המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן ח
סעיף א
ס"ק א
יתעטף. פי׳ הברכה והעטיפה שתיהם צריכים להיות בעמיד׳ ודבר זה כתוב בסמ״ק ובכלבו ובאבודרהם ובא"ח דגמר לכם לכם מספירת העומר ושם כתב בקמה פי׳ בקומה וכ״כ הרוקח (בסי׳ שי"ט) בש' קונטרי׳ צרפתי והרשב"ץ חדושי ר"ה (דף כ״ח) כ״כ בשם סמ״ק וכתב עליו ואיני יודע מנין לו גז״ש זו וכן בספר יראים (ס"ס קי״ד) כתב ע"ז דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה ובספר ברכ״י כתב שמצא כן בפסיקתא זוטרתא (פ' אמור) וכתב ומינה ילפינין על כל מצוה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית עיי"ש וראיתי עוד שם (פ׳ שלח) כ״כ גבי ציצית וכן עוד שם (פ' לך) והוסיף לולב וכן בס' תניא (ס' פ״ה) ובשבולי הלקט (ס׳ קי"ח) כתב בלקח טוב מפרש דילפינין מעומר כי הפסיקתא זוטרתא שחברה ר' טובי׳ בר׳ אליעזר נקראת בפי הקדמונים בשם לקח טוב.
ס"ק ב
יצא. כ״כ בא"ז בשם מעיו"ט דלא דמי לקריעה ביור"ד (ס' ש״מ) דצריך לחזור ולקרוע כ״כ מהר״ש בדרישה ובא"ר תמה עליו דמה קריעה דמדרבנן אינו יוצא כ"ש ציצית דאורייתא ועוד דא״כ גם בספירה לולב שופר ומילה נמי יוצא, בתמיהה עכ"ד. ותימה על תמיהתו דהא גם בעומר גופיה שבו עיקר הלימוד מבואר ברמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) דאם ספר מיושב יצא וכ"כ ברוקח (דיני ספירת העומר) וכ"כ ברוקח (סי ר״ן) לענין תקיעה דיצא והא"ר סותר א״ע למ״ש הוא בעצמו (ס' תקפ״ה) והראיה שהביא מהאבודרהם אין ראי' כמו שאבאר (בסק״ו).
ס"ק ג
ושש מצות. בכלבו (ס' כ"ב) אין מביא רק עומר ציצית לולב מילה וכ"כ בהגהת סמ״ק (ס' קמ״ה) בשם הרמב"ם (ביד החזקה של הרמב"ם לא נמצא זה וצ״ל שמצא כתוב כן בתשובות הרמב"ם) וממה שלא חשב בשם הרמב"ם לבנה ותקיעה צ"ל דגז״ש זו לא היה מקובל אצלו בכ"מ שכתוב לכם והראיה דהא (בפ"י מה״ב) כ׳ הרמב״ם דצריך לברך בר׳ הלבנה מעומד משום דכל המברך על החדש בזמנו לקדשו כאלו מקבל פני שכינ' הרי דמטעם לכם א״צ עמידה ובהגהות סמ"ק (סי' צ״ג) חשב גם תקיעה ונתן הסימן עצ״ת הוא תקום אך באבודרהם חושב שש מצות וכמ״ש בפנים.
ס"ק ד
לבנה. בברכ״י הק' ממ"ש (בסוף פ' הי' בודקין) אמר אביי הלכך נאמרינהו מעומד הרי דרק משום הקבלת פני שכינה צריך עמידה ולק"מ דשם א״ר אסי כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו אמר אביי הלכך צ"ל מעומד ממילא אם לא ילפינין ברכת הלבנה מהחדש הזה לכם לא מוכח דמעומד וצריך עמידה משום דכתיב לכם וקרוב לזה במח"ב.
ס"ק ה
והטעם. בב"ח הקשה כיון דבירושלמי קאמר דכל הברכות בעמידה א"כ ל״ל גז״ש דלכם ותי׳ דהסמ"ק לא ס״ל כהירו' כיון דלא נז׳ בבבלי ודבריו צ״ע דהא דרש זה דאל תקרא בקמה אלא בקומה ג"כ לא נזכ' בבבלי והרא"ש סוף פסחים והכ"מ (פ״ז מהלכת תו״מ הלכה כ"ו) הביאו בשם הרי"ץ בן גאות וכתב דכן קבלה ביד הגאונים ואף למ״ש (בסק״א) שנמצא דרש זה בפסיקתא זוטרתא הלא מחבר פסיקתא זו היה ר׳ טובי' שהיה קרוב לזמן הגאונים ואם הניח דברי הירו׳ בשביל שלא נז׳ בגמ׳ כ"ש שהי׳ לו להניח דרש זה והלבוש כתב דהירושלמי יליף כל המצות מגז״ש זו ודוחק ובארחות חיים כתב בהדיא דהירושלמי פליג וצ״ל דס״ל להסמ"ק דבשלמא הירושלמי שהיה קודם הבבלי א״א דהבבלי כוותי׳ ס״ל היה לו להביאו אבל הגאונים שהיו אחר התלמוד הלכה כוותיהו וראיתי בשו״ת מהר״ם בר ברוך (ס' תק״ד) כתב יש לעמוד בשעת המילה דכתיב ויעמוד העם בברית צ״ל דקאי לכל העם דאם להמוהל בעצמו תיפוק לי' מלכם.
ס"ק ו
ולמצוה. בכלבו שם אחר שכתב הירושלמי הנ"ל כתב ברכות שראוים לברכם בעמידה הם עומר ציצית וכולי ובשיו"ב בשם שו״ת הגאונים כ"י תשובה למר רב שמואל כהן צדק גאון ז"ל אסמכתא לכל הברכות מעומד דכתיב ויעמוד ויברך לכל קהל ישראל וספירת העומר מעומד דכתיב לכם וכן בס׳ הפרדס לר׳ אשר בן חיים תלמיד תלמידו של הריטב"א (ריש שער ט׳) וכן באבודרהם אחר שהביא גז״ש של הגאונים סיים ויש מצות אחרות שמברכין עליהם מעומד למצוה מן המובחר כגון סוכה ומגילה ולכן הנראה מכל אלה דבאמת הא כל הברכות הא הם רק מדרבנן ואין שייך לילף להו בגז״ש וע״כ שהגז״ש הוא רק לגוף שש מצות אילו צריכים עמידה ומזה הוציא הירושלמי דגם הברכות יברך בעמידה שדין הברכה כדין המצוה גופי' וממילא היכא שגוף המצוה א"צ עמידה כגון סוכה שמצותה בישיבה פשיטא שגם הברכה א״צ עמידה מ״מ מצאו סמך מויברך דוד דמצד מדת חסידות ומצוה מן המובחר יש לעמוד בכולם אבל לא מצד הדין ולזה כלל בירושלמי לכל הברכות בעמידה מצד מצוה מן המובחר והמעיין בכלבו ובאבודרהם יראה שכן עיקר [ועי' בשו״ת הרמ"ע מפאנו (סי' ק״ב) ובשו״ת הלק״ט ח״ב (ס' רט״ו)] ועמ״ש באר"י (סק״א).
ס"ק ז
אבל. כ״כ הפוסקי׳.
ס"ק ח
וצריך. כ"ה בארך באר״י (סק״ב) [וכ״פ בשו״ת שאגת ארי' (סי׳ ל"ב) ולא כשו״ת ב"י (ס׳ פ״ח) שיברך אחר שישים הטלית על ראשו ועי' ביד אהרן ובני חייא חלקו עליו ועי׳ בש״צ (דכ״ט) וכן בע״ד בשם תפלה לדוד (ה' ע"ב)] וכ"כ בא"ר בשם הכנה״ג וכ"נ ממ״ש הט״ז (סי׳ תרמ"ג ס׳ א') וכ"נ מלשון הש״ע ועי׳ באר״י לקמן (סי׳ י"ג) מ"ש עוד בזה.
סעיף ב
ס"ק ט
יש. הנה לא״ז והמרדכי וא״ח דס"ל דאין יוצאים ידי חובתם בט"ק דבעי עיטוף דוקא ה"ה דבעי עטיפת ישמעאלים (דמ"ש) [ארצות החיים זולצבאך: למ"ש] הב"י בתי׳ א׳ דהטור ס״ל כרב אבל תי׳ זה צ״ע דהא בטור יור"ד (סי' שפ"ו) פסק כשמואל ומדברי הגמ׳ מ״ק (דף כ״ד) שמואל לטעמו וכולי וכ"ע לא נהיגו בעטיפה זו וכולי משמע כתירוץ ב' של הב"י ממילא (לדידהו בעי) [ארצות החיים זולצבאך: דגם לדידהו לא בעי] עטיפת ישמעאלים ועי׳ מ״ש באר״י (ס״ק ג').
ס"ק י
ולהלכה. נ״י (דף פ״ו) ומהרי״א ומהריק (שורש קמ"ט) ות״ה בשם מהר"ם וכ"נ מבואר במרדכי (פרק חבית) וכל הפוסקים המובאים לקמן (ס׳ י״ג). אשר דברו אם יוצאים בט״ק לר"ה שיוצא ידי חובתו ועי׳ במ"ל (שם ובס׳ ט״ז) ועי׳ בב"י (ס' כ״ה) ועי׳ בתוס׳ עירכין (דף ב׳ ע״ב) וכ"מ בהג"א (פ״ג דסוכה) וכ"ד כה״פ.
ס"ק יא
סדר. לשון העיטור ועי׳ בשו״ת הרדב״ז (ח״א ס׳ קנ"ז) חולק על העיטור ואין לנו אלא דברי הטוש"ע.
ס"ק יב
ומ״מ. כ״כ בכתבי האר"י ז"ל ולמ"ש (סק״ט) יש לזה סמך מצד הדין דהא מברכין להתעטף וצריך לצאת דעת הפוסקים דבעי עיטוף דוקא כעטיפת ישמעאלים והגם שאינו מתעטף כך רק כדי הלוך ד״א כבר כתב התה"ד דאין קפידא רק על תחלת המצוה לא על שיהוי המצוה והביא ראי׳ לדבר.
ס"ק יג
מצד. כ״ה לפי׳ הב"י בדברי הטור ועמ״ש באר״י (סק״ד).
ס"ק יד
וגם. כן פי׳ הט״ז את דברי הטור ועי׳ בפרישה פי׳ בשא״ל כיסוי בראשו וקמ״ל דאפי׳ לעמוד על עמדו אסור משום הברכה כמ"ש לקמן (סי נ״א) ויכסה ראשו ויתפלל וכן לקמן (סימן קפ״ג).
ס"ק טו
והאר״י ז"ל. מג"א (סק״ב) משמו.
ס"ק טו
ואותם. מג״א (סק"ב) בשם תשובת משאת בנימין והוציא כן משבת (דף קמ״ז) היוצא בטלית המקופלת לו על צוארו חייב חטאת מפני שאינו דרך מלבוש.
ס"ק יז
וכן. כ״כ בל״ח (ס׳ ק״ע) וכתב הטעם משום דעיקר העיטוף לפי מנהג בני אדם הוא כסוי הגוף ולפ"ד משמע דהיוצא בענין זה בטלית מצויצת כהלכתא בשבת חייב חטאת ואע"ג דבש״ע (ס׳ ש״א סעיף ל') משמע דהיוצא בענין זה לר"ה מותר היכא דנהיגי לצאת כן וכ״מ מתשובת הרשב״א זה דוקא בלא ציצית אבל אם הוא מצויץ כיון שאין יוצא בה ידי מצות ציצית הוה הציצית כמשוי אך מסתימת הפוסקים שם לא משמע כן ויש לחלק בין זה למצנפת דשאני מצנפת שעיקרה לכסות הראש נעשה ואפי׳ אם מכסה בה גופו פטורה משא״כ בשעיקרו עשוי לכסות הגוף אפי׳ שאין מכסה רק ראשו יוצא בזה אך כיון שהל״ח החמיר בדבר והמג״א פסק כוותי׳ כתבתי בפנים דנכון לזהר.
סעיף ג
ס"ק יח
טליתות. עי׳ לעיל (סק״ט).
ס"ק יט
ואח״כ. מהרי״א ות״ה עי׳ לעיל (סקי״ב) ואין להקשות א״כ יברך להתעטף י"ל בשלמא ט״ג עיקרו לעטיפת הראש נעשה ואין חסר רק עטיפת ישמעאלים לזה מועיל העטיפה של שעת הברכה אבל ט״ק עקרו לכסות הגוף ומה מועיל מה שמכסה הראש דרך עראי ועי׳ לקמן (ס׳ י׳ סעיף י׳) דמצנפת פטורה אפי' שמכסה גם הגוף כיון דעיקרו לכסות הראש נעשה וה״ה כאן.
ס"ק כ
ודוקא. כ״כ המג״א.
סעיף ד
ס"ק כא
מחזיר. עיטור ורוקח והגמ״יי בשם הירושלמי הביאם ב״י וכ"ה בפסיקתא הובאה בילקוט תהלים (ס׳ תשכ״ג) וכ״ה במד׳ אבכיר בפסוק כל עצמותי תאמרנה ומאחורי השלכתי ד׳ כנפות של הטלית וראיתי בשו״ת הרדב״ז (ס' תקע״א) הביא המד׳ שגבריאל היה מכריז למי ים סוף שלא ישטפו את ישראל חזר ואמר למים שלאחריהם הזהרו שעתידים להתעטף לאחריהם וכתב ע"ז לפי׳ המד' הזה צריך להשליך כל הד״כ מאחוריו ונ"ל דא״צ דמ״ש שעתידים להשליך בשעת עטיפה קאמר עכ״ד וצ״ע דהא במד׳ אית' שאמר כן גם למים שלפניה׳.
ס"ק כב
מצד שמאל. כ״כ האריז״ל וכ״ה בשו"ת הרדב"ז שם בשם ר' סעדי' גאון בפי' התורה שחבר בל׳ ערב [ועי׳ בהק"ט ח"ב ס׳ ס״ג] ובמג״א כ׳ יש נוהגים לשום צד ימין על כתף שמאל וצד שמאל על כתף ימין כדי שיהיו מסובבים במצות.
ס"ק כג
וילבש. כתבי האר״י ז״ל.
ס"ק כד
ונהגו. של״ה (דף קי"ב) ל"ח (דף י״ב).
ס"ק כה
ולא. לבוש (סי׳ י') ובמדינות פולין נהגו לעשות עטרה מכסף אבל עושין גם באמצע הטלית ועי' בכ״ג ועי׳ בא״ר (ס׳ י׳ סק״יד).
סעיף ה
ס"ק כו
מברך. ברכות (דף ס׳ ע״ב) ובתוס׳ וירושלמי פ׳ בתרא דברכות.
ס"ק כז
בפתח. כ״כ הב"ח (בסוף סי׳ כ״ד) וכ״כ באור חדש בשם ר' שבתי סופר דהא כל הברכות נתקנו בלשון ידוע כמו על המילה נותן התורה והלבוש האריך בזה וכ׳ דהמברך בפתח תחת הב׳ טועה הוא בין מצד הדקדוק בין מצד הדין מצד הדקדוק ידוע שאין קפידא בדבר אם לקרוא בשוא או בפתח כי מצאנו גם בסוף פסוק ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן בשוא וגם מצד הדין הוא טעות דפתח מורה על הידוע ומבורר ועכשיו אין לנו תכלת עכ״ד ולפ״ד הנה מצד הדקדוק ידוע שלא כדברי הרב אלא מוסכם אצל כל המדקדקים שכל הפסק מאמר משתנה משוא לפתח כי השוא מורה על הסמיכו' והפתח על הנפרד ואם מצא בזקן שגבי נתק שניתק מן הכלל בודאי יש בו טעם ודרש ולדעתי כיון בזה מ״ש בתו"כ שם וז"ל אין לי אלא בזמן שיש לו בראש ובזקן יש לו בראש אבל לא בזקן, בזקן אבל לא בראש, לא בזקן ולא בראש, מניין ת״ל ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן מ״מ עכ״ל והוא פלאי דאם אין לו לא בראש ולא בזקן אינו נתק כלל שאין נתק אלא במקומות אילו ולפ"ד כיון בזה למ"ש בתוספתא הביאה הר"ש (פ"י דנגעים משנה ט׳) וז"ל מן הפרק של לחי ולמטה זה הזקן וכולי אלו הם סימני הראש והזקן לטמא בנגעים ובנתקים וכולי אבל על הזקן אינו חייב אלא משום שבולת זקן בלבד ע״כ ממילא עיקר הזקן שאסור להשחיתה הוא רק השבולת אבל יתר השטח מן הפרק ולמטה לא מקרי זקן לענין השחתה ואעפי״כ נטמא בנתק וע״ז קורא אותו בתו״כ לא בראש ולא בזקן דהא אינו זקן בעצם דהא אינו חייב בו משום בל תשחית ויליף לה ממ״ש בזקן בשוא ומן הדין היה צריך להיות בפתח בהפסק מאמר ומרבה זקן כל דהו ומ״ש בציצית מורה על הידוע ומבורר ועכשיו אין לנו תכלת י״ל דגם עכשיו הכוונה על ציצים כשרים הטוים לשמן ע״י ישראל וכדומה ושוב ראיתי גם בשערי תפלה כ' ג״כ כן, וכן בספר מצת שמורים (דף כ"ב) והר' צמח כ' בשם האר"י דאף שעכשיו אין לנו תכלת צריך לכוין כאילו יש בם תכלת ומ"ש במח״ב בשם מהר"ם זכות בתשובותיו כ"י שא"ל כי אם בשוא דאף שאנו מכוונים בסוד התכלת שהוא חכמה דאמא כיון שאין אנו משיגים אותו איך נבטא בשפתנו דבר שאינו: לפענ"ד למ״ש התוס׳ וכה״פ שבזה"ז צריך לתת ארבע חוטין שנים במקום לבן ושנים במקום תכלת ויותר לדעת העיטור שאביא (ס' ט') דשנים שבמקום תכלת צריכים להיות דוקא מצמר שלא יחסרו הציצית אלא צבע חלזון ממילא גם עפ״י הפשט צריך לכוין כאילו יש בם תכלת וגם מ"ש מהר״ם דלוזנא דבפתח מורה שמתעטף בהציצית עצמם הוא דבר שא"ל שחר כלל היוצא מזה דאע״ג דדעת הלבוש וכנה"ג ע"ת א"ר מהר"ם דלוזנא רמ״ז ומח"ב לאמר בשוא הלא חבל נביאים לעומתם הב"ח והמהרי״ץ אור חדש ורש״ס ור' זלמן הענא ורב צמח ומצת שמורים והרב"ד חא"ח ס״ד ובס' תפלה לדוד כ' שכן מנהג אנשי ירושלים ומנהגו ובצירוף הראיות אשר הבאתי נלפענ״ד העיקר לברך בפתח.
ס"ק כח
אם. ב"י (ס' כ״ב) א״ח ואבודרהם [ועי' לקמן (ס' י׳) במ״ל (ס״ק מ"ד)].
ס"ק כט
וכן. עי׳ באר"י (סק"ה) כתבתי לישב דברי הש״ע אבל ראיתי בתב"ש (ס׳ י"ט סק״ח) שהביא בשם המבי״ט (סי' קי״ז וק״פ) שהאריך שאחד יברך לכולם וכן מסקנת התב"ש [וכ"מ בשו״ת מהר״ם ב"ב (ס״ז) אם י' בני אדם שחטו י' בהמות יברך א' לכולם מבואר דלא כמ״ש בא״י לחלק בזה] וכן עיקר.
ס"ק ל
ובדיעבד. כ"כ הש״ע לקמן (ס׳ רי"ג סע״ג).
ס"ק לא
אבל. במג"א הקשה, דבתה״ד (סי׳ ק״י) כתב דהמלביש תפילין לחברו מסתמא לא יברך אלא הלובש, ובהג״א (סוף פ"ג דר״ה) כ׳ דהמתעטף בציצית יכול חברו לברך לו ומה שתי׳ דמיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה כבר השיגו הא״ר אך המעיין בלשונות הפוסקים יראה דהעיקר בזה דבאמת לכתחלה צריך העושה המצוה לברך בעצמו כמ"ש התה"ד וזה דוקא לענין עיקר המצו' לכתחל' אבל מדינא יכול חברו להוציאו ואם ברך לו וענה אחריו אמן יצא דהא כללא הוא דכל הברכות אע״פ שיצא מוציא ולא חלק בין בקי לשאינו בקי וכ"נ מדברי הרמב"ם בה׳ ברכו' וכוונת הג"א היא שיכול לברך לו מדינא.
ס"ק לב
אבל. כ״כ בסי (ריט) וכ' התב"ש (סי׳ א׳ סק״א) דבור יוצא אפי׳ בלא ענית אמן ומה״ט לא כ׳ (בס' רע״ג ותפ״ד) שצריך לענות וכ"מ ביש״ש (פ"א דחולין ס"ד) ובדרישה ביור"ד (ס״א) וכל האחרונים דאלם יוצא בברכת המצות אפי׳ בלא ענית אמן.
סעיף ו
ס"ק לג
להתעטף. אגור בשם מהר״י מולין וכ"ד מהר״י אבוהב וכ"מ מדברי הטור [עי׳ בתשב"ץ (ס׳ מ״ב) ובשו"ת מהר"ל (סי׳ י׳) ובס׳ בני חייא].
ס"ק לד
וי"א. עי׳ מ״ש באר"י (סק"ו).
סעיף ז
ס"ק לה
התורה. כ״כ הטור והוא מגמ' דהתכלת (דמ"ג).
ס"ק לו
כל חוט. כן פרש״י ולא כהעיטור שמביא ב"י שפי׳ להפריד תכלת לצד אחד ולבן לצד אחד וע״כ השמטתי מ״ש המג"א (בסק״י) דכיון דלהעיטור הוא רק זכר לתכלת אינו חובה בזה״ז כי כל הפוסקים כתבו כלשון רש"י [וכן באגודה פי׳ ופותלהו מתוכו דצריך לפרודא בציצותא דארמאה ועי׳ בתוס׳ (דף ל״ט ע"ב ד"ה ופותלהו)].
ס"ק לז
ואין. עי׳ גן המלך (ס׳ ס"ה) ועי׳ לקמן (ס׳ ש״ג סעיף כ"ו) ובכסא אליהו כתב שמותר ובשם מהר״י פראגי כ' לאסור ויש להחמיר.
סעיף ח
ס"ק לח
שצונו. כ׳ הב"ח שזה מן הדין בציצית תפילין וסוכה דבציצית כתיב למען תזכרו ובתפילין למען תהיה תורת ה׳ בפיך ובסוכה למען ידעו דורותיכם וכ׳ מ"ז בשם מ״מ דה"ה בפדיון הבן דכתיב בי׳ טעם אבל בשאר מצות די אם כיון לצאת בלבד.
סעיף ט
ס"ק לט
קודם שיברך. כ״כ הרא"ש בפסקיו דהחרד על דבר ה׳ יש לו לבדוק הציצית קודם שיברך והב״י כתב שהוא סותר למ״ש הוא בעצמו בתשובה (כלל ב' ס"ט) שא״צ לבדוק הציצית והאחרונים טרחו לישב בדוחק ולפ״ד י"ל בזה דהא הרא״ש בתשובה שם באר הטעם דציצית אין נפסלים בקל דר"ת היה אומר אם נפסקו ג׳ חוטין שמא הג' הם מן הד' הנכפלים ולא נשתייר אלא חוט אחד שלם ופסול אבל אם נפסק חוט אחד או שנים כשר ואף אם נפסקו כולם ונשתייר בששה מהם כדי עניבה, והשנים נפסקו לגמרי כשר הלכך אין נפסלים בקל עכ״ד ומבוא' דעתו לדעת ר״ת דאף אם שנים נפסקו לגמרי וגם ששה הנותרים אין בהם רק כדי עניבה כשר ושפיר כתב דאין נפסלים בקל דאינו מצוי שיפסקו כולם אבל הרא"ש בפסקיו חזר בו וכתב לדעת ר״ת בנפסקו שתים פסול וכן לדידן בנפסקו לגמרי וכמ״ש הב"י (בס׳ י״ב) וממילא מצוי הוא שיפסלו לזה הצריך בפסקיו לבודקם כיון שמצוי שיפסלו ע"י פסיקת שני חוטין.
ס"ק מ
יברך לבטלה. עי' באר״י (סק״ז) הארכתי בזה והעלתי דרק לענין הברכה חיישינין דאין חזקה על להבא עיי״ש ולפ״ז דברי עולים להלכה כשטת הט״ז דא״צ לבדוק רק מחמת הברכה רק שלהט״ז הוא רק חומרא בעלמא ולדידי הוא מדינא ונ״מ שאין להקל בבדיקה זו בשעת הדחק דלא כהט״ז שמקיל בזה וכמ״ש בלב הארץ.
ס"ק מא
ואף. להט"ז ולהמג"א לטעם אחד יש להקל ולמ״ש אני וכן לתי' א' של המג״א יש להחמיר.
ס"ק מב
או שקראו. הט״ז (סקי״ג) הקל משום טורח ציבור והביא ראיה מיומא ובמ״מ (ס׳ ט"ז) כתב שראה ממהר״ש שהיה בודק בכל פעם שקראו אותו לס״ת וכן בא"ר כאן דחה ראיית הט״ז.
ס"ק מג
ומ"מ. כ״כ המג"א וכן למ״ש באר״י דאין חזקה על להבא משום שעומד לפסוק בכל פעם ומה שעומד לפסוק הוא דוקא לזמן מרובה לא לזמן מועט כמ״ש בתוס' גיטין (דף כ״ח) סוכה (דף כ״ג) ובכ"מ לשמא ימות לזמן מרובה חיישינין ולזמן מועט ל״ח וכ״כ בתשובת הב״ח גבי שוחט שבזמן מועט ל״ח לשכחה ועי' בר"ן שהביא הב״י בח״מ (ר"ס צ"ב) ולפ״ז יש לסמוך ע״ז עכ״פ בשעת הדחק.
ס"ק מד
א״צ. כ״כ המג״א וכ״כ הב"ח וראייתם מסכין של שחיטה ביור"ד (ס׳ י"ח) ובא״ר הקשה ע״ז דשם בדקו כשגנזו ולא ידענא מאי קאמר דהא גם כאן מיירי בענין זה ומ״ש דהא כתב שם הרמ״א דלכתחלה יבדוק ז״א דשם הברזל דרכו לפגום בעמידה וכ״כ בא״א.
ס"ק מה
וא״צ. כ״כ המג"א ונראה ראיה לדבריו מדברי תשובות הרא״ש שהבאתי (בס״ק ל"ט) דא״צ לבדוק הציצית דאין נפסלים בקל כיון שצריך שיפסקו כולם והשתא אם הציצית שעל הקרן דרכם לפסק עדיין נפסלים בקל על הקרן ששם פסול לכ״ע אפי' בנפסק חוט אחד וע״כ דשם אין דרך לפסק והט"ז והא"ר כתבו שצריך לבדוק גם על הקרן.
ס"ק מו
מי שלובש. זה עולה על נכון לפמ״ש למעלה דעיקר הבדיקה הוא כדי שלא יברך לבטלה וכ"כ ברא"ש וטור וש״ע כאן וכ״מ לקמן (סי״ג) ומ״ש הב"ח דנ״מ לענין שבת שא״א לעשות ציצית אחרים ומותר בבגד בלא ציצית לדעת המרדכי ולזה כתב משום ברכה לבטלה לא נהירא דהא בשבת בל״ז יש חשש שיצא בו לר"ה גם מ״ש הב"ח דנ״מ לענין טלית שאולה שפטור מציצית וחייב בברכה אינו מספיק דהיה לו למנקט משום איסור בגד ד״כ בלא ציצית ושנ״מ לענין הרבה בגדים לכן העיקר כמ״ש שהוא משום הברכה ומה שהוכיחו מהרא״ש עי' לעיל (ס"ק ל״ט).
סעיף י
ס"ק מז
וכשיטול. דע שהתוס׳ בסוכה (דף ל״ט) כתבו שמוכח מברייתא שמביא הירושלמי נתעטף בציצית מברך משמע שכבר נתעטף וכ״כ הרא״ש (פ״ג דסוכה סל"ג ופ"ד ס"ג) והנה באר״י הקשתי דלפמ״ש התוספות ביבמות (דף צ׳) דמצות ציצית אין חל עד אחר עטיפה א״כ ממילא צריך לברך בשעת עטיפה כנ"ל באר״י (סק״ב) וא"כ אין ראיה מהירושלמי כלל, אמנם באמת אני מסתפק בכוונת התוס׳ אם כוונתם על לכתחלה שיכול לברך ג"כ אחר עטיפה או כוונתם דוקא רק על דיעבד ועל דיעבד הוא דבר מוסכם כמ״ש הרמב״ם (פרק י"א מהלכות ברכות) דכל מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשיה וכ״כ הכלבו ומבואר בב״י לקמן (ס' תל״ב) לענין ביעור חמץ אך הפר"ח ביו"ד (ס"יט סק״ג) פי' דברי התוס' על לכתחלה משום דאי דיעבד גם במצוה שאין לה משך זמן יכול לברך לדעת הג"א אמנם לפי מה שנראה מדברי התוס' פסחים (דף קט״ו ד"ה מתקיף) שדעתם מסכמת לדעת הרמב"ם דאין לברך אח״כ (עי' (בסי׳) [ארצות החיים זולצבאך: בס'] כו"פ יור״ד ס׳ י״ט) ממילא נוכל לפרש דבריהם כאן לענין דיעבד שמצוה שיש לה משך זמן גם הרמב"ם מודה וממילא מיושב הקו׳ שהקשיתי גם מה שתמהתי באר"י על מה שבירו' (פ׳ הרואה) אומר בשם שמואל דמצות צ״ל עליהם בשעת עשי׳ ובגמרא דידן בשם שמואל דמצות מברך עליהם עובר לעשייתן ונראה דשעת עשי׳ דירו׳ פי׳ כמו שעת קשירה שאומר במנחות (ל״ה ע"ב) בשם שמואל ומפ׳ משעת קשירה עד שעת הנחה היינו שלא להיות קודם דקודם ור״י ס"ל דיכול להיות קודם דקודם והיינו עובר בשעת עשי׳ ולזה הביאו התוס׳ הירושלמי הזה בסוף הדיבור בסוכה (שם) להוכיח לדעת ר״י דלדידי׳ יכול להיות קודם דקודם וממילא גם עטיפת ציצית הברכה קודם עטיפה דא״צ בשעת עטיפה ולמה אומר בירושלמי נתעטף ומוכח שמשמיענו שכל משך זמן המצוה יכול לברך ומדר״י נשמע לדידן דהא בהא לא פליגי מעתה העולה הוא שדברי התוס׳ לא נאמרו רק לענין דיעבד לא על לכתחלה ויל"ע קצת במ״ש התוספות בסוכה שם דסוכה כיון שאין החיוב רק לשהות בסוכה אין מברכין תיכף וי״ל דגם בציצית היינו טעמא משום דאין החיוב בא עד אחר לבישה לדעת התוס׳ (דף צ') ממילא יכול לברך גם לכתחלה כל משך זמן הלבישה לדעת הרא״ש והנה הט"ז כתב דכאן א״צ לטעם של משך זמן והשיג על הב"י משום דהא גברא לא חזי עיי״ש ודבריו תמוהים דבטביל׳ גר שאני דתמיד גברא לא חזי משא״כ כאן הא בידו ליטול ידיו ויהיה חזי והמ״ז פי׳ דבריו משום שיש כאן שני דברים שהוא מצוה שיש לה משך זמן וגם גברא לא חזי וז״א דא"כ לא היה משיג על הב״י ובלבוש שכ' לא חזי ועוד שיש לה משך זמן נוכל לומר הכי לא בדברי הט"ז לכן כתבתי בלב הארץ דצריך ללבשו דאז יש לסמוך על הט״ז ומשמעות לשון הש"ע אבל לכתחלה יטול ידיו קודם [וכן מבואר ממ"ש בלבוש (ס' כ״ה סוף סעיף א') ולא עוד וכו' ומצות ציצית דאדחי לה משעת הלביש' מפני שלא היה ידיו נקיות ס״ל דאדחי עד אחר הנחת תפילין מבואר דלכתחל' אין ללובשו קודם נט״י וכמ"ש בא״ר שם (ס"ק ג׳)] ובל"ז כ׳ (בסי׳ ד׳ סעיף י"א) שאין ליגע במלבושיו עד שיטול ידיו ואף שזה רק בשחרי׳ מ״מ מפני הברכה יש להחמיר תמיד.
סעיף יא
ס"ק מח
עיקר. נ"י בשם הריטב"א [וכ"כ הראב"ע (בפ׳ שלח)] ואף שבנ"י (דף פ"ו) כ׳ שלא מעטו מוראיתם אותו כסות שתחת המקטורן ר"ל שמדינא חייב בציצית ואעפ"כ טוב לילך בו על בגדיו ועי׳ בב"י (ריש סי׳ כ"ה) וכ״מ מהטור (סי׳ כ"ד).
ס"ק מט
והאריז"ל. מג"א משמו. [וכ"ה בש״ע (סי׳ כ"ד סע״א) ולקמן (סי׳ מ"ו) הבאתי ראיה לזה מדברי הרי"ף (פרק הרואה) ומהר״י ברונא (סי׳ צ״ו) כ׳ דבחורים הלובשים ט״ק על בגדיהם יש לחוש ליוהרא].
ס"ק נ
אבל. מג"א ממנחות (דף מ"א ע״ב) אין ציצית אלא יוצא ולפרש״י שם אין דבריו מוכרחים ובא״ר (ס״ק י״ב) בשם של"ה שהיה מוציא הציצית שלפניו חוץ מקרסי המלבוש והיה רואה אותם תמיד.
ס"ק נא
וההולכים. עי׳ לקמן (סי׳ כ״ג) מ״ש בזה.
סעיף יב
ס"ק נב
כולם. דלא כי״א שהביא הא"ח ועי׳ בארץ יהודה (ס״ק י').
ס"ק נג
דהא. לשון הלבוש.
ס"ק נד
ובלבד. דציצית ח״ג הוא כמ"ש (בסי׳ י"ט).
ס"ק נה
ואם. תוספתא (פ"ו) דברכות) עשה מצוה א׳ כל היום א"מ אלא פ״א, והביאה הרא״ש והמרדכי פרק כיסוי הדם (דף פ״ז) לענין שחיטה וכן בגמרא (שם) שחט מאה עופות וכו'.
ס"ק נו
בשיחה. כמו בתפילין מנחות (ל"ו) ובשחיטה ביור"ד (סי׳ י״ט סעיף ה') לדעת רשב"א ור״ן בשם בה״ג וראב"ד והסמ״ג דשחיטה כתפילין, וה"ה ציצית כשחיטה, ושיחה הוה הפסק.
ס"ק נז
שאינו. כמו שית׳ (בס״ק ס״ד) וכ״כ ע"ת.
ס"ק נח
אפי'. א"ר (סי׳ ר"ו ס״ק ד׳) והתב"ש ביור"ד (סי׳ י"ט).
ס"ק נט
ואסור. ע״ת ופ״מ וכ״כ בת״ה (סי׳ מ"ה) וכ"כ התוס' חולין (פ״ז) ותב"ש ביור״ד (שם) כמ״ש ביומא (דף ע׳) (סוטה דף מ׳) דגורם ברכה שא״צ, דמטעם זה במנחות (דף ל״ו) ובסוטה (דף מ"ד) חוזר מעורכי מלחמה.
ס"ק ס
ויש חולקים. הט"ז ביור״ד (שם) פסק דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא יברך מספק, כרמב"ן ורי"ו וסמ״ג בשם ס׳ התרומה דשחיטה אין דומה לתפילין דאי בעי לא שחיט, והתוס׳ ורא״ש בחולין שם מסתפקים בזה (ודלא כב״ח), וממילא ה״ה גבי ציצית ואף שמדברי הט״ז כאן (ס"ק י״א) מבואר דשיחה הפסק צ״ע שסותר למ״ש ביור״ד וכן בש"ע יור״ד (שם) הביא שני דעות ולא הכריע וכאן כ' דשיחה הוה הפסק וכן הרמ״א ביור״ד (סי׳ רס״ה סעיף ה׳) כ׳ בשתי תנוקת דאם סח יברך שנית ובשחיטה שתק ואודי להש״ע, הגם שבאר״י (ס"ק י״א) כתבתי חילוק בין שחיטה לציצית דציצית כתפילין לדינא אין דעתי נוחה מזה דל״מ למ״ש הרז"ה (פ״ג דר"ה) דבעי הויה א׳ לשתיהם אין שייכות ציצית לתפילין ואף ליתר הפוסקים דלא הזכירו זה כמ״ש במ״ל (סי׳ כ״ה) עי' בתוס׳ מנחות (דף ל"ו) חולין (דף פ״ז) רא"ש (פ״ק דפסחים) מרדכי (פרק בני העיר) דתפילין יש להם שייכות בהדדי ולזה שיחה מפסקת אבל ציצית רשות ואף מילה או ברכות חתנים דומה לשחיטה ולא לתפילין ממיל׳ למה שפסק הט"ז ואחריו החזיק התב״ש גבי שחיטה שסיחה לא הוה הפסק ה״ה כאן הוה ספק וכ״כ הפ״מ בא״א (ס״ק י"ד).
ס"ק סא
אם לא. מג״א ואחרונים.
ס"ק סב
ולכן. כן העלה בשמ״ח גבי שחיטה ועי״ש שהאריך דלא הוה גורם ברכה שא״צ בכה״ג.
ס"ק סג
ואם. בתב״ש ביור״ד (שם) כ׳ גבי שחיטה שלא יענה כמו גבי תפילין (בסי' כ״ה) ולפענ"ד כיון דגם בשיחה יש ספק אם הוה הפסק בכאן, כנ״ל (ס״ק ס׳) ממילא לענות קדיש יש לסמוך על דעת ר״ת שהביא המרדכי דגם גבי תפילין מותר לענות והט"ז (ס׳ כ״ה) סמך עליו שם בעבר וענה ואני העליתי שם דלדידן שמברכין ב' ברכות יש לסמוך ע״ז בעבר וענה שלא יברך רק על מצות ממילא כאן מותר לענות לכתחלה כדעת ר״ת שם.
ס"ק סד
ולצורך. עי' לקמן (ס׳ קס״ז סע״ו) בהגה בשם הכלבו, ועי׳ במג"א (ס׳ כ"ה סק״ו) (וס׳ תקצ״ב סק"ה) ומ״מ כיון שלדעה ב׳ (בסק"ס) שיחה לא הוה הפסק מותר כאן להפסיק לכתחלה לצורך וכ"כ בתב"ש (ס׳ י"ט סק"ה).
ס"ק סה
ואם. ב״י (ס׳ ק״מ) בשם האבודרהם ופסק כן במג״א (ס׳ ר״ו סק״ד).
ס"ק סו
ואם אין. כ״כ בא״א (סקט"ו) דבזה הוה נמלך ובזה יש לישב קושי׳ המ"ז (בס"ק י') דהש״ע מיירי באין דרכו ללבוש הרבה בגדים ועי׳ (בס"ק שאח״ז).
ס"ק סז
ואם לא היה. הט"ז הקשה דברי הש״ע אהדדי דכאן משמע דאפי׳ יש מן הראשוני׳ לפניו יברך וביור"ד (ס׳ י"ט) כתב דכה״ג לא יברך והעלה דלא יברך בה״ג והנה ביור״ד שם באין מן הראשונים לפניו דעת העיטור. דאם שוחט מאותו מין א״צ לברך ובש״ע פסק דלא כוותי׳ אבל הרמ״א פסק כעיטור לפ״ז להש״ע ע״כ יש חילוק בין שחיט׳ לפירות דהא בפירות מבואר (בס׳ ר״ו) דאפי׳ באין מן הראשונים לפניו לא יברך וממילא פירות עדיפי משחיטה וממילא שחיטה דומה כלבישה ושפיר הקש׳ הט"ז שדוחק לומר כסברת הב״ח דשחיטה עדיף מלבישה וגרוע מפירות אמנם לפסק הרמ״א ביור״ד שם כהעיטור ממילא שחיטה דומה לגמרי לפירות ושפיר יל״ח בין שחיטה ללבישה אך הט״ז שפוסק כאן דלא יברך הולך לשטתו דביור״ד (שם סקי"א) ובא"ח (שם ס״ק ז׳) השיג על הרמ"א שפסק כהעיטור אבל לדעת הב״ח והלבוש שהחזיקו בידי הרמ״א ובס' ר״ו השיגו על הב"י שכתב גבי פירות דאפי' במין אחר כל שברכתו כברכת הראשון אצ"ל וס״ל דרק באותו מין כדעת העיטור גבי שחיטה ממילא שחיטה דומה לגמרי לאכילה וא"כ לדינא יל״ח שפיר בין שחיטה ללבישה אמנם קושיית הט״ז צודקת על הש״ע דלדידי׳ יש חילוק בין שחיטה לאכילה דהא לא פסק כהעיטור וגם אפי׳ אם היה פוסק כהעיטור הא ס״ל באכילה דאפי' בב׳ מינים לא יברך ממילא שחיטה הוה כלבישה בכל מילי וגם לדינא דבריו צודקים לשטתו דאינו פוסק כהעיטור וגם הטור (בסי׳ ר״ו) אינו סובר כהעיטור כמו שלא פסק כוותי׳ ביור״ד. כמ"ש המג״א והדרישה ויתר אחרונים והמג״א כאן החזיק בסברת הב״ח כאן וי״ל דהולך לשטתו דס"ל (בסי׳ ר״ו) דהטור שם מיירי בהיה דעתו על הפירות וס״ל דפירות גרוע משחיטה דאין קבע לפירות וממילא לבישה דומה לפירות דבאין דעתו עליהם לא מהני כלל אמנם למ״ש (במאיר לארץ שם) בכמה ראיות דהטור שם מיירי באוכל סתם וכמ״ש בא"ר שם וא״כ א״ל כן ולדינא כיון דלהפוסקים ביור״ד (שם) כהעיטור שחיטה דומה בכל מילי לפירות וי״ל דלבישה גרוע משניהם ולהמג״א לשטתו לבישה כפירות וגם בפירות בסתם צל״ב וגם לשטת הט״ז הלא להרמ״א קים לי׳ פסק הש״ע כאן וכן לשטת הטור ביור"ד (שם) שפוסק דלא כהסמ״ג ממילא גם בשחיטה דינא הכי דאם הביאו לו אף שיש עדיין מן הראשונים לפניו צל״ב לא נשאר לנו רק להט״ז למה שפסק הוא כהסמ״ג ודלא כהעיטור כהש״ע שם (בס' י"ט) וגם שלמ״ש (בס״ק הקודם) י״ל דהש"ע כאן מיירי באין דרכו ללבוש שני בגדים ותי' זה מוכרח לכאורה דאל"כ עדיין קשה דהא מלשון הש״ע משמע דאפי׳ היה לפניו מאותן הבגדים בשעת ברכה ולא היה דעתו עליהם צל״ב עכאו״א וזה לכ״ע דבשחיטה בה״ג אצ"ל וכיון דהש״ע מיירי באין דרכו ללבוש רק בגד אחד לזה צריך דוקא דעתו עליו וממילא י"ל דגם הש״ע כן דעתו ובפרט שכן פסק בע"ת כאן (סקט״ו) בפשיטות וכן בפרישה ביור"ד שם לזה נראה דספק ברכות להקל ויעשה כמ"ש בפנים.
ס"ק סח
או. כ״כ בע״ת והפרישה ביור״ד (שם) לדעת הסמ״ג.
ס"ק סט
וכן. כן צדד הת״ה.
ס"ק ע
ויש חולקים. מג״א (בסקי"ג) השיג על הגה זאת דהא הת"ה סיים דמתשובת הר״ם לא משמע הכי דמהר״ם פשט ט״ג בבהכ״נ ולא ברך על הט״ק בביתו עד שהסיח דעתו ולפענ״ד י"ל שטעם הרמ״א בזה משום דכיון דבתחלת הלבישה לבש הטלית ע״מ שילך בו ולא היה דעתו עליו לפשטו וא״כ הברכה סובבת על השיהוי שישהא בטלית הראשון ועל הטלית השני שילבש עליו ועתה חזר בו ופשטו ממילא אם היה רוצה ללבוש הטלית הראשון היה צל״ב ברכה אחרת וא״כ איך תעלה הברכה לטלית השני כיון שאינו עולה עתה לטלית הראשון וה״ז דומה למ"ש (בס׳ ר"ו) דאם ברך על פרי ונפל מידו צריך לברך שנית ול"מ לדעת ר"י ורא״ש שם דאפי׳ היה דעתו על יתר הפירות ג"כ מ״מ אמרינן דכיון דהפרי שעליו ברך נפל מידו והברכה חיילה על יתר הפירות איידי דפרי זאת וכיון שלא אכל פרי זאת א״א שתחול הברכה על יתר הפירות וממילא ה״ה כאן אעפ"י שכבר חיילה הברכה על הטלית הראשון בעת שלבשו הא כשהסירו אזדא לי׳ הברכה ואף לסברת ר״ת שפסק הרמ״א (שם) כוותי' דמיירי דוקא בסתמא מ״מ הא סתם דפירות דינו כדעתו לגבי לבישה דהא בפרי אמרינין דסתמא דעתו על כל מה שיש לפניו וממילא ה״ה בלבישה בהי׳ דעתו עליו וזה דוקא אם ברך ע"ד ללבוש הבגד וכשפשטו תכף אזדא ברכתו אבל אם לבש תחלה ע״מ לפשטו ממילא ע״מ כן ברך וחלה הברכה על השני אחר שפושט הראשון והשתא אין ראיה כלל ממהר"ם דהא ברך על דעת לפושטו אחר התפלה וע״ז הוה הפשיטה הפסק וכן בשחיטה שאעפ״י דבשחט א׳ דומה לפשיטה גבי בגד וכן במילה ביור"ד (ס׳ רס"ה) ובאכילת פירות בכל אלה ע"מ כן ברך לאכל אחד ואח״כ השני וכן אין ראיה מאגודה דשם ברך אדעתא דהכי וכן הראיה (מס׳ ל״ד) גבי זוגות תפילין שכתב המג״א אינה ראיה דבכל אלה מברך אדעתא לפושטו קודם שילבש השני אבל הרמ״א מיירי שלא היה דעתו בשעת ברכה לפושטו וכן בדיני תפילין לקמן (ס' כ"ה) לפי דברינו אלה אם ברך על של יד וחלץ של יד ע״ד שלא ללובשו עוד צריך לברך על של ראש שתים לדעת הרמ"א (סע״ט) דאזדא לי' ברכתו וכן לפ"ז י"ל דמודה הרמ״א דאם היה דעתו בשעת הברכה לפשט את הראשון קודם שילבש השני או אם בשעת פשיטת הראשון היה דעתו לחזור וללבשו מיד דלא אזדא עדיין ברכת הראשון א״צ לברך שנית.
ס"ק עא
דעתו. דהא הלבוש והמג״א חולקים על הרמ״א ולמ״ש (בס״ק הקודם) י"ל דבה״ג גם הרמ"א מודה וא"כ בודאי דאצ"ל.
ס"ק עב
ואם לא. דלמ"ש (בס"ק ע') י״ל דבה״ג גם המג״א מוד׳ להרמ״א כמ״ש בעצמו לחלק בין זה לדינא (דסעיף י"ד) אך בא"ר שכתב חילוק אחר מבואר דס"ל דגם בה"ג לא יברך לכן יסיח דעתו להוציא א״ע מספק ברכה.
סעיף יג
ס"ק עג
צריך. כן פי' הב״י דברי הרא"ש והרי"ו דחולקים אמהר״ם וס״ל דהליכה לבהכנ״ס הוה הפסק.