אור ברסלב

המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן ד

סימן ג

סעיף א

ס"ק א

ירחץ ידיו. ברכות (ט״ו) [ודף ס׳ ע"ב] פסחי׳ (מ״ו) חולין קנ"ג.

ס"ק ב

ויברך. ברכות (ס' ע״ב).

ס"ק ג

ודעת. כ"כ בזהר בראשית (י׳ ע״ב) וכ"כ בסולת בלולה ובאור צדיקים למהר״ם פאפארש בשם מהר״ם נגרון וכ״כ בברכ"י ובשיורי ברכה בשם החס״ל בספרו אור החמה כ"י בשם מהרח"ו וכ"כ הכנה״ג בשם מהר"מ דלונזנא בספרו דרך חיים (דף ק״ך)

ס"ק ד

אבל. הנה במ״ש דאין ר״ר סר עד אחר הניגוב. אם קבלה הוא נקבל, ויש להביא זכר לדבר ממ״ש התוס׳ והרא״ש פסחים (דף ז׳) דמה שבנט"י מברכין אחר הנטילה אע״ג דכל המצות צריך לברך עובר לעשייתן ותי׳ בתי׳ א', משום דגם הניגוב מן המצוה דאסור לאכול בלא ניגוב (סוטה ז') וכ"כ התוס' בסוטה (ל״ט ד״ה עובר) ורא״ש (שם ס׳ ל״ג), [ורשב"א בתשובה (ס׳ תק״ח) ומרדכי פ׳ א״ד (סי׳ קצ"ב)], ולפ״ז קשה דהא בנטילה זו א״צ בה ניגוב מן הדין כמ״ש המג"א (סק״ו) בשם ברכת אברהם, יהי׳ צריך לברך קודם הנטילה, ולפ"ז ניחא דנהי שא״צ ניגוב משום נטילה לתפלה צריך ניגוב משום ר״ר, ואף דאין מברכין על נטילה שהוא רק משום ר״ר כמ"ש לקמן (סק"כ) מ״מ מקרי עובר לעשייתן כמ״ש התוס׳ בסוכה (שם) דבלולב מקרי עובר לעשייתן משום הנענועים שאח״כ אע״ג שאינם רק למצוה בעלמא אך מ"ש דאין לברך עד אחר הניגוב, זה נגד המבואר בש״ע (ס׳ ל״ח) דיכול לברך ברכת השחר קודם נט״י וכן מדברי הרמב"ם וכל הפוסקים דיכול לברך כל הברכות בשעתם אפי׳ קודם נטילה, וגם למ״ש באר״י (ס׳ ג׳ סק״ד) דהיכא דהזוהר חולק עם הפוסקים שאחר התלמוד ובגמ׳ גופו אין מבואר להיפוך לא שבקינן דברי הזוהר. בנידון זה מלשון הגמ׳ ברכות (ס׳ ע״ב) שחושב בסדר ברכת השחר, כי מאשי ידיו אחר כל הברכות מבואר היפוך דעת הזוהר, כמ״ש הרא״ש והרשב"א בתשובה, וממילא אין הלכה כהזוהר, וכ"ד המג״א בשם סדה״י וברכת אברהם דיברך קודם ניגוב וכ"כ הכנה״ג וע״ת וא"ר, [שוב ראיתי בתר"י (פ' הרואה) הקשו, איך יברך אחר הנטילה ותי׳ דמברך קודם ניגוב ושם קאי על נטילת שחרית לתפלה והרי דגם הוא צריך ניגוב וכן בשו״ת הרדב"ז (ח״א ס׳ רכ"ב) כתב דיברך קודם ניגוב]: והראיה הנ״ל מדברי התוס׳ והרא״ש יש לדחות דהא גם בנטילה לאכילה אם הטביל ידיו וכן בנטל ידיו מרביעית א״צ ניגוב כמ"ש (בס׳ קנ״ח) ואף עפ"כ מברך אחר הנטילה, וצ״ל כתי׳ א׳ שכתבו התוס׳ והרא"ש בפסחים (שם) משום דביוצא מבהכ"ס שאין ידיו נקיות א״י לברך גם בשאר הנטילות לא חלקו, וכ"כ התוס׳ בברכות (דף נ"א), אך למ"ש באר״י (ס"ס זה) דלדעת הר״ן סדר הברכות לאו דוקא, ממילא אין מבואר בגמ׳ נגד דעת הזוהר, וגם בין הפוסקים מצאתי באגור (ס׳ ג') שכ' ג"כ דאם יש לו מים לא יברך בידים שר״ר עליהם, לזה כתבתי גם דעה זו בפנים והזריז ה"ז משובח.

ס"ק ה

וברכת. פ׳ ואילו נאמרים תוס׳ ד"ה ק״ש ועי׳ בס׳ ברכת אברהם ח״ט מס׳ רפ"ח עד ס׳ רצ"ה כנה"ג.

ס"ק ו

וגם. תשובת הרמב"ם ס״ט.

ס"ק ז

ואין נראה. עי׳ בארץ יהודה (סק״ב), הארכתי בזה והראיתי שברמב"ם ותוס׳ ובאבודרהם גופי׳ מבואר להיפוך, והאבודרהם לא כיון לזה כלל, וכן מבואר בש"ג וכ"ד הע״ת, וכ"ד האריז"ל וכן עיקר והמג"א כתב על דברי האר״י ול״נ דצריך לעשות צרכיו תחלה, כדי לצאת דעת האומרים דצריך לברך א״י גם בלא עשה צרכיו, ולא הבינותי דבריו איך יצא בזה דעה זו, הא אחר נט"י תיכף מחויב בברכת אשר יצר לדעה זו, ואין תלוי כלל בברכת ענט״י רק בנטילה וא״ל דיטול ג״כ אח״כ, ז״א דהא אסור לילך בלא נט״י וגם אם עושה צרכיו אחר ברכת ענט״י, ומברך א״י יוצא ג״כ דעה זו, דעולה לכאן ולכאן, ולדעת א"ח בשם גאון (לקמן ס' ז׳) בל"ז מחויב לברך ב״פ א״י, לכן א"צ לחוש לזה וכ"כ בעמק ברכה, וראיתי בכנה"ג בשם סדה״י אם כשנטל ידיו ראה עצמו שצריך לנקביו. לא יברך ענט״י עד שיצא מבהכ״ס שלא להרבות בברכות וצ״ל דסובר כדעת הפוסקים לקמן (סי' ז') דלכל התפלות צריך לברך ענט״י ביצא מבהכ"ס ומ"מ אם צריך לנקביו בל״ז אסו' לברך כמ״ש המג״א (סק"א) ועי' לקמן (סי׳ צ״ב).

ס"ק ח

ולברך. דמשום ר״ר אין מברכין (עי׳ ס״ק כ').

ס"ק ט

הרא״ש. כ״כ בתשובה כלל ב׳ ובפסקיו פ׳ הרואה, [וכ"כ בשו"ת מהר"ם ב״ב (ס׳ מ׳)]. ושם סיים ועכשיו שידיו מטונפות גם לברכה פסול, ועי׳ במיו״ט שנדחק בזה ולפ"ד מ״ש הרא״ש שידים של אדם עסקניות הן, ר״ל שקרוב לודאי שמטונפות דעל ידים של הסח הדעת אע״ג דצריך נטילה לדעת הרא״ש כמ״ש בטור (ס' צ״ב) מ״מ א״צ ברכה לתפלה, (עי׳ לקמן ס׳ ז׳) ועז״א ועכשיו שידיו מטונפות, ר״ל שודאי מטונפות גם לברכה פסולים, וראיתי בדרישה כתב דלדברי הרא״ש, דוקא בישן ערום צריך נטילה משום שודאי מטונפות והא דכשרים לברכה מיירי במנקה ידיו קודם נטילה, והמעיין ברא״ש יראה שעיקר התקנה בשחר הוא אפי׳ לא ישן ערום, מפני שקרוב לודאי שמטונפות, ובזה לברכה כשרים כי אין פסול לברכה רק בישן ערום, וע״ז כתב ועכשיו וכו׳ וראי׳ ע״ז מדכתב הרא"ש דבישן שנת עראי לא אמרינן דנגע במקום הטנופת, וזה דוקא אם לא ישן ערום דבערום העלתי (בסקי״ג) דאפי׳ ניעור יש חשש שנגע במקום מטונף וע״כ דהרא"ש מיירי גם בישן במלבושיו דמ״מ צריך נטילה בברכה [אמנם ראיתי בשו״ת הרדב"ז (ח״א סי' ל״ח) כ׳ דאם ישן בחלוקו ומכנסיים הם בחזקת שמורים לברכה].

ס"ק י

והרשב"א. בתשובה (סי קצ״א).

ס"ק יא

כשני. כ"ה באר״י (סק״א) דלא כמג"א שכתב דלא קיי״ל כטעם הרא״ש, וכן בט״ז ולבוש וא״ר פסקו כשני הטעמים.

ס"ק יב

וכן. כ"כ הרא״ש בתשובה שם וב"י ולבוש.

ס"ק יג

ולא. כ״נ דבישן ערום אפי׳ לא ישן רק שנת עראי יש לחוש שנגע במקום מטונף וראיה לדבר ממ״ש בירושלמי (פ"ח דברכות ופ"ח דחלה) על דין המוז׳ בגמרא שלנו פסחים (מ״ו) חולין (קכ"ג) לגבל ולנטילה ולתפלה אדם מהלך ארבע מילין ל״ש אלא לאחריו אבל לפניו לא. מבעיא ליה בירושלמי שם שומרי גנות ופרדסים מה את עביד להון כלפניהם או כלאחריהם. נשמעינה מן הדא. האש׳ יושבת וקוצה לה חלתה ערומה והדא אתתא לא בתוך הבית היא יושבת הוי אומרת כלאחריהם דמי והמפ' נדחקו מאד בבאורו עי״ש, ולפ"ד כוונתו משו׳ דלמ״ש בשב׳ (י״ד) דגזרו טומאה על סתם ידים משום שידים של אדם עסקניות היינו שמא נגע במקום הטנופת (עי' בתוס׳ שם) ממילא ביושב ערום שודאי א״א שלא נגע במקום מטונף א״א לתרום תרומתו או חלתו בטהרה והשתא כיון דלגבל דהיינו לגבל חלתו בטהרה

צריך להלך ארבע מילין אם נאמר דיושב בתוך הבית דינו כלפניו אמאי התירו לה להפריש חלתה ערומה הא לפ"ז החלה טמאה מדרבנן וצריך לילך ארבע מילין לעשות בטהרה וללבוש בגדים וע"כ דכלאחריו דמי כ"נ ביאור הירושל׳ והשתא אם בניעור לגמרי והוא ערום אמרינן שא״א שלא יגע בבשר מטונף כ"ש בישן שנת עראי.

ס"ק יד

שאז. דלדעת הרא"ש לקמן (סי׳ ז') אפי׳ לתפלת מנחה צריך לברך מה תאמר הא לא קי״ל כהרא"ש בזה כמ״ש (בסי׳ ז') דאמת כן א״כ הטעם של נטילת שחרית כהרשב"א כהוכחת המג"א וא"כ בל"ז צריך לברך ועי׳ ב"י (סי׳ ז׳) דעשה צרכיו אפי' לא קנח ובמטיל מים ושפשף דוקא.

ס"ק טו

רק. כן פרשתי באר"י (ס"ק ג') וכ״כ הלבוש ועי׳ בע"ת. [ועי׳ בשו״ת מהרי״ל (סי׳ קנ"ד) וכתב הרדב"ז (ח"ד סי׳ רצ״ד) הולכי ימים שאין עמהם אלא עפר לקנח או מים מלוחים (באופן שא"א להטביל ידים מפני גובה של הספינה) טוב יותר מים מלוחים מעפר ויש תקנה שיקח כלי מנוקב בכונס משקה ויעמוד על דפני הספינה ויטבול ידיו לתוך הכלי בעוד שהקלוח יורד לים שנמצאו המים שבכלי ומי הים מחוברים ועי״ש עוד מזה].

ס"ק טז

ולא. כ״ה באר״י (ס״ק ג') וכ"ד האחרונים.

ס"ק יז

ובמקום. הפ"ת ביור״ד (ס׳ קי״ו) כתב שאין לזהר לנטילה על מים מגולים, וק״ל הא אף שנאמר דבזה״ז אין לחוש לסכנה רק לשתיה אבל לא לנטילה מ״מ זה דוקא לנטילת רשות אבל לנטילה לסעודה כיון שאינם ראוים לשתיה הו״ל כשופכים כמ״ש הרמב"ם וכ"מ בטור (סי׳ ק״ס) דהיכא דאסורים לשתיה פסולים לנטילה אמנם בתניא (סי׳ כ"ב) כ׳ מים מגולים לנט"י מותרים אבל יש לחוש משום סכנה הרי ס״ל דאף דאסורים לשתיה לא נעשו כשופכים ולפי סברה זו כשם שנטילת רשות מותר כך מותר לנטילה לסעודה והשתא למאי דמבואר בתוס׳ (פ״ז דתרומות) ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים במקום שיש סרטא אסור במקום שאין סרטא מותר ממילא כל שאין לו סרטא ע״ג ידיו מותר גם לנטילה לסעודה וכ"מ בחולין (י') שאומר שם הניחה מגולה ובא ומצאה מגולה לא טומאה איכא ולא פסולה ועדיין ק׳ הא אסורים לשתיה וה״ה להזות בהם משום סכנה וע"כ דרק במקום סרטא אסור אמנם הרמב"ם (פי״א מהל׳ רוצח) והטור ביור״ד (סי׳ קי"ו) פסקו כת״ק (ולפ"ז צ״ל דהזאה קיל מנטילה וגם ת"ק מודה ומסוגיא זו יש להביא ראיה ג״כ לדברי התניא דלא נעשו כשופכים דאל״כ פסולים למי חטאת) ולפ"ז מ"ש בס׳ שלמי צבור ובס' מנחת אהרן דלא אסרו מים מגולים רק לשתיה ולא לנטילה זה נגד דעת הרמב"ם והטור שפסקו כת"ק וכ"נ דיש להחמיר חדא דהא לדעת הרמב"ם והטור נטילה אסורה כשתיה ועוד הא לדעת הרמב"ם וטור (סי׳ ק"ס) כיון שאסורים לשתיה נעשו כשופכים וכ"כ הבאה"ט ביור״ד (סי׳ קי"ו) בשם הגאון מהו׳ שעפטיל שלא ירחץ במים מגולים ועי״ש בהג"ה דכן משמע מדברי סדה״י הביאו הכנה"ג עי״ש.

סעיף ב

ס"ק יח

י״א. הוא דעת הזוהר.

ס"ק יט

וי״א. הוא דעת הא״ח ועי׳ באר"י (סק"ט) מ״ש בזה.

ס"ק כ

אבל. כ״כ במג"א (סקי״ג) ועי׳ בא"ר (סק"ח) ומהד"מ (ס״ו) משמע קצת דיברך וכ״מ מהלבוש וחוץ ממה דקיי״ל דאין מברכין על דבר שנתקן משום סכנה כמו שא״מ על מים אחרונים כמ״ש הרמב״ם (פי״א מה״ב) ובטור (ס׳ קפ״א) וע׳ בש״ג ריש ברכות ובהג"א שם שאין לברך על ק״ש שלפני מטתו שהוא רק מפני המזיקין עוד נראה דלמ״ש באר"י (סק"ד) שלדעת הרמב״ם והרש״ל אין ר״ר מצוי בינינו יש לחוש לדברי' בספק ברכות להקל.

ס"ק כא

לערות. שבת (דף ק״ט ע"ב) בת חורין היא ומקפדת עד (שיורה) [ארצות החיים זולצבאך: שיערה] עלי' מים ג״פ.

ס"ק כב

דלא ילך. כ״כ התולעת יעקב בשם הזוהר והב״ח תמה אמאי לא הובא ביתה יוסף ועי׳ בשו״ת שבות יעקב (ח"ג ס"א) כתב דמגמ׳ ברכות (ט״ו) לא משמע כן, והוא טעות דשם מיירי שכבר נטל בקומו עיי"ש [גם מ״ש שהעולם סמכו עמ״ש הש"ך ביור״ד (סי׳ שד"ם) לענין מת דכל החדר חשוב כד״א כבר דחה בא"ר ממ״ש לקמן (סי׳ ע״ט) וכן מוכח להפך לקמן (סי׳ פ"ז סעי׳ ג׳ וסי׳ צ׳ סעיף כ״ז) עי"ש, אמנם היל״ל שמברכות (דף ס' ע"ב) לא משמע כן דשם חשב כד משי ידי׳ אחר כל ברכות השחר ותחלה חשב כד מסגי והתינח להרי״ף שם והרמב״ם (פ״ז מה״ת ה״ד) שסדרו ברכת על נט"י אחר זוקף כפופים י"ל דלא הלך עדיין ד״א אבל להרא״ש וטור וש״ע (סי' מ״ו) שסדרו נט״י לבסוף כמו שהוא בגוף הגמרא שלפנינו ומבואר שלדעתם סדר הברכות הוא בדוקא קשה ועיינתי בקיצור פסקי הרא״ש שינה וכתב ברכת על נט״י אחר ברכת הנותן לשכוי בינה אמנם כיון שבטור חזר בו ותפס כסדר הרא"ש כבר כתב במ״מ (ל״ג) שספר הטורים חבר אחר ספר הרמזים וצ״ל שלא ידעו עדיין מס' הזהר אבל על הש״ע יש לתמוה כי אחר שבסי׳ ד׳ הביא דברי הזהר היל״ל לתפוס בסדר ברכות השחר כגי׳ הרי״ף והרמב״ם וגם הבה״ג סדר על נט״י אחר אלהי נשמה ואע"ג דכתב כד נפיק מביהכ״ס ומשי ידי׳ יברך ענט״י וא"י י״ל בנצרך לנקבי׳ אז מותר לו לילך בלא נט״י (כמ"ש בסק"ד)]. ובא"ר (ס״א סק"ד) כ׳ שעתה אין נזהרי׳ בכל זה כמו לענין גילוי וזוגות (עי׳ מ״ש באר"י סק״ד) ומ"מ אחר שבש"ע החמיר בדינים אילו היה לו להביאו וצ״ל כמ"ש הב״ח משום דרובא אין נזהרים בזה מוטב שיהיו שוגגים.

ס"ק כג

חייב. בזוהר שבידינו לא נמצא דבר זה ומהר״ם דילוזני בס׳ שתי ידות [וכן בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב ס' רי״א)] תמה על התולעת יעקב אנה מצא כן וכתב בס׳ ברכ״י שראה כן בס' זוהר כ"י מוגה בהקדמה (דף י'), וכן בס׳ אור הלבנה לבעל חס"ל, והוא הגהות על הזוהר כ"י הביא ג״כ נוסחא ההוא.

ס"ק כד

ואם. ברכ״י כמו לענין שבת.

ס"ק כה

וטוב. [זהר פ׳ וישב (דף קפ״ד) וכתבי האריז״ל], וכלי תחתון מאוס כו׳.

סעיף ג

ס"ק כו

לא. שבת (ק״ט ע״ב) ובמס׳ כלה.

ס"ק כז

אפי׳. בדרישה וא״ר ומו"ק [ס׳ מ״ו] כתבו דבחוץ ליכא קפידא, אך ממעד"מ ופר"ח [וט״ז ומג"א שם] שכ׳ תרוצים אחרים משמע דאיכא קפידא וכתב במח״ב דלשון הזוהר, וישלח (דף קס"ט) וישב (דף קפ״ד) לא יעביר ידוהי ע״ג עינו. משמע דגם בחוץ איכא קפידא, גם הרמ״ע מפאנו באלפס זוטא (סוף ברכות) ובס׳ הפרדס לתלמיד תלמידו של הריטב״א הקש׳ ותירץ כמעד״מ דמותר ליגע ע״י סדין משמע דבידים אפי' מבחוץ אסור וכן כתב בשלמי ציבור בשם מאמר מרדכי, [וכן משמע מס׳ חסידים ועי' ברית עולם (סי׳ קנ"ה) הביאו הד״ט שהשיג על המו״ק בזה] לכן כתבתי דצריך לזהר.

ס"ק כח

ויש. מג״א בשם סדה"י וכתב עליו דבגמ׳ לא משמע כן ר״ל ממה שחושב פ׳ הרואה (דף ס' ע״ב) כי מאשי ידי׳ אחר לבישת בגדים ואין ראיה די״ל שמיירי אם נטל ידו אחת וגם י"א דסדר הגמ׳ לאו דוקא עי׳ באר״י (ס"ס זה) ולכן הצגתיו בפנים.

סעיף ד

ס"ק כט

אפי'. כלשון ב׳ של רש״י (בשבת שם) וכמו שפסק בש״ע ולא כא״ר ועפ״י דברי הב״י ולא כב"ח וט״ז עי׳ באר״י (סק"ד).

סעיף ה

ס"ק ל

ומ״מ. כ״כ באר״י (סק"ד) בארך ועי׳ שבות יעקב (ח"ב ס׳ קה) ותב"ש ביור״ד (ס"ו סק״ד).

ס"ק לא

לא. כ"מ ממעשה דשמאי הזקן יומא (דף ע״ז) חולין (דף ק"ז) לפרש״י, ועי׳ מנחת אהרן (כלל א' ס"ג) דאין לשתות עשן (טאבאק) קודם נט״י.

ס"ק לב

ואם. כ״כ רבינו טודרוס הלוי בס׳ רב חיים בחדושיו ליומא שם ועי' בנדה (דף י"ז האוכל שום קלוף וביצה קלופה דמו בראשו וקשה ידיחנו ג״פ, וי״ל דזה דוקא בדבר יבש או דיש לחלק בין ר״ר לר״ר.

ס"ק לג

וגם. כ״כ הפ"מ.

סעיף ו

ס"ק לד

א"צ. כל בו א״ח בשם הר"מ ועי׳ באר"י (ס"ק ג׳).

סעיף ז

ס"ק לה

בנט״י. לפי הראי' שכתב הרשב״א בתשובה (ס׳ קצ״א) שצריך כלי ממ"ש בחולין (דף ק"ו) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום ומשמע לי׳ דבנטילה שנוטל שחרית יכול להתנות שתעלה גם לסעודה ומוכח שצריך כלי עכ"ד וממילא מהוכחה זאת בעצמה מוכח שצריך לזהר בכל הדברים הפוסלים בסעודה.

ס"ק לו

מיהו. מרדכי פ׳ אילו דברים, רי״ו (בני״ז) ור״ן (פ׳ כל הבשר) וא״ח בשם הר״מ וכלבו בשמו וכ״נ מדברי רא״ש ורמזים ובש״ג.

ס"ק לז

ויטלם. כ"ה באר"י (סק"ה) [וכ"כ השלמי צבור].

ס"ק לח

ובשעת. א״ר בשם סדה״י ונראה שזה משום דכתיב וינטלם וינשאם כמ״ש הב"י (בס׳ קס״ב). אבל לא משום חשש שמא יצאו המי׳ חוץ לפרק כמו שית' (בס"ק נ"א) דלא כא״ר ופ״מ.

ס"ק לט

ויפשוט. מג״א בשם האריז"ל.

ס"ק מ

ויכניס. עטרת זקנים בשם המקובלים בסוד וכל אחוריהם ביתה.

סעיף ח

ס"ק מא

אין. זוהר (פ׳ וישב) בפסוק ויאמר איש אל אחיו.

ס"ק מב

ואפי׳. כ״כ המג"א (סק״ז) ואע"ג (דבס׳ קע״א) מבואר דמים אחרונים נטלים ע״ג קסמים שם אין הרוח רעה שורה על המים רק כשבאים ע״ג קרקע ולזה כשיש הפסק בינם לבין הקרקע שרי אבל מים של שחרית אפי׳ כשהם בכלי הר״ר שורה עליהם ומה יועילו הקסמי', ומה שאסור לשופכם ע"ג קרקע הוא כדי שלא יכשלו בהם בני אדם וה״ה ע״ג קסמים אסור.

סעיף ט

ס"ק מג

אסור. זוהר (שם).

ס"ק מד

ולא. ב"ח לגיר׳ שמצא בזוהר.

ס"ק מה

ואין. ברכ"י וכתב שכן הי׳ נוהג מהר״ח אבולעפיא. [ובזוהר שם איתא דלא ילינם בבית].

סעיף י

ס"ק מו

ונותנו. בזוהר (פ׳ מקץ) כ׳ דיריק משמאל על ימין תחלה (ובפ' תרומה) כ׳ בהיפוך וכ' הב"י בתי׳ ראשון שבפ' תרומה ר״ל שהימין ימסור הכלי ליד שמאל וכ"פ פה בשו"ע וכ"ה במקדש מלך וברמ"ז (בשני המקומות הנ"ל) וכן הסכים האר"י ז״ל [וכן בשבת (דף ס"א) כשהוא רוחץ רוחץ של ימין תחלה ועי׳ בית דוד (סי׳ א׳) ועי' בס' בני חייא מ״ש ממד׳ רות (דף מ״ד)]. ומ״ש בזה בשו״ת באר עשק (סי׳ ק"ד) אינו נכון.

ס"ק מז

וגם. כ"ה באר"י (סק"ז).

ס"ק מח

ישפוך. א״ר בשם רמ"א (דף שכ"ה).

ס"ק מט

י״א. סדה"י הביאו א״ר וכנה"ג.

ס"ק נ

והאר"י. מג"א (סק"ז) בשם הכוונות.

ס"ק נא

והרוצה. פשוט וראיתי בא״ר כתב דלעת סדה"י מחוורת יותר משום דבסרוגין יש כמה חששות א׳ שיאחז הכלי במקום המלוחלח במים מידו הלחה ועוד דכשנוטל הכלי לשפוך עליו שנית אז יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק וירדו עכ״ל ולפענ"ד אין לחוש לכל זה דהחשש שיחזרו המים מחוץ לפרק אל תוך הפרק זה שייך דוקא בסעודה אבל לא בנטילה משום ר״ר דהא אנו רואים דאפי׳ אם נטל ידיו ב"פ, ואפי׳ ביותר מרביעית עדיין לא סר הר"ר וגם המים מפעם שלישי טמאים וא״כ אמאי לא נחוש שמים השלישים יטמאו היד כיון שר"ר שורה עליהם וע״כ שכללה אמרו דהר"ר סר ע״י נטילה ג"פ אבל זה אין סברא שיחזור ע״י המים ולא שמענו מי שיאמר שאם נגע במים של נטילת שחרית יהיה טמא ואע״פ שהב"י כתב דבשכשך ידיו לתוך כלי נטמאו המים היינו שהמים נעשו כשופכים והם טמאים מצ"ע, אבל לא שיטמאו ואין לבדות חששות כאלה מלבנו ובפרט שכן נהג האר"י ז״ל. וע"כ השמטתי כל חומרת אלה שאין להם שורש וענף.

ס"ק נב

ומ״מ. כ"ה באר״י (סק"ו).

סעיף יא

ס"ק נג

לא. כ"ה בזהר בראשית (דף נ"ג ע"ב) ובזהר וישב (בפסוק הנ"ל).

ס"ק נד

אבל. מג"א (סק"ח).

ס"ק נה

ובזהר. בראשית (דף נ"ג ע״ב) וכ״ה בצואות ר׳ אליעזר בן הורקנוס ועי׳ ברכות (דף נ"א) אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. [והעתיקו בד״ח פרק הרואה (דף ע׳)].

סעיף יב

ס"ק נו

עלתה. כ"כ הרשב"א בתשובה, דשכשך לתוך כלי מהני לתפלה אבל להעביר ר״ר כתב הב"י דלא מהני משום דהמים נעשו כשופכים ועי׳ (סקנ"ט).

ס"ק נח

יש להסתפק. ב"י ועי' (בס״ק שאח״ז).

ס"ק נט

תחב. כ"ה בע״ת ובא"ר כתב ע״ז מיהו מדברי הב"י משמע דבעי כלי דוקא עכ"ד ולפי דעתו גם הדינים שאח״ז אין לסמוך עליהם והמעיין במג"א יראה דס"ל דעלתה לו נטילה לכן צריך לבאר דברי הב"י בזה דלכאורה הדבר תמוה מאד שנאמר דע״י שכתב בזהר [בהקדמה (דף י׳) וח"א (דף קפ"ד קצ״ח)] דבעי כלי יהיה חמור עוד מנט״י לאכילה דהא בזהר (פ׳ תרומה) כתב גם בנטילה לאכילה דבעי כלי ואעפ"כ טבילה בנהר מהני משום דטבילה עדיפא מנטילה בכלי כמ״ש הר׳ יונה דיש בכלל מאתים מנה ויכול לברך ענט"י בטבילה עי״ש והשתא למה יגרע נטילה דשחרית. אולם ז״ל, תחלה כתב על מ"ש הרשב״א בתשובה שמועיל שכשוך ידיו לתוך כלי לתפלה כתב הב"י דאע"ג דדעת הטור וכן הסכמת רוב הפוסקים שלאכילה לא מהני שכשוך בתוך כלי מ״מ לענין נטילה לתפלה דלא אשכחן מאן דבעי כלי אלא הרשב"א בתשובה זו ובתשובה זו בעצמו כ׳ דשכשוך מהני הכי נקטינן עכ"ד וזה דוקא בנטילה לתפלה שרק מן הרשב"א שמענו דבעי כלי לזה סמכינן ג"כ אדבריו דמהני שכשוך דלא נחמיר יותר מן בעל המאמר אע״ג שבסעודה לא פסקינן כוותיה אבל בנטילה הבאה להעביר ר"ר שמבואר בזהר דבעי כלי ולא מדברי הרשב"א אנו חיים בזה ממילא בזה לא סמכינן אשכשוך כיון שלפי הדין הסכמת רוב הפוסקים דאין שכשוך בכלל וזה כוונת הב"י לפ"ד ולפ״ז ממילא דברים הכשרים בנט״י לסעודה דחשבין להו ככלי מדינא כגון טבילה ודומיהם שעוד עדיפי מנטילה בכלי כ"ש שמהני בנטילת שחרית וממילא דברי האחרונים עולים יפה ול״ק עליהם משה"ק.

ס"ק ס

הטובל. כ"כ בא"ר בשם ע"ת דאין טומאה במים המחוברים לקרקע ולפ"ז ה"ה פחותים ממ׳ סאה כמ״ש המג״א (סק״ז) דלא כע״ת שנסתפק בזה (והא״ר לא הבין כוונת המג"א בזה דמ״ש ועי׳ סי' קנ"ט הוא ענין בפ"ע להשיג על הע״ת) כי אין מקבלים טומאה בקרקע ע״ל (סי׳ קנ"ט סעיף ט״ז).

ס"ק סא

אפי׳ בפ״א. כ״כ המג"א וכוונתו בודאי אפי׳ פ״א משום דקמא קמא אזדא לה כמ״ש בחולין (כ"ה) ע״כ (מ"ז) דאל"כ ל"ל טעם זה הא אפי' מי מקוה כשרי'

סעיף יג

ס"ק סב

יש להסתפק. בב"י מבואר דלטעם של הרא״ש הנ"ל בניעור א״צ נטילה דלא נגע במקום מטונף משא״כ לטעם הרשב"א אע"ג דבניער לא נעשה ברי' חדשה אמרינן

לא פלוג ועי׳ באר״י (סק״ח) העליתי כדברי הב״י (וכן מבואר בהדיא באמצע התשובה שכתב דלא תקנו אלא בבקר שידיו מטונפות ועשה צרכיו עכ"ל הרי שממקום שהביא הב"ח ראייתו שם מבוא' להיפוך דרק אם ידיו מטונפות ע"י השינה או עושה צרכיו קודם התפלה גם בתפלת מנחה וערבית וגם בל״ז אין ראיה מהרא"ש דאף לפי דברי הב"ח שתקנוה בבקר שקם ממטתו ואף כשאין מתפלל דלא פלוג בין אם מתפלל לאין מתפלל עדיין מ"מ אין מזה ראיה לומר דתקנוה אף שלא ישן גם הראי' הב' שכ׳ הב״ח ממ"ש לקמן (סקכ"ד) בשם תשובת רמב"ם בדין חזרת ש"ץ התפלה דאפי׳ יש בקיאים צריך לחזור דאע״ג דלא נתקנה רק משום שאינו בקי אפ"ה לא פלוג אין ראיה דשם מבואר ברמב"ם משום דא״א שלא יהיה שם מי שאינו בקי דאל״כ יצטרך לבקש תמיד מי בקי ומי אינו בקי), ועפ"ז פסק בש״ע שיש ספק אם יברך ר״ל ספק אם כהרא״ש או כרשב"א ובמג"א (סק״ב) כתב על דברי הב"ח שהוכיח מתשובת הרא״ש דגם להרא״ש אמרינן לא פלוג וז"ל ומ״מ אינו ראי׳ די"ל שהרא״ש לשטתו דסובר דאף לתפלת המנחה צריך לברך בנטילה וא״כ ה״נ אף שלא הגיע זמן תפלה כיון שסופו להתפלל מברך אבל לדידן העיקר הטעם משום ברי׳ חדשה וז"א אלא בישן עכ"ד נראה כוונתו שהולך לשטתו שכתב (בסק״א) דהב"י ס״ל עיקר כטעם הרשב"א ולא ס״ל טעם הרא״ש כלל ולפ״ז ק׳ לדידי' עמ"ש בש"ע דיש להסתפק וק׳ הא לטעם הרשב"א אמרינן לא פלוג ואיך מסתפק אם כרא"ש אם כרשב"א הא הוא ס״ל עיקר כרשב"א וע״כ הוכרח לפרש דהב"י גם לטעם הרשב"א מסתפק אם אמרינין לא פלוג אם לאו וע״כ כתב על דברי הב"ח שהוכיח דהרא"ש ס״ל לא פלוג, דמ״מ אין ראיה לדידן די״ל דלהרשב"א יש להסתפק בדבר אמנם כבר בארתי באר״י (סק״א) דהב"י ס״ל כב׳ הטעמים וממילא הספק של הב"י הוא אם כרא"ש אם כרשב"א, וכמו שנראה מלשון הב״י דלא כהמג״א ונ"מ בין דברי לדברי המג"א בישן שינת עראי דלהמג"א צריך לברך כנ"ל.

ס"ק סג

ויטלם. אני מסתפק בניעור כל הלילה וכן בישן ביום אם מהני שכשוך ג"פ בג׳ מימות מחולפים אם נאמר כיון שנטילה זו ספק הוא אם ר״ר שורה ושמא שכשוך מהני, אך מבואר בחולין (דף ט׳ ע״ב ודף י׳ ע״א) דבסכנה לא מהני ס״ס ועדיין אני מסתפק הא בגמ׳ לא נז׳ דלבעי כלי משום ר״ר וכן הרשב"א לא השיב (בס׳ קצ״א) (דבשום) [ארצות החיים זולצבאך: דמשום] ר״ר מקפידים על כלי וא"כ י״ל דמ״ש בזוהר דבעי כלי הוא משום טומאה לא ר״ר כנראה למעיין בדבריו דטומאה שורה על הידים והוא ענין אחר מר"ר ושוב מהני ס״ס וצ"ע.

סעיף יד

ס"ק סד

יש להסתפק. ב״י בשם ארחות חיים ועיי' באר״י (ס"ק ט) הבאתי ראיות דאינו חוזר ושורה ומ״מ לדינא אין לזוז מדברי הש״ע והרב ר' חיים יוסף דוד אזולאי בשיורי ברכה כתב בשם תרומה חדשה (כ"י לחד מרבוותא קמאי) דהמשכי׳ קודם אור היום ונטל ידיו יש לו ליטול ידיו פ"א קודם שיתפלל או שילמוד דלינה פוסלת בקידוש ידים עכ״ל ולכאורה משמע דגם משום תפלה צריך ליטול ידיו פ"א משום דס״ל כטעם הרשב"א דומיא דכהן וזה דבר זר דהרשב״א בעצמו כתב דשכשוך מהני דדוקא בכיור כ' ורחצו ממנו ולא בתוכו. ע״ש הרי דא״צ דומיא דקידוש ממש וכן בא״ר הביא זכר לדבר מזבחים (דף יט) הי׳ עומד ומקריב על המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש חדש וזה רמז קלוש דהא קיי״ל דאין טומאת ידים במקדש ואם כן אינו משום ר״ר או טומאת ידים ועי' באר״י (סק״ט).

סעיף טו

ס"ק סה

ישן. בס׳ אור החמה כ' בשם מהרח״ו שהוכיח מהזוהר דר״ר שורה גם ביום וכ"כ מהר"ח דילוזני בדרך חיים ברכ"י ועי' באר״י (סק״ט) [ובל"ח (פ"ט דברכות) דישן ביום הוא דוקא טפי משיתן נשמי, וכ"כ בע״ד (ס׳ י״ז) בשם תפלה לדוד ועי׳ בס׳ זכור לאברהם (ח״א דף קנ״ד) בארך וכתב דלהרב כבוד חכמים בסוף ספרו אף הישן ביום שצריך נטילה ג׳ פעמים, וכן בכנה״ג בשם סדה"י ומדברי הזהר (פ׳ בראשית על פסוק ויגרש את האדם ופ׳ במדבר על פ׳ איש על דגלו) משמ' דא״צ נטילה ג״פ].

סעיף טז

ס"ק סו

שתין. עי׳ באר"י (סק״י) דגם שתין מותר ויותר אסור כדעת החס"ל וכ"ד הזוהר.

ס"ק סז

ד״ז. כולם השיגו על הרמ״א בזה, וביד אהרן שהוכיח מרש״י שם כרמ״א השיגו הבאה״ט דהם ב' דבורי רש״י וכ״כ הרב ברכ"י שראה כן כ״י של הרב בתי כהונה בגליון הש״ע ועי׳ (סי׳ רל״א) דביום יש לכל אדם להחמיר בזה.

ס"ק סח

ושיעור. כ״ד אחרונים.

ס"ק סט

ומדברי. עי׳ באר״י (סק״י).

סעיף יז

ס"ק ע

לרחוץ. כלבו ס״א ואבודרהם [וא"ח ה׳ נט״י בסופו בשם ר׳ אשר] ועי׳ ברא״ש (פ״ג דברכות בשם הירו') רי״א אפי' רוקק כדי שיהיה פיו נקי.

ס"ק עא

פניו. ברמב״ם (פ"ז מה' תפלה ה״ג) כתב שבשחרית יש לרחוץ פניו ידיו ורגליו, והשיגו הראב"ד רגליו למה ובמגדול עוז כתב שהרמב״ם הוציא זה ממ״ש בשבת (דף מ״ט) רוחן אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום וכתב הכ״מ דשם איירי שמותר ליפות את עצמו כמו שפרש״י שם, ובשו״ת נוב"י מהד״ת תשובה מבן המחבר. כתב דהרמב״ם ס״ל כהרשב"א דנט״י שחרית דומיא דכהן ולזה צריך גם רגליו וז"א דהא דעת הר"מ דגם לשאר תפלות צריך לרחוץ ידיו בברכה הרי דלא ס"ל טעם של הרשב"א ול״נ שהר״מ הוציא זה ממ״ש בשבת (פרק כירה) חמי טברי', רוחץ בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו, ופרש״י רגליו אגב ידיו נקיט והר״מ סובר דדוקא הוא ומשום שחיוב הוא בשחרית לזה סרכיה נקיט, והנה הראב״ד לא הק' רק רגליו למה וי״ל פניו ניחא לי׳ דכן בברכות (דף ס' ע״ב) כד מאשי אפי׳ [ועי׳ ת' תשובה מאהבה (ח"ב ס׳ ריא)].

תוכן העניינים

המאיר לארץ על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה