המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת מטות - ב
בדין בל יחל אצל ב"ג ובדיני הפרה דאב ודבעל
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל
רש"י ז"ל, וכן הר"א מזרחי, האריכו בבאור מקרא זה, ותמצית דבריהם, כי בא הלוי גם לראשי המטות, גם לכל בנ"י, ועדיין צריך טעם בדבר, מה נשתנה סגנון הלשון במקרא זה, ומי לא הוי סגי, אלו באה האזהרה לראשי המטות לחוד או לבנ"י לחוד
ואמנם איתא בש"ס [נזיר, ס"ב] איש איש מב"י כו' לרבות עכו"ם שנודרין ונודבין כישראל. וידוע מ"ש התוס' שם דעכ"פ אינו מוזהר על בעל יחל. וברמב"ם [פ"י מה מלכים] מייתי הגאון בעל מ"ל לדברי הירושלמי, שנחלקו בזה ר' יונה ור' יוסי, דלר' יונה ישראל יש להם היתר חכם, עכו"ם אין להם היתר חכם, ולר' יוסי ישראל צריך היתר חכם עכו"ם אין צריך היתר חכם. יעויי"ש. והנה אליבא דר' יונה בירושלמי יתפרש המקרא כמין חומר, דבאמת למדנו כאן שני דברים, חדא דיש ביד אדם לאסור ע"ע בדבר המותר לו, וזוהי אזהרה לכל "בני ישראל", ועוד דאפילו לאחר שאסרו, מ"מ אחרים מוחלים לו, וזה נלמד מראשי המטות וע' רש"י כאן), והנה אילו הוי כתיב לבני ישראל' לחוד (כבכל דוכתי) ודאי הוי ממעטינן עכו"ם מני', שאינם באיסור נדרים כלל, ע"כ בא הכתוב ולימד דבאמת הוא להיפך, בישנו בכלל האיסור, אלא דבכלל ההיתר אינו, וזהמ"ש "דבר אל ראשי המטות לבנ"י", היינו ההיתר ("דראשי המטות" שממנו למדנו דיחיד מומחה מתיר) הוא "לבני ישראל דוקא, משא"כ בעכו"ם, דאין לו היתר ע"י ראשי המטות. והיינו כר' יונה, דעכו"ם אין לו היתר חכם:
והנה המ"ל שם הקשה על ר' יוסי (דאמר א"צ היתר חכם מהא שהשביעו אברהם ויצחק את אבימלך, וכדומה לזה, והא לר' יוסי אין שום תועלת בשבועה זו ונדחק המ"ל לחלק בין נדרים לשבועות, היינו דאף למ"ד דאנדרים עכו"ם אינו מוזהר, מ"מ בשבועות איתי' ומוזהר, ומשום לתא דברכת השם, יעויי"ש במ"ל שחילוקו נראה גם בעיני עצמו כדוחק. גם הקשה שם המ"ל ע"ד עצמו מהא דאמר התם בירושלמי ר' יונה כר' אחי, דאמר הוא לבן הוא כושן רשעתים, שחילל את השבועה, ואי כחלוקו של בעל מ"ל, דבשבועה גם ר' יוסי מודה דעכו"ם מוזהר עלי', א"כ הא אתיא דר' אחי כר' יוסי נמי:
ואמנם ד' הירושלמי מוקשים גם מצד עצמם, חדא דמתחילת ד' הירוש', דאמר מה מועטת (כלומר מהא דאמרת ישראל נוזרין ואין עכו"ם נוזרין) ישראל בבל יחל, ואין עכו"ם בבל יחל, הרי משמע דזוהי סתימת ד' הירוש', בלי שום חולק, דעכו"ם אינו בבל יחל (וכ"מ גם סתימת ל' הספרי זוטא דמייתי במראה הפנים שם), הדר אמר אר"י, ישראל יש להן היתר חכם, עכו"ם אין להם היתר חכם, ואי אינו בבל יחל, היתר חכם למה?
עוד הקשה שם בס' שירי קרבן אדעתי' דר' יונה, מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ותירץ שם עפי"ד התוס' סנהדרין נ"ט, דבמילתא דבישראל איכא מצוה ל"ש בה מי איכא מידי. והא אמר ר' נתן כל הנודר וכו' והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן, א"כ לישראל איכא מצוה למיתשל, ותו ל"ש מי איכא מידי, עכת"ד שם. ולענ"ד במח"כ תירוצו מופרך מצד הסברא, דלפי דברי הש"ק יחויב שבעכו"ם יהי' חמור נדר משבועה, דהא קיי"ל דשבועות אין נשאלין עליהן אלא מדוחק [ע' כתובות, ס"פ המדיר וברא"ש פ"ג דנדרים], ועכ"פ מצוה בשאלה ודאי ליתא. ויסתעף מזה דלענין שבועה יש היתר לעכו"ם בשאלה (משום מי איכא מידי) ולענין נדרים אין לו היתר, כלפי לייא, ועוד דמה יענה בעל הש"ק להא דאמר התם בירוש' ר' יונא כר' אחי (דאמ' כושן רשעתים שחילל את השבועה) הרי להדיא דלר' יונה אף לשבועות אין היתר לעכו"ם בשאלה, ותקשי מי איכא מידי, והא מצוה בשאלה בשבועה ליתא, וכדאמרן:
לתרץ כל זה נלענ"ד למימר מילתא חדתא דהנה ידוע מ"ש הרמב"ם [ה"ב מה' נדרים] להסביר ענין הפקר, שהוא מטעם נדר, ובקצוה"ח סי' ע"ר הקשה עליו, ולבר מדבריו הוי קשיא לי מכבר על שיטת הרמב"ם ממשנה מפורשת, דהנה עפ"י דעתי' דר' יוסי דירושלמי, וכן עפי"ד הספרי זוטא, דעכו"ם אינו בבל יחל, בדין הי' שלא יועיל הפקר גבי עכו"ם, והא אנן לא תנן הכי, [פאה, פ"ד, מ' ט'.] הלקט ושו"פ של עכו"ם חייב במעשרות, אא"כ הפקיר. ע"כ. הרי דעכ"פ מהני הפקר בעכו"ם, אעפ"י שאינו בבל יחל, וע"כ דהפקר אינו מטעם נדר ודלא כמ"ש הרמב"ם:
ולולא דמסתפינא הוי אמינא, דכי היכי דבמילי דאיסורא כללו לנו חז"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור (לפי שלא באה התורה לגרוע מז' מצות דב"נ, אך להוסיף עליהן ולקדש את ישראל אף במותר לבני נח) כך להיפך במילי דממונא, לענין חיוב או שעבוד ממון, ליכא מידי דישראל בכהא"ג מתחייב, ועכו"ם ליפטר, וטעמא דידי, דהא בלא"ה ס"ל לר' ישמעאל [ב"ק, קי"ג] בעכו"ם וישראל שבאו לדין, אם אתה יכול לזכותו בד"י וכו', ואם לאו אמור לו כך דינכם, וא' מגדולי האחרונים כתב דאפילו הראשונים החולקים על הראב"ד, דס"ל דאין דין אסמכתא בעכו"ם מ"מ לא פליגי אלא בישראל שהשכין ביד עכו"ם, דאז א"א להחליט המשכון ביד עכו"ם, משום דבדיננו הוי אסמכתא, משא"כ בעכו"ם שהשכין ביד ישראל, [ע' בזה בס' ביאור הלכה להגאון בעל מ"ב, או"ת, סי' תמ"א]. ואפילו ר"ע דפליג אר' ישמעאל, לא פליג אלא משום חה"ש, היינו שלא לאחוז החומרא בשני ראשין, משא"כ בכל חיוב או שעבוד ממוני העומד וקיים בין ישראל לישראל, אף שלא מלתא דממונא, אלא מלתא דאיסורא, מ"מ סברא היא שלא יהא עכו"ם קל ממנו, אע"ג דמצד איסור שבו אין העכו"ם בכלל:
ולפי"ז בכל נדר ושבועה לתועלת חברו, דבאמת יש בו תמיד גם לתא דממונא, חיוב או שעבוד, או סילוק השעבוד וכדומה, אלא דאי לאו השבועה או הנדר הוי לי' שלא יחול, משום דמחוסר קנין, או משום קנין אתן, או משום אסמכתא, ועכ"פ הנדר או השבועה עושים או מקיימין את החיוב [וכדאיתא בשו"ע חו"מ סי' ר"ז סי"ט ובסמ"ע שם, דשבועה היא במקום קנין בביד"ח, יעויי"ש.] אז אפילו בעכו"ם, נהי דמשום איסורא לית בי', דהא אינו בבל יחל, מ"מ מהני מצד קנין או חיוב, דעכ"פ אומרין לו כך דיננו ועכו"ם מצוה על הדינין, (וגם משום חה"ש, דחש לי' ר"ע, בכהא"ג ליכא. דהא באמת גם ישראל הנודר או נשבע לעכו"ם לטובתו ג"כ יתחייב, ומשום בל יחל.) וע'. במ"ל פדו מה' שבועות ה"ז בשם הריב"ש. אם יש כח להתיר שבועה נמי שנתחייב לחברו ממון או שדוכין שלא בפניו, אפילו בדיעבד, ומשום קנין, יעויי"ש היטב.):
ולפי"ז מתורצת סוגית הירוש' פ"ב דנזיר שפיר, דאה"נ דמאי דקאמר הירוש' שם מעיקרא בפשיטות דעכו"ם אינו בבל יחל, זהו אליבא דכו"ע, בין לר' יונה ובין לר' יוסי, וגם אין צורך למה שחילק הגאון בעל מ"ל בין נדרים לשבועות, ור' יונה ור' יוסי אפשר דלא פליגי כלל, דר' יונה דאמר עכו"ם אאין לו היתר חכם", היינו בעכו"ם הנודר או נשבע לתועלת אחרים, דנהי דבל יחל לית בי', מ"מ כיון דבישראל הנדר או השבועה עושים קנין או שעבוד, הרי הוא קנין אף לגבי נכרי, דלא מסתביר דישראל בכהא"ג לחייב ועכו"ם ליפטר, והוא מצוה על הדינין, ור' יוסי דאמר "אין צריך היתר חכם", היינו באיסור שאסר על נפשו, יהי' נדר או שבועה, דכיון דאין בו לתא דממונא, ובבל יחל אינו, א"כ אינו כלום:
ובזה תתישב לנו עוד תמיהה אחרת בר' הירוש' דלעיל, במ"ש ר' יונה כר' אחי כו' הוא לבן הוא כושן רשעתים שחילל את השבועה, והוא חמוה, דאטו לר' יונה מי ניחא, והא אפילו לישראל לא נתחדש איסור נדרים ושבועות אלא משניתנה תורה, וקודם מ"ת אף ישראל לא הי' בבל יחל, אך לדברינו ניחא, דמשהיתה זאת שבועה לתועלת חברו שנשבע ללבן הי' זה בכלל דינין שנצטוו עלי' ב"נ, והן אמת הוא, דלפי דברינו אף ר' יוסי לא פליג בזה, אלא משום דר' יונה הוא דאיירי בשבועות ונדרים לתועלת חברו, ור' יוסי לא איירי בזה, משו"ה אמר ר' יונה כר' אחי, כלומר דטעמא דר' אחי משום דר' יונה הוא, וק"ל:
ועפי"ז ניחא גם מה שהקשה בעל מ"ל ז"ל על השבועות שהשביעו לאבימלך, וכן מה שיש להקשות כהא"ג גם מהא דנדרים [ס"ה, א'.] שא"ל הקב"ה למשה, במדין לך והתר לך את נדרך, דהא ג"כ עדיין קודם מ"ח הוי (ונהי דקיים משרע"ה גם עד שלא ניתנה, מ"מ תו לא הוי הכרח להתיר בפניו דוקא, דמידי הוא טעמא אלא משום בושה, או משום חשדא, כמבואר בר"ן שם, והא טעמא דבושה (היינו שיבוש ולא יבקש היתר) התם ודאי לא הוי, דהא רצה הקב"ה בהתירו, ומשום חשדא ג"כ לא הוי בעיני יתרו עכ"פ אם אכתי לא הוזהרו כלל על בל יחל לא בב"נ ולא בישראל וא"כ עכ"פ דיהי' שיתיר לעצמו שלא בפניו):
אך לדברינו ניחא הכל, דמדכל הנך בשבועות לתועלת חברו הוי, א"כ לגבי ב"נ הויין לה חלות לשבועות או מלתא דממונא, ומצד מצות דינין, וכדאמרן:
שוב ראיתי, דאפילו אי נימא כפשטות לישנא דירושלמי, דר' יונה ור' יוסי פליג ולא דמר אמר חדא ומר אמר חדא, כמו שסבור הייתי לומר לעיל) מ"מ אכתי י"ל, עפ"י היסוד שהנחנו לעיל, דתרוייהו מודו עכ"פ דעכו"ם אינו בבל יחל, וכדמשמע להדי' מסתימת הסוגיא בבבלי וירושלמי שם דאין חולק בזה, דישראל בבל יחל, ואין עכו"ם בבל יחל, ור"י ור' יוסי במילתא אחריתא פליגי:
דהנה ידוע מ"ש המבי"ט ז"ל ח"א סי' צ"ח דאין נדר צריך היתר חכם מה"ת אלא כשניתר ע"י חרטה בלחוד, משא"כ כשניתר ע"י פתח, דמשוי' לי' נדר טעות, ובכהא"ג באמת א"צ התרת חכם כלל מה"ת, אלא מדרבנן. ובודאי שד' המבי"ע הללו אינם אלא לדידן, ואליבא דהילכתא. דפותחין בחרטה, וכדפסק ר' נחמן [נדרים, כ"ב.] וכפירוש ר"ת שם ובערובין ס"ד ע"ב, דהיינו להקל, דאף בחרטה לחוד מתירין, ועפי"ז יתכן לומר כמבי"ט הנ"ל, דבחרטה בלא פתח צריך היתר מה"ת, והיכי דאיכא פתח אינו אלא דרבנן, משא"כ לרבב"ח, דכל עיקר היתר נדרים אינו אלא בפתח, עכצ"ל דכך היא גזה"כ, דאע"ג שהפתח משוי לי' טעות, מ"מ כך גזרה תורה, שכל זמן דלא הוי דומי' דארבעה נדרים, שטעותן מוכחת, אז רק אחרים מוחלין לו, ואינו מוחל לעצמי, ובודאי דאליבא דרבב"ח אף המבי"ט יודה דהיתר נדרים בפתח הי מה"ת, דאל"ה א"כ היתר נדרים דכתיב באורייתא אמאי שדית לי', הא בחרטה לחוד לרבב"ח אין שם היתר נדרים כלל. ולא אמר המבי"ט אלא לדידן, וכדר' נחמן, דאף בחרטה לחוד פותחין:
לפי"ז יהי' לדידן דפותחין בחרטה בכל היתר נדרים קולא מצד, וחומרא מצד, היינו במקום פתח הוי לי' חומרא (דהא בדין הי' שלא יחול כלל ומה"ת באמת אינו חל מדהו"ל נדר טעות) ובמקום חרטה לחוד הו"ל קולא, דאלמלא שחדשה תורה בדין הי' שאפי' אחרים לא יהי' מוחלין לו:
עפ"י הנחה זו י"ל דר' יונה ור' יוסי בפלוגתא דר' נחמן ורבב"ח פליגי, היינו דכו"ע ש"ל דאין עכו"ם בבל יחל, וממילא דלרבב"ח, דאין פותחין בחרטה, עכו"ם אין צריך היתר חכם, דממנ"פ אי בחרטה לחוד, הא אף לישראל אין היתר, ואי בפתח הא הוי לי' נדר טעות, אלא דאעפי"כ בישראל גזה"כ היא, דרק אחרים מוחלין לו, משא"כ בב"נ דאינו בבל יחל ודלא מתחייב אלא בנודר לחברו, ומצד קנין (ולתא דממונא וכדאמרן) והא קנין בטעות אינו כלום, זוהי סברת ר' יוסי, דכרבב"ח ס"ל דאין פותחין בחרטה, וממילא דעכו"ם א"צ היתר חכם, אך ר' יונה כר' נחמן ס"ל, דפותחין גם בחרטה לחוד, ואעפ"י שאין בה משום טעות, והא תינח בישראל, דגילתה תורה דאחרים מוחלין לו, משא"כ בעכו"ם, ובמקום שהנדר חל, כגון בנודר לחברו וכדאמרן, מהי"ת שיועיל היתר, והא בראשי המטות לבני ישראל כתיב", וזהמ"ש ר' יונה דעכו"ם אין לו היתר חכם, ואי בפתח, הא (למבי"ט ואליבא דר' נחמן) אף בישראל אינו אלא מדרבנן, ובעכו"ם ודאי דלאו משום היתר חכם אלא משום חיוב בטעות אתינן עלי', וכדאמרן:
**(וע' בירושלמי פ"ג דמו"ק ה"א, אהא דוכן מי שנשאל לחכם והותר, דאמר שם בירושלמי, אי נמי שלא מצא פתח לנדרו, משמע דס"ל לסתמא דירושלמי דאין פותחין בחרטה, (וכ"כ הרא"ש במו"ק שם, וע' תוי"ט, שם) ולפי דברינו הוא כד' ר' יוסי כאן:)**
ובדברינו דלעיל יתורץ גם מה שהקשינו לעיל אשיטת הרמב"ם (דהפקר מטעם נדר) ממשנה מפורשת פ"ד דפאה דמהני הפקר בעכו"ם, אעפ"י דאינו בבל יחל, דבאמת כל הפקר סילוק רשות הוא ואית בי' צד ממון, אלא דבישראל אי לאו משום לתא דנדר הוי בעי עכ"פ קנין, ומדסו"ס מהני בישראל אף בלא קנין, תו אמרינן מי איכא מידי דישראל ליחייב ועכו"ם ליפטר, וכדאמרן לעיל. ודו"ק:
נחזור לדברינו הראשונים דר' יונה דירושלמי כר' נחמן ס"ל, דפותחין בחרטה, וכפיר"ת בעירובין, דלקולא קאמר, היינו דאף בחרטה לחוד פותחין. ואולי י"ל דר' יונה דירושלמי היינו ר' הונא דבבלי, דס"ל [נדרים, כ"א] פותחין בחרטה. וגדולה מזו מוכח מדרב הונא דיש נדרים שאפילו חרטה דמעיקרא לא בעינן בהו, וסגי בחרטה דהשתא, והוא ממ"ש ר' הונא [גטין, ל"ה, ב'.] גבי אלמנה דנודרת ליתומים, אר"ה ל"ש אלא בשלא ניסת, אבל ניסת כו' דמיפר לה בעל כו' וניחוש דילמא אזלה גבי' חכם ושרי לה, קא סבר צריך לפרט את הנדר ע"כ. והקשה ע"ז הרשב"א איך תתחרט מעיקרא (כלומר הא בהכרח נדרה כדי לגבות כתובתה) ותירץ דבכהא"ג שנדרה מדבר לא משום שבחלה בו בעצמותו, אלא משום שנתלה לה בדבר אחר, אין הבטוי חל כ"כ, ואף בחרטה דהשתא סגי. יעויי"ש ברשב"א:
ובודאי דאף הרשב"א לא קאמר לה אלא משום דקאי אליבא דר' הונא, ואליבא דהילכתא, דבכל נדרים בחרטה לחוד סגי וכר"ת, ומשו"ה בנדר התלוי בד"א נחתינן דרגא, ומתירין אף בחרטה דהשתא. ובזה יש להמתיק מה דמקשה הש"ס אליבא דר"ה וניחוש דילמא אזלה וכו' ומפרק דצריך לפרט הנדר, ולכ"ק דקארי לה מאי קארי, ואטו לא ידע הש"ס דפלוגתא דר"נ ור"פ היא, וכדאיכא למ"ד דצריך לפרט, אבל לפי"ד ניחא, דעפ"י הסברא החצונה ודאי י"ל דהך פלוגתא אי צריך לפרט תלוי בהא אי פותחין בחרטה לחוד, או בעינן פתח להתיר, דאי בעינן פתח דוקא, מסתברא דצריך לפרט, דבלאו פירוט הנדר, מנא ידע החכם למצא לו פתח כראוי, (וכן מצאתי גם להחת"ס ז"ל בחדושיו) משא"כ אי בחרטה לחוד סגי, אפשר דגם פירוט הנדר לא בעי, ומשו"ה באמת ר' נחמן ס"ל דא"צ לפרט הנדר, דאיהו לשיטתי' דפותחין בחרטה, כך עלתה ע"ד המקשה, ועפי"ז שפיר הקשה אליבא דר' הונא (דס"ל ג"כ פותחין בחרטה וכדאמרן) וניחוש דילמא אזלה לגבי חכם, דס"ד דמקשה דכשם דסבר ר' הונא כר' נחמן בהא דפותחין בחרטה, כך סבר נמי בהא דא"צ לפרט. דחדא שיטתא היא וכדאמרן, וע"ז חידש לו התרצן שעכ"פ אין הכרח בזה, דנהי דלמאן דבעי פתח בנדרים ודאי סבר דצריך לפרט, מ"מ אכתי י"ל דאף מאן דסבר דסגי בחרטה לחוד עכ"פ לא פליג עלי' בזה דצריך לפרט. והיינו מאי דקאמר "קא סבר צריך לפרט הנדר", כלומר אפי' ר' הונא, דס"ל דל"ב פתת דוקא, מ"מ בהא אפשר דכר"פ ס"ל, דפירוט נדר בעינן. וק"ל:
ומדי איירינן בהך סוגיא דנודרת ואליבא דר' הונא, נימא בה תרי תלת מילי חדתין:
הנה התוס' שם ד"ה ל"ש הקשו, וא"ת ידירוה מככר זה (כלומר אפי' בניסת) ותאכל אותו לאלתר בפנינו, וכן קשה נמי להלן, אהא דאמר וניחוש דילמא אזלה גבי חכם, עכ"ל התוס' שם. והר"ן בחדושיו כתב וז"ל. וא"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכל בפנינו, בשלמא גבי חכם לא אפשר למיעבד הכי, דהא קיי"ל כאמימר, דאכלה כלו נשאלין עלי', אלא גבי בעל לל"מ הכי. דהא בעל מיגז גייז, עכ"ל הר"ן. ועכצ"ל דהתוס' שהקשו נמי מחכם, ודלא כר"ן, ס"ל כהראב"ד בם תמים דעים, דאף אמימר לא אמר אלא במזיד ואחרו בי', דנ"מ לענין מלקות, משא"כ בזה"ז אף לאמימר אין נשאלין, לבתר דאכלה כלו:
ואמנם הרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות כתב להדיא אליבא דאמימר, דאפילו בלא אתרו בי' נשאלין עליו, משום דעכ"פ עונש ביד"ש מיהו איכא (ודלא כראב"ד), ואעפי"כ גם הרא"ש בגטין שם הקשה כקושית התוס'. ידירוה מככר זה, ותאכל אותו בפנינו, ועכ"פ צ"ל שדברי הרא"ש ודלא ס"ל כראב"ד) סובבים אך ורק אליבא דר' הונא. ובבעל, דאלו לענין חכם, הא אליבא דרא"ש לק"מ, וכנ"ל:
וראיתי לבעל שער המלך פ"ו מה' שבועות ה' י"ח שדקדק דקדוק עצום על הרא"ש, דאי רק אדרב הונא לחוד ואהפרת הבעל תסוב קושיתם, א"כ למה להו למינקט שידירוה מככר זה דוקא, תקשי להו בפשיטות בנודרת ממין פירות דאיירי בה מתניתן. ותאכל רק קצת מאותו המין בפנינו, דהא אפילו באופן זה תו ליכא למיחש לשמא יפר לה בעלה, דבשלמא להתוס' דמקשו נמי אשאלת חכם, ומשום דס"ל דבזה"ז אף לאמימר כשאכלה כלה אין נשאלין עליו, שפיר הקשו דוקא מככר זה ואכלה כלו, דאז עכ"פ לרבא, (או לאמימר ובזה"ז) תו אין נשאלין עליו. משא"כ בנודרת סתם ממין פירות, ואכלה קצת מהם בפנינו, דהוי דומיא דשייר כזית, דבזה לכו"ע יש תקנה בשאלה לחכם, משא"כ לרא"ש דאיהו ע"כ רק לענין הפרת הבעל איירי בקושיתו, וכדאמרן, והא בעל מיגז גייז, וא"כ אף בדשייר כזית, מ"מ לענין מה שאכלה אין היתר בהפרה, וכמפורש בש"ס ורמב"ם שם, א"כ למה לי' להרא"ש להקשות ע"י ציור חדש שידירוה מן הככר ותאכלנו כלו, יקשה בפשיטות, ניהוב לה מאותו המין פירות שנדרה, דאיירי בה מתניתן, ותאכל אף רק מקצת מהן (ובאותו הסגנון שהקשה הר"ן ז"ל), דהא עכ"פ לאותו המקצת תו לא תהני לה הפרת בעל. עכ"ד בעל שעה"מ, ולא תי' כלום:
ואולם לענ"ד ד' הרא"ש מדוקדקים מאד, דנחזי אנן עפ"י הנחת שעה"מ, דכל קושייתם של הרא"ש והר"ן סובבת רק ע"ד ר' הונא ואהפרת הבעל, ומשום דמיגז גייז תמוה לכא' מאי קשיא להו על ר"ה, הא דבר זה, אי בעל מיגז גייז אי מיעקר עקר, בעי' היא בש"ס נזיר כ"ב, ולדברי הי"מ בתוס' שם ד"ה מ"ז, בעי' זו לא איפשטא כלל, ולד' התוס' שם ד"ה ת"ש משמע דתליא בפלוגתא דתנאי, ר"א הקפר ורבנן, א"כ מאי קשיא להו לרא"ש ולר"ן אדרב הונא, דילמא ר"ה מיעקר עקר ס"ל, וא"כ אף בבעל איכא תקנה בהפרה, אף לאחר אכילה, דהא השתא לרא"ש ולר"ן ואליבא דאמימר קיימינן, דכל היכא דמיעקר עקר אז אף בזה"ז ובאכלו כלו ג"כ נשאלין עליו, ותו אין עצה כשניסת, אף כשתדור מן הככר ותאכלנו כלו:
שוב ראיתי דבאותו הסגנון שהקשו רא"ש ור"ן שפיר הקשו, אפילו אי נימא דבעל מיעקר עקר, וצריך אני להקדים לזה שתי הקדמות. ראשית יש לדקדק אהך סוגיא דנזיר שם, מ"ט אבעי' לי' לש"ס בבעל דוקא אי מיגז גייז, והא עפ"י סברא חצונה ודאי נראה דה"ה באב, וכן כ' באמת הרשב"א בחדושיו לנדרים ס"ח, דאין חילוק לענין זה בין אב לבעל, וא"כ טעמא בעי למה באמת נקט הש"ס לאבעי' דידי' דוקא בבעל?
עוד יש לי לשאול, מאי סברי' דבעל האבעי', מהיכי תיתי סליק אדעתי' לחלק בזה ולומר. דשאני בעל מחכם, ונהי דחכם עוקר, בעל גייז, ואין לומר דמלישנא דהפרה דייק, ז"א דאף שאמרו בעל שאמר בל' חכם וחכם בלשון בעל אינו כלום, מ"מ הא מדברי הרמב"ם [פי"ג מה"נ ה"ב] משמע לכאורה להיפך, דהוראת לשון הפרה מורה עקירת הדבר מעיקרו, עוד יותר מלשון התרה דבעל, עיי"ש ובכ"מ, ואיך שנדחוק בל' הרמב"ם, עכ"פ תו אין לומר דלישנא דהפרה גרם לו לש"ס למבעי אי בעל מיגז גייז:
בהסבר ענין זה נלענ"ד לומר דבר נכון בעז"ה:
דהנה ברור הוא שעיקר הנ"מ לדינא בכל היתר נדר, אי נעקר למפרע, או רק מכאן ולהבא, הוא באם עבר הנודר בינתים, או באם בא אחר ותלה נדר בנדרו. גם זה ברור, שאפילו אם יהי' עצם הנדר בענוי נפש, מ"מ לענין הזמן שכבר עבר ושאינו נוגע אלא לענין נדרו של אחר, או לענין עונש ע"מ שכבר עברה) זה עכ"פ כבר לאו נדר ענוי נפש מקרי. ומדחזינן שהתורה צמצמה כחו של בעל להפר אך ורק בנדרי ענוי נפש וביל"ב. הלא היא עצמה הנותנת שאין כחו יפה אלא להתיר מכאן ולהבא, דאילו אלמפרע הא אין בו לא משום ענוי נפש ולא משום ביל"ב. זוהי לענ"ד סברת בעל האבעי' לחדש דאולי בעל אינו אלא מיגז גייז:
עפ"י הנחה זו מה נעים הי' לישב מה שדקדקנו לעיל, מ"ט נקיט בעל האבעי' לבעי' דידי' לענין בעל דוקא, ולא לענין אב, וכל הפשיטות דפשיט הש"ס שם מברייתות שונות כלהו בבעל איירי (ומ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דמבעי' בבעל וה"ה באב, זה דחוק.) אבל לדידי ניחא שפיר, דהא ידועה שיטת הרמב"ם דאב מפיר כל נדרים, ואף שחלקו עליו הראשונים, מ"מ עכ"פ לרמב"ם מדויק מאד מה דנקט הש"ס לאבעי' דמיגז גייז דוקא בבעל, דמידי הוא טעמא ולפי הנחתנו) אלא משום דלמפרע. ל"ש בי' לא משום ע"נ ולא משום ביל"ב, ואי אב כל נדרים מפיר, א"כ מהי"ת נימא דלא מיעקר עקר כמו חכם, (דאי מלישנא דהפרה לחוד. הא כבר אמרנו שמדברי הרמב"ם משמע דל' זה מורה דוקא אעקירת הדבר מעיקרו):
ואמנם הרשב"א שכתב דאבעי' לי' לענין בעל וה"ה נמי לענין אב, איהו לשיטתי' אזיל, דס"ל דגם האב אינו מפיר אלא בנדרי ע"נ, ופליג על הרמב"ם גם בהך, ולדידי' ע"כ צריך לדחוק דשייר אב, והיינו הך, דהא מצד הסברא אין שום חילוק ביניהם, מדתרוייהו ע"נ בעי. משא"כ לרמב"ם, בודאי יותר מרוח לפרש דש"ס דוקא בעל נקיט, ובאב לא מבעי לן כלל, דבודאי מיעקר עקר:
ואם תצדק הנחתנו זאת, יהל אור לנו על דברי הרמב"ם [פי"ג מה"נ, הי"ב.] אשר כבר רמזנו עליהם לעיל, וז"ל שם:
"וכיצד מפיר, אומר מופר או בטל כו' שאין האב והבעל מתיר כמו החכם, אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו" עכ"ל. מזה הוציא הכ"מ ז"ל דרמב"ם ס"ל דגם בעל מיעקר עקר, ולא מיגז גייז (היינו כי"מ שבתוס' נזיר כ"ב ד"ה מ"ז, יעויי"ש.) ונתקשה הרבה בלשונו, והג' בעל מ"ל ז"ל הוסיף מאד להפליא, דהא בסוף הפרק שלפני זה כתב הרמב"ם להדיא וז"ל, נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אבי' או בעלה ה"ז חייבת על דבר שעברה בו, אם מלקות כו', הרי להדיא דס"ל לרמב"ם דמיגז גייז. והוא באמת תמוה מאד:
ולחומר הענין נ"ל, דבאמת תרי למפרע יש לענין התרת והפרת נדרים, א' למפרע שאין עמו להבא כלל, ושנית שיש בו למפרע וגם להבא, למשל, הנודר מן הככר ואכלו כלו, ושואל אח"כ על נדרו, וכאמימר, ה"ז שאלה למפרע שאין עמו להבא, דהא על להבא אין לו מה שיתיר, וכל עצם ההתרה אינה רק אלמפרע, למיפטר ממלקות וקרבן. אבל הנודר מן הככר ואכל כזית ממנו ושואל על נזירותו, הרי יש בהתרה זו משום למפרע וגם משום להבא, דע"י התרתו הוא נפטר מענשו ע"מ, שכבר אכל, וגם הותר לשוב ולאכול עוד מאותו המין. וכמו כן בכל נדר ונזירות שהוא להמשך זמן, ועבר על נדרו או נזירותו באמצע זמנו, הרי יש בהתרתו משום למפרע וגם משום להבא, כמובן:
ונ"מ רבתי יש בהסבר זה לענין הפרת הבעל, דנלענ"ד דלענין למפרע שאין עמו להבא אין שום סברא כלל שיוכל הבעל להפר, בין למ"ד מיעקר עקר ובין למ"ד מיגז גייז, דאפילו אי מיעקר עקר, מ"מ הא אינו מפיר אלא במה שיש בו ענוי נפש, ומה שכבר עבר הא עכ"פ תו אין בו משום ע"נ, וממילא שאינו בכלל הפרה. ומה דמבעי לי' לש"ס אי גייז אי עקר היינו רק לענין נדר שיש לו המשך זמן, והפיר לה באמצע הזמן דהוי למפרע שיש עמו גם להבא, כגון שנדרה בנזיר ושתתה יין, והיא באמצע נזירותה, דבזה עכ"פ יש לו מה להפר, דהא לענין מכאן ולהבא יש בו משום ענוי נפש, ובזה למ"ד מיעקר עקר נפטרה גם מעונש ע"מ שכבר עברה, ולמ"ד מיגז גייז, נהי שמותרת לשתות מכאן ולהבא, מ"מ אלשעבר היא לוקה:
עפי"ז י"ל דרמב"ם ז"ל באמת מיעקר עקר ס"ל, אף לגבי בעל (וכמו שנטה הכ"מ ז"ל בדעתו דס"ל כי"מ שבתוס' נזיר שם) וזהו מ"ש וכן האומר לאשתו כו' מותר ליך ל"א כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם, אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו כלומר "אע"ג שגם הוא עוקר הנדר מתחילתו, מ"מ אינו עוקרו אלא בלשון המיוחד לו,) "ומפירו" (עכ"מ שם) ואעפי"כ לק"מ מה שהקשה המ"ל מדבריו דלעיל, פי"ב הי"ט, נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אבי' או בעלה ה"ז חייבת ע"ד שעברה בו כו'. דהתם ע"כ לאו בעברה על מקצת נדרה, אך בעברה על כלו מיירי, דאי בעברה רק על מקצתו, כך הי' צ"ל, ה"ז חייבת ע"ד שעברה בו ומותרת מכאן להבא, ומדשתיק הרמב"ם לענין דלהבא, ש"מ דאיירי בנדר שאין בהפרתו משום דלהבא כלל. ובעברה על כלו כבר אמרנו, דאפי' למ"ד מיעקר עקר מילקא לקיא, דהא כד אתחזי הך נדר להפרה כבר אין בו ענוי נפש, ולא זהו הנדר שזוכה הבעל בהפרתו:
ואה"נ דבנדר או נזירות שיש בהפרתו משום למפרע וגם משום להבא, כגון באכלה מקצת ושיירה מקצת מאותו המין שאסרה ע"ע, או בנדרה בנזירות, והיא באמצע זמנה, דאז מדחזי עכ"פ להפרת הבעל משום ענוי נפש דלהבא, אפשר דלרמב"ם אף בבעל מיעקר עקר, ואף אלשעבר לא מחייבה. וא"כ סר גודל התימא אשר תמה עליו בעל המ"ל ז"ל. (ואף דשמעינן לי' לרמב"ם באשה שנדרה ושמעה חברתה והתפיסה דאיהי מותרת, וחברתה אסורה, התם שאני דבעיקרא קאמתפיס וכדדחי מר זוטרא התם):
ואמנם איך שתהי' דעת הרמב"ם בזה, עכ"פ זה ברור דהא דבעל מיגז גייז אין זה פשוט כל כך, ובסוגין דנזיר שם מוכח דבפלוגתא דר"א הקפר ורבנן תליא אי נזיר כקרא חוטא, וא"כ תו לא מצי הרא"ש להקשות אדרב הונא בסגנון דמתניתן, היינו בנודרת ממין פירות, ושתאכל מאותו המין בפנינו דדילמא רב הונא מיעקר עקר ס"ל, וכדדחי מר זוטרא, וא"כ גם האכילה לאלתר לא תועיל, בשניסת דהא עכ"פ חזי נדר ענוי נפש זה להפרה אלהבא, וממילא אף למפרע יעקר, ברם השתא כשהקשה הרא"ש. לאו מאכילת קצת מאותו המין, אלא שתדור מן הככר ותאכלנו כלו בפנינו, שפיר הקשה, דבכהא"ג אף למ"ד מיעקר עקר, אין לחוש להפרת הבעל, דהא עכ"פ איננו מפיר אלא בנדרי ענוי נפש, ומשאכלה כלה, דבשעתא דאתחזי להפרה תו אין כאן ענוי נפש ואלא משום הצלת עונש ביד"ש לחוד) א"כ נהי דהיתר חכם יש כאן (אי לאו משום דצריך לפרט הנדר) עכ"פ הפרת בעל תו ליכא, אפילו לאמימר, ואפי' אי נימא דמיעקר עקר:
הנה כי כן סרה קושית שער המלך ונצטמדו דברי הרא"ש ז"ל, ובודאי דלמ"ד מיגז גייז אז אפילו בנדרה מאותו המין ועברה על מקצתו ג"כ לוקה, אלא דלהקשות אדרב הונא מזה לא הוי מצי הרא"ש, דדילמא מיעקר עקר ס"ל:
וכבר אמרנו דלענ"ד דכל עצם הברת האבעי' בנזיר שם, אי בעל מיגז גייז היא משום דהא חזינן דלאו בכל נדרים הבעל זוכה בהפרתן, אלא בנדרי ע"נ וביל"ב לחוד, ומה שעברה מן הנדר כבר אין בו לא משום ע"נ, ולא משום ביל"ב, א"כ סברא היא שאפילו בשייר כזית לא תועיל הפרתו אלא לענין מה שנשתייר (דזה הו"ל ע"נ) היינו דמיגז גייז ולא אלמפרע, ומ"ד מיעקר עקר ס"ל דמדאתחזי הך נדר להפרה, עכ"פ לענין להבא, א"כ תו אין לחלק לענין זה בין חכם לבעל, מדגם לישנא דהפרה עקירה מתחילתו משמע, וכמו שהבאנו לעיל ל' הרמב"ם בזה, והסברנום לפי דרכנו:
ואם כדברינו כן הוא, אז לא רחוק לאמר דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל מה שחידש, מה שאמרה תורה שאינו מפיר אלא נדרי ע"נ, רק בבעל אמרה ולא באב, וכבר הקשו עליו חכמי לוניל וכל הראשונים, דהא בספרי וירושלמי מוכח דמקיש אב לבעל, ואפשר דחילו דרמב"ם היא מסוגיא זו דנזיר, מדאבעי' לי' אי מיגז גייז רק בבעל, ולא אשתמיט בכל הסוגיא למינקט אב נמי, ומדיסוד אבעי' זו מיוסד כפי מה שהעלתי למעלה ע"מ שאין הבעל מפיר אלא בע"נ וביל"ב לחוד, וכמו שהסברנו, מזה הוכיח הרמב"ם דרק להפרה דבעל בעינן ענוי נפש, אך האב כל נדרים הוא מפיר. ומשו"ה לא מבעי' לי' באב אי מיגז גייז כמו דמבעי' לי' בבעל:
והנה הבאנו לעיל לשונו של הרמב"ם פי"ב הי"ט נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אבי' או בעלה ה"ז חייבת על דבר שעברה בו, אם מלקות כו' ולכאורה מכאן סתירה לכ"מ שהעלינו, דנהי שכבר הוכחנו לישב הלכה זו, אפילו אי נימא אליבא דרמב"ם דמיעקר עקר (דאיירי בעברה על כל הנדר ותו אין כאן ענוי נפש), ודלא, כמו שהקשה בעל מ"ל, מ"מ זה ניחא לגבי בעל אך אב מאי עבידתי' כאן, הא לרמב"ם לשיטתי' הפרה דאב לא בעי ענוי נפש דוקא, וממילא דבאב בודאי מיעקר עקר ס"ל, דהא לדידי הא בהא תליא, ואיך כייל הרמב"ם כאן בהי"ט גם הפרה דאב, שאם עברה קודם שיפר לה "אבי' או בעלה" ה"ז חייבת, בשלמא בבעל ניחא, אבל באב למה, הא מיעקר עקר ד
שוב ראיתי דבאמת אין מכאן שום סתירה לדברינו, דאטו בלא"ה מי ניחא, והא אפילו אי נימא שלא כדברינו, היינו דהך דמיגז גייז לא תלי כלל בזה שאין הבעל מפיר אלא בע"נ, מ"מ הא קמן דלרמב"ם לא ס"ל דהוקש הפרה דאב להפרה דבעל (מדס"ל דאב כל נדרים מפיר, ודלא כספרי) ובש"ס לא מצינו דמיגז גייז אלא בבעל, א"כ באב מנא לי, דילמא מה דאיתמר איתמר, ומה דלא איתמר לא איתמר, מדהיקש אין כאן:
אבל לאחר העיון בסדר פסקי הרמב"ם בפרק י"ב נראה כי צדקו יחדיו, וגם אין סתירה משם לכ"מ שהעלינו למעלה. דהנה בכל פרק י"א בארוסה מיירי ובפ' י"ב כך לשונו שם [ה' י"ז] נערה מאורסה שנדרה ישמע אבי' והפר. ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו כו' וה"ה אם שמע ארוס והפר וכו'. ובה' י"ח:
שמע האב או הבעל ושחק כדי לצערה כו'. ותיכף להלכות אלו כתב בה' י"ט, נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אבי' או בעלה, אעפ"י ששמע בו ביום והפר לה ה"ז חייבת כו'. מבואר הדבר שבכל אלו ההלכות חוזר הרמב"ם לענין ראשון לסיים כל מילי דארוסה, שהתחיל בהם בפרק י"א, ולפי"ז הכל ניחא, דנהי שלדעת הרמב"ם מפיר האב בכר נדרים, אבל ודאי דאין זה אלא בפנוי', משא"כ בארוסה, אין כחו יפה אלא במה שיש כח לשותפו הארוס, וכ"כ להדיא הטור בסי' רל"ד בשם ר' יחיאל, וכ"ה בלח"מ שם, ולפי"ז מ"ש בה' י"ט נדרה ועברה וכו' היינו ג"כ בארוסה, דאיירי בה מקמי הכי, שהיא זקוקה להפרת שניהם, וששניהם אינם מפירים אלא בנדרי ע"נ וכדאמרן, ובהא ודאי אפילו אי לרמב"ם מיעקר עקר ס"ל מ"מ אם עברה על כל הנדר מקמי שיפר לה אפי' א' מהם, תו אין כאן ע"נ, ואין כאן מקום להפרת השני (וכמו שהארכנו בזה למעלה, אפי' למ"ד מיעקר עקר) וא"כ שפיר מסיק בזה הרמב"ם דחייבת, אם מלקות מלקות ואם קרבן קרבן. דמדאין כאן עוד ע"נ, אין כאן הפרה כלל, ודו"ק בכ"ז:
והנה תשובת הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל (הובאה במגד"ע שם) היא חשובה נצחת, דפשוטי' דקרא וסתימת סוגיות הש"ס ודאי כותי' דייקא דל"מ להדיא שחילקו באב בין נדר לנדר כמו דמצינו בכ"מ גבי בעל, ודע"כ הא דספרי דמקיש אב לבעל דברי יחיד נינהו, מדלא נזכרו בגמרות ובתוספתא. ואולם הכ"מ ז"ל השיגו בין המצרים בטענות חזקות, חדא דאע"ג דסתם ספרי ר' שמעון, מ"מ כיון דלא אשכחן מאן דפליג עלי' משמע דד"ה היא, והא בכמה מקומות פוסק הרמב"ם גופי' כברייתא דספרי, כ"ז דלא מצינו בהדיא בש"ם מי שחולק, ועוד טען הכ"מ כי שלא בהשגחה כתב הרמב"ם שלא הוזכר דבר זה בשני התלמודים, והא בירוש' פ' בתרא דנדרים אמרו בהדיא, כשם שהבעל אינו מפיר אלא בע"נ וביל"ב, כך האב, וכן דייק הכ"מ גם מש"ס דילן [נדרים ע"ט, ב'] עיי"ש בכ"מ בארוכה:
אבל לפי דברינו דלעיל יש לענ"ד לזכות את הזכאי, הוא הרמב"ם ז"ל, מכל הטענות שטענו עליו, דאמנם כן אין לדחות ד' הספרי ולתלותה בדעת יחיד כ"ז דלא מצינו בש"ס דתליא בפלוגתא, איברא דנ"ד באמת במחלקת תליא, דהנה איתא לעיל [ס"ו, ב'] נערה המאורסה אבי' ובעלה וכו' מנלן, א' רבה ואם הי' תהי' לאיש כו', מכאן לנערה המאורסה, וכו'. ולהלן [ס"ח, א'] דבי ר' ישמעאל תנא בין איש לאשתו בין אב לבתו, מכאן לנערה המאורסה שאבי' ובעלה מפירין נדרי', ולתדבר"י אם הי' תהי' לאיש מאי עביד לה, מוקי לאידך דרבה כו'. והנה לרבה דיליף נערה המאורסה מקרא דאם הי' תהי', ע"כ דקרא דאלה החקים בין איש לאשתו בנשואה מיירי, ומאחר דהפרת הבעל מקרא דאם בית אישה נדרה שמעינן לה, והפרת האב מקרא דאם הניא אבי', א"כ ע"כ דלא אתי קרא דבין איש לאשתו ובין אב לבתו, אלא לאקושי אב לבעל, דמה בעל אינו מפיר אלא בע"נ וביל"ב, כך אב נמי וכו'. וי"ל דזוהי דעת הספרי דמקיש אב לבעל. וכ"ז לרבה ואליבא דרבנן דתבר"י, משא"כ לתדבר"י דמוקי לקרא דבין איש לאשתו להא דארוסה, דמפיר הבעל בשותפות עם האב, א"כ אין כאן היקש כלל, דהא לגופי' אצטריך, ונהי דודאי דהך הפרה דאב דמשתעי קרא הכא אינו ג"כ אלא בע"נ וביל"ב, אבל הא לאו משום היקש אתי עלה, אלא דגוף הענין מחייב כך דמדאיירי קרא בארוסה ומדאין האב מפיר אלא בשותפות עם הארוס, ולא יפה כחו מכח שותפו, א"כ ממילא דאין האב מפיר אלא במה שהארוס מפיר, וכדעת ר' יחיאל בטור שם, (והא גופי' קמ"ל קרא, דלא נימא להיפך דמשום כחו דאב. יפה גם כחו של הארוס וכקושית הלח"מ, הא דהפרה בקודמין יעויי"ש), ובהא ודאי אף הרמב"ם יודה, דנהי דלדידי' אב מפיר כל נדרים, מ"מ אין זה אלא בפנוי', ולא בארוסה וכדאמרן:
ובזה מיושבות כל התמיהות שתמה הכ"מ על הרמב"ם, דמה שהקשה הכ"מ מהא דירושלמי פ' בתרא דנדרים עד כדון בבעל, באב מניין, בין אב לבתו (והרמב"ם כ' דלא נזכר בשני התלמודין) זה לק"מ, דאטו מי אמר הירושלמי משום הקישא ואולי גם לירושלמי האב מפיר כל נדרים בפנוי' אלא כתדבר"י ס"ל. דקרא בארוסה מיירי, והיינו דקמ"ל דהיכי דאב תלוי בבעל, אז כי היכי דבעל אינו מפיר אלא "בין איש לאשתו", כך האב בשותפות דידי' אינו מפיר אלא במה שבין אב לבתו, וכד' ר' יחיאל שבטור ומה שהקשה על הרמב"ם שדחה להך דספרי ומוקי לה כיחידאה, והא בש"ס ל"מ חולק, כבר אמרנו דמצינו ומצינו. היינו דלרבה ואליבא דת"ק דתדבר"י דקרא דבין איש לאשתו בנשואה מיירי, דאין להפרה דידי' שום שייכות עם האב, ודאי דלא אתי הך קרא אלא לאקושי, דכמו שהבעל שמפיר לעצמו, אינו מפיר אלא בע"נ וביל"ב, כך גם האב כשמפיר לעצמו. אבל הרמב"ם כתדבר"י ס"ל, דקרא בארוסה איירי, ובהא הוא דאמר קרא דלא יפה כחו של אב מכחו של הבעל שותפו, אך בפנוי' ובמפיר לעצמו אין לנו, וא"כ שפיר השיב הרמב"ם לח' לוניל, דהך הקישא דספרי לא נזכר בשני התלמודין (דהך דירושלמי י"ל כתדבר"י, דבארוסה משתעי, ולאו משום הקישא) ושדעת יחיד היא (היינו כת"ק דתדבר"י) ודו"ק:
פירות הנושרין ממאמרנו זה:
מפירושא דקרא "דראשי המטות לבנ"י" הראתי פנים מסבירות לשיטתי' דר' יונה וכירושלמי פ"ב דנזיר) דעכו"ם אין לו היתר חכם. הבאתי ד' בעל הש"ק בירושלמי שם להקשות אשיטתי' דר' יונה מהך דמי איכא מידי, והוכחתי דתירוצו של בעל ש"ק אינו מספיק הקשתי ע"ד הרמב"ם פ"ב מה"נ דנדר מטעם הפקר ממשנה מפורשת [פאה, פ"ד, מ"ט] דהפקר עכו"ם פוטר מן המעשר, והא לר' יוסי דאין עכו"ם בבל יחל, א"כ לא יהני הפקר גבי עכו"ם. העלתי דבר חדש לחלק בעכו"ם בין נדר ושבועה סתם לנדר ושבועה לטובת חברו [והוא עפ"י ש"ס דב"ק וד' הסמ"ע בתו"מ סי' ר"ו, וד' המ"ל פ"ו מה"ש בשם הריב"ש]. תירצתי בזה ק' המ"ל פ"י מה"מ, וגם העלתי דעפי"ז אפשר דר' יונה ור' יוסי ל"פ כלל. שוב העלתי דאי פליגי, בפלוגתא דר"נ ורבב"ח פליגי [נדרים, כ"ב] ועפי"ד שו"ת המבי"ט [ח"א, סי' צ"ח.] דנדר שיש לו פתח א"ל היתר מה"ת. הוכחתי דלפי"ד המבי"ט יש בכל היתר נדרים קולא מצד, וחומרא מצד, ועפ"י המסתעף מזה ישתנה הדין גבי ב"נ. עפ"י הנ"ל מצאתי ישוב לקושיתי על הרמב"ם ממשנה דפאה פ"ד. הוכחתי דרב הונא [בגטין, ל"ה, ב'] לשיטתי' אזיל [בנדרים כ"א] דפותחין בחרטה. הארכתי בשיטות התוס' והראב"ד והר"ן אהא דאמימר דאכלה כלה נשאלין עליו, אי גם בזה"ז הוא כן. הוכחתי דלא כהגאון בעל שעה"מ שתפס במושלם דרב הונא בעל מיגז גייז ס"ל. תירצתי בזה קושיתו על הרא"ש. בענין האבעי' דש"ס [נזיר, כ"ב] אי בעל מיגז גייז העלתי הסבר חדש, והמסתעף מזה דלרמב"ם בעי' זו אינה אלא בבעל, ולא באב, ורשב"א שלא כ"כ, לשיטתי' אזיל. עוד העלתי דלרמב"ם אולי באמת אף בבעל כמ"ד מיעקר עקר ס"ל, ותירצתי קושיות המ"ל עליו. הוכחתי דבבעל אפי' אי מיעקר עקר, מ"מ יש חילוק בין אכלה כלה לאכלה מקצתה. העלתי דהא דספרי דמקיש אב לבעל לענין ע"נ וביל"ב בפלוגתא דתנאי תליא [בנדרים, ס"ח.] אלא דאפי' דמאן דלא מקיש, מ"מ בארוסה אין כחו של אב יפה מכחו של בעל [וכד' ר' יחיאל בטור רצ"ד] ובכל זה ישבתי כל התמיהות שתמהו הכ"מ ושאר ראשונים על שיטת הרמב"ם ז"ל: