המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן יד
סעיף א
ס"ק א
א"י. תרי לישני במנחות (דף מ"ב) אליבא דרב (ופסק) [ארצות החיים זולצבאך: ופסקו] כל הפוסקים כל"ב.
ס"ק ב
האשה. תוס׳ מנחות (מ"ב ד״ה מנין), גיטין (מ״ה ע"ב ד"ה כל), ורא"ש פ' השולח והר"ן בחדושיו וכתב שכ״כ בשם הרמב"ם, וכן ריטב"א בחדושיו, וכ״כ בשם הרא"ה והרמב״ן, וכ״כ הרא"ש בה״ק (ה' ציצית), ובנ״י שם ובהג"מיי (פ״ג דציצית) בשם ר"י ורבינו יהודה שהורה לאשתו ובשם ספר התרומה [וכן באגודה (פ' התכלת ופ׳ השולח) ובא"ח (ס' קכא)].
ס"ק ג
ויש. כ"כ ר"ת, משום דכל שאינו בקשירה אינו בעשי׳. ומרדכי בשם מהר"ם, לפי שהפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים. ועי' באר"י כתבתי דמהר״ם לשטתו דס"ל ציצית ח"ט הוא, וכ' המרדכי שמהר״ם רק לכתחלה מחמיר, אמנם בהגמ"יי (פ״ג דציצית) כתבו משמו משום דממעט מבני ישראל ולפ״ז גם בדיעבד אסור לדידי׳, ונ״מ בין פר״ת לטעם מהר״ם בשאר מצות כגון לולב סוכה דלר״ת בכולם אסור בנשים, ולמהר״ם דוקא ציצי' משום דכתיב בני ישראל, ועי׳ באר״י כתבתי שי״ל שגם ר״ת רק בציצית אמרה עיי״ש [אולם רי"ו (נתיב כ״ז ח"א) כתב לר״ת פסולות גם לאגוד לולב], אמנם הפוסקים הביאו בשמו לאסור גם לולב. וכן נ"מ לענין קטן דאם מטעם כל שאינו בקשירה גם בקטן אסור, (עי"ל סי' ל"ט) אבל מטעם בני ישראל לא ממעט רק אשה וכ"כ בא"ר.
ס"ק ד
בני ישראל. בד״מ כתב וז״ל לכתחלה יש להחמיר כדברי מהר״ם, לפ״ז נראה שלטעמו של ר"ת הנ״ל לא חשש אפילו להחמיר דהא מבואר היפוך דעתו מסוכת גנב"ך, רק לטעמו של מהר״ם יש לחוש דממעט מבני ישראל ובפרט שכן נמצא גם בפסיקתא בני ישראל למעט נשים לפ״ז א״צ לחוש לזה רק בציצית לא ביתר מצות וכן אין להחמיר בקטן, והן זה מבואר בקדושין (דף ל״ו) בארך דכל היכא דכתיב בני ישראל, ממעט נשים וכן אמעטינין גרים בכ״מ מבני ישראל, ולז״א במנחות (דף מג) ובערכין (דף ב') הכל חייבים בציצית גרים נשים והמעיו״ט ריש ה׳ ציצית תמה ע״ז פשיטא הא כתיב תורה אחת יהי׳ לכם ולגר (ועי׳ בספרי פ׳ שלח דריש תורה אחת לכל המצות) ואשתמטתי' דבסוכה (כ"ח) והאזרח לרבות גרים (ועי' בתוס׳ שם כ׳ ושמא יש ריבוי כל היכא דמרבינין גרים וכן בסנהדרין (דף פ״ה ע"ב) א"ל גר, ועי' בתוס' שם (דפ״ו) מנחות (ס"א) ובתורת כהנים (פ׳ זבין) מנין שהגרים מטמאין בזיבה (פ׳ ערכין) מנין לרבות הגרים (רי״פ ויקר׳) אדם לרבות הגרים וכן ביבמות (ע״ד) מנחות (ס״א) תו"כ (רי"פ כהן משוח, שם פ' צו פ' י' אות ב׳ שם פי"א אות ג׳ פ' אחרי פ״ו אות א׳ פ׳ אמור ריש פי"א בחוקתי פ' ג' אות ג') בכולהו מרבינין גרים. וצ"ל משום דכתיב בני ישראל וה״ה גבי ציצית, וצ״ל דהריבוי הוא מואמרת אליהם כמו שמרבה בתו״כ פ׳ זבין ועירכי׳ מואמרת אליהם לרבות הגרים, [ועי׳ בחבורי התורה והמצוה ויקרא (סי׳ ח׳ וסי׳ קצא) מ״ש בזה בארך ועי׳ עוד שם מצורע (ריש פ׳ זבין)]. ועי׳ במג״א הק׳ למה לא נמעט נשים מבני ישראל והניח בצ"ע, ובא״ר תי' דלהם לרבות נשים, וז״א דהא צריך להם משלהם כמ"ש בסוכה (דף ט׳) והתינח לרב שם ולדעת המפרשי׳ דרב גם עשי׳ לשמה לא בעי אבל לדידן דקיי״ל כשמואל אאל״כ, ויש מי שתי׳ דיליף מועשו להם אחרים ואיתר להם לדרשה משלהם אבל ק' על מ"ש רב מרדכי א"ר מנחות (שם ע״ב), דציצית בא"י כשרה מועשו להם אחרים, מנ"ל לרבות א״י דלמא לרבות נשים וא״י ממעט מבני ישראל, עק"ל לרב יהודה דרמי תכלת לפרוזמא דאנשי ביתי׳ דסבר דציצי' הוה מ"ע שהז״ג, דעדיין למעט נשים מכלל חיובא דציצית מבני ישראל ואולי י״ל דמרבה נשים לעשיית ציצית מסמוכות דכל שישנו בכלאים ישנו בעשיית ציצית דנהי דאין יכול לחייבם מסמוכות דהקישא עדיף כמ״ש התוס׳ ביבמות (דף ד') עכ״פ לעניין עשיית ציצית דאין לנו היקש נשארו הסמוכין. אולם קשה ע״מ שהק׳ התוס' שם דלחייב נשים בציצי׳ מסמוכין דהא יכול למעט מבנ"י ועדיין לא ידעו מתי׳ הנזכ׳ ומחורתא כמ״ש דמרבינן מואמרת אליהם כמו גרים.
ס"ק ה
וטוב. כ״כ בד״מ והרש"ל כתב דיש להחמיר לעצמו ולא לאחרים (דלא כפרישה בשם רש״ל) וכן בס׳ החינוך (סי׳ שפ״ו) כ׳ ושמעתי מגדולים שהעשי׳ אין כשרה בנשים ובסק״ב כתבתי בשם הריטב״א בשם הרא"ה שמכשיר נשים, וצ״ל שמביא רק לכתחלה.
ס"ק ו
אבל. כ״ה (בס״ק ה) וכן המנהג.
ס"ק ז
אבל. כ"כ הגמ״יי על דברי ר״ת וכ״כ הרמ"ך לפרש אגדה דרבב״ח (אבל מדברי תוס׳ ורא"ש שהביאו אגדה זו לסתור דעת ר"ת משמע דס"ל דגם טוי׳ אסורה לדעתו, שדוחק להם לפרש למשדי על הטוי׳) וגם הט״ז כתב דטוי׳ מותר (דלא כס׳ קרבן נתנאל) ולפי דעתי נראה כיון שטוי׳ בציצית, מדמי הגמ׳ לעיבוד בתפילין, ממילא כמו שבעיבוד בעור תפילין אפילו הא״י כשר להרא"ש, וכל שכן אשה דגם להרמב"ם כשר, כל שכן שטוי׳ ציצית כשר באשה.
סעיף ב
ס"ק ח
בלא כוונה. באר״י כתבתי פירושו, דהיינו שהטיל סתם משום דבעשי׳ סתמא לשמן עומדין, ובזה י״ל דגם יתר הפוסקים לא יפלגו על הרמב"ם בזה וכ״פ הלבוש ולא כב״ח שדחה דברי רמב״ם מהלכה [וכן הביא להלכה בס׳ א״ח ה׳ ציצית (סי׳ ט׳)]. וכ"ה באר"י.
ס"ק ט
שהוא. במג"א כתב כגון בשבת, או שנפסק א׳ מן הראשים דאל"כ הא יכול לתקן אותן הציצית בעצמן ודבריו תמוהים דא״כ למה אומר דאין ציצית אחרים מצוין, אפי' אם יש ציצית אחרים מה יעשה בשבת, ובנפסק מן הראשים ג״כ הא א״א בענין אחר ולמ״ש ניחא וכ"כ ברכ"י.
סעיף ג
ס"ק י
השואל. מנחות (מ"ד) חולין (דף ק"י ודף קל״ו).
ס"ק יא
אבל. תוס׳ מנחות (שם) חולין (ק״י).
ס"ק יב
ויברך. כמ״שנ מתוס' שם ואף שחיובו הוא רק מפני מראית העין, כבר כתב הרשב״א בתשובה (סי' תקכ"ה) לברך על שחיטת בן ט' כשהפריס ע״ג קרקע, אף דלא בעי שחיטה רק מפני מראית העין ועי׳ לקמן (סי׳ תרע״א).
ס"ק יג
ושוכר. ע"ת וכ״מ בתוס׳ שם.
ס"ק יד
י"א. תוס׳ ורא״ש וסמ״ג וסמ״ק [ואגור ואגודה (פ׳ הבשר)] ועי׳ ביש״ש פרק כל הבשר (סי׳ נ״ג).
ס"ק טו
וטוב. דהא גם לענין נשים דעת הר״י שלא לברך אמ"ע שהז"ג. כ"ש כאן שכתבו התוס׳ שי״ל שאפי׳ לר״ת שנשים מברכות, אטלית שאולה לא יברך כ"כ הנ״י. [וכן בא"ח בשם הרי״ף דלא יברך].
ס"ק טז
שאלה. כ״כ הרא"ש בה״ק ובפרק כל הבשר. ולמדה ממ״ש (במו״ק כ"ו ע״ב) דמי ששאל מחברו חלוק והודיעו שהולך לבקר את החולה ומת לו מת יכול לקורעה, ר״ל ואע"פ שנוכל לומר דלא אסיק אדעתו שימות ולא השאיל לו רק ללבישה, אפ״ה אמרינן כיון שידע שהולך הוא לבקר את החולה בודאי השאיל אדעתא דהכי שיוכל לקורעו, וכן כאן כיון שיודע שרוצה לצאת הקנה לו בודאי באופן המועיל ובזה סרה תלונת הט״ז [סק"ד] [ועי׳ בשו"ת כנ"י (סוף חא"ח)] ((סק"ד)) וכתב הרא״ש שכ"כ בעל העיטור.
ס"ק יז
בודאי. כ״כ הרא״ש (שם ושם) ובבב״ת (קל״ז ע״ב) ובפ"ק דקדושין ועי׳ באבה״ע (ס׳ כ"ח) ועי׳ בט"ז לקמן (סי׳ שס"ט סק"ב).
ס"ק יח
אבל. עי׳ מ״ש באר״י (ס״ק ג') ועי׳ לקמן (ס׳ תרנ״ח) דלולב ביום ראשון לא מהני שאול, והב"ש באה״ע (סי׳ כ"ח) פי׳ דשם מיירי בלא ידע שרוצה לצאת. אבל דעת הט"ז והמג"א (שם וכאן) לא משמע כן, ובחדושי (שם) ישבתי זה בכמה אופנים.
ס"ק יט
אבל. הגם מהרש״ל ביש"ש פרק כל הבשר (סי׳ נ"ג) האריך לחלוק על פסק הש"ע והלבוש והסכימו לדעתו הע״ת והט"ז, וכ"כ בהלק״ט (ח"א סי' כ') ובשו״ת שבות יעקב (ח״ב סי׳ צ"ג). הן בשו״ת שער אפרים (סי׳ י״ט) סתר את דברי הרש״ל, וכן הסכים הא"ר והמג"א ובשיורי כנה״ג (ס׳ ח׳ סק״ה), [וכן בז״ל בשם תורת חסד (פ׳ נג) שמנהג לברך וכ"כ בס׳ בני חייא ובשו״ת בית יעקב (סי' קי"ד], ועיין בתשובת מהר״י מינץ (סי׳ יוד).
ס"ק כ
ואפי׳. כ"כ ברא״ש ריש ה׳ ציצית ובפסקי תוס׳ מנחות (סי׳ ק"ן) מג"א (סק״ו) וא״ר, ולא כיש"ש חולין (פ"ח סי' נ"ג).
סעיף ד
ס"ק כא
מותר. כ"כ הרא״ש והסמ״ק והמרדכי, [והרי"ו והאגור והכלבו והא״ח], ועיין לקמן (סי׳ תרמ״ט) דאתרוג ביום א׳ אסור ליקח בלא דעתו וכן לענין קדושין באה״ע (סי' כ״ח) ולמ"ש בתומת ישרים (ס׳ מ"ו) ניחא ועי׳ באר"י (סק"ד) מ"ש בזה ועי׳ בשו״ת ב"י (סי׳ קי"ו) וי"ל עוד בכמה אופנים וכ"ד המג״א וא״ר ולא כע״ת וט״ז החולקים בזה.
ס"ק כב
דניחא לי'. פסחי׳ (ד׳) נדרי׳ (ל"ו) בכורות (נ"ח) ובכ"מ ועי׳ באר״י (סק״ד).
ס"ק כג
ובלבד. דבפסידא שבא אחר המעש׳ לא ניחא לי׳ כ"כ בתומת ישרים (שם) ובשו״ת שער אפרים (סי׳ ב') שאם לא קפל אותה לא מקרי גזלן בכך עיי״ש, וכתב א״ר דצריך לקפלה כבראשונה ומג"א כתב שא״צ. [וברבינו ירוחם מבואר דהוה גזלן בפרט שהאגור בשם מהר"ם וכן בא״ח ובאגודה חולין (ס' ק״ך) החמירו שלא ליקח טלית מקופלת ועי׳ בס׳ עקרי דינים (ס״ב אות ג׳) האריך בזה].
ס"ק כד
ובשבת. כ"כ בכנה״ג (ס׳ ש״ב).
ס"ק כה
אבל. כ"כ הב"ח בישוב ק׳ הנ״י (פ' הספינה) עמ״ש בב"מ (דף כ"ט) המוציא תפילין שם דמיהם ומניחם ולמה ישים דמיהם הא ניחא לממ״ב וע"כ דבקבע לא וכן בש״ך (ס׳ ע״ג סק״ח) וכתב היש״ש דאסור ליקח אותו לבהכ"נ או אפכא. [ובז"ל בשם חקרי לב (חא״ח ס״ג) שאין לכבד בטלית שלו לרבו או לגדול ממנו רק הוא ילבשנו ושם ח״ג בשם הרב יוסף אומץ (ס׳ סה אות ז') דיכול לכבד].
ס"ק כו
אפי'. מג"א ועי׳ בחו״י בהשמטות (דף רס״ג) לא נחית לזה, ועי׳ (ס׳ רצ״ב סע״כ בהגה) ועיי״ש עוד (בס׳ ע״ב סע״א, וסי׳ קס״ג סע״ו) ביור"ד (ס׳ קע״ב סע״א) דברים השייכים לדינים אילו.
סעיף ה
ס"ק כז
טלית. חולין (דף קלו).
ס"ק כח
דכתיב. עי׳ באר״י (סק"ה) הארכתי בזה שדברי הש"ע תמוהי׳.
ס"ק כט
וטלית. כ"ה באר"י (שם) ולא כבאה״ט בשם דמשק אליעזר.