פרק ב' - הכנת הכלי להגעלה · הגעלת כלי בן יומו
ט. מעיקר הדין אפשר להגעיל את הכלי כשהוא בן יומו, דהיינו שלא עבר עדיין 24 שעות משעת תשמישו שהשתמש בו בחמץ לאחרונה ואין צריך להקפיד שהכלי שיעברו עליו 24 שעות, הטור (או"ח סימן תנב) כתב וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דקודם זמן איסורו יכול להגעיל אפילו כלי בן יומו אפילו אין במים ס' כדי לבטלו אבל מזמן איסורו ואילך וכן בכל ימות השנה הבא להגעיל כלי שבלוע מאיסור אין להגעילו אלא א"כ לא יהא הכלי בן יומו או שיה' במים ס' כדי לבטלו ונוהגין להכניסן ולהוציאן מיד, עכ"ל. וכתב הב"י שם, שכן כתבו התוספות בפרק כל הבשר (חולין קח: ד"ה שנפל) ובסוף עבודה זרה (עו. ד"ה מכאן) והרא"ש בסוף עבודה זרה (פ"ה סימן לו) ובפרק כל שעה (שם) וטעמא משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא וכמו שיתבאר בסמוך (קצז. ד"ה ואדוני) בס"ד וכן כתב המרדכי גם כן בפרק כל שעה (סימן תקעו). וגם הר"ן כתב סברא זו בסוף פרק כל הבשר (מד. טור ב) ודלא כהרמב"ן (חי' חולין מהד' רייכמאן קח: ד"ה ורבינו שמואל) שהיה מיקל בדבר כמוזכר שם. וכ"פ בש"ע (שם ס"א) וז"ל: יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו (או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל או לאו). (טור) וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה וכו', עכ"ל. ומבואר שמעיקר הדין אפשר להגעיל כלי שהוא בן יומו קודם זמן איסורו, דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וע"ע להלן בהערה הבאה, שג"כ מוכח שלדעת מרן ז"ל שכשמגעילים כלי לבדו שרי אפילו שהוא בן יומו . אפילו אם מתכוין להגעיל גם כלים בשריים וגם חלביים, וכמו שיתבאר בס"ד בהערה הבאה שרק כשמגעילים כלי בשרי וכלי חלבי ביחד יש להקפיד שאחד מהם לא יהיה בן יומו, אבל אם מגעיל אחד אחרי השני לית לן בה.
ורק כשמגעילים כלי בשרי וכלי חלבי ביחד יש להקפיד שאחד מהם לא יהיה בן יומו, הנה הגהות מיימוניות כתבו (פרק ה' דפוס קושטא הכ"ג קכט:) בשם סמ"ק (סוס"י רכב עמ' רלב אות יב ד"ה פי') דהא דמתירין להגעיל כלים בני יומן קודם ארבע שעות זהו דוקא כשמכשירין כלים של חלב לבדם ושל בשר לבדם, אבל אם בא להגעיל כלים של בשר ושל חלב ביורה אחת אז צריך להיות שלא יהיו בני יומן לכל הפחות אחד מהן או של בשר או של חלב דאז שרי שאותו שאינו בן יומו אינו אוסר אותו שהוא בן יומו, לפי שהוא פוגם וכן אותו שבן יומו אינו אוסר לשאינו בן יומו לשווייה כדידיה, לפי שיש שלשה נותני טעם להיתר כדפרישית לעיל, אבל אם היו הכלים של בשר ושל חלב שניהם בני יומן והגעילו הכל ביורה אחת אפילו קודם ארבע שעות אסור בדיעבד דנהי דמשום חמץ ליכא, משום בשר בחלב איכא ששניהם נותנים טעם לשבח, ולכך נהגו העולם להמתין מלהגעיל בערב פסח עד שלא יהו בני יומן משום שרגילין להגעיל כלים של בשר ושל חלב יחד, עכ"ל. וכתבו עוד הגהות מיימוניות (הל' הגעלה) התיר הר"מ (שו"ת דפוס פראג סימן תכט) להגעיל כלים של חמץ וכלי גוים יחד היכא ששניהם אינם בני יומן ששניהם נותנין טעם לפגם ואפילו מגעיל כלי גוים תחלה, עכ"ל. והוב"ד בב"י (סימן תנב) וכתב שנראה דאם הוא קודם זמן איסורו אף על פי שכלי חמץ הוא בן יומו לית לן בה, והוסיף שהתוספות והרא"ש שמתירין להגעיל כלים שאינם בני יומן אחר זמן האיסור משום דאף על גב דבלעי מהדדי לית לן בה כיון שנפגם הטעם, לטעמייהו אזלי, דסברי דנותן טעם לפגם מותר בפסח, אבל הרשב"א סובר דאסור כמ"ש בסימן תמ"ז (קצא. ד"ה והרשב"א) לפיכך כתב בתשובה (ח"א סימן רסב) דלעולם אין מגעילין בתוך הפסח שום כלי מחמת חמץ ואפילו שאינו בן יומו, וסיים מרן ז"ל שם בשם הרשב"א בתשובה (שם סוף הסימן) שכתב וז"ל: לענין מה שאמרתי דכלי בן יומו אם יש במים ששים כנגד גוף הכלי הנגעל מותר להגעילו, יש לומר שאין מגעילין שני כלים בני יומן ביחד לפי שחזרו שניהם ככלי אחד שאין במים כדי לבטל את שניהם, אבל להגעיל כלים בני יומן זה אחר זה, בזה נחלקו גדולי הדורות יש מהם שיראה מדבריהם שהוא מותר לפי שהראשון כבר נתבטל וכשמגעיל בו השני אין אומרים חוזר וניעור אדרבה הוא מצטרף [לבטל] השני הבא אחריו וכו', אבל מרבותינו לא הודו לו ואמרו דראשון ראשון בטל לאו דינא ולעולם טעמו לא בטיל ואפילו מין במינו שכל שנפל לבסוף איסור המצטרף לראשון והיה טעמו נרגש בנימוקו דמין ושאינו מינו אף מין במינו חוזר ומצטרף וכו', אלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל ולפיכך אין מגעילין שני כלים בני יומן אפילו זה אחר זה דאיסור חוזר וניעור, עכ"ל.
ומרן ז"ל כתב בשולחנו הטהור (סימן תנב ס"ב) בזה"ל: יש ליזהר מלהגעיל כלי הבשר וכלי חלב ביחד, אלא אם כן אחד מהם אינו בן יומו, עכ"ל. ומבואר דס"ל שכשמגעילים כלי בשרי וכלי חלבי ביחד יש להקפיד שאחד מהם לא יהיה בן יומו. ואע"ג שממ"ש בסעיף א' שם מפורש יוצא שמותר להגעיל כלי בני יומן קודם זמן איסורו אפילו לכתחילה משום דה"ט בר נ"ט דהיתרא, וזה ההיפך מ"ש כאן דהוי בדיעבד, מכל מקום ראיתי להש"ך (יו"ד סימן צ הסק"ט) שעמש"כ שם מרן ז"ל "קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא", כתב בזה"ל: היינו בדיעבד, אבל לכתחילה אין להדיחן אפילו להמחבר וכמ"ש המחבר בא"ח סימן תנ"ב ס"ב דיש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב יחד אא"כ אחד מהם אינו בן יומו, וכ"כ הטור לקמן סימן קכ"א: אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או איפכא צריך שלא יהא בן יומו, עכ"ל. והיינו לכתחילה כמ"ש הב"ח והדרישה שם ע"ש, עכ"ל הש"ך. ולפי דבריו אתי שפיר דברי מרן ז"ל בסימן תנ"ב סעיף א'. ואמנם הפר"ח (או"ח סימן תנב) נתקשה בדברי הש"ך ובצדק באומרו שאם כדבריו מאי שנא ממגעיל קודם זמן איסורו דשרינן להגעיל לכתחילה אפילו כלי בן יומו משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, והכא נמי נשרי להגעיל כלי בשר וכלי חלב ואף לכתחילה, ואפשר שהמחבר בלכתחילה חשש להחמיר לסברת החולקין בדין קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת, וסבירא ליה דלא מיקרי נ"ט בר נ"ט דהיתרא לפי שמתערבין בזמן אחד שני הטעמים של בשר ושל חלב, ע"ש. והסכים לדבריו השו"ג (או"ח שם ס"ק יא). וע"ע בכה"ח (סופר, ס"ק לו). ואם בדיעבד הגעילו שניהם ביחד והיו בני יומן, להספרדים יש להקל ולהאשכנזים יש להחמיר. כמבואר בש"ע יו"ד (סימן צה ס"ג) שכתב:
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא. והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ואם היה שומן דבוק בהן, צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה, ע"כ. ומבואר דס"ל להתיר. והרמ"א שם כתה בהגה: "ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן, אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון, ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה. אבל אם שניהם בני יומן, והדיח אותן ביחד בכלי ראשון, הכל אסור. והכי נוהגין, ואין לשנות", ע"ש. וע"ע בהערה הקודמת ובכה"ח (סופר, ס"ק לו), וצרף לכאן. אולם נהגו שלא להכשיר אפילו כלי אחד לבדו אם הוא בן יומו, והטעם משום דבכלי של איסור יש קפידא אפילו אם הוא אחד לבד שצריך שיהיה ששים במים נגד הכלי, ומכיון שמן הסתם אין במים ששים נגד הכלי וקשה מאוד לדקדק בזה לאחר מכן, לפיכך נהגו שלא להגעיל שום כלי שהוא בן יומו, ומכל מקום אם יודעים בוודאות שיש במים ששים כנגד הכלי וכגון שהכלי גדול מאוד, יש להקל בדבר. הנה היסוד למנהג זה הינו מדברי הרמ"א בהגה שכתב: כל שכן כלי של איסור, על כן נהגו שלא להגעיל שום כלי בן יומו. וביאר המגן אברהם (שם סק"ט) שאפילו קודם שעה ה' משום גזירה דכלי של איסור דלא מהני ליה הגעלה כל זמן שהוא ב"י שחוזר ובולע ממי הגעלה דלא שייך בו נ"ט בנ"ט, ע"ש. וכן כתבו החק יוסף (סק"ו) והמקור חיים (סק"ה). וגם המאמר מרדכי (סק"ט) כתב לבאר דברי הרמ"א הנ"ל באומרו שרצונו לומר שנהגו שלא להגעיל שום כלי אפילו אחד בלבד אם הוא בן יומו בין יהיה מאיסור בין יהיה מחלב לבשר או מבשר לחלב או מחמץ לפסח והטעם משום דבכלי של איסור יש קפידא אפילו הוא אחד לבד דצריך שיהיה ששים במים נגד הכלי, ולכן נהגו איסור בכל הכלים שמגעילים שלא יהיה הכלי בן יומו משום דמסתמא אין במים ששים נגד הכלי וגם כדי שלא לדקדק אחר זה כנ"ל, וסיים שכן מתבאר מדברי הט"ז והמג"א, והאריך להעיר על דברי שיירי הכנה"ג שהבין הדברים בצורה אחרת, ע"ש. והסכים לזה המשנ"ב (סק"כ), וכן כתבו עוד אחרונים כמבואר בכה"ח (ס"ק מה). ומכל מקום הדבר ברור שאם יודעים בוודאות שיש במים ששים כנגד הכלי וכגון שהכלי גדול מאוד, יש להקל בדבר, שהרי מעיקר הדין אין צריך שהכלי יהיה אינו בן יומו וכמו שיתבאר להלן בהלכה הבאה, קחנו משם.