המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן ג
סעיף א
ס"ק א
יאמר. ברכות (דף ס׳ ע״ב).
ס"ק ב
וכו'. קדושי׳ משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני סמכוני סמכוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם, כ"ה בגמ' וגי׳ הטור וכדאביי שם, ועי׳ בפרישה, [וקרוב לנוסחא זאת במס׳ ד"א רבה (פרק בתרא) ובירושלמי (פרק הרואה) נוסחא אחרת]
ס"ק ג
ועכשיו. ב״י על פי מה שכתב הרד"א בשם חדושי רב"ש, שא"ל זה אלא י״ש וחסיד.
ס"ק ד
יש. כ"ד האריז״ל וכ"ה באר"י (סק״א) בכמה ראיות וכ"נ מהרי"ף ורמב״ם וסמ״ג וכל הפוסקים שסתמו דבריה׳ וכ"כ בברכ"י בשם תשובה כ"י מר׳ יחיאל קשטלץ, וכ"כ בס׳ מצת שמורים למהר"ן שפירא ואור צדיקים למהר״ם פאפארש, שמועיל להעביר כח הזוהמא ושלא יהרהר בדברי תורה בבהכ״ס.
ס"ק ה
בפרט. כ"כ במו״ק.
ס"ק ו
ולא. כ"נ מהרמב"ם (פ״ח מה׳ דעות):
סעיף ב
ס"ק ז
יהיה צנוע. ברכות (ח׳ ע״ב ס״ב ע״א וע"ב) ועירובין (פרק בתרא).
ס"ק ח
ולא. ברכות (ס"ב).
ס"ק ט
וכן. תמיד (דף כ"ז ע״ב).
ס"ק י
ולא ילכו. תמיד (שם).
ס"ק יא
ואם. ברכות (ס״ב) ברתי׳ דרב חסדא עבדה לרבא הכי, ב״ח וע״ת ועטרת זקנים ומג״א (סק״א).
ס"ק יב
[ארצות החיים זולצבאך: ואפי'. כן מוכח בע"ז (דף מ"ז ע"ב).]
ס"ק יג
ועם. כ״כ באר"י (סק"ב).
ס"ק יד
גם. ברכות (שם) קבלה דביהכ"ס צניעותא ושתיקותא.
ס"ק טו
אפי׳. רמב"ם (פ״ה מהל' דעות) וכ"נ ממעשה דר"א ור״ס ברכות (שם ע״ב), תמיד (שם) לפרש״י ולגירסתינו א״ל ר׳ אבא לר' ספרא.
ס"ק טז
ויסגור. משנה (פ״א דתמיד).
ס"ק יז
והרואה. כן עולה לפי׳ מהרש"א ברכות (שם) תמיד (שם) שפי׳ א"ל ר׳ ספרא לר׳ אבא.
ס"ק יח
והיוצא. כ"ה במס׳ דרך ארץ, [ובירושלמי (פרק המניח ה״ה)]
ס"ק יט
וישים. (שם) ובתד״א זוטא (פ״ג)
ס"ק כ
ולענין. מסנהדרין (י"ט) שהתקינו שיהיו מספרות זו עם זו משום יחוד, אם הוא בבהכ"ס שבשדות, מג״א (סק״ב).
ס"ק כא
אבל. בכורות (דף מ״ד) מג״א (סק״ג) ועי' באר"יי לקמן (ס' ו׳) ועי' במד' איכה דלכתחלה לא ישתין אלא סמוך לכותל, ואשה לא תטיל מים בהדיא לפני תינוק אבל לצדדים שרי, בכורות (שם) מג"א (שם) ואפי' כשאינה מגלה עצמה (תוס' שם).
סעיף ג
ס"ק כב
ומפני. לבוש, וכ"ה בש״ע (ס' שי״ב סע״ז) ובלבוש (שם) אשל אברהם (סק״ג).
ס"ק כג
ימשמש. ברכות (ס״ב).
ס"ק כד
ולא. ספרי (פ' תצא) והיה בשבתך ולא בעמידה, מג"א (סק״ד). [ובמו״ק כתב דהוא בגמ׳ שבת (דף פ"א) התולה עצמו בבהכ"ס] ושם למעלה אומר בספרי ויצאת שמה חוץ ולא בעמידה והוא תמוה, דהא בברכות (דף כ"ה) מוקי האי קרא בקטנים, ואיך אפ"ל דקטנים אסור בעמידה, הא מברכות (דף מ׳) נדה (דף י"ב) יומא (דף ל׳) וכ"מ, משמע שמותר להשתין מעומד, ושוב בא לידי ספר זית רענן, וראיתי שבהגהותיו לילקוט (פ' תצא), פי' דברי הספרי דקאי אקטנים ומשום נצוצות, וזה דוחק, דהא אפשר בעפר תחוח או במקום גבוה, וגם דע"ד החידוד י״ל דכיון דביומא (דף ע״ה) מדהוצרך לומר שם בדברים שתגרים מוכרים להם, משמע דעיקר פסוק זה לדור המדבר נאמר (ועי׳ באר״י לעיל (ס״ב סק״ג) הכרחתי כן) ובמדבר בל"ז לא שייך חשש נצוצות שיאמרו שהוא כרות שפכה ובניו ממזרים דהא מבואר ביומא (שם) דהמן היה מודיע להם אם זנתה נמצא עומר בבית אביה, ודברי הספרי צ״ע.
סעיף ד
ס"ק כה
לא. כ"ה בברכות (דף כ"ג ע״ב) בגרסתנו וכן באגודה וברא״ש ור״ן ריש נדה, וברמזים.
ס"ק כו
וי״א. כן נמצא גרסא בטור ובס' ארחת חיים והר׳ יונה בס׳ היראה ובפרש״י שסביב ספרי הרי״ף (בפרק הרואה) [וכ"ה בסמ״ק (סנ"ט)] ועי׳ בכ"ש שפירש עפמ״ש בסנהדרין (דף מ״ה) דאשה מכסין אותה מלפניה ומאחריה עיי״ש ועדיין לא יתישב לס"ד של הגמ׳ דאידי ואידי באיש, והנכון מ״ש הב"ח משום כשצריך לגלות גם מלפניו א״א לזהר כ"כ מאחריו מותר לזה לגלות טפחים.
ס"ק כז
וראוי. כ"כ הב״ח, ובא"ר (סק"ב).
ס"ק כח
ואפי' ב"י ומג״א ומוכרח בגמ'.
ס"ק כט
ודרך. ברכות (דף ס"ב) גבי שאול. תענית (כ"ג ע״ב) למה נקרא שמו חנן הנחבא, ועי׳ רש״י שם, ובזה נראה לי, מה שהריף והרמב"ם השמיטו דין זה של גילוי טפח וטפחים, ואדרבה הרמב"ם (פ״ה מה' דעות) כ' צניעות גדולה נהגו ת״ח לא יתגלה ראשם ולא גופם, משמע כלל לא, וכן בספ׳ עמק ברכה כתב דנכון לסכך עצמו שלא יתגלה גופו כלל.
סעיף ה
ס"ק ל
אם. ברכות (דף ס״א ע״ב) וכר"ע ואע״ג דת״ק ור״י פליגי, ואין הלכה כר״ע מחבריו, משום דבברייתא שני' (שם דף ס״ב) מבואר דגם ר׳ יהושיע ובן עזאי ס״ל כוותי׳, ורבה עביד עובדא כוותיה.
ס"ק לא
מגולה. דוקא מגולה, ומ״ש מחיצות לאו דוקא עי' (ס"ק ל"ט).
ס"ק לב
וי״א. תולעת יעקב ומג"א בשם היכל הקדש, וכ"ה בירושלמי (פרק הרואה) המטיל מים ה"ז הופך פניו לצפון, המסיך רגליו פניו כלפי דרום, וכ״ה בתוספת׳ (פ"ג דמגיל׳) לפי מה שהגהתי לקמן (סקנ"ד) ומ"ש הב״ח שזה דוקא מן הצופים ולפנים י״ל הא שם סיים ר"י אומר לא אסרו אלא מן הצופים ולפנים וא״כ אין ראיה שר׳ יוסי לשטתו דסובר דגם איסור מזרח ומערב הוא מן הצופים ולפנים, והב״י כתב דלרש״י דחייש לפרוע שלפניו חולק כבוד לימין ובמטיל מים שצריך לגלו׳ לפניו טפחי׳ הופך פניו לצפון ומסיך רגליו שא״צ לגלות לפניו כלום הופך פניו לדרום, (ר״ל במקום שאין מגלה מלפניו כגון באשה כ"פ הדרישה) ולרמב״ם שלא חייש לפרוע שלפניו י"ל דחולק כבוד לשמאל לזה מטיל מים שאין נמאס כ״כ הופך פניו לצפון ומסיך שהוא נמאס יותר הופך פניו לדרום, עכ״ל ודבריו תמוהים דא״כ יהי' אחוריו לצפון ולא יהי׳ כבוד לשמאל, ומ"ש הדרישה פניו היינו מקום הגילוי דוחק ועוד הא בירושלמי מבואר המסיך רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב, משמע הא להיפך מותר, כמ"ש הב"י, והרי דהירושלמי לא חייש לפרוע שלפניו, ולכן נראה דמ"ש המטיל מים פניו לצפון, היינו שיכול ליתן פניו לצפון אם ירצה. אע״ג שמחזיר אחוריו לדרום, ולאפוקי ממ"ש הב״י לפרש דעת הרמב"ם שלא חייש לפרוע רק שלא יחזיר אחוריו אל הקודש, אבל במסיך צריך דוקא פניו כלפי דרום, משום דפורע מלאחריו, אבל לפרוע שלפניו לא חייש הירושלמי, ומזה יש סמך לדברי היכל הקדש, ואע״ג דהב"י כתב דכיון דלא נזכר בתלמוד בבלי השמיטוהו הפוסקים, הרי מצאנו כמה דברים שסומכים על הירושלמי.
ס"ק לג
לדעת רש"י. כ"מ ממ״ש שם שלא יהיה פרוע שלפניו או שלאחריו למערב, ומבואר ג״כ דאינו חושש על צד מזרח, ועי' בבב"ת (דף כ"ה) אוריא אויר יה, פרש״י כך קורין למערב בלשון פרסי ול״נ כך קורין למזרח בלשון לעז, מבואר דרש״י מסופק בזה אם יש קדושה לצד מזרח, וכן בברכות (דף ה' ע"ב) גבי אבא בנימין, פרש״י משום דהשכינה במזרח או במערב, אבל התוס' שם דייקו לכתוב דהשכינה במערב ואזלי לשיטתם שבבב"ת (שם) כתבו דל׳ שפרש״י אוריא מערב נראה לר״ת ור״ח עיקר וכ"כ התוס׳ בקדושין (דף י"ב). מ״מ י״ל אע״ג דרש״י יסבור כרמב"ם שיש קדושה גם בצד מזרח, לפי מה שהסכים בפי׳ אוריא, זה דוקא אם צריך לנהוג כבוד במזרח או מערב העולם כמו דאבא בנימין שאין האיסור משום המקדש אבל כאן שהאיסור משום נגד המקדש אין שייך לאסור ברוח שכנגדו וע״כ הוצרך לומר דחיישינן לפרוע שלפניו, ולפ"ז הרמב"ם לשטתו שס״ל גם האיסור שבכאן משום שהשכינה במערב העולם לזה אוסר גם מזרח.
ס"ק לד
ולדעת הרמב״ם. (פ״ז מה׳ בהב"ח) והנה זה יעלה לשיטתו דהאיסור משום דהשכינה במערב, אבל בגמ׳ שאוסר משום המקדש, ע"כ דחייש לפרוע שלפניו וצ״ע.
ס"ק לה
ולהטיל. הב״י הוכיח כן ממ״ש הרמב״ם המטיל מים מן הצופים ישב, ולפ״ז דוקא לפי הגי׳ שהיה גורס ישב אבל לפי מה שהגיה אח״כ בכ"מ לא ישב אין ראיה, ממילא הרמ״א שהגיה בש״ע לא ישב עפ"י גרסת הכ״מ, לא היה לו להעתיק דין זה ואין לומר דגם לגרסתינו מוכח זה מדאמר מן הצופים ולפנים לא ישב ומשמע דחוץ לצופים שרי, זה אין ראי׳ די״ל הר"מ לשטתו שאין אוסר משום נגד המקדש. ורק מן הצופים אסור משום כבוד המקדש אפי׳ כשהוא בדרום או בצפון המקדש. וגם אם נאמר שכן דעת הרמב״ם הוא לשטתו שאוסר רוח מזרח, וממילא מ״ש מזרח ומערב אסור משום דלאחריו אסור למזרח, אבל לרש״י שחייש לפרוע שלפניו, ולתוס׳ בב"ת הנ"ל (סקל"ג) דפי' דאוריא מערב בפרט למ"ש (שם) דלדידן שהאיסור משום המקדש ל״ח משום רוח שכנגדו וצ״ל דחייש לפרוע שלפניו, לפ"ז דברי הרמ״א צ"ע וראיתי בלבוש כתב הטעם דמותר להטיל מים שאין דרך לגלות א״ע כ"כ במטיל מים גרידא, ולפ״ז ניחא, וכן בא״א כתב סברה זו, אמנם ממ״ש הב"י דהרמב"ם כתב ישב ופניו אל הקדש לרבותא דאע״ג דמלפניו פורע טפחים מותר מבואר דלא כלבוש.
ס"ק לו
אבל. כנ"ל ס״ק הקודם, ומה שדייק הב"י מהירושלמי בל״ז אין ראי׳. כי הירושלמי ע״כ לא ס״ל לא כשטת רש״י לאסור פרוע שלפניו ולא כר״מ לאסור צד מזרח כנ"ל (סקל״ב).
ס"ק לז
ובמדינתינו. כ"ה באר״י (סק"ג) כדעת רש״י וריף ורא״ש והש״ג בשם ר׳ ישעיה אחרון, והרמ"א בד״מ, דאף שלא הגיה כלום בש״ע, הוא עפ״מ שתי׳ דעת הטור שלא חלק בין המדינות לפי שמדינות אילו הם במערב א״י כמו שלא חלק לענין תפלה לקמן (ס׳ ק"ן) כמ"ש התוס׳ ברכות (ו׳) עירובין (י״ח) ולזה לא הגיה גם הוא, אך כיון שמדעת הרמב"ם נראה שלא ס"ל הטעם משום קדושת ההיכל, וכ"ד הב"י והדרישה והט״ז, לא כתבתי בפנים רק לזהר בפרוע שלאחריו, דהא הרמ"א סתם כרמב"ם דלהטיל מים שרי, ורוח (כשנגדו) [ארצות החיים זולצבאך: שכנגדו] לא שייך היכא שהאיסור נגד המקדש כנ"ל (סקל״ד), ולזה אין להחמיר.
ס"ק לח
וכ"ז. דעת הרמב"ם (פ״ז מה׳ בהב"ח) דאפי׳ במחיצות אסור, כמ"ש בלשונו אין קובעים בהכ"ס, ומלשון הגמ׳ ברכות (ס״ב) פעם אחת נכנסתי אחר ר״ע ולמדתי שאין נפנים מו"מ, אין ראיה די"ל שהיה בלא מחיצות, כי מלת בית יבואר מקום, ע״ד בתים לבריחים, כמו בית חורין בית שמש, בית הערבה, ולשון כניסה ג"כ אין מכריח על מחיצות, כי הנכנס למקום שזולת מקום הקודם יאמר לשון כניסה, כמו (טהרות פ״ו מ״ד) הנכנס לבקעה וכולי, ואיני יודע אם נכנסתי לאותו שדה, בכורות (כ"ה) שדה שאבד בה קבר נכנס לתוכה, שם (ל״ח) נכנס בשחור, כלים (פ"י) מלא פי מרדע נכנס וכהנה רבות, וכ"מ דעת רש״י בסוכה (דף ל"ו) ובשבת (דף פ״א) ור״ן שם, ור׳ ירוחם (נתיב י״ב חלק י״ו) אבל התוס׳ בסוכה שם (ד"ה בשבת) כתבו דלשון נכנס משמע למקום מחיצות, ולשון בהכ"ס משמע בית, וכ״כ הגהות מרדכי (פרק הזורק) ועי׳ לקמן (ס' שי"ב סע"א) מ״מ אין הכרח שנאמר דכל בתי כסאות שוים, דבודאי ביהכ״ס המוז׳ במשנה (פ"א דתמיד) ושם (כ״ז ע״ב) ברכות (ס״ב ע״ב) במעשה דר״א ור״ס, ושם בכ״מ (דף כ"ג כ"ד כ"ה) נדרים (ז) סנהדרין (י"ט) היה להם מחיצות, מ״מ גם אם אין בו מחיצות יקרא בשם בהכ"ס, כמ״ש בע"ג (מ״ז) ובכ"מ וכמ״ש הב"י (ס׳ פ״ג) ואף הב"ח וט״ז ומג"א שם. לא ירחיקו זה, ממילא העיקר כמ״ש בירושלמי וכל הפוסקי׳ דביש בו מחיצות שרי.
ס"ק לט
כותל. תוס׳ ברכות (ס״א ע״ב) בשם הירו׳ ובלבד שאין שם כותל, משמע שדי במחיצ׳ אחת, וכ"כ בב"י ובלבוש, ולפ״ז גם מ״ש בש״ע מחיצות לאו דוקא, אמנם י״ל הירושלמי לשטתו שסובר דרק מסיך רגליו ואחוריו למערב אסור, הא בהיפוך שרי וממילא לא סבר לא כר"מ לאסור מזרח, ולא כרש"י לחוש לפרוע שלפניו, ולזה די בכותל לצד מערב לדידי', או אפי׳ בכותל לצד מזרח, אם מחזיר אחוריו למזרח, וגם התוס׳ שפיר העתיקו דברי הירושלמי להלכה, דאם סברי כרש״י, די בכותל לצד מערב, ואם סברי כרמב״ם, די בכותל א׳ בין למזרח בין לצד מערב אם מחזיר אחוריו אל הכותל, אבל לדידן דחיישינן לשני הדעות כנ"ל (סקל״ה) צריך שני כתלים, אמנם אם הכותל בצד מערב ומחזיר אחוריו אל הכותל י״ל ממ״נ מותר.
ס"ק מ
קרוב. ב״י בשם מהרי״א, דדוקא מחיצה קרובה, ודעת ב״י דאפי׳ כשמרחיק ממקום המחיצה, ודייק ממ״ש הטור מחיצה שבבית, ואין ראיה די״ל דבא להורות דגם בבית כיון שהמחיצות רחוקות צריך בהכ"ס בפ"ע ולא די במחיצות הבית, וכ"כ ה"ב, דהא בכל עיר יש חומות ומחיצות סביב, וכן העלה הפרישה והט״ז בקו״א ומ"מ נ"ל כיון שכל עיקר הטעם שהמחיצה מועלת הוא משום דאין שכינה שרויה בבהכ"ס ועי׳ באר״י (סק״ד) ממילא כל שאין רחוק כ"כ מן המחיצה, עד שאסור לקרות ק״ש ולברך בין הפינוי למקום המחיצה מקרי מחיצות קרובות דהא אין השכינה שרויה שם.
סעיף ו
ס"ק מא
וכן. ברכות (ה׳ ע״ב) תניא אבא בנימין אומר.
ס"ק מב
אם. כן פי׳ רש"י ותו' וכל הפוסקים.
ס"ק מג
י״מ. כן פרש״י ותוס׳ וכל הפוסקים
ס"ק מד
דהיינו. כ״כ בל״ח ועז"א קרא וצפונך
ס"ק מה
וי"מ. כ״פ בזהר (פ׳ במדבר) ועי׳ במקדש מלך שם.
ס"ק מו
דהיינו. מג״א, בשם תשובות מ"ע (ס"ג):
ס"ק מז
וכן עיקר. כן העליתי באר"י (סק״ד) והוכחתי שכן ג״כ דעת הרמב״ם, וגם רש״י ז״ל בס׳ הפרדס חזר בו מפירושו רק שם כתב ראשו למזרח ומרגלותיו למערב, (ועי׳ בע"ת ויש שם ט״ס) וכן פסק בשו"ת מנחם עזריה (שם) ובשו״ת שב יעקב (ס״ג).
ס"ק מח
וקרן. מ״ע שם, ונראה שבזה יצא שני הדעות.
ס"ק מט
ונכון. רמב״ם פ"ז (מה' בהב"ח).
ס"ק נ
ונראה. כיון דבישן לבדו ע״כ טעם האיסור להרמב״ם משום שדרך בני אדם שמתגלה גופם בתוך השינה ויהיה פרוע לצד מערב, וזה דוקא בישן ערום כ"ה באר"י (סק"ד) והכרחתי זה ממשנה מפורשת (פ״ק דתמיד).
ס"ק נא
ובאין. דהא גם בבהכ"ס של מחיצות מותר בין מזרח למערב, ואע״ג דבאשתו עמו, אפי׳ ביש קלעים סביב המטה אסור, הוא דשם ע״כ אין טעם האיסור משום פרוע, דהא צריך להיות צנוע בשעת תשמיש מ״ש (ועי' בט״ז ס״ק ח׳) רק טעם אחר יש בו דצריך להסב תשמישו לרוחות אחרות כפרש״י וע״ז אין מועיל מחיצות דהשכינה שרויה בשעת תשמיש (וכמ״ש המג״א והב״ח) אבל בישן לבדו שהטעם משום פרוע, ממילא מהני מחיצות דהא אם מתגלה בתוך השינה אין השכינה שרויה שם ואסור לקרות כנגדו משום לא יראה ערות דבר, ובפרט שהרמב"ם יחיד בד״ז, והפרישה פי׳ גם דעת הרמב״ם רק אם אשתו עמו, אין להחמיר ומ״מ באין קלעים סביב לא מלאני לבי להקל נגד האחרונים שהחמירו בזה:
סעיף ז
ס"ק נב
המטיל. רמב"ם (פ"ז מהל׳ בהב"ח).
ס"ק נג
פי'. כן פירש״י בברכות (דף מ"ט) ופסחי׳ (מ"ט) כפר שרואים משם. אבל התוס׳ בשני המקומות השיגו עליו דהו״ל וכמדתו לכל רוח, כמ״ש (שם פ״ט) ובשקלי' (פ״ו מ״ד) ועי׳ בתי"ט (פ"ג דחגיג׳ מ"ה) ומכ"מ גם לרש״י פשיטא דממילא נשמע דה״ה בכ"מ שרואה י"ל דין זה לבד מקום זה היה נקרא צופים ששם היה רואין את הר הבית למרחוק כמ״ש במגילה (ג׳ ע״ב) נראה אע״פ שאינו סמוך דיתבא בהר. (ובר"ה ל׳) רואה פרט ליושבת בנחל וא״א למתני כמדתה לכל רוח דבמקום אחר שאין רואה משם כ"כ למרחוק אין לו דין זה. ובמקום שרואה ממילא נשמע מל׳ צופים, וכ״נ דעת הרמב״ם (פי״ט מהל׳ פסולי המוקדשין) ועי׳ באר״י (סק״ה).
ס"ק נד
לא. זה הגיה הרמ"א ע"פ גי׳ הכסף משנה, ובש״ע כתב ישב לפי׳ הגי׳ שהיה לו בב״י, והנה בתוספתא (פ״ג דמגילה) המסך רגליו פניו כלפי העם המטיל מים אחוריו אל הקדש, ר"י אומר מן הצופי׳ ולפנים, ותוספתא זו מחוסרת ביאור ורציתי להגיה המסך רגליו פניו כלפי דרום, ולפ״ז תהיה תוספתא זו בעצמה הברייתא שבירושלמי הנ"ל (סקל״ב) ועפ"מ שפרשתי שם דבריו, ושוב מצאתי און לדברי בס׳ דרך הקדש למהר״ח אלפנדראי הביא בשם מהר״י טראני, וז״ל בהמ״ק היה רובו של ההר לצד דרום ולפי שהיה שם מקום רחב ידים קבעו שם שיהי' מתפללים שם כל ישראל, שהי׳ מתפללים בכנופיא, והביא ראיה ע"ז מפרק לולב וערבה (דף מ״ב ע״ב) ממילא מ"ש כלפי העם היינו כלפי דרום, ששם היה מקום העם וא״צ להגיה כלל, וצפון היה מקום הקדש, ולפ"ז יל״פ להרמב״ם בין התוספתא בין הירושלמי הנ״ל (ס"ק הנ"ל) מן הצופים ולפנים אמנם מר׳ יוסי אין ראי׳ דהוא ס״ל גם במסך רגליו אין האיסור אלא מן הצופים ולפנים, ובפרט למה שפרשתי שם דברי הירושלמי לשטת הרמב"ם דאין חושש לפרוע שלפניו כן יש לפרש התוס׳ וממילא אין הכרח מתוספתא זו לשום גרסא, מ"מ לדידן דחיישינן לפרוע שלפניו בודאי יש להגיה בש״ע לא ישב דהא גם חוץ לצופים יש להחמיר שלא להיו׳ פניו נגד ירושלים (כנ״ל סקל״ב) ועי׳ באר״י (סק״ה).
ס"ק נה
לא. כ"כ בס׳ חסידים (ס' תתי״ד) ולכאורה נראה להיפוך. ממ"ש בבכורות (מ"ד) דשמואל אצטריך לי׳ בשבתא דרגלא נגדי ליה גלימא, והשתין בבהמ"ד עצמו. וכן בפ׳ כל היד (י״ב) דרב יהודה השתין מגגו של בהכ"נ אע״ג דיש בו קדושה כמ״ש המרדכי (פ"ק דשבת), אך מזה אין ראי׳ דע״כ שם רק משום סכנה התירו כמש״ש משתינים מים בפני רבים אבל זולת זה פשיט׳ דאסור כמ״ש (פ׳ בני העיר) ואף רבנן לא אמרו אלא בבהכ"נ דקביע קדושתיה משמע דבהכ״נ אסור אפי׳ בחורבנו ואפי׳ קלות ראש אסור בבהכ"נ כ״ש מטיל מים, מ״מ מ״ש דאפי׳ נגד בהכ"נ אסור לא ידעתי מנין לו זה, ויותר מ״ש דלא יקבע בהכ"ס אפי׳ של מחיצות נגד בהכ"נ, הוא פלאי, דהא אפי׳ מן הצופים ולפנים מותר, ומשנה ערוכה (פ״ק דתמיד) דבהכ"ס של כבוד היה בהר הבית עצמו, ואע״ג דמחילות לא נתקדשו לא גרע מקדושת בהכ"נ, ואולי י״ל דזה תלוי בדין המבואר (בס׳ פ״ג) אם מותר לקרות נגד בהכ״ס של מחיצות דלהב״י שם שמותר דהמחיצות מפסיקים ה״ה כאן, ולמה שהעלו האחרונים לאסור, ממילא גם המחיצות דינם כבהכ״ס עצמו, ה"ה דאסור לקבעו נגד בהכ"נ. ובהכ״ס שהיה במחילות הר הבית היה קבוע בקרקע ולכ״ע הי׳ מותר
לקרות כנגדו, מ״מ נראה שדבריו הם רק ממדת חסידות, ולכן כתבתי בפנים דכשמרחיק ד״א אין להחמיר.
סעיף ח
ס"ק נו
אם הוא. ברכות (ס״ב) כעולא דהוא מארי דתלמודא טפי מאיסי בר נתן, עי' באר״י (סק״ה) ורב אשי לא פליג עליו בדין זה. וכ״פ ריף ורא״ש וטור. ולא כרמב"ם.
ס"ק נז
ובבקעה. כאיסי בר נתן דר״א מתרץ אליבי'.
ס"ק נח
מיהו. לבוש וט״ז, וכ"נ דלדעת רי״ף ורא״ש הכל תלוי ברואה פרועו דהא אחורי הגדר נפנה מיד אע״ג דשומע עטושו.
ס"ק נט
ואפ'. כ"נ מבת רב חסדא דמנחא לרבא ידה ארישי' (ב"ח) ועי׳ בכ"ש הביא ג"כ ראיה לזה [וכ"כ בע״ת ודלא כא״ר]
סעיף ט
ס"ק ס
לא. שבת (פ"ב).
ס"ק סא
והמאריך. ברכות (דף נ״ה).
ס"ק סב
ובלבד. שם.
סעיף י
ס"ק סג
לא. מברכות (דף ס״ב).
ס"ק סד
ואטר. הנה בברכות שם עמ״ש ר״ע פ״א נכנסתי אחר ר"י לביהכ"ס ולמדתי ממנו שאין מקנחין בימין אלא בשמאל מ"ט אמר רבא, מפני שהתורה נתנה בימין, רבב"ח אחר מפני שקרובה לפה, רשב"ל א׳ מפני שקושר בה תפילין רנב"י א׳ מפני שמראה בה טעמי תורה, כתנאי רא״א מפני שאוכל בה ר״י אומר מפני שכותב בה (ובמס׳ ד״א גרס, מפני ששותה בה ונראה שהוא ט״ס), ר"ע אומר מפני שמראה בה טעמי תורה.
והנה הט״ז והמג"א כתבו דאטר יקנח בשמאל דידי׳ שהוא ימין של כ"א, ומפרשי מ״ש מפני שאוכל או מפני שכותב אין הכונה שחשיבות היד מפני שהעולם אוכלים או כותבים בה שנלך לפ"ז בתר רובא דעלמא, אלא החשיבות הוא מפני שהוא בעצמו עושה בה דברים הללו ולזה אזלי׳ בתר דידי׳ ואע״ג שלרבא שהחשיבות הוא מפני שהתורה נתנה בימין אין חילוק בין אטר לאחר, ס״ל דהלכה כאידך תנאי ואמוראי ולדידהו יש חילוק בין אטר לאחר. אמנם בעניותי אני תמה ע״ז, דלפי כללי הש"ס ראוי להיות הלכה כרבא שהוא בתרא׳ ואע״ג דרבי׳ חולקי׳ עליו וכמ"ש התוס׳ ברכו' (דף י״ג ע"ב) שבת (דף כ"ז) ואע״ג דרנב"י גם הוא בתראה מ״מ אין הלכה כוותי׳ נגד רבא, כיון שהי׳ תלמידו של רבא, כמ"ש בפ׳ חזקת הבתים (דף מ״ו ע״ב) ואע״ג דבתשובת חו״י פסק דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אפ' תלמיד במקום הרב, הנה (בפ' תולין) פסק הרז״ה כר״פ דבתראה הוא והשיגו הרמב"ן דרבא רבו של ר״פ וס"ל דמקנחה בכותל, ופסקו כולם כרבא (עי׳ רא״ש (פ"ב דעירובין וסוף פ"ק דב"מ) רש"ל ביש״ש ב"ק (פ״ב סט״ו) הליכות עולם (שער פ"ג) בשם הגאונים עי׳ מהרי"ק שורש (פ"ד צ"ד ק׳ קכ"ב ק"ע) שו"ת הרמ״ע (ס׳ קא) שארית יוסף (דף צ"ז ע"ב) וכבר כתבו התוס׳ (פרק ר׳ ישמעאל) לית הלכתא כר״פ דרבא פליג עליה וגם הוא בתראה וגדול המינו בחכמה ובמנין. ועי' תשובת ב"ח (סנ״ה) כתב הלכה כרבא נגד ר' חייא בר אבין אע״ג שהיה תלמידו, וכן כאן פשיטא דהלכה כרבא נגד רנב"י בשגם דרבא מארי דתלמודא טפי, בפרט לדעת התוס׳ בכ"מ, דסתם ר״נ, הוא ר״נ בר יעקב, א״כ ר״נ בר יצחק נמצא מעט מזער בש״ס ורבא הוא המשביר בכ"מ, והשתא מאי דפשיטא להאחרונים לחלק בין אטר לאחר, קא מבעי׳ לי טובא, אע"ג שי״ל עוד סברה בזה דמוכח מהש"ס דאין הלכה כרבא מדהוה לו לסדר דעת רבא באחרונה, כי הוא הי׳ אחר ר"ל ורבב״ח, והקדים דבריו בראשונה להראות, שאין הלכה כמותו, כמ״ש התוס' והרא"ש (פ' אין מעמידין) שהקדי׳ התלמוד דעת רבינא לר׳ פדת אע"ג דר׳ פדת כביר ממנו ימים, להורות דאין הלכה כמותו, מ״מ אין לדון כלל זה בכ"מ, כמ״ש ברכות (פ"א (ע״ב) [ארצות החיים זולצבאך: מ"ב]) רמ״א וכו׳ רע״א וכו׳ אע"ג דר"מ תלמיד ר״ע וכן הרבה עד שהאיר ה׳ את עיני ומצאתי בה״ג הגר׳ משונה מש"ס דידן והביא תחלה דעת רבב"ח בשם ר׳ יוחנן, ואח״כ דברי רשב"ל, ואח״כ במקום רבא גורס רבה, ואח״כ דברי רנב"י: וגי׳ זו מתישבת יותר דלגי׳ דילן משונה הסדר שהקדים רבב"ח לר״ל: ור"ל היה גדול ממנו, כמ״ש ביומא (דף ט'), והקדים רבא לכולן, ולגיר׳ ה״ג נכון, מ"מ אחר שלגי׳ דידן ראוי להיות הלכה כרבא, וגם י״ל דלכולהי תנאי החשיבות הוא שרוב העולם אוכלים או כותבים בה ואין חילוק בין איטר לאחר לכן נראה דדוקא אם בכל הדברי׳ המנויים שם הוא משונה מכ"א, אבל אם בדבר אחד מאילו דומה לכ"א כגון שאוכל, בימין של כ"א, בזה לגי׳ ה"ג, הלכה כר״י נגד ר״ל וגם י״ל דהלכה כרבה נגד רנב"י שהי׳ רבי' דרבו, וגם מארי' דתלמודא וכבר האריכו בזה אם הלכה כרבא נגד רבה (עי׳ ברא״ש פ׳ המדיר) וגם אם קושר תפילין ככ"א לגי׳ דידן הלכה כר״ל נגד רבב״ח. ולג׳ ה״ג יש לצרף דהלכה כר״י נגד ר״א דשמותי הוא, ונגד ר״ע תלמידו דאין הלכה כר"ע מרבו, ובשקושר תפילין מסתמא כותב בה כמ״ש לקמן (ס׳ כ"ו) ובצירוף יתר הסברות הנ"ל אין לשנותו מכ"א.
ס"ק סה
והשולט. כ"נ.
ס"ק סו
וכן. בכ"ש ופשוט הוא.
ס"ק סז
ולא. של"ה.
סעיף יא
ס"ק סח
לא. ברכות (מ״ב).
ס"ק סט
אפי'. הנה הא"ז והא"ר כאן ולקמן (סי׳ שי״ב) כתבו דבאוגני כלים אין חשש כשפים, ועי׳ באר״י בארתי דלא כן הוא, וברי"ף ורא״ש מבואר דכתבו שני טעמים בחרס סכנה וכשפים, והביאו עובדא דמטרוניתא, ולא כנ"ץ (סי׳ שי"ב) ובטור כתב כאן כשפים ובסי׳ שי"ב סכנה, וכ' הב"ח (שם וכאן) דהכא כתב כשפים לומר דבחול אסור אף באוגני ושם סכנה לומר דבאוגני מותר דטלטול דוחה כשפים והב"ח תמה על רי״ו (נתיב י״ג ח״ב) צרור וחרס בחרס, כך פשוט בשבת (דף פ״ב) ולא עסיק שם בה׳ שבת, ואמאי בחרס עכ"ד, ועי׳ רי״ו (נתיב י״ב חלק י״ג) דיני שבת, הי׳ לפניו צרור וחרס בחרס ודוקא באוגני, ולפ״ז גם נתיב י״ג, בשבת קאי וסמך ע״מ שסיים, כך פשוט בשבת, ועי׳ יד אהרן, ועי׳ ברכ״י שהעלה דתרי טעמא יש בחרס סכנה וכשפי׳ ובאוגני יש חשש כשפים עכ"ד. וזה דעת רש״י ורי"ף ורא"ש וטור ורי״ו וב״י, דלא כנ"ץ ולא כא״ר וא"ז.
ס"ק ע
סגולתו. כן בארתי באר"י (סק"ז).
ס"ק עא
ועכשיו. המעיין באגודה בחדושיו הנדפסים בשו"ת מהרי"ו, כתב בקש ובתבן ובכל דבר שהאור שולט בו, ועתה אין נזהרים, ובד"מ ובלבוש תמהו ע"מ שכתב זה על הא דשיניו נושרות, מה טעם לחלק בזה בין בית לשדה (והנ"ץ (בס׳ שי"ב) נעלם ממנו דברי הד"מ גם מה שמפרש דברי האגודה רק אחרס לא עיין באגודה עצמו) והמג״א כתב דעושין לו כישוף ששיניו נושרות, ובמח״ב הביא בשם הגהות מהריק"ש, דבעשבים הטעם דחיישינן שמא ישרפם וקשה לגוף האדם והוא דחוק ועיי"ש מה שהשיג על המ"ק, ועי׳ ערוך ערך שלש, והעיקר בזה דאגודה סובר דעשבים הוא משום כשפים, ובזה נראה לפרש, מ"ש במ״מ (פכ"ו מה׳ שבת), שמצא בהלכות להיפוך, ודוקא עלין יבשים, אבל לחים משירים השינים, וכ"כ בס׳ העתים. והנה בהלכות לא נמצא זה, כי ברי״ף כתב כמו בגמ׳ וכבר השיג עליו הש"ג, אבל את זה ראיתי במח״ב כתב בשם ס׳ העתים כ"י לענין שבת וז"ל ויש מן הגדולים שפסקו בלחים אין מקנחין אף בחול מפני שחותכין את הבשר ואצ״ל בשבת מפני שהוא כתולש, אבל יבשים מקנחין שאין בהם משום תלישה וזה תמוה, חדא איך נאמר דדבר שהאור שולט בו מיירי בלחים ועוד א״כ מאי מק׳ בחולין (דף ט״ו) ותיפוק לי׳ דשיניו נושרות, הא זה מיירי בלחין, והוא מיירי מקרומית של קנה יבש, ולפ"ז נראה דמה שביבשים שיניו נושרות הוא מצד הסגולה, ולחים הם מקרעים בטבע. ומסתימת דברי העתים שכתב אבל ביבשים מקנחים דמשמע בחול כנראה למעין בלשון וכ"ש בשבת משום דסובר כאגודה דאין נוהג האידנא, והמ"מ היה סבור שכן גרס בש״ס וליתא, וגם אם נפרש דרק בשבת מתיר משום דטלטול דוחה כשפי' עכ"פ מבואר דעשבים יבישים משום כשפים.
ס"ק עב
כל. כ"ה באר״י (סק"ז).
ס"ק עג
ואם. כ"ה באר"י (לקמן ס״צ).