המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת חקת
זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה
ר' אליעזר אומר נאמר כאן חקה וכו' בבגדי לבן הכתוב מדבר. שאלו תלמידיו את ריב"ז, באיזה כלים פרה נעשית, א"ל בבגדי זהב, אמרו לו, והלא למדתנו רבנו בבגדי לבן, אמר להם אם מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי, וכו' וכל כך למה כדי לחדד את התלמידים [ספרי כאן, ב'], והמאמר תמוה מאד שאם ידעו התלמידים מה שלמדן כבר, דבבגדי לבן נעשית, א"כ מה שאלו שוב, ובמה נסתפקו, ואף ריב"ז למה אפיך להם ותני שלא כפי"מ שלימדם מכבר, ומאי חדוד תלמידים יש במה ששינה להם נגד האמת? ולהלן בדברינו יבואר אי"ה כמין חומר:
גרסינן [ביומא. מ"ג, א'.] וכבס בגדיו הכהן וטמא הכהן, הכהן בכיהונו (ללמד על פרה הנעשית לדורות שצריכה בגדי כהונה, רש"י שם). ולכאורה הוא מיותר, דמדבעי כהן, כדכתיב קרא ונתתם אותה אל אלעזר בג"כ נמי בעי, אך באמת לק"מ, עפי"מ דאיתא לעיל מזה [יומא, מ"ב] פלוגתא דרב ושמואל, דלרב שחיטת פרה פסולה בזר, ושחיטת פרו כשרה בזר, מדשחיטה לאו עבודה היא, ומקשה א"כ פרה נמי, ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא, מידי דהוי אמראות נגעים, וכלומר וכלהו עבודות דידה לאו עבודות גמורות נינהו, ולא שאני לן בין שחיטה לאינך, ואעפי"כ כלהו בעי כהונה, מידי דהוי אמראות נגעים), והא ודאי דמראות נגעים אעפ"י דבעי כהונה, מ"מ בגדי כהונה לא בעי, ע"כ קמ"ל קרא דהכא שאני דאפילו שחיטה דפרה ואעפ"י דכל עצמו של כהן אצלה אינו אלא מידי דהוי כמראות נגעים) בעי נמי בגדי כהונה:
**(ולאח"ז רב ראיתי בספר מכונה כלי חמדה שנדמ"ת מידידי הרב הגאון דק' דוואהרט שנסתפק קצת בזה אי שחיטת פרה בעי נמי בג"כ, והביא בשם תו"י דבעי בג"כ, ורצה לתלותה במחלקת רש"י ותוס', ובחנם טרח הג' המחבר ומייתי לה מד' התו"י, דמוכח הוא ממשנה דפרה ומגוף הסוגיא דילמא כאן דשחיטה נמי בעי בג"כ, דהא תנן בפ"ד דפרה, שחטה שלא בכ"ג כשירה, ור"י מכשיר (כך גריס בתו"י לעיל מ"ב) ועלה אמר להלן, הניחא למ"ד לדורות בכהן הדיוט (היינו לר"י דמכשיר שחיטתה בכ"ה) שפיר, (כלומר שפיר אצטריך למימר דבעי בג"כ) אלא למ"ד לדורות בכ"ג (היינו לת"ק דפוסל שחיטתה שלא בכ"ג) השתא כ"ג בעינן, בכיהונו מבעי כו'. הרי דמוכח מן הש"ס להדיא דבין לת"ק ובין לר"י שחיטת פרה נמי בעי בג"כ, דהא תרוייהו אשחיטה קאי, ואין כאן שום מקום לספק ולמשוי מחלקת בזה בין רש"י ותוס':)**
אולם לפי"ז תבעי, נהי דבגדי כהונה בעינן מגזה"כ, מ"מ כלאים מנא לן דשרי בעבודת פרה, לשיטת הרמב"ם דס"ל דלא אשתרי כלאים בבג"כ שלא בשעת עבודה, והא בלא"ה יליף בספרי, מחקה חקה דיוהכ"פ, דבגדי לבן בעינן, וא"כ בדין הי' שאפילו כהן הדיוט לא לישתרי בעבודת פרה אלא בבגדי לבן ממש, היינו באבנט של בוץ, וק"ו לכ"ג דאבנטו של בוץ הוא אף במקדש, ביוהכ"פ. והרמב"ם ז"ל [פ"א מה"פ ה' י"ב.] כתב להיפך, וז"ל "והעושה אותה עובד בד' כלים של כהן הדיוט, בין שעשאה כהן הדיוט בין שעשאה כ"ג". והוא חמוה. וכבר העיר גם המ"ל בקצרה לתמוה מלישנא דמתניתן פ"ד דפרה, "ובכלי לבן היתה נעשית", וסתם בגדי לבן אינם של כלאים, אך לפי מה שהקדמנו עוד תגדל הפליאה ביותר ואף לבר מלישנא דמתניתן, דהא באמת אין עלה שם עבודה כלל, וכדא' הש"ס "מידי דהוי אמראות נגעים", אלא דילפינן מחקה חקה, ועכ"פ כלאים לא שמעינן מהתם, ואפילו אי נימא דבכהן הדיוט היא מילתא דאתי ממילא אליבא דרבי מדכך הוא תכסיס כליו רק באבנט של כלאים היינו כלי לבן שלו, עכ"פ בכ"ג דסתם בגדי לבן שלו הם של בוץ, מנא לן שישנה וילבש כלאים:
וראיתי בס' כתר המלך על הרמב"ם לדו"ז הרב הגאון מוה"ר אכתריאל זצ"ל שהביא ראי' לד' הרמב"ם מהא דיומא י"ב, דלר' דוסא בגדי כ"ג ראוים לכהן הדיוט, ואמר רבי ב' תשובות בדבר, חדא דאבנטו של כ"ג לא זהו כו', ואי ס"ד דמעשי פרה נעשים בבגדי לבן דכ"ג, והא באמת אף כהן הדיוט כשר לה, א"כ אכתי הם ראוים לכ"ה ובמעשי פרה. וע"כ כרמב"ם דמעשי פרה נמי אינם אלא בשל כלאים. עכתו"ד שם:
ועכשיו ראיתי גם בספרו של ידידי הגאב"ד דדוואהרט שיחי' שהביא ג"כ ראי' זו בשם ח"א, ובמחכ"ת שניהם כתבו שלא בהשגחה, דלעולם אימא לך דאף מעשי פרה באבנט של בוץ, ואעפי"כ שפיר השיב רבי לר' דוסא, דהא קרא קאמר "והניחם שם", ועכצ"ל דעכ"פ לכהן גדול שוב אינם ראוים, וא"כ ע"כ מוכח דמה דחזי למעשי פרה לא מקרי ראוי לר' דוסא, דהא למעשי פרה לכ"ג נמי חזי כמו לכהן הדיוט, ואיך אמר קרא "והניחם שם", אי לעבודת פנים, הא לכהן הדיוט נמי לא חזי, ואי לעבודת פרה הא לכ"ג נמי חזי ולמה "יניחם שם", באופן שמתשובת רבי לר' דוסא אין שום ראי' לשיטת הרמב"ם:
וגם מ"ש ידידי הג' דדוואהרט שיחי' לדחוק כונה אחרת בדברי רבי, היינו דלמעשי פרה גופי' קרי הורדה מקדושה חמורה, ממעשה הקרבנות דפנים למעשה פרה דהוי עבודת חוץ, גם זה ליתא לענ"ד, דלא מצינו הורדה בקדושה אלא מאיש לאיש, כגון להלביש בגדים שנשתמש בהם כהן גדול לכהן הדיוט. כהא דרבי ביומא י"ב שם, או כהא דמשכן, דבצלאל עשה ומשה הקים, [דש"ס מנחות, צ"ט, א'.] ולהיפך הוי אסור משום הורדה, וכן מכלי לכלי כגון הא דשלחנות דלה"פ דעושין של שיש בכניסתו ושל זהב ביציאתו [שקלים ומנחות. שם.] וכן דרקועי פחים מעיקרא תשמיש למזבח והשתא מזבח גופי' [שם] אך לא מצינו בשום מקום שאותו הכהן עצמו ששמש בבגדיו קדושה חמורה לא יהי' רשאי להשתמש בהן קדושה קלה, תדע, דא"כ יצטרך כל כהן כשמניח עבודת מתנה (שהזר עלי' במיתה) ועובד עבודת סילוק (שהיא קלה הימנה, דהזר עליו אינו אלא באזהרה) להפשיט את בגדיו וללבוש אחרים תחתם, ואי תימא אה"נ, ז"א, ותרומת הדשן והוצאת הדשן תוכיח, דודאי עבודה פחותה היא, דהא לר"ל כשרה בבעלי מומין ובשני כלים וע' יומא כ"ג ולכו"ע אין הזר עלי' אלא באזהרה, ואעפי"כ אהא דא"ק ופשט את בגדיו תנא דבר"י דכאן לימדתך תורה ד"א, בגדים שבשל בהן קדרה לרבו כו', הרי דעכ"פ משום מעלין בקדש לית לן בה. והרי להדיא דבאותו העובד עצמו מעבודה חמורה לעבודה קלה אין בבגדיו משום הורדה בקדושה. ודו"ק:
וכשאני לעצמי הי' נ"ל להביא ראי' אחרת לד' הרמב"ם, ומסוגיין דלעיל עצמה, דהנה מדברי הרמב"ם שתים זו שמענו לענין אבנט דמעשי פרה נגד הסברא החצונה, א' דאין שניהם בשל בוץ (בין כ"ג ובין כ"ה) ועוד דג"ז ל"א, שיהי' כ"א מהם עובד בשלו, רק שבין כ"ג ובין כ"ה עובד בשל כלאים דכהן הדיוט והנה הא דאין שניהם בשל בוץ יש להוכיח מגופי' דקרא דוהניחם שם, דאי ס"ד דלמעשי פרה שניהם בשל בוץ, א"כ איך יאמר הכתוב "והניחם שם", נהי דאסור לעבוד בהם ביוהכ"פ אחר, מ"מ הא אכתי ראויים למעשי פרה אף לכ"ג. ולא פש לן אלא להוכיח שלא יעבוד במעשי פרה כ"ג בשלו וכ"ה בשלו, ואמנם זה יש להוכיח מהא דלעיל, דאיתא התם, תסתיים דרבי הוא דאמר (דאבנט של כהן הדיוט) של כלאים, דתניא רבי אומר אין בין כ"ג לכ"ה אלא אבנט, ה"ד אלימא בשאר ימות השנה, הא טובי איכא ביניהו, אלא ביוהכ"פ (כלומר וש"מ דאבנטו של כ"ג ביוהכ"פ לא זהו אבנטו של כ"ה), ואם איתא דלא כרמב"ם, לימא לעולם בשאר ימות השנה (ולעולם דאבנטו של כ"ה של בוץ הוא. ודכ"ג בשאר ימות השנה הא ודאי של כלאים הוי) ואי תקשי הא טובי איכא, ז"א דהא משכחת לה לענין מעשי פרה, דליכא טובי, דהא אף כ"ג איני עובד בה אלא בארבע, ואיכא בינייהו רק אבנט, דכ"ג עובד בשלו (דשאר ימות השנה) שהוא של כלאים, וכ"ה בשלו שהוא של בוץ. (לפי הס"ד דשל בוץ הוא) אלא ע"כ דלענין מעשי פרה כ"ג וכ"ה שניהם שוין בבגדיהם ומשו"ה אמעשה פרה ליכא לאוקמי להא דרבי, ומדתרוייהו בשל בוץ נמי ליכא למימר, מדאמר קרא והניחם שם, ולמה יניח הא ראוי לפרה אף לכו"ג וכדאמרן, א"כ ע"כ דתרוייהו בשל כלאים, והיינו כרמב"ם:
ואמנם סו"ס תקשי מה שהקשינו למעלה, אי פרה קדשי בה"ב היא, ומידי דהוי אמראות נגעים, א"כ הא כל עצמה דבעי בג"כ אינה אלא מגזה"כ, ומהי"ת למשרי נמי כלאים? אך באמת הא מילתא גופה דמידי דהוי אמראות נגעים פלוגתא דרב ושמואל היא, ולשמואל [יומא מ"ג שם] שחיטת פרה כשרה בזר, ולדידי' שאר עבודות לבר משחיטה כעבודת פנים חשיבין (ולא כמראות נגעים) וממילא דכלאים נמי שרי, והנה בהרמב"ם בה' פ"א לא נמצא מפורש דליפסול שחיטת פרה בזר, כרב, ובעל עין פ"א ופ"ד, ובאמת לא הזכיר שם משפט ציין משחיטה כלל, אלא דסתם הדברים דכל מעשי פרה בכהן הם נעשים, והלא כך הוא גם ל' התוספתא פ"ד דפרה שהביא הכ"מ, ועכצ"ל דלשמואל אין שחיטה בכלל, וא"כ י"ל דרמב"ם כשמואל ס"ל בהא, דהא ר' יוחנן כותי' ס"ל, וכדאמר להלן [מ"ד, ב'] לא ציית ר' יוחנן לתנא, ואף לרבי' לא ציית, ל"מ שחיטה שפסולה בזר:
שוב ראיתי שהדבר מפורש ברמב"ם במק"א, והוא פ"א מה' פסולי המוקדשין, דבין שחיטת פרה ובין שחיטת פרו כשרה בזר. (וכשהגיע לידי ש"ס ד' ווילנא החדש ראיתי שהמגיהים כבר העירו ע"ז, וצוחו על בעל עין משפט שציין ד' הרמב"ם שלא כהלכה). הרי דלא ס"ל לרמב"ם בהא כרב, דבמראות נגעים דמי', אלא דשאר עבודות פרה כעבודת פנים חשיבא ומעתה לכאורה ניחא בפשיטות מה שפסק הרמב"ם למישרי כלאים בשעת עבודתן, בין לכ"ג ובין לכ"ה, מדכל שאר עבודותי' (לבר משחיטה) כעבודת פנים דמיין:
ומה שהקשה המ"ל ממשנתנו פ"ד דפרה וכן מן הספרי כאן דבכלי לבן היתה נעשית, וסתם כלי לבן היינו של בוץ, ועפי"ז הניח המ"ל את ד' הרמב"ם בתימא, ונדחק לישב את ד' התוספתא דפרה (דאיתא התם להדיא דבכלים של כהן הדיוט היא נעשית) כמ"ד אבנטו של כ"ה של בוץ הי' ודלא כהילכתא. וכבר אמרנו לעיל דמסוגיא דיומא י"ב, גבי הא דאין בין כ"ג לכ"ה אלא אבנט, יש להוכיח כרמב"ם דפרה באבנט של כלאים היא נעשית, וכן מהא דיומא מ"ג, דקם לי' ר' יוחנן בשיטתי' דשמואל דשחיטת פרה בזר כשרה (וכ"פ הרמב"ם להדיא פ"א מה' פסהמ"ק) מוכח דשאר עבודות דפרה כעבודת פנים חשיבי (וכמב' שם בסוגיין, דזב"ז תלי) ואשתרי כלאים גבייהו, מכל הלין טעמי נלענ"ד לא הוי מסתביר לי' לרמב"ם ז"ל, לאוקמי להתוספתא דפרה דלא כהילכתא ולמידחי לה מקמי מתניתן והספרי, ולהיפך ס"ל לרמב"ם דהך דמשנתנו ודספרי בפלוגתא תליא, וכמו שנבאר:
דהנה מריהטא דסוגיין כאן משמע לכאורה דמחלקותן דרב ושמואל, אי שחיטת פרה כשרה בזר תלי בזה, אי פרה קדשי בדה"ב היא, אי קדשי מזבח, ואמנם הרמב"ם גופי' פסק בה' פ"א שם דפרה קדשי בה"ב היא, וא"כ תקשי לכאורה לדידי', איך הכשיר שחיטת פרה בזר, ואמנם בתוס' חולין י"א, ד"ה חטאת, מבואר דבאמת לכו"ע (בין לרבנן ובין לר"ש) ס"ל דקדשי בה"ב היא, אלא דאעפי"כ פסול בה יוצא דופן, משום דחטאת קריא רחמנא, ור"ש דמכשיר יוצא דופן, לית לי' הא דחטאת קריא רחמנא, ועיי"ש בתוס' דלמ"ד חטאת קריא רחמנא, כקדשי מזבח חשיבי (עכ"פ בדבר הנוגע לגופה, עיי"ש):
והנה ידוע דסתם ספרי ר' שמעון, ומעתה ניחא, דר"ש לשיטתי' דמכשיר ביוצא דופן, ולא יליף מהא דחטאת קריא רחמנא, ולדידי' ודאי הא דבעי כהן, הוא רק משום מידי דהוי אמראות נגעים, והא דבעי בג"כ הוא ע"כ משום דיליף מחקה חקה דיוהכ"פ, א"כ ע"כ דאינו אלא בבגדי לבן, והיינו מ"ש הספרי דבבגדי לבן היא נעשית, משא"כ הרמב"ם ז"ל, דס"ל להדיא [בה' פ"א, פ"א, ה' ו' שם] וז"ל, היתה יוצא דופן וכו' פסולה, שכל הפוסלין את הקדשים כו' ואעפ"י שהיא כקדשי בה"ב, הואיל וקראה הכתוב חטאת כו', ע"כ, הרי דרמב"ם ס"ל להדיא כרבנן דר' שמעון, ולדידהו בעי בגד"כ ככל הקדשים, ואשתרי כלאים גבייהו, ונהי דמסתייע קרא דחקה חקה למילף מני' דלא לבעי בה שמונה בגדים בכ"ג, אך למיסר כלאים אין לנו, ומאחר דמסוגיא דיומא י"ב מוכח דבגדי כ"ג וכ"ה שוין בה, ודע"כ דשניהם בשל בוץ א"א לומר, וכמו שהוכחנו בארוכה לעיל, ע"כ תפס הרמב"ם להך דתוספתא עיקר, דבין כ"ג ובין כ"ה בבגדי כהן הדיוט עבדי, וממשנה דפ"ד דפרה ס"ל לרמב"ם דג"כ אין ראי', דהא תנא דמתניתן שם פוסל גם שחיטתה שלא בכ"ג, וא"כ ע"כ דכר"ש אתי', דלא חשיב לי' כקדשי מזבח, ודלא יליף מהא דחטאת קרי' רחמנא, ולדידי' בודאי כל עצמן דבגדי כהונה בפרה אינה אלא מגז"ש דחקה חקה, עכ"פ כלאים לא שמענו דאשתרי, ומשו"ה פסיק ותנא דבכלי לבן היא נעשית, משא"כ הרמב"ם לשיטתי' דפסק כרבנן דר"ש, דחטאת קריא רחמנא, ואע"ג דקדשי בה"ב היא, מ"מ כקדשי מזבח ממש חשיבי, ומשו"ה פסק דשחיטתה בזר כשרה, וע"כ ס"ל נמי דעבודתה באבנט של כלאים, כדין כל הקדשים, בין לכו"ג בין לכהן הדיוט:
**(וחוץ לדרכנו הי' נלענ"ד על מה שצוחו האחרונים על הגאון בעל עין משפט ז"ל, שתפס שיטת הרמב"ם ז"ל דשחיטת פרה בזר פסולה (ובאמת ברמב"ם במקומו לא נמצא כלל, ובה' פסוהמ"ק כתב להדיא להיפך) וכדי שלא למשוי' להגאון הנ"ל טועה, נימא בה מילתא חדתא. הנה אמת הוא שבה' פ"א לא נמצא לרמב"ם להדיא לפסול שחיטת פרה בזר, אבל משיטפא דלישנא שם משמע לכאורה כבעל עין משפט, דז"ל הרמב"ם פ"ד מה' פ"א ה' י"ז,,כל מעשי פרה מתחילה ועד סוף אינה אלא ביום ובזכרי כהונה כו'. ומדאמר "מתחילה ועד סוף", משמע דאשחיטה נמי קאי, ובפרט דבחדא מחתא מחית, יום וזכרי כהונה, וכי היכי דשחיטתה שלא ביום בודאי פסולה, דהא חטאת קרי' רחמנא, משמע דה"ה שחיטתה שלא בזכרי כהונה, אלא דא"כ תהי' מזה סתירה למ"ש הרמב"ם ההיפך מזה בה' פסוהמ"ק, וגם הא גופי' טעמא בעי, מ"ט)**
והנה רש"י ז"ל [שבת, ל"ד] הוכיח מד' הספרי, המובא בראש מאמרנו זה, שריב"ז כהן הי' מדאמר "ומה מה שראו עיני ושרתו ידי". ש"מ שכהן הי' והתוס' [במנחות. כ"א, ב'] הוכיחו מהא דאמר ריב"ז (שם, גבי כל כהן שאינו שוקל) "הכהנים דרשו זה מקרא לעצמן", דריב"ז לא הי' כהן, ונדחקו לתרץ ד' הספרי כאן יעויי"ש:
ואלמלא ד' התוס' הי' נ"ל דאפשר לישב בפשיטות, שכבר הקשתי לעיל ע"ד הוכוח שבין ריב"ז ותלמידיו, שאם לא שכחו התלמידים וידעו מה שלמדם רבם מכבר (וכמו שא"ל אח"כ, והלא למדתנו רבנו וכו') א"כ מה זו שאלה ששאלוהו שנית, אבל לענ"ד לא שאלוהו כלל, אם בבגדי זהב היא נעשית, דזאת כבר ידעו מכבר שאינם בבגדי זהב, אלא כך שאלוהו, פרה "באיזה כלים היא נעשית" כלומר אמנם דבבגדי לבן, אלא "באיזה" בגדי לבן, אם של כל השנה, והם של כלאים, בין בכ"ג ובין בכ"ה (למאי דקיי"ל כרבי) או בשל כ"ג ביוהכ"פ, כלומר מי חשיבא כעבודת מזבח, ואשתרו כלאים גבה, או אינה "אלא כמראות נגעים" וא"כ נהי דאתרבו לבגדי כהונה, אך לכלאים לא איתרבו, וריב"ז הבין שאלתם, וע"ז השיבם בלשון ערומים "בבגדי זהב היא נעשית", כלומר מצד כלאים אין איסור עד שאלמלי היתה צריכה להעשות בכ"ג דוקא, אז מצד איסור כלאים הוי שרי לעשותה אף "בבגדי זהב", אע"ג דאינהו כמעט כלם של כלאים נינהו, ולא רק האבנט בלבד:
כסברו התלמידים דאיהו זהב ממש קאמר, וע"כ חזרו ושאלו, הלא למדתנו רבנו דאינה נעשית אלא בבגדי לבן (כלומר והא הוי פשיטא לן, ולא נסתפקנו אלא "באיזה" בגדי לבן), וע"ז חזר והשיבם ממין השאלה, ואמר "ומה מה שראו עיני ושרתו ידי כך כלומר אתם ידעתם שאינני כהן (וכד' התוס' במנחות שם) ואעפי"כ לא לבד שראו עיני אלא שגם "שרתו ידי" במעשי פרה, כלומר ששחטתי אותה (דהא בזר, לבר משחיטה, בודאי א"א.), וע"כ מטעמא דשחיטה לאו עבודה היא, ומזה גופא מוכח דעכ"פ אינך מעשי פרה כלם עבודות גמורות נינהו, ול"א מידי דהוי אמראות נגעים, ומשום דחטאת קרי' רחמנא **(שמר הרמב"ם ז"ל פיו ולשונו ושם במקומו, בה' פ"א, לא פירש להדיא דין שחיטת פרה כלל, וסתם הדברים, ורק שלא במקומו, בה' פסוהמ"ק, פירש מה שסתם כאן, ובהיפך ממה שנראה מסתימת לשונו כאן והוא פלא:
אולם אחרי שימת עין בגוף לשונו ז"ל בה' פסוהמ"ק, נלענ"ד דיש לישב הכל, דז"ל שם, פ"א ה"א וה"ב, כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה כו', חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה כו', ואם עבר ושחט, הזבח כשר, וכן פר של כ"ג, אעפ"י שנאמ' בו ושחט אהרן, אם שחטו זר כשר, אף פרה אדומה ששחט הזר כשרה, שאין לך שחיטה פסולה בזר. עכ"ל. הנה מאריכות לשונו משמע להדיא דלא הכשיר הרמב"ם, לא בפרו ולא בפרה, אלא דיעבד, ולא לכתחילה, וצ"ע מהיכן יצא להרמב"ם דבר זה, ובשלמא לענין פרו של אהרן, י"ל דהתם לאו משום דבעי כהן, דשחיטה בזר כשרה, אלא משום דבעינן בעלים, ומשום ה"ט אה"נ דאף בכהן אחר אין שוחטין לכתחילה, אבל בפרה אדומה תקשי ממנ"פ, אי כרב אף בדיעבד נמי פסולה, ואי כשמואל אף לכתחילה נמי כשרה בזר:
ואמנם נחזה אנן, רב פסיל שחיטת זר בפרה משום דאלעזר וחקה כתיב, ושמואל פסיל בפרו, משום דאהרן וחקה כתיב, ופריך הש"ס לרב, מאי שנא פרה כו', הא פרו נמי הא כתיב אהרן וחקה, ומשני שחיטה לאו עבודה היא, פירש"י "ולא קיימא חקה אשחיטה הנה דייק רש"י ז"ל בלשונו, ולא אמר דלא קיימא אהרן אשחיטה, משום דבאמת אהרן לענין פרו ודאי דאשחיטה נמי קאי, דבעינן בעלים וכדאמרן, אלא דלא קיימא חקה אשחיטה", היינו דבדיעבד אינו מעכב, ולהלן פריך, ולשמואל דאמר פרו פסולה, מאי שנא פרו כו' הא פרה נמי כתיב אלעזר וחקה כו', ומשני שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. וברור הוא, דלרב לא מסתבר לי' כשמואל למוקים להא דלאלעזר ושחט אותה, היינו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה, אלא בפשיטות דהאי ושחט אאלעזר קאי:
והנה הרמב"ם ז"ל פסק לענין פרו של כ"ג כרב, דכשר בזר, דהילכתא כותי' באיסורא (היינו דלא קאי חקה אשחיטה, אעפ"י דאהרן ע"כ אשחיטה נמי קאי, וכמו שדייקנו לעיל מד' רש"י ז"ל) ולענין פרה לא פ' כרב, משום דר"י פליג עלי', וס"ל דל"מ שחיטה שפסולה בזר", ואמנם מדברי ר' יוחנן הא לא שמענו להכשיר זר בפרה לכתחילה, דהא ל"א ר"י אלא לא מצינו שחיטה בזר פסולה", ואפשר דכי היכי דס"ל לר"י כרב לענין פרו של כ"ג, דקיימא אהרן אשחיטה, אלא דלא קיימא חקה אשחיטה, (היינו דלכתחילה בעי אהרן מדבעי בעלים אלא דבדיעבד אינו מעכב, וכמו שהוכחנו לעיל) ה"נ ס"ל בהא כמותו, דאלעזר נמי אשחיטה קאי (ולא כשמואל דיהא אלעזר רואה) ולא פליג עליו אלא בהא, דלרב חקה דפרה נמי אשחיטה קאי ובדיעבד נמי פסולה בזר, ולר"י כי היכי דחקה דפרו לא קאי אשחיטה, ה"נ חקה דפרה, וממילא עכ"פ בדיעבד כשרה:)** דאל"כ לא הוי שאני לן בין שחיטה לשאר עבודות, וא"כ מזה גופה ממה "ששרתו ידי" בשחיטה (אעפ"י שאינני כהן) מוכח דכקדשי מזבח חשיבי, וממילא נפשט הספק שלכם דלענין שאר עבודות עכ"פ אשתרו כלאים גבייהו, ובכלי לבן דכל השנה היא נעשית, שהם של כלאים, (וכשיטת הרמב"ם ז"ל):
ומסיים הספרי "וכל כך למה" (כלומר, אם הבין ריב"ז את שאלת תלמידיו, למה אמר להם מתחילה דבבגדי זהב נעשית) "כדי לחדד את התלמידים", הם שאלו ברמז אף הוא השיבם ברמז "כדי לחדדם", דמזה גופא שאמר להם "בבגדי זהב" כבר קבלו את תשובתם על עיקר השאלה שלהם, היינו דמצד כלאים אין כאן איסור:
הנה כי כן נתישב לנו כמין חומר סגנון וכוחם של ריב"ז ותלמידיו בספרי דלעיל, ותו אין סתירה מזה למה שהעלו התוס' דריב"ז לא הי' כהן, ואצטמדו ד' הרמב"ם דמעשי פרה בכלאים היא נעשית. ושחיטתה בזר, וכמו"ש בפ"א מה' פסוהמ"ק, ואמנם מזה יהי' מוכח דשחיטתה אף לכתחילה בזר כשרה, וזה דלא כמו שהעלתי כאן בהגהה, דהרמב"ם מחלק בשחיטת פרה בין לכתחילה לדיעבד, ודלכתחילה
**(ומאחר
דקיי"ל כרב באיסורא, ומדר"י לא שמענו אלא להכשיר בדיעבד שחיטת זר בפרה, ע"כ בכל מה דל"פ ר"י עלי' דרב בפירוש, שפיר פ' הרמב"ם כרב, היינו דאהרן אשחיטה נמי קאי, ואלעזר נמי אשחיטה קאי, וחקה בתרוייהו לא קאי אשחיטה, וממילא דלכתחילה, בין בפרו ובין בפרה בעי כהן, ובדיעבד בתרוייהו כשרה בזר:
ומעתה ניחא מאד, דבה' פ"א, ששם הרמב"ם ז"ל הכשר מעשי' לכתחילה נקיט ואתי, שפיר כ' הרמב"ם דכל מעשי פרה מתחילה ועד סוף (היינו שחיטה נמי) אינה אלא ביום ובזכרי כהונה, אך בפ"א מה' פסוהמ"ק, התם להדי' אדיעבד קאי, ובחדא מחתא מחית לפרו ופרה, ודייק וכתב חוץ מן הטמא כו' ואם עבר ושחט כו', וכן פר של כ"ג, אעפ"י שנאמר בו ושחט אהרן (הרי דס"ל דעכ"פ קרא דאהרן לכתחילה אשחיטה נמי קאי) אף פרה אדומה ששחט הזר כשרה, לא אמר שהזר שוחט אותה, אלא שאם שחטה כשרה, ממש דומיא דפרו של אהרן (דלכתחילה ודאי אינה אלא בכ"ג, ומטעם בעלים). "שאין לך שחיטה פסולה בזר", הנה לא אמר הרמב"ם בלישנא דשמואל "שחיטת פרה כשרה בזר", דהוי משמע מני' דאפילו לכתחילה נמי, אלא תפס לישנא דר"י, בשאין לך שחיטה פסולה בזר", היינו דעכ"פ בדיעבד אין לפוסלה, דחקה ודאי לאו אשחיטה קאי, וכטעמי' דרב בפרו של אהרן "דשחיטה לאו עבודה היא", ומה דטעין רב שאני פרה דקדשי בה"ב היא, אולי בשיטת ר' שמעון אמרה דלא ס"ל חטאת קרי' רחמנא וכדלעיל, אבל לר' יוחנן דכרבנן ס"ל אין זו טענה, וכן להרמב"ם לשיטתי' דפסל יוצא דופן בפרה, וכ' להדי' "משום דחטאת קרי' רחמנא", תו לא שני לן בין פרה לפרו, וע"כ דבתרוייהו חקה לאו אשחיטה קאי:
ומעתה נתישבו לנו כמין חומר פסקי הרמב"ם בה' פסוהמ"ק ובה' פ"א, ואין שום סתירה מהתם להכא והגאון בעל עין משפט שפיר ציין אהא דאמר רב דשחיטת פרה פסולה בזר, "ה' פ"א פ"ד", דמדאמר הרמב"ם התם כל מעשיו מתחילה ועד סוף אינה אלא ביום ובזכרי כהונה, ע"כ מוכח דשחיטה נמי עכ"פ לכתחילה כרב ס"ל דאינה בזר, וכמו שהוכחנו:
וראה זה חדש הוא בכונת הרמב"ם ז"ל לחלק בשחיטת פרה בין לכתחילה לדיעבד, ולמעיין בסוגית הש"ס שם ובפסקי הרמב"ם אולי אין זה רחוק מן האמת, דאל"כ תקשי טובי מה שתמהתי למעלה, איך יתכן שישמיט הרמב"ם לגמרי הלכה זו דשחיטת פרה במקומו, בה' פ"א, ויסמוך עמ"ש בזה שלא במקומו, בה' פסוהמ"ק:
אגב אורחי' עמדתי ע"ד התוס' יומא מ"ב שם ד"ה שחיטה לאו עבודה היא, פירש"י מדכשרה)** אף לדידי' בעי כהן (דאם נפרש ד' ריב"ז במ"ש ששרתו ידי היינו בשחיטה, א"כ משמע דאף לכתחילה כשר בזר) ועיין בכ"ז:
ובספר כתב איש שלומי הרב הגאון דק' דוואהרט שיחי' שנדמ"ח (וכבר העירותי על קצת מדבריו בדרוש זה לעיל) ראיתי מ"ש עוד לחקור, למה לא נימא בפרה שנמצאת טרפה (וכן בכל הקדשים שנשחטו ונמצאו טרפה) אדעתי' דהכי לא אקדשה, והוי הקדש טעות, והאריך בזה, ולדעתי אין צורך לכל האריכות, ואין מקום לפלפול בזה, דהא לפי"מ שהקשו התוס' ב"ק ק"י שם, א"כ כל לוקח מקח ונתקלקל אח"כ, נימא אדעתא דהכי לא לקח, ותי' התוס' (וברא"ש ובשטמ"ק שם ביתר ביאור) דרק בדבר שבידו להתנות, היינו שאינו תלוי בדעת אחרת, בזה אמרינן "אדעתא דהכי", והוי כאילו התנה, משא"כ בנ"ד, דתלוי גם בדעתו של מוכר ואם יתנה לא יתרצה המוכר, א"כ ל"ש נמי אדעתא דהכי כו' יעויי"ש, וכדבריהם מוכח מן הש"ס שם, דלא נקט אלא חטאת ואשם וכדומה לזה, דהויין קרבן יחיד ונקנים במעות חולין, ומקדישם, ובידו להתנות דעל תנאי כו"כ הוא מקדישם, משא"כ בפרה וכל ק"צ, שנקנים ממעות הקדש, וע"י המכירה המעות יוצאות לחולין, והפרה נתפסת בהקדש תחתם, ואם יתנה הלא יאסור המוכר להשתמש במעות, ויהי' דין מעילה **(בזר, ור' יעקב מאורליינש פירש מדנוהגת נמי בחולין, והקשו שם מהא דזבחים י"ד, דאדאמר התם שחיטה לאו עבודה מקשה הש"ס, והא א' רב שחיטת פרה פסולה בזר, ובשלמא לרש"י פריך שפיר, דהא איכא שחיטה שאינה כשרה בזר, אבל לפי' ר"י מאי פריך, נהי דשחיטת פרה פסולה בזר, מ"מ הא אכתי י"ל דלאו עבודה היא, מדנוהגת נמי בחולין. עיי"ש שנדחקו התוס' בק' זו:
ולענד"נ לישב ולא זו בלבד שאין מכאן ק' לשיטת הר' יעקב, אלא ראי' נמי איכא ונקדים לדקדק דקדוק עצום בלישנא דגמרא שם, בהא דמסיק בקושיתו "ואמר רב עלה אלעזר וחקה כתיב", ולכא' מסקנא זו כאן היא שפת יתר לגמרי, דלמאי נפ"מ כאן מהיכי יליף לה רב, ואמנם לשיטת הר' יעקב הוא מדויק מאד דהא לדידי' משו"ה שחיטה לאו עבודה, מדנהגה גם בחולין, א"כ כל זמן שהיו ישראל במדבר היתה גם שחיטה עבודה, מדלא נהגה אלא בקדשים (וכ"כ האחרונים באמת) ולפי"ז תקשי, איך יליף רב דשחיטת כל פרה פסולה בזר מהא דאלעזר וחקה כתיב, דילמא אלעזר שאני, דהא התם אפרת מדבר קאי, דלא הוי נהגה אז שחיטה אלא בקדשים, והתם ודאי שחיטה עבודה הוי, והוי בעי כהונה ואלעזר, ואיך הוכיח רב מזה להצריך כהונה בשחיטה אף בפרת דורות אלא ע"כ דס"ל לרב דהא דנוהגת שחיטה אף בחולין לא מעלה ולא מוריד, וממילא דשחיטה עבודה היא תמיד. זוהי כונת ק' הש"ס ומכאן ראי' לפירושו של הר"י מאורליינש, והיינו מה דדייק ומסיק ואמר רב עלה אלעזר וחקה כתיב", דאי לאו הך מסקנא לא הי' שום מובן לפירכת הש"ס אהא דשחיטה לאו עבודה מגוף דינו של רב בשחיטת פרה, דהא לפי' ר' יעקב מאורליינש אין שום שייכות בין זל"ז, וכדמקשי התוס' שם, ועיקר הפירכא היא רק מדמסיק עלה "אלעזר וחקה", וכמו שבארנו וע"ז משני, שאני שחיטה דקדשי בה"ב היא, כלומר ושפיר הוכיח רב מהא דאלעזר, דאפילו אי נימא דבקדשים ממש יש לחלק בשחיטה בין מדבר לדורות, מ"מ בקדשי בה"ב אין סברא לחלק. ודו"ק היטב:
ולפי"ז לא לבד שאין מסוגיא זו ק' לשיטת ר' יעקב, אלא ראי' נמי איתא, דאי פ"ד כרש"י, דטעמא דשחיטה לאו עבודה היא משום דכשרה בזר, א"כ מגוף דינו של רב הוי מצי למיפרך ואין צורך למה דמסיק עלה רב אלעזר וחקה כתיב. ודו"ק:
ולאח"ז רב אתי לידי ס' לב ארי' על חולין וראיתי שם בסוגי' דאברי בשר נחירה שהעיר אגב אורחי' מהא דזבחים י"ד ולפלא שלא נחית לדייק כמו שדייקנו לה"ר מזה לשיטת ר' יעקב, והלך בדרך אחרת והנ"ל כתבתי)** עליהם למפרע, הלא בודאי דבכהא"ג לא יתרצה המוכר בתנאי, וממילא דל"ש כלל לומר אדעתא דהכי לא אקדיש, וז"פ וברור. ומה שהעיר הג' המחבר הנ"ל מהא דקדושין נ"ז גבי צפורי מצורע, דאמרינן התם בנמצאת טרפה דלא חל עלה קדושה כלל, מזה בודאי אין ראי', חדא דהתם נמי משל יחיד הם נקחים, ועוד דהתם לאו משום אדעתא דהכי ל"א אתינן עלה, אלא משום דשחיטתה או קיחתה אוסרתה, ואי לא חזיא בשעת שחיטה או בשעת קיחה, ממילא לא נאסרה. וז"פ:
עוד ראיתי לכ"י הה"ג המחבר שי' בספרו כלי חמדה הנ"ל שהביא דבר תימא מתרגום יוב"ע עה"כ ושחט אותה לפניו הוסיף יוב"ע "ויבדקינה בתמני סרי טריפן". והוא באמת תמוה מאד, וידוע דבש"ס חולין י"א מבואר להיפך והביא ראי' מהך מילתא גופה דאזלינן בתר רובא, דאל"כ ניחוש דילמא טרפה היא. והה"ג המחבר הנ"ל האריך מאד בישוב ד"ז. ולענ"ד נ"ל לישב בפשיטות, דהנה עיקר הוכחת הש"ס בחולין שם הוא ממה דדרש רבה בר ר"ש שם ושחט אותה ושרף, מה שחיטה כשהיא שלמה, אף שרפה כשהיא שלמה, ולכאורה הוי מסתבר טפי לדרוש סמיכות זו כי היכי דדרשינן גבי כסוי, ושחט וכסה, מי ששחט הוא יכסה [חולין, פ"ז.] הכי נמי נימא מי ששחט הוא שישרוף, אך באמת זה לא יתכן עפי"מ דמסקינן ביומא מ"ג לא מצינו שחיטה שפסולה בזר, ושרפת פרה ודאי דבעי כהונה כמבואר, וא"כ א"א לדרוש סמיכות זו מי ששחט הוא שישרוף דהא שוחט זר ושורף כהן, ומשו"ה דרש לה ורבה בר ר"ש לדרשה אחריתא, מה שחיטה כשהיא שלמה, אף שרפה וכו' וממילא דע"כ א"א למיבדק מי"ח טרפות, וכ"ז אליבא דידן אך באמת מוכח מן הספרי דיש ביה פלוגתא דתנאי, ויוב"ע הא בפירוש כתב אקרא דושחט אותה "וכהנא אוחרן יכוס יתה", הרי דס"ל ליוב"ע דשחיטת פרה ג"כ בעי כהונה. ולדידי' ודאי דמסתבר טפי למידרש להך סמיכות דושחט ושרף וכי היכי דדרשינן גבי כסוי) היינו דמי ששחט הוא שישרוף, דאידי ואידי כהונה בעי, וממילא דתו לא אשתייר קרא למידרש מה שחיטה כשהיא שלמה אף שרפה כשהיא שלמה, ואפשר דליוב"ע באמת לא בעינן כלל שלמה בשעת שרפה, וממילא דאפשר בבדיקה, ומדאפשר, הדרינן לכללא דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן, (ואע"ג דלדידן לא מחמרינן למיבדק אלא בריאה לחוד, משום דהוי מיעוט המצוי, מ"מ אפשר דאין זה אלא בחולין, דלא הוי אלא ספק לאו, דלרמב"ם מותר מה"ת אפי' בס' השקול, משא"כ לענין קדשים, דהוי ספק עשה, וכמו"ש בחו"ד ובשאר אחרונים) ומעתה יתבאר שפיר דיוב"ע לשיטתו, דמצריך כהונה לשחיטת פרה, וממילא שפיר דריש ושחט ושרף (כי היכי דדרשינן גבי כסוי.) מי ששחט הוא שישרוף, וליכא ילפותא להצריך שלמה דוקא אף בשעת שרפה, ומשו"ה כתב ויבדקינה בתמני סרי טריפן, דמדהוי קדשים ומדלדידי' אפשר לברר מבררינן. ודו"ק כי לחומר הנושא נכון הוא. (ואמנם אהך דושרף כ' שם יוב"ע "ויוקד כהן אוחרן" וכו', אבל זה לק"מ, דהך "אוחרן" הוא רק דלא בעי סגן ולאפוקי מאלעזר (ומשום דכתיב "לעיניו") ולא לאפוקי שלא יהי' השוחט גם השורף, כמבואר לכל מעיין שם.):
נסדר בדפוס של ר' העניך פאלמאן, בפיעטרקוב.