אור ברסלב

המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן יג

סימן יב

סעיף א

ס"ק א

ארבע. משנה בהקומץ (דף ל״ו ע"ב) וכר"ע.

ס"ק ב

שארבעתם. הרמב"ן בהשגתו לספר המצות, הקשה מכאן על מימרא דר׳ שמלאי במכות (דף כ"ג ע"ב) שש מאות וי״ג מצות נאמרו למשה בסיני הא לר"ע דסובר ארבעתן מצוה אחת נחסרו ג' מצות ולר"י אתוספו ג׳ מצות, וי״ל דבסוטה (דף ג') פליגי ר"י ור"ע, בוקנא את אשתו ולעולם בהם תעבודו, לה יטמא ר׳ ישמעאל אומר רשות ור״ע אומר חובה וא״כ לר״ע דבציר לי׳ הכא ג' מצות אתוסף לי׳ שם ג' מצות ולר"י בציר לי׳ התם ג' מצות ולעומת זה חושב ציצית לארבע מצות, אמנם עדיין קשה לרב יהודה אמר שמואל דפוסק הכא כר׳ ישמעאל, וכן סתם ברייתא מנחות (דף מ"ג) שבת (דף ק"ל) אין לך אדם מישראל שאין שמונה מצות מקיפים אותו בכל יום וחשיב ד' ציצית הרי ס"ל ג"כ דארבעתם ארבע מצות ובפלוגתא דסוטה בודאי ס"ל כמו דקיי"ל להלכה דשלש אלה מצות ולא רשות, אמנם י"ל בזה דאע״ג דהם ארבע מצות לר״י מ״מ במנין המצות לא נחשבו אלא אחד, דהא תכלת ולבן אין מעכבים זא״ז לדידן ואעפ״כ הם מצוה אחת במנין התרי״ג, כמ״ש הרמב"ם (פ"א), ואע"ג דתפילין חושב לשני מצות, י״ל משום דכ״א יש לו תמונה אחרת שזה בבית א' וזה בד' בתים ומ״ש בשו״ת שב״י (ח"ג ס״ד) דציצית מצוה אחת אלא שגזירת הכתוב שלא יעכבו זה א״ז, אין מוכרח דהא הרמב״ם (שורש י"א) בשם מכילתא ובמנין המצות (ס"יג) בשם ספרי הביאוהו הרמב"ם בה׳ ציצית וחינוך וסמ״ג אמרו חכמים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת וי"ל דכן גם לר״י יסבור מדרש זה דלענין מנין המצות אינו אלא מצוה אחת ועי׳ בריב"ש (ס' קל״ז)

ס"ק ג

שכ"ז. בגמ׳ שם דר״ה איכא ביניהו.

ס"ק ד

והיוצא. (שם) ובשבת (דף קמ"ו) וכ"ה שטת כל הפוסקים זולת לרש"י בשבת (דף קל״ט) דוקא בציצית תכלת דחשיבו ולא הלבן.

ס"ק ה

ולא. כ"כ הרמב"ם (פי"ט משבת) דאין בטלים מפני שדעתו להשלים עליהם והוכיח הט"ז דאם אין דעתו להשלים בטלים [ובא״ר כתב (סי׳ ש"א) משמע דאפי׳ נפסקו כולם אסור עיי"ש אמנם כבר הזכרתי לעיל (סי׳ יוד סק"ה) דדעת השאלתות דבנפסקו כולם ולא נשאר ענף אחד שלם בטלי לגבי בגד וכן מבואר מדברי בה״ג ה׳ ציצית ורש״י בס׳ הפרדס עיי״ש אומת כי לפרש״י מנחות (לז) דר״ה א״ב דגם ר"י ס"ל הא דרב הונא מוכרח דבנשאר חוט שלם אינו בטל דדעתו להשלים דאל״כ הא לר"י דארבעתן ד׳ מצות לא משכחת לדר"ה אך מ"מ בלא נשאר כדי עניבה דבודאי אין דעתו להשלים העיקר כהט״ז] ועי׳ לקמן (ס׳ ט"ו) אם מועיל קשירה, והנה באר״י (סק״ח) חקרתי אם הציצית כשרים מדאורייתא ופסולים מדרבנן אם חייב חטאת, וראיתי בברכ״י הביא בשם ר׳ ישעיה הראשון בפסקיו כ״י (פ' תולין) שכתב ואי תקשה מ"ש טלית שאינה מצויצת כהלכתא מתפילין דלמ״ד שבת לאו ז״ת אמר בפרק במה אשה (דף סא) דהיוצא בתפילין פטור. תפילין דרך לבישתן בחול אבל טלית שאינה מצויצת כהלכתה לאו דרך לבישתה בחול עכ״ד, ממילא בציצית שהם פסולים מדרבנן לאו דרך לבישת טלית זה בחול ואסור לצאת בו, ועי׳ מ"ש לעיל (סי׳ י׳ סק״ה).

סעיף ב

ס"ק ו

אם. בתשובת הרשב"א (ח״א סי׳ תתע"ח) כתב היוצא בטלית מצויצת בזה״ז דליכא תכלת הוה אינה מצויצת כהלכתה ואסור לצאת בו דלענין ברכה ספק ברכות להקל ולא לענין לצאת וזה סותר למ"ש הרשב"א בתשובות הקטנות (סי׳ שמ"ה) והמיוחסות (סי׳ ר״ט) ובחלק ד׳ (סי׳ רנ״ט) להיתר דאם אסור לצאת אסור לברך, וכן הרדב"ז (סי׳ תשט״ו) השיג עליו וכתב למאי ניחוש הא פסקינין דאין התכלת מעכב את הלבן, ואם מפני הכריכות הא אין מדקדקים בלבן ואי משום שמא יפסק הא יכול לבודקו, וכתב דתשובה זו אינה מהרשב"א ועי׳ (ס"ק ח׳).

ס"ק ז

אפי'. רמב״ם (פי״ט דשבת ופ"ג דציצית) והרי״ף אוסר לצאת בלילה הביאו ריקנטי (סי' צ') וכ"כ ברכ״י בשם ר״י הראשון בפסקיו כ"י, והוא נדפס בס' סם חיים, אבל הרמב"ם בתשובת פאר הדור השיג על הרי״ף, והשתא לא מבעיא לדעת הרא״ש שיבואר (בסי׳ י״ח) דכסות יום חייב אפי׳ בלילה ממילא בל"ז אין חילוק בין יום ולילה ואפי׳ לדעת הרמב״ם דכסות יום פטור בלילה מכל מקום למה שכתב, (בס״ק ה׳) דכל שדרך לצאת בו בחול הוה תכשיט ולא הוה משוי, ממילא הא בחול אין איסור לצאת בטלית עם ציצית בלילה, וממילא לא הוה משוי. [וכ״כ בשו״ת הררב״ז סי׳ רמ"ד וח"ג סי׳ תריח וכ״מ מלשון תשובת מהר"ם ב״ב (סי׳ רפז)].

ס"ק ח

בין ט״ק. מהר״ם אסר לצאת בט״ק ומלשון התשבץ מבואר טעמו דחייש שמא אין בו כשיעור ועי׳ בטור (סי׳ ש״א) אבל הרשב״א במיוחסות באר טעמו משום שמא יפסקו א׳ מן החוטין, וכן כתב בטעמו הכלבו ואורחת חיים (הלכות שבת) והמרדכי (סוף חבית) וכן כתב בתשובת מהר"ם מינץ (סי׳ ע״ח) [ושם (סימן קי) וכן כתב בשאלות ותשובת מהרי״ל (סימן קלח)] ועיין כנה״ג שכתב תשובה זו אינה מהרשב"א דקשיש ממהר"ם ועי׳ יד אהרן ועי׳ (בסק״ו) וכן בשיורי האריך דמותר לצאת בט"ק כהסכמות כל הפוסקי׳ ועי׳ בתשובת הרא״ש (כלל ב') ובתשובת הרמב"ם (סי׳ ר"ט) ומ״ש לעיל (סי' ח׳ ס"ק י׳) ולקמן (סי׳ ט"ז).

ס"ק ט

שהתכלת. כריב"נ (בר"פ התכלת) נגד רבי כי ריב"נ היה רבו של רבי והלכה כרבי מחברו ולא מרבו, כ"כ התוספת והרא"ש, וצע"ק דהרא״ש (פרק אילו מגלחין) פסק כרבי נגד רשב"ג שהיה רבו, אכן ר׳ ישעיה בס׳ סם חיים, כתב הטעם משום דהברייתא תני לה בלשון חכמים אין הלכה כרבי מחבריו, ורז״ה (פ"ב דשבת) פסק כרבי דהתכלת מעכב את הלבן וראייתו מבה״ג שלא הביא משנה זו דאין התכלת מעכב את הלבן ואין זה מוכרח דהא מביא הא דתניא (בדף מג ע״ב) ר״מ אומר קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת, ועכ"פ נ"ל דגם הרז"ה מודה דרבנן חייבוהו בציצית של לבן גם בזה"ז ועי׳ באר״י (ס"ק א׳) אם מותר לצאת לדידיה בטלית של ציצית לר"ה בשבת, ומ״מ לולא דאחיכו עלי בבי מדרשא, הייתי אומר כי הרז״ה סובר כפי׳ הנשיא ר׳ יצחק בר ברוך המובא בשו״ת תמים דעים שמפרש מ״ש רבי התכלת מעכב את הלבן היינו שצריך לתת צמר דוקא במקום תכלת כשטת העיטור (הנ"ל ס"ט) אליבא דריב"נ, וריב"ב מפרש כן אליבא דרבי ופוסק הלכה כרבי וכשטת הרז״ה, וכן הרז״ה דפסק כרבי יסכים בפירושו עם הריב"ב, וממילא טלית צמר וציצית צמר גם להרז״ה הוא דאורייתא, ושפיר אין סתירה לראי׳ שהביא מהבה"ג ממה שהביא הבה"ג הא דקשה עונשו של לבן דזה משכח׳ גם אליבא דרבי בציצי׳ לבן של צמר ולשטה זו סרה קושית התו׳ (בדף מ׳ ד״ה לא יהיה אלא לבן).

ס"ק י

דאף. עי׳ לעיל (ס״ק ב').

ס"ק יא

מ"מ. ריש פרק התכלת.

ס"ק יב

ואפי׳. עי׳ תשובת מהר"ם מינץ (סי׳ ע״ח) שרצה השואל לאסור, ועי׳ בשו״ת שב יעקב (ע״ה) האריך בזה, ובאר״י (סק"א) הארכתי בזה והעליתי להיתר.

ס"ק יג

אבל. עי׳ לקמן (סי׳ י״ז) מ״ש בזה, ואף להמג"א שכתב דר"ה שלנו כרמלית הם, מ"מ הא כתב (בסי' י"א) שאין לעשו' ספק דרבנן לכתחלה ובשגם שבתו״ש (ס׳ ש"ג סקל״ז) השיג עליו דלא כתב הב"י זה רק בשם י״א וס"ל דיש ר״ה בזה"ז.

ס"ק יד

רק. עי׳ לעיל (ס״ח ס״ק ט״ז י"ז) מ"ש בזה.

ס"ק טו

מיהו. ט״ז (סי' ש"א) והרמב"ם בתשובת פאר הדור מתיר בכל ענין [וכ״כ בשו״ת הגאונים ד׳ מנטובא ס׳ שצ״ח וכ״כ הברכ״י (סי׳ שא) בשם הר״י בן מיגש בתשובותיו כ״י (ס׳ קפג) בלבד שיהי׳ קשור וקפול בצוארו] ועי׳ לקמן (סי' ש״ח) ומ״ש לעיל (סי' ח' שם).

ס"ק טז

ומוקמינן. עי׳ מ״ש בארץ יהודה (סי' ח׳ ס"ק ז') בארך.

סעיף ג

ס"ק יז

אם. סוף פרק הקומץ איכא דאמרי כרמלית הוה אמר ליה מאי דעתך למשדיא.

ס"ק יח

שדוחה. בברכות (דף י״ט ע״ב) מפרש דהא דאמר מר גדול כ"ה שדוחה ל״ת שבתורה היינו לאו דלא תסור, ולכאורה י״ל שזה דוקא בה"א, שלא ידע עדיין לחלק בין קום ועשה לשב וא״ת, אבל למאי דמסיק דשוא״ת נדחה גם באיסור דאו׳ יל״פ דמה שדוחה ל״ת שבתורה היינו של תורה ממש בשוא״ת וממילא אין לנו ראיה שידחה איסור דרבנן גם בקום ועשה, דדלמא העמידו דבריהם כד"ת לענין זה, ולכאורה משמע כן ממ״ש רש"י במגילה (דף ג ע"ב) על הא דבעי רבא מקרא מגילה ומ״מ איזה מהם עדיף, בתר דבעיא הדר פשטה גדול כ"ה שדוחה ל״ת שבתורה, ופרש״י דכתיב והתעלמת, ודבריו תמוהים הא מקרא מגילה מדרבנן ובל״ז נדחה גם בקום ועשה, הן ע"ז י״ל דפי׳ כן לרבא לשטתו דס״ל בשבת (דף כ"ג) דגם ספק דדבריהם בעי ברכה, ומה שאין מברכין על הדמאי משום דרוב ע״ה מעשרין הן, ובארתי במק״א משום דס״ל דדברי רבנן דינם כשל תורה ממש לכל מילי ולזה לדידי' אין לחלק בין דרבנן לדאורייתא, וע"ז צריך הלימוד של והתעלמת, ועוד י״ל דרש״י ס"ל דמקרא מגילה שהוא מדברי קבלה כד"ת דמי, כדעת הרז״ה (פ״ק דמגילה) שס״ל דמקרא מגילה מדברי קבלה כד"ת דמי, אך גם רש"י בשבת (דף פ״א) תלה מה שכ"ה דוחה דרבנן משום דכתי׳ והתעלמת, וצ"ל דס"ל שדיני דרבנן בקום ועשה הוה כדאו׳ בשב וא״ת, וממילא אחר שלמדנו דשב וא"ת נדחה גם בדאו׳ ויתרו חכמים שכ"ה ידחה איסור של דבריהם גם בקום ועשה, ואע״ג דהגמ׳ דחי הלימוד של והתעלמת משום דאיסורא מממונא ל״י י״ל שזה דוקא בה״א אבל למאי דמסיק דשוא"ת שאני, ממילא גם השבת אבדה שוא״ת הוא, וילפינין איסור מממון [דהא ברש״י פרק השולח יפרש אסורא דא״א משמע דשאר איסור ילפינין וכ"כ תוס׳ ב"מ (דף ב׳ ע״ב ד"ה איסורא] כמו שעמד הפ״י בזה ואע״ג שהרמב"ם (סוף ה׳ כלאים) כתב ולמה נדחה בהשבת אבידה מפני שהוא לאו של ממון י״ל הרמב״ם לשטתו אזיל שכתב הרואה כלאים של תורה על חברו קופץ וקורעו מעליו, דס״ל דמה שאין מפריש חברו מן האיסור הוה קום ועשה וממילא לדידי' ה״ה בהשבת אבידה כשאחר רוצה לטלה הוה קום ועשה כמ"ש התו׳ בשבועות (ל׳ ע"ב) אבל רש"י יסבור כדעת הרא״ש דזה הוה שוא"ת כמ״ש באר״י (סק"ב), וממילא ילפינין שאר איסורים מהשבת אבידה.

ס"ק יט

אבל. מנחות (שם) ללישנא קמא.

ס"ק כ

וכן. כ"ה באר״י (סק"ב).

ס"ק כא

ונראה. דהא הבאתי באר"י (שם) דעת הרא"ש דבה"ג א"צ להגיד לו וא״כ כשיש עוד ספק שמא הציצית כשרים, יש להקל.

ס"ק כב

אבל. כ"כ המג"א ועי' לקמן (סי' שי"ג סע״יח וסי׳ שמ"ה סע"ז וס' שמ"ו סע"ג בהגה) והגם שצדדתי במק"א להחמיר, מ"מ בזה יש לצרף דעת רש״י דס"ל דלא הוה משוי רק בתכלת דחשיבי אבל ציצית לבן בטלי לגבי בגד כמ"ש לקמן (סי׳ ש"א) ויש להקל.

ס"ק כג

וכן. ב"י ומג"א.

ס"ק כד

וה״ה. ב"י בשם תשובה אשכנזית, והוא בתשובת מהר"ם (סי׳ רפ"ו). [וכן כתב באגודה (סוף הקומץ) ובשו"ת זקן אהרן (סי׳ קלד) פסק שצריך לפשטו דאינו גנאי עיי״ש והכל לפי הענין אם אין בפשיטה זאת גנאי באותו מקום צריך לפשטו]

ס"ק כה

רק. זה דעת הר"י הביאו המרדכי, וחולק על מהר״ש טרוייש שס״ל דאסור ללבוש בגד בלא ציצי׳ ועי׳ באר״י (ס"ח סק"ב, ס׳ זה סק״ג) מ״ש בזה.

ס"ק כו

או. מג"א.

ס"ק כז

ואף. כי הט"ז סובר לשטת הר"י דבשבת מותר לגמרי והמג"א פי' דאסור מדרבנן.

ס"ק כח

ואפי׳. כנה"ג ויד אהרן חולקים בזה, וע"ת כתב דמדברי הרמ״א משמע דאין חילוק, וכ"כ בא״ר.

ס"ק כט

וגם. מג״א.

ס"ק ל

ודוקא. הב"י הקשה אתשובה אשכנזית דלא דמי יושב בפני הקהל, לפושט טליתו בשוק, ופי׳ המג"א דבריו דבחול קאי אבל בשבת גם הב"י מודה, וקשה דא"כ בל"ז הו״ל לאקשויי דאין ראי׳ ממעש׳ דרבינא שהיה בשבת ונראה משום דע״ז הי' יכול לומר דתשובה זו סוברת כהר״ש טרויש דאסור ללבוש בגד בלא ציצית גם בשבת, וחול ושבת שוים ושפיר הוכיח מהא דרבינא וע"ז כתב הב״י דשאני פשיטה שהוא גנאי גדול.

ס"ק לא

אבל. הוא כדעת התו׳ בשבועות (דף ל׳ ע״ב ד״ה אבל באיסורא) דיש חילוק בין גנאי קטן לגנאי גדול, ובחדושי לה׳ כלאים (ס׳ ש"ג) בררתי זה בראיו׳ והנה ביד אהרן כ׳ דהכל תלוי ברצון האיש הלובש דאם רצה לבייש א״ע רשאי ועי' בריב"ש (ס׳ ר"ך) דרב שמחל על כבודו כבודו מחול דוקא דלית בי׳ בזיון, ועי׳ בסנהדרין (דף י"ח) ובתו׳ (ד"ה מעיד) ובתומי' (ס׳ כ״ח).

ס"ק לב

אבל. (שבת קל"א) הואיל ובידו להפקירו ועי' בארץ יהודה (ס״ק ג').

תוכן העניינים

המאיר לארץ על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה