אור ברסלב

המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן יא

סימן י

סעיף א

ס"ק א

צריך. כשמואל מנחות (דף מ״ב) דבסוכה (דף ט') מקשה מיניה לגרסת הגאונים שם, כמ״ש הרשב"א בחדושיו שם ובעה״מ והרמב"ן וכן מוכרח לדעת הרמב"ם דפי' מן הקוצים משום מין כנף או משום ביזוי מצוה, וביותר לפי׳ ר״ת ור"ח סנהדרין (דף מ״ז ע״ב) דרבא דס״ל שם הזמנה לאו מלתא הוא כשמואל וכרשב"ג כמ״ש התוס' (שם) ובגיטין (נ״ד) ומנחות (מ״ב ע״ב) וכן יעלה גם דעת הרמב"ם שפוסק בעיבוד כרשב"ג ובטוי׳ כשמואל, ועי׳ מ"ש בחדושי (ס׳ ל״ב) ובאר"י (ס׳ זה סק״א) וכן מבואר ממ״ש במנחות (שם) דבעינין צביעה לשמה.

ס"ק ב

ויש. מרדכי ואגודה (ס׳ כב) בשם מהר״ם, וד״מ בשם האגור דבעלי הנפש שבאשכנז נוהגי׳ כדברי מהר״ם, ופרישה הביא לזה סמך בשם מהר"ל מפראג.

ס"ק ג

שיאמר. כן כ׳ המרדכי (בה׳ ציצית ובפ״ב דגיטין) ועי׳ לקמן (ס׳ ל״ב) וביור״ד (סי׳ רע״א ורע"ד) דמשמע דאף לדעת הרא״ש והא״ח דבקדושת השם די במחשבה לבד הוא משום דכבר אמר בפי׳ על הכתיבה אבל על הכתיבה צ״ל בפי׳ לשמו והוא עפ״י דברי הר' ברוך שמדמהו לפיגול דכ׳ לא יחשב ובעינין דיבור כמ״ש התו׳ פסחי׳ (דף ס"ג ד״ה ר״מ) ורש״י קדושין (דף מ"א ע"ב) זבחי' (דף מ"א) מנחות (דף ב׳) ועי׳ לקמן (סי׳ ל״ב) מ״ש לשטת הרמב"ם (פ״יח מה׳ פסולי המוקדשין והחינוך (פ׳ צו) דס״ל דפיגול במחשבה לבד מפסיל וגם מה דמספקא לי׳ להר׳ ברוך דלמא דומה לתרומה דסגי במחשבה, עי׳ רש״י בכורות (נ"ט ד"ה במחשבה) פי׳ שאומר שאני עומד להפריש, אמנם רש״י עצמו בביצה (דף י״ג) גיטין (דף ל׳) מנחות (דף נ"ד) פי׳ נותן עינו בצד זה וכ"כ התוס׳ במקומות הנ"ל ובחולין (דף ז׳), מ״מ אין ראיה משם דכתיב ונחשב לכם תרומתכם, ומ״ש משליחות יד דכתיב על כל דבר פשע עי׳ תוס' ב"מ (דף מ״ג ע"ב) ורש״י שם לא כתבו כן.

ס"ק ד

בתחלת. דאז כל העושה ע"ד הראשונה עושה זבחים (דף ב' ע״ב) שבת (דף צ״ח) אבל בסוף הטיוי שנאמר הוכיח סופו על תחלתו מבואר בח״מ (סי׳ רמ"א סע״יא) והרש"ל וב"ח ודרישה ביור״ד (ס"ד) דלא אמרי׳ הוכיח סופו על תחלתו. ואף להרמב"ם (פ"ב משחיטה ופ"ד מה׳ זכיה ומתנה) ספיקא הוה, וממ״ש ביור״ד (ס׳ רכ"א סע"ט) ובאבה"ע (סי׳ ל"ו סע״יא) אין ראיה לנידון זה, ועיי"ש בב"ש (סקכ״ז).

ס"ק ה

ואם לא. כן דעת הריף והרא״ש וכל הפוסקים (זולת רש"י) והב"י כ׳ כן גם לדעת הרמב"ם, ועי׳ בלח״מ מה שתמה על הרמב״ם למה לא פסק כרב וכבר קדמוהו כל אשר היו לפני במה שיש בו די. והנה בתשובת הרמב"ם (בפאר הדור סי״ח) כתב, דלזה מזוזה לא צריכא עיבוד לשמה מפני שעצמה של מזוזה אינה צריכא, ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית שדר בה ואם אין בית אין מזוזה, אבל ס״ת ותפילין חובת הגוף התדירה הוא: וק׳ דא״כ ציצית נמי לא לבעי טוי׳ לשמה, אמת כי בהגמיי׳ הביא בשם ס׳ התרומה באופן אחר שתירץ הרמב"ם, משום דמזוזה הוא רק לשמירה, אבל הכ״מ (פי״א מה׳ תפילין) העתיק הגי׳ כמו שהוא בתשובה וע"ש בהג"ה, וראיתי בשירי קרבן, בפ' הירושלמי (פרק אמר להם הממונה) כתב שם, דהרמב"ם דסובר דמזוזה א"צ עיבוד לשמן פסק כת״ק, וז״א דא״כ גם בציצית היה לו לפסוק כן, דא״צ טוי׳ לשמה: וראיתי בברכ"י כתב בשם המגן כ"י, שכתב גבי ציצית דהרמב"ם פסק כרב ולזה לא כתב אם טואם שלא לשמן פסול, כמ"ש בה׳ תפילין לענין עיבוד, ורק גבי נימין וקוצין כתב פסול, ובסיסין כתב לכתחלה ולזה סדר סיסין בתחלה ובגמ׳ נשנית באחרונה, אך תחלה כתב, שזירה רשות טויה למצוה ואינך לפסול, ואף דהגמ' תלה טוי׳ בעיבוד מעין פלוגתתן קאמר עכ"ד: ואין מקום לכל דבריו, דמ״ש מדוע סדר סיסין בתחלה, עלה ע״ד שהרמב״ם מפרש נימין וקוצין כפרש״י, משום עשי׳ לשמה, וז"א דהרמב״ם מפרש משום ביזוי מצוה, וא״כ אין לסיסין שייכות כלל עם נימין וקוצין, דלא מיירי מענין עשיה לשמה כלל, וע״ז א״א לכתוב שם לשון צריך, וכאן שהוא משום איכות העשי׳ כתב צריכין וממילא אם לא עשה כן פסולים, ומ"ש דמה שתולהו בעיבוד רק מעין קאמר דבריו דברי תימא, דא"כ שמואל דלא כמאן, ודבריו היפוך מכל הפוסקים שכולם הניחו ליסוד מוסד שבטוי׳ הלכה כשמואל ומחפשים לישב שטת הרי״ף שפוסק בעיבוד כת״ק לומר שעבוד גרע מטוי׳ והוא לבו הלך בהיפוך ושוב ראיתי גם בא"ר (סי׳ י"ד) כתב שרק לכתחלה מצריך רמב״ם טוי׳ לשמה ואין נראה. [וראיתי בכת״י לר׳ ישעי׳ הזקן כתב בשם רש"י הלכות ציצית ובשם רב עמרם גאון ור׳ צמח גאון ורב נטרונאי, לפסוק כשמואל וראייתם מסוכה דשביק טעמא דרב והוא כתב דאינו נ״ל פסק זה (א) דהלכה כרב באיסורי (ב) כיון שאמר בסנהדרין דאביי כרשב"ג ורבא כת"ק הלכה כרבא. ומ״ש בפ׳ הנזקין ההוא דאתי לקמי׳ דר׳ אבוה, כאביי ולית הלכתא כוותי׳ ובסוכה כן מק׳ מרב כמו משמואל דגם רב עשי׳ בעי, וכן רב משה גאון השיב בתשובה שקלף של תפילין ורצועותיהן א״צ עיבוד לשמן שאין הלכה כרשב״ג עכ״ד. והוא נגד דברי רוב הפוסקים].

ס"ק ו

ובציצית. כ״כ בתה"ד (ס׳ מ"ד) ועי׳ בתשובת הר"ש בן הרשב״ץ (סי׳ תקנ"א).

ס"ק ז

צריך. ברכ״י בשם תשובת ר׳ משה פרובינצל כ״י מרבנן קשישי שבעיר מנטובה (ס״ב) שדעתו כן להלכה.

סעיף ב

ס"ק ח

ואם וכולי כשר. כ"כ ב"ח (שם) וב"ח וש"ך ביור"ד (סי׳ רע״א) וכ״כ מג"א (סי׳ ל"ב סע"ט) ועי׳ ב"ח (סי׳ י"ד) כתב דאפי׳ בטוי׳ פסול אפי' ישראל עומד על גביו ר"ל לחוש להרא״ה הבאתי שם, דממעט טוי' א״י מבני ישראל.

ס"ק ט

וצריכים. כ"ה בספרי, דיליף תכלת ממשכן, ובהגמיי׳ הביא לשון הספרי פתיל תכלת טוו ושזור כעין פתילה שזורה, וכ"כ רש״י בס׳ הפרדס (ה׳ ציצית) והביא תרגום ירושלמי פתיל שזור תכלת, וכ"כ הב"י בהלק״ט והסמ"ג (עשין כ"ו) הרי ס״ל דמפתיל יליף. אבל הראב"ד בהשגה ורמב"ם בתשובתו ואגור בהלכות ציצית, כתבו דיליף ממשכן, ותוס׳ מנחות (ל״ט) כתבו דיליף מבגדי כהונה, עכ"פ כל הפוסקים ס"ל דצריך שזירה, וכ״כ התוס׳ נדה (דף ס״א) יבמות (דף ד') ורשב"א וריטב"א שם ובחדושיו למס׳ עירובין וכ״ד הר"ן (פ״ק דביצה) ר"יו (נתיב י״ג) ועיטור והרא״ש וכל הפוסקים, [וכ"כ האגור בשם ר׳ ישעי׳ הראשון], וכ"מ בעירובין (דף צ"ו) בשזורים. והרמב"ם כתב (בפ"א דציצית) דאם רצה לעשותם שזורים עושה, והראב"ד השיג עליו, דהא יליף בספרי תכלת ממשכן והרמב"ם השיב לחכמי לוניל דסתם ספרי ר"ש הוא, וכיון דלא נמצא בגמ׳ לא קיי"ל כוותי', וכיוצא בזה השיב הרמב"ם לחכמי לוניל בהפרת האב, הביאו הכ"מ (פי"ב דנדרי׳) ותמה התם והכא ובבדק הבית ביור"ד (ס׳ רל״ד) דמה בכך דסתם ספרי ר"ש הא אין חולק עליו עיי״ש, ואמת הדבר שדברי הרמב"ם תמוהים מאד, דלהיפוך מצאנו לו (בפ"ה מה׳ מלוה ולוה), הניח דברי הגמ׳ ופסק כהספרי, ועי׳ במגלת אסתר (דף ל"ד ע"ב) [ובתומת ישרים (סי׳ ק״ע) הוציא מדברי הרמב״ם אלה דסמכינין על הספרי אפילו נגד גמ׳ דידן, וזה אינו כמ״ש הכסף משנה (פ״יב מה׳ מ״א, ריש פ"ד מה׳ עבדים) ועי' ביש"ש (פ"ד דיבמות סי' כ"א) ועי׳ ברשב"א בחדושיו ליבמות (דף קכ"ח) תמה על הגאונים למה פסקו כספרי נגד גמ' דידן] אבל בדבר שאין חולק בהדיא בגמ׳ שלנו על הספרי למה לא נפסוק כוותי׳ [ומה שמק׳ דלבעי נמי ששה ממשכן הנה לגי' הנז׳ דמפתיל יליף אין קושיא וצ"ל דהרמב"ם אזיל לשטתו דס"ל (בפ״א ה״ז) דא״צ רק חוט א' של תכלת הרי לא ס״ל כדעת תוס׳ מנחות (דף לט) דפתיל משמע שנים וצ״ל דס"ל שמ"ש ביומא (ד' ע"ב) פתיל פתילים הרי כאן ד׳ למד מן וקצץ כמ״ש רש״י ותוס׳ שם, אבל לדידן דס״ל דצריך ב' חוטי תכלת דפתיל משמע שנים ממילא א"צ ללמוד ממשכן] עי׳ באר"י מ״ש לחדד התלמידים ודברי הרמב"ם צ״ע.

ס"ק י

ואם. וכ"ה באר״י (סק"ו) ולא כב"ח ונ״ץ ומו"ק וא"ר.

ס"ק יא

ואפילו. בע"ת כתב דאם לא עשה שזור אלא כדי עניבה יניחנו בלא ברכה וכן בטוו עכ"ד ולא ידעתי לחלק כלל בין שזר כדי עניבה או לא שזר כלל דשיעור כדי עניבה לא נאמר רק לגרדומין ולפי דעתו א"כ בכל פסולי דציצית יש להכשיר בעשה כדי עניבה בהכשר, והא לקמן (סי׳ ט"ו סעיף ד') בנקרע טליתו תוך שלשה לא יתפור לפרש״י משום שמא ישתייר מחוט התפירה ויוסיף עליו עד ז' חוטין וקשה מאי אכפת לי׳. הא החוט הז' נעשה צד א׳ בהכשר ועדי׳ מכדי עניבה בהכש׳ כמבואר לקמן (סי׳ י״ב) ועוד דאם נאמר דלענין מה שנעש׳ שלא בהכשר חשבינין תחלת עשיית הציצית כדין גרדומין, אם כן לי״מ שהביאו התוס׳ דלרבי שס״ל התכלת מעכב את הלבן כשר אפי׳ אגרדם מין אחד שלם, ממילא בלא שזר מין אחד ג"כ כשר, קשה אמאי לא הטילו אנשי ירושלים ציצית בסדינם כמ״ש בהתכלת (דף מ׳) ורבי עצמו מפרש שם מ״ט אסרוה, והלא הי׳ להם עצה שלא לשזור את התכלת רק לבן של פשתים לבד ולא היה כלאים, וע״כ דז"א.

ס"ק יב

וי"א. הנה מפשטות לשון שזור משמע ב' חוטין ביחד כמ״ש בערוך (ערך שע) וכ"כ האבודרהם ל״ב חוטין שזורין יחד שהם ס״ד כנגד ס״ד פנים וכ״כ רש״י בס׳ הפרדס כופל אותו לשנים וכ״נ מלשון הפוסקים שהביאו סברת האוסרים לשזור משום דכשיתפרקו יהיו י״ו חוטין אבל בראש ס׳ מעשה רוקח ה׳ ציצית (פ״י ה"י) וז״ל יהיה החוט כפול משמונה חוטין נראה דשמעתי מפי ר׳ עודד התימני דכן מצוה מן המובחר שיהיה בין כולם רנ״ו רמז לכנפי החיות וכשר הדבר לעשות כן הואיל ויצא מפיו, ועי׳ בחיי (סוף שלח) וכ"כ קיצור של״ה בשם קנה חכמה, ושו״ת באר עשק (ס׳ נ"א) ושו״ת שמש צדקה (ס׳ כ"ב) ועי' שאלות ותשובות כנ"י חלק א״ח (סס״ל) ומה שכתוב על זה בשאלות ותשובות קרית חנה (ס׳ כ"ז) אין דבריו מוכרחים.

ס"ק יג

ושיהיו. נ"י.

ס"ק יד

ואם. מו״ק ונ"ץ וא"ר.

סעיף ג

ס"ק טו

כשרים. ר״ן ונ"י ועיטור.

ס"ק טז

ואפילו. מג"א דאפי׳ להפוסלים (בס׳ י״ב) מודים כאן דהא הרמב"ם לא בעי כלל שזירה.

ס"ק יז

והוא. ר"ן [וכ״כ הרמב"ן בחדושיו לנדה (דף ס״א ע"ב)] אבל הנ"י והעיטור כתבו סתמא דכשר.

סעיף ד

ס"ק יח

מארבע. כ"ד הרמב"ם, דמשולשת ד' שאומר במנחות (דף מ"א ע״ב) ובכורות (דף ל״ט) קאי על כל הציצית גדיל וענף, וכ"כ בתשובת הגאונים בסוף ס' נהרות דמשק בשם שר שלום גאון, וכ״כ בש"ג סביב הרי״ף, וכ״כ בס' סם חיים לר' ישעיה הראשון (דף י״ד) בשם ר' עמרם גאון ורגמ"ה.

ס"ק יט

וי"א. כ"ד רש״י דקאי על הענף וא״כ הגדיל שליש ובין הכל שש אצבעות.

ס"ק כ

וי״א. כ״כ ר״ת מנחות (שם) ובכורות (שם) והביא ראיה מן הספרי וכ״כ בס' יראים וסמ"ג וסמ״ק וכ"כ האגודה (פ' התכלת) והמרדכי בשם ר״י ורש״י עצמו בס׳ הפרדס וכתב הרא״ש והנ״י דכן נוהגים וכ"כ הטור [וכן בא"ח (סי׳ י"ג) וכן ברעיא מהמנא פ׳ פנחס (דף רכ"ח ע״ב) ובכלבו כתב תחלה דשיעור הציצית י״ב אצבעות ואח״כ כתב שעורן אין פחות מטפח וגדלו כמו שירצה וצ״ל שנים עשר אצבעות למצוה] ועי׳ לבוש כתב משום נוי ציצית וכתב ע"ת דסבירא לי׳ ללבוש דחיוב המצוה רק ארבע גודלין והא"ר פי׳ שס״ל דשיעור שנים עשר גודלין דאו׳ ונתן טעם שהתורה הצריכה כ״כ משום נוי ציצית.

ס"ק כא

ולמעלה. מנחות (דף מ"ב).

ס"ק כב

אדם בינוני. מנחות (שם) בכורות (שם) בטפח של כל אדם.

ס"ק כג

ומודדין. תוס' מנחות (שם ד״ה ארבעה) נסתפקו בזה, והמרדכי כ' שמודדין במקום הרחב, ועי׳ זבחים (ס״ג) בזכרותו פי' תוס׳ שהאצבע נמדד בקשר ראשון, וי״מ בראשו, והנ"ץ בשם רש״ל כתב יכלול ג"כ שלא ימדוד מראשו שהוא קצר ורמב"ם (פ"ט מה׳ ס"ת) כתב רוחב גודל כשני שעורים בארך בריוח ש״ך (ר״ס רע״ב) ומג"א ועי׳ א״ר (ס׳ כ"ז) וכ"כ ר׳ ישר (בס׳ גבורות ד') בשם חכמי אומות אך מ"ש ר"מ אגודל אצבע הבינוני צל"פ של אדם בינוני ובחיי (פ׳ צו) כתב אגודל אצבע הקטנה ודבריו תמוהים.

ס"ק כד

והרי״ף. מרדכי משמו.

ס"ק כה

אבל. דא״כ אמאי לא חשיב לה במשנה (פ״ק דפאה) גבי אילו דברים שאין להם שיעור וע"כ צ״ל כמ״ש בירושלמי (שם) דלא חשיב אלא דברים שיש בתוספתן מצוה אבל אפר סוטה ורוק יבמה אין בתוספתן מצוה ומהאי טעמא נמי לא תני ציצית ולולב שאין להם שיעור למעלה.

ס"ק כו

יכול. ב״י בשם המרדכי וכתב ב"י ופשוט הוא ונראה דבא לאפוקי ממ״ש הב"י סוף הסימן בשם הא״ח יש מ"ש שאם נשאר מן החוט הארוך שעשה בו הכריכות אסור לקצרו משום תולמ"ה ובתשובת הגאונים כתבו דאין לחוש כיון שאין מצוה לפסקו לפ״ז לדעת הי״מ, ממילא גם כל הציצית הארוכים אסור לקצצם דס"ל דאין לחדש שום דבר בהציצית וע״ז קמ״ל דמותר וכתשובת הגאונים עוד נראה כיון דאם האריך הציצית צריך שיאריך גם הגדיל שיהיה שליש גדיל ושני שלישים ענף כמ״ש הרמ"א (סעיף י״ד) והשתא שעשה הציצית ארוכים ומקצרם מסתמא לא היה הגדיל שליש הענף ועתה שיקצרם יהי' המצוה מן המובחר שיהי' הגדיל שליש הענף וא״כ י"ל דהו״ל תולמ״ה קמ"ל דמותר ואפי' בזמן תכלת יש להתיר דנהי דנוי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף אינו מעכב בדיעבד וממילא אין בזה משום תולמ״ה.

ס"ק כז

ואחד. מנחות (דף לט) חוט של כרך עולה מן המנין וכתב הרא"ש יעשנו יותר ארוך.

ס"ק כח

ואם. מג״א וא״ר.

ס"ק כט

לאחר. ב"י בשם מהרי״א בשם המנהיג וכתב דמטעם זה כתב בכלבו י״ג אצבעות (ובכלבו עצמו (דף ט״ו) כתב די״ב גודלין נגד י״ב שבטים) ודוחק דמשמע מדבריו דאחר תלייתן בבגד יהיה להם כן ויותר נראה שהוא משום שצריך להוציא מה שמונח על הבגד עי׳ ס״ק שאח"ז.

ס"ק ל

מלבד. הב"י כתב ויל"ד דהו״ל לרבינו להוסיף על ארך החוטין שתים או שלש אצבעות שהרי מקום תליית החוטין בכנף קודם שיתחיל לעשות גדיל הו״ל ממלוא קשר גודל עד ג׳ אצבעות ואפשר דאותו חלק מהחוט כיון שהוא סמוך לבגד מחשב כגדיל ויותר נראה דג' טפחים דקאמר היינו לבד מהחלק ההוא עכ"ד ולפ״ד התינח לדעת בעל העיטור שהביא הב"י (סוף הס') שיש לעשות ב' נקבים בהטלית ולהוציא החוטין לצד אחד דאז יש מקום לומר שגם חלק הציצית קודם שמתחיל הגדיל נחשב מן הגדיל אבל למ״ש ב"י שנוהגים לעשות רק נקב אחד וכ"כ בש״ע (סע״ט) איך אפשר שיוחשב זה החלק מן הגדיל, כיון שהחוטין מפורדים זה מזה והטלית מפסיק ביניהם ועוד נראה ראיה שאין חלק זה מן הגדיל ממ״ש רש"י בבכורות (דף ל"ט ע״ב) משולשת ד' תלוי׳ למטה מכנף הבגד שהרי אין נותנים אותו בשפת הבגד ממש אלא מגביהין אותו ג' אצבעות בתוך הבגד ובתוספת שם (ד״ה כמה) כתבו וק' לפרושו דלענין מן הקרן הוא דפשטינן כמלא קשר גודל ולא הוזכר לשם בתוך שלשה אצבעות אלא לאפוקי למעלה מג׳ עכ״ד נראה שהתוס' ס"ל דרש"י פי' לשון משולשת על שהחוטין צריכין להיות תוך שלש וא"א לומר כן כלל בדעת רש״י דהא במנחות אר״ה ד' בתוך ד׳ משולשת ד' א״כ לר״ה דס״ל דיכול להרחיק ד׳ אצבעות איך אומר לשון משולשת וגם הא במנחות פרש״י משולשת תלוי׳ הענף מן הגדיל אך פשוט דרש"י בא לפרש לשון משולשת שהוא לומר שצריך להיות השיעור למטה מן הבגד דהא כיון שיכול לתלותה בג' אצבעות סמוך לכנף ממילא משכחת שיהיה ג״א מן הציצית הכל על שטח הטלית וע״ז קמ״ל דצריך שיהיה השיעור למטה מן הכנף (וזה יצדק רק לשיטת העיטור) וכן נשמע לדידן שצריך השליש בגדיל ובל"ז הוא מוכרח דא"כ לפי׳ הר"מ דשיעור כל הציצית הוא ד׳ אצבעות א״כ לר״ה דא׳ ד׳ תוך ד׳ משולשת ו׳ ולר״י דאמר ג' תוך ג׳ משולשת ג׳ יהיו כל הציצית על כנף הבגד וע״כ כמ״ש אבל ברא״ש (ה׳ ציצית) כ' ומודד ד׳ חוטין בארך ו׳ טפחים מבוא׳ דא״צ יות׳ וכ״ה ברוקח (סי׳ שס״א) ורש״י בס׳ הפרדס (ד"ה ע"ד ודף ו׳) ולפ״ז נראה דבדיעבד אין להחמיר.

סעיף ה

ס"ק לא

אין. רמב"ם וכפי׳ הגאונים בדברי רב דלא בעי עשי׳ לשמה והוא מוכרח לשטת רמב"ם (ס׳ י״ד) בטואן עכום פסול וא״כ אמאי מכשיר רב בעכו״ם לרב מרדכי או ל״ל קרא ועשו להם לרב יהודה ועוד הא צריך הקרא לעשי׳ לשמה כמ״ש סוכה (ט׳) וע"כ דרב לא מצריך עשיה לשמה ובזה ניחא גרסת הגאונים בסוכה שם דמקשה מדשמואל.

ס"ק לב

וי"א. כ"כ הרז"ה וי"ל נ"מ בין שני הפרושים בדיעבד ואין לו ציצית אחרים.

סעיף ו

ס"ק לג

מצמר גזול. כ״כ הרמב״ם והב"י הקשה הא קנאם בשינוי מעיקרא צמר ועכשיו חוטין, ותי׳ בתי׳ אחד דמיירי לפני יאוש ועי׳ משה״ק הט"ז ומ"ש באר"י (סק״ח) אך בל״ז צ״ע דהא בשינוי גמור פסקינין דאף בלא יאוש קני עוד תי׳ דמיירי אחר יאוש רק דהוה שינוי החוזר לברייתו וגם זה תימא דהא פסק (בס׳ ש״ס ושנג) בח"מ דיאוש ושינוי השם החוזר קני ועי׳ ביש״ש פ' הגוזל בתרא (ס' י״א) כתב שדעת הרמב״ם דיאוש לחוד קונה וראייתו ממ״ש (פכ"ד דכלים) מי שגזל משכב של חברו וישב עליו בזוב טמא שחזקתו שהבעלים מתיאשים ממנו אע״ג שאין שם רק יאוש לחוד עכ"ד וז"א דהא דברי הרמב״ם הוא הברייתא שהביאו התוס׳ במרובה (דף (ט׳) [ס"ו] ד"ה דגזל) ולדבריו תקשה מהך לר"י דס״ל יאוש לא קנה אך שם שאני דהוה שינוי השם מעיקרא טהור עכשיו טמא כמ״ש בב"ק (דף ס"ז) מעיקר' חולין עכשיו הקדש ואף דהוה שינוי החוזר ע"י טבילה יאוש ושינוי החוזר קני ודברי המחבר צ"ע ועי׳ באר״י (סק״י).

ס"ק לד

אבל. עי׳ תוס' סוכה (דף ח׳ ד״ה ההוא דף ל׳ ד"ה משום וד״ה הא) וכ״ה בירו׳ (פ"ג דסוכה) אבל אם גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו וכן מבואר ממה שמק׳ בסוכ' (דף ל׳ ע״ב) ולקנינהו בשינוי מעשה ובמרובה (דף ס״ו ודף ס״ז) אי לאחר יאוש הא קני ולא הוה מצוה הבב"ע משום דכבר קנאה זולת העברה.

ס"ק לה

מיהו. די"ל כיון דכאן הקנין ע״י הטוי׳ והטוי׳ מן המצוה דהא בעינין טויה לשמה וממילא בא הקנין ע"י המצוה כ"כ בא״ר כאן ובא״ז (ס׳ תרמ״ט) וצ״ל דמיירי דגזל צמר מלובן דהא ליבון הוה שינוי כמ״ש בח״מ (ס׳ ש״ס) ואין הקנין ע״י המצוה.

ס"ק לו

ולענין. זה תלוי בשני התרוצים שכתב הב"י (ס׳ תרמ"ט) בשם הר״ן שמק׳ על הירושלמי (פ"ג דסוכה) שכתב ל״ש אלא שגזלו משופע אבל אם גזל ושפהו דמים הוא חייב לו ואין כאן מצוה הב"ע ממ״ש בב"ק (דף צ"ד) הרי שגזל סאה חיטין טחנה וכולי אין זה מברך אלא מנאץ ותי׳ דחוי׳ בעלמא הוא אי נמי שאני ברכה דאית בי׳ הזכרה ממילא לתי׳ ב' לא יברך והמג"א שם הק׳ ממ״ש גבי אוונכרי ולקניהו בשינוי השם וק' איך יברך וי״ל שם שאני דהיה ספק אם גזולה הוא.

סעיף ז

ס"ק לז

חוטין. עיטור ונ"י ועי׳ חולין (קל"ו) אבל חוטין של אחרים צ״ל דנתמעט מועשו להם למעוטי שאול וגזול כמ״ש בסוכה (ט').

ס"ק לח

אבל. מג"א.

סעיף ח

ס"ק לט

המשתחוה. בעיא בע״ג (דף מ"ז) וע׳ (ס׳ תקפ"ו וס׳ תרמ״ט).

ס"ק מ

והצמר. כ״ה (בס׳ תרמ"ט) וכדעת הט"ז (שם סק"ה) ולא כע״ת כאן וכ"פ בס׳ בני חייא ביור״ד (ס׳ קמ"ה).

ס"ק מא

המשתחוה. רמב״ם ועי׳ ברמב״ם (פ״ג מה׳ אסורי מזבח) ועיין בארץ יהודה (ס"ק י׳).

סעיף ט

ס"ק מב

וי"א. כ"כ הב"י בשם מהרי״א בשם העיטור דפי׳ מ״ש בספרי על הקרן פסולה מפני שהוא בעלת ח׳ היינו כמין ציצית שלנו שהציצית נראים משני צדדי הטלית ונדמה כשמונה ציצית ועובר על ב"ת והב"ח תמה איך שייך ב"ת הא באמת אין כאן רק ארבע ציצית ועי׳ באר״י הבאתי כיוצא בזה מסוגיא דזבחים ותרצתי קושית המג"א על העיטור עיי"ש (ס"ק י״א).

ס"ק מג

ונהגו. במהרי״א כתב דיש לעשות בהטלית ארבע ציצית בנקב אחד וארבע ציצית בשני נקבים לצאת שני הדיעות ויכוין שיצא ידי חובתו במה שהוא מצוה מן המובחר ולפענ״ד נראה דאף על גב דבשני זוגות תפילין כתב לקמן (סי׳ ל״ד) שמותר. זה משום דממ״נ חד פסולים אבל אם לובש שני זוגות תפילין כשרים כתב הב"י בשם המ״מ שעובר על ב״ת וא״כ כאן הא כל פסול הציצית הנעשים בנקב אחד הוא משום בל תוסיף ואיך יכוין עליהם שלא לצאת וכן הא גם הציצית שבשני נקבים פשיט׳ דדיעבד כשרים הם אפי׳ לדעת האומרים דא״צ רק נקב א׳ וזה מוכרח לדידן דעושין בט"ג נקב אחד ובט״ק שני נקבים וק׳ הא ממ״נ ציצית א׳ פסולים והולך בבגד ד״כ בלא ציצית וע"כ דדיעבד בשני האופנים כשר ואולי דאפי׳ אם בטלית א׳ עשה ב׳ ציצית בנקב אחד וב׳ ציצית בב' נקבים ג"כ כשר ואיך יעשה שני מיני ציצית בבגד אחד אבל הנכון לעשות כמ״ש הב"ח שיעשה בט״ק כדעת העיטור ואין בו משום יוהרא כיון שאין נראה וכ"כ האריז״ל בס׳ הכוונות עפ"י הסוד (אמנם בברכ"י כתב בשם מהר״ש שהעיד שמהרח"ו אביו לא נהג כן) ומ"מ הלא כל גורי האר״י כתבו כן משמו וכ"ה עפ״י ההעלם שאין כאן מקומו וגם בחדושי אר״י (ס״ק י״ג) עשיתי לזה סמוכים עפ"י ההלכה וכן נתפשט המנהג בכל מדינות פולין אמנם בארצות הגר ואשכנז אין נוהגים כך ונהרא נהרא ופשטיה.

ס"ק מד

ומ״מ. כן כתב המג"א.

ס"ק מה

לא. מנחות (דף מ״א ע״ב) ובכורות (דף ל״ט ע״ב) אר״פ הלכתא ד׳ בתוך ג'.

ס"ק מו

והתורה. כ״כ מהרי"א ועפי״מ שפי׳ הב״ח ופרישה וט״ז דלא כב"י.

ס"ק מז

ולא. מנחות (דף מ״ב) ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן.

ס"ק מח

וי״מ. כ״כ רש״י ונ"י ורי"ו וחינוך (ס׳ שפו).

ס"ק מט

דלמטה. כנ"ל (סקמ"ו) ובס׳ יראים כתב על כנפי ולא בכנפי משמע דנקרא כנף רק שצריך למעלה מהכנף.

ס"ק נ

וע״כ. ראב"ן בתשובה (ס״ס רמ"ז) הביאו הש"ך ביור״ד (ס׳ מ"ו סקי״ג) ורש״י בפרדס (ד״ו) שקשר גודל הוא ב׳ אצבעות ובב"י בשם מהר״י ב״ח כתב טעם מלא קשר גודל כי יש בארך קשר גודל יותר מב׳ אצבעות ואינו עולה לג׳ אצבעות ובזה אין עדיין שיעור בגד וגם נקרא על הכנף וכ״מ ברוקח (ס׳ שס״א) נותן בכנף ב׳ אצבעות גודל וחצי אצבע, והמביט (ח״א ס׳ קמ"ג) כתב דכן משמע מדברי הר׳ יונה באגרת התשובה ועי׳ בשו״ת בנו מהר"י מטראני (ח"ב חלק יור״ד ס׳ י"ט) מ״ש ע״ד אביו בזה וכל דבריו שם מגומגמים ובש"ג שסביב הריף הובא בשם ר׳ ישעיה הראשון וז״ל וצריך שירחיק מלא קשר גודל פי׳ קשר שני של גודל ששעורו ג׳ אצבעות בגודל וכ"כ להדיא ר׳ ישעיה הראשון בספרו סם חיים וסיים ע״ז ואצטרך דר"פ ואצטריך דר׳ יעקב דאי מדר״פ ה״א תוך ג׳ הוא דלא לרחוק טפי וכמה דמקרב מעלי ואי מר׳ יעקב ה״א קשר גודל דלא לקריב וכמה דמרחיק מעלי עכ"ד, [וכ"כ בשאלתות (פ' שלח) ובס׳ יראים], וזה דבר חדש לא שערוהו האחרונים לאמור דקשר גודל וג׳ אצבעות יהיה ענין אחד, וי"ל שזה ג״כ דעת הכלבו וז"ל אוחז מג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות שאינו כנף פחות מכן ונוקב שם ונותנם בתוך הנקב, [ולשון זה כתוב גם בס׳ א"ח ה"צ (סימן יב)], והב״י הרבה לתמוה עליו, חדא דהא אמרי׳ שדי בשמרחיק מלא קשר גודל, ועוד דהו"ל להכשיר ביותר מג׳ אצבעות שהרי על הכנף הוא נתון ולפ״ז מבואר שס״ל ג"כ כדעת ר׳ ישעיה, דפי׳ מלא קשר גודל היינו קשר שני של גודל, ולפ״ד גם רש"י בבכורות (דף ל״ט) ס״ל כן, שפי׳ שם משולשת ד' שהחוטין תלוים בתוך שלש סמוך לכנף, והתוס׳ הקשו עליו דהא א״צ להרחיק רק מלא קשר גודל ואם ס״ל כדעת ר״י ניחא, ולכן יש להחמיר ולנהוג כמ״ש בס׳ מצת שמורים בשם האריז"ל למדוד בשלש אצבעות הסמוכים, שהוא קרוב לשיעור שלשה גודלים.

ס"ק נא

ובט"ק. כ״ה בארץ יהודה (ס״ק י"ג).

ס"ק נב

ואם. כ"נ מסוגיית הגמ׳ וכ"כ ריא״ז בש"ג וב"י וב"ח ולבוש, ולא כמהר״י פראגי הביאו הכנה״ג שכתב דדיעבד כשר, ומ״ש ברוקח (ס' שס״א) כשתולה הציצית מרחיק מלא קשר גודל לכתחלה, אבל שיורי מצוה כ"ש, נראה פרושו דאם אחר עשי' סתר ובצר ממלא קשר גודל כשר כעובדא דמר ברי' דרבינא.

סעיף י

ס"ק נג

כשר. גמ' שם במעשה דגלימא דרבינא [ולא דמי לתפילין מרובעות לקמן (סי׳ ל״ב סעיף ל"ט) דכאן כ' ועשו להם ציצית בשעת עשי׳ דוקא תשו׳ מהר״ם מרוטנבורג (ס׳ ס״ח)].

ס"ק נד

ונוהגים. ב"י בשם מרדכי והגהת סמ״ק לפי הבנת הטור בדבריהם [וכן משמע בא״ח בשם הרי״ף בשם הר״מ וכן בכלבו בשמו] ועי׳ ב״ח.

ס"ק נה

ויכול. ב"י ועי' בסוף סי׳ זה.

ס"ק נו

ואם. מג"א (ס״ק ט״ו).

ס"ק נז

וכן. מג"א (ס״ק י״ד).

ס"ק נח

ראוי. תשובת גנת ורדים חלק (י"ד) בסופו.

ס"ק נט

י״א. טור וא״ח וב"ה בשם ס׳ העתים בשם הר״מ וד"מ מדברי הרוקח ולמ״ש באר״י (ס״ק י"ג) יהיה גם דעת הכלבו כן וכ״ז תלוי במ״ש הש״ע (בסעיף ט״ו) וממילא מה שתמה הב"י מאין הוציא הטור כן ונדחק למצוא איזה רמז בגמ׳ ולפמ״ש זה מבואר במ"ש ציצית צריכה שתהיה נוטפת על הקרן.

ס"ק ס

וי"א. נמוקי יוסף ומהרי״א בשם העיטור וב"י בשם ר׳ יונה באגרת התשובה וב"ה בשם ספר העיתים שכ׳ שכן המנהג וכ״ד הר״א ממיץ בספר יראים ומ"ש הב"י שכן דעת הסמ״ג הוא למה שכתב שזה תליא בשני לשונות של רש״י שמשם הוציאו דין זה, אבל למ״ש בס״ק הקודם אין ראיה מדברי הסמ״ג [ועי׳ בתשב"ץ (ח״ב סי׳ ר״ח) הביא ב׳ הדעות ולא הכריע].

סעיף יא

ס"ק סא

לא. מנחות (דף מ״ב) על הגדיל וכו׳:

ס"ק סב

אבל. ב"ק (דף קי״ט) ונ"י ורשב"א כרב יהודה דפסיקא ליה.

ס"ק סג

וטוב. כן הוא בגמרא וכמ"ש ב"י ומה שנרשם ברמ״א רש״י ורשב"א הוא טעות.

ס"ק סד

וכן. יד אהרן, ומהר״א ששון הביאו דבר משה (חלק א״ח ס"ו) וכתב שכן הורה אביו בשאלנוקי ויד אהרן כתב שראה כן לכמה גדולים וכ"כ מו״ק וברכ"י דלא כהגהות ספר בני חייא.

ס"ק סה

ואם. מג"א.

ס"ק סו

וה״ה. מרדכי וסמ״ק מסתפקים בדבר ולכן יש להחמיר מג"א.

סעיף יב

ס"ק סז

מנין. מנחות (מ״ב) וכמר בריה דרבינא (מה שרשם באה״ג כרב אחא בר יעקב הוא ט"ס).

ס"ק סח

ואם. רשב״א בתשובה (סי' תס״ח וסי' תשכ"ח) וסמ״ק (סי׳ קע"ה) ועי׳ לעיל (סי׳ י' סקכ"ח וס״ק ל׳) כתבתי דבל תוסיף אינו מגרע גוף המצוה, מכ"מ י״ל בזה סברת הראב״ד בהשגה (פ' [א] מה׳ ציצית) דהחוטין היתירים הם חציצה בין הקשר והציצית.

ס"ק סט

וי״א. כ״כ רש״י (בדף מ״א ע״ב) וב"י בשם העיטור ומרדכי (ריש ה' ציצית) בשם תוס׳ שאנץ (ובסי' תתקמ״ב) בשם הר״י (אבל דעת המרדכי עצמו נראה שאינו כן דהא פ״ק דר"ה (סימן תשלה) הקשה איך מותר לתת כמה חוטין בציצית ומ״ש בחדושי אנשי השם שם דבריו דחוקים) וכ"כ ר׳ ישעיה הראשון בס׳ סם חיים, והר״ן בחדושיו פרק הנחנקין בשם הרמב"ם ועי׳ באר"י לעיל (סי׳ י׳ סק״ג) מ״ש לישב מה שקשה ע״ז מפרק הנחנקין, ומ"ש בארץ יהודה (סי׳ זה סקי"ד) וכן משמע פשטות הלשון ציצית אין להם שיעור כמ״ש מהרי״א בשם העיטור הביאו ב״י וכ"מ בנ״י וכ״נ ממ״ש המרדכי בשם הר״ש דסוגיא דהנחנקין מיירי במוסיף מין אחר.

ס"ק ע

וי"א. כ"ד התוס׳ ר״פ התכלת ורא״ש וטור בשם ר״י [וכ"ד האגור] וכ"מ מרי״ו, דבנתיב (יג חלק ג') כתב דעובר אם מוסיף חוטין (ובנתיב י״ט) כתב דעד ח׳ חוטין אינו עובר (ומש״ש מפרש״י צ״ל מפר״י) ואפי׳ בזה״ז דליכא תכלת מותר להוסיף עד שמונה חוטין לדעה זו דלא כב"י כמ״ש באר"י (ס״ק י״ד).

ס"ק עא

ולכן. הנה דעת הרשב"א שכתב דאסור להוסיף על ל"ב חוטין מוקשה מאד, דאיך יפרנס הגמ׳ (דף מ״א) שמוקי לה בטלית בת ח' חוטין כמ"ש באר"י (ס״ק י"ד) והב״י מסתפק אם אמרה הרשב"א גם בזמן תכלת או רק בזה״ז, וק' אפי' אם נאמר דרק בזה"ז קאמר מפני שעושה לבן לבד, הא בגמ' שמוקי בטלית בת ח׳ חוטין, מק' ש״מ מתירין מבגד לבגד, מבואר אם הוא יסבור שכולן תכלת יכול לעשות ח' חוטין, ואם יפרש בת ח׳ חוטין כפולים וא״כ בת ד׳ נמי כפולים ואיכא למיחש שיוסיף לבן של פשתן כקושי׳ התוס׳ וצ״ל דרשב"א יסבור דאם נותן לבן או תכלת יכול לעשו' ארבע חוטין או שני חוטין ומפרש דמיירי בח' חוטין כפולים, וא״כ כשיתיר שלא כדין יתיר דאין מתירין מבגד לבגד, ואעפ"כ בטלית בת ד׳ חוטין יסבור כסברת התוס' (בדף מ') בחד תרוצא דאסור לתת של פשתים בצמר כיון דאפשר במינו או כתי' ב' דבזה״ז קאמר ומיירי בטלית בת ח' פשוטים וכגון שנותן תכלת ולבן וקלא אילן והוא יתיר הקלא אילן וכמ״ש רש״י שם, ובה״ג שפיר מקשה דהא שלא כדין יתיר דכיון שיש תכלת יכול להוסיף ומ״מ כ"ז דוחק, ולכן דעת הרשב"א מוקשה מאד, ונגד הרשב"א הוה רש"י והעיטור והרמב"ם ותוס' שאנץ ור׳ שמשון ובפרט בח' כפולים שגם התוס' מסכימים כן, יש לסמוך בשעת הדחק.

ס"ק עב

וכן. עמ"ש הטור דפסקן אחר תלי' קודם קשירה מהני, כתב הב"י בשם מהרי״א שכתב עליו דרי״ו פוסל, וכתב הוא ע״ז כדברי הטור פסקו רי״ף ורא"ש ור"ן וגם דעת הכלבו והא״ח יל"פ כן, וצ״ע דהא הטור בעצמו כתב ג״כ תחלה, ויחתוך ראשי החוטין הארבעה קודם שיתחבם בכנף ומ״מ צ"ל דהוא עצה טובה כמו שמבואר הגמ׳ בהדיא פוסק ואח״כ קושר וראיתי לר' ישעיה הראשון בס' סם חיים כתב תלה ואח"כ פסק פסול ודבדיו נגד הש"ס, [וכן מצאתי הלשון בבה"ג וצ״ע].

ס"ק עג

ויש. של״ה ומט"מ ע"ת ומג"א.

סעיף יג

תוכן העניינים

המאיר לארץ על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה