המדרש והמעשה במדבר· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת מטות - א
ה' געולי מדין, ובדין מורה הלכה בפני רבו
וידבר אלעזר אל אנשי הצבא הבאים למלחמה וגו' (שתי תיבות הללו הבאים למלחמה נראית כמיותרות) אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת ואת הברזל וגו' כל אשר יבא באש וגו' (פלא גדול, שחשב את כל מיני המתכות, ולא את כלי החרס, ואם כי באמת לאלו אין להם תקנה, מ"מ הא זה גופא הי' צריך להודיע, שאינו יוצא מידי דופיו לעולם):
הצל"ח [פ"ג דפסחים] הקשה להנך ראשונים, דאע"ג דילפינן טכ"ע מגעולי מדין, מ"מ אין לוקין על טכ"ע, דאינו אלא עשה (ולא אמרינן בי' אהדרי' לאיסורא קמא) א"כ תקשי מנא לן לר"ע למידרש קרא דמשרת להיתר מצטל"ע, נימא דתרוייהו לטכ"ע הוא דאתיין, דמגעולי מדין לא ידעינן אלא עשה, ואתי משרת למלקות, ואין לומר דא"כ קרא דגעולי מדין מיותר, ז"א דהא כל הפרשה באמת לענין הכשר אצטריכא, וטכ"ע ממילא ידעינן מני'. יעויי"ש בצל"ח:
לישוב ק' זו עפ"י דרכנו נבא אחרי הקדמות אחדות, ואגב יתבארו לנו ענינים שונים ונכבדים בפרשה זו עפ"י דרכי ההלכה:
א) בש"ס [ערובין, נ"ג] תלמיד אחד הי' לו לר' אליעזר שנתחייב שרפה למקום. ע' בח"א מהרש"א שנדחק במאמר זה, וע' בהגהות מוהר"י יעב"ץ בש"ס ווילנא, שפירש בדרך רחוקה, שהי' זה אותו התלמיד שליגלג בר' טרפון ולבסוף איענש בחמותו [כנזכר בש"ס קדושין, פ"א, ב'.], וגם זה איננו שוה, דהא לא נזכר כאן שם ר' טרפון כלל, ועוד דמה זו שאמר שנתחייב שרפה למקום דמשמע מיתה בידי שמים, והא שרפה דחמותו מיתה בי"ד היא:
ב) בספרא [ויקרא, ט"ז, א'] עה"פ שני בני אהרן, מניין אתה אומר שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה, ת"ל שני בני, ע"כ. והוא תמוה מאד, שאם אתה יודע שעבירת שניהם שוה, למה זה צריך ללמדנו דמיתת שניהם שוה, פשיטא, וכי משא פנים יש בדבר:
ג) ידועה שיטת הרמב"ן), דמה שאמרת תורה בתים מלאים כל טוב, ודרשו מזה חז"ל "אפילו קדלי דחזירי" אינו אלא בכבוש א"י בלבד, ומשו"ה לא הוצרכו לשום הכשר בכלים שבזזו במלחמת סיחון ועוג, ולא הוזהרו אלא במלחמת מדין, ואולם אין כן שיטת הרמב"ם בה' מלכים, ולדידי' קשה טובי, א"כ געולי מדין למה, שאם גוף האיסור הותר להם, פליטת כלים מבעי
ונלענ"ד דהנה מפרשת געולי מדין למדו חז"ל עוד דבר אחד [ערובין, ס"ד] שכל המורה הלכה בפ"ר מורידין אותו מגדולתו, מנא לן מאלעזר, דאמר קרא ועל יהושע) ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולא מצינו דאצטריך לי' יהושע (וע"כ משום שנענש בשביל שהורה הלכה), ויש שם ברש"י יתור לשון, דז"ל רש"י שם "מנ"ל מאלעזר, שהורה הלכות געול, שאמר אך את הזהב". עכ"ל, והלא די הי' לו לרש"י ז"ל לאמר בקצרה כדרכו "שהורה הלכות גיעול", ומאי בעי בזה שהוסיף שאמר אך את הזהב"? ולהלן בדברינו תתבאר לנו כונה עמוקה בזה:
והנה עוד דקדוק עצום יש לנו במאמר זה דאם ח"ו באמת נכשל כאן אלעזר בהוראת הלכה בפני רבו א"כ למה זה פטרוהו בעונש קל כזה "מה שהורידוהו מגדולתו", והלא ענשו מפורש בערובין שם, כל המורה הלכה בפ"ר חייב מיתה, ואמר רבא "ראוי להכישו נחש", וכונתם לענ"ד מהא שאמרו ז"ל לא מתו נדב ואביהו אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבם, מוכח מזה דענשו בשרפה, וידוע מ"ש ז"ל [סנהדרין, ל"ו. ב'] אעפ"י שבטלו ארבע מיתות בי"ד, דין ד"מ לא בטל, כו', מי שנתחייב שרפה נחש מכישו וכו'. והיינו מה דמסיק רבא התם "וראוי להכישו נחש":
ובזה נכון מאד לבאר מה דאיתא התם [לעיל, נ"ג] תלמיד א' הי' לו לר' אליעזר שנתחייב שרפה למקום (ומדוע למקום דוקא ב) כונתם לדעתי למה שאמרו להלן [ס"ד, ב'] תלמיד א' הי' לו לר"א שהורה הלכה בפניו, אמר תמיהני אם יוציא זה שנתו כו'. וברור הוא, דהוא הוא אותו התלמיד של ר"א שעליו אמרו ז"ל "שנתחייב שרפה למקום", דמדהורה הלכה ענשו בשרפה, ומדנלמד זה מהא דנדב ואביהו, והתם הוי "שרפת נשמה וגוף קיים", ע"כ מדוקדק מאד מ"ש שנתחייב שרפה למקום, דמדלא ניכר בגוף כלל, הרי דאינה אלא "שרפה למקום". וזה נכון ופשוט מאד. ואין צורך למה שנדחק הגאון יעבץ לתלות בתלמידו של ר' אליעזר עבירה גסה דאיסור חמותו:
עכ"פ הרי שלא ויתר הקב"ה לא לנו"א ולא לאותו התלמיד של ר"א, והחמיר בענשם מאד, וא"כ יפלא אם גם אלעזר נכשל ח"ו באותו עון, למה בענשו הקילו?
ונלענ"ד דממקום שבאנו, היינו מאותה סוגיא עצמה דערובין, משם יש תשובה לשאלתנו:
דכך היא הצעת הסוגיא שם. אמר רבא, בפניו אסור וחייב מיתה, שלא בפניו אסור וא"ח מיתה. ופריך ושלא בפניו לא, והא תניא לא מתו בנ"א אלא שהורו הלכה, מאי דרוש, ונתנו בנ"א אש על המזבח, אעפ"י שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכו', ותלמיד א' הי' לו לר"א וכו' ולא הוציא שנתו וכו', וארבב"ח אותו תלמיד וכו' והי' רחוק ג' פרסאות כו', וע"ז משני, התם בפניו הוי. (כלומר אעפ"י שהי' רחוק ג' פרסאות, אבל בשעת ההוראה בפניו הוי). עכ"ל הש"ס שם. ותמיהא מילתא טובי, שאם בא המקשה להוכיח דאפילו שלא בפניו חייב, א"כ מאי מייתי מהא דבני אהרן, והא התם בודאי בפניו הוי, וביותר קשה לאיזה צורך הביא כל עיקר לרישא דברייתא מאי דרוש וכו' מצוה להביא מן ההדיוט וכו', והא כל עיקר ראייתו אינה אלא מסיפא, מהא דתלמידו של ר"א, שהי' רחוק ג' פרסאות, וא"כ הרישא כדי נסבה?
ונלענ"ד לחומר הקושיא, דבאמת גם המקשה עלה על דעתו דמעובדא דר' אליעזר לחוד אין ראי', דיש לדחות כדדחי, דבשעת ההוראה בפניו הוי, וכדי להשתמר מדחי' זו הקדים להא דבני אהרן, וכמו שנבאר
הנה מאז הוי קשיין לי ד' התוס' בסוגיין שם [ס"ב א'] אהא דבעי הש"ס כגון מגילת תענית דכתבא ומנחא מהו לאורויי (ופשיט לאיסורא מהא דרב חסדא דאפילו ביעותא בכותחא לא אורי), וכתבו התוס' שם וז"ל, פירש"י מגילת תענית, כגון אילין יומיא דלא להתעני בהון, וא"א לומר כן, דהא לאפרושי מאיסורא שרי במקום רבו, כדאמר לקמן, עכ"ל התוס':
מדברי התוס' הללו משמע דכל שההוראה לאיסורא שוב אין בה משום מורה הלכה, ובאמת הא ז"א, ומאי ראי' מייתי התוס' מהך דלקמן, התם פירש"י ראה תלמיד, אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק, וקרוב לזה גם בל' המחבר, [יו"ד רמ"ב, סי"א] הרי דרק כשרבו שותק ואינו מוחה, אבל כשבא לשאול לתלמיד, ורבו שם, ואין שום גלוי דעת שרבו ישתוק או שיטעה, מהיכי תיתי לומר שבזה לחוד, שההוראה לאיסורא, רשאי התלמיד להורות, מבלי שימתין עד שישאל לרב ועד שיטעה ז והלא לא אשתמיט שום פוסק למימר הכי, ועוד דאם כדברי התוס', אז יסתעף מזה דבכל הוראה, ואפילו כשהיא באמת להתירא, כשישאלו את התלמיד במקום רבו אז אין שום עצה להתלמיד רק ללמד לשונו לאמר איני יודע, שאם יאמר כפי האמת, שאיננו משיב מפני כבוד רבו, אז כבר תהי' ההוראה אמורה ממילא שהיא להיתרא (דאי לאיסורא, אז הלא לפי"ד התוס' רשאי להורות אפילו במקום רבו), וא"כ סו"ס אפילו במניעת ההוראה יהי' מורה הלכה ומהיכן יצא להו לבעהתו"ס כל זה?
ונלענ"ד, דהנה בטעמא דאין להורות במקום רבו אמרו ז"ל [כתובות ס' ב'] ולאו משום דמיחזי כאפקרותא, אלא משום דלא אסתייע מילתא. וע' בראשונים דבאמת תרוייהו איתנייהו. הרי דבכל הוראה במקום רבו יש שתי חששות, חשש דפגם כבוד רבו, וחשש טעות (מה דלא אסתייע מילתא), והנראה לי דבכל או"א מהן יש צד קולא וצד חומרא, דלענין חשש טעות אולי אין נפ"מ בין בפניו ושלא בפניו (ואף שלא בפניו נמי אולי לא מסתייע מילתא) וזהו חומרו, אך לעומת זה בהוראה דכתיבא ומנחא (כגון מגילת תענית) ליכא חשש טעות, כמובן. וחילופיהן בחשש דכבוד רבו, דאפילו בכתיבא ומנחא נמי איכא משום כבוד רבו, דמאי שנא, וזהו חומרו, אך לעומת זה יש בו קולא לענין שלא בפניו, דבהא ליכא משום כבוד רבו:
ומסתבר למימר דזה הי' יסוד הספק של בעל האבעי' בש"ס ערובין שם, דילמא חשש טעות הוא העיקר, (ולא משום כבוד רבו, וכדמשמע לכאורה מפשטות ל' הש"ס כתובות שם, לאו משום דמיחזי כאפקרותא זכו') והיינו מה דקא מבעי לי', כגון מג"ת דכתיבא ומנחא, (דלית בי' משום חשש טעות, וכעין מ"ש ההג"מ בשם הר"מ והוא במחבר ס"ט שם לענין פסקי הגאונים) מהו לאורויי, ופשיט מהא דביעותא בכותחא דודאי לית בה משום חשש טעות, ואעפי"כ לא אורי ר"ח, וע"כ משום דאכתי פש טעמא דכבוד רבו, וכדאמרן:
ואולם כבר אמרנו דשלא בפניו משום כבוד רבו ליכא, ולאידך גיסא בדבר הכתוב בספר משום טעות ליכא, וי"ל דהיינו מ"ש הג"מ בשם הר"מ דמן הכתוב בפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, דקדק לאמר בימי רבו, ולא אמר "במקום" רבו, משום דבמקומו באמת אסור, עכ"פ משום כבודו, ורק "בימיו" ושלא בפניו שרי בדבר הכתוב בספר. משום דבכהא"ג כבר ליתנייהו לתרוייהו טעמי, לא חשש טעות ולא כבוד רבו, וכדאמרן:
והנה יש מקום לאמר דבאמת הך טעמא דכבוד רבו עוד צד קולא אחר יש בו, היינו שאינו אלא בהוראה דהתירא, אבל בהוראה דאיסורא (ואפילו בבא לשאול, ולא חזינן לרבו דשותק או טועה) מ"מ מדעכ"פ פתיך בי' איסורא, ואפשר שיבא לידי איסור, בזה עכ"פ כבר מחלו חכמים כבודם, (וממילא דבכהא"ג בפניו כשלא בפניו דמי), אלא דאעפי"כ אכתי אשתייר חשש טעות (דהא אסור גם להחמיר במקום שראוי להקל) ואכתי אף בזה אסור להורות במקום רבו, דדילמא טעי, אבל אם תהי' ההוראה לחומרא, ולבד זה גם כתיבא ומנחא, אז הוי מסתבר דשרי להורות, ואפילו בפניו, ואליבא דכלהו טעמי, דבנ"ד לא חשש טעות איכא, מדכתיבא ומנחא, ולא משום כבוד רבו, מדהוי הוראה לאיסורא ומחלו חכמים כבודם:
כך הי' מסתבר לאמר. ובזה יתורץ מה שקשה טובי, איך הוי ס"ד דמקשה שתלמידו של ר"א שלא בפניו הוי, א"כ מנא הוי ידע ר' אליעזר שלא יוציא שנתו, הא אמר ר"א לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני, וקבלה זו ע"כ מעובדא דבני אהרן מקורה, והא עובדא דבני אהרן בפניו הוי, וא"כ להחמיר גם שלא בפניו לר"א מנא לי' איברא דלמאי דאמרן ניחא שפיר, דהא בני אהרן בהוראתם חומרא חדשו ולא קולא, שהם אמרו שאעפ"י שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט", וכן הדין באמת [ערמב"ם פ"כ מה' תמידין, היינו שאין יוצאין בזה לחוד מה שאש יורדת מן השמים, ואנן אמרינן השתא דבהוראה לחומרא עכ"פ משום כבוד רבו ליכא, מדבכהא"ג מחלו חכמים כבודם, וממילא דבפניו כשלא בפניו דמי, ומדאעפי"כ נתחייבו בנ"א שרפה למקום (ומשום דאכתי פש לן טעמא דחשש טעות) הרי דלא שני לן בין בפניו ושלא בפניו, (דלענין חשש טעות אין שום נ"מ בזה, וכדאמרן) וניחא השתא מה שלמד ר"א מעובדא דבנ"א (אע"ג דהתם בפניו הוי) לעובדא דידי' (אע"ג שהי' שלא בפניו) ואמר מובטחני שלא יוציא זה שנתו:
זו היתה סברתו של המקשה, שהקשה ע"ד רבא (דמחלק בין בפניו לשלא בפניו), ומעתה בין תבין היטב כל אריכות לשונו של המקשה ושלא בפניו לא, והא תניא, לא מתו בנ"א אלא וכו' מאי דרוש אעפ"י שאש יורדת מה"ש מצוה להביא מן ההדיוט, ותלמיד א' הי' לו לר' אליעזר וכו'. דאע"ג שעיקר הוכחת המקשה לחייב אשלא בפניו אינה אלא מעובדא דתלמידו של ר"א לחוד, מ"מ לולא שהקדים המקשה לרישא דברייתא מדרשת בנ"א, דמצוה להביא מן ההדיוט, אז אדרבי אליעזר גופי' הוי קשיא, מנא ידע (דהא עובדא דבנ"א בפניו הוי, ובהכרח הוי לפרש גם הא דר"א דבפניו הוי, וכמו שתי' התרצן באמת), ורק לבתר דשמעינן דהוראת בנ"א לחומרא הוי (ובכהא"ג לסברת המקשה בפניו כשלא בפניו דמי, מדמחלו בזה חכמים כבודם), ואעפי"כ נענשו בנ"א, (וע"כ משום דאכתי פש לן טעמא דחשש טעות) ש"מ דאפילו שלא בפניו ח"מ, ודלא כרבא:
ואמנם התרצן לא סבירא לי' הכי, ולדידי' אף בהוראה. לחומרא ל"א דמחלו חכמים כבודם, וממילא דאף בכהא"ג שאני בפניו משלא בפניו, ומדאעפי"כ למד ר' אליעזר לעובדא דידי' מהא דבנ"א (אע"ג דהתם בפניו הוי) עכצ"ל דבאמת גם עובדא דר"א מעשה ההוראה בפניו הוי. וזהמ"ש התרצן "התם בפניו הוי":
ומעתה ניחא שפיר מה שתמהנו לעיל ע"ד התוס' ערובין ס"ב דמשמע מדבריהם שבכל הוראה לחומרא (ואפילו כשלא נעלמה ההלכה גם מן הרב) שרי לתלמיד להורות (וזה סותר לד' רש"י ושאר הראשונים דמפשטות לשונם מוכח דלא מקרי לאפרושי מאיסורא אלא כשזה רוצה לעבור והרב שותק או טועה) די"ל שהתוס' לעיל ס"ב אזלי רק אליבא דההו"א של המקשן, היינו מקמי דמסיק רבא להלן (ד' ס"ד) דאפילו בהוראה לחומרא (וכעובדא דבנ"א) ג"כ יש חילוק בין בפניו לשלא בפניו, וכבר אמרנו דלסברת המקשן בהוראה לחומרא עכ"פ ליכא משום אפקרותא, ולא פש לן אלא טעמא דחשש טעות, ובכתיבא ומנחא הא אזיל גם חשש טעות, וע"כ שפיר הוכיחו התוס' דא"א לפרש לאבעי' דש"ס אהא דמגילת תענית לענין הימים האסורים, דא"כ הא לית כאן לא טעמא דכבוד רבו (מדהוי הוראה לחומרא) ולא חשש טעות, מדכתיבא ומנחא, ומ"ט פשיט הש"ס לאבעי' זו לחומרא:
וכל זה אליבא דהו"א, אך אליבא דמסקנא דש"ס להלן ד' ס"ד י"ל דאף התוס' יודו דהוראה לחומרא לחוד (כ"ז שאין הרב שותק או טועה) לא מעלה ולא מוריד אף לבטל חשש דכבוד רבו לחוד, וממילא דאף לענין כתיבא ומנחא לא מהני, וכפשטות לשון רש"י וראשונים:
בהנחה זו ינעם מאד לפרש ד' הספרי החמורים (אהא דבנ"א) שהבאתי לעיל:
מניין אתה אומר שכשם שהיתה עבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה, ת"ל שני בני וגו'. (ולעיל כבר תמהנו ע"ז דמהי"ת לא יהי' שוה?). שכבר אמרנו דהוראת בני אהרן הוראה לחומרא הוי, שחדשו שאין די במה שאש יורדת מן השמים, ומצוה להביא גם מן ההדיוט, וכבר אמרנו שבזה הי' מקום לאמר, עפ"י סברת התוס', דעכ"פ אזיל חשש דכבוד רבו, ודבכהא"ג בפניו כשלא בפניו דמי, וא"כ היתה עכ"פ קצת התנצלות להוראתם ולהקל עונשם, אלא שזה ודאי דנדב ואביהו לא מפי שניהם בבת אחת יצא הדבור, ואחרי שכבר הורה הראשון כבר הי' די בזה ותו לא היתה שום התנצלות לגבי השני לזלזל אף הוא בכבוד רבו, נמצא לפי"ז הוי מסתבר לאמר, דאעפ"י שעבירת שניהם היתה שוה, מ"מ לא הי' ענשם שוה, שדינו של האחרון הי' צריך להיות קשה מן הראשון ע"כ כדי להוציא מסברא זו, בא תנא דספרא להשמיענו, שבאמת אין הדבר כן, דכל זמן שאינו באמת לאפרושי מאיסורא (היינו שהרב שותק וזה רוצה לעבור) אז הוראה לחומרא לחוד לא מעלה ולא מוריד (ומה שמד' התוס' לעיל ס"ב ל"מ הכי, אין זה אלא אליבא דהו"א, וכמו שאמרנו למעלה) והיינו מ"ש הספרא "מניין שכשם שעבירת שניהם שוה, כך מיתת שניהם שוה, ת"ל שני בני אהרן' ואף שע"כ לא בב"א ממש הורו, ונמצא שלהוראת הראשון הי' צורך בה, יותר מזו של האחרון:
והנה לשיטת התוס' דלעיל קשה לי טובי, מה עון מצאו חז"ל בהוראתו של אלעזר שדנוהו כמורה הלכה, הא כל טכ"ע מגיעולי מדין ידעינן לה, וא"כ קודם הוראת אלעזר הוי סבירא לן. דטעמו ולא ממשו אין בו איסור כלל, ומכש"כ לשיטת רש"י, דאף לבתר שהורה אלעזר, לא ילפינן מגעולי מדין, דחידוש הוא, א"כ עכ"פ לא קולא, אך חומרא חידש אלעזר, ולשיטת התוס' כבר אין בו משום מורה הלכה, וא"כ מה חטא אלעזר?
שוב ראיתי דאפילו לדידן וגם לפי"מ שהעלינו דבאמת גם התוס' מודו אליבא דמסקנא, דלא שרי' להורות אלא בלאפרושי מאיסורא ממש (ולא בהוראה לחומרא בלחוד) ג"כ קשה, עפימ"ש [בספרי במדבר, ל"א.] דהן הן מן ההלכות שנתעלמו ממשה, שבא לכלל טעות משבא לכלל כעס, כמבואר שם ובג' מקומות בא לכלל טעות) א"כ אין לך לאפרושי מאיסורא גדול מזה, שבא אלעזר וחידש, דטעמו ולא ממשו אסור, ובליעת כלים אוסרת, וא"כ הלא יפה הורה אלעזר במקום רבו, ולמה יענש כלל
אולם נחזה אנן, הא באמת שתי הוראות הורה אלעזר, ולכשתדקדק אתה מוצא דעכ"פ באחת מהן יפה היתה לו השתיקה, דהלא כך אמר, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כו' וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, ואמנם לרש"י ז"ל ודעימי' הך תעבירו במים קאי על טבילת כלים, אך לרמב"ן ושאר ראשונים קאי אאיסור בעין הדבוק על הכלים, שדרכם להשתמש בצונן, דבעי מריקה ושטיפה, ואף אם אמרו שנעלמה הלכה ממשה, ע"כ דרק הלכות טכ"ע נעלם ממנו (שחידוש הוא) אבל אטו יעלה על הדעת שנעלם ח"ו ממשרע"ה דאיסור בעין טעון העברה, ואין לך הכשר קל יותר מהעברה במים, ומה חידש אלעזר, ואי נימא דמקמי דאתי אלעזר כסבורים היו להיפך, דלא סגי בהעברת מים בלחוד, א"כ תו לא חומרא חידש, רק קולא, ועכ"פ בהוראתו לגבי הכרי צונן כבר לא הי' בו שום לאפרושי מאיסורא, וזוהי שאמרנו, דעכ"פ בהוראתו השני', לענין שטף כדי צונן, להעביר איסור בעין מעל פניהם, יפה היתה לו השתיקה לאלעזר:
והנה מדברי הרמ"א [יו"ד, קכ"ב] משמע דכלי כסף וכלי זהב אין דרכן להשתמש אלא בצונן, וכ"מ מש"ס ב"מ פ"ג, גבי מפקיד כלי כסף, שאינו משתמש בהם ע"י אש, לפי שמשחירות [וע"ע תוס' כתובות, ס"וז ד"ה זהב, דקערות וכוסות של זהב אין דרך בנ"א להשתמש בהן משום יוקרא]. ולפי"ז מ"ש אלעזר "אך את הזהב" וגו' קאי אהכשר דאיסור בעין (דהא אין דרכן להשתמש בהן ע"י האש), והוראה זו ודאי שלא היתה לאפרושי מאיסורא, דאטו נעלם ממשה דאיסור בעין צריך העברה וממילא דאך למותר ולמחסור היתה לו, אבל זו שאמר "את הבדיל ואת הנחשת" (שדרכן להשתמש בהם בחמין) דקאי אפליטת כלים שנאסרו ע"י טכ"ע, דחידוש הוא, והיא היא שנעלמה לשעתה ממשרע"ה, והוי לאפרושי מאיסורא, בזה ודאי דשפיר עביד אלעזר שהורה בפני משה:
ומה נעים איפא להכניס כונה זו בדברי רש"י ז"ל בקצור לשונו שעל מ"ש בערובין שם כל המורה הלכה כו', מנא לן מאלעזר כו', כתב שם רש"י בזה"ל מאלעזר, "שהורה הלכות גיעולי מדין שאמר אך את הזהב", ראה, שלא כשפת יתר כתב רש"י ז"ל שלש תיבות האחרונות וכמו שתמהנו ע"ז לעיל) אך בדיוק נמרץ, כי אמנה זו שאמר אלעזר על הבדיל והנחשת, שהוא "דבר אשר יבא באש", לא חטא בזה מאומה, אבל רק במה שאמר "אך את הזהב (המורה על איסור בעין, כמו שאמרנו) בזה הי' בו משום מורה הלכה:
והנה איתא [פסחים ו'] דיליף הא דשואלין ודורשין ל' יום קודם הפסח, מדקאי משה בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, ורשב"ג פליג, משום דאיידי דקאי במילי דפסחא, מסיים כל מילי. כו', עיי"ש בתוס' דפליגי בזה, אם יש לו למורה להפסיק הענין ולהורות רק הנחוץ תיכף למעשה, או כיון שהתחיל, יש לו לסיים הכל יעויי"ש:
הרי שעכ"פ הפרש גדול הי' בין הוראת דמה, שההוראה היא לחומרא בלחוד זה לא מעלה ולא מורידה), משא"כ הוראתו של אלעזר, שקצתה היתה בהיתר גמור, וכמו"ש למעלה, וכבר יש מקום לאמר (עכ"פ לשיטת רשב"ג) דמדהוי קאי במילי דגיעול מסיים לכל מילי דידה, וא"כ עכ"פ נהי דלחכמים לא ס"ל הכי, מ"מ עכ"פ תו לא הי' מקום להחמיר בענשו דאלעזר, כמו שהחמירו בהא דבני אהרן, ומיושבת התמיהה שתמהנו וכי משא פנים יש בדבר, אם מורה הלכה הי' אלעזר, מ"מ הקילו בענשו הרבה יותר מבנדב ואבוהו, כי אמנה היתה גם בהוראתו של אלעזר דבר שלא כהוגן, אבל לא בכולה, בלתי במקצתה, ומדהוי מקצתה בהיתר, כבר הי' צר היתר גם על השאר (כפימ"ש התוס', פסחים ו' שם, גבי שואלין ודורשין), ע"כ רק זאת עשו לו "שהורידוהו מגדולתו":
ואמנם עדיין צריך הסבר, מדוע נענש דוקא בעונש כזה "בהורדה מגדולתו", ואם חטא אלעזר, הלא כנגד משה רבו חטא, ולמה פייסוהו ליהושע, "דלא ליצטריך לי' לאלעזר?
וע"ד החידוד נימא מילתא גם בהא. הנה ידועה שיטת הרמב"ן, דמה שדרשו חז"ל וחולין י"ז מקרא דבתים מלאים כל טוב דבשעת מלחמה אפי' כתלי דחזירי מותר, אין זה אלא במלחמת ז' עממין, והוכחתו ממה שצותה תורה על געולי מדין, וידוע דהרמב"ם פליג, ולדידי' ה"ה בכל מלחמת מצוה, אלא שהוסיף תנאי בדבר, דע"כ לא שרי אלא "כשירעבו ואין להם מה לאכול", ואמנם גם בזה עוד לא יעלה ארוכה, דהא ודאי דאין כונתו כשירעבו ממש, היינו במקום סכ"נ, דמאי רבותי', ואין לך דבר שעומד בפני פקו"נ, וע"כ שכונתו כמו שכ' הכ"מ ז"ל, דהיכי דשכיח לי' התירא כמו איסורא, אין סברא למישבק התירא, ורק היכי דלא שכיח התירא, אם לא ע"י טורח והוצאה, אז בשעת מלחמה לא הטילה תורה לחזר בתר היתר, עיי"ש בכ"מ, וכבר כתבתי במק"א דגדר ענין זה להרמב"ם הוא מעין סברת דישל"מ ומינה, דכל היכי דבדרבנן סמכינן אביטול ולא אסרינן משום דשיל"מ, התם לרמב"ם ובשעת מלחמה סמכינן אקרא דבתים מלאים כל טוב, ומותר אף כתלי דחזירי דהוי בגדר כשירעבו ואין להם מה לאכול. [ע' כדברינו, עמק הלכה פ' נשא, ב'.]:
והנה ידועה שיטת הרשב"א, וכן נקטינן להלכה [יו"ד, ק"ב ס"ג.] דבכלי איסור שנתערב וצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו ל"ש בי' דשיל"מ, ובודאי דה"ה דלא מקרי שכיח התירא לענין שעת מלחמה, היכי דצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו. ואם תצדק הנחה זו, אז יצא לנו מזה דלרמב"ם ז"ל לא זו בלבד שהוראתו של אלעזר לענין כלי שטף לא הי' צריך להורותה בפני משה רבו ומטעם שבארנו לעילא, אך גם הוראתו לענין כלי הגעלה לא הוצרכה כלל לשעתה, דטורח ההגעלה משוי לה כאלו לא שכיח התירא, ובלא שכיח התירא, הא אף גופו וממשו של איסור הוי שרי בשבע שכבשו, והגעלה למה, ועכצ"ל לרמב"ם, דבאמת לא הוצרכו להוראה זו אלא אלבתר ז' שכבשו וז' שחלקו (והיינו אי כמ"ד נוטל"פ אסור, או דנימא דעכ"פ לענין זה הוי געולי מדין חידוש לאסור בה אף נוטל"פ. ולכאורה יהי' מזה סתירה, למה שחידש הגאון בעל חכם צבי בתשובה סי' ע"ה, לענין ישון בכלי לאחר יב"ח, אך באמת לרש"י ודעימי' לק"מ, משם דהא בלא"ה צ"ל לדידהו דג"פ חידוש הוא, ודו"ק.):
והנה יתכן לאמר דהוראת געולי מדין (שנתעלמה ממשרע"ה, כמו"ש חז"ל) זכה בה אלעזר מתחילתה, אלא מדלשעתה לא הוצרכה, רק יצטרכו לה לאחר כבוש וחילוק וכדאמרן, והיינו בימי יהושע, אולי זוהי מה שאה"כ גבי יהושע "ולפני אלעזר הכהן יעמוד", כלומר שבהגיע שעת הצורך בהוראה זו בימי יהושע, אז גם מאתו תהי' נעלמה, כמו נתעלמה ממשה רבו, ואז יבא אלעזר, שזכה בהוראה זו, ויורה. ואמנם ודאי שלהורות דבר בעתו מה טוב ונעים גם למורה, וזהו כבודו כשמבקשים תורה מפיהו בשעה שצריכים לה, ואלמלי הי' נזהר אלעזר שלא להורותה בימי משה (אע"ג שבאמת בקצתה הי' שרי להורות מהנך טעמי שאמרנו לעיל) שלא הי' בה אז שום צורך שעה עכ"פ (מדבלא"ה שעת מלחמה הוי, ואף גופו שלי איסור הוי שרי לרמב"ם) אז הי' זוכה שיצטרך אליו יהושע, בהגיע שעת הצרך. אבל (ושנבהל אלעזר להשיב קודם זמנה, הרי הי' זריז ונפסד דממילא שבהגיע הזמן היתה ההוראה ידועה כבר "ולא מצינו דאצטריך לי' יהושע" וזה גופי' הי' עונשו של אלעזר, שמדויל ידי' נשתלם, ומנעו ד' מן הגדולה שהי' צפוי לה, אלמלי הי' נזהר בכבוד רבו, ולא דחק את השעה:
ומעתה בין תבין מאמרם ז"ל כל המורה הלכה בפני רבו (ואפילו במקום שיש צד היתר, אלא שיש שהות להמתין, עכ"פ זהו ענשו) מורידין אותו מגדולתו, מנא לן מאלעזר (דצד היתר הי' לו, וכמו שבארנו) דכתיב בי' ביהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד, (היינו שלאחר כבוש וחילוק יעמוד יהושע לפניו לבקש תורה מפיו בהוראת הכשר כלי מדין, שזכה בה אלעזר מן השמים,) ולא מצינו דאצטריך לי' יהושע, מעשיו גרמו לו שנבהל להורות קודם שהגיע לצורך בהוראתו, והפסיד גדולתו, משהגיע זמן:
כל זה דרך חידוד. אך לאמתו של דבר נלענ"ד בדעת הרמב"ם להיפך, דכלי הצריך הגעלה מקרי לרמב"ם שכיח התירא ואולי אף לענין דשיל"מ לא ס"ל בזה כרשב"א) ומזה גופי' יצא לו לרמב"ם מה שחידש (דרק כשירעבו ואין להם מה לאכול אז הותרו בשעת מלחמה אפילו כחלי דחזירי) והיינו מדצותה התורה להגעיל כלי מדין (אע"ג דלרמב"ם אף במלחמת מדין הוי מותר קדלי דחזירי) עכצ"ל דכלים שאני, מדאפשר בהגעלה ומקרי שכיח התירא, ש"מ דעכ"פ כששכיח התירא לא הותר איסורא ורק כשירעבו ואין להם מה לאכול:
ובזה יתישב מה דק' לכאורה להרמב"ם הא ר"י אמר רב [בחולין י"ז שם] סתמא קאמר בתים מלאים כ"ט אפילו קדלי דחזירי ולא הטיל בה שום תנאי דוקא כשירעבו. ולדברינו ניחא. דהנה באמת על גוף ההוכחה מהא דכלי מדין יש להשיב לכאורה לעולם אימא לך באמת דאפילו כששכיח התירא, ומה שצותה תורה אהגעלת כ"מ ע"ש העתיד צותה אלאחר זמן דכבוש וחלוק:
איברא דלרמב"ם לשיטתי' יש פירכא לתשובה זו דהא ס"ל לרמב"ם להלכה דנוטל"פ מותר ול"א תורה אלא קדירה ב"י, וא"כ אלאחר כיבוש וחילוק לא הוי צריך כלל להגעילם שכבר נפגמו, ומדאעפי"כ צותה תורה להגעילם ש"מ דאף בשעת כבוש אסור היכי דשכיח התירא:
וכל זה לרמב"ם ולדידן, אבל בעל המימרא דחולין י"ז שם הוא רב, ולרב הא מבעי לי' [ע"ז] דאולי נוטלפ"ב אסור, וא"כ אין הוכחה שוב להחמיר אף בשכיח התירא. (דאפשר שלא נצטוו אהגעלה אלא ע"ש העתיד, לאחר שיכבשו ויחלקו וע"כ סתם רב את דבריו ולא חילק בין שכיח ללא שכיח התירא, ואוקמי' לקרא דבתים מלאים כ"ט אסתמא, וצואת כל"מ אלאחר שיכבשו ושיחלקו. ואי דאז הא יהי' נטלפ"ג הא לרב לשיטתי' אפשר דנטלפ"ג נמי אסור. (משא"כ לרמב"ם ולהלכה. ומה שיש לדון בזה לענין אברי בשר נחירה אכ"מ.) ולפי דברינו עכשיו מה נעים לתרץ הפליאה הגדולה שבפרשה זו שחשב כל מיני כלי המתכות ולא הזכיר כלום מה דינם של כלי חרם. (וכבר אמרנו דלרש"י דעיקר קרא אטבילת כלים קאי ניחא, דהא כל"ח א"צ טבילה, אך לרמב"ן ודעמי' דקאי אפליטת כלים ק' טובי), ואי דכלי חרס אין להם הכשר מ"מ הא גופא הי' צריך קרא להשמיענו:
אך לשיטת הרמב"ם ולפי דברינו בבאור שיטתו ניחא שפיר דהא באמת אפילו ממשו של איסור הי' מותר אז, ומידי הוא טעמא אלא משום דבכלים שכיח התירא ע"י הגעלה, א"כ כלי חרס שאין להם תקנה בהגעלה, קלקלתם תקנתם, ומישרי הוו שריין בשעת כבוש לגמרי. מזה ראי' ברורה לרמב"ם דבכל מלחמות מצוה הוי מותר קדלי דחזירי, אלא דלא אשתרי רק כשירעבו ואין להם מה לאכול, כלומר היכי דלא שכיח התירא ודו"ק:
הדרן לדברינו הראשונים דעיקר פ' געולי מדין לא להתירא אתי' אלא לאיסורא (דאיל"ה הוי אמרינן דטעמו ולא ממשו שרי) ומדהוי הוראה לחומרא משו"ה הקיל הקב"ה בענשו של אלעזר דלא ליהוי כמורה הלכה ממש. ומעתה ניחא שפיר ק' הצל"ח ההובאת בראש מאמרנו זה (שהקשה נימא קרא דמשרת לאסור טכ"ע, ופ' געולי מדין אינו מיותר, מדאצטריך לגופה לענין הכשר כלים) דאי ס"ד דאיסורא דטכ"ע ממשרת ידעינן לי', ולא אתי קרא דג"מ אלא להתירא בלבד, א"כ איך הורה אותה אלעזר במקום משה רבו, והא בכהא"ג הוי מורה הלכה ממש:
**(ומה שאחז"ל שנתעלמה הלכה זו ממשה עכצ"ל דקים להו לחז"ל שטעם זה לחוד לא הי' מספיק, או דמדרשות חלוקים הם. ודו"ק:)**
ובדרך יותר פשוטה נ"ל ליישב ק' הראשונים על הרמב"ם ולמה צותה תורה להגעיל כלי מדין, והא לרמב"ם הוי מותר הכל משום שלל דידהו) בהקדם מה שהקשה הצל"ח בחדושיו לחולין (עמ"ש ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, דאקרוב עומר והדר אכולא למה לא אכלו מעבור הארץ אף מקמי דאקרוב עומר מטעם שלל דידהו
וראיתי למחבר אחד שהביא לתרץ בשם הגאון החסיד בעל חידושי הרי"מ זצ"ל, דבאמת הא איכא תלתא איסורי בחדש, כשהוא לחם, וכשהוא קלוי, וכשהוא כרמל, ושימור לשם מצה הא עכ"פ מלישה ואילך בעינן, וא"כ עכ"פ הי' צריכים לקחתו בתוך השלל כשהוא קמח וללוש אותו ברשות ישראל, וא"כ נהי דאפשר הי' להיות קלוי וכרמל ברשות עכו"ם ולהיות ניתר משום שלל דידהו, אבל לחם ע"כ דלא הוי אלא ברשות ישראל, וא"כ ע"כ דבשעה שחל עליו איסור חדש דלחם כבר לא הוי שלל דידהו, אלא שלל דידן. עכתוד"ק. ודפח"ח:
ואמנם גוף ד' הגאון ז"ל אינם לפני, ולפי"מ שהביא המח' הנ"ל את דבריו, עדיין אינם מספיקים אלא לתרץ מה שלא אכלו מעבור הארץ כדי לצאת בו י"ח מצה, דלזה לישה דישראל בעינן, אבל עדיין ק', מ"ט לא אכלוהו עכ"פ שלא לשם חובה, והא בצקות ש"נ אדם ממלא כרסו מהן, ובכהא"ג היו יכולין לקחתו בתוך השלל כשהוא לחם. ומקרא משמע דאפילו אכילת רשות לא אכלו ממנו:
ולענ"ד לתרץ ק' הצל"ח בפשיטות. דהנה כל עצמו של היתר זה ילפינן לי' מקרא דבתים מלאים כל טוב, ומסיים ואכלת ושבעת וערש"י חולין י"ז שסו וע"כ שכל אשר ימצא להם בבתיהם של הכנענים ובין איסור ובין היתר, דהא לכנענים הכל שרי) מותר להם לאכילה. ואולם, אטו אמרה תורה ואכלת תיכף, ואטו זמן ניתן לאכילת שלל דידהו, ובשלמא הנך דאין היתר לאיסורייהו ע"כ הותרו מקרא דואכלת, אבל אותם שיש היתר לאיסורם לאחר זמן מנא לן שהם ג"כ בכלל ההיתר דשלל דידהו, הא יש לקיים בהו קרא דואכלת לכשיגיע זמן התירם:
ואי תקשי א"כ יהי' איסור שיש לו היתר חמור ממי שאין היתר לאיסורו, והא בכל דוכתי איפכא שמעינן, הא לק"מ, חדא דמצינו כיוצב"ז גם לענין דשיל"מ, ועוד זיל בתר טעמא, דהא אין לנו כתוב אחר להתיר אלא ממה שא"ת בתים מלאים כל טוב וגו' ואכלת וגו', ואלו שיש היתר לאיסורם הרי הם בכלל כל טוב מצד עצמם ואפילו אם ימתינו עד זמן התירם. (ולא לחנם טרח ומנה הרמב"ם [ה' מלכים שם] מיני איסור שונים, נבלות, וטרפות, ויין נסך, ובשר חזיר, הכל דברים שאין היתר לאיסורם):
ומעתה לק"מ ק' הצל"ח מ"ט לא הותר להם חדש מטעם שלל דידהו, דהא חדש יש לו היתר, ואם לא יאכלוהו עכשיו יאכלוהו לבתר העומר, והר הוא בכלל כל טוב. ולפי הנחה זו תו לק"מ על הרמב"ם מהא דצותה תורה להגעיל כלי מדין, דלדידן דס"ל לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י, א"כ לכשימתינו עד למחר הרי הם בכלל כל טוב:
פירות הנושרין ממאמרנו זה:
באור נכון (בענין מורה הלכה) עמ"ד רבא התם "וראוי להכישו נחש", ועמ"ש [בערובין, נ"ג] תלמיד א' הי' לר"א שנתחייב שרפה למקום. בירור הטעמים, מ"מ אין מורין הלכה בפני רבו, ושבכל אחד מהטעמים יש בו צד קולא וצד חומרא ישוב ד' התוס' [ערובין, ס"ב, א'.] בענין הוראה דאיסורא הערה חדשה דהוראת נדב ואבוהו הוראה דאיסורא הוי. באור נחמד ע"ד הספרא, "מניין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה". חלוק נכון מאד בין הוראתם של נו"א להוראתו של אלעזר. באור נחמד עמ"ש כל המורה הלכה בפ"ר מורידין אותו מגדולתו הוכחה דהוראת אלעזר היתה עכ"פ מקצתה בהיתר. בירור שיטת הרמב"ם לענין היתר שלל דידהו במלחמת מדין. ישוב נחמד ע"מ שלא הוזכר כלל בפ' ג"מ מדין כלי חרס. ישוב ק' הצל"ח ע"מ שלא אכלו מעבור הארץ מטעם שלל דידהו וידוש דין דל"ש היתר שלל דידהו בדבר שיש היתר לאיסורו: