אור ברסלב
הליכות אליהו על השולחן ערוך שו"ת הליכות אליהו חו"מ › סימן כא

הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין

שו"ת הליכות אליהו חו"מ · סימן כא

סימן כ

תשובה לשואל אחד. הענין הזה ראוי להסתפק בו בשני דברים א' אם מותר למכור החנות ולשנות מדעת ודברי המצוה שתהיה החנות על עולמות ב' מה שצותה שרק הפירות יוחלקו לעניים אם רשאים לשנות ולתן מהקרן לצורך הכנסת כלה עניה מקרוביה:

הנה מ"ש הרב המערער פשוט שאין בדבריו כדי לבטל הצואה כי לפי הצעת גופא דעובדא לא היה ממש בהחזקה שבחיי אביה להעמיד החנות בחזקת בעלה כמו בן בנכסי האב שאין דרכו להקפיד כמבואר בסי' קמ"ט סעי' ו' בהג"ה וכל החזקה היתה מחמת שישבה בחנות אחר מיתת אביה בפני אחיה הגדולים וזה היה אחר פטירת בעלה ממילא הוי החנות בחזקתה ולא בחזקת יורשי בעלה ובדבר שלא נשבעה על הכתובה אילו היתה החנות בחזקת בעלה אשר מחמ"ז רצה הרב המערער לבטל הצואה יש לדון הרבה כמ"ש כתר"ה אולי היו בניה בשעת צואתה דהוי כדינו של המרדכי פ' ז"ב הובא בחו"מ סי' פ"א ובאה"ע סי' ק"ו בט"ז וב"ש:

ומה שהעיר מעכ"ת בסתירת דברי הט"ז בחו"מ לדבריו שבאה"ע לדעתי דברי הט"ז צודקים לסתור ראיתו של המרדכי אבל לא לסתור את דינו כי מה שהביא המרדכי מהא דאמרינן בסנהדרין ל"ש אמר מלוה כו' בודאי ליתא לדעת בעה"ת הובא בשו"ע סעי' ז' לזאת צדק הט"ז מה שהעיר על דברי הרמ"א שהביא כאן הך דינא של המרדכי ומשמע שמפרש דאמרה לבנה חמשה זקוקים שיש לי אצלך בודאי ל"ה שתיקה כהודאה אבל בדינו של המרדכי כפי פשטות הלשון משמע דמיירי בחמשה זקוקים מנכסיה צותה שיתנו לפלוני רק דכל הנכסים בחזקת הבעל והיורשים כדין אשה בנכסי בעלה בזה צדק המרדכי דמדשתיק מסתמא מחלו השבועה או דאינם חושדים אותה דהנה דיני שתיקה כהודאה היכא שיש למצוא טעם על שתיקתו מפוזרים הם וראוי להאריך בזה אך העיקר מה שנראה ברור דבדברי שהוא בחזקת אחד ל"ה שתיקה כהודאה להשני אך ממון שהוא ראוי להסתפק בזה אם שתק אמרינן שתיקה כהודאה ויעוי' בתוס' ב"ק צ"ו ע"ב ד"ה והלה שותק כו' וכ"ה בב"מ ו' גבי שניהם אדוקים בחפץ לפנינו אמרינן שתיקה כהודאה ומשמע בפוסקים דאפי' שלא בפני ב"ד הויא שתיקתו כהודאה אף שיש שם אמתלא והיינו משום שהדבר בספק ויעוי' במהרי"ט ונראה שדעתו ג"כ לחלק כנ"ל: ובזה אמרתי ליישב מה שהשמיט הרמב"ם האיבעיא שבגמ' הקדישה בלא תקפה דלפי פי' התוס' דהאיבעיא הוא שהקדישה בפני השני אם הויא שתיקתו הודאה ומסקנת הגמ' דאם כשתבע הגזבר צוח ל"ה הקדש עי' בתוס' שם ד"ה הקדישה כו' היה להרמב"ם להביא הך דינא ולמה השמיט מידו סוגיא שלמה, והנה לפי פי' התוס' הסוגיא תמוהה מאד דמה זה ראיה מהא דמסותא וע"כ ג"כ איירי בשתק השני א"כ מאי היה ס"ד להביא מספק בכור אשר מה זו שתיקה שם גם אין עולה יפה פשיטות הגמ' מהא דר"נ כל ממון שא"י להוציא בדיינין כו' הלא גם בס"ד היה ידוע להגמ' דמה ביתו ברשותו וכל הספק הוה אם אמרינן דהוה שתיקה כהודאה והוה כמו פקדון כמ"ש התוס' שם אין ראיה כלל מהא דר"נ גם צ"ע בזה דהלא משמע שחצי אחד יכול להקדיש בודאי וכל הספק הוא על מחצה השני א"כ פשוט דהיה להם לפרוש מהמסותא מחמת החצי שלו ולכאורא משמע שבס"ד היה ס"ל דמסותא מטלטלין איירי:

לזאת נראה שהיה להרמב"ם פי' אחר בהסוגיא והוא ע"פ דברינו הנ"ל גם עוד הקדמה אחת מה שיש להסתפק אם חזקת ממונא הוי חזקה המבררת או דל"ד לשאר חזקות ול"ה מבררת כלל רק מסברא דמאן דכאיב ליה כאיבא כו' וכבר דברו האחרונים בזה ואכמ"ל. והנה הגמ' בס"ד ידעו ג"כ מדברי ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים כו' רק דזהו דוקא אם הדבר הנגזל הוא עתה או היה ברשותו של הגזלן אבל אם הדבר הנגזל אינו ברשות שניהם יכול להקדישו וע"פ יסודות הללו דברי הגמרא מבוארין דלא איירי כלל בשתיקה רק הספק היה דאם נאמר תקפה מוציאין מידו ול"ה שתיקה כהודאה ע"כ היינו משום דאמרינן חזקת כ"א בהחצי שלו הוי חזקה דממון מבוררת א"כ אם הקדיש האחד אין חשש בחציה השניה דחזקת ממונא מה שיש להשני בהך חציה מהני דל"ה ספק איסור כלל אבל אם נאמר תקפו כהן אין מוציאין והיינו ע"כ משום דעדיין לא חשבינן לכ"א כאלו הוא מוחזק בהחצי בחזקת ממונא רק דכן הוא הדין בכל דבר המוטל בספק ושניהם אדוקין בו דב"ד אומרין להם יחלוקו (וראיה יש לזה דלא הוה כ"א מוחזק גמור בחציה רק מחמת ממון המוטל בספק מזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה כו' דהשני נוטל רביע ואם היה מוחזק בהחצי מחמת תפיסתו היה לו ליטול החצי כטענתו ולס"ד תקפו מוציאין י"ל):

לפ"ז יש להסתפק אם קם האחד והקדיש אם חל ספק הקדש על חצי השניה כיון דעדיין אינה ברשות השני ול"ד לגזל ולא נתייאשו כו' דעדיין לא גזלה או דילמא כיון דאם לא יהיה תקפה לא יהיה שלו אין כאן ספק כלל משום דלא דמי לביתו וא"י להקדישה אף אם באמת היא שלו ופשיט שפיר מהא דמסותא דפרשי רבנן מתחילה מחמת הך ספיקא (אף דמיירי שהיתה ביד השני כמו דמשמע מלשון פרשי דמסתמא היה אחד מחזיק בה ע"פ תפיסתו אך כפי המסקנא דאיירי במסותא דמקרקעי ומקרקעי אינה נגזלת והוי כמו מטלטלין שאינם לא ברשותו ולא ברשות השני ומיושב קושית הגרע"א בגה"ש על הא מי סברת מסותא מטלטלין יעוי"ש) ורצה רב המנונא לפשוט מהך ספק בכורות דהיה קשה לו למה לא נאמר דחזקת ממון שיש להבעלים יוציא מספק איסור אע"כ תקפו כהן אין מוציאין אותה מידו והיינו משום דל"ה כאן חזקת ממון הבעלים כיון דהוא ספק בכור ולפיכך אסור והיה סבור רב המנונא דהספק אצל רבנן הוא דמחמת שהמסותא עתה ת"י השני אין כאן ספק איסור ופשיט שפיר דכיון דאם תקפו אין מוציאין ל"ה חזקת ממונו חזקה כלל א"כ ה"נ אסור דהלא גם כאן אף דהמסותא עתה בחזקת השני אם יחזור המקדיש לתקפה אין מוציאין מידו (ואף להרא"ש והטור דס"ל דלא כהתוס' רק דהיכא דאמרינן כל דאלים גבר אם גבר האחד אין השני יכול לחזור ולהוציאה ממנו אין זה רק אם תפס אחר שיוצא מב"ד הדין כל דאלים גבר אם תפיסתו מהני לדעת הרא"ש שא"י לחזור ולתופסה אבל אם קודם שבאו לב"ד תפס האחד יכול השני לחזור ולתופסה אף לדעת הרא"ש והטור) ודחי הגמ' מי קמדמית קדושה הבאה מאליה דהתם אף אם נאמר דתקפו מוציאין והוי חזקת ממונא מעליא ביד הבעלים מ"מ אסור מספק דחזקת ממון אינו מברר כלל אבל הכא האיבעיא הוא אם יכול להקדיש כיון דאינו ברשותו והשתא הא לא תפס או דילמא כיון דאם תפסו אין מוציאין אסור מחמת ספיקא עד דפשיט ר"ה מהא דכל ממון שא"י להוציאו בדיינין אף דל"ה ברשות שניהם מ"מ א"י להקדישו ממילא גם כאן אף אם נאמר תקפו אין מוציאין משום דל"ה חזקת ממונא ביד השני מ"מ כיון דעדיין לא תפסה וא"י להוציא המחצה השניה בדיינין אף אם באמת היא שלו א"י להקדישה וכיון דהרמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל' כ"ג פסק כר"נ דאף במקרקעי דוקא אם יכול להוציא בדיינין יכול להקדישה ואם א"י להוציאה בדיינין א"י להקדישה ממילא גם כאן א"י להקדישה ויש להאריך בזה:

ובעז"ה מצאתי להש"מ בשם הר"ן שבעיקר הסברא כונתי לדבריו ז"ל שהיכא שהממון מוטל בספק אז אמרינן שתיקה כהודאה ולפיכך בדינו של המרדכי שמבואר בלשונו שאמרה חמשה זקוקים מנכסיה ואין היורשים יכולים להוציא מידה רק היא נאמנת בשבועה בודאי י"ל בזה שתיקה כהודאה אבל הדין שהוציא הרמ"א דמשמע שהוא מפרש שצותה לבנה לתן וכן משמע מהרא"ש שהביא המרדכי (וכ"ה בתומים יעוי"ש) עולה יפה השגת הט"ז ושפיר חזי מזליה דהט"ז שהשיג בחו"מ על הרמ"א אבל לא על עיקר דינו של המרדכי: וראיתי בנתיבות בסי' פ"א וכל דבריו צע"ג דמה שהביא משתק מתחילה ועד סוף דהוי הקדש מחמת שתיקה כהודאה דהיינו ע"כ גם בעת שתבע הגזבר יעוי"ש בתוס' ב"מ הנ"ל א"כ אין זה דומה כלל להכא דהלא היורש אינו שותק לבסוף גם מה שכתב על דברי הרמ"א מטעם דברי ש"מ ככתובין ומסורין ג"כ צ"ע דהלא ל"ה כמסורין רק לאחר מיתה ומטעם זה לא קנה בש"מ במעמד שלשתן ויעוין באחרונים שכתבו דמה"ט ל"ש בש"מ מעמ"ש דהלא ל"ה כמסורין רק לאחר מיתה ואז אין הנותן במעמ"ש ובנ"ד אם היתה החנות בחזקת היתומים אינו דומה לא לנידון של הרמ"א ולא לעובדא שבמרדכי כמ"ש הש"ך בחו"מ והט"ז באה"ע לחלק ויעוי' בנ"י ב"ק לענין גדול האחים שנתן מתנה הוי שתיקת האחים מחילה וכ"ה בשו"ע סי' רפ"ז יעו"ש:

אבל אין זה ענין לנ"ד אף דהיתה ג"כ נו"נ בנכסים דהתם איירי אם נתן מתנה לאחר מעות או מטלטלין היכא דלגבי האחר הוי מתנה גמורה וא"י לתבוע ממנו רק דין האחים עם הגדול לתבוע ממנו בזה אמרינן דשתיקה הוי כמחילה משום דאין אדם רואה מזיקין נכסיו ושותק אבל במתנת קרקע וכה"ג בודאי ל"ה שתיקה כמחילה. ומ"ש מעכ"ת מאה"ע סי' צ"ו דצואתה קודם מיתה הוי כנשבעה לא נמצא באה"ע רמז מזה, רק מש"כ הרמ"א רמזה קודם מיתתה הוי כנשבעה היינו אם השביעה ורמזה שלא קבלה הוי כמו דאמרה אמן על השבועה אבל בצואה בעלמא בודאי אף אמירה בשעת מיתה ל"ה כשבועה והוא פשוט:

אך באמת אלו היתה החנות בחזקת בעלה י"ל דבקרקע אין מתנתה כלום אם לא שמו ב"ד הדיוט יעוי' בסי' צ"ו סעי' ה' ואף לדעת הרמב"ם פי"ז מהל' אישות הובא בב"ש שם היינו דוקא במכירה אבל במתנה לא עשתה ולא כלום עי' בסי' צ"ג סעי' כ"ה ויש להאריך בזה ואף אם נאמר דהחנות הוי כמטלטלין לענין שארי דברים מ"מ לענין זה הוי כמקרקעי כיון דהוי ברשות היתומים ולא הוי האשה לזאת אם היתה החנות של בעלה י"ל דאין בצואתה כלום ואף אם היתה נשבעה ואין שייך לדינו של התה"ד רק לפמ"ש כתר"ה לא היתה כלל בחזקת בעלה:

גם יעוי' במהרי"ט חאה"ע שכתב להסתפק באשה המפרנסת את בעלה דל"א כלל מה שקנתה אשה קנה בעלה ובדבר מה שקנה ר"ש הקרקע שתחת החנות לדעת א"י לאמר טול עציך כו' כיון דהויא עשויה לבנות ואף שיש לחלק בין בונה לכתחילה בשדה של חבירו בשדה שעשויה ליטע דאף אם הוי יורד שלא ברשות מ"מ כיון דעשויה ליטע בודאי הוי כמו ברשות אבל הכא ל"ש לאמר דהוי כיורד ברשות מ"מ נ"ל דאין לחלק בזה ויעוי' באה"ע סי' פ"ח וזיל בתר טעמא שכתב הראב"ד דכוי כמזיק היינו כיון דהיא עומדת לבנות בודאי והוא אומר לו טול עציך הוי כמזיק ומשו"ה כתב דא"י לאמר לו טול עציך ולפ"ז אין לחלק בין אם בנה לכתחילה על שדה חבירו ובין היכא דמצא בנויה בשדהו ולא שייך כאן ג"כ לאמר מחמ"ז דקנה זכות הא"י שהיה יכול לאמר טול עציך דגם הא"י אם היה אומר לו כן היה מזיק וגם היכא דגלי אדעתיה דניחא ליה לכו"ע ליה לאמר לו אח"כ טול עציך יעוי' בפוסקים דכיון דאין בעל העצים יכול לאמר את עצי אני נוטל הוי כמו דבר שמקחו קצוב שכיון שהגביה קנה וא"י לחזור בו והכא נמי קנתה לו חצירו וא"י לחזור בו ושוב א"י לאמר טול עציך, א"כ פשוט כיון דהשכיר החנות והחזיק אותה על הקרקע שלו בודאי קנה וא"י שוב לאמר טול עציך ויעוי' בשו"ע ובמפרשים ב"מ ק"ג:

וגם י"ל דהוי כאחד מן השותפים שקנה דמסתמא לצורך השותפים קנה א"כ כיון דהר"ש הזה הוא אחד מן הקרובים וגם כפה"נ היה הוא האחד מן הקרובים שהיה העוסק בשכירת החנות מסתמא לצורך השותפות עשה ובפרט דהיה אסור לכ"א לקנות הקרקע מטעם חר"ג השגת גבול (וגם אפשר דחק המלכות היה שבעל הבנין קודם או שהיה המקח קצוב) ואף אם נאמר להטיל עליו ח"ס אם לא קנה לצורך שותפות לא יקבל עליו גם אפשר לחייבו שבועה מחמת חזקה אך לא ארצה להאריך בזה ויעוי' סי' קפ"ג וסי' שכ"א ובאחרונים כי לדעתי אם ישומו הוצאות הבנין לפי השבח יעלה ג"כ לסך מרובה כי בודאי בזמן קניית הקרקע היה מקח החנות גבוה כי בצוק העתים עתה ירדו המקחים מהחניות אחורנית והיה אפשר לבטל הצואה מחמת שאין עדים בדבר כמו שכתב כתר"ה אשר לא היה עד בדבר רק הצדיק המנוח רפ"מ זצ"ל וכבר השיג השבות יעקב על המבי"ט שכתב להטיל ח"ס על היורשים שאינם מאמינים להעד והשבו"י האריך בזה שא"י להטיל על היורשים כלום כיון שלא האמינתו התורה ויעוי' בפ"ת שהסכימו האחרונים להשבו"י:

אך באמת היה בהעלם עין מהם דברי הראב"ד בתשובה הובא בש"ג פ' ז"ב על משנת אליהו הקרובים אשר ז"ל ראובן שהיה שכ"מ וחלק נכסיו כו' כו' ואם לא היתה הצואה בפני היורשים יכולים המכחישים לאמר איני מאמין ע"א והרוצים באותה חלוקה יכולים להחרים ח"ס על כל מי שמאמין שלא יכפור כו' יעו"ש הרי מפורש בדברי הראב"ד כדעת המבי"ט ויעוי' ביו"ד סי' קכ"ז ובאה"ע סי' קט"ו לענין נאמנות ע"א ואפ"ל דהראב"ד לטעמיה דס"ל בכ"מ ע"א נאמן באיסורין אף היכא דאיכא חזקת היתר והענין עמוק מאד והארכתי במק"א:

גם י"ל דבצוה לתן לאחרים האיך יהיה רשאי האיש ההוא לירד לנכסיו והלא ספק גזל והלא י"ל דגם אין ע"א נאמן להוציא מחזקה והכא הלא שניהם לא הו"ל למידע והדבר הוא בחזקת היורשים משא"כ בציוה לתן לצדקה דאצלו הדבר בספק איסור משא"כ לגבי העניים ויעוי' ביו"ד ס"ס רנ"ט דאם לוה אחד מעות אלו של צדקה הם אם אינם בידו אינו נאמן אך כ"ז אם אינם מאמינים לו אבל לכתחילה ללמוד אותם לאמר איני מאמין ויעוי' ביו"ד סי' קכ"ז ובט"ז ובש"ך דלכו"ע אין אומרים כן רק בסתם יינם אבל לא בספק איסור גזל, אבל כפה"נ הלא הוחזקה החנות הזאת עוד בחזקת צדקה לעולמות עוד בחיי יורשי האשה ובודאי היתה זאת בהסכמתם אשר היה שלהם ונאמנים היו ע"ז לזאת אין כאן מקום לנאמנות ע"א גם אזיל ליה ההיתר מחמת שלא נשבע כיון דהיה בהודאת הבנים ואף שתיקה כה"ג מתחילה ועד סוף גם בעת שתבע הגזבר וגם גבה דבכה"ג בודאי הוה שתיקה כהודאה גמורה ולא יחלוק אדם בזה:

אשר ע"כ נ"ל מה שיש לדון ע"פ מה דיש לברר איזה קנין יש לצדקה עולמית, דידוע מש"כ המהרי"ק והאריך בזה המהרי"ט והאחרונים דגם בצדקה ל"א ככתובים וכמסורים רק אם הקנה לאנשים מבוררים ובהקנה לסתם צדקה באופן שאינה שיכה לבני העיר העלה המהרי"ט דל"ק צדקה ויכולים היורשים לבטלה רק במק"א הארכתי בזה והעליתי לברר דהיכא דיש גזבר הוי הוא כבעלים ולא איכפת לן מה דהעניים אינם מבוררים רק בנ"ד הלא אין כאן גזבר אך די"ל כיון דבני המשפחה מבוררים הוי כהקנה לבני המשפחה ויעוי' באחרונים אך כ"ז לגוף הצדקה אבל אם יש קנין בזה שתהא דוקא לעולמות הלא יש להסתפק בזה אם יש קנין לעולמות בזה או מחמת שינוי על דעת הנותן והנה מבואר בשו"ע יו"ד סי' רנ"ז וסי' רנ"ט החילוקים בזה דמחמת שינוי מדעת הנותן רשאי לשנות מעני לעני ומענין לענין ובפרט היכא דהמצוה יותר גדולה, אבל אם יש קנין להעניים בגוף הדבר אינו רשאי לשנות אפי' ממצוה קטנה למצוה גדולה ויעוי' בט"ז בסי' רנ"ז וסי' רנ"ט וכמעט הדבר מפורש ברא"ש ובתשו' הרא"ש ויעוי' בב"י בסי' רנ"ג, רנ"ו ורנ"ט ובנ"ד יש להסתפק בזה:

ולכאורא לדעת הרמב"ם דס"ל דבצדקה נקנה גם דשלב"ל י"ל דגם לאיש שאינו מבורר אך בדברי הרמב"ם כבר נתקשו בו רבים שז"ל בפכ"ב מהלכות מכירה דין ההקדש ודין העניים כו' שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש כו' אע"פ שאינו מתקדש כו' חייב לקיים דברו שנ' כל היוצא מפיו יעשה והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים ולפ"ז היה נראה דכשם שבצדקה יכול לקנות דשלב"ל כן לדבר שאינו מבורר אך הלא אי אפשר לאמר כן בדעת הרמב"ם שהלא בעצמו כתב בהל' עירכין דאין אדם מקדיש דשלב"ל ואי משום נדר הלא אין היורשים מחויבים לקיים נדר אביהם והיה מקום לאמר ע"פ סברת התוס' הובאה בר"ן נדרים ט"ז ע"ב ופסקו הרמ"א בסי' רי"ד דהיכא דהזכיר שם החפץ הוי כדבר שיש בו ממש והיינו כאוסר החפץ עליו וכיון דלהרמב"ם הוי נדר מהני ג"כ באומר שכר הבית הזה וכה"ג ויעוי' בסמ"ע סי' רי"ב אבל עדיין צ"ע למה כתב דוקא ש"מ וגם לשון זכו בו עניים לא משמע מטעם נדר:

לכן נ"ל להסביר הדבר יותר ע"פ מה דאמרינן ב"ב קמ"ח דבשייר לעצמו אמרינן דשייר גוף לפירות א"כ כיון דס"ל להרמב"ם דבאומר פירות דקל יהיו לעניים הוי נדר וכיון דהוי עליו נדר והיורשים אינם מחויבים לקיים נדרו והוי כמו שיירם לעצמו לקיים נדרו דאמרינן דשייר הגוף לפירות ומשו"ה דייק הרמב"ם דוקא שכ"מ ושפיר זכו בהם העניים ודבר מסתבר הוא ולפ"ז שפיר יסבור הרמב"ם דגם לצדקה א"י להקנות לאינו מבורר ולפ"ז יש להבין הכא איך היתה המתנה לבני המשפחה אם דהוה כמו אחריך וצ"ע:

תוכן העניינים

הליכות אליהו על השולחן ערוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה