אור ברסלב

המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת מסעי

פרשת מטות - ב

בדין גואל הדם ברוצח

או בכלי עץ יד וגו' גואל הדם הוא ימית את הרוצח וגו' או באיבה הכהו וגו'. גואל הדם ימית את הרוצח. ואם בפתע וגו' ואם יצא יצא וגו' ומצא אותו גואל הדם ורצח גואל הדם וגו':

איתא בגמרא [מכות י"ב, א'] תני חדא אב שהרג את בנו, בנו נעשה לו גואל הדם, ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם, לימא הא ריה"ג (דס"ל מצוה ביד גוה"ד), הא ר"ע (דס"ל רשות ביד גו"ה) ותסברא, והא אמר רבר"ה וכן תדבר"י, לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו כו', ל"ק הא בבנו והא בבן בנו. ע"כ. הרי דמסקנת הש"ס דבנו ממש אפילו במקום מצוה אינו נעשה גוה"ד לאביו אליבא דכו"ע, ובבן בנו דרשאי, אי בעינא ג"כ מקום מצוה, או אפילו ברשות נמי, זה תלוי בחילופי הגרסאות כאן, דלרש"י, דגריס כאן "אלא ל"ק", היינו דנאיד הש"ס ממה דמוקי לה מתחילה להך ברייתא דנעשה גוה"ד כריה"ג, משום דהשתא, דמסקינן דמיירי בבן בנו אפילו כר' עקיבא דס"ל דרשות ביד גו"ה נמי אתיא, ואע"ג דליכא מצוה, וכמ"ש רש"י כאן "דבן בנו אינו מוזהר על כבודו", אך לס"א דלא גרסי הכא א"כ לא הדר בי' הש"ס כלל ממה דמוקים לברייתא דנעשה גוה"ד כריה"ג דס"ל מצוה ביד גו"ה ואפילו לבתר דמוקי לה בבן בנו. נמצא לפי"ז, דאפי' בן בנו אינו נעשה שליח אלא במקום מצוה דוקא (דהא ריה"ג ס"ל מצוה ביד גו"ה), ולא במקום רשות:

ויסוד מחלקת זו שבחילופי גרסאות אלו תלוי בפלוגתא דרבוותי' אחריתא, היינו במ"ש מהרי"ק בתשובה דא"א חייב בכבוד אבי אביו כלל, ורמ"א ז"ל [יו"ד, סוס"י רמ"א) פליג, וס"ל דאפי' בכבוד אבי אביו חייב, אלא דאינו מוזהר עליו כל כך כמו על אביו יעויי"ש נמצא דלמהרי"ק (וגם סתימת ד' רש"י כאן כותי' משמע) בן בנו נעשה גוה"ד, אפי' אי הוי רשות, ומשו"ה גרים רש"י כאן "אלא ל"ק", היינו דהשתא דאוקי ברייתא בבן בנו, אפילו כר"ע נמי אתיא, אך לרמ"א ז"'ל ע"כ דלא גרסינן אלא, וכס"א, משום דאפי' בבן בנו לא מתוקם אלא אליבא דריה"ג, משא"כ לר"ע דהוי רשות, אפילו בן בנו אינו נעשה גוה"ד:

וכל זה פשוט. אבל סוגית הירושלמי כאן תמוהה מאד, וז"ל הירוש' [פ"ב, ה"ה.] תני ר' שילא ב"ב, כלפי שנאמ' גוה"ד הוא ימית את הרוצח, הרי מי שהכה את בנו, אין בנו השני נעשה גוה"ד כו', אבל אח שהכה את אחיו, אחיו השני נעשה גוה"ד. תני ראב"י כלפי שנאמ' גוה"ד הוא ימית כו' הרי מי שהכה את בנו, בנו השני נעשה גוה"ד כו', אבל אח שהכה את אחיו, אין אחיו השני נעשה גוה"ד. ע"כ. והדברים מרפסין איגרי, דבשלמא להך ברייתא קמייתא דתלמודא דידן דנקט בלישני' "אב שהרג את בנו, בנו נעשה לו גוה"ד" שפיר איכא לאוקמי בבן בנו, היינו דהך בנו בתרא, אבנו של ההרוג קאי, אך לישנא דברייתא דראב"י בירושלמי א"א לפרש כן, דהא בנו "השני" קאמר, מכלל דאיכא ראשון, וע"כ דאבנו השני' של ההורג מיירי, שנעשה גוה"ד בשביל אותו הראשון שנהרג. ולפי"ז יהי' מוכח מדראב"י תרתי, חדא דכריוה"ג ס"ל, (דמצוה בגוה"ד), ועוד דפליג אתנא דבר"י, וס"ל דבמקום מצוה אפי' בנו ממש נעשה גוה"ד להרוג את אביו, וממסקנת תלמודא דילן משמע דאין חולק אתנא דבר"י:

דא חדא, ועוד החמורה מזו, מה דמסיק ראב"י בהיפך ממש מתנא דר' שילא "ואח שהכה את אחיו, אין אחיו השני נעשה גוה"ד" וכו'. כלפי לייא, אם הבן (לראב"י) נעשה גיה"ד להרוג את אביו, אך לא יהי' נעשה האח גוה"ד להרוג את אתיו, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וכבר כ' הגאון במראה הפנים שם, שדברי ראב"י "קשים הם", ופי' פירוש דחוק ירחוק שקשה מאד להלמו בד' הירוש' עיי"ש. ולחומר הנושא נימא בה מילתא חדתא שאולי לא רחוקה היא מן האמת בכונת ד' הירוש' המתמיהים:

ונקדים מה שראיתי בס' המחודד המכונה שאגת ארי' על מס' מכות, שתמה קצת על שיטות הרמב"ם בענינים אלה, וז"ל, והנה לכא' י"ל על שיטת הרמב"ם שכ' בפ"א מה' רוצח אם הי' בן להנהרג ה"ז הורג אבי אביו, ובפ"ה מה' רוצח פ' דרשות ביד כל אדם, וא"כ אי נימא כד' רמ"א דאדם חייב אף בכבוד אבי אביו) אמאי יהרוג, וצ"ל לפי"ז דס"ל כמהרי"ק כו'. ונ"ל דרמב"ם לשיטתו אזיל, דס"ל בפ"ה מה' רוצח דרשות ביד גו"ה, והיינו כר"ע, ובפ"א מה' רוצח העתיק הברייתא דסנהדרין מ"ה, דמצוה ביד גוה"ד, לכן שפיר משני, הא בבנו והא בבן בנו, כיון דהוא מצוה לר"ע ג"כ, כו' אמנם יש לעיין בשיטת הרמב"ם, לפימ"ש דס"ל דביצא במזיד מודה לר"י דמצוה ביד גוה"ד, א"כ מאי הקשה ר"י לר"ע מי כתיב אם רצח, הא לר"ע נמי, כיון דמיירי במזיד הוי מצוה עכ"ד בעל שג"א ז"ל:

והנה לא נתבררו דברי הגאון הנ"ל, ובמחכ"ת ערוב פרשיות יש כאן בדבריו, שדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' רוצח ודבריו בפ"ה ודאי שני ענינים הם ולא קרבו זא"ז כלל, דאיתא במתניתן [מכות, ט' ב'] בתחילה אחד שוגג וא' מזיד מקדימין לערי מקלט. וכ"ה ברמב"ם [פ"ה, ה"ז, שם], ושלשה כתובים יש בקרא לענין גואל הדם, או בכלי עץ יד וגו', גוה"ד הוא ימית וגו', ואם באיבה הכהו, גוה"ד הוא ימית וגו', ואם בפתע וו', ואם יצא יצא וגו' ורצח גוה"ד וגו'. ותרי קראי קמאי בודאי במזיד איירי (ובהוא לית מאן דפליג דמצוה ביד גוה"ד, דהא בפירוש נאמר ונשנה בקרא "גוה"ד הוא ימית את הרוצח", וכן אמרו, אם אין שם גוה"ד, בי"ד מעמידין לו גוה"ד

**(לא מצאתי כרגע ברמב"ם שהביא להא דאם אין שם גוה"ד בי"ד מעמידין לו גואל וראה זה פלא ברש"י סנהדרין מ"ה ע"ב משום דהוי רוצח וגוה"ד ב"כ הבכ"א כו' מצוה ביד גו"ה, פירש"י שם גו"ה כלומר מיתה שגו"ה ממיתו לרוצח שוגג עכ"ל. וזה תמוה דהא הך קרא ברוצח מזיד מיירי ולא בשוגג. וז"ב:)** והכתוב השלישי בשוגג איירי. וכדכתיב שם ואם בפתע בלא איבה הדפו, והתם כבר לא נאמר בל' צוי, "גוה"ד הוא ימית", אלא כך כתיב "ורצח גוה"ד", ואהא פליגי ריה"ג ור"ע, דלריה"ג אם בשוגג נמי מצוה ביד גוה"ד, "מדלא כתיב אם ירצח" ולר"ע רשות, מדלא כתיב ירצח:

והנה הש"ס הוי בעי לאוקמי להנך תרי ברייתות, חדא דבנו נעשה לו גוה"ד, וחדא דאין בנו נעשה גוה"ד, דתרוייהו אשוגג קאי, חדא כריה"ג וחדא כר"ע, ולבתר דפריך מהא דלכל אין הבן נעשה שליח דחיק ומוקי תרוייהו כריה"ג, חדא בבנו, וחדא בבן בנו היינו לס"א דל"ג "אלא"), ואמנם לפי"מ דקיי"ל כר"ע, דבשוגג ליכא מצוה כלל בגוה"ד, א"כ הלא מסתבר יותר למוקים להנך ברייתות תרוייהו אהורג במזיד, ואליבא דכו"ע, היינו דבנו ממש אפי' במקום מצוה, היינו בהורג במזיד, א"נ גוה"ד, וכדקיי"ל דלכל אין הבן נעשה שליח להכות את ואביו, ובבן בנו עכ"פ במקום מצוה נעשה גוה"ד:

ועפי"ז שיטת הרמב"ם ברורה מאד, שבכל ד' פרקים הראשונים מה' רוצח, הכל מרוצח במזיד איירי, כמבואר שם, ותיכף בפ"א מייתי לה להלכה זו, דבנו אין נעשה גוה"ד להכות את אביו, ובן בנו נעשה גוה"ד. (דלפי"מ דקיי"ל כר"ע, ודאי מסתבר לאוקמי להנך ברייתות דוקא אמזיד, וכדאמרן) ומשו"ה בפ"ה מה' רוצח, דשם אהורג בשגגה קאי, לא הזכיר דין זה כלל:

ומעתה ברור הוא, דלא זו בלבד שאין מד' הרמב"ם פירכא על ד' רמ"א ביו"ד רמ"א, אלא דסייעתא נמי איכא, דאי ס"ד דס"ל לרמב"ם כמהרי"ק, דאכבוד אבי אביו אינו מוזהר כלל, בדין הי' לו להביא הלכה זו דבן בנו נעשה גוה"ד בפ"ה מה' רוצח נמי ולהשמיענו רבותא טפי, דאפי' במקום רשות גמור כגון בהורג בשוגג רשאי, וכש"כ במקום מצוה, בהורג במזיד, אלא ע"כ דכרמ"א ס"ל:

הנך רואה עפי"ז שד' הג' בעל ש"א שם לא נתבררו, וביותר מה שתמה שם אמאי דמקשה ר"י לר"ע מי כתיב אם רצח והא לר"ט נמי כיון דמיירי ביצא במזיד הוי מצוה אין לדברים אלו שום מובן, "דיוצא במזיד" מאן דכר שמי', לא מודה ר"ע אלא "בהורג במזיד", והתם ודאי קראי אחריני איכא, "גוה"ד הוא ימית", ואין שום הו"א שיהי' רשות, ול"פ ריה"ג ור"ע אלא אקרא דורצח גוה"ד, דאיירי בהורג בשוגג, וע"ז שפיר אמר ריה"ג, מי כתיב אם רצח. וז"פ:

והנה אחרי ברור דברים אלה, נלענ"ד למצא פשר גם לסוגית הירושלמי שהבאנו לעיל ויהי' גם סיוע הימנה לשיטת הרמב"ם, דנלענ"ד דתנא דבי ר' שילא וכן ראב"י דירושלמי שם תרוייהו כר"ע ס"ל, וכהילכתא, דהורג בשוגג רשות ביד גוה"ד, ולפי"ז אין שום הו"א שיהא הבן נעשה גוה"ד להרוג את אביו שהרג בשוגג, ולא זו בלבד אלא שגם בן בנו לאבי אביו, וכן אח לאחיו הגדול, אינו נעשה גוה"ד, בן בנו, משום דחייב אדם עכ"פ גם בכבוד אבי אביו, כמבואר במדרש וכד' רמ"א ז"ל, ואח ג"כ משום ה"ט, דהא מרבינן מאת אביך, לרבות אחיך הגדול, כדאיתא ביו"ד רמ"א ס' כ"ב. וע"כ בהורג בשוגג, דל"ה במקום מצוה, אין אף א' מהם נעשה גוה"ד, ורק במקום מצוה, כגון בהורג במזיד, דאליבא דכו"ע מצוה ביד גוה"ד, וכדאמרן, בזה הפרש יש בין בנו לאביו ואח לאחיו, ובא וראה איך הוא מדויק בלישנא דירושלמי. תנא דביר"ש כלפי שנאמר גוה"ד הוא ימית את הרוצח (בדיוק קדים ונקט להאי קרא דוקא, ללמדנו דאהורג במזיד קאי) הרי מי שהכה את בנו, אין בנו השני נעשה גוה"ד (ואעפ"י דבמזיד מצוה ביד גוה"ד, מ"מ הא כלל גדול בידנו שלכל אין הבן נעשה שליח כו') אבל אח שהכה אחיו אחיו השני (כלומר אפילו הקטן ממגו, אעפ"י שהוא מחויב בכבוד אחיו הגדול, מ"מ מדהוי במקום מצוה) נעשה לו גוה"ד. ע"כ דברי ר' שילא, וע"ז בא ראב"י ואמר דבאמת אין זה כלל מוחלט, דיש לצייר גם ההיפך בהפכו, שהבן יהי' נעשה גוה"ד ולא האח, וזה דוקא בגוונא דאיירי בי', היינו בהורג במזיד. והוא עפי"מ דקיי"ל, בעמך בעושה מעשה עמך, ובודאי דהורג בשוגג עדיין עושה מעשה עמך קרינן בי', דנהי דצריך כפרה מ"מ רשע לא מקרי, משא"כ בהורג במזיד. דהוי רשע ודאי, כבר ידועה שיטת ר"ת בתוס' יבמות כ"ב ד"ה כשעשה, דאינו מוזהר כלל על הכאתו וקללתו, ואפילו לכתחילה נמי ולהך ברייתא דלכל אין הבן נעשה שליח אוקי לי' ר"ת בשעשה תשובה דוקא, וא"כ בסתמא, וכשלא עשה חשובה, הבן נעשה גוה"ד להכות אפילו את אביו ממש, ואמנם באח לגבי אחיו, ואפילו בהורג במזיד דהוי ודאי רשע, מ"מ יצוייר שלא יעשה לו האח גוה"ד, והוא עפימ"ש הרמב"ם [בפ"א מה' רוצח] דרק מי שראוי ליורשו נעשה גוה"ד, והא לא כל אח ראוי ליורשו, אלא אחיו מאביו דוקא, ולענין כבוד ובמקום ששייך כבוד, היינו כשעשה תשובה) אינו כן, דאפילו אחיו מאמו חייב בכבודו [עיי"ש ביו"ד ס' כ"ב, והוא משו"ת הרא"ש.], ולפי"ז יצוייר ההיפך ממש, דבן לאביו יהי' נעשה גוה"ד, דהא התם ע"כ כשהוא ואחיו הנהרג אחים מאב נינהו, כמובן, ואחיו לאחיו אינו נעשה גוה"ד וכשהוא אח מאם ולא מאב:

זהמ"ש ראב"י, כלפי שנאמ' גוה"ד הוא ימית (אף ראב"י דייק מקרא דמזיד דוקא, דאי בשוגג עושה מעשה עמך מקרי.) הרי מי שהכה את בנו, בנו השני נעשה גוה"ד, כלומר ומצוה נמי איכא דבמזיד ולא עשה תשובה, ס"ל לראב"י דאינו מוזהר על מכתו כלל, וכשיטת ר"ת, אבל אח שהכה את אחיו, אין אחיו השני נעשה לו גוה"ד, כלומר משכחת לה כן, היינו כשהוא אחיו מאמו ולא מאביו. דעכ"פ מצוה ליכא, מדאינו ראוי ליורשו:

ואמנם כ"ז לשיטת ר"ת ודעימי', אך ידוע דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל הכי, ולדידהו אפי' בלא עשה תשובה אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו, ואפשר דר' שילא וראב"י בירושלמי בהא פליגי, ומעתה ניחא מאד שיטת הרמב"ם ז"ל, שהבא דין זה ולענין בנו אי נעשה גוה"ד) בפ"א מה' רוצח דאיירי התם בהורג במזיד, ולא בפ"ה מה"ר דאיירי בשוגג, דהא כבר הוכחנו דסוגית הירושלמי מסייע לי' בזה, מדאסמכי' אקרא "דגוה"ד הוא ימית", וגם פסק כר' שילא דאף בהורג במזיד אינו נעשה גוה"ד, דאזיל לשיטתי' ובה' ממרים פ"ה ה' י"ב] דכ' שם מי שהי' א"א רשעים גמורים כו' אסור להכותם ולקללם:

ואם כדברינו כן הוא, אז אליבא דאמת אין כאן מחלקת לדינא בין ר' שילא וראב"י, אלא לענין בן לאביו, אך באח לאחיו אפשר שאין מחלקת בינותם, דבאחיו מאביו ודאי דגם ראב"י מודה דנעשה גוה"ד, מדבמזיד איירי ואיכא מצוה, ולא בא ראב"י אלא ללמדנו דעכ"פ משכחת שגם את לאחיו לא נעשה גו"ה, והיינו באחיו מאמו, שאינו ראוי ליורשו, ובזה לדינא ודאי דגם ר' שילא מודה, דהא כ' הרמב"ם דאין גוה"ד אלא בראוי ליורשו:

ואמנם בעיקרא דהך דינא אנחנו לא נדע מקורו של הרמב"ם, מאין לקח זאת, דא"נ גוה"ד אלא בראוי ליורשו, וראיתי בס' כתר המלך לדו"ז הגאון כ"מ אכתריאל זצ"ל שהערה מקורו מהא דואיש כי לא יהיה לו גואל גבי גאולת שדה אחוזה [קדושין כ"א, א'], דכ' שם רש"י ז"ל דבראוי ליורשו מיירי, אך לענ"ד אין משם ראי', דהתם דבאחוזה תליא ודאי מסתבר דמי שאינו ראוי ליורשו אין לו שייכות לגאולת אחוזתו, דהא אינה אחוזה היא לו, אך בגוה"ד מנא לן:

ולדידי נראה בטעמו של הרמב"ם ז"ל דקרא קאמר "כי יחם לבבו", ומסתברא דאן זה אלא במי שמצטער על מיתתו של הנרצח, וכן מצאתי להדיא בתרגום יונתן ב"ע שתרגם ארום ירתח עלוי לביה בעקתיה", והנה כ' הרמב"ם בפ"ב מה' אבל דענין טומאת כהנים היא משום אבלות, ואבלות גופי' אינה אלא במי שמצטער על מיתתו, (ומשו"ה תינוק תוך ל' אינו מתאבל עליו, לפי שאין לבו דוה עליו), והנה אין טומאת כהנים בקרובים אלא בקרובים מן האב, וכן אין אבלות מה"ת אלא בקרובים מן האב, (ורק מדרבנן "הוסיפו" עליהם אף בקרובים מן האם, כמבואר בש"ס מו"ק כ"ב), וע"כ דקים לי' לרחמנא דאין לבו דוה עליו אלא בקרובים מן האב, ואמנם גם משפט הירושה אינו אלא בקרובים מן האב, וא"כ שפיר פ' הרמב"ם ז"ל דאין גוה"ד אלא במי שראוי ליורשו, דמדא"ק "כי יחם לבבו", וע"כ דאינו אלא במצטער על מיתתו, ולבו דוה עליו באמת:

**(ואף דדריש בספרי [שופטים, י"ט, ע"ד] מכלל שנאמר כי יחם לבבו, אין לי אלא מי שיש לו חמות הלב, האב את הבן והבן את האב מניין, ת"ל רוצח רוצח ריבה. עיי"ש. הנה התם באב את הבן וכו' ודאי דמצטער הוא על מיתתו של הנהרג, אלא דאעפי"כ מרחמי האב המרובים לא ימלאו לבו להרוג את הרוצח, וע"כ ריבה הכתוב, משא"כ כשנרצח קרוב כזה שאין לבו דוה עליו בטבעו, ושמטעם זה "אין לו תמות הלב", מהי"ת נוציא את המקרא מידי פשוטו וקרא אמר כי יחם לבבו. וז"פ:)**

ואמנם לפי"ז בדין הי' שלא יהי' נעשה גוה"ד אלא מי שמטמא לו ומי שמתאבל עליו בלחוד, ואכתי מנא לי' לרמב"ם ז"ל שכל הראוי ליורשו הוי בגדר גוה"ד? שוב ראיתי דיש מקור נאמן לחידושו של הרמב"ם ממקרא מפורש [שמואל ב', י"ד.] במשל האשה התקועית לדהמע"ה "ולשפחתך שני בנים וגו' ויכו האחד את האחד וגו' והנה קמה כל המשפחה וגו' ויאמרו תני את מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו וגו' וע' בקראי שם להלן, שהכתוב קרא להם "גואל הדם", הרי שכל המשפחה הם בגדר גואל הדם, וידוע דרק משפחת אב קרוי' משפחה, ורק היא ראוי' לירש, וכמבואר בקרא "ממשפחתו וירש אותה". [במדבר כ"ז, ובש"ס ב"ב, ק"ט.] ומעתה פסקו של הרמב"ם ז"ל "דכל הראוי לירש קרוי גואה"ד" נכון הוא כנכון היום, ומהאי קרא ידע לה:

ובס' יד המלך על הרמב"ם פ"ה מה"ר ראיתי שנסתפק, לר' עקיבא דס"ל רשות ביד גו"ה וכל אדם אסור, מהו שיעשה גו"ה שליח להרוג את הרוצח, עיי"ש שהאריך בהסבר ענין שליחות לד"ע וכו'. ולענ"ד אין כאן שום מקום לספק. דהנה לא נסתפק בעל יד המלך אלא אשוגג (מדמזיד אף ר"ע מודה בו דמצוה ביד גוה"ד, וכמו שבארנו למעלה) ואמנם אשוגג הוא דאמר קרא כי יחם לבבו (וכדמסיק התם, כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום), והנראה דאליבא דר"ע (דס"ל דבשוגג לכל אדם אסור) קרא טעמא קאמר, דלעולם בדין הי' לאסור על גוה"ד כמו על כל אדם דלמה יומת מה עשה והוא שוגג אלא דלא דברה תורה כנגד הטבע "כי יחם לבבו", והי' זה כעין מ"ש ביפ"ת שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר (כמבואר בקדושין), והא תינח בגוה"ד עצמו, דאיכא חמימות הלב, אך בשלוחו, עכ"פ הא אין כאן מקום לחמימות הלב כלל, ומאי אהני מה דשלוחו ש"ע כמותו, הא אפי' משלח עצמו, אלמלא חמימות לבו, לא הי' רשאי:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה