הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן לג
תשובה לחכם אחד. ע"ד אשר שם כת"ה מעינו לחקור בענין חליצה והאריך בזה, ואנכי ראיתי לעיין תחילה בדברי הח"ץ סי' א' כתב וז"ל, ויש לחקור אי כונה האמורה בחליצה היינו מטעם דמצוה היא וכעין כונת המצות דפסקו רוב הפוסקים מצות צריכות כונה, או כעין כונת הקנאות דבעינן דעת קונה ומקנה כו'. ונראה דכונה זו האמורה בענין חליצה אינה אלא כעין כונת הקנאות דבעינן, ובהכי ניחא מה דקשה להו להתוס' פ' מצות חליצה אמאי אמרינן דקטנה חולצת בפעוטות והא לאו בת דעה היא. ולדידי לא קשיא משום דכיון דמתורת הקנאה אתינן עלה והרי היא זוכה לעצמה מה"ת היכא דדעת אחרת מקנה וכמ"ש התוס' פ' בן סורר ובקטן נמי לא קשיא אמאי סד"א דחליץ דסד"א כיון דאיהו לא קעביד מעשה כו' הוה ליה היבם כקטנה שמקבלת גיטה דלא בעינן דעתה כו' ולהרמב"ם בלא"ה לק"מ דחליצה שלא בכונה פוסלת על האחין משא"כ חליצת קטן כו' עיי"ש: ולכאורא דבריו תמוהין א) מ"ש לתרץ קושית התוס' דמשו"ה קטנה חולצת משום דזוכה לעצמה בדעת אחרת מקנה אותה דא"כ אמאי בעינן שתגיע לעונת הפעוטות, הלא אמרינן בגיטין ס"ה שלשה מדות בקטן צרור וזורקו כו' זוכה לעצמו כו' ואס"ד כהח"ץ דטעמא דקטנה הוה משום דעת אחרת מקנה א"כ למה בעינן שיעורא דפעוטות הלא סגי בשיעורא דצרור וזורקו דקדים, ויש לאמר בזה ע"פ מה דיש להבין עוד בעיקר סברת הח"ץ הלא הא דקטן זוכה לאחרים מה"ת בדעת אחרת מקנה אותו הוא דוקא בדבר דהוי זכות גמור לו כמו במתנה דזכין לאדם שלא בפניו דקטן הוה כמו שלא בפניו וכמ"ש הרמב"ם בכמה מקומות וגם בפכ"ט מהל' מכירה וכמו שיבואר למטה, אבל בדבר דלא הוה זכות גמור לכל אדם אין זוכין לו שלא בפניו גם בקטן אינו זוכה בזה לעצמו, ובדבר דלא הוי זכות גמור הלא לא מהני שלא בפניו אף אם יאמר אח"כ רוצה אני ולא אמרינן אגלי מלתא למפרע דזכותו הוא, דבעינן שיהיה ידוע בשעה שנעשה שלוחו לזכות דהוי זכותו ודאי כמו דאמרינן ב"מ דף כ"ב כיצד התורם שלא מדעת כו' הרי שבא ומצאו כו' אפילו אמר לו כלך אצל יפות אין תרומתו תרומה והיינו משום דבעינן למידע בשעה דנעשה שלוחו דזכות הוא לו אבל הכא דבשעה שנעשה שלוחו לא הוה ידעינן לא הוה דומיא דאתם גם אתם וכן ביאר להדיא התרומת הדשן סי' קפ"ח, וא"כ בקטן לא זכה בעצמו רק במתנה דהוי זכות גמור לכל אדם אבל האיך נאמר סברא זאת בחליצה הלא מספקא ליה להגמ' ביבמות ס"פ האשה שלום אי הוה זכות גמור או לא ולשיטת רוב הפוסקים אפשטא ליה דאיכא דניחא לה ביבם, גם כתבתי מכבר לחלק בין היכא דכבר היא זקוקה איכא צד חובה בחליצה לכו"ע וא"כ האיך שייך לאמר בכה"ג זכין לקטן או דזכה לעצמה בדעת אחרת מקנה אותו:
והנראה בזה ע"פ מה שאמרתי לבאר דברי הרמב"ם פ"ל מהל' מכירה וז"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזיכה ללוקח ע"י אחר המוכר אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור ופסקו המחבר בשו"ע סי' רל"ה וכבר הקשו האחרונים למה לא העיר הרמ"א ז"ל בזה הלא הוא פסק בסי' קצ"ה דהא דקונה שלא בפני הקונה היינו דוקא במתנה אבל במקח שאפשר שהלה אינו חפץ לקנות לא קנה ושניהם חוזרין וכבר האריכו האחרונים בזה ויש להאריך בפרטיות דבריהם ואכמ"ל:
והעיקר מה דנלע"ד ע"פ הסברא שמבואר למעלה בשם תרוה"ד סי' קפ"ה דבדבר שאינו זכות גמור ואיכא צד חובה לכל אדם לא מהני שלא מדעת אף אם אח"כ גלי אדעתיה דניחא ליה וכן כתב להדיא הרמב"ן במלחמות פ"ק דגיטין וז"ל לפי שאם יציאתו לחירות חובה היא לו אע"פ שאין קבלה זו עכשיו לא זכות ולא חובה שלא יצא בה לחירות אינה קנויה לו שהרב יכול לחזור בו וכך הוא דין כל חובה שבעולם שאין קבלת האחרים חובה לו שאם רצה שלא לקבל רשאי כו' וכיון שכן נימא דזכין לאדם שלא בפניו אפילו בדברים שבחובה ואין הלה יכול לאזור בו ומי שקבלה לו אם רצה קנה ואם רצה לא קנה אלא ש"מ שכל דברים שבחובה אין קבלת אחרים כלום ויכול הלה לחזור בו אע"פ שאין אותה קבלה חובה לו מעכשיו עכ"ל. וא"כ האיך נוכל לאמר שזוכין במקח לאחרים הלא בודאי איכא צד חובה יותר מעבד לר"מ וא"כ כמו התם יכול הרב לחזור בו כמו כן הכא לכו"ע:
עוד הקשו האחרונים על הרמב"ם מגמ' דחולין ס"פ אותו ואת בנו ד' פ"ג גבי משחיטין הטבח בד' פרקים ולאוקימתא דשזוכה לו ע"י אחר עכ"ז בשאר ימות השנה לא זכה הלוקח (וכבר כתבתי במק"א ע"פ דברי הרי"ף בסוגיא האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי כו' וכתבו האחרונים דתהיה תלויה סברת הרי"ף אם אמרינן זכיה לחצאין דהרב לא יהיה יכול לחזור בו והעבד עוד לא יזכה בפלוגתת רב ושמואל בגיטין י"ד לענין הולך מנה לפלוני אם חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עיי"ש). ונוכל לאמר דבזה יהיו פליגי שני האוקומתות דאמוראי בחולין שם ואכ"מ):
לזאת נראה ברור דהרמב"ם איירי במוכר ולוקח שכבר נגמר המקח ביניהם והלוקח כבר גילה דעתו שרוצה לקנות באופנים אלו ובכה"ג שפיר הוה זכות לו בודאי כמו מתנה, דכיון שגילה דעתו שרוצה במקח זה לא גרע ממקח דקפצי עליו זביני דהוה זכות ללוקח וזכין לו שלא בפניו ומ"מ אם רוצה הלוקח לחזור בו יכול לחזור כמו שהוא הדין בכל זכות גמור ובמתנה ופי' רשב"א בחידושיו לקידושין דף כ"ב (ועי' במח"א הל' זכיה ומתנה שנסתפק בזה בדבר דהוי זכות גמור אם יכול מי שזכין לו לחזור בו ובאמת כבר העיר בזה הרשב"א) ומדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזיכה לו ע"י אחר דלכאורא יתור דברים יש כאן דהו"ל למכתב מי שזיכה לאחר קרקע ומטלטלין ע"י אחר במכר או מתנה ולמה ליה לדייק המוכר שמכר קרקע כו' אע"כ דשפתיו ברור מללו דאיירי דוקא בכה"ג שכבר נגמר המקח ביניהם דאז כבר יש שם מוכר ולוקח אך לא נעשה ביניהם קנין המועיל ובכה"ג שפיר אמרינן דהוה זכות להלוקח וזכין לו שלא בפניו לענין שאין המוכר יכול לחזור בו כיון דידוע בעת הזכיה דזכות הוא לו, משא"כ הרמ"א מיירי בלא גילה הלוקח דעתו כלל היינו שלא נגמר המקח ביניהם כמו שדייק בלשונו ואפשר שאינו חפץ ביה לקנות ובכה"ג בודאי לא קנה וגם המוכר יכול לחזור בו וכמ"ש למעלה הסברא בשם התרוה"ד ובשם הרמב"ן במלחמות ולפום רהיטא הדברים ברורים: ולפ"ז צריך עיון בדברי הרמב"ם בפכ"ט מהל' מכירה קמן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע נעמיד בידו לפי שזכין לאדם שלא בפניו וכבר האריכו בזה האחרונים לבאר דהרמב"ם בזה לטעמיה אזיל שכתב בפ' למד והובא למעלה ועי' בנתיבות שכ' להסביר דהוה זכות גמור כיון דזכין לו באופן שהקטן יכול לחזור בו, והברפו ספורה מדברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל ומדברי תרוה"ד דזכיה מטעם שליחות ולא הוה שלומו רק אם בעת שנעשה שלוחו ידוע לכל דזכות הוא לו ושלוחו הוי גם הלא משמע מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל שאף אם החזיק בקרקע בעודו קטן וכשהגדיל לא עשה עוד קנין והלא לא זכה בחזקה ההיא רק כמו לאחר שלשים יום כיון דיכול לחזור בו לא הוה כמו מעכשיו ולאחר ל' יום דהתם שניהם אינם יכולין לחזור בהם (והדברים ארוכים ועי' באה"ע סי' ל"ז ובאחרונים) ואין לאמר דלאחר שהגדיל קנה בהמעות והוי כמו בנתאכלו המעות במקדש לאחר ל' יום דהרי הסביר הר"ן בפ' האומר וז"ל ומיהו משמע דאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר המעות דאל"כ במאי מקדשה הרי אינם קנוים לה עד סוף ל' והרי כבר נתאכלו המעות עיי"ש והכא הרי בודאי לא שייך זאת דבודאי הקטן יכול לחזור בו והוא מחוייב להחזיר המעות:
ונראה לענ"ד דהרמב"ם איירי בשהגיע הקטן לעונת הפעוטות ואמרינן דכיון שתקנו רבנן שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין הרי חזו רבנן לדעתו דכבר ידע להבחין ולברור מה שטוב לו ודעתו יפה לידע שכחו וחובתו במקח וממכר, משו"ה אף בקרקע דלא תקינו ליה רבנן מקח וממכר בזה כיון דאינו מוכרח לחיותו אבל מ"מ מהני דעתו לכל הפחות לאיגלויי מלתא דזכות היא לו הקניה הזאת ושפיר זכין לו כמו בכל מוכר ולוקח שלא בפניו היכא דנגמר המקח וגלי הלוקח אדעתיה שרוצה בקניה זאת ושפיר זכה לו הזוכה כמו במתנה, ולפ"ז יש לאמר דזכה הקטן זכות גמור בהשדה מעכשיו ולכשיגדיל ואף אם נודה לשיטת הרב המגיד דיכול לחזור בו כשיגדיל היינו טעמא כיון ולא תקינו ליה רבנן בקנית קרקע א"כ אינו יכול להקנות המעות ושפיר יכול לתבוע המעות אח"כ וממילא יהיה מחוייב להחזיר הקרקע בדמי המקח שהוא חייב לו שהרי המוכר אינו רוצה להקנות לו קרקע רק בדמי המקח ולפ"ז י"ל דאף אם חוזר בו הקטן לכשהגדיל היינו שתובע המעות בחזרה וממילא הלא נוטל מוכר השדה במעותיה עכ"ז כיון שעד עתה היתה קנויה לו להקטן אינו מחזיר הפירות שאכל עד שהגדיל וצ"ע:
היוצא לנו מזה דכיון שהגיעה לעונת הפעוטות הגיעה לכלל דעת לידע זכותה וחובתה ומהני הדעת שלה לברור הטוב לפניה בדבר דהוי צד זכות לצד חובה להכריע לזכות, אבל מקמי הכי לא מהני דעתה כלל והוי כמו שאינו, והשתא א"ש מה דאינה חולצת רק בפעוטות אף אם נאמר דהוי כמו דעת אחרת מקנה אותה, דדעת אחרת מקנה לא מהני כ"א בדבר שידוע דזכות הוא לה והזכות הוא ברור אבל בחליצה הלא לא הוי הזכות ברור עד דגליא אדעתא בדעתא צלילא דניחא לה בזה והיינו דוקא לכה"פ משתגיע לעונת הפעוטות כנ"ל לדעת הרמב"ם גבי מקח:
ב) יש להבין בדברי הח"ץ לפי שיטתו למה בעינן בחליצה עד שיתכונו שניהם הלא בדעת אחרת לא בעינן דעת קונה כמ"ש הנ"י בשם הראב"ד ב"ב גבי עובדא דרב ענן שקל בידקא בארעיה וכן כתב הרשב"א גיטין כ"א גבי שאני זקן דידע לאקנויי דאף שבני הכפר לא ידעו לקנות דכל היכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן כונה. (ולכאורה צריך להבין דברי הרשב"א שם נהי דאנשי העיר קנו הנייר שלא מדעתם משום דעת אחרת מקנה אבל האיך קנה הזקן הלא בעינן ספר מקנה שיקנה המלוה והקונה השטר ובני הכפר לא כונו להקנות כיון שלא ידעו שקנו כלל ושצריכים להקנות ולכוון להקנות:
וי"ל בהקדם דברי הרמב"ם גבי זוטו של ים דהוה מטעם יאוש שלא מדעת הוה יאוש עיי"ש וצריך לאמר לדעתו דע"כ לא קאמר אביי לא הוה יאוש אלא בדבר שלא ידוע אם יתייאש כשיודע או לא כמו בדבר שאין בו סימן שאפשר שידמה בדעתו כי עוד ימצא בעצמו או אחר מכירו ימצא שיחזור לו ולא יתיאש אבל היכא דידוע בודאי שיתייאש כשיודע אף אביי מודה דיאוש שלא מדעת הוה יאוש כן י"ל להרמב"ם בטעם דזוטו של ים וזה דלא כסברת התוס' ריש אלו מציאות ועי' ברמב"ם פ"ו ופי"א מהל' אבידה ומציאה ועי' בריטב"א ב"מ שנחית ג"כ לסברא זו שכ' וז"ל להכי אכלו אמימר ורב אשי שסמכו עצמן שבודאי יהיה ניחא. למרי בר איסק שיהנו ת"ח ולא אתא באיסורא לידי' דרחמנא שריה מעיקרא אע"ג דלא ידעינן כו' כדאמרינן גבי זוטו של ים והא דקאמר הגמ' גבי תרומה דבעינן דשויא שליא היינו משום דהתם אינו ידוע אם יהיה ניחא ליה משום דמצוה ביה יותר מבשלוחו:
גם יש לאמר פ"פ סברת הרשב"א והתוס' בנדרים דבתרומה לא מהני זכות משום דבעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם משא"כ גבי ממון ועי' בש"ך סי' שנ"ח שכ' ג"כ דהיכא דאינו מקפיד אמרינן אף שלא מדעת דמחל ואינו דומה לתרומה משום דבעינן גם אתם ומשו"ה בעינן לדעתו. ולכאורה יש להעיר בזה על דברי התרומת הדשן ופסקו רמ"א הל' חלה שכ"ג דמשרתת יכולה להפריש תלה ולדעת התוס' והרשב"א הלא בתרומה ל"מ זכיה ובעינן לדעתו, וכבר ראיתי להקצוה"ח שהעיר בזה אך באמת הדבר פשוט דדינו של תרוה"ד הוי לכו"ע דהרי שותפין משנה מפירשת דהוי תרומתן תרומה (ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' תרומות הל' ח' ובירושלמי פ"ג דתרומה על המשנה השותפין שתרמו) והיינו משום דהוי כמו עשאן לכתחילה שליח מדעת ונתן להם רשות לתרום וה"נ במשרתת וזה פשוט מאד והא דאפטרופוס תורם כ' התוס' דהוה מדרבנן ועי' ברשב"א דהוה מה"ת וצ"ע לשיטת הרשב"א ועיין במהרי"ט וצ"ע:
ולדעת החולקים על הרמב"ם והריטב"א וס"ל דגם בזכיה לא אמרינן יאוש שלא מדעת הוה יאוש יש להעיר מטלית או"ח סי' י"ד דאמרינן דרשאי ליטלו משום דבודאי ניחא ליה אע"ג דלע"ע קודם שיודע הוה יאוש שלא מדעת וי"ל דלגבי שואל שלא מדעת מהני לכו"ע, גם י"ל דלכתחילה מפקיר טליתו לענין זה ונותן רשות לכל מי שירצה לשאלו עכ"פ לדעת הרמב"ם והריטב"א גבי ממון מהני אף שלא מדעת אם ידועה דעת שיתרצה, ולפ"ז ניחא שפיר דברי הרשב"א הנ"ל דאנן סהדי דאילו ידעו שהזקן הקנה להם הנייר והמה צריכים להקנות לו מחדש בודאי היו מקנים לו כיון שרוצים בהלואה או במכר ולדעת זאת עושים רק שהמה סוברים שהנייר בלא"ה שלו וכה"ג מהני שפיר אף שלא מדעת ועי' בס' מח"א שנסתפק בזה ולפמ"ש הדבר תלוי באשלי רברבי). ואין לאמר דבאמת עד שיתכונו שניהם לאו דוקא ובאמת אם לא נתכונה היא ג"כ מהניא מה"ת דאינו משמע כן מלישנא דגמ' דכללינהו בחדא עד שיתכונו שניהם נתכון הוא ולא נתכונה היא נתכונה היא ולא כו' הרי דבחדא מחתא מחתינהו גם הרב אומר כן בהדיא הוא הרמב"ן בחידושיו ליבמות ק"ג ע"ב גבי יבמה הגדילה בין האחים טעמא דלא חזינן כו' וז"ל ופירש"י כו' ומהדרינן אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כיון אחד מהם והאי פירוקא לא נהירא דבין שלא נתכון אלא אחד ובין שלא נתכונו שניהם דינם שוה והא דקתני נתכון אחד מהם קמ"ל דאפ"ה אינה כשירה עד שיתכונו שניהם כו', גם הרשב"א כתב כן בחידושיו וז"ל והרא"מ ז"ל כתב דה"ה בשנתכון אחד וכדקתני בברייתא נתכון הוא אבל בשלא נתכון אפילו אחד מהם חליצתה לאו כלום ואינו מחור דכיון דאפילו נתכון רק אחד מהם חליצתה פסולה אלמא כונת חד מינייהו לאו כלום עד שיתכונו שניהם הלכך הכא נמי אפשר דהאי מקשה הכין הוה סבירא מאי פסולה פסולה לעלמא ולעולם לאחין שריא כל שלא כיונו שניהם כו' עיי"ש, הרי שכ' בהדיא דאם לא נתכון אלא אחד מהם לאו כלום הוא ולא חילקו בין נתכון הוא לנתכונה היא, ולל"ק ולס"ד דגמ' ה"נ דשריא לאחין, והרמב"ם אע"ג דכתב דבנתכון אחד מהם הוי חליצה פסולה,: עכ"ז בכתב הרגיל נראה ברור דהוי רק מדרבנן ומה"ת חליצתה לאו כלום היא והא דכ' הרמב"ם בפ"ה דכל שחלצה חליצה פסולה עברה ונשאת לזר חולצת חליצה כשירה והיא תחת בעלה ובלא חלצה כלל קיי"ל דתצא מזה ומזה, כבר כ' הריב"ש בסי' תפ"ב כיון דטעמא דתצא מזה ומזה משום דאתגורי אתגר וכן באשת איש משום קנסא והכא כיון דלא שייך קנסא גבי יבם דמקמי הכי היתה אסורה לו מותרת גם לבעל וכן כתב הגר"א בסי' פ"ט סעי' נ"ה (וצ"ע דהריב"ש לא כתב טעמא דאתגורי אתגר רק גבי קידש כמו דמצינו בגמ' אבל בנשא הוי טעמא דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י והגר"א שהעתיק סברא באתגורי אתגר גבי נשאת צ"ע):
והיה נראה להביא ראיה לדברי הרמב"ם מתוספתא פ"ו דיבמות החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן כל י"ג דרכים האלו בה דברי ר"מ שאמר משום ר"ע וחכמים אומרים אין הולד ממזר מיבמה הרי דלא נקיט התוספתא רק אלו שחליצתה לאו כלום כמו שפסק הרמב"ם ושייר הני שחליצתה פסולה מכלל דבהני לא תצא, אבל כד נחית בהפרכתא לא די שאין מכאן ראיה להרמב"ם גם תיובתא איכא דהלא ר"מ איהו ס"ל ביבמות דף צ"ה עשו חליצת בן תשע כגט בגדול דהויא חליצה פסולה וכן איתא ביבמות ק"ה על מתני' החרש שנחלץ כו' והחולצת מן הקטן חליצה פסולה אר"י אר"א דברי ר"מ אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום הרי דר"מ ס"ל דהני חליצות הוי חליצות פסולות ומ"מ קאמר די"ג דרכים האלו בה ואף רבנן לא פליגי אלא מחמת דאין ממזר מיבמה כמו בכל יבמה הזקוקה אבל מודו דתצא:
וי"ל דר"מ משמיה דר"ע קאמר לה ולדידיה יבמה הרי היא כאשת איש דמן התורה אסורה לבעל כמו שומרת יבמה שזינתה אסורה ליבמה מה"ת וכמו כן אסורה לבועל דאתקש להדדי, ומשו"ה לדידיה אף בחליצה שפסולה מן התורה י"ג דרכים בה אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו אינו אלא מטעם קנסא או מטעם דאתי לאחלופי באשה שהלך בעלה למדינת הים לא גזרו בחליצה פסולה דהלא איכא הכירא, והא דלא פליגי רבנן אר"מ רק מטעם דאין ממזר מיבמה ולא קאמרי דהכא כיון דחלצה חליצה פסולה לא תצא כלל משום דרבנן לטעמייהו דפליגי אר"מ וס"ל דחליצת כל הני לאו כלום הוא ואף חליצה פסולה לא מיקרי אבל א"כ יהיה מוכח לשיטת הטור והרשב"א והרמב"ן דס"ל דחליצת חרש וחרשת הוי חליצה פסולה ומ"מ אמרי בתוספתא דתצא, דלדידהו לא ס"ל הך דינא דהרמב"ם אלא דאף אם חלצה חליצה פסולה מ"מ תצא דהלא לדידהו חרשת שחלצה הוי חליצה פסולה מ"מ לא פליגי רבנן אר"מ רק דאין ממזר מיבמה אבל מודו דתצא וה"ה בכל חליצה פסולה,:
וא"ב קשה על שו"ע שסתם בסעי' נ"ה כהרמב"ם ובסעי' מ"ג הביא גם דעת החולקין על הרמב"ם דבחרש וחרשת הוי חליצה פסולה ולפי הנ"ל הוי תרתי דסתרי ועי' בהה"מ פ"ד ובביאורי הגר"א וצ"ע, אבל עכ"פ אין לנו הכרח מדברי הרמב"ם דבנתכון אחד מהם תהיה חליצה מה"ת, והא דכ' הרי"ף והרמב"ם גבי יבמה שגדילה בין האחים וראינו שחלצה נאסרה שמא כוונה לחליצה, ולכאורה הלא לא הוי אלא ספק דרבנן, לדעתי לק"מ דגזירה דרבנן היא דמחלפיה בחליצה מעלייתא א"כ ה"נ כיון דאנו חוששין שלא כיונה א"כ הלא אין כאן היכר דלא כיונה וממילא שייך גם כאן הך גזירה דילמא מחלפיה בחליצה מעלייתא ולא מחמת ספק נגעו בה, עכ"פ נשארה הקושיא חזקה דהלא לסברת הח"ץ היה הדין נותן דבנהכון הוא ולא נתכונה היא היה חליצה מעלייתא כיון דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה: ואפשר לאמר בזה ע"פ דברי הרשב"א בחידושיו חולין י"ב ד"ה מאן תנא כו' ורבינו הרב ז"ל תי' שכל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כונת העושה ומדין שליחות אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה ע"ג לא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כונה הלכך חליצה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת ע"ג בן דעת כו' אבל לפי שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה אף זהו שעומד ע"ג הוי שליח ומהני אע"ג כו' אבל בשחיטה דאלו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשירה ואע"פ שלא נתכון כלל בעל הבהמה אלמא כל ההיתר תלוי מדעת השוחט וכונתו ולא מדין שליחות כו' עיי"ש:
והנראה בכונת הרב ז"ל דס"ל דכונה והמעשה אינם קשורים זה בזה רק המה שני ענינים נפרדים דעל העושה לעשות גוף עשיית הדבר ולכון הכונה ואנן לא בעינן דוקא שיכון גוף העשה רק מהני ששלוחו אחר יכון בעת העשיה אבל בדבר דלא מהני שליחות לא מהני שיהיה האחר מכון כמו בשחיטה וחליצה. ולכאורא דבריו סותרין את עצמן דלדבריו משו"ה מהני בגט עומד ע"ג משום דבעי שליח. א"כ האיך אמרינן בגיטין שם דחש"ו מהני הלא אינם נעשים שליח וכקושית התוס' בגיטין כ"ב ע"ב גם מאי פריך הגמ' א"ה אפילו עכו"ם נמי. ויש לאמר דהרב יסבור דכתיבת הגט בעינן שתהיה ע"פ ציווי הבעל אבל לא ע"פ שליחותו ואפרש שיחתי ע"פ סברת התוס' בע"ז כ"ו שהקשו לרב דאמר אשה פסולה למול אמאי איצטריך אותו למעט אשה ותי' דהוא דמחוייבת להתעסק למולו. ולכאורה תמוה דהלא כל מלתא דלא מצי למעבד לא מצי משוי שליח. וא"כ האיך שייך עליה התעסקות:
ונראה הסברא דבמילה יש שני עניני מצות אחד מצות מילה גופה ואחד שיהיה הנולד ישראל נימול ובמק"א הארכתי בזה. והנה בהמצוה הזאת שיהא ישראל נימול אין העשיה עיקר המצוה רק העשיה היא סיבה לתכלית הנרצה ובכל דבר שאין העשיה אין שייך לאמר שהקפידה התורה שיעשה העשיה בגופו דוקא רק שיהיה נעשה ע"פ השתדלותו ומשו"ה קרא דהמול לכם כל זכר אין הפירש רק שמוטל להשתדל שיהיה נימול א"כ עיקר המצוה ההשתדלות ואין שייך בזה דין שליחות רק מה שמל האחר ע"פ השתדלותו מקיים המשתדל מצות התורה. וא"ש סברת התוס'. וכן כתבו הרמב"ן והריטב"א קידושין כ"ט לישב קושית למה לי אותו למעט אשה תיפוק ליה דהו"ל מצות עשה שהז"ג ותי' דמצות ההשתדלות אין לה זמן קבוע ושייך אף בלילה ועי' במפרשים שנדחקו בזה ולפמ"ש הסברא נכונה:
ובזה מיושב נמי מה שהקשו רבים האיך ס"ד לחייב נשים בכתיבת ס"ת אשר שקיל וטרי בזה הרב בעל שאג"א תיפוק ליה כיון דנשים פסולות לכתיבת ס"ת א"כ הוי כל מלתא דלא מצי עביד, ולמ"ש לק"מ דכיון דתכלית מצות כתיבת ס"ת אינה אלא משום ולמדה את ב"י שימה בפיהם ולזאת לשיטת הרבה פוסקים יוצאים בקניית ס"ת ואפילו למאן דס"ל דבעי דוקא כתיבה אין הפירוש ועתה כתבו שיכתוב בעצמו עד שאם מצוה אחר לכתוב יהיה מטעם שלוחו של אדם כמותו וליבעי דין שליחות רק הפירוש שישתדל שיוכתב לו ספר התורה ואם כותב אחר ע"פ השתדלותו הוי מעיקר המצוה ולא מדין שליחות וא"כ לא שייך בזה כל מלתא דלא מצי עביד ובמק"א הארכתי, והכא גבי גט נמי ס"ל לרבו של הרשב"א דאין הפי' וכתב לה ספר כריתות שיכתוב הבעל בעצמו (ועי' בתוס' עירובין י"ג ד"ה אבל גבי תורה שכ' וז"ל וצריך לחלק בין וכתב לונתן דבנתינה בעינן שליחות אבל בכתיבה לא בעינן שליחות משום דבסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו ואפילו ידיו קטועות עכ"ל) רק שיכתב ע"פ השתדלותו ובציוויו. ואם כנים אנחנו בסברא זאת היו מיושבין הרבה דקדוקים שדקדקו הראשונים בסוגיא זאת וכיון שעליו מוטל להשתדל שיוכתב הגט משו"ה לא מהני אם יהיה נכתב שלא ע"פ ציוויו אבל דיני שליחות לא בעינן כיון דאין מוכרח לעשות בעצמו עד שנצטרך לאמר שלוחו של אדם כמותו ולא נתרבה מאתם גם אתם ומהני אפילו חש"ו ועכו"ם נמי ועכ"ז בעי ע"פ ציוויו וא"ש מה דאמרינן פ' התקבל עשו עדים שליחותן גם משו"ה ל"מ אומר אמרו כו' ועד שישמעו קולו ועי' בראשונים בזה ובמק"א הארכתי:
ועפ"ז יתיישבו דברי רבו של הרשב"א ז"ל דכיון שלא בעי דין שליחות משו"ה מהני חש"ו אבל עכ"ז לא הוה כמו שחיטה שאינו מוטל כלל על בעל הבהמה ואף אם נשחט שלא מדעתו כלל ג"כ מהני משו"ה לא שייך כאן שליחות כלל ותלוי הכל בדעת השוחט בעצמו. אבל הכא גבי גט כיון דבעי ציווי הבעל ודעתו משו"ה מהני עומד ע"ג דזה עושה ע"פ ציווי הבעל וזה מחשב ע"פ ציוויו, ובזה מיושב מה דהקשה הבית מאיר האיך מומר מגרש ומצוה לכתוב הלא לא מצי משוי שליח לכתוב הגט דכל מלתא דלא מצי עביד. אבל לפי הנ"ל מיושב דדין שליחות לא בעי בכתיבת הגט לפי שיטת רבו של הרשב"א:
עי"ל בישוב דבריו דס"ל דהא דבעינן גם אתם מה אתם בני ברית או הא דממעטינן חש"ו משליחות דוקא במוסר לו הכל אבל כמו הכא להרשב"א דרק המעשה הוא עושה על פיו אבל אחר מחשב המחשבה הראויה להמעשה הזאת והוא ראוי להיות שליח בכה"ג מהני אף אם המעשה נעשה ע"י א"י או חש"ו וסמך לדבר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם. ואף כי דבר חדש הוא עכ"ז לדעתי ראוי לאמרו בכונת דברי רבו של הרשב"א ועפ"ז נוכל ליישב כמה הערות. ולפי שיטת הרב ז"ל יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' פה"מ שכ' דקטן פסול לשחיטת קדשים אף בגדול עומד ע"ג ולפי שיטת התוס' בגיטין ובחולין דוקא אחרים רואין אותן לא מהני בשחיטה אם צריך כונה אבל באחרים עע"ג מהני אף אם צריך כונה:
אבל לפי שיטת הרב ז"ל ניחא דבשחיטה כיון דליכא שליחות לא מהני עע"ג ואף בשחיטת קדשים דלכאורה משמע בקידושין רפ"ב דהוי מטעם שליח אבל לפי מאי דקיי"ל כהנים הוי שלוחי דרחמנא מוכח דגם בשחיטה לא הוי שלוחי דהבעלים דלא כהפמ"א שכ' דבעי בשחיטה שליח הבעלים כיון דמצי עביד בעצמו דפשטות דברי הרמב"ם מוכיחים כן דאל"ה למה לא כתב דקטן פסול מטעם שליחות דלא מצי למיהוי שליח, ודוחק לאמר דאיירי בקרבן א"י אשר גם השחיטה הוי מטעם שלוחי דרחמנא כיון דלא מצי למיעבד בעצמו גם מוכח כן בפ"ו מהל' נדרים שכ' הרמב"ם סתם דהמודר רשאי להקריב קרבנותיו אלמא דאף בשחיטה הוי שלוחי דרחמנא דאי שחיטה הוי שלוחי דידן והוא שליח הבעלים בזה היה אסור במודר הנאה והיה לו להרמב"ם לפרש דאינו רשאי לשחוט והא דדיק בקידושין משחיטת קדשים דשלוחו של אדם כמותו היינו מלישנא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ויש להאריך בזה. עי"ל דהוי מצוה נוספת על הבעלים שישחטו בעצמן כמו מילה על האב אבל בודאי אם שחטו אחרים כשר ועי' בזה רש"י פסחים ז' ע"ב ובמנחות נ"ט אי מה שחיטה בבעלים והארכתי בזה בכמה אופנים: ולכאורה יש עוד להבין לפי דעת הרב ז"ל מאי משני הגמ' אי לדעתא דנפשיה קעביד מאי נפקא מינה שעביד לדעתיה דנפשיה כיון שעיקר השליח והמכון הוא העומד ע"ג, וצריך לאמר דעד כאן לא קאמר הרב ז"ל אלא היכא דהעושה הוא עושה בסתמא אבל אם מכון ההיפוך בודאי לא מהני ויסבור הרב דא"י מכון בהיפוך ממחשבה הראויה דלא כסברת התוס' גיטין כ"א. וליישב קושית התוס' ממילה אמרתי בכמה אופנים:
נקטינן מיהת בסברת הרשב"א בשם הרב ז"ל דס"ל דהכונה והמעשה אינם קשורים זה בזה ויכול אחד לעשות מעשה ואחד יהיה השליח ויכון כונה המועלת. ולפ"ז נוכל לאמר ג"כ בסברא שמהני בדעת אחרת מקנה אותו אף בלא כונת הזוכה דהוא מטעם שלוחו לכון ואף דקיי"ל דהמקנה אינו יכול להעשות שלוחו של הקונה לזכות לו משלו, ה"מ היכא דהוא עושה בעצמו גם מעשה הקנין אבל בכה"ג דמעשה הקנין עושה אחר מהני אף כוונת הבעלים (ובעיקר הדין אם המקנה יכול להעשות שליח לזכות להקונה יעויין בשיטה פ' השואל לענין הכישה במקל והיא תבוא בשם הראב"ד ז"ל ובמבי"ט ובשערי משפט סי' ר' והדברים ארוכים) ועי' בתוס' מרובה ע"ט שכ' דמהני אם השליח העושה מעשה הקנין אינו יודע לזכות והבעלים מכוונים לזכות ועי' בשיטה שם:
ולזאת נכונה הסברא לאמר כמ"ש בטעמא דדעת אחרת מקנה לא בעי כונת הקונה. אך לפ"ז לא יהיה מהני הך סברא דדעת אחרת מקנה אותו רק אם בעת מעשה הקנין מכון המקנה לזכותו ושיקנה הזוכה כמו בעובדא דזקן שכ' הרשב"א ובההוא דרב ענן שכ' הנ"י בשם הראב"ד. אבל אם בעת מעשה אינו מכון הקונה להקנות בודאי בעינן כונת הקונה לקנות. גם לפ"ז יהיה יכול הזוכה לחזור בו כ"ז שלא ידע שזכה כמו בכל מקום שאמרינן זכין לאדם שלא בפניו דקיי"ל דאם צוח כשיודע לא קנה רק המקנה א"י לחזור בו:
ולפ"ז מיושב שפיר מה שהקשה המשנה למלך על סברת הנ"י מיו"ד סי' קל"ב עיי"ש ובאחרונים ולפי הנ"ל לק"מ דביין נסך הלא תלוי אם הקונה יכול לחזור בו הוי דמי יי"נ עיי"ש ומיושבת ג"כ קושית הט"ז בסי' ר' מטור סי' קצ"ד ונתכון הקונה לקנות עיי"ש, ולפי הנ"ל לק"מ דהמוכר לא כיון בעת מעשה ולא ידע להקנות גם היה מקום לאמר במקח וממכר כיון שהלוקח יכול לחזור בו גם המוכר יהיה יכול לחזור בו ואין כאן קנין כלל משום דהמוכר לא הקנה רק באופן שהלוקח לא יהיה יכול לחזור בו ויהיה יד שניהם שוין, ול"ד לדינו של הרמב"ם דהיכא דהיתה השואה ביניהם על המקח יכול לזכות להקונה שלא בפניו וכמ"ש למעלה היינו דוקא שלא בפניו דידע המוכר דהקונה יהיה יכול לחזור בו מ"מ מקנה ונתכון לזכותו אבל אם אינו יודע שהקונה אינו מכון לזכות ויכול לחזור בו גם המוכר יכול לחזור ואינו קונה כלל אבל מדברי הטור סי' ר' משמע דאף במקח וממכר שייך הך סברא דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעי כונת הקונה ואין המוכר יכול לחזור בו עיי"ש:
ובזה מיושבין ג"כ דברי הרמב"ם פ' כ"ט מהל' מכירה ודברי הרה"מ ז"ל שעמד עליהם מהרי"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' כ"א שכ' הר"מ בהא דקטן שקנה קרקע שהוא מטעם זכין לאדם שלא בפניו והמ"מ הביא ע"ז מדברי הגמ' פ"ב דקידושין מנין שזכין לקטן ומהרי"ט כתב דהתם ענין אחר הוא דאחרים זוכין בשביל הקטן והכא הקטן זוכה לעצמו, אבל לפי הנ"ל מדוקדק שפיר לשון הרמב"ם דהא דקטן זוכה לעצמו בדעת אחרים מקנה היינו מטעם שהמקנה זוכה בעבורו בכונתו לשם קניה וזכין לאדם שלא בפניו וכסברת הרשב"א בשם הרב ז"ל ושפיר כתב הרמב"ם לישנא שזכין לאדם שלא בפניו וגם דברי הרה"מ מדוקדקין. ויצא לנו מזה דין חדש דהא דקטן זוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה אותו היינו דוקא שעשה מעשה הקנין בפני הקונה וכיון להקנותו בעת מעשה וצ"ע. וראיתי להקצוה"ח סי' רמ"ג וסי' רע"ה שכ' ג"כ כנ"ל בדברי הרה"מ והמ"מ אך לפי דברי הרשב"א ז"ל הוא מלתא בטעמא:
והשתא דאתינן להכי מיושבין דברי הח"ץ דאף אם נאמר כסברתו דהוי כונת קניה מ"מ לק"מ למה בעינן דעתה הלא בדעת אחרת מקנה לא בעינן כונת הקונה דעד כאן לא אמרינן כן אלא בדבר דמהני שליחות וכסברת הרב ז"ל אבל בחליצה כיון דליתא בשליחות ולא מהני כונת עע"ג ה"נ לא מהני כונת החלוץ להקנות כנ"ל, ומדוקדקין בזה דברי הרשב"א בחולין שם שכ' דלהכי לא מהני בחליצה עומד ע"ג משום דליתא בשליח ולכאורא צ"ע תיפוק ליה דבדעת מקנה לא שייך עע"ג דמה מהני כונת העע"ג כיון דחש"ו אינם יכולים לעשות שליח כלל, אבל לפי הנ"ל מוכרח הוא לזה משום כונת האשה מחמת דעת אחרת מקנה אותה או כמ"ש למעלה כיון דגליא אדעתא דניחא לה הוי כמו זכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות לזאת מוכרח הרשב"א לסברתו דכיון דחליצה ליתא בשליחות לא מהני עע"ג גם דעת אחרת לא מהני. והא דס"ד לחד מ"ד דקטנה חולצת בפעוטות והיינו משום דעת אחרת מקנה אף דליתא בשליחות י"ל דס"ל כמהרי"ט ז"ל דהא דקטן זוכה לא' הוי מטעם זכיה רק דיש לו דעת לזכות בעצמו ועי' בש"ך סי' רמ"ג גם יש להאריך בזה בביאור דברי הירושלמי תרומות בענין עע"ג כן היה אפשר ליישב דברי הח"ץ ז"ל:
אבל עוד אינו נוח לי להכריח מכח הוכחה זו דס"ד דקטנה חולצת סברא זו דמטעם הקנאה אתינן עלה דהתינח לסברת רוב הפוסקים דס"ל קטן זוכה לעצמו מה"ת אבל מה נעשה לדעת הר"ן ודעימיה דס"ל דהא דקטן זוכה לעצמו הוא מדרבנן יעוין בר"ן ר"פ האיש מקדש (ובמק"א עשיתי סמוכין לדעתיה) וכ' להוכיח כן מב"מ ע"א דקטן לית ליה זכיה מדאורייתא ול"ד לעבד שאחרים זוכין לו היינו משום דיש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן שאין לו יד לזכות לעצמו אף אחרים אינם זוכין לו מה"ת יעויי"ש,: ובדבריו אלו שכ' דאם יכול לזכות בעצמו ואם אחרים זוכין לו תלויין זה בזה יובנו דברי הרשב"א בקידושין ר"פ האיש מקדש שכ' להקשות על שיטת הסוברים דזכיה מטעם שליחות ואין זכין לקטן מה"ת מהא דפ' השולח מ' קם ואקניה לבנו קטן כו' ושיחררו האב כיון דלא זכה מה"ת ולכאורא אין הנידון דומה דהלא התם זכה הקטן בעצמו, אבל לפי דברי הר"ן ניחא דהא בהא תליא דהא דאין אחרים זוכין לו הוא מטעם דאין לו יד. ולכאורא היה מקום לאמר דלהר"ן לטעמיה לק"מ מה שהקשינו דהלא כ' הש"מ ב"מ י"א בשם הר"ן לחלק בין קטן לקטנה דקטנה אית לה יד ואית לה חצר מדאורייתא בין במציאה בין במתנה וקטן לית ליה יד מדאורייתא בין במציאה בין במתנה רק רבנן תקנו ליה יד בין במכר בין במתנה עיי"ש וצריך להבין לפי דבריו קושית רב אוויא גיטין ס"ד מאי פריך מאומר אדם לשפחתו כו' צאו ופדו מע"ש על דאין קטן זוכה מה"ת הלא שאני קטנה מקטן וצ"ל כמ"ש התוס' שם בגיטין והר"ש במע"ש שהם פודים המעשר לבעה"ב והוי כמו זוכה לאחרים דל"ש קטן מקטנה:
אך בחי' הר"ן לגיטין כ' איפכא וז"ל וא"ת כיון שאביהם נתן להם המעות לעצמם הם זוכים י"ל כיון דאמר שאין זוכין לאחרים משמע דס"ל שאין לקטן זכיה מה"ת אע"פ שמתגרשת מדי דהוה פקחת בע"כ והכא כיון דפודין אלמא זכיה אית ליה מדאורייתא וכיון שכן לאחרים נמי זוכין, הרי דס"ל להר"ן בחידושיו דאף קטנה אינה זוכה מה"ת אף בדעת אחרת מקנה ועיין בשיטה מקובצת ב"מ ע"א בשם הרמב"ן וכן התוס' בכתובות י"א ובסנהדרין ר"פ ב"ס רצו ג"כ לאמר דקטן לית ליה זכיה מה"ת וע"כ לכל הני רבוותא ליכא למימר סברת הח"ץ, גם עיין בירושלמי מע"ש פ"ד ובגיטין פ"ה הל' ט' שהוא מחלוקת בירושלמי שם דאיתא שם ברם כרבנן דהכא ר' יוסי בעי אף לעצמו לא יזכה שנ' איש אל רעהו עד שיהיה כרעהו והארכתי בפי' הירושלמי ועי' בקרבן עדה ופ"מ שם. וזה הלא שיטת הירושלמי דקטנה חולצת מה"ת הרי דלא מכרעא סברת הח"ץ:
ועוד יש לתמוה על סברת הח"ץ דהנה איתא בירושלמי קידושין פ"ק הל' ג' ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות א"ל יצאת כו' הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש הגע עצמך שהיה קטן א"ל דרכו להגדיל כו' ועי' בפ"מ שפי' א"ל איש דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות וחרש בכלל איש ומשמע לפ"ז דה"מ דחרש זוכה לאחרים כיון דהוי בכלל ויקחו להם איש שה לבית אבות שמהאי קרא נפקא לן דקטן זוכה לאחרים עי' פ"ב דקידושין. וצ"ע מירושלמי קידושין פ"ב הל' א' היה החנוני חרש ע"ד דר' זעירא לא חשש חשש שאין שליחות לחרש ע"ד דר' הילא חשש שהחרש יכול לזכות לאחרים כמבואר גיטין נ"ט. היה הפועל חרש ע"ד דר' הילא לא חשש ופי' הפ"מ שאין החרש יכול לזכות מאחרים ופי' זה תמוה מאד דהלא בירושלמי בפ"ק מבואר דהוה בכלל איש וראיתי להרב בעל ציון ירושלים שעמד בזה וכ' עי' בפ"ק דמשמע דחרש אית ליה זכיה, וכאן אמרי' דאין ליה זכיה וצ"ע:
אבל באמת אין פי' דברי הירושלמי כמ"ש הפ"מ רק דלר' הילא כיון דלדידיה האיסור מחמת שהפועל זוכה מתחילה לבעה"ב ואח"כ זוכה לעצמו והכא כיון שהפועל חרש לא יוכל לזכות לבעה"ב שאין שליחות לחרש אבל לעצמו יכול לזכות גם בפ"ק אין הפי' כדברי הרב בעל פ"מ דאין כונת הירושלמי דהוה בכלל ויקחו להם איש שה לבית אבות, וממילא יהיה יכול החרש גם לזכות לאחרים דז"א כיון דלא הוה בכלל בר דעת רק כונת הירושלמי לפי המבואר בגיטין פ"ה ומע"ש פ"ד דקטן נתמעט מכלל זכיה מאחרים דכתיב וכי יתן איש לרעהו א"כ גם גבי הזוכה כמו דכתיב איש דמי וע"ז אומר הירושלמי דחרש בכלל איש הוא ושפיר זוכה לעצמו ועי' ירושלמי תרומות פ"א הל' שמבואר שם ג"כ דחרש בכלל איש הוא. הרי דלשיטת הירושלמי חרש עדיף מקטן לענין זכיה וזוכה לעצמו מה"ת לכה"פ בדעת אחרת מקנה אותו. וכן הרמב"ם בפ"ה מהל' זכיה כתב שהחרש יכול לזכות לעצמו ובודאי לא גרע מקטן וכן הוא בחו"מ סי' רמ"ג ואי כשיטת הח"ץ אמאי כ' הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום דחרשת גרעה מקטנה וחליצתה אינה כלום משום דאינה בת דעת הלא לענין זכיה לעצמה לא גרעה מקטן: גם בעיקר הדבר שכ' הח"ץ דחליצה הוי הקנאה לענ"ד יש לפקפק בזה וי"ל דתליא באשלי רברבי במחלוקת רש"י ותוס' כתובות נ"ח היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ופירש"י וכיון שמת פקע ליה קנינו הרי דלשיטת רש"י ליכא קנין כלל ליבם ביבמתו רק איסורא בעלמא איכא עלה דרמיא רחמנא על יבמה עד שתחלוץ ומה שפירש"י בקידושין ד' ע"ב ד"ה שכן זקוקה ועומדת דזה מחמת קידושי אחיו המת ואין ביאה באה אלא לגמור אבל קנין דמעיקרא לא אין כונת רש"י שהיא קנויה לו מכבר דא"כ היינו פי' הר"א משנזא בתוס' שם ומה חידשו התוס' אלא דאין כונת רש"י רק מחמת שכבר היא זקוקה לו ועומדת לו לו לביאה מסתברא שביאה תהיה גומרת בה וע"כ צ"ל כן דאל"כ למה הזכיר רש"י מחמת קידושי אחיו המת הלא קידושי אחיו בודאי פקעו כמ"ש רש"י בכתובות כנ"ל, גם מסקנת הגמ' קידושין י"ד אמר רב אשי הא נמי אוסרה מתירה והיינו משום דכשמת הבעל פקעו קידושיו ועיין במהרי"ט סי' י"ח שדיבר בזה וי"ל דזה יהיה תלוי אי יבם כאחר דמי והארכתי בפלפולא בזה: וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"ח מהל' תרומות היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם כהן לא תאכל שנ' וכהן כי יקנה נפש וזה עדיין לא קנאה. והא דאי' בירושלמי דכתובות פ' אע"פ אכלה בפני הבעל אוכלת בפני היבם כבר כ' הפ"מ דגירסת רמב"ם ורש"י היתה בירושלמי אינה אוכלת ועי' בירושלמי ביבמות פ' אלמנה ארוסה ושו"י ומעוברת משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש אם בבת כהן כו' אינה זרה לו אם בבת ישראל שנשאת לכהן אם עושה את העובר כממש לפסול ואין עושה את העובר כממש להאכיל למה אין משלמות את החומש:
ולכאורא מדברי הירושלמי אלו סתירה לשיטת הרמב"ם ורש"י דלשיטתם כיון דשומרת יבם אינה אוכלת מה"ת למה אינה משלמת את החומש, ואין לאמר כיון דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"מ וס"ל בפ"ז דתרומות דאף בת כהן שנשאת לפסול אינה משלמת את החומש דזר מעיקרא בעינן א"כ י"ל דאף בת ישראל הנשואה לכהן ונתגרשה לא זרה מעיקרא היא וכמו דמדמי בכריתות ז' סיכת מלך בשמן המשחה לפלוגתת ר"מ וחכמים דתרומות הנ"ל אף דמלידתו לא עמד לכך מ"מ לא מיקרי זה מעיקרא. אך באמת מוכח במתני' רפ"ח דתרומות דדוקא אכלה קודם שנודע לה שנתגרשה אינה משלמת חומש אבל אכלה אחר שנודע לה משלמת החומש, וכן מפורש בירושלמי פ"ז דתרומות עד כאן לא פליגי אלא לשעבר אבל לבא לא הרי מפורש דגרושה משלמת החומש ומתקריא זרה מעיקרא דהא דאכלה לפני בעלה היה מחמת שהיתה קנין כסף בעלה אבל לא מחמת עצמה. ויש לתרץ כיון דעומדת להתיבם ועומדת לאכול בתרומה לאו זרה היא ואף ר' מאיר מודה בה כמו בבת כהן הנשואה לזר וע"כ מ"ד דאין עושה עובר כממש ס"ל כן גם י"ל דעובר כיון דאינו כממש להאכיל הוי כמאן דליתא ולא מתקריא מחמתיה סופה לאכול וגם המקשה בירושלמי לא הקשה רק מעובר ולא על שו"י:
אך לפ"ז צ"ע למה השמיט הרמב"ם הך דינא דשו"י אינה משלמת החומש בשלמא מארוסה לק"מ כיון דאוכלת מה"ת פשיטא דאינה משלמת החומש אבל משומרת יבם קשה, ואפ"ל דהרמב"ם יסבור דהירושלמי לטעמיה דס"ל יש זיקה מה"ת כמו דמבואר בירושלמי בכמה מקומות אבל לדידן דקיי"ל זיקה היא מדרבנן כמו שמשמע מכמה דוכתי בגמ' וכן ברמב"ם והוא מפורש בחידושי הרשב"א בפ' החולץ דזיקה מדרבנן ועי' בדבריו פ"ב שנסתפק בזה אכן אח"כ הכריע דזיקה מדרבנן ולפ"ז לא נצטרך לאמר דהיתה לו גי' אחרת בירושלמי כתובות רק כיון דאנן קיי"ל דזיקה מדרבנן לא קיי"ל כהירושלמי נמי בהא ומשו"ה פסק דשו"י אינה אוכלת מה"ת כיון דאינה קנויה לו דזיקה מדרבנן ואף לסברת התוס' והרשב"א דשו"י אוכלת בתרומה מה"ת מ"מ י"ל דאין לו בה קנין רק לאיסורא בעלמא והוי כמו מעוכב ג"ש וצ"ע. אבל לפי' רש"י והרמב"ם בודאי אין קנין בשו"י ליבמה (ועי' רש"י יבמות ק"ט וק"ל):
וא"כ בודאי אין לאמר כהח"ץ דכונת קנין הוי. וצ"ע בכל זה אך לדעתי ראויות כל הראיות הללו להצטרף שאינו מוכרח לאמר כדברי הח"ץ דכונה האמורה בחליצה כונת קנין היא. גם אין לאמר דהך כונה האמורה בחליצה היא כונת מצוה דא"כ יהיה תלוי הך דינא אם מצות צריכות כונה והלא אי מצות צריכות כונה או לא הוא מחלוקת בכמה דוכתי ולא לשתמיט תנא במק"א לאמר דחליצה אינה צריכה כונה ונאמר דהך תנא הוא דס"ל מצות צריכות כונה ועי' ביבמות ק"ו גבי בת חמוה דר"פ כו' א"ל אביי חלוץ ובכך אתה כונסה א"ל ר"פ לא ס"ל מר להא דאר"י עד שיתכונו שניהם כו' ואי דזה הוא מחמת שמצות צריכות כונה מאי קשיא ליה דלמא ס"ל לאביי כמ"ד מצות אינן צריכות כונה:
וביותר קשה לפמ"ש התוס' סוכה דף מ"ב ע"א ובהג"א פ' ראוהו ב"ד דאביי ס"ל כמ"ד מצות אינן צריכות כונה עיי"ש ומשמע מדבריהם דאף אם מכון שלא לצאת יצא דאל"כ לוקמי אביי בכך עיי"ש. וגם בדף ק"ב ע"א פריך הגמ' על שמעתיה דרב יבמה הגדילה בין האחים טעמא דלא חזיניה הא חזינא חוששין מברייתא דתניא עד שיתכונו שניהם ובהג"א שם מבואר דרב ס"ל מצות אינן צריכות כונה והביא מחולין ל"א גבי טבילת חולין לא בעי כונה. אך באמת כבר כ' האחרונים דמחולין אין ראיה עפמ"ש הר"ן בחי' לחולין בשם הרמב"ן דהאי פלוגתא דרב ור"י אי בעי בנדה כונה לטבילה ל"ש בהך פלוגתא אי מצות צריכות כונה דהכא טבילה ושחיטה לא מצות נינהו אלא מכשירין ופלוגתתם דלמר מכשירין קילי ולמר מכשירין חמירי אבל במצות גופייהו אי צריכות כונה אי לא מעיילי נפשייהו. ובזה ניחא מה דמשמע בגמ' בחולין שם דלמ"ד טבילת חולין בעי כונה גם טבילת ידים בעי כונה ואף דבמצות דרבנן כ' המ"א סי' ס' דלכו"ע לא בעי כונה אבל לפי דברי הר"ן ניחא וכן בשו"ע הובא מאן דס"ל דלנט"י בעי כונה ועי' במ"א שם:
אך לכאורא יש לעיין דא"כ יהיה תלוי הך דינא דטבילת חולין בעי כונה אם טבילה בזמנה מצוה או לא דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה הלא הוי טבילה מצוה שבחובה כמו שאר מצות ומאי הקשה הגמ' מר"י אר"י דאמר הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין ושחטה כו' דילמא ס"ל לר"י טבילה בזמנה מצוה ומשו"ה ס"ל טבילה בעיא כונה ושניא שחיטה דלכו"ע לא הויא מצוה חיובית ומאי רומיא שחיטה אטבילה, ועוד מאי הביא ראיה מהא דתנן פירות שנפלו לאמת המים כו' הלא ידים בודאי לא הויא מצוה שבחובה ועוד האיך הקשה אר"י מברייתא טבל ולא הוחזק מותר לחולין דילמא הברייתא אתיא כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ור"י יסבור טבילה בזמנה מצוה:
וי"ל ע"פ מה שכתבתי במק"א להכריע דכל מצוה שלבד מצותה באה לתקן דבר כההיא דחליצה ויבום וגירושין וטבילת אדם וטהרת מצורע ושאר מחוסרי כפורים אינו תלוי תיקון הדבר בקיום המצוה היינו אף דמשכחת גונא שהוא פטור מן המצוה או אינו מקיים אותה מ"מ אם עושה אותה בפרטים שצותה התורה יוצא התיקון להכשירו ואינו תלוי בקיום המצוה, והכי משמע בנדרים ל"ה דמביאין קרבן יולדת על שוטה וקרבן זיבה על קטן וכשרים לאכול בקדשים אע"פ שהמה פטורים מן המצות ואע"ג דאתרבו מקרא מ"מ עיקר קרא לא אתא להכי דהא איצטריך שיהא עיקר זיבה נוהג בקטן וכן טבילה אפילו למ"ד טבילה בזמנה מצוה מ"מ לא שמעינן שיהיה מהני לי' טבילה בקטן שפטור מן המצות ובטלוה קודם לאמה וכן ביבום לשיטת רש"י קידושין י"ט יבם קטן קונה אשתו:
וכן הוא שיטת הרמב"ן בחי' ליבמות דף צ"ו דמדאורייתא קונה אותה ונפטרה בכך רק מדבריהם עשו אותה כמאמר (ומ"ש הרמב"ן והכי משמע בירושלמי צ"ע והארכתי במק"א) וביבם חרש ושוטה שבאו על יבמתן קנו אף דפטורים מן המצות. ואין לאמר דשאני גבי יבום דאתרבי שוגג כמזיד ואונס כרצון כדתנן בריש הבא על יבמתו דאכתי יהיה קשה למ"ד מצות אינן צריכות כונה דלדידיה הלא ידי מצוה יצא גם בשוגג ואונס א"כ צ"ל דעיקר הריבוי צריך לאשמועינן אף דלא נתכון לקנות קנה אבל אם לא יצא ידי מצוה לא שמענו מזה ואכתי מנין לנו קטן לדעת רש"י והרמב"ן וחרש ושוטה לדברי הנ"ל:
והיה אפ"ל ע"פ דברי הרשב"ם דאפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה מ"מ אם מכון להיפוך לא יצא ואף שהטו"א שדא ביה נרגא דא"כ מאי קא שקיל וטרי שם הגמ' בעירובין פ' המוצא תפילין למ"ד מצות אינן צריכות כונה גם לעבור לא בעי כונה הלא הכא בהמוצא תפילין מכון ההיפוך דלהרשב"ם אף למ"ד מצות אינן צריכות כונה לא יצא א"כ גם בל תוסיף ליכא. ואמרתי ליישב דלכאורא טעמא בעי האיך תלאו זה בזה דלמא בבל תוסיף לא שייך לכו"ע כונה לצאת דהלא באמת אין כאן מצוה אך ע"כ צ"ל דלמ"ד מצות צריכות כונה בכלל מצות התורה שצותה לעשות המצוה גם הכונה היא מפרטי עשיית המצוה כמו שד' טוטפות המה מאופני מצות תפילין כן היא הכונה הוא אופני מאופני המצוה וא"כ הא שצותה התורה לא תוסיף הוא שלא לעשות המצוה בפרטיה בהוספה וכמו בהניח תפילין שלא בזמנו ליכא בל תוסיף רק אם יהיה ד' טוטפות כן אם ליכא כונה ליכא בל תוסיף דהא חיסר אחת מפרטיה אבל אם אינם צריכות כונה א"כ הלא כונה אינה פרט מפרטי המצוה והא שכ' הרשב"ם דאם מכון להיפוך לא יצא סברא בעלמא היא דלא ספינן ליה מצוה בע"כ א"כ לא שייך הך סברא רק בזמנה לענין לצאת ידי חובתו אבל לענין בל תוסיף לא שייך זאת כיון דעשה המצוה בכל פרטיה והכונה אינה פרט מפרטי המצוה. ומה דמכון שלא לצאת אינו שייך הכא דבלא"ה הלא שלא בזמנה הוא וליכא כאן מצוה רק ל"ת דבל תוסיף אך רוב הראשונים חולקים בלא"ה על הרשב"ם:
וכן יש לאמר לכאורא עפמ"ש לחלק דאף אם מצות אינן צריכות כונה עכ"ז אם עושה להתעסק בעלמא לא יצא ועפ"ז אמרתי ליישב מה דהשמיט הרמב"ם בהל' תפילין הך מימרא דר"א במנחות ע"ו ע"ב ואם כדי לשמרן מותר ותמהו עליו האחרונים ולפי הנ"ל יש לאמר דס"ל מצות אינן צריכות כונה ולעבור בעי כונה ומרבינן מבימים לאיסורא בלילות באופן דיצא ידי המצוה דהיינו שלא בכונה אבל במתעסק בעלמא כדי לשמרן דבכה"ג אף למ"ד מצות אינן צריכות כונה לא יצא לא איתרבו בכה"ג לאיסורא אף מקרא דבימים משו"ה קאמר ר"א אם כדי לשמרן מותר, אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד מצות צריכות כונה א"כ קרא דבימים אתא לאסור אף אם לבש באופן דלא יצא דאם עשה באופן דיצא קרא ל"ל הלא איכא בל תוסיף וכיון דאתרבו לאיסורא אף באופן דלא יצא א"כ מה לי אם לבש שלא לצאת מה לי אם לבש כמתעסק כדי לשמרן בכל גווני אסור כיון דבכל גווני לא יצא ידי חובתו מ"מ אתרבו מקרא דבימים דבלילה אסור. ובזה יש ליישב ג"כ קושית הש"א על הרמב"ם מביצה י"ד דהתם קאי אליבא דאביי ואיהו הא ס"ל בסוכה מ"ב כמ"ד מצות אינם צריכות כונה כמ"ש למעלה בשם התוס' וא"כ ס"ל כדי לשמרן מותר כנ"ל ואכמ"ל אבל לפ"ז הלא נוכל לאמר דאף למ"ד מצות אינם צריכות כונה מ"מ אתרבו מקרא דקנה יבמתו אף אם לא קיים המצוה: אבל יש לאמר עפמ"ש הר"ן דבאכילה ס"ל להרמב"ם דאינם צריכות כונה כיון דנהנה ע"י מ"א א"כ ה"ה מתעסק יצא כיון שנהנה וא"כ י"ל דגם ביבום יוצא בכל גווני כיון שנהנה דבחלבים ועריות לא שייך מתעסק א"כ באמת יוצא אף במתכון שלא לצאת ואף במתעסק ולא מוכח מידי מהא דנתרבו שוגג כמזיד ואונס כרצון דקנה ביבום אף אם לא קיים המצוה רק קרא אתא דקנה אף אם לא נתכון לקנות אבל ידי המצוה בודאי יצא בכל גווני ואכתי מנ"ל בחרש ושוטה וקטן שפטורים מן המצות דקנאו ביבמתם אע"כ דבכל מקום כן הוא היכא דאיכא מצוה וקנין או תיקון אחר אינו מעכב קיום המצוה לתיקון. גם לבד זה אם נאמר דבכל מקום לא מהני התיקון אם לא שיצא ידי המצוה מנין לנו ביבום דאינו כן. דאף אם נניח שמוכח מהבא על יבמתו שוגג ומזיד קנה דהוא אף בגונא דבעלמא לא יצא ידי מצוה מ"מ היינו דוקא בבר חיובא אשר י"ל באמת דנתרבה דיצא גם ידי חובת המצוה אבל מנין לנו לחדש דגם חש"ו שפטורים מן המצוה דקנאו יבמתם אע"כ כמ"ש דאינו תלוי זה בזה כלל ואף אם ידי מצוה לא יצא מ"מ מהני הקנין והתיקון. וכן חליצה היתה מהני בקטן לולא דנתמעטו מאיש וגם התוס' לא הקשו למה לי איש רק משום דצריך דעת אבל לא הקשו כיון דפטורים מן המצות לא מהני החליצה אע"כ כמ"ש די"ל שיש תיקון וקנין במצוה אינם קשורים זה בזה ואף אם לא יצא י"ח המצוה מ"מ ואינו בר חיובא מ"מ מועיל לפטור ולקנות ולטהר:
וגדולה מזו רצה הטו"א בר"ה כ"ח לאמר דאף ידי מצוה יצא אם עשאה בשעה שהוא פטור כגון קטן ונתגדל למ"ד צריכה מיעוטא עיי"ש ואף שדינו פשוט שאינו כמו דמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' חו"מ שכ' דאכל בשעה שהוא נכפה לא יצא י"ח כיון דבאותה שעה פטור מן כל המצות עיי"ש אבל היכא דאיכא קנין ופטור מוכרח לדעתי דאף אם אינו חייב בהמצוה ואף אם לא יצא ידי חובתו מ"מ אינו מעכב להקנין והפטור. וא"כ לא נוכל לאמר כלל דתהיה תלויה פלוגתת דרב ור"י במצות צריכות כונה אף אם ס"ל טבילה בזמנה מצוה וע"כ לא פליגי אלא אם בפי שיכון להתיר דר"י בעי שיכון להתיר ורב לא בעי ומשמע בגמ' חולין שם דר"י יליף דבעי כונה מוכבס דבעי לדעת כהן ומהכא שמעינן כל טבילת חולין שפסולה עד שיכון, ומשו"ה מהני גבי טבילה כונת חברתה דכיון דכל עיקר טעמא דכונה דילפינן מוכבס והתם ג"כ מהני מה שמכבסים אחרים לדעת כהן אבל לא פגע ולא נגע בכונת המצות דבודאי בעי שיכון בעצמו. ותמוהים לי דברי הרב בעל כפות תמרים שרצה לאמר בר"ה כ"ח דגם כונת המצות סגי שיכון אחר כמו דמהני בטבילה ולפי הנ"ל אינו דומה כלל גם הסברא תמוהה. א"כ יש להוכיח מטבילה דהכונה לצאת אינה מעכבת ליטהר דהלא כו"ע מודו אף אם לא נתכון הסובל מ"מ מהני טבילתו ואף למ"ד טבילה בזמנה מצוה א"כ אין סברא כלל לאמר דהך כונה המעכבת בחליצה תהיה מחמת כונת המצוה דזו לא שמעינן דיהיה מעכב יציאת ידי חובת המצוה להפטור וההיתר התלוי במעשה הזאת:
וצ"ע דברי הפ"י גיטין ס"ה שהקשה על הח"ץ הנ"ל האיך אפשר לאמר דלמ"ד קטנה חולצת משתגיע לעונת הפעוטות דהוא מטעם כונת קנין דא"כ מ"ט דרבא אליבא דר' יוסי דאמר שתגיע לעונת נדרים אע"כ דבהא פליגי אמוראי דמ"ד משתגיע לעונת נדרים ס"ל דבעי כונת המצוה. ולפי מה שביארתי אי אפשר לאמר כן שיהיה מעכבת כונת המצוה בהיתר חליצה גם אם הכונה מעכבת לעכב ג"כ מה שפטורה מן המצות דבכה"ג בודאי לא יצא י"ח כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' חו"מ והבאתי למעלה. גם צ"ע לי דברי הפ"י דהלא לרבא אליבא דר' יוסי קיימינן ואיהו ס"ל לר' יוסי דלא ס"ל כלל מצות צריכות כונה כמ"ש התוס' בר"ה כ"ח ד"ה אמר עיי"ש. והא דאמר ר' יוסי עד שיתכון שומע כו' כבר דברו מזה המפרשים גם מוכרח כן מדלא משני רבא בסוכה מ"ב אליבא דר' יוסי אלא כגון שהפכו ולא כגון שנתכון שלא לצאת וכן מוכח בתוס' סוכה שם שהקשו על אביי ותי' דאביי קבלה מרבא דמצות אינן צריכות כונה הלא עדיפא הו"ל להתוס' להקשות דהלא אליבא דר' יוסי קיימינן ואיהו ס"ל בפסחים דמצות צריכות כונה אע"כ דהתוס' לטעמייהו דרבא אליבא דר' יוסי וכן לאביי דקבלה מיניה ס"ל באמת לר"י מצות אינן צריכות כונה:
אשר ע"פ כל הדברים האלה י"ל ברור דהך כונה האמורה בחליצה אינה כונת קנין גם לא כונת מצוה. אבל לענ"ד הכונה היא כונת היתר דבעי שידע שמתירה בחליצה זו לעלמא וכן היא בעיא שתדע שנתרת לעלמא. ולפ"ז לר' יוחנן לטעמיה דס"ל דבכל מילי שצותה התורה להתיר במעשה זו בעינן שיכון להתיר כמו בטבילה גם בשחיטה היה בעיא כונה רק דילפינן מדבעי קרא לקדשים א"כ היינו יכולין לאמר דר"י לטעמיה אזיל ובעי גם בחליצה עד שיתכונו להתיר אך הלא כתבנו למעלה דגם לרב אמרינן דחליצה מעכבת הכונה. ויש לאמר דחליצה ילפינן מגירושין אשר גם בגירושין בעינן כונת היתר לעלמא לבד כונת קנין ולא מיבעי לשיטת התוס' גיטין ע"ח אשר בעינן גם דעתה שמשלחה בגט זה אף דלקנות לא בעינן דעתה דהלא מתגרשת בע"כ רק משום דבעינן ושלחה בעינן שתדע שמשלחה. ואף להרמב"ם דס"ל פ"א מהל' גירושין דלא בעינן שתדע היא היינו משום דאשה מתגרשת בע"כ ולא מעלה ולא מוריד דעתה כלל אבל דעתו בעינן שיהא לשם כונת היתר ולא מחמת קנין כמ"ש הרמב"ם שם בפ"א הל' א' מעשרה דברים שהמה מעיקר הגירושין שיתננו בתורת גירושין ובהל' ט' כתב ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנ' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה שלא יתנו לידה אלא לשם כריתות:
ועי' ברשב"א בחידושיו פ' הזורק דף פ"ז שכ' וז"ל ותמוה דהא אי לר"י בן גודגדא מדמית לה אפילו הא גיטך אינו צריך דמשנתנו לה מגורשת אלא ודאי לא דמי דהכא ליכא לא דעת האשה ולא דעת העדים ואנן ונתן בידה ספר כריתות כאומר שיתן בידה בדעת ספר כריתות או לדעתה או לדעת העדים ואפילו ריח הגט אין בו עיי"ש. וכן כתב בר"פ הזורק ד"ה נתן הגט בידה כו' דאין כאן קושיא דלעולם דעת בעיא אבל דעתה דוקא לא בעינן אלא או דעתה או דעת העדים דטעמא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה שיהא נותן בידה לדעת ספר כריתות ולא הקפיד הכתוב בידיעתה דוקא כו' אבל כי לא אמר לה ולא לעדיה אינה מגורשת עיי"ש:
ולכאורא צ"ע לשיטתם מירושלמי דתרומות פ"ח והובא בתוס' קידושין י' ע"א ניחא מת גירושין מאי איכא למימר ולסברת הרמב"ם והרשב"א דלא בעינן דעתה דוקא שתדע שמשלחה בגט זה שפיר משכחת לה דהודיע להעדים ולאשה ואכ"מ ועי' בהה"מ לדעת הרמב"ם. אבל לכו"ע בעיא בגט כונה להתירה לעלמא ולא מטעם קנין רק מחמת גזירת הכתוב הכי נמי כונה האמורה בחליצה אינה אלא כונה להתירה לעלמא. וכן משמע מכל הראשונים לשון הטור צריך שיתכוונו שניהם היבם והיבמה שתהא ניתרת בחליצה זו וכן הוא לשון השו"ע בסעי' מ"ד וכן הוא בסמ"ג מ"ע נ"ב וצריך שיתכונו שניהם לשם התרת חליצה. וכן הוא בריב"ש סי' תפ"ב שלא נתכון לשם חליצה להתירה לשוק וכ' לכופו לחלוץ חליצה שניה להתירה לשוק עיי"ש וכן הוא בירושלמי עקור זיקתך הימנה והיא נשאת לך דרך נשואין עיי"ש וכן הוא לשון הנ"י עיי"ש:
וכן משמע להדיא ברמב"ם שכ' איזו היא חליצה מוטעת כו' חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת כו' פסולה הרי בהדיא מוכח דמה שמכון לשם מצוה לא מהני רק העיקר שיכון לשם כונת היתר זיקתה להתירה לעלמא אבל כונת מצוה אינה מעכבת ואינה מועלת וא"ש לר"י לטעמיה ולרב ילפינן מגט כנ"ל. וא"ש נמי הא דקטנה חולצת בפעוטות דבגיטין ס"ה גבי ג' מדות בקטן כו' בפעוטות וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ופירש"י משום דמשלחה ואינה חוזרת קרינן בה הרי דבעונת הפעוטות יודעת משילוח קרינן בה משו"ה ס"ל לר' אמי דלר' יוסי דס"ל לא אתקש אשה לאיש ולא בעינן גדולה כיון שהגיעה לעונת הפעוטות ומשלחה ואינה חוזרת אמרינן דשפיר יודעת לכון ולהתיר לעלמא ורבא פליג וס"ל דהא דאמרינן דכיון שהגיעה לעונת הפעוטות יודעת משילוח קרינן בה היינו דכשמשלחה בעלה יודעת ששילחה אבל לא שיהא לה דעת לעשות מעשה לשם כונת היתר עד שתגיע לעונת נדרים דאז אמרינן כיון שיודעת לשם מי היא עושית יודעת גם לכון גם כונה זו:
ולהלכה קיי"ל דבעינן גדולה מטעם דהוקשה אשה לאיש ומ"ש הרמב"ם דחליצה דחרש וחרשת לא הוי חליצה כלל היינו משום דפסק כרבא וחרש וחרשת הלא גריעי מקטן שהגיע לעונת נדרים ויש להאריך בזה ובביאור הירושלמי במקומות אחדים ואם יספיק לי הזמן אבאר למטה. אך זהו לדעתי פשוט ומוכרח דכונה האמורה בענין זה הוא כונת היתר האמורה בגירושין ואינה כונת קנין גרידא ומשרה בעינן כונת שניהם דאין זה ענין כלל לדעת אחרת מקנה אותו גם אינה כונת מצוה ולא קשה מחליצת מומר דחולץ כשם שמגרש ולא פקפק אדם מעולם מחמת כשעושה הוא עושה להתיר ובדבר זה לא אמרינן גם בא"י אדעתיה דנפשיה קעביד. וא"ש נמי מה דלא הקפידו שיכונו שניהם דוקא לשם מצוה ומהני אף אם עושה לשם הנאת ממון ולא הוזכר בראשונים שיכון לשם מצות ה' לבד בסמ"ג מ"ע הנ"ל ואינו אלא לכתחילה ולדעתי הדברים ברורים ופשוטים:
ועתה נבוא לעיקר הספק על מצות חליצה אם באה לתקן האיסור לבד כמו שחיטה וטבילה או אם היא מצוה שבחובה כמו יבום וכדומה והנה מהכונה האמורה בחליצה אין שום הכרח כפי מה שביררנו למעלה דאף מ"ד מצות אינן צריכות כונה מודה בזה גם רב דס"ל מצות הבאות לתקן כמו שחיטה וטבילה אצ"כ מ"מ ס"ל דבחליצה מעכבת כונה א"כ אין הכרעה כלל מזה. ולכאורא פשטות דברי הגמ' והראשונים מורין דהוה מצוה שבחובה דביבמות דף ל"ט אמרינן חליצת קטן וחליצת גדול כו' ולינטר דילמא אתא וחליץ כו' אלא כו' שהויי מצוה לא משהינן הרי דחליצה הוי מצוה משו"ה אסור להשהותה כמו דדרשינן מקרא ושמרתם את המצות שלא יחמיצו המצות ואסור להשהותה. עוד יש לדקדק מר"פ כיצד י"ח ע"א ארבעה אחין כו' הרי אלו חולצות כו' האי ליבם חדא כו' דילמא אדמייבם חד מיית אידך והא בטלת מצות יבמין כו' ופירש"י ד"ה לעולם אין זיקה כו' הלכך אמרינן ליה לקמא חלוץ דא"נ מיית אידך הדר האי וחליץ לה עיי"ש ואם נאמר דחליצה אינה באה אלא להתיר זיקתה ואינה מצוה בפ"ע א"כ מה איכפת לי אם תהיה מותרת להנשא ע"י מיתת היבם השני בלא חליצה כיון דגם בחליצה לא עביד מצוה:
מיהו זה יש לדחות ולאמר דמאן דחייש לביטול מצות יבמין ס"ל כיון דהקפידה תורה שתיפקע זיקה ביבום או בחליצה ולא בדבר אחר חיישינן שלא תופקע בכדי ע"י לקיחת אחותה ומאן דלא חייש קסבר באמת דלא הקפידה תורה כלל בזה רק אשה הזקוקה אמרה תורה שלא תצא רק בחליצה ומשו"ה קאמר הגמ' מאן דלא חייש אפילו לודאי לא חייש ומנ"ל הא אע"כ דבעיקר הסברא פליג:
ויש להביא ראיה לזה דאף מאן דחייש לביטול מצות יבמין אינו מחמת דחייש לביטול מצות חליצה רק לביטול הזיקוק ע"י מעשה אחרת שלא כדת של תורה, דאל"כ כיון דחייש לביטול מצות יבמין ואוסר ליבם מחמת חששא דשמא ימות אידך ועי' בתוד"ה ודלמא שכ' אע"ג דרבנן לא חיישי למיתה לזמן מרובה חיישינן שפעמים שמאחרין זמן מרובה מלחלוץ ולייבם אחר חבירו ובזמן מרובה חיישינן שמא ימות עיי"ש ולכאורא הדברים מתמיהים שאוסרין לו לקיים מצוה ולייבם את יבמתו מחמת חששא שמא ימות השני ותבטל מצות יבמין מיבמה השני ומתירין לו להשהות זמן מרובה מלקיים המצוה ולא חיישינן כל שמא ימות או תמות ויתבטל מצות יבמין, אע"כ שלא חיישינן רק שלא לבקש טצדקי להפקיע זיקתה ע"י מעשה אחרת שלא כמצות התורה:
ולכאורא יש להוכיח מכאן דלא הוה מצוה חיובית כמו כל המצות דהרי אמרינן בזבחים דף ק' ע"א דבער"פ אחר חצות אסור לטמאות א"ע אף לר"ע דס"ל לה יטמא מצוה כיון דכבר חיילא עליו מצות הפסח וקודם חצות מותר אלמא כיון דחיילא עליו מצות התורה אסור לבקש טצדקי להפטר ממנה ודוחה אף מ"ע הקלה וא"כ איך ס"ל לר"ג דלביטול מצות יבמין אף לודאי לא חייש הרי כבר חיילא עליו המצוה אע"כ דמצות יבום שאני כיון דהתורה נתנה לו רשות שלא לקיימה רק להתירה בחליצה וחליצה לגבי יבום לאו מצוה היא משום דחליצה לאו מצוה שבחובה היא משו"ה ס"ל לר"ג דיכול לבטלה גם במעשה אחרת ודוחק לאמר דר"ג לא ס"ל הך דזבחים ועי' יבמות ע"ז דפריך מר"ג אמילתא דר"ע בענין אחר עיי"ש:
עוד יש להביא ראיה לכאורה דחליצה הוי מצוה מהא דאמרינן יבמות דף ק"ג אמר רבא הלכתא אחד סנדל כו' ואחד סנדל של ע"א לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה ופירש"י ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו להנות נתנו, ואם נאמר דחליצה לא באה רק לתקן איסור ולא הוי מצוה בפ"ע והוי כמו שחיטה הלא כבר כ' האחרונים דל"א בכה"ג הך סברא דמצות ללה"נ וכמו דאמר רבא גופא חולין ח' השוחט בסכין של ע"ז פעמים שאסור במסוכנת ועי' בכרו"פ סי' י' שרצה לאמר דרבא קאמר התם רק לפי מאי דס"ל בס"ד מצות להנות נתנו אך כבר השיגו עליו, גם הלא כל הפוסקים הביאו הך דרבא להלכה בשוחט בסכין של ע"ז:
אך לדעתי נראה דאין קיום להך כללא רק דגם במצוה הבאה להתיר אמרינן ג"כ הך סברא דמצות ללה"נ ותליא באשלי רברבי כמו שאבאר דהנה אמרינן בר"ה כ"ח הנודר מן המעיין אסור לטבול בו בימות החמה וטובל בו בימות הגשמים אע"ג דטבילה הוי ג"כ מצוה הבאה להתיר כמו שחיטה וכמו שהושוו יחד לענין כונה בחולין ל"א וכמו שכ' הר"ן בהדיא בחידושיו שהבאנו למעלה, ומ"מ אמרינן מצות לאו לה"נ. (וחוץ לדרכנו אפשר לאמר דיהיה תלוי הך דינא אם טבילה בזמנה מצוה או לא דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה תהיה טבילה מצוה שבחובה שהרי חובה עליו לטבול בזמנו וא"כ שפיר אמרינן מצות ללה"נ אבל למאן דיסבור טבילה בזמנה לאו מצוה א"כ הוי טבילה מצוה שבאה רק להתיר כמו שחיטה לא אמרינן בה מצות ללה"נ וארווחנא בזה ליישב השמטת הרמב"ם הנך שתי מימרות דרבא בר"ה שם הנודר מן המעיין, טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, המודר הנאה מחבירו מזה עליו הזאה של מצוה בימות הגשמים וכבר ראיתי בשעה"מ הל' שופר שהביא שתמהו על הרמב"ם שהשמיט הנך שתי מימרות אבל לפ"ז אפשר ליישב דבריו דאזיל לשיטתו בזה, ועיין ביומא ח' אחר זה ואחד זה מזין עליו כל ז' דר"מ ור"י כו' ר"ח סגן הכהנים אמר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' ביוה"כ כל שלישי ושביעי כו' אלא דכו"ע טבילה בזמנה מצוה ובהא קמיפלגי ר"מ סבר מקשינן הזאה לטבילה ור' יוסי סבר לא מקשינן ור"ח סגה"כ כו' לעולם לא מקיש וכהן השורף את הפרה כו' אמר רבא הלכך כה"ג ביוה"כ דלא בדידן תליא מלתא בג' בתשרי בעיא לאפרושי וכל אימת דמתרמי כו' ופירש"י ואע"ג דלא הוה רביעי שלו בשבת ונמצא הזאתו בטילה ב' ימים, אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תליא מילתא מפרשינן לו בד' בשבת כי היכי דנתרמי רביעי בשבת הרי דרבא ס"ל לגמרי כר"מ דאחד זה ואחד זה מזין עליו כל ז' ומשו"ה ביוה"כ אי לאו בקביעא דירחא תליא היינו מהדרין שיהיה ד' שלו בשבת הרי דגם ביוה"כ ס"ל דמזין עליו בכל יום וכמו דפירש"י בהדיא הרי דרבא ס"ל טבילה בזמנה מצוה והזאה בזמנה מצוה ומשו"ה קאמר שפיר דאמרינן בהזאה וטבילה מצות לאו להנות נתנו, אבל הרמב"ם לשיטתו שפסק בהל' עבודת יוה"כ כר"ח סגה"כ דלא בעי הזאה רק ג' וז' הרי דס"ל הזאה בזמנה לאו מצוה וכן כתב הכסף משנה בפי"א דפרה שהרמב"ם ס"ל הזאה בזמנה לאו מצוה גם פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה וכמו שהאריך הלח"מ פ"ו מהל' יסה"ת עיי"ש וא"כ הוי הזאה וטבילה לדעתו כמו שחיטה ולא אמרינן בהו מצות ללה"נ ומשו"ה השמיט הרמב"ם הנך שתי מימרות דרבא כן אפ"ל לכאורא, אבל באמת אינו נראה בעיני לאמר דרבא היה מוכרח לסבור טבילה בזמנה מצוה וכן משמע בתוס' שבת קכ"א שרבא ס"ל טבילה בזמנה לא מצוה וכן כתבו התוס' בנדה ס"ו אליבא דרבא דטבילה לא הוי מצוה שבחובה עיי"ש גם הרי הב"י ביו"ד סי' קצ"ו כ' דאנן קיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ומ"מ פסק בסי' רי"ז ובסי' רכ"א להך דהנודר מן המעיין טובל בו טבילה של מצוה גם סתימות דברי רבא לא משמע דיהיה תלוי במחלוקת טבילה בזמנה מצוה גם בדברי הרמב"ם ביארתי במק"א דלא כהלח"מ רק מהא דכ' דאם אין לו גמי כורך בבגדו י"ל דהיינו כרבנן רק מחמת דמסתמא לאו בגברא ערטילאי מיירי אבל לר"י לא מהני בבגדו, ועי' ב"י או"ח שי' תקנ"ד ואכ"מ) הרי דגם במצוה הבאה לתקן אמרינן מצות לאו להנות נתנו והא דאסור בשוחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז ול"א מללה"נ י"ל דבשחיטה איכא טעמא אחרינא:
דהנה בשחיטה יש שני תיקונים, אחד שמתיר הבשר לאכילה ע"פ מצות התורה וזבחת ואכלת, ועוד תיקון אחד שמכשירו לאכילת כלבים ולא"י שבחייה לאו לאכילה עומדת ומשו"ה בבהמה בריאה כיון דתיקון הב' מה שמכשירו לאכילת כלבים ולא"י לא הוה בה תיקון כלל דהלא בריאה אינה עומדת לכך ולא נשאר בה רק תיקון הא' מה שמכשירו לאכילת ישראל ע"פ מצות הבורא אין כאן הנאה דמצות ללה"נ (ואף דגם לישראל איכא הנאה שמכשירו לאכילה מ"מ הרי כבר כ' הרשב"א דהיכא דאיכא מצוה והנאת הגוף אמרינן מללה"נ ואף לסברת הר"ן מ"מ כבר כ' השעה"מ דהיכא דליכא הנאה בעת מעשה מודה הר"ן עיי' בשעה"מ הל' לולב גם נראה דבישראל כיון דבהמה ועוף אין לה היתר אחר לצאת מחייה לידי אכילה רק ע"פ מצות התורה אין לחשב תיקון אחר כלל רק הנאת המצוה וזהו נכון):
ומשו"ה א"ש מה דאמרינן דבהמה בריאה מותר ולא הוי הנאה דהעיקר בזה הוא הנאת המצוה ולא להנות נתנו אבל במסוכנת אסירא דאף דההנאה שמכשירה לאכילת ישראל עיקרו מצוה ולא להנות נתנה אך הלא במסוכנת גם ההנאה שמכשירו לאכילת כלבים ולא"י הוה הנאה כיון דהולכת למות ושפיר אסור בסכין של ע"ז כמו במחתך. וא"ש נמי בזה פסק הרמ"א בס"ס רכ"א דהנודר הנאה מן חבירו שוחט לו בהמה בריאה ועי' ש"ך וט"ז ולכאורא תמוהה מאד הסברא דהלא מעשה בכל יום ששוחטין בהמה בריאה לאכילה והנאה רבתי היא שממציא לו בשר לאכילה ופוק חזי בי מסחתא אשר מקפידים דוקא על בהמה בריאה והאיך נאמר דשוחט לכתחילה ומקלקל הוא, אבל לפי הדברים אשר דברנו א"ש דודאי הנאה שמכשרתו לאכילה הנאה רבתי היא רק דהוה הנאת מצוה ומה שמכשירתו לאכילת כלבים ומוציאתו מן אמה"ח הלא אין כונתו לכך, ועכשיו כששוחטין בהמה לאכילת ישראל מיקר הכונה לעשות ע"פ מצות התורה ולאו הנאה היא:
וא"ש בזה ג"כ מה דהקשו התוס' בחולין שם מהשוחט חטאת בחוץ בשבת למה מיקרי מתקן ולא הקשו מכל שוחט בשבת דחייב ול"א מקלקל הוא דהוה הקושיא אלימתא מקושיתם שהקשו מפסחים ע"ג השוחט חטאת בשבת בחוץ דלפי פי' התוס' שם בפסחים קאי הסוגיא אליבא מ"ד מקלקל בחבורה חייב אבל משוחט בשבת דלכו"ע חייב הא הקושיא חזקה, אבל לפי הנ"ל לא היו יכולים להקשות מכל שוחט בשבת דודאי הוה מתקן גמור לענין שבת דגם תיקון מצוה הוי תיקון גמור לענין שבת כמו דאמרינן שבת ק"ו עיי"ש ולזאת לא הקשו רק משוחט חטאת בשבת בחוץ דקילקולו באמת רבה על תיקונו והתוס' בשבת שהקשו מכל שוחט בשבת נדבר מזה למטה:
וגם בגט שהוא ג"כ מצוה רק להתיר מ"מ כ' הרמב"ם והטור דכותבין לכתחילה ועי' בב"ח וב"ש בביאור דבריו דהיינו מחמת מצות לאו להנות ניתנו ואף התוס' דאסרי לכתוב לכתחילה לא כתבו מחמת דגירושין רק שדייקו מלשון הגמ' כתבו על איסורי הנאה כתבו דיעבד אבל לכתחילה אסור לכתוב עיי"ש. ונ"ל דהיינו משום שהכתיבה גופה הוה הנאה כמו דקיי"ל לענין שבת דכתב שתי אותיות אף שלא לצורך חייב וע"כ דחשוב תיקון לאמן ידיו או דהשתי אותיות חזי לאיזה דבר כמו דאמרינן בשבת ומשו"ה אסור לכתוב על איסורי הנאה וכן דייק לשון הגמ' כתבו על איסור הנאה כשר דמשמע כיון שכתבו כשר לגרש בו לכתחילה והיינו משום דמצות ללה"נ:
ומה שכ' החלקת מחוקק באה"ע שם דאסור משום דנהנה דקא משתרשי ליה דמי הנייר שהיה צריך להוציא על נייר אחר וכן כתב התוי"ט במעילה עיי"ש צ"ע די"ל דהנאת המצוה לא הוי הנאה גם הנאת דקמשתרשי לא הוה הנאה וכעין זה כ' הר"מ בפי' המשנה בשקלים על הא דהשולח שקלו ע"י אחר ושקלו ע"י עצמו כ' וז"ל וכששקלו ע"י עצמו הוא נהנה כו' וההנאה היא שלא ימשכנו אותו כו' וזו היא ההנאה שבסיבתה נתחייב מעילה דלהשלים המצוה העיקר אצלנו מצות לאו להנות ניתנו עיי"ש. וכן צ"ל לפירש"י בכתובות ק"ח על הא דשוקל לו את שקלו מצוה קעביד כלומר מצוה בעלמא קעביד ואינו מהנהו לזה וכן בד"ה ועל העתיד לגבות יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה כו' והלא קמשתרשי ליה דמי שקלו שהיה עליו לתן משלו ועכשיו יצא ידי המצוה. ומ"ש רש"י נמצא שכר המצוה על הנותן לא בא לאפוקי המקבל כיון דיצא ידי חובתו בודאי קיים המצוה אע"כ דכיון דמצות ללה"נ לא חשיב גם הנאת משתרשי להנאה של כלום, ואף לפי' התוס' בכתובות שם דפי' דאינו שוקל לו את שקלו רק באופן שהוא פטור אין זה רק בשקלים דממשכנין אותו וכמ"ש הרמב"ם בפה"מ כנ"ל אבל בשאר מצות י"ל דגם התוס' מודו דהנאת משתרשי אין זה הנאה וגם משמע כן מהא דשופר ועירוב דאמרינן מצות ללה"נ אף בגווני דקמשתרשי הדמים שהיו עולים לו דבר של היתר:
שוב ראיתי במח"א שכ' בהל' זכיה מן ההפקר בדבר שאסר עליו בהנאה יכול לתן לצדקה והשיג עליו הנתיבות בסי' רע"ה מטעם דקמשתרשי ליה ולי נראה כמ"ש, והא דאמרינן בנדרים דקמשתרשי ליה פרוטה דר"י אפ"ל דהיכא שהעניים עומדים עליו הוי כמו בע"ח דוחק וכמו שקלים שכ' הרמב"ם דאם ממשכנין אותו הוי הנאה וצ"ע ולכאורא צריך להבין דנהי דהמצוה גופה ללה"נ אבל הלא יצאה מזה לו הנאה גמורה דהותר הבשר לאכילה ובגט הותרה האשה לעלמא וכן בטבילה הוכשר לאכול בטהרות ומתוקן לדברים הרבה והנה נתקשו בזה רבותינו הראשונים:
וכפי הנראה לי בהבנת דבריהם תהיה נ"מ לדינא דהנה הרמב"ן בחידושיו ליבמות דף ק"ג וכן הרשב"א ז"ל בחידושיו שם כתבו ז"ל ואי משום איסור הנאה מצות לאו להנות ניתנו ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכבת בה אלא מצוה לאו הנאה היא ויש מפרשים לכתחילה לא תחלוץ מפני שנהנית שנשאת בו ולא דאיק לן מהא דראוהו ב"ד כיון שאם יצא נהנה ועביד איסורא אמרינן שלא יצא ולא נהנה עיי"ש. הרי דלהרשב"א והרמב"ן סבירא להו דלפי מאי דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו כל סילוק איסור ע"פ מצות התורה לאו הנאה מיקרי וא"כ גם שחיטה וכדומה כיון דליכא הנאה אחרת רק סילוק האיסור לפי מאי דקיי"ל מללה"נ הכי נמי שרו ומסוכנת דאסורא טעמא אחרינא הוא כמ"ש למעלה: אבל הריטב"א בסוכה והר"ן שם בפ"ג כתבו לתרץ קושית הרמב"ן באופן אחר וז"ל אע"ג דמתהני בעשיית המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב נהנה מאיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו אבל כל שאין לו הנאה מגופו רק שגורם לו הנאה וריוח ממק"א אינו הנאה מן האיסור כדרך שאמרו בטובל במעיין שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה, הרי דהריטב"א והר"ן פליגי בזה על סברת הרמב"ן והרשב"א (וחי' הרשב"א לסוכה המה להריטב"א כנ"ל) דהריטב"א והר"ן סבירא להו דאף למאי דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו מ"מ סילוק האיסור הנאה היא והא דמותרין באיסורי הנאה היינו מחמת שאין איסורי הנאה אסורין רק בכשנהנה מגוף האיסור אבל לא כשגורם לו הנאה וריוח. אך סברתם זאת צריכה עוד תבלין דא"כ גם מחתך בסכין של ע"ז נאמר ג"כ דאינו נהנה מגוף האיסור דההנאה באה לו בשעת האכילה ואי דבשעת החיתוך מכשירתו לאכילה א"כ גם במעיין תיכף כשטובל הוכשר לעשות בטהרות ולאכול במעשר ונדה הותרה לבעלה, א"כ מ"ש מחתך בסכין של ע"ז דאסור כמבואר בחולין ח' והנך שרו:
ונראה להסביר הדבר דהנה כל איסורי הנאה אינם אסורים אלא לדבר שסגולתן בכך ועומדים לזה כגון חלב של שור הנסקל למשוח בו עורות ולסוך בו הוי דברים שסגולתן ועמידתן לכך, ומניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו הוי דבר שסגולתו בכך אך כיון שאינו עומד לזה מיקרי שלא כדרך הנאתו ומשו"ה במחתך בסכין של ע"ז כיון שסגולת הסכין ומלאכתו בכך ועומד לזה התיקון בודאי אסור באיסורי הנאה, אבל מעיין הלא סגולתו לרחוץ ולהקר בו אבל מה שעולה על ידו הטמא מטומאה לטהרה לא מסגולת המעיין הוא רק מסגולת המצוה ואף שע"י המעיין בא לו הוי רק כמשתכר באיסורי הנאה, אך כ"ז דוקא אם המצוה גופא לאו להנות נתנה וגוף הטבילה לאו הנאה היא אבל אם מצות להנות נתנו הוי טבילה של מצוה רחיצה של הנאה כמו להקר ולרחוץ שהמה אסורים באיסורי הנאה וכמו כן נטילת לולב ושופר וחליצה וכדומה. ולפי סברא הזאת אפשר לאמר דשחיטה אסורה בסכין של ע"ז ואינה דומה לטבילה וכדומה כיון דמחתך בו חתיכה הצריכה לו וזהו דרך הנאתו של סכין וסילוק האיסור הלא מיקרי הנאה לשיטתם וצ"ע, אבל לסברת הרמב"ן והרשב"א כיון דסילוק האיסור לאו הנאה הוא א"כ גם שחיטה לאו הנאה היא וכנ"ל:
ולכאורא יש להביא ראיה לזה דסילוק האיסור לאו הנאה היא מהא דאמרינן המודר הנאה מחבירו תורם לו את תרומתו אע"ג דעושה לו הנאה דמתיר לו את כריו לאכילה עכ"ז שרי, והיינו ע"כ משום דסילוק איסור לא מיקרי הנאה. אך באמת ע"כ צריכין אנו לחלק בין הא דתורם את תרומתו לשארי העושים כגון טבילה וכדומה דאל"כ תיקשי למ"ד מצות להנות נתנו מה יעשה בהך משנה דותורם את תרומתו דהלא אם מצוה להנות ניתנה גם סילוק איסור מיקרי הנאה אע"כ צ"ל דהתם טעמא אחרינא איכא כיון דאינו עושה בעצמו הוי מבריח ארי שלא מדעתו דלא יחשב הנאה אבל אם עושה בעצמו גם הברחת ארי מיקרי הנאה:
ובזה מיושבין דברי הטור סי' רכ"ג שכ' על מה שכ' הרמב"ם ופרע את חובו ואיני מבין דבריו האיך יפרע את חובו באיסורי הנאה ותמה הב"י הלא משנה ערוכה כדברי הרמב"ם ובע"ח באין ונפרעין ממנו אבל באמת צדק הטור בתמיהתו שלא תמה רק עמ"ש הרמב"ם ופרע את חובו דמשמע שהוא פורע בעצמו דזה אסור דהך סברא דמבריח ארי לא שייך רק כשאחרים עושין לו אבל אם הוא עושה בעצמו פשוט דזה הוי הנאה ויש להעיר בזה במ"ש לעיל לענין סברא דקא משתרשי דלפ"ז מרש"י דכתובות אין ראיה דשוקל לו את שקלו שאני כיון דאינו עושה בעצמו:
גם בסברא הזאת יש ליישב מה שלכאורא יש לתמוה עמ"ש הרמ"א במודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה דהיינו ע"כ אפי' כשיודע שבעל הבהמה רוצה לשחטה דאל"ה מאי למימרא וא"כ מ"ש ממה ששנינו מלמדו מקרא ואינו מלמדו כו' והיינו כיון שרשאי לקבל שכר ע"ז הוי הנאה במודר, וא"כ למה תגרע שחיטה הלא פשוט המנהג אף בימי רמ"א דמקבלים שכר וכן הוא בשו"ע בכמה מקומות. אבל לפי הנ"ל א"ש דהיכא דהוא מלמדו הלא בעצמו עושה שלומד ממנו ואם הוא במקום שמקבלין שכר הרי בעצמו מקבל הנאה ממנו אבל כיון שעושה שלא מדעתו הך סברא דקא משתרשי ליה ממון אין זה אלא כמבריח ארי וכן דגוף הדבר שעושה לאו הנאה היא דהוה מקלקל כמ"ש הש"ך אי מטעם דהוה מצות ללה"נ כמ"ש למעלה ומשו"ה לא נחשב גם הך סברא דקמשתרשי להנאה וכיון דאתאן לזה אין ראיה מהך דותורם לו את תרומתו דסילוק האיסור לא נחשב הנאה, דהתם שאני כיון דאינו עושה בעצמו אבל היכא דעושה בעצמו י"ל שפיר דסילוק האיסור נחשב הנאה כס' הריטב"א והר"ן וגם הרמב"ן והרשב"א לא כתבו רק למ"ד מצות לאו להנות נתנו כיון דמעוכבים ע"פ מצות התורה שצותה שלא יסולק האיסור רק ע"פ רצון המצוה משו"ה לא נחשב סילוק האיסור להנאה אף אם עושה בעצמו:
אך העומד לנגדינו לכאורא היא סוגית הגמ' בעירובין ל"א דכו"ע מצות לאו להנות נתנו ובהא קמיפלגי דמר סבר דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות הרי משמע בהדיא דאף שהעירוב גופא הוא מצוה מ"מ אין מערבין לדבר הרשות ויוצאה מזה הנאה ממש אסור באיסורי הנאה וסותר לסברת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דלסברתם כיון דסילוק האיסור לא נחשב הנאה א"כ גם אם מערבין לדבר הרשות אמאי אסור הרי אין כאן סילוק איסור, ולפום ריהטא נראה מכאן לחלק בין מצוה חיובית ובין מצוה שאינה חיובית דכל מצוה שאינה חובה רק באה לתקן תיקון הצריך לו ל"א בה לאו להנות נתנה ומשו"ה דוקא אם אין מערבין רק לדבר מצוה היה העירוב גופו מצוה אבל אי מערבין אפילו לדבר הרשות לאו מצוה היא משא"כ מצוה שהיא חובה לא איכפת לן אם יוצא מזה היתר לדבר הרשות:
אבל עדיין תיקשי מטבילה דהויא מצוה שאינה חיובית ועכ"ז אמרינן מללה"נ כמ"ש, גם מגט לדעת הרמב"ם והטור דלדידהו ע"כ הסברא משום מללה"נ. ועוד דעדיין יקשו דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עירובין שכ' דכל דבר שמערבין בו עירובי תחומין מערבין בו עירובי חצירות ומשתתפין בו והוא תמוה דהלא הכא קאמר הגמ' בהדיא דאי מערבין ע"ת אפי' לדבר הרשות אמרינן להנות נתנה ואנן קיי"ל בתחומין דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומשו"ה שרי לערב באיסורי הנאה אבל עירוב חצירות ושיתוף דלכו"ע מערבין ומשתתפין אפילו לדבר הרשות א"כ האיך שרו באיסורי הנאה, ועיין ברא"ש פ' בכל מערבין שכ' מה"ט באמת דאסור לערב עירובי חצירות באיסורי הנאה מה"ט אבל דעת הרמב"ם תמוה וכבר תמהו האחרונים בזה ועי' באו"ח סי' שפ"ו ובמ"א שם:
ולכאורא רציתי לפרש לעצמי דברי הרשב"א והרמב"ן שכונתם דבחליצה היינו טעמא דלא חשוב נהנה משום דהא דמעוכבת להנשא וכל טעמא דזיקה אינה אלא מחמת שעומדת לחליצה ומחמת עיכוב מצוה זאת רמיא עלה התורה איסורא לעלמא ויש להאריך בסברא זאת משו"ה יחשב גם סילוק האיסור בכלל המצוה, אבל בעירובי תחומין דהאיסור הוא בפ"ע והעירוב הוא רק תיקון להאיסור משו"ה אי מערבין לדבר הרשות חשוב סילוק האיסור הנאה וגבי עירובי חצירות נמי עיקר התיקון היה העירוב דבגמ' איתא בשעה שתיקן שלמה עירובין פירש"י שאסור לטלטל ברשות המשותפת עד שיערב ומיקרי האיסור ג"כ מחמת מצות העירוב ושייך כאן סברת הרשב"א ומשו"ה א"ש פסק הרמב"ם:
אבל במק"א הארכתי לסתור עיקר הך סברא לתלות איסור זיקה במצות חליצה ויבום דכמה פעמים נמצא אשר היבם אינו ראוי לא לחלוץ ולא לייבם מ"מ היא בזיקתה קאי כגון חיי"ל וחרש וקיטע וכדומה ואין לאמר דביבמה כזו תהיה נשארת קושית התוס' ביבמות מ"ט ע"ב למה אין הולד ממזר מיבמה לשוק לרב ותירוץ ר"ת לא שייך ביבמה כזו כיון דאינה עומדת לחלוץ עיי"ש דאין לחלק באיסור אחד כיון דבעיקר לאו דיבמה אין הולד ממזר לזאת הכונה רחוקה בדברי הרשב"א, גם אין לתרץ דברי הרמב"ם דעירובי חצירות הוי מצוה שבחובה ע"פ מאי דקיי"ל בסי' שפ"ו ובסי' שס"ו דמצוה לחזור אחר עירובי חצירות ושיתוף ומקורו מגמ' ס"ח דאין זה אלא כדי להתרחק מן העבירה מפני שהמכשול מצוי אבל פשוט דלא הוי מצוה בפ"ע ולכן צ"ל דעירובי תחומין שאני דשני מכל מצות אחרות ולא מצינו כיוצא בה דהרי כל עיקר איסור תחומין הוא ממקום ששם ביתו וקולא היא דאקילו גביה שלא יוכרח לעקור סוכיה ומשכניה ויהיה רהיט ואזיל למקום שרוצה לשבות ואקילו גביה שמניח פתו במקום שרוצה ושם יהיה ביתו אבל אין כאן היתר איסור כלל דמה שמרויח בתחום עירובו מפסיד מתחום ביתו. גם לא נוכל לאמר דהוה מצוה מה"ת לר"מ או מדרבנן לדידן שיערב ע"ת אם ירצה לילך יותר מאלפים דהלא אם ירצה לשבות שם ברגלו בודאי היה מהני ג"כ לזאת עירובי תחומין לא הוה מצוה כלל אפילו לאו מצוה הבאה לתקן כי הלא לא תיקנו חז"ל כלל שלא יהיה תיקון להאיסור רק באופן זה גם אין כאן תיקון כ"א קנין בית מדרבנן משו"ה אם מערבין רק לדבר מצוה יש מקום לאמר דהעירוב הוה מצוה דכ"מ דצריך לו לילך לדבר מצוה תקינו רבנן שיערב אבל אם מערבין לדבר הרשות אין כאן סרך מצוה כלל ולא שייך כאן כלל הך סברא דמצות לאו להנות ניתנו: