הלכות ביקור חולים ואבלות - יקרא דחיי
סימן ב - דיני הגוסס ומים בשכונת המת
א. הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואסור לעשות דבר המקרב מיתתו. ולכן, אין מעצימים את עיניו עד שתצא נפשו, וכל הנוגע בו הרי זה שופך דמים 84 . וכל זה לעשות מעשה בגופו אסור, אבל מסוכן שייסוריו מתגברים והולכים מותר להתפלל עליו שימות 85 . ויש חולקים מאחר שלא הובא דין זה בפוסקים 86 .
ב. אסור לחצוב קבר לאדם מסוכן עד שימות 87 . ובשעת הצורך, שחוששים שימות ולא תהא שהות לקוברו, מותר לחפור ולמלאות כל הקבר בעפר. אבל כיסוי גרידא לא מהני 88 . וכל זה שחופר לאיש פרטי, אבל בסתם מותר, דדוקא לחולה דלא ליתרע מזליה, אסור 89 .
ג. כיון שנטה אדם למות, אין רשאים להיפרד ממנו, כדי שלא תצא
נפשו והוא יחידי. ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה 90 . והעומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע 91 . ועכשיו לא נהגו לקרוע בשעת יציאת נשמה, שאם כן לא נמצא מי שיעמוד אצל המת בשעת מיתתו. ואפילו על אדם כשר נהגו להקל שלא לקרוע 92 .
ד. המשמר את המת פטור מקריאת שמע ותפילה ומכל המצוות, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה 93 .
ה. הציבור הנמצאים בחדרו של הנפטר בשעת פטירתו, צריכים לקרות קריאת שמע ולומר סדר הפסוקים 94 .
ו. מנהג לשפוך כל מים שבשכונת המת 95 , והטעם לפי שמלאך המוות מפיל במים טיפת דם המוות 96 . והאיסור הוא שני בתים מכל צד חוץ מהבית שהמת בו 97 . ולכן בין מת ובין נפל בין מת בחול ובין מת בשבת צריך לשפוך המים השאובים בכלים 98 . ומעשה באחד ששתה מהמים ומת 99 . ומנהג זה יסודתו בהררי קודש ואין להקל בו כלל 17 .
ז. אין צריך לשפוך קוביות קרח, מי סודה, מרק, מיצים ממותקים, משקאות חריפים, מי מלח, ומשקים העשויים לרפואה כגון
זריקות, אינפוזיה וכדומה. ומים חמים יש להחמיר לשופכם 100 .
ח. אם כבר בישלו או אפו במים שהיו בשכונת המת, אם היו מים שאובים בביתו של הנפטר (בשעת המיתה) אפשר להתיר בפשיטות, ואם לא היו מים בבית המת ראוי להחמיר בזה. וכשיש הפסד מרובה אפשר להקל. והוא הדין שאפשר להקל בזה לצורך סעודת מצוה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והוא הדין שאפשר להקל במים שלנו ואין צריך לשופכן 101 .
ט. מותר לכבס הבגדים ולהדיח הבית במים שאובין שהיו בשכונת המת בשעת המיתה 102 . ויש מתירין אף לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ואינם אסורים רק בשתייה 103 .
י. חביות מים הנמצאות על גגות הבתים, וכן מים הנמצאים בדוד שמש, מותרים בשתייה, ואינם נאסרים מדין מים שהיו בשכונת המת בשעת המיתה 104 .
יא. אם נתערבבו מים שהיו בשכונת המת עם מים אחרים - בטלים בשישים 105 .
יב. לכתחילה יש להחמיר בדין שפיכת מים שאובין גם במת גוי, בין שמת בבית ישראל כגון עבדו ושפחתו, ובין שמת בביתו הנמצא בשכונת ישראל 106 .
יג. מי שטעה ובירך על מים שבשכונת המת ונזכר או שהזכירוהו שאין לשתותם יטעם מעט וישפוך השאר 107 .
יד. מת שנפטר בשבת או ביום טוב, אינו אוסר את המים שבשכונתו 108 .
טו. מת שנהרג על ידי אדם או תינוק שנחנק בשינה בחיק אימו - אין צריך לשפוך את המים שבשכונתו 109 .
טז. מים הנמצאים בכלי סגור וחתום בשכונת המת - לא נאסרו 110 .
יז. מי שמת בשבת - אסור להפשיט מעליו את בגדיו 111 .
יח. מותר לתת זריקה למת כדי שלא יסריח ועל מנת לעכב את הריקבון 112 .
סימן ג - דיני קריעה על מת וספר תורה שנשרף וערי ירושלים.
א. חכמינו ז"ל הטילו עונש חמור על המזלזל בקריעה עד שאמרו 113 "אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה". ויש אומרים שמצות קריעה מן התורה והמבטלה חייב מיתה בידי שמים 114 , ויש אומרים שהקריעה מדרבנן וכן עיקר 115 . וחובה קדושה על כל האבלים בין איש בין אשה לקרוע על מת הקרוב להם ואין להקל בזה כלל. ונשים שנהגו שלא לקרוע אין לזה דין מנהג כלל וחייבות לשנות מנהגם כדעת חכמינו ז"ל והפוסקים, שחיוב גמור הוא לקרוע על המת 116 .
ב. הברכה שמברך האבל: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת", בשם ומלכות 117 . ואף על פי שיש אומרים שהברכה תהיה בלי שם ומלכות, כבר פשט המנהג לברך בשם ומלכות, ובמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל 118 .
ג. מי שמת לו מת מהמתים שחייב להתאבל עליהם, חייב לקרוע עליו. וצריך לקרוע מעומד, ואם קרע מיושב לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולקרוע ללא ברכה 119 . וצריך להזהר שלא להיסמך על שום דבר בשעה שקורע דזה הוי כמיושב 120 .
ד. עם יציאת הנשמה אומר צידוק הדין, וכשמגיע לברכת דיין האמת - קורע. ועיקר המצוה לברך ולקרוע סמוך ליציאת הנשמה. והנוהגים לברך ולקרוע בשעת הקבורה או בשעת סעודת ההבראה, יש להם על מה שיסמוכו. ואם עבר יום הקבורה ולא בירך ולא קרע, יקרע אחר כך בלי ברכה 121 .
ה. אם עברו שבעת ימי האבל ולא קרע, אין צריך לקרוע, חוץ מאביו ואמו שקורע עליהם לעולם מפני כבודם 122 . וכל זה שאין צריך לקרוע על שאר קרוביו, הוא רק בתנאי ששמע תוך שבעה ובכל זאת לא קרע, אך אם לא שמע תוך שבעה ושמע תוך שלושים חייב לקרוע 123 .
ו. מת לו מת בשבת, אף על פי שקורע במוצאי שבת, מכל מקום ברכת דיין האמת מברך בשבת דוקא 124 .
ז. יש אומרים שעיקר מצות קריעה מתקיימת על ידי כך שאדם אחר קורע את בגדו של האבל ומחמת כך האבל מתבייש ממנו, ויש עגמת נפש טפי כאשר הוא שותק ומקבל דינו של ה' יתברך 125 . ויש אומרים דעדיף שיקרע על ידי עצמו ולא על ידי אחר 126 . והמנהג היום בירושלים שאדם אחר מתחיל לחתוך בסכין בשפת הבגד, ואחר כך האבל קורע בידו שיעור טפח. וכן עושים על כל המתים, ובזה יוצאים ידי חובת שתי הדעות 127 .
ח. מקום הקריעה בכל מקום לפניו, אבל אם קרע לאחוריו, או בשולי הבגד מן הטבור ולמטה, או מן הצדדים דהיינו מתחת אצילי ידיו, לא יצא וצריך לחזור ולקרוע 128 .
ט. אם קרע לרוחב הבגד יש אומרים שלא יצא ידי חובה ויש אומרים שיצא. ולכתחילה ראוי לצאת ידי חובת כולם ולהקפיד לקרוע לאורך הבגד 129 .
י. שיעור הקריעה - טפח, דהיינו שמונה ס"מ 130 . ויש אומרים עשרה ס"מ 131 . וזהו בשאר קרובים, שהם: בנו, בתו, אחיו, אחותו, ואשתו הנשואה לו, אך על אביו ואמו חייב לקרוע עד שיגלה את ליבו 132 .
יא. נוהגים לקרוע על אב ואם מצד שמאל, ועל שאר קרובים מצד ימין 133 . ואם שינה יצא ידי חובה 134 .
יב. על אביו ואמו חייב לקרוע כל הבגדים שלובש בזמן האבלות, ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ידי חובה וגוערין בו. וכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע, אפילו לאחר שלושים. ובשאר קרובים סגי בבגד העליון, כגון חולצה 135 . ואם קרע בשאר קרובים את הבגד שתחת הבגד העליון בלבד, יש אומרים שלא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולקרוע הבגד העליון 136 .
יג. אפרקסותו אין צריך לקרוע. יש אומרים שהוא בגד הזיעה הסמוך לבשרו. ויש אומרים שהוא בגד העליון, כגון מעיל או חליפה שלובשים בשביל כבוד. ולענין הלכה אין לקרוע את הבגד העליון, דהיינו המעיל או החליפה, אך את הבגד הסמוך לבשרו, דהיינו הגופיה יש לקרוע 137 . ופשט המנהג שלא לקרוע הגופיה 138 , ויש להם על מה שיסמוכו.
יד. בגד של מצוה אין צריך לקרוע ולכן אין לקרוע את הטלית קטן, והוא הדין אם לובש טלית גדול שפטור מלקורעה 139 .
טו. סוודר אין צריך לקרוע 140 .
טז. פיג'מה וכתונת לילה אין צריך לקרוע 141 .
יז. קרע על מת ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר, אם אחר שבעה סגי בכל שהוא, ואם תוך שבעה צריך לקרוע עוד טפח. ואם הקריעה השניה על אביו ואמו, אפילו לאחר שבעה מרחיק ג' אצבעות ( 6 ס"מ) וקורע עד שיגלה את ליבו 142 .
יח. אם רוצה להחליף בגדו לפני הקריעה בבגד פשוט יותר רשאי 143 . ואם בגדיו קרועים קצת ורוצה להחליף בשלמים ולקרוע בהם, רשאי להחליף לכתחילה, אם לא תעבור שעת חמימותו על ידי זה 144 .
יט. אחד האיש ואחד האשה שווים לענין הקריעה, אלא שהאשה קורעת בגד התחתון ומחזירתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת העליון 145 . ואם לובשת שמלה אחת בלבד, אם אפשר להחזיר הקרע לאחוריה תעשה כך, ואם אי אפשר יכולה לשלול, דהיינו לתפור תפירה גסה, או להדק הקריעה על ידי מחט או סיכת ביטחון. ורק באשה התירו לעשות כן משום צניעות, מה שאין כן באיש 146 .
כ. על שאר קרובים יכול לקרוע מאמצע הבגד ואינו חייב לקרוע משפת הבגד, אך באביו ואמו חייב לקרוע משפת הבגד עד כנגד ליבו, שיהיו הקרעים מובדלים לשנים 147 .
כא. על אביו ואמו יש לו לקרוע בפני אנשים בפרהסיה, ועל שאר קרובים יכול לקרוע בצנעה 148 .
כב. על שאר המתים, רצה קורע ביד רצה קורע בכלי, ועל אביו ואמו קורע דווקא ביד 149 .
כג. על שאר קרובים, אם רצה להחליף הבגדים באמצע השבעה וללבוש אחרים (שאינם מכובסים כגון שהיו לו בסל הכביסה או שנתן לאחר להשתמש בהם כשיעור שעה), רשאי ואינו חייב לקרוע עוד, אבל באביו ואמו כל הבגדים שלובש תוך שבעה חייב לקרוע 150 .
כד. אם רוצה לתפור הבגד שקרע, בשאר קרובים מותר לשלול, דהיינו תפירה גסה לאחר שבעה, ומותר לאחות, היינו תיקון גמור, לאחר שלושים. ובאביו ואמו מותר לשלול לאחר שלושים ואינו מאחה לעולם 151 . ואם שכח ותפר הבגד על ידי איחוי הקרע, אפילו לאחר שבעה חייב לחזור ולקרוע באותו מקום 152 . והוא הדין אם מעביר את הבגד לאדם אחר צריך להודיעו שאסור לתופרו לעולם (בבגד שקרע על אב ואם, ועל שאר קרובים עד השלושים כדינו). וכן אין למוכרן לגוי 153 .
כה. השומע שמועה רחוקה, דהיינו ששמע לאחר שלושים יום, שמת לו מת, אין חלים עליו דיני אבילות אלא רק לשבת שעה אחת על הקרקע, אך אינו חייב לקרוע ואינו נוהג שבעה ושלושים. וכל זה על שאר קרובים, אך על אביו ואמו אף על פי שאין נוהג דיני שבעה בשמועה רחוקה, מכל מקום נוהגים בו דיני השלושים מיום השמועה. וכן חייב לקרוע עליהם לעולם 154 .
כו. כאשר שומע שמועה רחוקה צריך לברך דיין האמת בשם ומלכות גם כאשר אינו קורע, ויברך רק ביום השמועה. ואם עדיין לא קברו את המת יכול לברך גם ביום הקבורה 42 א'.
כז. מי שמתו לו שני מתים כאחד, או ששמע שתי שמועות כאחד, בין על אביו ואמו בין על שאר קרובים, קורע קרע אחד לשניהם במה דברים אמורים שקובע קרע אחד לשניהם דוקא אם מתו אביו ואמו (ששניהם באותה דרגה) או שנים משאר קרוביו, אך אם מתו אביו או אמו ואחד משאר קרובים קורע על אביו או אמו ומרחיק ג' אצבעות וקורע טפח על המת האחר 155 .
כח. אמרו לו מת אביו וקרע ונהג מקצת ימי אבילות ואחר כך אמרו לו לא מת והפסיק, וחזרו ואמרו לו מת כמו שאמרו הראשונים, יצא ידי חובת הקריעה. אך אם אמרו לו מת וקרע, ואחר כך מת, לא יצא ידי קריעה וחייב לקרוע שוב 156 .
כט. בכל מקום שחייב לקרוע לא מועיל לקרוע במקום שיש תפר חלש, ורק אם קרע במקום תפר חזק, וכל שכן במקום שאין תפר כלל, יצא ידי חובה 157 .
ל. קטן שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש 158 , ואף על פי כן אינו נוהג דיני אבילות כלל, ואדרבה יש בזה קולא שמתבטל מדברי תורה על ידי זה 159 . ועוד יש לומר דלא חייבו חכמינו ז"ל מצות חינוך לקטן רק במצוות שבודאי מתחייב בהם לכשיגדיל, אך באבלות אפשר שלא יגיע לידי כך לעולם 160 . ועוד שאבילות משום תשובה וקטן לאו בר תשובה הוא 161 . וקטן זה חייב בקריאת שמע ובתפילה, ומותר בבשר ויין 162 , ומכל מקום ישב מעט עם האבלים. וכל זה באבילות של יחיד דוקא, אבל באבילות דרבים כגון בימים שבין ראש חודש אב לט' באב, אסור קטן זה בבשר ויין, אם לא שחלש וצריך לבשר.
לא. קטן שהגיע למצוות בתוך שבעת ימי אבילות, יש אומרים שמתחיל לנהוג כל דיני אבילות מיום הבר מצוה ואילך, וחייב להשלים את הימים הנותרים בלבד 163 . אולם דעת מרן השו"ע אינה כן אלא כל קטן שהגדיל תוך השבעה בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו. וכן הלכה 164 .
לב. אסור לקרוע על מתו בשבת או ביום טוב, ואם עבר וקרע בשבת או ביום טוב, אף על פי שחילל שבת ויום טוב, יצא ידי חובת קריעה 165 . ועל פי הדין מי שמת קרובו בשבת או ביום טוב קורע למוצאי שבת או למוצאי יום טוב, אף על פי שברכת דיין האמת מברך בשבת או ביום טוב עצמו 166 .
לג. אין קורעין ביום טוב, אפילו ביום טוב שני של גלויות, אבל בחול המועד קורעין 167 . ויש אומרים שאין לקרוע בחול המועד רק על אביו ועל אמו, ובשאר קרובים קורע לאחר המועד, לפי שאין אבילות במועד 168 . והמנהג בירושלים שלא לקרוע בחול המועד על מת אלא על אב ואם בלבד, ועל שאר קרובים קורעים במוצאי הרגל כשמתחילים למנות שבעת ימי אבלות. ובכל יתר ערי הארץ יש לנהוג כדעת השולחן ערוך, לקרוע על כל הקרובים בחול המועד, אף על פי שאין אבילות במועד. ומחליף הבגד הקרוע ולובשו לאחר המועד. וכל זה שאמרנו שקורע בחול המועד, הוא רק במת שנקבר בחולו של מועד, שאז היא שעת החימום וראוי לקרוע עליו, אבל אם מת ונקבר ביום טוב (על ידי גוי), אין לקרוע בחול המועד, וקורע לאחר הרגל עם תחילת ימי האבילות, שלא הותרה הקריעה בחול המועד אלא כשהקבורה היתה בחול המועד, אבל כאשר נערכה הקבורה ביום טוב (על ידי גויים), הואיל ונדחתה הקריעה יש לדחותה עד מוצאי הרגל 169 .
לד. אם שמע שמועה קרובה ברגל, ולאחר הרגל יעברו שלושים יום, ותהיה שמועה זו שמועה רחוקה, קורע בחול המועד לכל
הדעות 170 .
לה. הרואה ספר תורה שנשרף או תפילין או אפילו מגילה אחת מהנביאים או מהכתובים, קורע שתי קריעות, אחת על הגוילין ואחת על הכתב 171 . וכל זה דוקא שנשרף בזרוע, דהיינו בכוונה להכעיס, אבל בית הכנסת שנשרף בו ספר תורה על ידי קצר חשמלי, שאינו בכוונה להכעיס, אין צריכים לקרוע. והעיקר בזה לשוב בתשובה ולשפר המעשים 172 . וכן אם שרפו במזיד ספרי ש"ס ופוסקים אין צריך לקרוע, שרק בספרי תנ"ך יש דין קריעה 173 . ודוקא בכליון שעל ידי שריפה, אבל בשאר כליון כגון שנמחק יש אומרים שצריך לקרוע 174 ויש חולקים 175 וכן הלכה.
לה/א.הרואה ס"ת שנשרף או נקרע שצריך לקרוע עליו. הוא רק אם רואה את מעשה הקריעה או בשעת השריפה בפועל, אך אם בא לאחר זמן ומצא את גזרי הס"ת או ראה את ספר התורה שרוף - אין צריך לקרוע 63 א'.
לו. הרואה ערי יהודה בחורבנן או ירושלים, או מקום בית המקדש
חייב לקרוע מעומד וביד. וקורע כסותו שיעור טפח בצד שמאל שכנגד הלב, ואינו מאחה לעולם אבל שולל למחרת 176 .
לז. כיום לא נוהגים לקרוע על ערי יהודה המוזכרים בשולחן ערוך 177 .
לח. הקורע על ירושלים ומקום המקדש מברך ברוך דיין האמת ללא שם ומלכות 178 .
לח/א.כשקורע על ירושלים ומקום המקדש צריך לקרוע כל כסותו שעליו 66 א'. וגם אם לובש כמה חולצות קורע את כולם.
לט. אדם המגיע לירושלים פעמים רבות ובכל פעם רואה את מקום המקדש (או אפילו רק את חומות העיר העתיקה), אם יש הפרש של שלושים יום ומעלה בין ראיה לראיה מוטל עליו החיוב לקרוע כל פעם מחדש 179 .
מ. הנכנס בעיניים עצומות, או בתוך קרון סגור, או נוסע במכונית ומפנה מבטו לקרקע הרכב, וכן הסומא, כל אלו פטורים מקריעה, שדוקא הרואה מקום החורבן קורע 180 .
מא. אף בערב שבת ובערב יום טוב אחר חצות היום, ואפילו לאחר פלג המנחה חייב בקריעה כאשר רואה מקום החורבן 181 . והנוהגים להקל בערב פסח אחר חצות ובחול המועד, יש להם על מה שיסמוכו 182 .
מב. אם עבר ולא קרע, קורע כל אותו היום עד השקיעה, בכל מקום שהוא נמצא, גם אם חזר לביתו 183 .
מג. תושבי ירושלים נהגו שלא לקרוע על ראיית המקדש אף לאחר שלושים יום 184 . ויש מי שאומר שכל זה בזמן שירושלים היתה קטנה, והיה מקום לומר שכל תושב ראה את המקדש תוך שלושים יום ללא תשומת לב מיוחדת, מה שאין כן בזה הזמן שירושלים גדלה מאוד, פשוט הוא שהדר בירושלים במקום שלא רואים משם את המקדש או את החומות, חייב לקרוע אם לא ראם תוך שלושים יום, והעובר על זה נקרא עבריין 185 .
מד. מי שנולד בירושלים, אפילו הגדיל אין צריך לקרוע, דבקטנותו פטור וכשהגדיל הרי ראה את ירושלים תוך שלושים יום 186 .