ההנהגות בסעודה ובחיי היום יום
שכל כוונותיו יהיו לשם שמים
כתב מרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רלא): בכל מה שיהנה האדם בעולם הזה, לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, כמו שאמר שלמה המלך ע''ה (משלי ג ו) 'בכל דרכיך דעהו'. ואמרו חכמים 'כל מעשיך יהיו לשם שמים', שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה, והשתיה, וההליכה, והישיבה, והקימה, והשיחה, וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת הבורא או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוון שיאכל וישתה כדי חיותו, כדי לעבוד את בוראו. וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו, אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים. וכן בשכיבה, אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות, לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא עייף ויגע וצריך לישון כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוון לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה, לצורך הבריאות שלא תיטרף דעתו בתורה, מחמת מניעת השינה. וכן לא יעשה להשלים תאוותו או להנאת גופו, שהרי זה מגונה, ואפילו התכוון כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו, אינו משובח, אלא יתכוון שיהיו לו בנים לעבודת בוראו. וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חכמה, צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר, חייב אדם לתת עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו. וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך, יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד. עכ''ד.
קודם הסעודה, ישתדל ללכת לבית הכסא לצורך בריאותו, ויש בזה גם ענין גדול על פי הסוד. (בן איש חי שנה ראשונה פרשת בהר סעיף ב)
להלן כמה הנהגות טובות מרבנו הגדול הרמב''ם בהלכות דעות:
לא יתן עיניו לברור את החלק הגדול מהקערה המרכזית, אלא יקח מן הבא בידו.
שניים או יותר שיושבים יחד לאכול, הגדול שבהם פושט ידו תחלה לקחת מן הקערה, ואם הקדים הקטן ולקח, הרי זה גרגרן.
אם יש כהן מסב עמנו בשלחן, יש לכבדו במנה יפה קודם לכולם, אבל אם יש גם תלמיד חכם, הוא קודם לכהן. (סימן רא משנ''ב ס''ק יג)
אם מסב על השלחן כהן תלמיד חכם, אף על פי שיש עוד תלמיד חכם גדול ממנו, יקדימו את הכהן, שמצוה להקדים כהן תלמיד חכם, שנאמר 'וקדשתו'. (רא משנ''ב יג)
לא ימלא את הכף על כל גדותיו ויתן בפיו. וכן לא ימלא את פיו במאכל, אלא ישאיר מקום, כדי שיוכל לדבר בשפה ברורה.
לא ימהר בלעיסתו ואכילתו, אלא יאכל לאט לאט. וכן לא ימצוץ את אצבעותיו בפיו. ולא יראה חיבה וחשק לאכילה.
לא יחתוך בפיו מהפרוסה ויניח על השלחן, שזה מאוס על הבריות. (סימן קע סעיף י)
לא יאכל ולא ישתה כשהוא עומד, שזה מתיש את כוחו של האדם. (קנא)
לא יאכל את המאכל כולו עד סופו, אלא ישייר מעט בצלחת משום דרך ארץ.
לא יסתכל בפניו של האוכל ולא במנתו, כדי שלא יתבייש. (סימן קע סעיף ד)
ביזוי אוכלים
כאשר נותן מהלחם למסובים, ישים לב שלא לזרוק לפניהם את הלחם, אף אם הלחם אינו נמאס בזריקתו, שאין זה מכבודו של הלחם לזורקו. וכן לא יניח את הלחם לתוך ידם של המסובים, מפני שזה דרך אבלות, אלא יניח לפניהם על השלחן עד היכן שידו מגעת ויקחו הם. (קנו)
ארגז מעץ שמונחים בתוכו פירות, מותר לשבת עליו, כיון שאינו גורם למעיכת המאכלים. אבל אם בישיבתו יגרום למעיכת המאכלים, וכגון שהפירות נמצאים בתוך שק וכדומה, אין לשבת עליהם. (קנו)
יש שמנקים את הרשת שעל המנגל בבצל הטבול בשמן, ויש להם על מה לסמוך. (הלכה ברורה ט נ)
חשש סכנה
כל מאכל שנודף ממנו ריח טוב, והאדם תאב לו, צריך להזהר לטעום ממנו, לפי שאם מריח ולא טועם, יכול לבוא לידי סכנה. ואם מריח ריח מאכל ממקום אחר, ואינו יכול לטעום ממנו, יזהר לפלוט את הרוק שבפיו, כי אם יבלע את הרוק יכול לבוא לידי סכנה חס ושלום. ועוד יותר יש להזהר בזה לאשה בהריון, שאם לא תטעם, יכולים לבוא לידי סכנה היא והעובר.
לא ישתה אדם מכוסו ויתן לחברו, מחשש שהדבר מאוס לחברו ומחמת הבושה יקח ממנו את הכוס וישתה, ויכול לבוא ליד סכנה. (סימן קע סעיף טז) ובעיקר, מצוי הדבר בשמחת מצוה כברית מילה וכיוצא, שמתאספים הרבה אנשים ורוצים לטעום מכוס הברכה, ונותנים זה לזה מפה של אחד לחברו, וצריכים לתת ליבם לזה, שלא יתנו את הכוס אלא למי שבטוחים שלא אכפת לו לשתות מפיהם.
ואמנם אם הטועמים מכוס הברכה הם בני הבית, אין צריך להקפיד בזה, וכגון בקידוש של שבת שבעל הבית מקדש ובני ביתו טועמים אחר כך מהיין, שבדרך כלל אין בני הבית מקפידים, ורגילים הם לשתות מכוס המקדש, וממה שטעמו האחים והאחיות. ואמנם אם יש אורחים הנמצאים בקידוש, כגון החתנים והכלות, ודאי שצריכים להזהר בזה.
ומכאן למדנו על מה שמצוי כיום ברוך ה' בהרבה מקומות שנהגו לארגן שיעור ביום שבת בבוקר לאחר התפלה בנץ החמה, וקודם השיעור מקדשים על היין, כדי שיוכלו לטעום מיני מאכל ומשתה, יש למקדש להזהר שלא לתת לציבור לטעום מכוסו, אלא קודם הקידוש יתנו מעט יין בכוס לכל אחד ואחד, ומיד לאחר שיגמור המקדש את ברכת הקידוש, יטעמו כל אחד ואחד מכוסו המונח לפניו. ואם רוצים לשתות מכוס הברכה דוקא, יתנו מעט ממנו לכוסם וישתו מכוסם. (קמב)
כעס - יאכל בשמחה ולא בכעס ודאגה, ואז המאכל גם יטיב לו לבריאותו.
ולא יהיה קפדן בסעודה, שגורם בזה לבני ביתו ולכל המסובים על שולחנו להימנע מלאכול. וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי פרק יז פסוק א): 'טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב'. וכן אמר (משלי פרק טו פסוק יז): 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו'. (קמד)
ומעשה בהלל הזקן שעשה סעודה בביתו, פתאום בא עני על פתחו ואמר לאשתו, צריך אני לישא אשה היום, ואין לי כלום לסעודת הנישואין. נטלה אשתו של הלל את כל הסעודה והביאה לעני, וחזרה מיד ולשה עיסה אחרת, ובשלה שוב תבשילים לסעודה בביתה. כשהביאה לפניהם אמר לה הלל, 'בתי' מפני מה לא הבאת לנו מיד? סיפרה לו כל אותו המעשה, אמר לה 'בתי', גם אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות, שודאי כל מה שעשית, לשם שמים עשית.
ה' יזכנו להגיע לדרגות אלו, אלא שכאשר אדם שואף להגיע, יש סיכוי שיגיע אי פעם, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, אך אם אינו שואף כלל להתעלות ממידותיו ולתקנן, וקורא את הסיפור על הלל הזקן, ואינו רואה את עצמו משתייך לזה כלל, אין סיכוי שיגיע אי פעם לדרגות כאלו גדולות וחשובות. (קמה)
גניבת דעת - אסור לגנוב דעת הבריות כיצד? לא יפציר בחברו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל. ולא ירבה לו במתנות, כשיודע שאינו מקבל. ואפילו מילה אחת של פיתוי וגניבת דעת אסורה, אלא לעולם יהיה שפת אמת, ורוח נכון, ולב טהור.
אבק גזל - אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, ואפילו שמזמין אותו.
בריאות הנפש והגוף
כתב הרמב''ם (הלכות דעות פרק ד): הואיל ולהיות הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה, לכך ירחיק אדם את עצמו מדברים המאבדים את הגוף, וינהיג עצמו בדברים המברים המחלימים.
כלל אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל, ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אכל מאכלות הרעים.
וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו, או מי שמעיו קשים, אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש.
וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט''א בספרו ענף עץ אבות (עמוד לח), על כן ישתדל כל אדם ללכת ברגליו בכל יום לפחות חצי שעה, לשמור על בריאותו. ישמע חכם ויוסף לקח. ע''כ. וכן מרן שליט''א נוהג הלכה למעשה מידי יום ביומו, שנים על גבי שנים. על כן, לא יאמר אדם שההליכה הרגלית היא ביטול תורה, מאחר והיא לצורך בריאותו של האדם, כמו שכותב הרמב''ם: ''שלהיות הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע, והוא חולה''. וברוך ה' כיום מצוי 'נגן', והוא מכשיר קטן, שאפשר להטעין בו דרך המחשב כ-100 שעות של שיעורי תורה מפי הרבנים הי''ו, ונמצא אפוא שגם הולך ברגליו ושומר על בריאותו, וגם לומד תורה בזמן הזה. אשריו ואשרי חלקו.
אכילה גסה לגוף כל אדם, כמו סם המות היא, והיא עיקר לכל החולאים. רוב החולאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. והוא ששלמה המלך אמר בחכמתו (משלי כא כג) 'שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו', כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.