמיירי:
**(ובפשטות י"ל דתוס' מילתא אגב אורחי' קמ"ל, והוא עפימ"ש למעלה [עמק הלכה לפ' בלק] לשיטת הרמב"ם דזו שאין הזוממין נדונין במיתה שלה, אין זה אלא כשהבועל בר חיובא, אבל כשאינו בר חיובא אז דינם בשרפה כדין הב"כ, והתוס' ריש מכות פליגי, ולדידהו אינו תלוי כלל זב"ז. והיינו מ"ש התוס' כאן דתרי מילי נינהו שוב מצאתי להגאון תוי"ט סופ"י מסנהדרין שהעיר מעין זה, וקצרתי:)**
וחוץ מד' רש"י ותוס' נלענ"ד להוסיף כונה אחרת בדברי הש"ס, ובזה יתישב הכל כמין חומר, דהנה ידוע מ"ש כלל גדול בזוממין, דמשנהרג הנידן שוב אינם נהרגין, וי"ל דזהו מ"ש כאן במילתא אגב אורחי', כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, כלומר דוקא כשהקדימו להרגם קודם שנהרג הנידון, אך אם לא הקדימו, אז אין נהרגין כלל. וא"ת מאי קמ"ל, הא משנה מפורשת היא [מכות, ה', ב'.] י"ל דרבותא גדולה קמ"ל הכא לענין זוממי ב"כ וכמו שנבאר:
דהנה בטעמא דהרגו אין נהרגין יליף התם במשנה מהא דלאחיו, ועדיין אחיו קיים, ובברייתא דבריבי מטעם אין עונשין מה"ד, אבל הרמב"ן ז"ל בנמוקיו לפ' שופטים אסברא לן מסברא, מדאלדים נצב בעדת אל, "ומדנהרג ראובן נחשוב שהי' אמת כל מה שהעידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת כו', עכ"ל. ולענ"ד נ"מ גדולה יש בין הטעמים, דהנה כלל גדול בידינו, שאין דנין שנים ביום אחד, ואפילו בעבירה אחת ושתי מיתות אין דנין, כגון ב"כ ובועלה [סנהדרין, מ"ו.], וא"כ כשהרגו למשל את הבת כהן היום, ע"כ שלא יהרגו את בועלה עד למחר, ואם אירע שבתוך כך (בין הריגתה להריגת בועלה) הוזמו עדיהם, אז הלא תתעורר השאלה, מה נידון בהו במוזמין אלו; והנה לטעמא דמתניתן בודאי משפט מות להם, דהא "כאשר זמם לעשות לאחיו אמרה תורה, ועדיין אחיו קיים". וכן לפי פשטות ל' הברייתא דבריבי אין כאן בנידון זה משום אין עונשי מה"ד, דהא לא בשבילה, אלא בשביל בועלה המוזמין נענשים. אך אי נימא דעיקר טעמא דהרגו אין נהרגין היינו כהסברת הרמב"ן, דאלדים נצב בעדת אל, ומדנהרג הנידון, זה אות דאמת העידו, מסתבר דגם בכהא"ג (בזוממי ב"כ, ונהרגה היא, ולא נהרג בועלה עדיין, עד שהוזמו עדיהם) ג"כ לא יהרגו המוזמין, דהא סו"ס עפ"י עדותם נעשה מעשה ונהרגה היא, ובודאי שבדין נהרגה, כס' הרמב"ן, ונהי שהבועל ודאי שוב לא יהרג, מדעכ"פ תו אין כאן עדות, משהוזמו אלו, מ"מ אף המוזמין לא יהרגו:
וכסבור הייתי לומר דאולי גם כונת הרמב"ן אינה לומר שהמזימין עדי שקר הם (דאי הכי לא ליפסלי המוזמין נמי גם לעדות אחרת, וזה ודאי אינו) אלא כך כונת הרמב"ן, שמשנהרג זה, אעפ"י דאלדים נצב בעדת אל, ש"מ שהי' הנידון חייב מיתה עכ"פ ממק"א. אבל באמת זה ליתא, חדא דהא הרמב"ן להדיא אמר "דמדנהרג ראובן נחשוב שהי' אמת כ' שהעידו עליו הראשונים. ועוד מה תשובה היא זו, שהי' הנידון ח"מ ממקום אחר, הא משנה שלמה היא, דאם אמרו המזימין בתרי בשבתא עמנו הייתם ובחד בשבתא קטל נפשא, הוא והם נהרגין, ואין לך חייב מיתה גדול מזה, ואעפי"כ אין בזה כדי להציל את המוזמין, ביון דעכ"פ עד האידנא לא נגמר דינו [מכות ד', וש"ד] וא"כ איך אפשר לומר בטעם הפטור של המוזמין כשנהרג הנידון משום דהי' חייב מיתה מן השמים ע"י רשע זה (צ"ל ממק"א.
**(ולהרא"ה בס' החנוך מ' תקכ"ד ראיתי שכתב וז"ל, ודאי דראוי הי' לכך, וגלגלו דינו ע"י רשעים אלו) הא למז"ד להרג את הטרפה בו', עכ"ל. והוא פלאי דמה בכך שהי' ראוי לכך והא אין לך ראוי לכך יותר מזה שאפילו לעדותן של מזימין קטל נפשא בחד בשבתא מ"מ כיון דלא נגמר דינו הוא והן נהרגין, ולא דמי לטרפה כלל. וז"פ:)** הא עכ"פ אכתי לאו בר קטלא הוי:
ועכצ"ל בהסברת ד' הרמב"ן כפשטות לשונו, היינו דמדנהרג הנדון ש"מ שהמוזמין עדי אמת היו, ומה שאעפי"כ אינם כשרים לעדות אחרת, גזה"כ היא בלא"ה כל ע"ז חדוש הוא, מאי חזית כו'). והיוצא מזה שגם בעדות ב"כ ובועלה, שבהכרח לא דנו שניהם ביום אחד, ואירע שאחרי הריגתה, ומקמי דנהרג בועלה, הוזמו העדים, אז אליבא דרמב"ן היו דנין בזה כבכל שאר עדיות, היכי דנהרג הנדון, שלא היו נהרגין, ואעפ"י "דעדיין אחיו קיים". וזו בודאי רבותא גדולה היא, דממשנה דמכות ה' לא הוי שמעינן לה כלל דאלו לפי פשטות הילפותא במשנה שם וגם בברייתא דבריבי לכאורה שהי' הדין נותן שיהיו נהרגין העדים (מדדין הזמה דידהו לא בשביל אחותם שכבר נהרגה הוא, אלא בשביל אחיהם שהוא קיים עדיין, וכדאמרן.)
ומעתה יהי' כך פירושה של משנה בסנהדרין שם:
כל הזוממין "מקדימין". לאותה מיתה, כלומר רק "כשמקדימין" לאותה מיתה קודם שנהרג הנדון אזי נהרגין ולא כשאחרו בהריגתם עד לאחר שנהרג, חוץ מזוממי ב"כ ובועלה, שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת", כלומר אף התם צריכה הקדמה, ולא תימא שעכ"פ בהריגת ב"כ ובועלה אין הכרח "בהקדמה" כלל, היינו דאם אירע שנהרגה היא ועדיין לא נהרג בועלה ג"כ נהרגין, זה אינו, דבאמת גם בב"כ ובועלה צריך אתה "להקדמה" מקמי דליהרג אף אחד מהם, (ואף אם לא הקדימו להריגתה של הבת כהן, אעפ"י שהקדימו להריגתו של בועלה, שאך בשבילו הן נענשים, ג"כ שוב אינם נהרגין משום דאלדים נצב בעדת אל) אלא "שמקדימין למיתה אחרת" וכלומר ואעפ"י שמזה מוכח שלא בשבילה הם נענשים. מ"מ הקדמה מיהות בעי):
ואם כך יהי' פירוש הדברים, אז מדוקדק מאד מ"ש במשנה מקדימין, ומה שהוסיף בש"ס "שאין מקדימין אלא למיתה אחרת":
ואמנם זה שאמרנו למעלה דלולא סברת הרמב"ן, אז מטעם אין עונשין מן הדין לחוד הי' צריך לחייב כאן את העדים, מדלא בשביל אחיו אלא בשביל אחותו העד זומם נידון גם דבר זה עדיין צריך עיון, ואפשר שתלוי בטעמים השונים שנאמרו בהא דאין עונשין מה"ד. ונקדים בזה דבר אחד:
הנה בש"ס ב"ק נ"א, כי יפתח איש בור או כי יכרה, אם על הפתיחה חייב על הכריי' לכש"כ, אלא לרבות כורה אחר כורה, היינו דפותח חייב דוקא בשיעור שלם של י' טפחים, ובכורה חייב השני אף בטפח אחד, כשהשלים בו לעשרה, **(ובחת"ס עה"ת ראיתי שהביא בשם הגר"א זצ"ל דזה נרמז בקרא, דכי יפתח איש בור (מלא ויו) וכי יכרה איש "בר" (חסר ויו.) לאמר דעל הפתיחה אינו חייב אלא בשיש שם שיעור בור מלא, י' טפחים, ובכריי' חייב אף בשלא כרה אלא טפח, אם עי"ז השלימו לעשרה. ושפ"י:)** הרי משמע דעכ"פ מצד אין עונשין מה"ד ל"ל בה, דבממון עונשין מה"ד:
ואולם לא כן הוא במכילתא משפטים, דאיתא התם, אם על הפתיחה חייב על הכריי' לא כש"כ, אלא ללמדך שאין עונשין מה"ד, וכבר העירו על סתירה זו בתוס' ריש ב"ק, דזה סותר נגד סוגית הש"ס דב"ק נ"א שם. ונלענ"ד לישב:
דהנה ידוע דבהך דאין עומה"ד כתב המהרש"א ז"ל בסנהדרין לגבי מעביר כל זרעו למולך) טעמו משום דילמא לא סגי לי' בכפרה, ובס' הליכות עולם כתב משום דחיישינן דילמא טעי. ונ"מ גדולה יש בין שני טעמים אלו לענין דיני ממונות, דהתם ודאי משום טעמו דמהרש"א ליתא, דהא אין שם בממון משום כפרה, אלא משום תשלומין, ומאי דילמא לא סגי לי' שייך התם, הא כלום חייב לו יותר מממון, ממונא שקיל מיני' וממונא יהיב לי', ואולם טעמו של בעל הליכות עולם שייך לכאורה אף בד"מ כמו בד"נ, אבל לדעתי לא יתכן טעם זה, אלא היכי שהקל והחמור הם שני ענינים נפרדים, משא"כ היכי שהקל נכלל בתוך החמור בבחינת יש בכלל מאתים מנה, וכגון הא דבת אמו ובת אביו מק"ו דבת אמו ולא בת אביו [מכות, ה'] והא דסנהדרין וע"ו, אם על בת בתו ענוש על בתו לא כש"כ, אלא שאין עומה"ד, התם ודאי דטעמו של בעל הליכות עולם, משום דילמא טעי, לא שייך התם כלל. אלא דאעפי"כ בדיני נפשות יש בו אף בכהא"ג משום אין עונשין מה"ד (כדא' התם במכות ובסנהדרין), דהא עכ"פ פש לן טעמו דמהרש"א, דדילמא לא סגי לי' בכפרה. אבל בדיני ממונות, דטעמו דלא סגי לי' בלא"ה ליתא, וכדאמרן, א"כ באתרא שגם הטעם השני נדחה, בודאי יש לענוש גם מן הדין:
והנה הרמב"ם [פי"ב מה' נזקי ממון] פסק דאם נחפר בור מאליו, או חפרו אדם אחר, והוא ראהו ולא כסהו [מקמי דהפקיר רשותו, ע' רש"י ב"ק מ"ח, ובתוס' שם] חייב הרואה כפותח, ולפי"ז כל כורה בור וברשות היחיד שלו, שהפקירו לאח"כ) הרי בלא חיוב כרי', יש עכ"פ עליו חיוב מצד שלא כסהו, דהא בשעה שכרהו ידע עכ"פ שהוא מגולה, נמצא דבכלל כל כורה יש עכ"פ חיוב דפותח בור לשיטת הרמב"ם הנ"ל, בבחינת יש בכלל מאתים מנה, וכבר אמרנו דבכהא"ג ל"ש טעמא דדילמא טעה, וטעמא דלא סגי לי' בכפרה הא בלא"ה ל"ש בממון, וכמו"ש למעלה, וממילא דבענין זה עכ"פ יש ללמוד חיוב כורה מחיוב דפותח מק"ו ולא אצטריך קרא דכי יכרה אלא משום חדושו דאפילו בהשלים לעשרה חייב מק"ו:
איברא דזה אינו אלא בבור ברשותו והפקיר רשותו, דרק בכהא"ג פסק הרמב"ם דכשראהו ולא כסהו כפותח בור הו"ל, וחייב, ערמב"ם וש"ס שם, ומעתה מה ינעם בזה לבאר הסתירה בין ש"ס דילן ובין המכילתא, דבאמת דבר זה בפלוגתא דתנאי תלי', ר' ישמעאל ור' עקיבא, דלר' עקיבא דס"ל התם בב"ק מ"ט, ב' בור ברשות היחיד והפקיר רשותו וכו' זהו בור האמור בתורה, א"כ עיקר קרא דכי יפתח וכי יכרה עלה קאי, ובכהא"ג ודאי יש ללמוד כורה מק"ו דפותח, ול"ש בזה אין עונשין מה"ד, מדהוי בכלל מאתים מנה (דבבור כזה, שדברה בו תורה, כל כורה יש בו נמי משום פותח וכדאמרן) וממילא דל"ש בי' דילמא טעי, וטעמא דלא סגי לי' בלא"ה ל"ש בממון וכדאמרן, ע"כ שפיר אמר הש"ס אליבא דר' עקיבא, אם על הפתיחה חייב על הכריי' לכש"כ, אלא לרבות כורה אחר כורה:
כל זה אליבא דר"ע, אולם תנא דמכילתא ר' ישמעאל היא. כידוע, ור' ישמעאל לשיטתי', דעיקר קרא בבור רה"ר משתעי, א"כ נהי דיש ללמוד כורה מק"ו דפותח, אך מ"מ תו אינו בבחינת יש בכלל מאתים מנה, דהא ברה"ר כשעבר עליו ולא כסהו אינו חייב עליו משום פותח, וממילא דאין ללמוד מק"ו, דדילמא טעי, ע"כ שפיר אמר במכילתא, אם על הפתיחה חייב על הכריי' לא כש"כ, הא למדת שאין עונשין מה"ד:
**(ובסגנון זה מיושבת גם הסתירה בד' התוס' ב"ק ב' שנסתפקו בזה אי בממון עומה"ד. ושם בדף ד' (לענין כאשר זמם ולא כאשר עשה) כתבו התוס' בפשיטות דבממון עונשין מה"ד, ולדברינו ניחא דהתם בריש ב"ק ולא הרי השור וכו') אין הק"ו בגדר יש בכלל מאתים מנה, משא"כ לענין זוממין הא ודאי דיש בכל כאשר עשה גם כאשר זמם. ודו"ק:)**
עפ"י הנחה זו שהנחנו יש לדון לכאורה גם לענין הספק שנסתפקנו למעלה בזוממי ב"כ, לאחר שנהרגה היא ומקמי דנהרג בועלה, אי הוי בכלל הרגו אין נהרגין אי לא, דהא לטעמו דבריבי בברייתא דמכות שם הא דבעלמא אינן נהרגין כשנהרג הנידון הוא מטעם דאי עונשין מן הדין, ולפי הנחתנו עכשיו, טעמו של הליכות עולם משום דילמא טעי לא יתכן. בנדון זה כלל, דהא משנהרג הנדון ע"כ שכבר נגמר דינו מקמי הכי, ויש בכלל מאתים מנה, וע"כ שלא תתבאר לנו ברייתא דבריבי שם אלא עפ"י טעמו של מהרש"א, דילמא לא סגי לי' בכפרה, (שבודאי גם בעל הליכות יודה לו) ולכאורה יספיק טעם זה גם בבת כהן שנהרגה, דהא סו"ס לא רק שזממו להרגה, אלא שגם נהרגה עפ"י עדותם, ודילמא לא סגי להו תו בכפרה זו (ומה בכך שעדיין לח נהרג הבועל), אך באמת גם ע"ז יש להשיב, דמה לנו ולכפרתם בשבילה, סו"ס הא לא בשבילה הם נדונים, דלאחיו ולא לאחותו אמר רחמנא, ואחיו עדיין קיים, ועכ"פ על מה שזממו עליו תסגי להו בכפרה, נמצא לפי"ז דבציור דידן אהך משנה דכל הזוממין מקדימין, היינו כשנהרגה הב"כ, ובועלה עדיין לא נהרג (וכפי"מ דקיי"ל דאין דנים שנים ביום אחד אפי' בנואף ונואפת היינו בב"כ ובועלה) לטעמא דבריבי יש ויש לענוש מן הדין בנ"ד בין לטעמא דמהרש"א ובין לטעמא דבעל הליכות עולם, וכמו שבארנו למעלה, וכן לפשטות טעם המשנה עצמה (דוקא כשעדיין אחיו קיים) בודאי דבנידון זה נהרגין הזוממין (דהא סו"ס עדיין אחיו קיים וכדאמרן לעיל), ואם אעפי"כ יצדק מה שדייקנו לעיל ממשנה דסנהדרין פ"ט, א'. שגם בנידון זה אין הזוממין נהרגין, ע"כ יהי' מוכח מזה דעיקר טעמא הוא כסברת הרמב"ן, משום דאלדים נצב בעדת אל וכמו שהארכנו לבאר זאת למעלה:
והנה כאן יצאנו מעט מחוץ להענין שאנחנו בו, ויסוד דברינו הוא עפי"מ דקיי"ל דאין דנין שנים ביום אחד, וזהו בין בעבירה אחת ושתי מיתות (כהא דב"כ ובועלה) ובין במיתה אחת ושתי עבירות, וכהא דמקושש ומגדף, (שאמרו בספרי דאעפ"י שהיו שניה ביום אחד ובפרק אחד, מ"מ לח דנו שניה כאחת לפי שאין דנין שנים ביום אחד), אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין שנים ביום אחד:
ואולם באמת גם אהא דמקושש ומגדף גופייהו יש לדון, דנהי דאליבא דאמת דמחלל שבת הוא מצד עצמו בסקילה (ואפילו שלא בפרהסיא) ולא משום דדמי לעוע"ז (וכמו שכ' התוס' בסברת ספקו של משרע"ה), א"כ בודאי דגם במגדף י"ל דהוי שם בפני עצמו, לולא משום דהו"ל כעוע"ז משו"ה נידון בסקילה) ונמצא דמקושש ומגדף, נהי דמיתה אחת, מ"מ שתי עבירות נינהו, אך אי הוי אמרינן דמחלל שבת מצד עצמו אינו אלא במיתה סתם, שהיא בחנק, ומקושש שאני דמשום דחלל בפרהסיא והו"ל כמומר לכה"ת כלה ע"כ משום דין עוע"ז דנוהו לסקילה, א"כ מגדף, שהי' ג"כ בפרהסיא, וכפשטות לשון הכתוב "בתוך בני ישראל", פשיטא דלעוע"ז הו"ל לדמויי יותר ממקושש:
וסברא זו משנה מפורשת היא [סנהדרין, מ"ה, ב'] וחכ"א מה מקלל שכפר בעיקר, אף כל שכפר בעיקר. ועש"ס שם, "לרבויי עכו"ם דדמי לי' לכל מילי", (כלומר דדמי עכו"ם למגדף לכל מילי), ופשיטא דאי נימא דמחלל שבת בפרהסיא, דאינו אלא "כאלו עוע"ז", נדון משום שם דע"ז, מכש"כ דנימא במגדף "דדמי לע"ז בכל מילי", שיהי' נדון ג"כ משם זה דע"ז, וא"כ תקשי, מה זה שאמרו במגדף [בספרא, כ"ד, רל"ז] ויביאו אותו אל משה, ולא המקושש עמו, ויניחוהו במשמר, ולא המקושש עמו, ושניהם היו בפרק אחד, והטעם מבואר משום שאין דנין שנים ביום אחד. (וכן הבין גם בס' התוה"מ שם), והשתא אי נימא כסברת התוס' דאף מחלל שבת, שאינו אלא "כאלו" עוע"ז, נדון משום שם דע"ז, מכש"כ דנימא במגדף "דדמי לע"ז בכל מילי", שיהי' נדון ג"כ משם זה דע"ז, ולפי"ז הויין תרוייהו במיתה אחת ועבירה אחת והיינו תרוייהו משם דע"ז) ובכהא"ג הא דנין שנים ביום אחד ולמה לא הביאו ולא דנו שניהם כאחד ומדלא נעשה ככה, ומשאמר הקב"ה למשה "רגום אותו" לולא את המגדף עמו) מזה גופא נתברר למשה, דמקושש ומגדף, לא משם דע"ז נדונו תרוייהו, אלא כאו"א משם בפ"ע, ודלא כרו שסבר עד עכשיו (אליבא דתוס' סנהדרין דלעיל:
**(ומכאן ראי' למ"ש לעיל (עמ"ה פ' בלק) דהך דאין דנין שנים, הכונה היא על עצם ההריגה, ולא על גמר הדין (וכדמשמע משטחיות ל' רש"י "משום דלא מצו לאהפוכי בזכותא דתרוייהו ביום א'.) דאי כרש"י הא במקושש ומגדף ל"ש כל זה, דהא תרוייהו נרגמו עפ"י ד', ולאיזה עיון בדינם הי' צריך משה ובית דינו ויש לדחות. ואכ"מ:)**
ומעתה מיושבת שפיר ק' הגאון רעק"א ז"ל על התוס' סנהדרין שהבאנו למעלה, דאיברא שכ' התוס' דספקו של משרע"ה במקושש הי' משום דילמא נידון כעוע"ז (מדהו"ל ככופר בעיקר וכמומר לכה"ת), ואעפי"כ לא קשה מה שהקשה הגרע"א אליבא דאמת, מנא לן דכל מחלל שבת הוא בסקילה ואפילו בצנעה, דילמא רק במקושש, ומשום דהו"ל בפרהסיא כעוע"ז, וכספקו של משה, דזה אינו, דאי כספקו של משה, א"כ ק"ו למגדף שיהי' נדון משום שם כעוע"ז, דדמי לי' לכל מילי, וא"כ יהי' להמקושש והמגדף דין עבירה אחת ומיתה אחת ממש, ומדאעפי"כ אמר הקב"ה למשה שלא ידון שניהם ביום אחד (וכד' הספרי שם) ש"מ שאין הדבר כמו שהי' סבור משה, דנהי שצוה הקב"ה לרגום את המקושש באבנים, מ"מ לא מן השם דעוע"ז הוא זה, אלא דכל מחלל שבת מצד עצמו הוא בסקילה וממילא דגם מגדף הוא שם בפ"ע, וניחא מה שלא דנו למקושש ולמגדף ביום אחד, משום דנהי דהו"ל מיתה אחת, מ"מ שתי עבירות נינהו, זה משם דשבת וזה משם דגדוף, וכל זה נתברר למשה רק אח"כ, לבתר שצוה הקב"ה שלא לדון שניהם ביום אחד, אבל מקמי הכי, לעולם כשם שהי' משה מסופק על המקושש, כך הי' מסופק גם על המגדף, לדון את שניהם משם דע"ז, (וההפרש הי' רק בזה, שבמקושש הי' יודע עכ"פ שהוא במיתה ודאי, וספקו הי', אם בחנק ואם בסקילה, ובמגדף, שלא פורש עדיין ענשו כלל, הי' הספק:
אולי בסקילה ואולי בלא כלום.) עד שגלה לו הקב"ה שאין לדונם ביום אחד, ואז נפתרו לו שני הספקות יחדיו, וידע דמח"ש אפילו בצנעה נדון ג"כ בסקילה:
כל זה בדין של מטה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל קמי שמיא הוי גליא, דלא זו בלבד שלא הי' המקושש כופר בעיקר ח"ו, אלא שגם לשם שמים נתכון (וכמו"ש בת"י ובתוס' ב"ב בשם המדרש). וכבר אמרנו למעלה דלכ"ק מהיכן יצא למקושש היתר זה להתיר עצמו למיתה בשביל ספק זכות דאחריני, אלא דלענ"ד הוא נובע ממ"ש ז"ל במשנה על הבן סו"מ דימות זכאי ואל ימות חייב וע' לעיל):
ומריש הוי קשיא לי אהא דבסו"מ גופי', מה זה שאמרו משום דסופו "ללסטם את הבריות", וע"ז קשה טובי א"כ יהי' תחילתו חמור מסופו, והלא אם באנו לצייר הך דשם סופו הלא יותר קרוב לצייר דסופו לקלל אביו ואמו. והלא גם תחילת קלקולו של סו"מ הוא מה שגונב משל או"א, ומה שאינו שומע בקול אביו ואמו, וא"כ הלא קרוב לשער דסופו לילך ממדרגה למדרגה, מאינו שומע בקול אביו למקלל אביו, ונרויח בזה שלא יקשה עוד, איך יהי' תחילתו חמור מסופו, דהא גם מקלל הוא בסקילה. ולא נצטרך תו אל הדוחק דסופו ללסטם בשבת:
עוד יש להבין הא דאיתא שם בברייתא [סנהדרין, ס"ט.] תניא ד' שמעון אומר, בדין הוא שתהא בת ראוי' להיות כבן סו"מ, שהרי הכל מצוין אצלה בעבירה, אלא שהתורה אמרה בן ולא בת. ולכאורה הוא תמוה, דמאי קמ"ל ר' שמעון בזה, ויהי' מאיזה טעם שיהי', הא סו"ס אין הבת כבן לענין בסו"מ, איברא דלדברינו למעלה יתפרשו לנו גם ד' ר' שמעון היטב:
דהנה כבר אמרנו, דעיקרא דהך מילתא דימות זכאי ואל ימות חייב מצאנוהו גם במק"א, והוא בסוגיא דסנהדרין (ע"ג, כ"ן דלתנא דמתניתן הרודף אחר חברו להרגו ואחר הזכור והערוה ניתן להצילו בנפשו, אבל עוע"ז ומחלל שבת לא ניתן להצילו בנפשו, ולר' שמעין ולראב"ש ברי' אף הנך תרתי חמורות, ניתנו להצילן בנפשן, ואמרנו דיסוד פלוגתתן היא דלחכמים עיקר הטעם הוא להציל את הנרדף (ממיתה או מתקלה וקלון) אך לתקנתו דרודף שלא ימות חייב לא חיישינן, ומשו"ה בעוע"ז ומח"ש דליכא נרדף אע"ג דחמורי חמורות נינהו בכ"ז ממתינין לי' עד שיעשה מעשה ויהרג עפ"י בי"ד, אך לר' שמעון אף משום תקנתו דרודף ניתן להצילו בנפשו, עכ"פ בחמורות, וכהא דעוע"ז ומח"ש, (אע"ג דליכא נרדף) כדי שימות זכאי ואל ימות חייב:
ומעתה ניחא מה שאמרו גבי בסו"מ דע"ש סופו, היינו שסופו ללסטם את הבריות, ולא אמרו דסופו להיות מקלל או"א, אע"ג דהוי סופו מעין תחילתו (מדגם תחילת קלקולו היא מה שגנב מאו"א ומה שאינו שומע בקול או"א, וגם חומר העונש אחד הוא. דזה וזה בסקילה) די"ל דהך דע"ש סופו דהתם אליבא דכו"ע אזלה, ולרבנן הא ליכא למימר דסופו להיות מקלל או"א, דהא אפילו בסופו ממש אילו יצוייר שיהי' רודף לקלל או"א, לא יהי' הדין נותן להצילו בנפשו, מדלית כאן לא תקלה ולא קלון למקולל, אלא למקלל, ולתקנתו דבעל עבירה הא לא חיישי רבנן, ומשו"ה אמר "דסופו ללסטם את הבריות", והוי ממש דומיא דסופו, דהא גם בסופו, כשרודף אחרי חברו להרגו ניתן להצילו בנפשו אליבא דכו"ע, ומשום תקנתו דנרדף:
ולפי"ז י"ל הך "דנהרג ע"ש סופו" אף לרבנן דר"ש אזלה, (והא דאיך יהי' תחילתו חמור בסופו בלא"ה ל"ק כל כך לדברינו, מדמדין רודף דיינינן לי', והא ברודף גופי' הלא בכל מיתה יכול להצילו בנפשו, ואפילו בסקילה היותר חמורה), וכן הא דסופו ללסטם היא ג"כ אליבא דכו"ע ומשו"ה לא אמרו סופו לקלל או"א ורק הא דמסיק הש"ס "ימות זכאי ואל ימות חייב" סברא זו דר' שמעון היא, (דלרבנן לא ס"ל כלל סברא דימות זכאי, אפילו בקירוב זמן, וכגון ברודף ממש, ומכש"כ בריחוק זמן וכדאמרן), ואין ה"נ דלר' שמעון הי' אפשר לומר בטעמו דע"ש סופו היינו דסופו לקלל אי"א, אלא דלדידי' בלא"ה גם הא דסופו ללסטם ניחא טפי, ול"ק איך יהי' סופו חמור מתחילתו, דהא לשיטתו אם ילסטם בשבת (וכד' הפענח רזא) יהי' ג"כ דינו בסקילה, מדלר' שמעון מקלקל בחבורה חייב, וכדאמרן לעיל:
קצורו של דבר, כל מה שאמרו חכמים בהסבר ענשו של בן סו"מ, י"ל דהוא בין אליבא דרבנן ובין אליבא דר"ש, ורק זו דמסיק שם שימות זכאי ואל ימות חייב' לענ"ד ר' שמעון היא, דלרבנן, דלית להו סברא דימות זכאי, ואפילו ברודף ממש (וכמו שהוכחנו) מכש"כ דלית להו במי שעתיד להיות רודף, והבן. ובהקדם דברינו אלה מה ינעם לפרש ד' הברייתא פ' בסו"מ שהבאנו למעלה:
תניא ר' שמעון אומר, בדין הוא שתהא בת ראוי' להיות כבן סו"מ, דהא הכל מצוין אצלה בעבירה, אלא שהתורה אמרה בן ולא בת, דלפי דברינו טובי קמ"ל, ר"ש בזה, שבה בולטת כל עצם שיטתו בטעם ענשו של בן סו"מ, דאלו לרבנן, דלית להו הך סברא דימות זכאי, ורק משום תקלה וקלון דנרדף חששו, א"כ מה בכך שהבת הכל מצויין אצלה בעבירה, והא עכ"פ א"א לעבירה זו אלא מדעתו של המשתתף עמה בעבירה, דהא אין קשוי אלא לדעת, ובכהא"ג אפי' ברודף ממש הא קיי"ל [סנהדרין שם, ע"ד.] דמפותה אין מצילין אותה בנפשה, (ומשום דל"ש למיחוש לתקלה וקלון דנרדף, כשהוא בעצמו לא קפיד,) א"כ מכש"כ שא"א לדון לבת ע"ש סופה "מדהכל מצויין אצלה בעבירה", דהא גם לכשתגיע לידי עבירה עצמה אין כאן משום תקנתו דנרדף דהא הוי לרצונו דרודף אף בבסו"מ לרבנן לא חיישינן, וכדאמרן:
אך ר' שמעון הא אמרן דלא ס"ל הכי, ולדידי' בין ברודף ובין בבן סו"מ הכל חד טעמא הוא משום דימות זכאי, היינו דאף משום תקנתו של בעל עבירה לחוד ג"כ ממיתין אותו קודם שיעשה מעשה, וזוהי מאי דקאמר כאן ר' שמעון לטעמי', בדין הי' שתהא הבת ראוי' להיות כבן סו"מ, דהכל מצויין אצלה בעבירה (כלומר דואע"ג דמשום סופה ללסטם אולי ל"ש בבת, אך עכ"פ משום תקנתו דחוטא עצמו כדי שימות זכאי שייך גם בבת, ולדידי בהכי סגי) אלא שהתורה אמרה בן ולא בת, כלומ' ואינו אלא מגזה"כ, דמסברא אין לחלק דין בן לבת:
והנה בב"ב קי"ט, שמעון השקמוני כו' יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן, אלא שלא הי' יודע אם נוטלות חלק בכורה. ויש להבין, אם ידע משה שיורשת בת כבן, לפי שעל הדינין כבר במרה נצטוו, וכמו שפי' רשב"ם כאן, א"כ מ"מ נסתפק על חלק בכורה דוקא ובשלמא למאי דמסיק רבה לעיל דמשו"ה לא הוי לי' ראוי, לפי שא"י מוחזקת לנו מאבותינו, זה ודאי חדוש הוא וי"ל דבהא גופי' נסתפק משרע"ה, אך לשמואל דאמר התם דבא"י באמת לא נטלו חלק בכורה ורק ביתידות אהלים, היינו במטלטלין שהי' להם במדבר, וזה ודאי מוחזק הוי, א"כ למה הי' משה מסתפק בזה
ונלענ"ד על דרך חדוד קצת, דהיא הנותנת, שביתידות אהלים הי' יותר מקום לספקו של משה לחול, והוא עפי"מ דקיי"ל [ב"ק, קי"ט.] דממון מוסר, אעפ"י שהוא מן המורידין ולא מעלין, אסור לאבדו, משום דיכין רשע כו' וכ' המרדכי בשם רבנו ברוך [הובא כחו"ב סי' שפ"ח ברמ"א] דנהי דאסור לאבדו, אבל ליטלו לעצמו מותר, והחת"ס אסברה לה, דכתיב יכין רשע וצדיק ילבש, ולא פורש מי הוא הצדיק, ואפשר שהאדם מישראל שזכה בו בממון זה הוא הצדיק [ע' בחת"ס חו"מ, קנ"ד]:
והנה בחו"מ שם סי' תכ"ה מנה גם לעוע"ז בין הנך דמורידין ולא מעלין, ולפי"ז גם בהנך יהי' הדין כן, דנהי שאין לאבד ממונם, מ"מ אם נטל ישראל אחר את ממונם לעצמו אין מוציאין אותו מידו (לד' המרדכי הנ"ל) וצ"ל לפי"ז דמה דקיי"ל דכל הרוגי בי"ד (לבר מעיה"נ) נכסיהן ליורשין, היינו נכסי קרקע, וכעובדא דנבות היזרעלי [ע' סנהדרין, מ"ח.] דל"ש בהו חזקה, או אפילו במטלטלין, ומקמי דזכה בהם אחר, דאז אין הבי"ד מכלין אותן (כמו שלל עיה"נ) ולא מפקירין לאחרים, משום דיכין רשע אך בנכסי מטלטלין אם החזיק בהם אחר, לעולם דאין מוציאין אותן מידו:
ומעתה יתפרש היטב ספקו של משה שנסתפק דוקא בחלק בכורה של בנות צלפחד, דהא שמעון השקמוני מתלמידי ר"ע הי', שהי' אומר מקושש זה צלפחד, ואיהו לשיטתי' שהי' יודע משה שמיתתו במיתה, אלא שלא הי' יודע באיזו מיתה, וכבר הבאנו לעיל בשם התוס', דעיקר הספק הי' לפי שדן אותו כמומר לכה"ת וכעוע"ז, וא"כ שפיר אמר שמעון השקמוני לשיטתי', דספקו של משרע"ה דוקא בחלק בכורה הי', היינו דממנ"פ נסתפק, אם בקרקע, מסופק הי' דילמא אין א"י מוחזקת לנו מאבותינו, ואם ביתדות אוהלים, הא כבר החזיקו בהם היורשים, ולפי סברת משרע"ה לדון את המקושש כמומר לכה"ת וכעוע"ז וכמו שכ' התוס' הא כבר החזיקו שאר היורשים במטלטלין אלו, ולא גרע מכל ממון של מומר שקדם אחר ונטלם, דלשיטת המרדכי בשם ר"ב אין מוציאין אותו מידו, נמצא לפי"ז דהנך שני ספקות הללו של משרע"ה, אי בנות צלפחד נוטלות חלק בכורה, ובאיזו מיתה ידון המקושש, הא בהא תליין, ובאמת חד ספיקא וחד טעמא נינהו. (דאי הוי כמומר לכה"ת א"כ ממילא לא יוכלו בנותיו להוציא יתדות אהלים שלו מן היורשים שהחזיקו בהם.):
ואמנם כן דלפי"ז, לענין מטלטלין לא על חלק בכורה לחוד יחול הספק, אלא גם על חלק הפשוט של צלפחד, אם החזיקו בו היורשין האחרים, ועפי"ד המרדכי דלעיל, אלא דמדבחלק הפשוט עכ"פ לא תפקע ירושתם בקרקעות, שאין להם חזקה לאחרים, משא"כ בחלק הבכורה דממנ"פ יחול הספק, אי בקרקע משום דאולי אין א"י מוחזקת ואי ביתדות אהלים, שמשום דהוי ממון מומר שהחזיקו בו אחרים, ע"כ שפיר אמר שמעון השקמוני דיודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן, היינו עכ"פ בקרקעות) אלא שלא הי' יודע, אי נוטלות חלק בכורה דשם יחול הספק ממנ"פ, בין על הקרקעות ובין על המטלטלין:
וכל אותו הספק הי' לפי דברינו אך לפי סברתו של משרע"ה, שנסתפק דאולי יש לדונו כמומר לכה"ת, ואפשר שגם אחרי תשובתו של הקב"ה עדיין לא יצא ספק זה מלבו של משרע"ה, וכקושית הגאון רע"א ז"ל שהבאנו למעלה. ובודאי דאלמלי הי' יודע משה את האמת, דצלפחד לש"ש נתכוין, לא הי' עולה על דעתו עכ"פ לדונו כמומר לכה"ת ולהפקיע ממונו, ובנות צלפחד, שחז"ל העידו עליהן שחכמניות ודרשניות היו, אפשר שידעו דבסבך ספק זה הי' אחוז משרע"ה מימות גמר דינו של המקושש, ולפי שבחיק ספק זה הוטל גורל החלק בכורה שלהן, ע"כ מחכמה עשו לבא לפני משה, לא כשהוא יחידי, אלא "כשהיו יושבין בביהמ"ד הוא ואלעזר והנשיאים וכל העדה" (וכדברי אבא חנן בב"ב קי"ט שם) לאמר אולי יבא מי מן העדה שהי' מכיר בו בצלפחד אביהן שלא היה ראוי לאותו מעשה אלא שלש"ש נתכוין, ונהי שבודאי לא הועילה כונה זו להצילו מדינה של סנהדרין (וכמו שהסביר המרש"א בח' אגדות שם אך עכ"פ תו לא יהי' כמומר לכה"ת בעיניו, ולא יתיר ממונן, אפילו כשתפסום היורשים:
גם בראשית טענתן פיהן פתחו בחכמה:
אבינו מת במדבר, שכבר הוכחנו בספרנו [לעיל, ח"ב פ' משפטים, ב'] כי בהיותם "במדבר", שלא הוצרכו להם שם עצים, לא לבנין (בשכנם תחת ענני כבוד), ולא להסקה (כי המן שאכלו שם לא ירד לתבשיל מעולם ולא לפארור מעולם, כעדות חז"ל במכילתא), ע"כ שלא הי' שום צורך בעצים, וא"כ עכ"פ א"א לומר שעשה לתיאבון
, **(ומלאכה שאצל"ג הא קיי"ל כרמב"ם דחייב עלה, ועוד דאפילו לר"ש, מ"מ אין לדון בזה משום אצל"ג, ואכמ"ל:)** ובאשר להכעיס נמי א"א לומר, מדבחר לו מלאכת מעביר ד' אמות, שהיא הגרועה שבל"ט מלאכות [עתו"ס ריש שבת דמעביר הוי תולדה דהוצאה] א"כ ע"כ מזה שעשה מעשהו במדבר מוכח דלשם שמים נתכוין. ומה שרמזו בראשית טענתן, אותה פרשו בסופה:
והוא לא הי' וגו' כי בחטאו מת שלא החטיא אחרים עמו! [ספרי שם], כלומר, לא כמו שאתה סבור לדון את אבינו כמומר לחלל שבתות בפרהסיא (שכל עצם חומרו הוא, שע"י חלול ש"ש הוא גורם להחטיא את הרבים) כי באמת נהפוך הוא, כל מה שעשה לא עשה אלא לש"ש וכדי "לזכות את הרבים, ולא ח"ו להחטיא אחרים עמו". וא"כ איפוא למה יגרע כו' תנה לנו אחוזה כלומר ולא יגרע מאומה אף מחלק בכורה שלו:
והנה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וסנהדרין שדנוהו למקושש לא יכלו לשפוט על כונת הלב שבקרבו, אם להחטיא ואם לזכות, אבל ד' יראה ללבב, ומה נמרצה התשובה שבאה למשרע"ה מפיו של הקב"ה:
ויאמר ד' אל משה, כן בנות צלפחד דוברות יפה תבעו שכך כתובה פרשה זו לפני במרום [ספרי, שם.], כלומר אמנם כן, כי לא בשמים היא, והתורה כבר ניתנה, אך בנידון זה שעל כונת הלב מצא הספק מקום לחול, הנה לפני נגלו תעלומותיו של זה, כי באמת לש"ש נתכוין, וכך כתובה לפני פרשה זו "במרום" (דוקא) שעכ"פ כמומר לכה"ת לא יהי' עוד בעיניך, וממילא "נתון תתן להם" ולא לבד חלק הפשוט "אחוזת נחלה בתוך אחיהם" (שע"ז לא נסתפקת מעולם) אלא גם חלק הבכורה, וגם "היתדות אהלים" שהוחזקו בהם אחי אביהם והעברת לאין העברה אלא בדבר המוצא מרשות לרשות) את נחלת אביהן לחן. לא יגרע מזכות ירושתן ואף מן המוחזק ביד אחרים אף מאומה:
והנה על מה שאמרנו למעלה דר"ש (דס"ל דעוע"ז ניתן להצילו בנפשו) וראבר"ש (דס"ל דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו) אולי בחדא שיטתא קיימי, וטעמייהו דבעבירות החמורות לאו משום תקנתא דנרדף לחוד, אך גם משום תקנתא דרודף, שלא ימות חייב ניתן להצילו בנפשו, ע"ז יש להשיב לכאורה דא"כ לר"ש אף במפותה ואף בנעבדה בה עבירה מקמי הכי נציל בנפשו, דהא סו"ס תקנתא דרודף איכא אך באמת זה לק"מ, חדא דאולי לר"ש וראבר"ש באמת ה"ה דאפילו במפותה ודנעבדה בה עבירה ג"כ מצילין, ותנא דברייתא דממעט להו, הא איהו עוע"ז ומח"ש נמי לא קאחשיב, וא"כ ע"כ כר"ש לא אתי', ועוד אפילו אי נימא דמודה ר"ש במפותה, אפשר משום דהיכי דליכא פגמא לא הוי חשיב לי' חומר כל כך כעוע"ז וכמח"ש, ודמי' לרודף אחרי בהמה, דאין מצילין אליבא דכו"ע:
ולפי"ז יהי' שלשה סוגים בהא דמצילין אותו בנפשו:
לר' יהודה, דממעט באומרת הניחו לו שלא יהרגנה, אין מצילין אלא משום אבידת נפש בלחוד, ולא משום פגמא, (ואף טעמא דנערה המאורסה גופה אינו אלא משום דמסרה נפשה לקטלא, כמבואר שם,) ולת"ק מצילין בין משום אבידת נפש ובין משום פגמא ולר"ש וראבר"ש מצילין בעבירות חמורות וכגון עוע"ז ומח"ש) אף היכי דאין בהם לא משום אבידת נפש ולא משום פגמא דנרדף. אבל בערוה וליכא פגמא, אף ר' שמעון מודה, משום דעכ"פ לא חמיר כולי האי כעוע"ז ומח"ש. ועכ"פ אין סתירה מזה להנחתנו, דלר"ש כל היכי דמצילין, אף משום תקנתא דרודף מצילין, כדי שימות זכאי ואל ימות חייב וכדאמרן למעלה:
שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מ"ת [חחו"מ, סי' ס'] שחקר בהא דמצילין אותו בנפשו, אי הוי משום עונש, אי משום הצלה (יעוי"ש בהג' מבן המחבר), והנה ודאי ברור הדבר שהוא משום הצלה, ומה שנסתפקנו למעלה אינו אלא בזה, משום הצלה דמי, אי הצלה דנרדף דוקא או אפילו משום הצלה דרודף שלא ימות חייב:
ומעתה ניחא מאד מה שאמר בש"ס סנהדרין ע"ד שם אליבא דר"ש (דיליף עוע"ז דניתן להצילו בנפשו מק"ו דפגם הדיוט) דקאסבר ר"ש עונשין מן הדין. ואין הכרח לומר דבכל דוכתי סבר הכי, דלעולם י"ל דבש"ד גם ר"ש אין עוהמ"ד ס"ל, אבל בנ"ד אזיל ר"ש לשיטתי' כפי שהוכחנו למעלה, דמשום תקנתי' דרודף אתינן עלי', וא"כ באמת אין כאן עונש כלל, ובכהא"ג ס"ל עוהמ"ד. ודו"ק:
ודע דמלשונו של רש"י במשנתנו, דאמר "ואלו מצילין אותו מן העבירה" משמע נמי כדברינו דאף משום תקנתי' דרודף אתינן עלי', ועתו"ס ד"ה להצילו וכמדומה שאמדוכת ספק זה יתבי התוס', אי עיקר התקנה היא להציל את הנרדף מן הפגם, או את הרודף מן העבירה, עיי"ש היטב בתוס':
ואולם כלפי זו שאמרתי למעלה בדעתי' דר"ש, דבר אחד עומד כנגדי, והוא מ"ש ר' שמעון לעיל ד' ע"א א' אר"ש, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין או"א מוציאין אותו לסוקלו, אלא לא הי' ולא עתיד להיות, ע"כ. ולענ"ד צ"ע. דמאי פשיטותי' דר"ש בזה דבשלמא אי הוי ענין בסו"מ בגדר עונש ודאי, אז שפיר י"ל שאחרי שהדבר תלוי ברצונם של או"א, בודאי לא יוציאוהו בשביל כך לסקילה, אבל למאי דתנינן במשנה וכפי שהעלינו דר' שמעון הוא דס"ל הכי, דלא משום עונש, אלא משום הצלת נפשו של הבסו"מ, כדי שימות זכאי, אתינן עלי', מהיכן פשיטא לי' לר"ש שלא הי' ושלא עתידין להיות אב ואם, שירצו בהצלת נפשם של בנם, ואפי' במחיר איבוד גופו של זה אתמהה:
עוד יש לי עיון בענין זה בהא דא' ר' הונא רודף א"צ התראה, ורב חסדא משיב על דבריו, ולכ"ק איך אפשר דצריך התראה ודעוע"ז ניתן להצילו בנפשו (וכדס"ל לר"ש באמת), הא כלל גדול בע"ז, דאמר אעבוד, אלך ואעבוד, משעת אמירה נתחייב, ואי ס"ד דבעי התראה, א"כ ע"כ שאמר אעבוד וגם אחר התראה אמר, אעפי"כ אעבוד, והא גדר כל רודף הוא דוקא קודם מעשה ולא לאחריו, וזה משקבל התראה כבר עשה מעשה, ובכל התראה דע"ז כשבי"ד דנין אותו לא קשה, דאפשר אה"נ דגם אאמירה עצמה מתחייב, דהא בי"ד דנין והורגין לאחר מעשה, אך ברודף, ושלא בבי"ד, הא אין רשאי להורגו אלא קודם מעשה, וא"כ ע"כ מדר' שמעון נשמע לרבנן דא"צ התראה, דאי ס"ד דצריך התראה, א"כ לא יצוייר כלל ניתן להצילו בנפשו בעוע"ז. וצ"ע היטב:
ובעיקר ק' התוס' [ב"ב קי"ט] שהקשו, מ"מ לא הי' יודע משה מקושש מיתתו במה, והלא א"ת מחללי' מות יומת וסתם מיתה בחנק ע"ז מצאתי דבר נחמד בגליון הש"ס של כ' אאמו"ר הגאון מוהר"ה זצ"ל אבד"ק לובלין, וז"ל שם על הגליון:
"לא תקשי אלא לר' יונתן [סנהדרין, נ"ב, ב'.] דאלו לר' יאשי' שם לק"מ ק' התוס', דאיהו אמר התם בטעמא (דסתם מיתה בחנק) משום דאי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו אלא להקל עליו, וחנק קלה מכולן, ואמנם כל עצמו דחנק קיל מסקילה לא יליף לה בש"ס [בסנהדרין, נ"ב, ב'.] אלא מהא דמגדף, וכדא' התם מסתברא סקילה חמורה, שכן ניתנה למגדף, ותינח עכשיו, שנתגלה ענשו של מגדף, אבל מקמי דאיתפרש ענשו של מקושש הא אכתי לא פורש מה יעשה גם למגדף (וכמו"ש בתו"כ דמקושש ומגדף שניהם ביום אחד ובפרק אחד היו) וא"כ בשעה שנסתפק משה בדינו של המקושש אכתי לא הוי ידע דניתנה סקילה אף למגדף, וממילא דלא הוי ידע כלל אי חנק קיל מסקילה. ואי סתם מיתה היא בחנק דוקא. ושפיר נסתפק משה וניחא ק' התוס' עכ"ד אבא זצ"ל בגליון שלו, ודפח"ח:
עוד מצאתי כתוב אצלו על הגליון [בסנהדרין ע"ו, א'.] דבר אחד השייך לדברינו במאמר זה. וז"ל שם:
שאלתי את כ' אבא זצ"ל הוא אבי זקני הגאון החריף כמוה"ר דובער זצ"ל) אהא דאיתא התם, לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הוצרך הכתוב ובת איש כהן וכו', וכי מה ראי' היא זו אכל בתו מאנוסתו דעלמא, דילמא כהן שאני, דריבה בו הכתוב מצות יתירות וקדושה יתירה, וע"כ החמירה בו תורה ג"כ לחייבו כשזינה עם בתו מאנוסתו (כי היכי שהחמירה נמי בזנות בתו, כשהיא בת כהן דוקא)? והשיב לי אבא ז"ל, דהא איתא לעיל בסמוך, בתו מאנוסתו מנא לן, א' אביי ק"ו כו', רבא אמר כו' ופריך אדאביי, וכי עונשין מה"ד, ומשני גלוי מילתא בעלמא הוא, וטעם פלוגתתן י"ל דתלוי בשני הטעמים, מ"מ אין עומה"ד, לאביי י"ל דס"ל טעמא דדילמא טעי, וממילא דהיכי שהדבר ברור מצד עצמו להחמיר עליו (וכגון בתו, מק"ו דבת בתו מאנוסתו) ולא אתי הק"ו אלא לגלויי מילתא ל"ש בי' דילמא טעי, ומשו"ה עומה"ד, ורבא ס"ל דטעמו משום דילמא לא סגי לי' בכפרה, וא"כ מאי מהני לן זה מה דאיסור קורבת בת בתו אינו אלא מכח בתו, אדרבא היא הנותנת דניחוש דילמא בבתו גופי' לא סגי לי' בכפרה זו, ולפי"ז מתורצת הקושיא, אהא דאבוה דר' אבין דיליף בתו מאנוסתו מבת איש כהן, דהא באמת יש ללמוד מק"ו ול"ש דילמא טעי וכדאביי, מאי אמרית דילמא בבתו גופי' לא סגי לי' בכפרה, ע"ז בא אבוהי דר"א ותנא מקרא דבת איש כהן, ואם בבת איש כהן סגי לי' בכפרה זו, בבת ישראל עאכו"כ. ושפ"י משיב ד"נ. עכ"ל אבא זצ"ל על גליון הש"ס שלו: