הלכות ביקור חולים ואבלות - יקרא דחיי
סימן א - דיני ביקור חולים ודיני החולה
א. אמרו רבותינו 1 : "לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר". ועל כן יתן כל אדם אל לבו, ובפרט בעת חוליו, להטיב דרכיו, ולא יסמוך אך ורק על הרופאים. ויחלק צדקה לפי ערכו, כדכתיב: "וצדקה תציל ממות" 2 . ויבטח בה' יתברך כי יקימנו מחוליו, "שאפילו תשע מאות תשעים ותשע מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות - ניצול" 3 . ו"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים" 4 .
ב. מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, לנחם אבלים, להוציא המת, להכניס הכלה, ללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף ולילך לפניו, לספוד, לחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צורכיהם. ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. ואף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך - כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך בתורה ובמצוות 5 .
ומה הוא שכתוב: "אחרי ה' אלוהיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר: "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא", אלא הילך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא; מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים. הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: "ויקבור אותו בגיא", אף אתה קבור מתים 6 .
ג. אין מברכים על מצות ביקור חולים 7 .
ד. כיון שחלה אדם, מצוה על כל אחד לבקרו. הקרובים והחברים נכנסים מיד והרחוקים לאחר שלשה ימים, שלא להטיל עליו שם חולה, דלא ליתרע מזליה. ואם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסים מיד 8 .
ה. אין שיעור לביקור חולים, שאפילו גדול בחכמה ובמנין ילך לבקר הקטן, ואפילו כמה פעמים ביום. וכל המוסיף הרי זה משובח ובלבד שלא יטריח עליו 9 .
ו. המבקר את החולה לא ישב על גבי מיטה, ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו על הקרקע, לפי שהשכינה למעלה מראשותיו 10 . וכאשר החולה שוכב על המיטה מותר לישב על גבי כסא או ספסל 11 , ואף על פי כן לא ישב מראשותיו אפילו כשהם יושבים בשווה, שהשכינה למעלה מראשותיו 12 . ואם החולה ביקש שישב מראשותיו - מותר 13 . אך בזמננו, שעל פי רוב המיטות נמוכות מהכיסאות, חזר הדין שאסור לישב על הכסא, אלא אם כן החולה יזמין אותו לשבת או שיש שם כסאות בחדר, דהוי כאילו אמר לו בפירוש לישב, דשרי משום יתובי דעתיה. ואם בני המשפחה הביאו כסא לאורח לאחר שנכנס, יניח את הכסא מעט רחוק ממטת החולה 14 . והמיקל גם בכהאי גוונא לישב סמוך לו יש לו על מה שיסמוך 15 . ובבית החולים שהמיטות גבוהות מהכיסאות, מותר לישב גם למעלה מראשותיו.
ז. כאשר הולך לבקר אדם בינוני (שאינו צדיק גמור ואינו רשע) לא ישב לצד רגליו כלל 16 .
ח. אין מבקרים את החולה בשלש שעות ראשונות של היום, מפני שכל חולה מיקל עליו חוליו בבוקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים 17 . ולא בשלש שעות אחרונות של היום, שאז מכביד עליו חוליו, ויתייאש מלבקש עליו רחמים 18 . וכיום נהגו לבקר את החולה כל שעות היום, ויש להם על מה שיסמוכו 19 .
ט. עיקר מצוות ביקור חולים - לבקש עליו רחמים, וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצווה 20 . וכאשר מבקש רחמים על החולה, צריך לבקש בלשון בקשה, כגון: "יהי רצון וכו'". ולא יאמר לו בסתם "תהיה בריא", דאינו לשון בקשה 20 א'.
י. כאשר מבקש רחמים על החולה, אם מבקש לפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה, ואין צריך להזכיר שמו 21 . ואם מבקש שלא בפניו, לא יבקש אלא בלשון הקודש 22 .
יא. המבקש על החולה, אפילו הוא אביו או רבו, לא יתארהו בתארי כבוד, כגון: אדוני, עטרת ראשי, הגאון וכו', כיון שאין גבהות לפני הקדוש ברוך הוא, אלא יאמר עבדך אבי או עבדך רבי 23 .
יב. לעולם יכלול את החולה בתוך שאר חולי ישראל, שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל 24 . שמתוך שכוללו עם אחרים תפילתו נשמעת יותר 25 .
יג. בשבת אומרים: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" 26 . ויש מוסיפים: "ורחמיו מרובים ושבתו בשלום" 27 . ובכל מקום יעשו כמנהגם 28 .
יד. עוד עיקר במצוות ביקור חולים, לכבד ולרבץ לפניו, ולהשתדל לעשות כל צרכיו, לראות אם זקוק הוא לסדר ולניקיון בחדרו, או זקוק לדבר מאכל או משקה. ומעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבד וריבץ לפניו חיה, ואמר לו רבי החייתני. יצא רבי עקיבא ודרש: "כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים" 29 .
טו. אף על פי שכל המוסיף במצוות ביקור חולים הרי זה משובח, יש להזהר שלא יהיה המבקר למשא על החולה 30 . שפעמים שקשה עליו הדיבור ומפני כבוד המבקר מוכרח לדבר, וגם יש שהוא צריך לצרכיו והוא בוש לומר לו. ולכן צריך להיות זהיר וחכם ומבין בזה 31 . ומטעם זה אמרו חכמינו ז"ל: אין מבקרים לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא לחולי הראש ולכל החולים שהדיבור קשה להם. וחולי מעיים שמא יבוש לומר שצריך לצרכיו. וכיצד יעשו? נכנסים לבית החיצון ושואלים ודורשים בו אם צריכים לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בזה, ושומעים צערו ומבקשים עליו רחמים 32 .
טז. יש להזהר שלא להודיע לחולה בשורות רעות, כגון חולה שמת לו מת, אין מודיעים אותו שלא תיטרף דעתו עליו, ומשתיקים המנחמים מלפניו 33 , שפיקוח נפש קודם לכל. ואין משגיחים על הקדיש שעליו לומר. ויש למבקרים לנהוג בחכמה רבה, ולא לדבר ליד החולה על עניינים שיכולים לגרום לו צער או רוגז.
יז. אסור לחולה להחמיר לנהוג דיני אבילות בדבר שיכול לקלקל בריאותו, ואפילו חולה שאין בו סכנה יזהר מישיבה על גבי קרקע או לילך יחף אם על ידי זה תתקלקל בריאותו 34 . והוא הדין ביולדת, שאם על פי מצבה יכולה לקלקל בריאותה על ידי שתנהג מנהגי אבילות, פטורה מהם. ואם אינם מזיקים לה אפילו תוך שלשים יום מהלידה - חייבת.
יח. יש אומרים ששונא יכול לילך לבקר חולה 35 . ויש אומרים שלא יבקר חולה ולא ינחם אבל שהוא שונאו, שלא יחשוב שהוא שמח לאידו ואינו לו אלא צער 36 . ובדור הזה נוהגין ששונא הולך לבקר את החולה ולנחם אבל, ומחמת זה נעשה שלום ביניהם 37 . והכל לפי מה שהוא השנאה, ולפי מה שהם השונאים 38 . וכתבו הפוסקים 39 עצה טובה שאם רוצה לבקר או לנחם השונא, ישלח לו מקודם שליח, וכשיתן לו רשות ילך לבקרו או לנחמו.
יט. יש אומרים שמותר לאיש לבקר אשה ואשה לבקר איש, ובלבד שלא יתייחדו הם לבדם 40 . ויש חולקים, דאין לאשה לבקר חולה, שאין זה צניעות, וכל כבודה בת מלך פנימה, ולא עוד אלא אף את האשה החולה אין עליה חיוב לבקר כלל, כיון שרשות בעלה עליה. ורק אלמנה או גרושה או פנויה תבקר חבירתה, ותו לא מידי 41 .
כ. מבקרים חולי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום 42 .
כא. חולה אינו חייב לעמוד אפילו מפני נשיא 43 . והרוצה להחמיר לעמוד מפני תלמיד חכם או זקן תבוא עליו ברכה 44 . ואם עובר ספר תורה חייב לעמוד מפניו 45 .
כב. מותר לאיש לשמש אשה חולה, להשכיבה, להקימה וכיוצא בזה. וכן להיפך. ובחולי מעיים אין האיש משמש את האשה 46 , אך האשה משמשת את האיש, שבאשה אין הרהור, ונשים לאו בנות הרגשה נינהו 47 .
כג. נדה חולה אסור לבעלה ליגע בה כלל ועיקר 48 , וישכיר לה אשה שתטפל בה. ואם אין מי שתטפל בה והיא חולה שיש בה סכנה או יכולה להגיע לידי סכנה אם ימנע ממנה טיפול, יכול לטפל בה 49 . וכשהאיש חולה ואין מי שישמשנו זולתה, מותר לה לשמשו, רק שתזהר שנגיעתה בו תהיה על ידי דבר אחר, כגון כפפות, על מנת שלא תיגע בבשרו ממש. ואם אי אפשר אלא אם כן נוגעת בבשרו - מותר 50 .
כד. מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים - ויברכהו 51 . וכן המנהג לברך את החולים בבית הכנסת בשעת הוצאת ספר תורה 52 , או בשעת קריאת ספר תורה שאז מתעוררים הרחמים 53 .
כה. חולה שהכביד חוליו, משנים את שמו, שזהו אחד מן הדברים הקורעים גזר דינו של החולה, ועל ידי זה יזכה לחיים 54 . והשינוי הוא על ידי שמוסיפים לו שם חדש. והשם הנוסף יתוסף בראש, כגון אם שמו משה והוסיפו לו שם רפאל, ייקרא מעתה רפאל משה. ואם לא הבריא מחוליו זה, ולא נתחזק בשמו הנוסף שלושים יום כשהוא בריא עד שמת, נזכר ונכתב רק בשמו הקודם 55 .
כו. מי שיש לו גוי שהוא סוחר שלו ומרוויח עימו והוא חולה, מותר להתפלל עליו שיחיה, ולתת צדקה לתלמידי חכמים שילמדו לרפואתו. ובפרט אם נעשה קידוש ה' על ידי זה, וכמעשה דאלישע ונעמן, דפשיטא דמותר 56 .
כז. גר צדק שאביו שוכב על ערש דווי, רשאי להתפלל לרפואת אביו הנכרי מחוליו, והוא הדין באמו. וכן רשאי לומר עליהם קדיש לאחר מותם - לעילוי נשמתם 57 .
כח. יפה תפילת החולה על עצמו מתפילת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל 58 .
כט. כשם שמותר לחלל שבת לפקוח נפש, ואסור להיות עצל בדבר, כך חייב החולה לציית לכל הוראות הרופא לקיים מה שאמרו "וחי בהם - ולא שימות בהם" 59 . ובלבד שיכוין לבו לשמים, וידע שאמיתת הרפואה ממנו - וידרשנו. ולא יכוין שהכל תלוי בסם פלוני או ברופא 60 . וכן חלה על הרופא מצוה לרפאות. ולכן חולה שיש בו סכנה, אינו רשאי להחמיר על עצמו שלא לאכול מאכלות אסורות, או שלא לאכול ביום הכיפורים, באופן שהרופאים מצווים עליו לאכול לצורך פיקוח נפש. וכל חולה המחמיר על עצמו הרי זה מתחייב בנפשו ועוונו ישא. ואסור לו לסמוך על הנס, שאם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו 61 . ואמרו חכמינו ז"ל 62 : "כל עיר שאין שם רופא אסור לתלמיד חכם לדור בתוכה". ולכן חייב להתרפאות כעצת הרופאים 63 .
ל. אם אומר הרופא שעל ידי שיתענה החולה ביום הכיפורים יש ספק סכנה לחייו ולכן צריך לאכול, חייב החולה לציית לדבריו ולאכול ביום הכיפורים, אף על פי שהוא ספק, שספק נפשות דוחה מצות עינוי ביום הכיפורים. ואם החולה נוהג בחסידות ומחמיר על עצמו ומתענה, ענוש ייענש בידי שמים על כך. ומצוה להסביר לחולה בטוב טעם ודעת על ידי רבנים בעלי השפעה - ושב ורפא לו 64 .
לא. הנכנס להקיז דם, אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שיהא עסק זה לי לרפואה שלימה, כי רופא חינם אתה". ולאחר שיקיז, יאמר: "ברוך רופא חולים" 65 . והוא הדין בכל טיפול רפואי שעושה, כגון ניתוח, תפרים, שתיית כדורים וכדומה, יאמר זה 66 . ולא יחשוב שתהיה לו רפואה - אלא על ידי הבורא יתברך שמו, ולכן על ידי תפילה זו ישים בטחונו בו, ויבקש ממנו שתהיה לו רפואה 67 . וידע שהרופא הוא שליח מאת ה' יתברך, ולא שותפו של הקדוש ברוך הוא בריפוי חולים. ולכן על החולה לבטוח בה' יתברך בלב שלם, ולא לשתף בביטחונו גם את הרופא. ועליו לשוב בתשובה שלימה, הן על מחלתו והן על הצורך שלו להשתמש ברופא כדרך כל הארץ, כי הרפואה האמיתית היא על פי בקשת רחמים, אלא שכאשר אין האדם זוכה לרחמי שמים, צריך הוא לרפואה על פי טבע העולם 68 .
לב. כיון שעיקר מצות ביקור חולים לכבד ולרבץ לפניו, וכן להתפלל עליו, אי אפשר לקיים המצוה על ידי שישוחח עם החולה בטלפון, דדוקא כשרואה אותו ומתרגש ממה שרואה - מתפלל עליו יותר, ולכן צריך להשתדל לבוא אליו דוקא. ובאופן שאין באפשרותו לבקר את החולה, צריך לכל הפחות שישוחח עמו בטלפון, ויקיים בזה קצת מצוה 69 .
לג. יש אומרים שחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה 70 . ויש חולקים 71 . אולם כל זה בספק סכנה ממש, אבל כשיש קצת ספק סכנה ויותר נוטה אל ההצלה ולא יסתכן - רשאי לעשות כן. ולכן חולה כליות באופן רציני, שנשקפת סכנה לחייו, ולפי דברי הרופאים המומחים הסיכון של התורם כליה אחת מכליותיו, הוא אחוז קטן מאוד, ולמעלה מתשעים וחמשה אחוזים יוצאים מהניתוח בריאים ושלמים ומאריכים ימים ושנים, רשאי חבירו או קרוב משפחה לתרום כליה אחת, להציל חייו של אדם מישראל הנתון בסכנת נפש ממש, וראויה מצות הצלת נפשות זו להגן עליו אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות כן רק על ידי רופאים מומחים. ושומר מצוה לא ידע דבר רע 72 .
לד. יש בריפוי משום מצות השבת אבידת גופו, וגם משום מצות ואהבת לרעך כמוך. והחיוב לרפא הוא בין אם החולי הוא של סכנה או צער אבר. ואף אם הרופא מכובד וזקן חייב הוא לטפל בכל חולה, גם כאשר כרוך הדבר בביזיון או בטרחה לרופא הזקן. וגם החולה מצווה להתרפאות כדרך כל הארץ, ואסור לו להמנע מלהתרפא בדרך טבעית. וכל המתעצל בזה וסומך על הנס אינו אלא מן המתמיהים, ודעת שוטים היא זאת, וקרוב להיות פושע בעצמו, ועתיד ליתן את הדין על כך. וגם אם מכוין בשביל מצוה, עליו לידע דהוי מצוה הבאה בעבירה 73 .
לה. ראוי לקרובי החולה לומר לו שיתן דעתו על ענייניו, אם הלווה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים הלוו או הפקידו אצלו 74 . ועליהם לעשות כן בחכמה גדולה על מנת שלא ידאג ויפחד מהמוות מחמת כך.
לו. ראוי לכל אדם לצוות את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה', לעשות צדקה ומשפט ולהורותם הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. והחכם יכתוב צוואה לבניו על פי מה שמכיר מעלתם, ולא יכביד עליהם בדבר שחושש שמא לא יקיימו, שמצינו שיותר מקפידים ומענישים מן השמים על העובר צוואת אביו ממה שעובר על דברי תורה, ויהיו מוסיפים פשע וחטאה חס ושלום 75 . כמו כן ראוי שיחלק נכסיו בסדר נאות, על מנת שלא תישאר אחריו קטטה ומחלוקת, ויחיו לאחר מותו באהבה ואחוה שלום ורעות. ויקיימו בניו: "מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו" על ידי קיום הצוואה 76 .
לז. נטה למות אומרים לו התוודה, ואומרים לו: "הרבה התוודו ולא מתו והרבה שלא התוודו ומתו, ובשכר שאתה מתוודה אתה חי. וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא". ואם אינו יכול להתוודות בפיו יתוודה בליבו 77 . ואם אינו יודע להתוודות, אומרים לו, אמור: "מיתתי תהא כפרה על כל עוונותיי" 78 . ומיהו כל זה דוקא בנוטה למות, שיש לחוש שמא ימות פתאום בלא וידוי, אך בלא זה אין לומר לו כך, שסכנה היא לו, שיחשוב שנוטה למות וישבר לבו ויזיק לו 79 . וכל הדברים הללו אין אומרים לא בפני עמי הארץ, ולא בפני נשים, ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו 80 . ויש להוציא הנשים והקטנים מן החדר בעוד החולה חי - אם נוטה למות חס ושלום 81 .
לח. סדר וידוי שכיב מרע: "מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים, שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים" 82 . ואם רוצה להאריך כוידוי יום הכיפורים - הרשות בידו 83 .