אור ברסלב

המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן ט

סימן ח

סעיף א

ס"ק א

דסתם בגד. כ"ד הריף והרמב״ם, [וכן משמע דעת הכלבו והא״ח וכ"ד החינוך (ס׳ שפ״ו) ועי׳ בפסקי רקאנטי (סי׳ א') ובשו"ת הרשב״ש (ס׳ תקנ״א)] וכ"נ קצת דעת הר"א ממיץ בספר יראים וכן פסק הרדב״ז בתשובה (ס׳ קצ״ט) ופסק כן הב״י והוא כר״נ במנחות (דף ל"ט ע״ב) דפוסק כתנא דבי ר׳ ישמעאל.

ס"ק ב

אבל. הנה הב״י תמה על הרי"ף והרמב״ם למה פסקו כר"נ הא רבי׳ פליגי עליו רב יהוד׳ ורחבא ורבא ואי משום דתנא דבי ר״י אתיא כוותי׳ הא איכא ג״כ תנא דבי ר"י דאתי׳ כוותיהו ונראה דטעמם משום דסתמא דגמ׳ יבמות (דף ד׳ ע״ב) משמע שתופס עיקר דלתנא דבי ר״י כל בגדים פטורים מציצית וכן ממ״ש בזבחים (דף צ״ג סוף ע"ב) בגד אין לי אלא בגד משמע סתמא כתנא דבי ר״י ועי׳ שם ברש"י עוד יש סמך לפסוק כתנא דבי ר"י ממה שמקשה ביומא (דף ע״א ע״ב) וזבחים (י״ח ע"ב) עמש״ש דבד היינו פשתים אימא עמרא ולא מקשה אימא קנבוס והתינח למ״ש התוס' בשם רש״י שפי׳ בד בבד קנה יחידי מכל גרעין ניחא אבל למה דאיתא ברש״י זבחים (שם) בגרסא שלפנינו קנה יחיד מכל גזע קשה הא גם קנבוס כן הוא וצ״ל דאתי כתנא דבי ר״י (ועי׳ תוס׳ יומא ד"ה אימא [גם מ״ש הב״י דהא איכא תנא דבר״י דקאי כוותיהו לק״מ דזה לאביי אבל רבא בשבת (דף כז) דחי לי׳ דבשרצים יליף לה מרבוי׳ דאו בגד וגבי ציצית ליכא ריבוי דהכנף לאו רבוי׳ הוא כמ״ש התוס׳ מנחות שם ד״ה אף וממילא ליכא תנא דבר״י דאתיא כרבא] גם דלמ״ש התוס׳ בפ׳ חזקת הבתים (דף מ״ו ע״ב) להוכיח בראיות דר״נ סתם המוזכר בגמ׳ הוא ר״נ בר יעקב לא ר״נ בר יצחק וא״כ הא בשבת (דף כ"ז ע״ב) אמר ר״נ בר יצחק דאף כל לאתויי ציצית וס״ל ג"כ כר״נ וא״כ ר״נ סתם שהוא בר יעקב ורב נחמן בר יצחק קיימי ג״כ בחד שטתא ואינו דעת יחיד.

ס"ק ג

כדי. לשון הרמב״ם.

ס"ק ד

וי״א. כ״ד רש״י ותוס' והרא״ש והסמ"ג והמרדכי בשם ר״י וכן משמע מתשובת הרשב"א (ח״ג ס׳ ר״פ) שכן דעתו וכר״י ורחבא ורבא ונראה סייעתא לשטה זו מסתם משנה (דפ״ט דכלאים) שחושב דאין נגעים וכלאים ובגדי כהונה נוהגים אלא בצו״פ ואמאי לא חשיב ציצית מבואר דס״ל לסתם מתניתין כרבא:

ס"ק ה

ויש. בשו״ת הנשיא ר׳ יצחק ב״ב הנדפסת בשו״ת תמים דעים כתב דאין לפסוק כר"נ משום דבשבת (דף כ״ו) אמר אביי רשב״א ותנא דבי ר״י אמרו דבר אחד וכ״מ שאומר פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הוא שיטה ואין הלכה כשיטה [וכלל זה דשו בו רבים עי׳ במלחמו׳ ה׳ (פ״א דסוכה) באורך וכ"כ הש״ך ביור"ד (ס׳ רצ״ד) בדעת הרמב״ם ועי׳ ברמב"ם ה׳ פסולי המוקדשים (פרק י"ד) ובכ"מ שם ובה׳ דעות (פ״ד) פסק כל היושב בתענית נקרא חוטא אף על גב דהוה שיטה ועי׳ בכסף משנה ולחם משנה שם ועי׳ ברמב"ם (פ"ז אישות) ובכסף משנה שם ובה׳ אבות הטומאה (פי"א) אין שני עושה שלישי בחולין ובסוטה (דף ל') כולהו ס״ל אין שני וכולי ובהלכות תרומות (פ״י) האוכל תרומת חמץ בפסח וקשה הא הוא שטה וכ"ז מיושב עם מ״ש הרשב"א בתשובה [(סי׳ ת״ל וסי׳ תרפ״ח)] (ס׳ תרנ״ו) דלא הוה שטה רק כשאומר פלוני ופלוני אמרו דבר אחד לא כשאומר פלוני ופלוני כולהו ס"ל ועי׳ בב"י לקמן (ס׳ ש"ח) ובכסף משנה (פכ"ו מה׳ שבת) משמע דאפי' נגד הכלל דכ״מ ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו היכא דאוקמוהו בשטה אין הלכה כמותו וכן משמע מדברי (הרמב"ם פ"ח מה׳ שלוחים ושותפים) ולא כדברי רבינו תם שם ובזה נכונים דברי הרמב"ם (פ״א מה' מלוה ולוה הלכ' ז׳) ולא צריך למ״ש הכ"מ שם והר״ת שפסק כרשב"ג אזיל לשטתו בפרק איזהו נשך (דף ס"ח) ועדיין קשה ברמב״ם (פ״ח מה׳ כלי המקדש) מדת יבש נתקדשה וקשה הא במנחות (דף נ״ז ע״ב) ריה"ג ור׳ יאשי׳ אמרו דבר אחד מדת יבש נתקדשה] אמנם הא רבא בשבת (שם) אומר שלשה על שלשה בשאר בגדי׳ איכ' ביניהו ופליג על אביי דאוקים לה בשטה [ובחדושי הרשב"א שבת (ד' כו) כתב ע״ז דיש מ״ש דאביי לפרושי מלתייהו אתי לא לאוקמי בשטה ויש כיוצא בה בפסחים אמר אביי ר"ע וריב"נ כולכו ס״ל וכו׳ והו׳ הלכה פסוק׳ הרי מדמה לשון אמרו ד״א עם לשון כולהו ס"ל וכן בחדושי הרשב"א ב"ק פ' הגוזל וכו׳ וסותר למ״ש בתשו׳ הנ״ל ובר"ן פ"ק דסוכה כתב להפך ועי׳ בקרבן עדה פ׳ ארבע מנחות דף מ"ד ע״ב ד״ה אינו חייב].

ס"ק ו

להחמיר. שיעשה לכתחלה טלית של צמר ואם ברך על טלית של משי לפטור טלית של צמר צריך לכוין א״ע בפירוש להוציא של צמר (כ"כ בא״א ס׳ ח׳ סקט״ו) ולענין נשבע שלא ילבש טלית עם ציצית עי׳ רמב״ם (ה׳ שבועות).

ס"ק ז

להקל. דאי חיובו מדאורייתא אין הקטן יכול להוציאו בברכה וכן אם יש בו ספק לא נאמר מפני זה ספיקא דרבנן לקולא ולענין אם יוצא בטלית שציצותיו פסולים אם צריך לפשטו שית׳ (בס׳ י״ג) ואם לבש טלית צמר לברך עליו יכול ללבוש משי בלא בדיקה דבדרבנן י"ל דאמרינן דאין צריך לברר עיי׳ במ״ז ועוד נ״מ הרבה.

סעיף ב

ס"ק ח

ודרשינין. ביבמות (דף ד') ברכות (דף כ״א ע״ב).

ס"ק ט

למדו מזה. מנחות (ל״ט ע"ב) יבמות (דף ד׳ ע״ב).

ס"ק י

ואפי׳. בספר מור וקציעה הקשה מנ"ל לר״נ לומר דשאר מינים דוקא במינם פוטרים הא הוא לא דריש מין כנף ואין לומר דכעין דאוריי׳ תיקון דהא לרב נחמן פטורין מדאו׳ ולק"מ דהא (בדף ל״ט) מקשה על רב נחמן מברייתא דצו"פ פוטרין בין במינם בין שלא במינם ושאר מינים רק במינם פוטרים ומתרץ לה כשטתו הרי ס״ל כן גם ר״נ ומה שהקשה דלר״נ קשה מאין הוציאו רבנן דבר זה מצאתי בשו״ת פאר הדור להרמב"ם (סי׳ י״א) כתב דאסמכוהו למימרת רבא ועוד י״ל לפמ״ש בשו״ת הרשב"א (ח"ג ס׳ ר״פ) דרב נחמן דריש מין כנף על מין צבע ממילא סמכו רבנן בתקנתם שצריך גם בשאר מינים מין צבע דכעין דאוריי׳ תקון וכ״ש שהיה להם להתקין מזה הטעם בעצמו שיהיה מין כנף ממש ומה שהפריז על המדה לאמור שכל שאר מינים נחשבים למין אחד ויכול לעשות ציצית קנבוס למשי לא מצאנו לו חבר בדבר זה ואין לסמוך ע״ז כלל וכלל.

ס"ק יא

הותר. עי' לקמן (ס' י״ח) באר"י (שם).

ס"ק יב

או. מנחות (דף ל״ט ע״ב) שמואל משמי׳ דלוי.

ס"ק יג

וי״א. תלוי בשני התרוצים שבתוס׳ מנחות (דף מ׳) וכתובות (דף מ׳) והארכתי בזה מאד בארץ יהודה (ס׳ י"ח).

ס"ק יד

ואח״כ. מנחות (מ׳) שבת (כ"ה).

ס"ק טו

משום. כטעם זה סתם בשבת (כ"ה) מנחות (מ״ג) זבחים (י״ח) ויש עוד טעמים.

ס"ק טז

כסות. עיין לקמן (סי' י"ח) ב' פרושים בזה.

ס"ק יז

ולא. כ״ד רש״י והריף והרמב״ם והרמב"ן והראב"ד בפי' למס' עדיות (פ״ד משנה יו״ד) והר״ש ור' יצחק בר״י והר״א ממיץ בספר יראים [וכן הביא בתמים דעים (סי׳ פ׳) בשם הראב"ד בס׳ האשכול וכ״כ הרשב"א בתשובה (שצ"א) וכן משמע ממ"ש האגודה פ׳ התכלת בשם ר׳ שמחה חלוק של פשתן וכו': וכת׳ ר׳ ירוחם שעל הרי"ף אנו סומכים] ובאר"י (ס״ק ב') כתבתי לישב מה שקשה על שיט' זו.

ס"ק יח

ודעת. כת האוסרי׳ ציצית של פשתים הם הגאונים הקדמונים שהיו לפני הרי״ף רב האי גאון ורב שרירא גאון ומר יעקב ומר אבימי ורב עמרם גאון בתשובה כ״כ הרא״ש בשם רב האי גאון (וברכ"י בשם תשובת הגאונים) ובספר המכריע לר' ישעיה (בסימן פ״ח) העתיק כן בשם רב נטרונאי גאון וכ״נ יותר (ועיין במח״ב) וכן העיד הנשיא ר׳ יצחק ב״ב שכן היו פוסקים כל הגאונים והאגור בשם רב פלטו שעובר על לא תשא ואחריהם הגדולים שהיו אחר הריף הרז״ה והנ״י והריטב"א ובעל העיטור והסמ״ג והסמ״ק והאגור [וכ"ה בערוך (ערך סדן) וכן בשו"ת מהר״ם רוטנברג (ס׳ תמד) וכן בס' א״ח שמצא כן בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה א' מהם לישראל למרמא חוטי דכתנא] רוב מנין ורוב בנין ועי׳ (בס"ק כ״א).

ס"ק יט

דאם. זה טעמו של ר״ת לשיטת האוסרים.

ס"ק כ

וי"א. זה טעמו של הרז״ה במס׳ שבת והנ"י בה״ק.

ס"ק כא

וע״כ. כבר ציינתי (בס"ק י"ח) שכן דעת כל הגאונים והנה הרדב״ז בתשובה (סי׳ תרכ״ו) כתב דאם א״ל אלא ציצית של פשתים וצ״ג של פשתים עדיף כי כן דעת רוב הגאונים וכולי וכ"ש כי דברי הגאונים דברי קבלה וכן במרדכי כתב שהגאונים מתירים וזה היפוך מהנז׳ (בסי' קי״ח) בשם הגאונים אמנם בס׳ המכריע שם משמע שלפני רב נטרונאי היו גאונים שמתירין מ״מ מלשון הרא״ש מעולם לא התירו במתא מחסיא משמע להיפוך וראיתי במחזיק ברכה כתב מצאתי כ"י משו״ת ר׳ יעקב מטרויש שהי' שואל שאלת מן השמים על דינים והיו משיבים לו וכ׳ שם שאלתי לפני המלך הרחמן להודיעני אם טלית של צמר מרוצה יותר משל פשתים או שוים או אין מצוה בפשתים והשיבו לו הלכה רווחת דצו״פ שוים וכ"א פוטר מינו דכתיב ועשו להם ציצית כל בגד המצוי להם ודבריו תמוהים דזה מדין תורה אבל הלא חכמים גזרו עליו גם הפסוק שמביא אין לו פירוש ומ״מ הלא ב״ק עדיף משאלת חלום וכבר אפסיקא הלכה כר"י בב"מ (דף נ״ט) דאין משגיחין בב"ק.

ס"ק כב

וגם. כן העליתי בארץ יהודה (סק״ו) וכן בא"ר אסר לעשות כן משום גזירה שמא יעשה כנפות פשתים ובהגהות תו"ש כתב שאסור משום מראית העין.

ס"ק כג

אפי׳. הכלבו והטור בשם סמ״ק ופי' ב"י משום גזירה והט״ז לא גרס אפי' ופי׳ דבשל פשתים כיון שא"א בענין אחר מותר משא"כ בשאר מינים דאפשר בענין אחר. [אמנם בכלבו שלפנינו וכן בא"ח כתב ונכון שלא להטיל ציצית של פשתן אפי׳ בטלית של משי וזה כהב"י.

ס"ק כד

כי יש. כ"פ המג"א (סק״ב) דברי הסמ"ק והוא קרוב לדברי מהרי״א שמביא ב"י אלא שבדבריו מיושב קושי׳ הב״י לפי׳ זה ובהגהות תו"ש כ׳ וא״ל דא״כ לא יפטור משי בשל משי דיחשוב על בגד צמר שהוא של משי ויעשה בו ציצית של משי י״ל בששניהם יחד לפנינו ודאי יש היכר בין זל"ז כמ"ש בח״מ (סי׳ מ״ה) ביור"ד (סי׳ קפ״ז) ועי׳ בתשו׳ חו"י (סי׳ כ"ח וסי׳ ל׳) ודברתי מזה בחידושי ליור״ד ה׳ כלאים (סי׳ רצ״ח) ובל״ז לק״מ דעיקר הגזירה פן יעשה כלאים ויעבור אלאו, אבל שנגזר פן לא יקיים מצות ציצית, וא״כ באין לו רק ציצית פשתים נאמר שילך בלא ציצית, פן עי"כ יבטל מצות ציצית, איך מפני ספק שיבטל פעם אחרת בשוגג נבטל עתה במזיד ועי' ברבינו יונה ריש ברכות ומ״ש באר״י (סי׳ י״ב).

סעיף ג

ס"ק כה

ודעת העיטו׳. כן הבי׳ הרא״ש ויתר פוסקי׳ משמו שפי׳ כן לשטת הגאונים האוסרים ציצית של פשתים והב"ח הסיב דעת העיטור לכוונה אחרת, והשוה דעתו עם דעת מהר״ם, שגם ציצית של צמר אינו פוטר בשאר המינים משום דבעי צו״פ יחדיו, עיין שם שנדחק מאד, והמעיין בלשון העיטור שמביא הרא״ש יראה שעיקר כוונתו כמ"ש. וכן כתב בתשובת הנשיא ר״י ב"ב בשו״ת תמים דעים, רק שהוא אומר כן למ"ד התכלת מעכב את הלבן. ופסק כוותי׳ והעיטור סובר כן גם למ"ד אין התכלת מעכב את הלבן, ועי׳ באר״י (סק"ב) הבאתי ראיה דהגאונים האוסרים ציצית של פשתים כטעמו של העיטור ס״ל.

ס"ק כו

ודעת מהר״ם. מובא בשמו בהגמי״י ובאגור ובת״ה, ובתשב"ץ קטן המיוחס למהר״ם מרוטנבורג מצאתי באמת כדברים האלה שכתבו משמו, ובא"ר הקשה דבתשובת מהר"ם (ס׳ תמ״ד) כתב אבל היכא דאי אפשר להטיל שניהם יחדיו כגון לדידן אין לעשות אלא או צמר דכתיב פתיל תכלת או ממינו כדכתיב מין כנף, הרי דשל צמר יכול לעשות לבדו, עכ"ד, נראה דמש"ש צמר היינו שני חוטין של צמר, כי גם למהר״ם ע״כ בעושה ציצית ממינו בזמן שהיה תכלת היה נותן שני חוטי צמר צבוע תכלת, ממילא גם עכשיו יכול לתת שני חוטין אלה של צמר, עם שני חוטין ממינם, וע"ז במ״ש או צמר כ׳ דכתי׳ פתיל תכלת, מבואר דרק הניתנים במקום תכלת יכול לתת של צמר, וכן משמע בתשב"ץ הנ"ל, והנה בב"י כ׳ בשם ת"ה דלא נהיגו עלמא כמהר״ם אלא כהרמב״ם דמתיר בהדיא, עכ"ד, ולא זכיתי להבין, הא דברי מהר״ם לא נאמרו רק למ״ד דטלית של שאר מינים חייב בציצית מדאוריי׳, אבל למ"ד שאינו חייב בציצית אלא מדרבנן, פשיטא שא״צ צו"פ יחדיו, כמבואר בהדיא בגמ' (דף ל"ט ע"ב) לר״נ, דמתרץ ברייתא דשאר מינים צו״פ פוטרים בהם, אימא או צמר או פשתים, והשתא מה ראיה מהרמב"ם, דהא הוא ס״ל דשאר מינים אין חייבים בציצית מדאורייתא, וכן מהפלא על הרדב"ז בתשובה (ס' קצ״ט) שכתב על טלית שהשתי צמר והערב משי שפטור מה״ת לדעת הרמב"ם, ואח״כ כ' והוי יודע שלדעת מהר״ם אין לטלית זה תקנה דציצית משי א״א דהא מקצתו צמר, ושל צמר א״א דהא מקצתו משי, ולמשי בעינן צו"פ יחדיו, עכ״ל, ותמוה מאד, אחר שהסכים שמשי פטור מדאורייתא, ממילא גם לדעת מהר״ם א״צ צו״פ יחדיו, סוף דבר מדעת הרמב״ם אין סתירה למהר"ם, ולפי' הב״ח גם הסמ"ק שמביא הטור ס"ל כמהר״ם יש לחוש גם לדעתו.

ס"ק כז

אין לו תקנה. כבר בארתי באר"י (סק"ב) שדעת העיטור מוסכמת מן הגאונים וכ"ד מהר״ם רבים חששו לי' ממילא בטלית של שאר מינים אם יעשה ציצית של צמר אין יוצא לדעת מהר״ם, ובעושה ציצית ממינו אין יוצא לדעת העיטור דצריך שני חוטי צמר דוקא, אבל בעושה שני חוטי צמר ושנים ממינם יוצא ידי כולם, דבהא גם מהר"ם מודה, דהא כן היה עושה בזמן תכלת (כנ"ל סקכ״ו), וגם לדעת הש״ע פשיטא דיכול לתת שני חוטי צמר, דאין לדמותו למ"ש (בסע״ג) בעוש' קצת ציצית ממינו וקצת מצמר ילה״ס בו, זה דוקא בענף א' מצמר וענף ממינו, אבל במטיל שני חוטי צמר, הא גם בזמן תכלת היה כן.

ס"ק כח

וכבר נהגו. מג"א, וי״ל דאולי למ״ש הב"י (בס' י״ב) בביאור דעת הרמב"ם (בדרך א') שהגם שבזמן תכלת אם אגרדם תכלת ונשאר לבן או בהיפוך, א' מגין על חברו מ״מ בזה״ז אין השנים עומדים במקום תכלת ממש, א״כ י״ל דלהחולקים על העיטור. אסור לעשות מקצת צמר וקצת משי מטעם הספק המבואר (בסעיף ג׳), וא״כ טוב יותר לעשות הציצית כולם צמר או כולם משי, ובוחרים יותר בצמר שיוצאים דעת העיטור. מבמשי שיוצאים דעת מהר״ם, כי כבר הראיתי שדעת הרבה מן הגאוני׳ כהעיטור, בפרט שלמ״ש הא״ר גם מהר"ם מודה בשל צמר.

ס"ק כט

ועי'. הגם כי שם קאי לענין חיוב של תורה וממילא אם כבר יש לו טלית גדול של צמר, יכול ללבוש טלית קטן של משי, מ״מ הרוצה להוציא עצמו מפלוגתא, לחוש לדעת העיטור ומהר״ם, יעשה גם ט״ק של צמר.

סעיף ד

ס"ק ל

דשמא. הגם שלהמחבר שאר מינים דרבנן. ולמה יגרע כשמטיל קצת ממינו, (וכן הקשה המג"א) מצאנו בגיטין (דף כ"ז) בעי רב פפא חציו בטבילה וחציו בנתינה מהו (שם דף כ״ו) או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים, הרי דחציו שבטבילה או בקיום שמועי׳ מדאו' מזיק לחציו שבנתינה או בתקנת חכמים שהוא תקנתא דרבנן ועי' במו״ק ועי' באר"י (סק״ג) כתבתי דמטיל קצת ציצית מצמר וקצת מפשתים לדעת המתירין ציצית של פשתים יוצא בזה לבד דלמה שבארתי (בסק"ו) יש לחוש בזה להרמב"ם דבכלאי' דאו׳ חיבור ע״י ד״א שמי' חיבור ובהטיל בענף עצמו מקצת חוטין מצו״פ ומקצת ממינם במטיל שנים של צמר נראה דמותר עי' (ס"ק כ״ז) ובמטיל מקצת פשתים צ"ע.

סעיף ה

ס"ק לא

מצבע הטלית. כן דעת הרמב"ם וכ"ד רש"י והכלבו ובארחות חיים, וכן הביא הרשב"א בשם תשובת הראב"ד וכ״מ דעת הראב"ד בהשגות, ואגודה פרק התכלת כתב כן בשם ר"י (צ״ע הא הטור וכל הפוסקים כתבו בשם ר״י דא״צ, וצ״ל דתרי ר"י הוה כמ"ש מהר״י קולין (שורש קנ״ג), ועי' באר״י (ס״ק ד') הבאתי דברי המרדכי והתוס' לשיטת רש״י, שעכ"פ בטלית של שאר מינים, כיון שדרשינן הכנף מין כנף צריך להיות גם הצבע ממין הטלית עיי״ש.

ס"ק לב

והיינו. כן נראה פשוט, דהא בשני חוטין הבאין במקום תכלת כמשי״ת (סי' י״ב) לא שייך בהו מין כנף, ובזה סרה מהר הקושיא שהקשה הסמ״ג על רש"י שמצריך שיהיה החוטין מצבע הטלית, דהרי בגמ׳ (דף מ') עמ״ש דסדין בציצית אסור משום גזירה דקלא אילן, מקשה ולא יהיה אלא לבן, הרי מבואר דאין מקפידין על הצבע, דאל״כ איך יכולים לתת חוטין צבועים צבע קלא אילן בסדין של שאר צבעונים וכתב על רש"י דלא דק, ולמ"ש לק״מ דהא שני חוטין לבנים אלה נותן במקום תכלת, ויכולים להיות צבועים באיזה צבע שירצו:

ס"ק לג

והמדקדקים. הב"י כ׳ בשם העיטור, דאם אין לו לבן צריך לעשות הציצית מצבע הטלית, ואם יש לו לבן, לבן קודם שהוא מין כנף דרוב טליתות, עכ"ד, נראה שבא לישב הקו' שהביאו הראב"ד והתוס' לשטת הרמב״ם ממ״ש (בדף ל״ח) מידי צבעא קא גרים, ולז״א דלבן קודם למין צבע, ודבריו צ״ע דהא מבואר שם (דף מא) דטלית שכולה תכלת כל מיני צבעונים פוטרים בה לשם לבן כיון שאינו יכול לקיים מין כנף, ולדברי העיטור, הא יכול לקיים מין כנף בלבן, שהוא מין כנף דרוב טליתות.

ס"ק לד

ולכן. כן כ' הב״ח והט״ז וכ״כ מהר"י מברונא בתשובה הביאה היש״ש פ״ק דיבמות (ס״ג) ואני מצאתי כן בס' החינוך (פ' שלח) וברבינו בחיי (שם), [וכ"כ בכד הקמח (אות צ) ובעל שתי ידות בדרך חיים (ד' צח) בשם ס׳ הזהר ועי' בתומת ישרים (סי ס״ו) כנה"ג (ס׳ כד)], ומהר״י מברונא כתב שגם חוטי התפירה והעטרה יהי' לבן, וזה חומרא בעלמא, ועי' ב"ח זכר לדבר לבושי' כתלג חוור.

ס"ק לה

הי' אסור. מנחות (דף מ״א ע"ב).

ס"ק לו

או. כ״כ הרמב"ם.

ס"ק לו

ועתה. מהרי"א אוסר, והב"י מתיר וכ"ד הטור, וכן מבואר בכלבו, ויש להוכיח שכן גם כן דעת התוס'. שהקשו עמ״ש רש״י דקלא אילן לא יביא משום שצריך שני מינים, א"כ מאי מקשה מברייתא שאומר דאם הביא קלא אילן בטלית של תכלת כשר, דלמא הך ברייתא כרבנן דהתכלת אינו מעכב את הלבן, ואם איתא דס"ל כמהרי״א א״כ מה בכך שנותן רק מין אחד, הא מ״מ אסור, מבואר דעת התו' כב"י.

ס"ק לח

וממילא. כ"כ ב"י.

סעיף ו

ס"ק לט

ירא שמים. ב"י בשם אגור ומהר״י מולין, וברכ"י בשם ר״י הראשון בתשובותיו כ"י, לצאת דעת האומרים דבגד שאר מינים פטור מציצית מדאורייתא [וכ"כ הרדב"ז ח"ג (ס׳ תרע) וח"ד (סי' תמ״ד)] (ועי׳ בס״ק כ"ט) שגם זולת זה יעשה צמר לצאת דעת העיטור ומהר״ם.

ס"ק מ

ויברך. כ"כ הב"י וכ״מ דעת הרמ"א כמ"ש הב״ח והנ"ץ לא כב"ח שחולק ופוסק דלא יברך רק על טלית צמר וציצית צמר ובמג"א (ס"ח ס"ק ט"ז) שכ׳ על

טלית משי לא יברך. שייך לדברי האגודה כמ״ש בהגהו׳ תו״ש ובאה"ט טעה בזה וראיתי בשו״ת שבות יעקב (ח"א סי׳ א') נשאל ע"ז, למה כתב הב"י כאן דיברך עליו, והלא קיי״ל בכ"מ ספק ברכות להקל, [ועי׳ בשו״ת הרדב"ז (ח"א סי׳ תרכו) ובהלק"ט (ח"ב ס׳ קטז)], ולק"מ דהא ציצית של פשתים אין אסור רק משום גזירה, ומה״ת כשרים רק שאסור לעשות מדרבנן, והשתא גם אם נאמר דמצוה דאורייתא שלא נעשה כתקון חכמים אין לברך עליו דרבנן הפקיעו הברכות, כמ"ש בפסקי תוס׳ (פ"ק דברכות) והארכתי מזה במק"א, זה דוקא היכא שיש בעשי' זו איסור דרבנן ממילא אינו יוצא גם מדאוריי' דעל אופן זה לא תקנו לברך, אבל כאן כיון שאנו מתירים לו שאם אין לו טלית צמר מותר לעשות של פשתים, ממילא העשי׳ הוא בהיתר, ולמה לא יברך, הא מדאורייתא ציצית גמורים הם.

ס"ק מא

בפרט. כ"כ הרא״ש, והנה בתוס' (ריש פ׳ המביא ד"ה אין מטפחין), משום שמא יתקן כלי שיר כתבו לדידן שרי דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר, וכן בביצה (דף ו׳ ד"ה והאידנא), כתבו בזה״ז דליכא חברי מותר, וא"צ מנין אחר להתירו כמו גבי גילוי ביור״ד (ס׳ קי״ו), והב"י (ס׳ של"ט) פוסק כמהרי״ק דאוסר לטפח גם בזה״ז, (ובס' תקכ"ו) גבי מת ביו״ט שני, פוסק כתוס׳ דביצה (דף ו׳ הנ"ל), ויש לחלק שזה דוקא היכא שהדבר שגזרו בשבילו אינו בנמצא, כגון חברי, או נחשים במקו׳ שהנחשים אינם מצויים, אבל היכא שהדבר תלוי בנו כגון בתיקון כלי שיר, גם עתה חיישינן שמא ילמדו לעשות כלי שיר, וכן בסתם יינם שאוסר הב"י בהנאה ביור"ד (ס׳ קכ"ג), די״ל דינסכו גם בזה"ז, והשתא בגזירה דסדין בציצית, י"ל דדמי לחברי ונחשים כיון שאין תכלת בעולם כלל, [ועי׳ בשו"ת הרדב"ז (ח"ב ס׳ תרפ"ה) הקשה עמ"ש בשבת (דף ע"ד) שכן ציידי חלזון היו קושרין ומתירין מהיכן היה להם חלזון הא לא נמצא אלא בחלקו של זבולן וכו', ואפשר שגם היום הוא מצוי אלא שאין יודעים לצודו עכ"ד, ולפ"ז י״ל דגם בסדין בציצית יש חשש דשמא ילמדו] ועוד י״ל דהיכא שיש מצוה בעשיית׳ כמו קבורת המת, אמרינין דמסתמא לא תקנוה לעקור המצוה רק מפני הטעם, וכשהלך לו הטעם בודאי המתקנים בעצמם רוצים שתתבטל גזירת', כדי שיקיימו המצוה, אבל היכא שאין מצוה כגון כלי שיר וי״נ ודומיהם לא נתבטל' התקנה, וממילא בסדין בציצית, שיש מצוה בעשיית' נתבטלה הגזירה, וכן יל״פ דברי הרי"ף בה"ק שכתב בלשונו והשתא דלית לן תכלת, עבדינין פשתים לפשתים, משמע בזמן תכלת לא, וזה סותר למ״ש בדבריו להיפוך, וצ"ל שבא לומר אפי׳ לשטת האוסרים משום גזירה בזה"ז מודו, וכן יש ללמוד לכאורה מדברי הרמב"ם והראב"ד בפירושם למס' עדיות (פרק י׳ מ״י) שפי' סדין בציצית ב"ש פוטרין משום גזירה, ואעפ"כ כתבו דחייב בלבן, וזה היפוך כל שטת האוסרים. שעולה לשטתם דאם בית שמאי פוטרים משום גזרה ע״כ פטרו אפי׳ מלבן, מדלא קתני אוסרין, ולפ״ז י״ל דס״ל דהשתא נתבטל התקנה: אבל ז"א, דדעת הרמב"ם והראב"ד (פ״ב מה׳ ממרים) מבואר דאפי׳ אם בטל הטעם, צריך מנין אחר להתירו, וכ"כ הרמב"ם (פ״ג מה' מ״א) גבי גבינה ש"ג, וכן (בפי"א מה׳ רוצח) לא התיר גילוי, בשגם דעת הש״ע יש לכוין כן, כמ״ש בשו"ת מהרי"ט (חלק יור"ד ס״ג) דגילוי לא נאסרה גם תחלה רק במקום נחשים, ובמקומות אילו לא נאסרה כלל, וכן י״ל גבי חברי, דבשאר מקומות לא גזרו, אבל סדין בציצית גזרו בכ"מ, אבל מדעת הרמ״א ביור״ד (ס' קכ"ג) יש להחזיק דבר זה, ועם העיון מצאתי בשו״ת בשמים ראש המיוחס להרא״ש (סי׳ ל"ו). כ׳ לענין גבינות הגוים, דאם בטל הטעם בטלה התקנה והביא ראיה ממ״ש בגיטין (דף ו׳) עשינו עצמנו בבבל כא"י לגיטין שאין צ"ל בפ"נ ובפ״נ, דא״ל שנמנו ע״ז דא"כ יהיה מהני ב"ד קטן. דהא האמוראים קטנים מן התנאים: ראיה ב׳ ממ״ש (בר"ה י״ט ע״ב) דהאידנא בטלה מגלת תענית עכ״ד, וקשה על דבריו ממ״ש בגיטין (דף ל״ו) אי הלל לדרי' תקון פרוזבול מבטלינין לי', פרש"י אי אכשר דרא עתה ונבטל הטעם, וקשה א״כ מה צורך לביטול, וצ״ל דהרא״ש מפ׳ דלא רצה לבטל משום דאכשר דרא ובטל הטעם, רק משום עולבנא דדייני, כמ״ש שמואל שם, וכן מוכרח לשטת הראב"ד (בה' ממרים) שסובר דהיכא דבטל הטעם א״צ ב"ד יותר גדול מן הראשונים, והשתא לפרש״י שפי' אי לדרי' תקון מבטלינין משום שבטל הטעם, ממילא מ"ש ואי לדרי׳ עלמא תקין צריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין, היינו ג"כ היכא דבטל הטעם, והא להראב״ד, בזה א״צ ב"ד יותר גדול, וע״כ שמפרש דיבטלוהו משום עולבנא דדיינא: אבל הר"ן שם הקשה אם רק לדרי׳ תקון למה צריך ביטול כלל, הא ממילא בטיל בכלות הזמן (כמ"ש התוס׳ ביצה (דף ה') וכ״כ הרש״ל בתשובה (ס׳ י״ד) עיי"ש) ופי׳ אם לדרי׳ תקון היינו שתקן בסתם רק שפי׳ טעם התקנה משום נעילת דלת, וממילא עתה שאכשר דרא ובטל הטעם מבטלינין לי׳ עכ"ד, והשתא להרא״ש בכה"ג א״צ ביטול כיון שבטל הטעם, ונראה שהרא״ש סובר מ"ש מבטלינין לי', אין פרושו שימנו עליו רק שיבטלוה מעצמם, ולא ס״ל דקדוקו של הר"ן בזה, וגם להרמב״ם מוכרח לומר כן, שסובר בה׳ ממרים (שם) דהיכא שהגזירה היתה בסתם, אפי' שבטל הטעם צריך ב״ד גדול בחכמה ובמנין להתירו, והשתא אם יפרש כהר"ן אי לדרי' אתקין, היינו אפילו תקן סתם, רק שפירש טעם תקנתו משום נעילת דלת שלא היה שייך רק בדורו ואח״כ בטל הטעם, לזה מבטלינן, קשה הא להרמב"ם אף שבטל הטעם צריך ג"כ ב"ד גדול בחכמה ובמנין ומוכרח דמפרש לדרי׳ תיקן היינו שתיקן רק לזמן, ומ"ש מבטלינן ליה היינו בלא מנין, ועדיין קשה מה יעשה הרא״ש בהא דכרם רבעי ביצה (דף ה') דנמנה עליו ריב״ז, ומזה הוכיח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אע״פ שבטל הטעם וצריך לדחוק דשם אם יבנה המקדש תחזור התקנה למקומה ממילא לא בטל הטעם לעולם, וכן הראיה שהביא שם מזה לביצה שנולדה ביו"ט ראשון שאסורה בשני אע"ג דבטל הטעם הוא ג״כ משום דכשיבנה המקדש ויקדשו עפ״י הראיה יהיה קדושה אחת ולא בטל הטעם לעולמים (ומ״ש (שם ע״ב) מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד וכולי הוא ענין אחר) אבל היכא שבטל לעולם י״ל שא"צ מנין אחר ממילא בסידין בציצית צ״ל להרא״ש דאף לעתיד שיהי׳ תכלת מצוי מ"מ הגזירה של סדין בציצית אפשר שלא יגזרו לעתיד דאז יהיו הכל בקיאים כמ״ש מנחות (מ') ונדרשי' בפרקא וכולי וזכר לדבר ממ״ש בבב"ת (דף ע״ב) מאי אית לכו בהדי קרטליתה דאשת ר׳ חנינא ב"ד דשדיא בי׳ תכלתא לעת״ל ממילא הרא״ש לשטתו שפיר כתב דסדין בציצית אין לגזור בזה״ז אך המג״א שהביאו צ״ע דהא דעת הרמב"ם והראב"ד וכ״פ דצריך מנין אחר להתירו בפרט שבס׳ (תס"ח סק"א) כתב דווקא אם לא גזרו על כל המקומות י״ל דבטלה התקנה ועי' תוס׳ (ריש פ׳ מקום שנהגו) שכתבו דשם לא נתבטל צ"ע שסותרים א"ע למ״ש בביצה (דף ז') וצ״ל דסוברים דהיכא שהדבר אסור מצד עצמו לא בשביל חששה או גזרה מחמת דבר אחר, אף שבטל הטעם אין התקנה בטלה כהא דריב"ז (בדף ה), ואף שזה היפוך מדעת הרמב"ם שס״ל דאם הוא משום סייג, אף ב"ד גדול בחכמה ובמנין א״י לבטל, הא הוציא כן מחמת קושי׳ התוספת בגיטין (ל״ו) כמ״ש הכ"מ שם, והתוספת רוח אחרת אתם שם בזה, ממילא גם גבי סדין בציצית לדעת ר״ת שאסרוה משום גזירה ציצית של פשתים אטו ציצית של תכלת ניתן להאמר כסברת הרא״ש דבזה"ז בטיל והא מצאנו כמה וכמה דברים שבטלו בזה"ז ונשתנו ע״י שנתבטל הטעם, כמבואר ביור"ד (סי' י״א וסי׳ י"ב) בדין שוחט לתוך ימים וכלים וגומא בזה״ז אם שחט מותר (ובסי' י"ח) בזה"ז אין מראין סכין לחכם [ארצות החיים זולצבאך: (בסי' קמח) בזה"ז מותר לגבות מלוה בשטר ביום אדם, ושם (בסוף הסי') בזה"ז אין בקיאין בטיב אלילים לפיכך וכו', (בריש סי' קנט) בזה"ז מותר להלות לעכום בריבית,] (סי׳ רס״ז) בזה"ז אסור לגייר וכו', (סי' ש"י ס״ג) לענין בכור, האידנא מותר לגדל בהמה דקה אף בא"י וכו׳ (סי' שכ"ב סעי' ה') האידנא אין מפרישין בח"ל רק חלה אחת, ט״ז (סי' שס"ד) בשם רש״ל דהאידנא אין מ״מ קונה מקומו ועי' לקמן (סי׳ קנ״ו וסי׳ שי״ג סעי׳ ח') וביור״ד (סי׳ של״א ושל"ב) וכהנה הרבה, שדינים ותקנות שבזמן הש״ס נשתנו אם בטל הטעם, וזולת זה ימצא למאות מה שנשתנה בזמן האמוראים מבזמן הקודם, עד שאני תמה על מה שהביא הרא״ש הראיה מגיטין, ויותר ויותר הי׳ לו להביא, ולפ"ז צ״ל דלא אמרו דצריך מנין אחר להתירו, רק היכא שידעינן שסנהדרי גדולה גזרו הדבר במנין, אבל דינים אחרים אע"פ שהחזיקו בהם כל שלא ידענו שנגזרו במנין, א״צ מנין להתירם, וע״ז ביצה וכרם רבעי (ביצה שם) פרוסבול בגיטין (שם) י"ד וט״ו במגילה (דף ב') (ובע״ז), כל אלה ידעינין שנתקנו במנין, ואף שהוא מפני טעם אחד, הם אסרוה או גזרוה או תקנוה בהחלט, ועי׳ בריב"ש (סי׳ לד) ובתשובת הרשב״א (סי' רמח) ובפסקי מהרי״א (סי׳ קח) ובתשובת הר"י (סימן יד) ועיין בתשובת הרדב"ז (ח"ב סי׳ תרלג) לענין עשר קדושות שבא״י מדוע אין נוהגים עתה.

ס"ק מב

אם ערב. כ"כ המג"א (סק״א) ממשנה דכלאים, וכ"ה בנגעים (פי"א מ״ב) ועי׳ באר"י (סק״א), הארכתי בזה וסתרתי מ״ש הנוב"י בזה עיין שם, ואין חלוק בזה בין מב"מ לבין מין בשא"מ.

ס"ק מג

אפי'. כ"ה בארץ יהודה שם באורך.

ס"ק מד

אבל. כ"כ המג״א (בשם הרדב״ז בתשובה) ועי' בהגה"ה (ביור״ד ס׳ רצ"ט) כתב דאין לעשות טלית של פרכוט, ועי' באר"י שם הבאתי ראיה לזה מדברי הרמב"ם (פי"ג מהלכות טומאת צרעת) עיי׳ שם באורך.

ס"ק מה

ובגד. יש ללמוד כן מדברי הרמב"ם (פי"ב מהלכות טומאת צרעת ה"י) לענין בגדים צבועים שאין מטמאים בנגעים וה״ה כאן.

ס"ק מו

ורחל. בכורות (דף י״ז) ושם יליף דמה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה, ולפ"ז י״ל לכאורה שזה דוקא לענין ציצית דלא מקרי ציצית, אבל בגד רחל בת עז, חייב מדאורייתא אך יש לומר דהא מנגעים יליף לר"י דאין חייב בציצית רק צו״פ, ובנגעים צריך צמר שלא נשתנה כמ״ש בבכורות (שם) וברמב"ם (ה׳ ט״צ) אמנם לרבא דסובר דכל הבגדים חייבים מדאורייתא ולא יליף בגד מנגעים, י״ל שדינו כבגד צמר, ונ״מ לדעת מהר"ם דסובר דאין לעשות ציצית צמר בשאר מינים, בהא יכול לעשות דמין כנף הוא, ואע״ג דהר"מ פוסק דאין פוטר אלא במינו היינו משום שפוסק כרי"ף ורמב"ם דשאר מינים פטורים מציצית וצ"ע בזה:

תוכן העניינים

המאיר לארץ על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה