המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת בלק
בדין בי"ד מכין ועונשין לצורך שעה
קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו', אר"י א"ר, א"ל הקב"ה למשה חלק להן בתי דינין, מ"ט אילימא משום שאין דנין שנים ביום אחד, והא א"ר חסדא ל"ש אלא בשתי מיתות וכו', אלא כדי שישוב חרון אף מישראל [סנהדרין, ל"ה, א']:
רש"י ז"ל פירש כאן, וז"ל והוקע אותם, את המחויבין וכו', ועוע"ז בסקילה, וכל הנסקלין נתלין, עכ"ל. והוא תמוה, דזו ד' ר' אליעזר, וחכמים פליגי להלן במשנה [מ"ה, ב'.] וס"ל דאינו נתלה אלא מגדף ועוע"ז, ונהי דבנ"ד אין נ"מ, דהא הנך שנצמדו לבעל פעור עוע"ז היו, עכ"פ תמוה, דלאיזה צורך סתים כאן רש"י כר' אליעזר דשמותי הוא, נגד רבנן דפליגי, וכתב דכל הנסקלין נתלין?
כיוצב"ז יש לתמוה בפירש"י עה"ת [דברים, כ"א] ותלית אותו, רבותינו אמרו כל הנסקלין נתלין וכו', עכ"ל, והא רבותינו החולקים על ר"א לא כך אמרו, אלא דאינו נתלה רק המגדף והעוע"ז. ואמנם דברי רש"י ז"ל על התורה יש לישב, דאין זה אלא המשך הדרש שהביא רש"י ארישא דקרא, כי יהי' באיש חטא וגו'. סמיכות הפרשיות (לפ' בסו"מ) מגיד שאם חסים עליו או"א, סופו לצאת לתרבות רעה,. ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בבי"ד, עכ"ל. והנה שינה רש"י את לשון הגמרא [בסנהדרין, פ"ב. א'] שאמרו שם "סופו ללסטם את הבריות". וכונת רש"י ז"ל ברורה לענ"ד, שבא לתרץ את הקושיא המפורסמת, דאיך יהי' תחילתו של בסו"מ חמור מסופו, דסופו (עון רציחה, לכשילסטם את הבריות) אינו אלא בסייף, והשתא בתחילתו איך ידון בסקילה. ועכצ"ל כמו שתירץ בפענח רזא, דסופו ללסטם בשבת, ויהיו בידו עון רציחה ועון חלול שבת יחדיו, וממילא יהי' בסופו נדון ג"כ, כמחויב שתי מיתות, בחמורה, היינו בסקילה, אפשר שלזה נתכוין גם רש"י ז"ל, וע"כ דייק במתק לשונו "ויעבור עבירות", כלומר עבירות הרבה, עד שידון בסקילה עליהן. ונמצא שאין סופו חמור מתחילתו וזה נכון מאד בכונת רש"י ז"ל:
ובודאי שא"א לדרש זה בסמיכות הפרשיות הללו להתפרש אלא אליבא דר' אליעזר דוקא, דכל הנסקלין נתלין (דאי לרבנן איך סמכו ענין לו להא דותלית, והא לרבנן גם מחלל שבת גופי' אינו בתלי'), וזהמ"ש רש"י שם "רבותינו אמרו כל הנסקלין נתלין" (היינו אף מחלל שבת בכלל) וכבר ידועה דרך רש"י ז"ל בפירושו על התורה להיות נמשך לפעמים אל הדרש אף אליבא דחד תנא, ודלא כהילכתא. ובזה נתישבו ד' רש"י ז"ל עה"ת:
אבל מה שסתם רש"י את דבריו גם בש"ס סנהדרין שם כר' אליעזר, ובלא שום הכרח, זה ודאי צ"ע. וביותר תמוהים ד' רש"י [בש"ס ב"מ, פ"ג, ב'] גבי ראבר"ש, דאמרו לו אל ירע בעיניך, שהוא ובנו באו על נערה המאורסה ביוהכ"פ, פרש"י וז"ל שהוא בסקילה, וכל הנסקלין נתלין. עכ"ל, והלא לחכמים דר"א נערה המאורסה אינה כלל בתליי', וכבר ידוע דבפירושו על הגמרא נזהר רש"י ז"ל תמיד לפרש אליבא דהילכתא דוקא, ואיך סתם רש"י בשני מקומות כר"א נגד חכמים החולקים עליו
ואמנם גם בגוף ל' המשנה דסנהדרין מ"ה שם יש לדקדק דקדוק עצום, דהצעת ל' המשנה כך היא:
כל הנסקלין נתלין, דברי ר' אליעזר, וחכ"א אינו נתלה אלא המגדף ועוע"ז כו) האיש פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דר"א, וחכ"א האיש נתלה ואין האשה נתלית, א"ל ר"א והלא שמעון ב"ש תלה נשים באשקלון, אמרו לו פ' נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד, עכ"ל והנה שתים זו שמענו שנחלקו ר"א וחכמים בהו, דלר"א כל הנסקלין נתלין, וגם אשה נתלית, ולפי"מ דס"ל לר' אליעזר דעובדא דשב"ש לאו משום צורך שעה הוי, בדין היה שיסתייע ר"א מעובדא דא אף אקמייתא (דכל הנסקלין נתלין) כמו שנסתייע אבתרייתא (דאף אשה נתלית), דהא הנך נשי דאשקלון לא עון דמגדף ולא עון דע"ז, אלא עון דאוב וידעוני הוי כדאיתא התם, ומדאעפי"כ תלה אותן שב"ש, ש"מ תרתי, דכל הנסקלין נתלין ודגם אשה נתלית, ובאמת משטחיות לשון המשנה דסנהדרין שם משמע דלא נסתייע ר"א מעובדא דשב"ש אלא אבתרייתא לחוד, דאשה נתלית. והוא תמוה:
ולולא דמסתפינא הוי אמינא בה דבר חדש, עפי"מ דאיתא בסנהדרין שם [וכן כיבמות, צ'] תניא ארב"י שמעתי שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לצבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה והנה הך שלא לעבור על ד"ת אינו מובן כלל, ורש"י ז"ל פירש וז"ל, ולא שיתכונו לעבור ע"ד תורה, לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב כו' עכ"ל, ומעודי הייתי מצטער על הבנתו, וכי דא צריכה היא להשמיענו, שלא יתכונו בי"ד לעבור עד"ת ולבוד להם עונשים אשר לא צוה ד'?
אמנם איתא [בסנהדרין, נ"ב] אימרתא בת טלי ב"כ שזינתה היתה, הקיפה ר"ח ב"ט חבילי זמורות ושרפה, א"ר יוסף טעה בתרתי כו'. ויש שם דברים תמוהים להגאון מהרש"ל ז"ל, וז"ל שם:
ויש לי לישבו דלא טעה, וצורך שעה היה, ומשו"ה שרפה שלא כדין, ואינני חולק על התלמוד, שאין בו נפקותא וכו', עכ"ל והוא תמוה טובי, דסו"ס אם יש כאן מקום ללמד זכות על ר"ח ב"ט, א"כ למה לא היפך גם ר' יוסף עצמו בזכותו, ולמה אמר שטעה בתרתי, ועוד דגם ממשנתנו ק' על המהרש"ל, שהשיבו חכמים לראב"צ (אהא שהעיד על בי"ד שבזמנו ששרפו ב"כ ע"י חבילי זמורות) "לא היה אותו הבי"ד בקי", ור' יוסף אמר עלה "שהיו בי"ד של צדוקין", ולעז זה למה, הלא מוטב היה להם להשיב לראב"צ שמפני צורך שעה שרפוה ע"י ח"ז שלא מן הדין, וכמו"ש מהרש"ל אהא דרחב"ט, וגם זו שאמר ר' יוסף על אותו הבי"ד (שהזכיר ראבר"צ) "דבי"ד של צדוקין היה" צריך באור, דלמה לא ניחא לי' להניח ד' המשנה כפשוטן, "שלא היה בקי", דהא גם ראבר"צ ג"כ היה סבור דע"י חבילי זמורות שורפין:.
לבאר דבר זה נ"ל, דהיא הנותנת, ודאי אי לאו שהיה דבר זה (שרפה דב"כ ע"י פתילה של אבר או ע"י חבילי זמורות) תלוי במחלקת של פרושים וצדוקים, אז באמת אפשר היה שיארע בזמן מן הזמנים שישרפו ב"כ גם ע"י חבילי זמורות, שלא כדין ומשום צורך שעה, אבל עכשיו שהוא דבר שאין הצדוקין מודין בו, איך אפשר שלצורך שעה יעשו חכמים כמותם, והלא מצינו בכ"מ ולענין עומר, לענין ניסוך המים ובמעשי פרה) שנזהרו חכמים בכ"מ לעשות פומבי היפך דעת הצדוקים (וכדאמרו במנחות פר"י, שהי' קוצרין בעסק גדול כדי להוציא מלבן ש"צ) ואיך יעשו אפילו לצורך שעה כמותם, והלא עי"ז יתנו מכשול לפני העם ומקום לצדוקים לרדות (ולהיפך מצינו [מכות, ה'] בעובדא דיהודה בן טבאי, שהרג עד זומם אחד, לפי שבזה גופי' ראה צורך שעה להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים אין הע"ז נהרגין עד שיהרג הנידון, עכ"פ הא זה ודאי לא יתכן, דליעבד עובדא לצורך שעה לחזק דעתן של צדוקים:)
נמצא דהא בהא תליא, דאלמלא שהיה בדבר זה מחלקת הצדוקים, אז לא הוי צריכינן כלל למימר על אותו הבי"ד שבימי ראבר"צ שלא היה בקי, דכבר אפשר הוי למימר דלעולם בקי הוי, אלא שלצורך שעה עשה, ומדלא השיבו כך, ש"מ דהוי קים להו לרבנן שנחלקו הצדוקים בזה, וממילא דתו א"א שיעשו בי"ד של פרושים כמותם, ואפילו לצורך שעה, וע"כ או דטועים היו, או דצדוקים הי', ואמנם סתמו חכמים במשנה בתשובתם ואמרו סתם "שלא היה בי"ד של אותה שעה בקי", ובא ר' יוסף ופירש, דמדבלאו הכי עכצ"ל שנחלקו בה הצדוקים, א"כ תו אין צורך למימר שהיו בי"ד של פרושים וטעו, דהא יותר קרוב לומר דאותו שימר הבי"ד גופו צדוקים היו. והיינו מה דאמר ר' יוסף "בי"ד של צדוקים היו":
ומעתה מדויק מאד מ"ש ר' יוסף להלן אדרחב"ט "דטעה בתרתי", דלרב יוסף לשיטתו שדייק מן המשנה דנחלקו הצדוקים בזה, בודאי דתו א"א לומר אף אדר"ח בר טובי', דמשום צורך שעה עשה, דאין מקום לצורך שעה בהוראה שאין הצדוקין מודין בה, וכדאמרן. ונתישבה קושיתנו, מ"מ לא דן ר' יוסף את רחב"ט לכ"ז שמפני צורך שעה עשה, ודברי מהרש"ל נשארים בצע"ג:
עפ"י הצעה זו מה נעים לפרש ד' ראב"י בברייתא [בסנהדרין, מ"ו, שם.] בי"ד מכין ועונשין וכו' "ולא לעבור על דברי תורה" אלא כדי לעשות סייג לתורה וכבר אמרנו, דהך שלא לעבור עד"ת תמוה מאד, פשיטא, ואטו בבי"ד רשיעי עסקינן, שיעשו שלא מן הדין אם לא משום סייג לתורה, ודברי רש"י שם צ"ב.) דהכי קאמר ראב"י, דאפילו משום סייג (ולצורך שעה) לא ליעבדי רבנן תקנתא, אלא במקום דליכא למיחש לתקלה מצד אחר, כלומר רק במקום שהסייג הוא סייג באמת, מכל הצדדים, משא"כ בדבר שתלוי במחלקת צדוקים ופרושים שבודאי אין לך "לעבור ע"ד תורה" יותר מזו, אם יעשו אפילו לצורך שעה כדעת הצדוקין, ועי"ז מקום יניחו לצדוקים לרדות ואתי לידי מכשול במקום אחר ולעבור ע"ד תורה אף במקום שלא יהי' בו צורך שעה. ודו"ק בכ"ז, כי לענ"ד נכון הוא מאד:
וכסבור הייתי לומר דגדולה מזו ס"ל לר' אליעזר במשנה דסנהדרין. היינו, דאף ר"א אפשר שעלתה על דעתו דמה דעביד שמעון בן שטח בהני נשי דאשקלון, י"ל דלצורך שעה עביד, אלא דס"ל לר"א, שאפילו במקום שאין בו מחלקת הצדוקין, אין הבי"ד רשאי לענוש לצורך שעה שלא מן הדין אלא בדבר המסור רק לבי"ד בלבד, כלומר דרק לבי"ד לחוד ידוע שהוא שלא מן הדין, ולעמא דבר אין ע"ז שום הכירא, וכגון הנך נשי דאשקלון, שהעניש שמעון ב"ש את כלן ביום אחד, אע"ג דבאמת היתה שם מיתה אחת ושתי עבירות (דאיכא באוב ואיכא בידעוני, ובכהא"ג מן הדין אין דנין שנים ביום אחד מ"מ אטו כו"ע ידעי הא, דילמא עבירה אחת היתה שם, ורק לבי"ד הי' ידוע, והא בי"ד ידעי נמי הא, דלצורך שעה עבדי. וכן בעובדא דאותו שרכב על הסוס בשבת, או במי שהטיח את אשתו תחת התאנה, שסקלום בי"ד שלא מן הדין לצורך שעה, דכ"ז רק לבי"ד הי' מסור, ולא לעמא דבר. כך י"ל דס"ל לר' אליעזר, ולדידי' מתפרש הך "דשלא לעבור ע"ד תורה" כפשוטו, כלומר דרק במידי שאן בה משום הוראה תמוה לעם, ולא אתו למיטעי בה, אז מכין ועונשין שלא מה"ד:
ובזה הוי ניחא לי מה דמשמע במשנה דלא נסתייע ר"א מעובדא דשב"ש אלא לענין דאשה נתלית, ולא לענין דכל הנסקלין נתלין, דממה שתלה שב"ש לבעלות אוב וידעוני אין ראי' כ"כ, דאפשר לצורך שעה עשה, דאטו כו"ע ידעי במה חטאו, אפשר בעון ע"ז או מגדף, ורק לבי"ד הי' ידוע, ואינהו הוו ידעי ג"כ דצורך שעה הוי, אך ממה שתלה נשים בזה שפיר נסתייע ר"א, דזה ניכר לכל, אשה תלוי', ואי לאו דהוי דינא הכי, לא הוי שרי למיעבד אפי' משום צורך שפה, לשיטתו של ר' אליעזר:
ואמנם רבנן לא ס"ל להו לחלק בזה, ולדידהו עונשין לצורך שעה שלא מה"ד, אפילו בדבר הניכר לכל (אם לא בדבר שנחלקו בו צדוקים ופרושים, וכדאמרן לעיל), וע"כ שפיר י"ל לרבנן, דבאמת משורת הדין אין האשה נתלית, ושב"ש גם בזה לצורך השעה הוא דעביד. ולשיטתם שפיר השיבו לר"א, דכי היכי שדן על שתי עבירות ביום אחד לצורך שעה, הכי נמי תלה נשים לצורך שעה, ותרוייהו שלא מן הדין:
כך הייתי סבור לומר, אך באמת זה אינו דהא איתא להדיא [סנהדרין, מ"ג, א'] והכרוז יוצא לפניו, פב"פ יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ולאו דוקא בנסקלין, דה"ה בכל מיתות בי"ד היו מכריזין כן (ומה דאיתא בברייתא דלהלן, [פ"ט, א'.] ארבעה צריכין הכרזה כו', התם מילתא אחריתא היא, דהיו שולחין לכל בי"ד ובי"ד, עיי"ש וברמב"ם פי"ח מה"ע, וזה דוקא בהנך ארבעה, משא"כ באינך חייבי מיתות לא היה הכרוז יוצא אלא לפניו היינו במקום המשפט אך עכ"פ במקום המשפט גופי' היה מתפרסם חטאו של כל היוצא לידון, וממילא שגם זה, אי באוב ואי בידעוני הוי, היה מסור לכל, ולא לבי"ד לחוד, ותו א"א לפרש שיטת ר"א בדרך שישבנו למעלה, ומחורתא דלר"א לא הוי סליק אדעתי' כלל דשב"ש לצורך שעה הוא דעביד, ואיה"נ דסייעתי' דר"א מעובדא דשב"ש לאו אסיפא לחוד קאי (אהא דאשה נתלית) אלא ארישא נמי קאי, חדא דכל הנסקלין נתלין, ועוד דאשה נמי נתלית, ורבנן אתרוייהו השיבוהו, דמשום צורך שעה עשה, וראי' הביאו לו ממה שדן את כלן ביום אחד:
אלא דתקשי מעתה, א"כ ר' אליעזר מאי טעמי', והא משמע דהא שאין דנין שנים ביום אחד הלכה פסוקה היא, ואי ס"ד דשב"ש לא לצורך שעה עביד, א"כ איך תלה שמנים ביום אחד בשתי עבירות, ומה יענה לפירכא זו שאין עליה תשובה:?
**(ואמנם לכאורה יש להביא ראי' לר"א מסתמא דגמרא שהבאנו למעלה [סנהדרין ל"ה א'.] דאהא דא' התם קח את כל ראשי העם, חלק להן בתי דינין, מקשה הגמ' מ"ט, אלימא משום דאין דנין שנים ביום אחד, והא א"ר חסדא וכו' אבל במיתה אחת דנין, מאי איריא משום דרב חסדא, תי"ל, אפי' בלאו דרב חסדא, היש לך צורך שעה גדול מזה, בעובדא דפעור, הא איתא התם להלן [פ"ב א'] שהלך שבטו של שמעון אצל זמרי, ואמרו לו הן דנין ד"נ, ואתה יושב ושותק, הלך וקיבץ כ"ד אלף מישראל כו', הרי שאפילו במכשלה גדולה כזו, וכשבאו להמריד על בית דינו של משה כ"ד אלף מישראל, מ"מ לא הוי אפשר להו למידן שנים ביום אחד משום צורך שעה, אי לאו מדרב חסדא. וא"כ מכאן ראי' לכאורה לשיטת ר' אליעזר ויש לדחות, ואין להאריך:)**
שבתי וראיתי די"ל דמילחא דא דרבנן ור"א במחלקת אחריתא היא שנויה. דהנה ידוע דעכ"פ במיתה אחת ועבירה אחת דנין שנים ביום אחד, ומה שהוכיחו רבנן דר"א מעובדא דשמנים נשים כבר תי' רש"י ז"ל בסוגיין, דאיכא באוב ואיכא בידעוני, והכתוב חלקו לשתים. וא"כ שתי עבירות היו. ואולם גוף דבר זה דאוב וידעוני שתי עבירות הן, אין זה דבר פשוט. דאיתא [להלן ס"ה, ובכריתות ד'.] מ"ש הכא דתני אוב וידעוני, ומ"ש גבי כריתות דתני אוב ולא תני ידעוני, ר' יוחנן אמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו, ר"ל אמר לפי שאין בו מעשה. ור"י מ"ט ל"א כר"ל, חלוקה דלאו שמה חלוקה, חלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה, עיי"ש ברש"י, דלר"י אם עשה אוב וידעוני, בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, וא"כ לדידי' דבתר לאו אזלינן, ודאי דדמי ממש לאחד חורש ואחד קוצר בשבת, או לאחד זיבח ואחד ניסך בע"ז, דמדשניהם בחלול שבת או שנים בעון ע"ז, ה"ז מיתה אחת ועבירה אחת, ובודאי שדנין שניהם ביום אחד. וע' לעיל ל"ה גבי בעל פעור דפשיט לי' להגמרא שכל הנדונין בפעור משום עבירה אחת נדונו, אעפ"י שהיו שם ד' מיני עבודות לבר מדרך עבודתה, כגון פוער לפעור ומקטר ומנסך לו [ע' סנהדרין, ס"ב] ולא כלם עבדו בשוה, מ"מ מדכלם משם לאו אחד נינהו, עבירה אחת קרינן בהו. נמצא דזה שכתב רש"י ז"ל [סנהדרין, מ"ה.] דאוב וידעוני שתי עבירות הוו, איננו אליבא דכו"ע:
**(וראה שבתוס' שם (ד"ה ב' עבירות) כפי הנראה נזהרו בזה, שכתבו וז"ל, ומעשה דשב"ש יש בעלת אוב וידעוני ויש חובר חבר ושאר מכשפות, עכ"ל. כונתם לענ"ד לתרץ אף אליבא דר"י, דהא עכ"פ שאר מכשפות ודאי שהוא חלוק אף בלאו, אבל הא מרש"י משמע דלא הי' שם אלא אוב וידעוני בלחוד. ודברינו כאן אליבא דרש"י אזלי:)**
ואמנם פלוגתא דא דר' יוחנן ור"ל גבי אוב וידעוני (דלר"י א"ח אלא אחת) באמת בפלוגתא דתנאי היא שנוי', דהא ר"י אמתניתן דכריתות קאי, ושם [בכריתות ג', ב'] אמר, ור"י מ"ט לא כריש לקיש, קאסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא, ורבנן פליגי. וערמב"ם [פ"א מה' שגגות] דמנה אוב וידעוני בשתי חטאות, וכבר תמהו עליו האחרונים שהוא כר"ל, נגד ר' יוחנן:
איך שיהי' נלענ"ד דרבנן דר"א, שנהתייעו דשמעון ב"ש לצורך שעה הוא דעביד מזה שתלה השמנים נשים ביום אחד, עכצ"ל דלא כתנא דריש כריתות ס"ל, אלא כרבנן דר"ע, דאוב וידעוני חלוקין הם, מדחילקן הכתוב גבי מיתה, וממילא כשתי עבירות נינהו, ואם לא לצורך שעה לא הי' יכול לדונן ביום אחד:
אבל ר' אליעזר לא חש לההיא פירכא כלל, דכר"ע ס"ל בהא, וכשיטתי' דר' יוחנן, דחלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה, ולדידי' אוב וידעוני עבירה אחת נינהו, ושפיר עביד שמעון ב"ש שדן כלן ביום אחד, אפילו בלא צורך שעה, וממילא דאין ראי' מזה דלצורך שעה הוא דעביד, ושפיר נסתייע ר"א מעובדא דא דכל הנסקלין נתלין (ול"ד עוע"ז ומגדף) ודגם אשה נתלית:
ואחרי שהוכחנו דפלוגתא דר"א ורבנן [בסנהדרין מ"ה, ב'] כ"ו בפלוגתא דר"ע ורבנן בכריתות ג' תלי', ודקאי ר' יוחנן בשיטת ר' אליעזר, מדאמר חלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה, כבר. אתי שפיר מה שסתים רש"י ז"ל בכמה מקומות, בפירושו על הגמרא ובחומש, כר' אליעזר, דכל הנסקלין נתלין, ורש"י לשיטתי', דס"ל דבעובדא דשב"ש לא הי' שם אלא משו אוב וידעוני. ודו"ק:
ובעצם הלכה זו מה שאין דנין שנים ביום אחד יש לחקור לענ"ד מה הוא עצם האיסור בזה, אם הפסק דין, או המיתה ממש, היינו אם הכונה שאין גומרין דינם של שנים ביום אחד, או שגוף מעשה ההריגה אין עושים לשני נדונים ביום אחד, (אם לא במיתה אחת ועבירה אחת). ואי תימא מאי נפ"מ, הא בלא"ה א"א שיהי' הגמ"ד ביום אחד וההריגה ביום אחר, דהא אין מענין את דינו, אי משום הא לא איריא, חדא מי לא משכחת שגמרו דינו היום ולא הספיקו להרגו עד למחר, ועוד דאפילו לכתחילה נמי יצוייר, וכגון שבאו עדים והעידו בפני בי"ד על שני חוטאים שונים שנגמר דינם בבתי דינים שונים, דתו אין כאן גמ"ד חדש, ודי בקבלת עדות בלבד [מכות ו'.] ויש לחקור, אי עיקר האיסור הוא בגמ"ד, והכא ליתא גמ"ד חדש, או דהמיתה מצד עצמה אסיר, ואפילו בלא גמ"ד, וכהא דאין עורפין שתי עגלות כאחת, ואין משקין שתי סוטות כאחת:
והנה רש"י ז"ל כתב כאן, וכן לקמן מ"ו א', בטעמא דאין דנין שנים, משום דלא מצי לאהפוכי בזכותי' דכל חד וחד, וצריך לבקש ראיות וכו'. הרי להדיא דאין עיקר הקפידא אלא בגמר הדין, ואמנם להלן בדברינו יבואר דיש להוכיח ההיפך:
דהנה התוס' במס' מכות נסתפקו לענין זוממי בת כהן, שדינם בחנק משום לאחיו ולא לאחותו, היכי דליכא דין מיתה בבועל כגון שאינו בר חיובא וכדומה, מה דינם, ופשיט ר"י ממ"ד בסנהדרין מ"ו, תרגמא ר' חסדא בב"כ ובועלה, או בב"כ וזוממי זוממי', והשתא למה זוממי זוממין, תי"ל דאיכא ב' מיתות משום הבועל שהוא בחנק אלא ש"מ דאיירי היכי דליכא דין מיתה בבועל עכ"ל התוס' שם:.
והנה הרמב"ם ז"ל [פי"ד מה' סנהדרין] השמיט באמת להך אוקימתא שני' דרב חסדא, וכ' שם וז"ל, ולעולם אין דנין שנים ביום אחד, היו שניהם בעבירה אחת ובמיתה אחת, כגון נואף ונואפת, דנין שניהם ביום אחד, לפיכך אם הי' הנואף בועל בת כהן, הואיל והוא בחנק והיא בשרפה, אין הורגין שניהם ביום אחד. עכ"ל הרי דנקט הרמב"ם רק "ב"כ ובועלה", והשמיט להא דב"כ וזוממי זוממי', וע"כ משום דס"ל לרמב"ם דשפת יתר הוא, דהיכי דליכא דין מיתה בבועל, אז באמת גם הזוממין בשרפה, ודלא כר"י בעהתו"ס, ואי בדאיכא דין מיתה בבועל, אז תי"ל דהו"ל ב' מיתות משום ב"כ ובועלה, וכקושית הר"י שבתוס':
ומה שדייקנו כאן שיטת הרמב"ם מכללא, מצינו לו ביתר ביאור במק"א, והוא פ"כ מה' עדות ה' י', וז"ל שם שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן, ונגמר דין ראובן לחנק, ודין הנואפת לשרפה, ואח"כ נמצאו זוממין, הרי אלו נחנקין כו' עכ"ל. הרי שדייק הרמב"ם וכתב דרק "שכשנגמר דין ראובן ליחנק", אז העדים זוממין נדונין כמותו, ודלא כשיטת ר"י שבתוס' דבכל גוני העדים בחנק ולא בשרפה. אלא דא"כ תקשי להרמב"ם לישנא דש"ס בסנהדרין מ"ו שם, שמהם נסתייע הר"י, (דלמה הוצרך להך ציורא דב"כ וזוממי זוממי'?):
שוב ראיתי דלא זו דלא קשיא על הרמב"ם מהך דסנהדרין, אלא דראי' נמי יש להביא משם לשיטתו:
דלכ"ק אדרב חסדא התם, דלא חתם במה שפתח, דהא שתים זו שמענו מדברי ר"ח, דבמיתה אחת ושתי עבירות אין דנין שנים ביום אחד, וכן בעבירה אחת ושתי מיתות נמי אין דנין, ובדמיון לזה דמייתי ר"ח "כגון ב"כ ובועלה, ב"כ וזוממי זוממי'" לא שמעינן אלא חדא, היינו שתי מיתות ועבירה אחת, ואכתי שתי עבירות ומיתה אחת לא ידעינן מנה? אבל באמת ז"א, דאה"נ, דמהך דר"ח תרתי שמעינן מנה, דהא ב"כ וזוממי זוממ', לאו חדא עבירה היא אדא שתים, דאיהי נהרגת משום עבירה דג"ע, והזוממין נהרגין משום לאי דלא תענה, וא"כ בדיוק גדול נקט ר"ח בדמיונו "כגון ב"כ ובועלה או בב"כ וזוממי זוממי'", בב"כ ובועלה הוי עבירה אחת ושתי מיתות, ובב"כ וזוממי זוממי' הויין שתי עבירות ומיתה אחת, נמצא דכי היכי דפתח ר"ח בתרתי כך סיים בתרתי:
ואמנם מזה גופי' מוכח דבת כהן וזוממי זוממי' היכי דאין בועלה בר חיובא במיתה אחת נינהו, דאי ס"ד דבשתי מיתות נמי, א"כ שתי עבירות ושתי מיתות, אטו צריכא למימר דאין דנין, והא משנה מפורשת היא כאן, ואין צורך להביא לא מן התוספתא ולא מדברי ר"ח עלה, ואי תקשי מיתה אחת בב"כ וזוממים היכי משכחת לה, הא מקרא מלא אה"כ לאחיו ולא לאחותו? לאו קושיא היא דא, דהא ודאי דהך אוקימתא דר"ת או או קתני, או בב"כ ובועלה, או בב"כ וזוממי זוממי', והיינו כשאין שם חיוב לבועלה, ובאופן זה במקום שאין חיוב "לאחיו" אז נדון הזומם באמת בדינו של "אחותו", היינו במיתה אחת עם הב"כ, אלא דאעפי"כ אין דנין גם באופן זה ביום אחד, משום דב"כ וזוממי' שתי עבירות הויין:
הוא הדבר אשר דברנו, דמאותו מקום עצמו שנסתייעו התוס' לשיטתם, יצא לו לרמב"ם ז"ל ההיפך מזה, היינו שהתוס' סברו דהך כגון דרב חסדא לא אתי אלא למישכח תרי מיתות לחוד, וא"כ הוי קשיא להו הא סגי "בב"כ ובועלה" לבד. אלא דעכצ"ל דהוצרך ר"ח לציור "דבב"כ וזוממי זוממי"' היכי דאין הבועל ב"ח, ואיכא תרי מיתות משום זוממי'. (ולדבריהם אאידך דינא, דמיתה אחת ושתי עבירות, לא קאי רב חסדא באוקימתא דידי' כלל). ולרמב"ם ז"ל מסתבר טפי, דר' חסדא אכולה מילתא קאי, היינו דמשכחת עבירה אחת ושתי מיתות, בב"כ ובועלה, ומשכחת מיתה אחת ושתי עבירות, בב"כ וזוממי זוממי' (וכגון שאין הבעל ב"ח, ודלא כתוס'), וממילא מוכח דבכהא"ג היא וזוממי זוממי' במיתה אחת נינהו:
והנה נסתפקנו למעלה בהא שאמרו אין דנין ב' ביום אחר אם הכונה הוא על הגמ"ד, או על ההריגה ממש. ומפשטא דלישנא דחכמים שהשיבו לר"א שב"ש שמונים נשים "תלה" (ולא פ' נשים "דן") משמע דעיקר הקפידא היא על ההריגה עצמה, וכבר אמרנו דמדברי רש"י ז"ל לא משמע כן:
ועתה נחזה אנן. ותחילה אומר דמדברי ר"ח גופי' דפשיטא לי' דב"כ וזוממי זוממי' אין דנין כאחד יש לפשוט הספק, דהא ב"כ זו ע"כ שכבר נגמר דינה מקודם (דהא אין הע"ז נהרגין עד שיגמור הדין) מדאמרת דזוממי זוממי' נהרגין, אלא משהוזמו עדיה פטרוה, ומשבאו זוממי זוממין הדרינן לדינא הראשון, מבלי שום צורך לגמ"ד חדש עבורה (ודמי ממש לבאו עדים והעידו, פב"פ נגמר דינו בבי"ד פלוני), ומדאעפי"כ אמרינן דאף בכהא"ג אין דנין שנים, ש"מ דהקפידא היא על עצם ההריגה אפי' היכי דלא שייך טעמא דרש"י "דלא מצו לאהפוכי בזכותי' דכל חד וחד::
עוד נ"ל לה"ר ממקום אחר. ונקדים סוגית הש"ס [לעיל ל"ג, ב'.] אהא דמתניתן, ד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, ארחב"א אר"י, והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו כו', בעי מיני' רחב"א מר"י, טעה בנואף ונואפת מהו, א"ל אדמוקדך יקוד זיל קוץ קרך וצלי, איתמר נמי אר"י טעה בנואף חוזר. ע"כ. וערש"י ז"ל שנדחק מאד בהבנת פשיטותי' של ר"י ולהוכיח דאין בעריות דברים שאין הצדוקים מודים בהם. והתוס' הקשו עליו, ועכ"פ צ"ע לפירש"י, דאם איתא דכל דיני עריות הם מהדברים שהצדוקים מודים בם, א"כ מאי קאמבעי' לי' לרחב"א, והא איהו הוא דאמר לעיל והוא שטעה בדבר שהצדוקים מודים בו, ואין לומר דזה גופא קא מבעי לי' אם העונשים שבעריות הצדוקים מודים בהם דא"כ הוא דבר התלוי במציאות ובר מכל דין, לפשיטותי' של הש"ס "אדמוקדך יקוד כו' אין שום מובן לפירש"י יעויי"ש, והערוך פירש באופן אחר, והגאון מוהרי"פ קלסי', ולולא דמסתפינא אמינא שגם פירושו של הערוך אינו מתישב על הלב כמבואר למעיין בו ועוד דהש"ס פתח "בנואף ונואפת" וסיים בנואף לחוד כדאמר, תנ"ה "טעה בנואף חוזר":
ולחומר הנושא הי' נלענ"ד פירוש אחר בד' הש"ס הללו, היינו דודאי שגם לבעל האבעי' פשיטא לי, דיש גם בנואף ונואפת דברים שאין הצדוקים מודין בהם, וכמו"ש התוס', ולא ע"ז תסוב האבעי' (דא"כ ה"ז תלוי במציאות), אלא כלפי שאמרה משנתנו בד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, (והיינו בדבר שאין הצדוקין מודין בו בא בעל האבעי' ישאל, היכי דמי הך חזרה לחובה שאין מחזירין, אם דוקא מפטור ממש לחיוב ממש, או אפילו מחיוב לחיוב חמור הימנו מקרי ג"כ חזרה לחובה, ואת הציור לזה מצא בעל האבעי' דוקא "בנואף ונואפת" ועל כן שאל מה ששאל וכמו שנבאר:
דהנה אהא דאמרינן במכילתין לקמן אין דנין שנים ביום אחד, אפילו נואף ונואפת, תרגמה ר' חסדא בבת כהן ובועלה. הרי שהי' פשוט בלישנא דתלמודא דסתם "נואף ונואפת" היינו "בת כהן ובועלה". וכבר ידענו דהיכי שאין דינם שוה, אז אין דנין אותם ביום אחד, וכשהיא נשואה, אז ודאי אין דינם שוה דהוא בחנק, והיא בשרפה, אבל כשהיא ארוסה אז תליא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן, דלר' שמעון דשרפה חמורה, בין נשואה ב"כ בין ארוסה ב"כ דינה בשרפה, ולרבנן דקיי"ל כותייהו נשואה יצתה לשרפה להחמיר עלי', אבל ארוסה ב"כ, בין הוא בין היא דינם בסקילה [סנהדרין, נ']:
ולפי"ז כבר יצוייר בפשיטות הטעות שטעו בית דין, היינו שבא לפניהם דין "נואף ונואפת" (כלומר ב"כ ארוסה ובועלה) ומתחילה סברו כר' שמעון, דהיא בשרפה ואעפ"י שהיא ארוסה) והוא בסקילה, וממילא דאי אפשר לדון שניהם ביום אחד, ומסתברא דגומרין תחילה דינו של הנידון בחמורה אליבא דר' שמעון היינו את הבת כהן, ומניחין את בועלה הנידון בקלה, עד למחר. כל זה לפי טעותם. אך לבסוף חזרו לפסוק כרבנן היינו דשניהם בסקילה, וממילא יכולים לדון שניהם כאחת וכדין עבירה אחת ומיתה אחת) וא"כ הוי לגבי הבועל חזרה לחובה ממחר להיום, אלא דאין זו חזרה מפטור לחיוב, אלא מחיוב לחיוב, ונ"מ רק לאקדומי ממחר להאידנא, אי כגון דא חזרה לחובה מקרי (משום חיי שעה דבועל) וממילא דאין מחזירין, (דהא ודאי הך מילתא דרבנן דר' שמעון לחלק בבת כהן בין ארוסה לנשואה היא מן הדברים שאין הצדוקים מודין בהם, דהא לפי פשטות הכתובים בין ארוסה בין נשואה "באש תשרף") או דילמא לא מקרי חזרה לחובה אלא מפטור לחיוב אבל מחיוב לחיוב, לחיי שעה לא חיישינן בזה:
זה הוא לענ"ד יסוד הספק בהך אבעי' דרחב מר"י, ופשיט לי' ר"י לחומרא "אדמוקדך יקוד זיל קוץ קרך וצלי", כלומר בכהא"ג מחזירין לחובה, ואין ממתינין לו עד למחר, רק דנין אותו תיכף ("אדמוקדך יקוד" היינו בלי שום שהי') יחד עם הנואפת (כדין מיתה אחת ועבירה אחת). עפי"ז מליצת הלשון "אדמוקדך יקוד" מדויקת מאד, דעיקר הפשוטות היא שאין להשהות הדבר עד למחר, ומה מדויק איפא ג"כ מה דמסיק ע"ז, איתמר נמי "טעה בנואף חוזר", (ולא אמר טעה בנואף ונואפת) דהא לפי דברינו נהי דפתח "בנואף ונואפת", כדי לרמז דבבת כהן ובועלה משתעי, מ"מ הא עיקר הספק לפי דברינו, לא על חזרת הדין של הנואפת קאי (דהא איהי בודאי גומרין דינה היום, וכדאמרן לעיל) רק בדינו של "הנואף" טעו, (דמתחילה סברו כר"ש, וממילא שאין לדונו עד למחר) וזהמ"ש, "איתמר נמי טעה בנואף חוזר":
עכ"פ פשיט ר' יוחנן דבכהא"ג, אעפ"י שאין הצדוקים מודין, מ"מ חוזרין, לפי שאין זו באמת חזרה לחובה, ואהא מסיק, אלא היכי דמי אין חוזרין (ומטעם שאין מודין בו) כגון שטעה שלא כדרכה:
פירות הנושרין ממאמרנו זה:
א) ישוב ד' רש"י ז"ל מה שסתם בכמה מקומות דכל הנסקלין נתלין, והוא כר' אליעזר נגד חכמים דפליגי. ב) באור חדש ונכון מאד למ"ש בברייתא דסנהדרין ודיבמות בי"ד מכין ועונשין כו' "ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה". ג) כלל חדש בהא דבי"ד מכין ועונשין לצורך שעה, דעכ"פ אין מורין אף לצורך שעה מה שלדעת הצדוקין צריך להורות כך לדורות ד) הוכחה מפסקי הרמב"ם ז"ל לפשוט ספקו של הר"י בעהתו"ס בריש מכוח לענין זוממי ב"כ. ה) חקירה בהא דאין דנין שנים ביום אחד, אי קאי על הגמר דין או על עצם ההריגה. ז) הוכחה מחודדת לפשוט ספק זה ופירוש חדש ונכון בדברי ר"י [סנהדרין ל"ג] "אדמוקדך יקוד זיל קוץ קרך וצלי":
ועל מה שהזכרנו לעיל בדברינו, אהא דחמא בר טובי' שהקיף לב"כ חבילי זמורות, ולפי"ד מהרש"ל משום צורך שעה עשה, ותמהנו על דבריו, דא"כ מ"מ אמר עלה רב יוסף שטעה בתרתי, הנה ראיתי בנמוק"י שהקשה ג"כ ע"ז, הא קיי"ל דבי"ד מכין ועונשין כו'. וכבר כתבנו לעיל ישוב נכון לזה, וכעת נעים לי להעתיק הצדוקים כאן דבר נחמד מספרו הבהיר של כ' אאדמו"ר ז"ל ובספרו בית הלל על חו"מ סי' ב'), שדקדק שם בלשונו של רש"י ז"ל שכתב אהא דחמא בר טוביא וז"ל בדורות האחרונים הי', כשאר אמוראים", והך כשאר אמוראים נראה כשפת יתר בד' רש"י ז"ל, וכ' אאמו"ר זצ"ל וז"ל, ונ"ל לישב בהקדם מ"ש בגטין נ"ו גבי עובד דקמצא, סבור למקטלי', א"ר זכרי' בן אבקוליס, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, ואמר עלה ר"י, ענותנותו של רזב"א החריבה וכו', ומקשים בשם הגר"א ז"ל, איזו ענוה היתה כאן, ועוד ש לדקדק בד' ר' זכרי' יאמרו מטיל מום וכו' וקשה ממנ"פ, אם בדין הוי למיקטלי', מאי איכפת לי' מה שיאמרו:
ונדלענ"ד דודאי שהכל ידעו כי משוה"ד מטיל מום בקדשים אין דינו ליהרג, אלא דאעפי"כ הא קיי"ל דבי"ד מכין ועונשין לצרך שעה או כשהדור פרוץ, וע' סמ"ע ס"ק ג' דה"ה כשהיחיד פרוץ, ובודאי שאין לך צרך שעה יותר מזו של עובדא דקמצא, אלא שדעתו של ר"ז בן אבקוליס היתה דלעונש מיתה בעינן דוקא גדול הדור שאין בדורו גדול הימנו וכפסקו של מהרא"י, ורזב"א קטן הי' בעיניו, וסבר שיש גדולים הימנו בדורו, וזהמ"ש "יאמרו (כלומר הגדולים ממני) מטיל מום יהרג", וע"ז שפיר א' ר' יוחנן "ענותנותו" של רזב"א החריבה את ביתנו, שאלמלא הקטין א"ע יותר מדי, ואילו הוי ידע האמת, שאין בדורו גדול הימנו, או הי' דן אותו לקטלא משום צרך שעה, ולא הי' צריך לחוש לשמא יאמרו:
ומעתה ניחא שפיר גם סגנון ל' רש"י ז"ל אהא דרב חמא בר טובי', בדורות האחרונים הי' "כשאר אמוראים", דודאי אילו הי' מופלא בדורו שאין גדול הימנו, אז לא הוי צריך רב יוסף למימר דטעה בתרתי, דאפשר משום צורך שעה דן אותה לקטלא אף שלא מן הדין (וכקושית נמוק"י) אך משלא הי' אלא "כשאר אמוראים" וא"כ עכצ"ל שטעה. עכת"ד אבא ז"ל בספרו. ולעיל בדברינו ישבנוהו בא"א עיי"ש: