אור ברסלב

המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק ב · סימן כז

סימן כו

סעיף א

ס"ק א

בזרוע. כמ״ש במקואות (פ״י מ"ג) ושל זרוע ובערובין (צ"ה ע"ב) עבודת כוכבים (ל״ט) מנחות (ל״ז מ״ג ע״ב) ובכ"מ וכתב הסמ״ג דתניא בתוספתא מנין לזרוע שקרוי יד שנאמר ותהיינה העבותות אשר על זרועותיו וכו' וימסו אסוריו מעל ידיו:

ס"ק ב

שמאל. מנחות (ל"ו: ל״ז) והע"ת והט"ז העתיק הטעם דידך יד כהה ובגמ' שם עוד טעם וקשרתם וכתבתם וזה תלוי בשני הדעות (שבסעיף ז׳):

ס"ק ג

בבשר התופח. מנחות (שם) זו קבורת. ופי׳ תוס׳ שם ובחולין (ק"ז ד״ה אמר) לשון קיבוץ בשר כמו קבורא דאהינא ויליף לה מעל ידך זו גובה שביד:

ס"ק ד

שבין הקובדוי. כ"כ הר"ת בתוס׳ מנחות (שם) ובשבת (צ"ב ד״ה במרפק) וכ"כ הריטב"א (פ"י דעירובין) לאפוקי מדעת י״מ (והוא הדיעה שמביא התרומה) דהנחת

תפילין בקנה דהא בכ"מ אומר דהנחת תפילין בזרוע (כנ"ל סק"א) והוא בין קובדוי לשחי, וכן מבואר ממ"ש בעירובין (דף י"ט ע״ב) שמק' דלענין האומר משקל ידי עלי מכניס עד האציל ולענין תפילין של יד זו קבורת ולענין קידוש ידים ורגלים הוא עד הפרק. ומשני מדאורייתא זו קבורת בנדרים הלך אחר לשון ב"א. בקידוש הלכתא גמירי לה. ואם הנחת תפילין הוא בקנה שיעור תפילין ונדרים א' דהא האציל הוא הקובא. ולפ"ז יש לתמוה עמ״ש הב"י דאע״ג דהרמב"ם קורא לעצם שבין יד לקובא זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק מ״מ לענין הנחת תפילין דעתו כדעת ר״ת. וזה תימא איך יצויר שיהיה כן דעת הרמב"ם דהא מבואר בכ״מ דהנחת תפילין בזרוע. ועוד דאיך יפרנס גמ׳ דעירכין הנ״ל דא״כ מ״ש מכניס עד האציל שהוא המרפק כמ״ש הרמב"ם (פ״ב מה׳ עירכין) היינו עצם הסמוך לכתף ושם הוא ג"כ מקום הנחת תפילין. ועוד איך יפרש משנה דאהלות [פ״א] גבי מנין רמ״ח איברים שנים בקנה שנים במרפק שנים בזרוע ולדברי הב״י מרפק הוא הקנה. ועוד דבפי׳ המשניות שם פי׳ מרפק קודא וכ"מ מפירושו (פ״י דשבת מ״ג) ומ״ש הרמב"ם בפי׳ עירוכין (צע״ג) וכ"כ הרמב"ם (פ"י מה׳ כלי המקדש ה"ב) דמרפק היינו קודא [לוח התיקון: וכמו] שהסכימו התוס׳ במנחות [שם] ובשבת [שם] ובעירוכין [שם] ובחולין [דף ק"ו] נדה [דף ל'] והר"ש והרא״ש בפי' אהלות (פ"א מ״א) ורש״י עצמו פי׳ כן בזבחים (דף י"ט) וסותר א״ע למ"ש בשאר מקומות דאציל היינו איישיל. וכן מה שהבין הב"י שהרמב"ם קורא לזרוע קנה לא נמצא גילוי לזה בספרי הרמב"ם בשום מקום רק הב"י הוציא זה ממ"ש הרמב"ם (פ״ד מהל׳ תפילין) ושל יד קושר אותו על שמאל על הקבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהי' התפלה כנגד לבו עכ"ד והבין הב"י שמ״ש שבמרפק ר״ל עצם הזרוע ומ״ש שבין פרק הזרוע ר״ל הקנה וליתא דמרפק הוא הערקוס המחבר הקנה עם הזרוע וקורא הקבורת בשר התופח שבמרפק על שיוצא מן המרפק והלאה וכדי שלא נטעה שכיון על הקבורת שבקנה שג"כ תופח לז"א ששטח זה הוא בין פרק הזרוע שהוא הקודא ששם מתחבר הזרוע להקנה ונקרא פרק הזרוע ובין פרק הכתף היינו השחי ששם מתחבר הכתף והבשר התופח היא בין הפרקים האלה (כ"כ) [לוח התיקון: כ"נ] באור לשון הרמב"ם ז״ל:

ס"ק ה

ויטה. מנחות [ל"ז ע"ב] ר״ח ור"א ברי׳ דרב אדא מכוין ומנח ליה להדיא כנגד לבו, והרי״ו (נתיב י״ט ח"ה) כתב בשם רב עמרם שמפ' מ"ש קשר של תפילין צריך שיהיו למעלה וצריך שיהי׳ לפנים הכל בתש"י ור"ל למעלה בגובה הזרוע ולפנים כנגד הלב:

ס"ק ו

ונמצא. כ"כ הרמב"ם שם, כ"ה בס׳ א״ח. ולכאורה טעות נפל בספרים דבברכות (דף י״ג ע"ב) אמר ההוא מבעי׳ לכדרבי יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם צריכא שתהיה שימה כנגד הלב מבואר שמפסוק זה יליף לה. וכן בסמ"ג הביא פסוק זה וי״ל שלר' יצחק לא יליף רק שיניחם בגובה כנגד הלב לא שיטה אותם כנגד לבו והרמב"ם והש"ע לשטתם שפסקו [בס׳ ס״ג] דא״צ לעמוד רק בפסוק ראשון ממילא גם על לבבך הראשון מיותר והוציא ממנו שיטה אותם כנגד הלב, ושוב ראיתי שהעירו ע״ז בשו״ת בית יעקב [סי׳ ע"א] אך למ״ש הב"ח [בס׳ סג] וכ"ד האחרונים שעד על לבבך בעמידה אין הפסוק הזה מיותר דאף למ״ש בא"ר שם דמ"מ כ"ע מודי דא״צ כוונה רק בפסוק ראשון מ״מ צריך על לבבך שההולך בדרך צריך לעמוד ולכוון. וא״כ לדידן ידעינן מסברא שיטה אותו כנגד הלב ונכלל במלתא דר׳ יצחק:

ס"ק ז

וצריך. כ"כ בהגהות סמ״ק כמ״ש בשמושא רבא פלג זרוע, וכ"נ דאל״כ יהיו מקום ביד להניח בו ג׳ תפילין:

ס"ק ח

ר"ל. עמ״ש בסמ״ק שיניח במקום הגבוה כתב בהגהת סמ״ק שאין כולו כשר כי אם חצי הזרוע. וכתב עליו בבד"ה ואין לסמוך ע״ז ולהכשיר כל חצי הזרוע רק במקום התופח. באמת הסמ"ק והב״ה לא פליגי כי אינו כשר רק בשר התופח של פלג זרוע הסמוך לקובדו. והבלתי תופח שאצל הקובדו. וכן התופח שבחצי השני של הזרוע פסול. וכן הרמ"א בא לפרש שמ"ש בש״ע בבשר התופח פי׳ דוקא בבשר התופח של פלג זרוע הסמוך לקובדו. וכן מ"ש הש״ע (בסעיף ז) מחציו עד הקובדוי מקום הנחת תפילין פי' רק במקום התופח. ומ״ש בבד״ה ואין לסמוך ע״ז וכולי בא לפרש דברי הגהת סמ״ק שיסכים עם הרמב״ם והטור. וכ״פ המג״א ולא כלבוש בסעיף ז׳ שמכשיר כל חצי הזרוע. וכן ממ"ש בא״ח (ס״ק י״ד וס״ק ט״ו) מבואר כן:

ס"ק ט

ולדינא. באר״י הארכתי בזה. ומ"ש כאן כ״נ מסקנא דמילתא ועי' בזה בשו"ת הרמ״א (סי׳ קל״ב) ובשו"ת שבות יעקב (ח״א ס״ג) ובש״ות בית יעקב (סי' קמט) ובש״ות חו"י (סי' (קסד) [לוח התיקון: קס"ז]) ובש״ות פנים מאירות (ח"ג סי׳ יא) ובש״ות תפארת צבי (סב) ועי׳ בש"ות חוט השני (סי׳ כח) ומ"ש שיניח בימין כ"ה למה שפלפלתי מדברי הספרי ובדברי הגמ׳ ושוב בא לידי ש״ות חמדת שלמה וראיתי שפי׳ בדברי הגמ׳ ע״פי דברי הספרי כמש״כ. ולכן המחוור שיניח בלא ברכה.

ס"ק י

וכן. כבר חקר בזה בש"ות ש"א (סי׳ לז) ובש"ות בשמים ראש ב' ועמ"ש באר״י (סי׳ כו ס״ק ב') באורך:

סעיף ב

ס"ק יא

המנהג. כן פי' הנ"י מ״ש קשר של תפילין צריך שיהיה כלפי פנים אקשר של יד שיהיה לצד הלב לא לצד הזרוע. והעיטור בשם רב האי והרא״ש בשם רב עמרם שגם מ״ש קשר ש״ת [לוח התיקון: צריך] שיהיה למעלה מיירי בש״ר ופי׳ שלא ירחיק הקשר מן התפילין שאז יבוא למטה. והרז"ה פי׳ למעלה שיהיה הקשר בצד חוץ והתפלה לצד פנים וכן בא"ח (ס"ק ט״ו) כתב ב"י בשם מהריב"ח שלדעת הרז״ה מתחיל להכניס הרצועה משמאל לימין עד הקשר שבקצה השני. ובזה נשאר הקשר למעלה והתפלה למטה. ולדעת רב האי מתחילים להכניס כפל הרצועה תוך המעברתא ונשאר הקשר והיו״ד שבו למטה מהתפלה רק כניסת הרצועה תוך הקשר בא למעלה וכתב שזה המנהג הנכון ושכ"כ מהר״י דיליאון והד"מ כתב ועכשיו נוהגים להכניס הרצועה תוך המעברתא ובכ"ז תהי׳ היוד והקשר למטה מן התפילין כי מכניסין הרצועה מימין לשמאל במעברתא עכ"ד. וצ"ל שמפרש מ"ש שיהיה הקשר למעלה היינו שכניסת הרצועה תוך כפל הקשר לא יהי׳ סמוך אל היוד לצד מטה רק למעלה מעט. ר"ל שכפל (וצ״ל) [לוח התיקון: שאצל] הקשר יהי׳ ארוך מעט. ובזה היא לצד פנים מצד היוד ולמעלה מצד המקום שנקשר על היד אמנם ראיתי בבה״ג כתב ושמתם את דברי אלה שתהא שימה כנגד הלב וקשרתם שתהי' קשירה כנגד הלב:

ס"ק יב

יש ליזהר. זהר (פ׳ פנחס) והחמיר מאוד בזה:

ס"ק יג

וגם. כן הוכיח מהר״י צמח בס' זר זהב מדברי האר״י ז"ל. ושם כתב שע"כ נהגו רבים מיראי ה׳ לקשור היוד עם חוט של גיד עם התפלה ואין קושרים אותה עם הרצועה בעת ההנחה. מ״ש ואין קושרים עי' לקמן (ס"ק מה) אבל מה [לוח התיקון: שכתב] שקושרים עם גיד צ״ע דהוה חציצה בין הזרוע להתתורא ומ״ש בשע״ת דאפשר שעל התיתורא אין להקפיד בחציצה צ״ע בזה:

סעיף ג

ס"ק יד

המנהג. כ"כ הב"י:

ס"ק טו

ובכל זה. בתשובת נחלת שבעה (סי' מא) נשאל בזה כיון שצריך להוציא הרצועה ולהכניסה בצד השני ותהי' היוד למעלה. והשיב שאין קפידא בזה אבל בש"ות שבות יעקב (ח״א ס"ג) כתב שיניח הקציצה לצד הכתף. כיון שבת"ה (סי׳ מט) כתב בזה שני מנהגים וכתב שאין קפידא בדבר. וראיתי בש"ות מהר"י (סי׳ למד) הביא ג"כ שני המנהגים וכתב שיש נ״מ לענין הנחת הפרשיות. ומ״מ כתב בת״ה שם שאין קפידא כ"כ בזה.

סעיף ד

ס"ק טז

לא שנא. כ״כ הרא״ש בתשובה (כלל ד׳ ס"ד) וראייתו מזבחים (י"ח) ערכין (ג') מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו דראש נמי הא כתיב ושמת המצנפת על ראשו תני שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת מבואר שבלא״ה אסור ליתן ש״ר על המצנפת. וכ"ד הגהת סמ״ק (סי׳ קנ"ג). עוד ראי׳ ממ״ש בירו׳ (פ' הי׳ קורא) דר' יוחנן בקייטא דלא הוה חזיק רישי׳ לא הוה לביש אלא דאדרעי ואמאי לא הניח תפש״ר על המצנפת וכן מעטרת מלכם (עכו"ם דף מ"ד) שמק׳ והא בעי לאנוחי תפילין, וכן ממ"ש במגלה (דף כ"ד ע"ב) העושה תפלתו עגולה סכנה שפירש"י שינקוב מוחו ואם מותר להניח על הכובע אין שם סכנה וכן בס' יראים כתב חציצה אסור בין בש״י בין בש״ר:

ס"ק יז

ודוקא. כ״כ הרשב״א בתשובה.

ס"ק יח

והעיקר. כ"נ מתו' זבחים (די"ח) שכתבו דברייתא דקתני אין חוצצות קמ״ל דלא חייצי תחת פתילי הציץ מבואר דס״ל דיש חציצה גם ברצועות דאל״כ יכול (לשאת) [לוח התיקון: לתת] הרצועות על פתילי הציץ וכן משמע בת"י (פ׳ תצוה ופ' פקודי) שכתב שם גבי ציץ. ותשוי יתי׳ על שזיר חוטא דתכלתא ויהיה על מצנפתא מעלוי תפלת רישא כל קביל אפא מצנפתא יהי. ובודאי א״א לפרש שהציץ הי׳ למעלה מן התפילין שזה נגד הש"ס שהיו התפילין בין ציץ למצנפת וע״כ כוונתו על הפתילים של הציץ כי מ״ש והיו על המצנפת קאי על פתילי הציץ בין לדעת הרמב"ם (ה׳ כה״מ) והרמב"ן עה״ת (הפתיל) [לוח התיקון: דפתיל] אחד היה בין לדעת הרא"בד בהשגותיו ורש״י בפי' התורה שהיו שלשה פתילים או שנים. מ"מ פתיל העליון היה על המצנפת והשתא בשלמא לדעת הרמב"ם והרמב״ן שהיו פתיל אחד ועליו כתיב ושמת על המצנפת שפיר כתב דהתפילין שהם הרצועות היו למטה אבל לדעת רש״י והרא״בד שהיו ג״כ פתילים תחת המצנפת וכמו שנבאר זה לקמן (סי׳ ל"ב) וכן דעת התו׳ א״כ אמאי היו הרצועות תחת הפתילים לא על הפתילים מבואר דאסר מטעם חציצה: והמעיין בתשו׳ הרשב"א המובאה בס' ארחות חיים כפי הנוסחא שהביא ב"י ונדפסה בשו"ת הרשב״א (תתכ"ז) בקצרה מבואר שם שהשיב לשאלו אם מותר לכרוך רצועה ש״י על הבגד כמו שראה נוהגים כן ברצועה ש״ר. והשיב מש"ר אין ראי׳ לש"י דעיקר הטעם דצריך שיהי׳ סמוך לבשרו הוא משום לך לאות ומטעם זה אסור חציצה בש״י אבל בש״ר גם בקציצה אין איסור בחציצה. מ״מ נהי שאין ראי׳ מתפש"ר ממקומה הוא מוכרע דהא בקציצה ש"י צריך לך לאות ולא לאחרים ואיך כורכים את הרצועה על האצבע הרי דברצועת לא קפדינן על לך לאות. זה כוונתו למעיין. ולפ"ז יש להפליא איך הוציא הרמ״א הל׳ מדברי הרשב"א והא ראייתו ממה שכורכין ש״י על האצבע הוא רק לשטתו שהטעם משום לך לאות. אבל להרא״ש שהאיסור הוא משום חציצה אינה ראי׳ די״ל דקפדינן על חציצה גם ברצועות וכמ"של מדברי התו׳ עוד הערו הט״ז והמג"א הא הרשב"א סיים ע״ז וכ"מ שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ואיך החליט הרמ"א כוותי׳ ולכן אין להתיר רק למטה ממקום שמחזיקים הקשר וכ"כ הלבוש וע"ת וא״ר ועט״ז בשם לחם רב ובש״ות דבר שמואל (סי׳ רצב) ומ״ש (בסמ״ק) [לוח התיקון: במ"ז] להחמיר גם במקום כריכות ש״י אינו מוכרח:

ס"ק יט

וצריך. מג"א ועי׳ בתשובת פני אריה (סי׳ ואו) על אבק לבן שמניחים על שערות הראש דלא הוה חציצה דכל שהוא משום נוי אינו חוצץ והאגור בשם הרוקח דיש לגלח השער במקום הנחת תפילין וכתב דלא נהגו כן. ובאמת המעיין בזבחים (דף יט) ע״מ דמבע״ל יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו או לאו כגופו. פרש״י שיצא שערו בין כתנת׳ לבשרו משמע דוקא שנתפשט שלא במקום שער. בפרט שהרמב"ס (פ"י מה׳ כה״מ ה"ז) פי' פי׳ אחר על איבעי' זו שכתב יצא שערו מן הבגד. גם הא אמר שערו היו נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין. ועוד נזיר איך יניח תפילין:

ס"ק כ

וע״כ. מג"א בשם של"ה ושם מבואר משום נקיות. והברכ"י כתב שהנוהג כן ינגב המים תחלה דהמים הוה חציצה כמ״ש המ"ל (פ״ב מה׳ עבודת יוהכ"פ ה״ז) ועי׳ לקמן (סי׳ ש״ב סעיף זיין):

סעיף ה

ס"ק כא

אדם. כ"כ בתשובת הרשב"א ח"ג (ס׳ רפב) ובמיוחסות (ס׳ רלג) וראייתו ממ"ש במגלה (כד) נתנם על בית יד אונקלי שלו ה״ז מדרך החיצונים ר״ל שלא דרשי לך לאות הרי שמשום חציצה אין איסור וא"כ בש"ר שלא שייך לך לאות מותר (ואל״פ ה"ז מדרך החצונים דלא סברי חציצה דלא מצאנו שהקראים חולקים בחציצה רק בלך לאות כמ"ש נתנה על פס ידו או בית יד אונקלי וכולי ועוד דאם מטעם חציצה הי״ל ג"כ בנתן ש״ר על הכובע ה״ז מדרך החצונים) ומ״ש דשערו היה נראה בין ציץ למצנפת פי׳ במיוחסות דאסור ליתן כלי של מצוה על המצנפת (נראה פי׳ משום יתור בגדים) וכ"כ הר״ן והתשב"ץ (ח״א סי' למד) והריב״ש ובח״ג (סי׳ רפ"ב) כתב הרשב"א דמצנפת של מצוה הוה חציצה יותר כמ״ש בזבחים (דף ג׳) מינה מחריב בה וכו' ומ״ש בירו׳ (פ״ב דברכות) דר' יוחנן לא הי' מניח תפש"ר בקיץ דלא הוה חזיק רישי' פי' בקיצור תשובת הרשב״א שהוה לובש כובע עב ולא ידע לכוין מקום שמוחו של תינוק רופס וכ״כ בחי' מהר״ם אלשקר (סי׳ נ"ו) וכן תי׳ בש"ות הרשב״א (סי' רפ״ב) מ"ש בעו"ג (דף מ"ד) גבי עטרת מלכם והא בעי לאנוחי תפילין. וכ״ד הר״ן (בפ״ש דמגלה) והריב״ש (סי' קל״ז) וכן בסמ״ק כתב ולא יניחם על היד משום לך לאות ואם נקרע הבית יד אין לחוש שאין פי׳ על היד למטה שזה יליף מגובה שביד רק פי׳ על הכתונות. וכ"מ דעת רש״י בעירוכין (דף ג') ובמגלה (דף כ"ד) שפי׳ שתפש״י צריך שיהי' על בשרו משום לך לאות. ולכן במה דאיבעי׳ בזבחים (דף י״ט) תפילין מה שיחוצו פי׳ משום יתור בגדים ולא פי׳ כפשוטו משום חציצה משום דא״כ קשה על מה שהק׳ שם על רב אמי מברייתא דהכהנים בעבודתם פטורים מן התפילין פטורים אסורים מבע״ל והוצרך לשנוי משום לוים וישראל ואמאי לא משני משום תפש״ר דאף שלא ידע שם עדיין מהא דשערו הי' נראה בין ציץ למצנפת הא יכול להניח ש״ר על הכובע וא"ל דהוה יתור בגדים דמנ"ל להוציא מסברה דשייך בזה יתור בגדים וכן מוכרח ממה שמק' שם (לוח התיקון: מש״ל שם) מ״ש דיד דכתיב ילבש על בשרו ש״ר נמי וכולי הא י״ל דש״ר נותן על המצנפת וע"כ הוכרח לפרש משום יתור בגדים אמנם התו׳ שפי׳ האיבעין משום חציצה משמע דס"ל כהרא״ש דאל״כ ק׳ מה שהקשיתי:

ס"ק כב

אבל. ט״ז ומג"א. הביא ראי׳ מעטרת מלכם וכמ"ש כן הרשב"א [ח״ב ס׳ רפב] וזה יש לדחות די״ל שאני עטרת מלכם דלא מבטל לה אבל הכובע שבראש בטל לגבי הראש כי הוא לבוש בו. אבל מהירושלמי הנ"ל יש ראי' שר״י לא הניח ש״ר בקיץ ולא הניח ע״ג כובע ובזה נדחה ראיית התשב״ץ מהא דהעושה תפלתו עגולה סכנה דאם יניח על כובע דק יש ג"כ סכנה. וכן ממ״ש שערו הי׳ נראה בין ציץ למצנפת כי המצנפת הי׳ כובע עב כמ״ש הרמב"ם בה׳ כה״מ:

ס"ק כג

דלא ידע. כן מבואר ברשב"א במקומות הנ"ל ולא כמ״ש במג"א דלא מקרא מקום שמוחו של תינוק רופס. רק פי׳ שלא ידע לכוין המקום:

ס"ק כד

ויכסם. ואף שהתשבץ (שם) כתב דבכה"ג נאמר הכסיל בחושך הולך זה דוקא אם מניח על המצנפת לקיים וראו ומכסם ג"כ וסותר א״ע אבל כאן מניח על הכובע מפני החולי ומכסה שלא יראו וילמדו לעשות כך. וא"ל הא צריך וראו די"ל שדי במקום וראו כמו בש"י שדי במקום לך לאות כמ״ש רב אשי לאמימר מנחות [דף לז]:

ס"ק כה

אבל. במג"א כתב שיניחם ע״ג סמרטוט והקשה שא״כ אמאי לא הניחו הכהנים על הכתנות ומתרץ דאסור ליתן בגד אחר על בג"כ. משמע שבלא״ה מותר להניח על הכתונת ואין נלפענ"ד דהא ילה״ק להרשב"א שמפ׳ מה שהניח על בית יד אונקלי שלו ה"ז מדרך החצונים הוא משום דצריך לך לאות וא״כ במ״ש במנחות רב אשי חזיא לאמימר דקא ציירי׳ בידי׳ א״ל הא בעינן לך לאות א״ל במקום לך לאות אתמר. מבואר שאין מקפיד רק שיהי׳ על מקום לך לאות למעלה על הקבורת ואם הוא מגולה לית לן בה (וכבר העיר בזה בט״א במגלה ודחה פרש״י) אך זה לק״מ שהרשב"א מפרש מ״ש במקום לך לאות כולל שני ענינים (א) שיהי׳ על הקבורת (ב) שיהי׳ על הבשר ממש ששם דרך להיות מכוסה ואף שנקרע הבגד הרי הוא במקום לך לאות אבל לשטת המג"א דא״צ שיהי׳ על הבשר ממש רק שיהי׳ מכוסה. א״כ כיון דגם על הבגד נקרא במקום לך לאות למה צריך כיסוי הא אמימר הוה ציירי בידיו. ועוד דא״כ אמאי לא הניח הכ"ג תפילין בין מעיל לכתונת לדעת הראב"ד (פ׳ מ״ה כלי המקדש) שהמעיל הי״ל בתי ידים. שמדברי הרמב"ם משמע דחציצה אין פוסלת רק בין בג"כ לבשר לא בין בגד לבגד. לכן העיקר. כדעת הב"ח והט״ז דצריך שיהי׳ על בשרו ממש לא על הכתונת. רק שגם דברי הב"ח תמוהים שהק׳ להרשב"א שסובר דבש"ר אין חציצה פוסלת דהא כמו שיליף ש״ר מש"י לענין שיהי׳ בגובה שבראש כן נליף לענין חציצה. הבין שלהרשב"א חציצה פוסל בש״י. וז״א דמבואר שהרשב"א לא ס״ל חציצה בתפילין ובש"י פוסל משום לך לאות וזה לא שייך בש״ר דכתיב בו וראו. וממילא להניח בש"י ע"ג סמרטוט מותר דהוה במקום לך לאות וחציצה אינה אסורה ומהר״ם דלוזנא בס׳ שתי ידות מוכיח מן היר' ((פ"ו) [לוח התיקון: פ"ב] דברכות) במ״ש ואינו אסור משום ערוה אפרקסין הי' לבוש מבפנים שמניחם על הכתונת וכבר השיג עליו בס׳ תוס' יוהכ"פ (דף כה) ועי׳ בארי' (ס׳ ח) פי׳ הירושלמי שקאי (עו יילה) [לוח התיקון: על גילוי] הראש עי"ש:

ס"ק כו

והמניח. דהא הרא״ש ס״ל דחציצה פוסלת וכ״ד הטור כמו שדקדק הב"ח בדבריו וכ"ד הרא״מ בס׳ יראים, וכ"ד המאירי במגלה, והרשב"א עצמו כת׳ שכל הקדמונים שלפניו הי' מחמירין שכ׳ להלכה ולא למעשה גם עיקר הראי׳ שהביא מנתנם על בית יד (לוח התיקון: או) אנקלי שלו לפי׳ הרמב"ם בפי׳ המשנה שפי' נתנם על כתיפו שלא במקום הנחת תפילין אין ראי׳:

ס"ק כז

ויכוין. ע"ת. דבל״ה דעת רבים שאין מברך על שניהם אלא א':

ס"ק כח

ובמניח. דהא ברכת להניח קאי גם על ש״ר לדידן דמברך שתיים גם אינו הפסק כיון שהוא לצורך ההנחה ועי׳ לקמן (ס׳ ל"ד סע"ב) ויסלקם מיד וכו' מבואר שאינו הפסק:

ס"ק כט

ועכ"פ. ב"ח וע״ת ושיורי כנה״ג ופ״מ ועי' בשו"ת דבר משה (ח״א ס׳ זיין) שחולק עליהם.

סעיף ו

ס"ק ל

ואטר. מנחות (דף לז).

ס"ק לא

ואם שולט. כן משני אביי ברייתא דקתני דאטר יניח בשמאל.

ס"ק לב

שיניח. רא״ש וסה״ת ומרדכי בשם רף כרב אשי דאזל לבתר יד כהה. וגם לר׳ נתן שדרש וקשרתם וכתבתם פרש״י משום דרוב העולם כותבים.

ס"ק לג

וי"א. טור בשם ר' יחיאל מפריש וכן סמ״ק ובהגהת סמ״ק לר' נתן דדרש וקשרתם וכתבתם:

ס"ק לד

ונראה. הנה מעיקר הדין הי׳ ראוי לפסוק כסברא הראשונה. דהא גם הרי״ף לא הביא רק יד כהה וכן בשאלתות לא הביא רק דידך זו שמאל. וכן ברמב"ם לא הביא רק דאטר בשמאל. וכן כה״פ. וכן מבואר ממה שהשמיטו רוב הפוסקים דין גדם. הרי דרשו ידכה יד כהה וכן מבואר מדעת הר"ן (פ׳ גיד הנשה) גבי אית לה לעוף ועגול ובאמת גם בסמ״ק וכן בש״ג וטור בשם ר׳ יחיאל לא כתבו אם שולט גם בימינו בכתבה הוה כשולט בשני ידיו ומזה לא מוכח דיועיל כתיבה בשמאל. דאדרבה זה ששולט בשתי ידיו ומניח בימין. וגם ממ״ש ר״נ אומר אינו צריך וקשרתם וכתבתם משמע כדיעה הראשונה שא״נ בין ר"נ ות״ק לדינא אכן העיקר כדעת הב״ח דלא מהני כתיבה רק גבי ימין בפרט שמדעת העיטור שהביא ב״י נראה דגם אטר שהניח ככ"א יצא דלא כמ״ש בשו״ת חוט השני (ס׳ כח) ומהר"י צמח האריך בזר זהב שלו שאטר לא ישנה מכל אדם:

סעיף ז

ס"ק לה

אף עפ״י. ב"י בשם מ״כ והוא בתשובת מהר״ב ב"ב (ס׳ תכה):

ס"ק לו

כי. עירובין (דף צה):

ס"ק לז

בהעצם. עי׳ מ״ש למעלה (ס״ק ח׳):

ס"ק לח

אבל. כמ״ש בס' ל״ח:

סעיף ח

ס"ק לט

אורך. מנחות (דף לה ע"ב) מכלל דאית להו שעורא וכמה וכו' לפי׳ הערוך בשם הילמדנו דקאי ארצועה של יד:

ס"ק מ

על (עצבע) [אצבעו] אמצעית. כן פי' הערוך ממ״ש אר"ל עד אצבע צרדא דהיינו אמצעית וכ"ה בתוספתא (פ"א דיומא) וכן יסד הקליר בפ׳ שקלים. גיא וכל עפרה בצרידא הכינן. וכן הוא בה"ג וכ"ה בתנחומא (פ׳ בא) ותוס׳ מנחות (שם) ויומא (דף י״ט ע״ב) הוכיחו כן ממ"ש ביומא שם שהי׳ מכין לפניו באצבע צרדא וידוע דאצבע ג׳ משמיע קול. אך למ"ש הרמב"ם (פ״א מה' עיוהכ"פ ה״ב) מכין אותו באצבע צרדא אין ראי׳ ורש"י כאן וביומא והר״ב פי׳ אצבע שני׳ וכ"פ הנ"י והרמב"ם בפי׳ המשניות ביומא פי׳ אצבע אמצעית. וכן פי׳ כל הפוסקים שאביא בס״ק הסמוך.

ס"ק מא

(ויברך) [ויכרוך]. רמב"ם (פ"ג הי"ב) וכן הביאו הסמ״ג וסה"ת והמרדכי והש״ג בשם הרי״ף וכן ברי״ו בשם פסקי הראש. וכ"ה משמושא רבה וכן בטור. ולשון השמושא ובעי דלמטי מתלתא כד קשיר בדרעא עד אצבע צרדא ובלבד שיהי׳ משולשים בשלשה זמנין וכתב בסה״ת ובמרדכי שמוכרח דס"ל שכורך ג׳ פעמים. וכן מצאתי בר״מ פ׳ פנחס (דף רכח ע״ב) ורצועה דידא דיכרוך וישלש ג׳ זמנין באצבעא צרדא וכן בתיקוני זוהר תיקון כ"א [לוח התיקון: תלת] זמנין קשור באצבעו דא תש״י ושם דף מ״א ועוד (בתקון מב דף נ"ט) טעם לזה עפ״י הסוד. ועי׳ בתשובת פאר הדור להרמב"ם [סי׳ עג] וכתב המרדכי שמפ׳ רבה קטיר להו על אצבע אמצעית. רב אחא ב״י מתלית היינו ג' כריכות. מ״מ צ"ע הא ר״כ דמחוי כפוף ורב אשי דמחוי פשוט דס״ל דא״צ לכרוך על האצבע. ועוד הא אמר מר בריה דרבינא עביד כדידן דלא מתלית. ועי׳ מנחות (דף מב) מר ברי׳ דרבינא עביד כדידן ושם פסקו כוותי׳. וכן כאן לפרש"י שית׳ (בסעיף יא) פסקו כרבינא וצ"ל דחומרא החמירו לצאת ידי כל הדעות:

ס"ק מב

שנים. של״ה ט״ז (ממ"א) [ומ"א] בשם האר״י ז"ל וע״ל (ס׳ כ"ה סעי׳ יא) ובמקור חיים א' שיכרוך תחלה על פרק העליון

ס"ק מג

ונוהגים. ב"י. ומ״ש ואנן וכו' כ"כ של״ה ומג״א בשם כוונות:

ס"ק מד

וי״א. כ"כ ב"מ ד"א בשמו. וכ"ה בש"ע האריז״ל ומהר״י צמח בס' זר זהב שהעיד בנו של מהרח״ו שאביו לא כירך על הקבורת:

ס"ק מה

ואין. ד״מ בשם מהרי"ל דלא כמנהג בני אוסטרייך. ובל"ח כתב שנהגו בני אוסטרייך כן מפני שבתי ידיהם צרים ומתנדדים. ולדעתי נהגו כן מפני שבני אוסטרייך מניחים התפילין באופן שתהי' המעברתא לצד היד והקציצה לצד הכתף וכמ״ש בת״ה (ס׳ מ״ט ובשו״ת מהרי"ל (ס׳ למד) שכ"ה המנהג בני אוסטרייך. וע״כ הוכרחו לכרוך על התתורא לחזקה. ומהרי״ל לא החזיק כמנהגם וע״כ אין לכרוך ג״כ (דלמנהנו) [דלמנהגנו] להניח המעברתא לצד הכתף א"צ לזה. ובש"ע האריז"ל כתב בשמו לכרוך הרצועה סביב התתורא הביאו עטרת זקנים. ובשל״ה (דף קי״ב) כתב שלמנהגנו אין לעשות כן:

ס"ק מו

שכבר. בלבוש כתב שמוסיף על הקשרים. ובל״ח כתב שראה בדרשות מהרי״ל הטעם דדמי לתפש״ר שהקציצה תלוי׳ והביאו הא"ר וכ״מ בד"מ ובשיורי כנה"ג השיג על מהרי״ל דש״י שאני דכתיב וקשרתם וכן בש״ת מהרי״ט (ח"ב סימן זיין) שהי׳ קושר הרצועה על המעברתא מה״ט וכבר תמצא תשובה ע"ז במ״ש במ״ל (ס׳ כה ס"ק מד):

ס"ק מז

וכמו. בעט״ז באר טעמו של מהרי"ל דבעי הוי׳ אחת לשתיהם וכ"כ בא"ר בשם מגדל דוד ועי׳ בס"ח לענין חציצה כתב כה״ג שנלוף ש״ר מש״י:

ס"ק מח

וכיון. ט״ז ולבוש בטעם השני:

ס"ק מט

והנוהגים. של"ה בשם ע״ה שיש לנהוג כן ואף שלטעם הט״ז גם בזה אסור וכ"כ בפ"מ לאסור. י״ל כיון שהוא לפי שעה אין לחוש כ״כ:

ס"ק נ

ומי. דהא למנהג בני אוסטרייך הי׳ צריך לעשות כן. וכבר כתבתי (בס״ק מה) שאין קפידא בזה ובפרט שכן הוא בש״ע האר״י וכ״פ מצריכים לעשות כן.

סעיף ט

ס"ק נא

מקום. מנחות (דף לו) עירובין (דף צו ע״ב) וכפי' התוס׳ והרא"ש והסה״ת וכה״פ שמקום שמוחו של תינוק רופס הוא מחציו של גובה הראש ולמעלה וכ״מ בירו׳ (פ' המוציא תפילין) והרמב"ם והסמ״ג מפ' דגם למטה רופס מוחו של תינוק ז"ל הסמ״ג מקום יש בראש לב' תפילין והוא המקום שיתחיל להשעיר עד חצי שפוע הראש וכן בכ״ב וכ״פ ועי' באר״י ס״ק ג׳.

ס"ק נב

הקצה. ט״ז וע״ת:

ס"ק נג

והתתורא. דלא כע״ת שכתב הקציצה. וכן בפי׳ מו״ה דוד העראמה על הרמב״ם שכתב הקציצה או התתורא דז״א כמו שהכריח בשו״ת בית יעקב (ס׳ קלא) בראיות ברורות. וגם מן הט״ז לא מוכח שחולק ע"ז כמ״ש בא"ר. ולא כבית יעקב שהשיג על הט"ז בחנם. ודלא כהרב גו״ר בגן המלך (ס׳ נג) שכתב שהנחת קציצה ש״ר אינה מיושבת על הראש רק תלוי באויר שנמצא כשיניח ב׳ התפילין בראשו יהיו שיעור המקום שמגביל יהי' רחבן ב׳ אצבעות דז"א רק צריך שהקציצה תהי׳ מונחת על הראש לא זקופה כלפי האויר ומהתחלת עקרי השער של הפדחת יתחיל להתתורא וכמ״ש בשו"ת דברי יוסף (ס' סג) עיי״ש:

ס"ק נד

והמניחה. ט״ז וכנה״ג בשם ש״ג ושל"ה (דף קי"ג) ומ״ש ה״ז דרך הקראים כ"ה במשנה דמגלה (פ"ג) ורמב"ם (פ"ד):

סעיף י

ס"ק נה

למעלה. מנחות (לו ע״ב) קשר ש"ת צריך שיהי' למעלה לפרש״י וסייעתו. שקאי על ש״ר:

ס"ק נו

שהוא. רמב״ם (פ״ד) ומ״ש והוא נגד הפנים הוא בחולין (דף י״ט ע״ב):

ס"ק נז

וצריך. שיורי כנה״ג:

ס"ק נח

והמניח׳. מרד' והוא כתב בלשונו למטה ממקום צמיחת שער ובמ"ז הק' הלא הרבה ב"א י״ל שער על הצואר למטה מגובה העורף. ונראה כי אחר שלמדין תפילין ממקום שעושה קרחה. ומבואר בתוספתא (פ״ב דנגעים) מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זה ראש מפיקה של פרקה ולמטה אע"ג שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר וכן במ״ש (בסוף פ"ו דנגעים) הדלדולים שבראש ושבזקן נדונים כעור הבשר פי׳ מהר״ם בני אדם שי״ל שער מרובה על הצואר ומבואר שמקום זה אינו שייך אל הראש:

ס"ק נט

צריך. רמב״ם (פ״ד) וכלבו כדי לקיים לטוטפות בין עיניך:

ס"ק ס

וגם. ר"ל ע״י שיכוין הקציצה יהי׳ גם הקשר באמצע והוא ממ״ש במנחות וצריך שיהי׳ כלפי פנים לפרש״י ורא״ם ורי"ו והאגור. ולא כר׳ אליקים שפי׳ שיטה אל הצד:

ס"ק סא

וע״כ. עט"ז ושל"ה בשם אביו:

ס"ק סב

וצריך. מנחות (שם) ונוייהן לבר ללשון [לוח התיקון: ראשון] של רש״י ומוכרח (בעירובין דף צז) הא לא"ה עניב והאר״נ קשר וכו' נוייהן לבר עיין תוס׳ שם וכ"פ בערוך ורא"ש ומרדכי ורי"ו ונ"י וכלבו וסמ"ק הביאו גם פי׳ זה:

ס"ק סג

כי. כ״כ מעיו"ט:

ס"ק סד

וע״כ. כ״כ מהרי״ל:

ס"ק סה

ובכתבי האריז״ל. במג״א השיג ע"ז דא״כ למה יזהר שלא יתהפכו ואינו קושיא דבזה הדלתין נראה רק מבחוץ לא מבפנים. ובזה נבין לשון ב׳ של רש"י עמ"ש צריך שיהי׳ כלפי פנים הביאו הררי״ו ני"ב ח"ה שיהי' הקשר מבפנים וצורת הד׳ מבחוץ והרא״ש דחה זה דהד׳ הוא הקשר ולמ״ש מכוון במין קשר כזה שנראה רק מבחוץ. ובארחות חיים כתב שיש בקשר ד׳ קשירות ולשון השמושא וליציר בי' דמות דלית מעוף לתרתי רישי רצועה בהדי אהדדי ומעייל חד בגו חד ורישא דהאי בעופתא דהאי ורישא דהאי בעופתא דהאי ולהוי כמין ד' וכ״ז מורה שיש לעשות הקשר כדעת האריז״ל ובע״ד בשם בית דוד (ס' יד) שלא ראה נוהגים שיהי׳ הקשר כעין ד׳ רק נוהגים לעשית קשר מרובע ואם לא עשאו לא כמין ד׳ ולא מרובע לא אכפת לן כל שהיו שם קשירה:

ס"ק סו

וה״ה. מרדכי וכ״מ ממ״ש ונוייהן בלשון רבים. וקאי על ב׳ הקשרים: אך להמ״פ שקאי גם על הרצועות אין ראי׳ וצ״ל כמ"ש דאם רצועה ש״ר אסור כ״ש קשר ש״י:

סעיף יא

ס"ק סז

צריך. פי' הב׳ של רש״י והרא״ש על ונויהון לבר וגם זה מוכרח בגמ' אתהפכא לי׳ רצועה דתפילי׳ א״ל לא סבר מר ונוייהון לבר וכ"פ הסמ״ג ואגודה. ונ"י וכלבו וסמ״ק והביא ב׳ הפי׳.

ס"ק סח

בין. רמב״ם:

ס"ק סט

ואם. מו״ק (ד"כה) ר"ה אתהפכא לי׳ רצועא דתפילי ויתיב בתענית מ״ם יום:

ס"ק ע

שנמצא. כ"פ בנ"י וכ״ה בא״ר שמצא בגליון מרדכי על קלף:

ס"ק עא

אם הפכם. כן דייק מעיו״ט מתשובת הגאון שהביא הרא״ש שכתב מאן דאפיך רצועה ש״י או ש״ר מחויב תענית דפושע הוא. משמע אפיך בכונה. וכן מסתבר דלא כשיורי כנה״ג שהשיג עליו:

ס"ק עב

או. כ״ה בר' ירוחם בשם ת׳ הגאונים וכתב שם דא״צ מ' יום דר״ה מדת חסידות עביד:

ס"ק עג

ואין. מעיו"ט ול״ח וא"ר ומג"א הביאו ראי' ממ״ש ולא יתהפכו קודם ישלשל וכ"מ מהטור:

ס"ק עד

תוכן העניינים

המאיר לארץ על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה