הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן יח
ע"ד מה שהעיר כ"ת בהא דאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין אמאי ס"ל לר"מ במקדש את האשה לאחר שאתגייר כו' דמקודשת האיך מהני נתינתו ואמירתו בעודו נכרי והלא לא עדיף מאילו קידש אז אשה עבור אחר דלא היה מהני והאריך בזה לדעתי י"ל דהאי טעמא משום דאינו בתורת גיטין וקידושין אין זה מעכב אלא בשליחות והיינו משום דבסליחות בעינן דוקא מלתא דאיתא בנפשיה ומחמ"ז ממעטינן לאו בר כריתות וכן דייקין דברי רש"י קידושין מ"א ע"ב ד"ה לפי כו' אלמא לא בעי קרא דמסברא אית לן למימר דבמידי דלא שייך ביה לא מתעביד עליו שליח וכן כתבו התוס' בגיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא כו' ונראה דל"ש למיפסל משום דלאו בני כריתות במידי דלא בעי שליחות ולא לשם עדות כו' אבל כתיבה לר"א דלא לשום עדות ולא לשום שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני כריתות הוא כו' וכן כתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן שם ולזה הוכרח לרש"י לדחוק בדף י' ע"ב והא לאו בני כריתות נינהו דכיון דל"ש בתורת גיטין כו' אינם נעשים עדים בדבר דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה יעוי"ש:
ואף להרמב"ם שכ' האחרונים דס"ל דלא בעי שליחות בכתיבה ועכ"ז ס"ל דעבד פסול לכתיבת הגט משום דלאו בר כריתות הוא י"ל דס"ל כשיטת רש"י משום דכתיב וכתב ונתן כמו דהיה פשוט להגמ' דפוסל מה"ט בעדים לר"מ א"כ ה"ה לר"א בכתיבה וכן הוא בהדיא בתורי"ד שם, אך במק"א הארכתי לבאר שיטת הרמב"ם דלא כדעת האחרונים הנ"ל דהנה פשטות לשון הרמב"ם בריש פ"ב מהל' גירושין לא משמע דס"ל כשיטת התוס' דכל עיקר הפסול אם נכתב הגט בלא אמירת הבעל ל"ה רק משום דהוי שלא לשמה דז"ל הרמב"ם שם זה שנאמר בתורה וכתב לה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר לתן כו' ועדיין לא הזכיר הרמב"ם כלל מפסול שלא לשמה והתנה אם אמר לכתוב כמו בנתינה (וביותר יקשה לפמ"ש הב"ש בסי' ק"כ דטעמו של התוס' ל"מ אלא לפסול מדרבנן וכ"ה בתוס' עירובין י"ג לחד מ"ד עיי"ש והרמב"ם כתב בהדיא בגט שנכתב בלא צווי הבעל דהגט בטל). ובאמת הסוגיות בעניני כתיבת הגט ע"י אחר מסובכות הן דפשטות הגמרא כ"ב ע"ב, כ"ג ע"א משמע להדיא דלא בעי שליחות בכתיבה אבל בכמה מקומות כמו בפ' התקבל משמע בכמה דוכתי דבעי שליחות כמ"ש הראשונים: אשר ע"כ נ"ל דלא בעי דין שליחות רק היכא דמצוה מוטלת עליו לעשות או היכא דבעי איזה קנין מאתו וכיון שעליו לעשות בעי דין שליחות אבל הך וכתב דגבי כתיבת הגט אין הפירוש רק שע"י צוויו והשתדלותו יוכתב הגט ודומה לזה כתבו התו"י בעירובין י"ג וצריך לחלק בין וכתב לנתן משום דמסתמא איירי קרא בכל אדם שיכול לגרש ואפי' שידיו קטועות והסברא כנ"ל דאין הדבר תלוי בגופו וא"כ ע"כ אין זה אלא שע"י צוויו והשתדלותו וכ"ז הוא בכלל וכתב לזה לא בעי דיני שליחות, וסברא כעין זו כתב תורי"ד קידושין כ"ט לתרץ קושית התוס' ל"ל אותו ולא אותה תיפוק ליה דהו"ל מ"ע שהז"ג ותי' דה"מ במצוה שתליא בגופה אבל מצוה דלא תליא בגופה כו' אבל האב שציוהו להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן כו' עיי"ש וה"ה בכתיבת הגט י"ל כנ"ל משו"ה בעינן אמירתו וצוויו אבל דיני שליחות אינו מעכב ומיושב בזה גם מה שהעיר הב"מ האיך מהני צווי המומר לכתוב גט הלא הוא בעצמו פסול לכתוב וכל מלתא דלא מצי עביד כו' אבל לפי הנ"ל ניחא (ועי' בתוס' ע"ז כ"ו שהקשו לרב דאמר אשה פסולה למול ל"ל אותו ולא אותה ותי' דה"א דחייבת להתעסק למולו ומיושב ג"כ ע"פ הנ"ל):
ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו על הא דהוכיח רבא בזבחים ג' דסתמא פסול בגט מהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח כו' והלא לא היה ע"פ אמירת הבעל וי"ל ע"פ המבואר ב"מ כ"ב דלרבא מהני בחרם שלא מדעתו אם אמר לו כלך אצל יפות ול"צ לדידיה לאוקמיה בדשויה שליח רק מחמת משום דכתיב גם אתם מה אתם לדעתכם אף שליח לדעתכם דהיינו בעשאו שליח מפורש וכמו דפירש"י שם אבל אי לאו משום גם אתם הוי מהני גילוי דעתו אח"כ כמו שאמר מקודם לרבא דאמר ישלמ"ד מהני ואף דל"מ אלא במקום מצוה משכחת לה גם בגט באופן דמצוה לגרש ועי' בתוס' ב' ע"ב ובאחרונים:
ולפי דברינו הנ"ל דבכתיבת הגט לא בעי דין שליחות מהני גילוי דעתו אח"כ כמו צוויו מקודם לרבא לטעמיה ולהרמב"ם דפסק בהל' תרומות דבאמת מהני אף בדלא שויה שליח צ"ע בגט היכא דאיכא מצוה גם בקידושין היכא דנשבע לקדש אשה זו והדברים ארוכים וכן צ"ל ע"כ לשיטת רש"י יבמות ל"ד דס"ל דמהני קידושי קטן לקטנה לאחר שיגדלו ואף דמיקרי בתורת גיטין וקידושין מ"מ הלא לאו בני קידושין נינהו ומאי מהני נתינתן ואמירתן וע"כ צ"ל כיון דל"ה דשלב"ל כמ"ש המל"מ פ"ד מהל' גירושין אינו מעכב מה דאינם בר קידושין בעת מעשה אך בשיטת רש"י י"ל דלטעמיה אזיל בסוגיא דסבלונות דלפירושו החששא הוי שמא נתן הסבלונות לשם קידושין ובתוס' הקשו הלא ל"מ אם נתינה בשתיקה ובעי עסוקין באותו ענין וכתב הריטב"א לתרץ וז"ל ואע"ג דבעינן עסוקין באותו ענין והכא יהיב להו סתמא כיון דאיכא שידוכין וקידושין גרועים דמעיקרא הא חשיב כעסוקין באותו ענין דמסתמא אדם רוצה לגמור קידושיו עיי"ש וא"כ כש"כ היכא דקידש בהדיא שיחולו הקידושין לאחר שיגדיל והקידושין קיימין: אך לכאורא יש להעיר מה מהני גילוי דעתם ואמירתם בעת שהיו קטנים ולאו בני דעת נינהו לקדש אבל מכבר הארכתי בזה להוכיח דקטן מיקרי בר דעת לברור הטוב לפניו רק התורה מעטה אותו מבר קנין וקידושין, ובזה אמרתי לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה קטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו לפי שזכין לאדם וכבר האריכו האחרונים בזה ועמ"ש קצה"ח בשם מהרי"ט ולכאורא עוד אינו מיושב דהלא ל"א זכין לאדם רק בדבר דהוי זכות גמור משא"כ במקח ועי' בחו"מ סי' קפ"ג:
ולפי הנ"ל ניחא דלענין זה מהני רצון הקטן דיש בו דעת רק התורה מעטתו מתורת קנין והארכתי בזה ויש ליישב בזה גם דקדוק לשון רש"י ביבמות שם ומסרו קידושין שיחולו ליום המחרת עיי"ש דביום ההוא כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום ל"א דאשתני דעתם ושפיר מהני דבורם לשם קידושין שיחולו הקידושין בלילה תחילת שנת י"ד בעוד הקידושין בידה, ולפ"ז יהיו שיטות התוס' ורש"י ביבמות ל"ד לטעמייהו בקידושין נ' גבי סבלונות והא דל"מ לפ"ז גם לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר לכו"ע י"ל דהתם איירי בנתאכלו המעות דצריכים אנחנו לדון מחמת הנתינה דמעיקרא שהיתה לשם קידושין ובזה תליא אם אמרינן אדם מקנה דשלב"ל או אין אדם מקנה דלמ"ד אדם מקנה הוי כמו מקדש לאחר שלשים יום ולמ"ד אין אדם מקנה בכה"ג אינה מקודשת אף לדעת רש"י הנ"ל דהאמירה אינה מעכבת דל"ש בזה כל הטעמים שנאמרו במקדש לאחר ל' יום אם נתאכלו המעות כמ"ש המפרשים גבי התקדשי לי בתמרה משום דאכתי לא גמר לשון קידושין ועי' בתוס' ובר"ן שם וברשב"א ובריטב"א שם והוא דומה למ"ש התוס' ושארי מפרשים בדף מ"ו גבי התקדשי לי בתמרה כו' משום דאכתי לא גמר לשון הקידושין ומכש"כ הכא בדשלב"ל למ"ד אין אדם מקנה דלא הוי עדיין לשון קידושין כלל, גם י"ל דבשלב"ל ל"מ אף אם המעות בעין משום דהו"ל המעות מלוה דהלא רשאה להשתמש בהן תיכף וכמ"ש בבעה"ת שער מ"ז ועין בנתיבות סי' ס' אבל אבל בקטן לדעת רש"י כיון דאין נתינת קטן כלום דבכה"ג לא תקנו וא"כ הוי המעות פקדון גם הלא היא קטנה ואין כאן דעת אחרת מקנה שהוא ג"כ קטן ובכה"ג בודאי נראה דלא קנתה מה"ת כלל. ועיין באה"ע בב"ש דבלאחר שאתגייר מהני אמירה מחדש היכא שהמעות בעין וצ"ל דאיירי שנתרצה האשה בהדיא די"ל דמהני ויש לעיין עוד בזה ולצרף הדברים ובמק"א הארכתי הרבה לבאר הנ"מ בין שיטת הרשב"א והריטב"א והר"ן שלכ"א דרך אחרת בישוב הדברים לחלק בין מלוה לאחר ל' יום ונתאכלו המעות:
ולכאורה לשיטת הריטב"א דס"ל דהוי כמו שאומר לה בהנאת מחילת מלוה שייך ג"כ הכא בדשלב"ל אך הריטב"א לטעמיה בקידושין ס"ב ע"א ובד' מ"ח גבי התקדשי לי בשכר שאעשה עמך דבשעה שנותן לה צ"ל לה מחדש ולא סגי באמירה ראשונה שאמר לה מתחילה ויעוין בט"ז סי' כ"ח סעיף ט"ו ובסי' כ"ז שחלק ונראה שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' גבי סבלונות הנ"ל: ובדעת הרמב"ם נ"ל בפשיטות אחר דלדעתו מקדש לאחר ל' יום הקידושין מתחילין תכף רק שאינן נגמרים עד לאחר ל' ושניהם יכולין לחזור בהם ואם קדשה אחר מקודשת אבל מתחילין תיכף וכן מפורשין דבריו בפ"ט מהל' גירושין וז"ל ומה בין המגרש עאח לזה שקבע זמן בגירושין או תלאן במעשה שהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואין גומרין עד שיתקיים התנאי כו' אבל התולה הגירושין בזמן או במעשה לא הגיע גט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון ועין מ"ש בהל' ב' וד' דתולה הגירושין בזמן או במעשה כגון דאמר ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום או עד שתתני לי מאתים זוז אינה מגורשת עד לאחר ל' או עד שתתן כונתו לאמר דבמגרש סתם לאחר ל' יום הוי כמו תנאי דמתחילין הגירושין תיכף אבל בקובע זמן הוי כמו פקדון, ומיושבת בזה קושית הפ"י כתובות פ"ו על שיטת הראב"ד הובא בשטמ"ק על הא דאמרי' בגמ' שם בעי מיניה רמב"ח מר"ח ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' דאיירי ע"כ בדא"ל מעכשיו דבל"ז הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע והקשה הפ"י מגמ' מפורשת גיטין ע"ד לרב יהודה דאמר ע"מ לאו כמעכשיו דמי ומ"מ לכשתתן היא מגורשת (ומ"ש הפ"י שם להקשות גם על התוס' אגב שיטפיה כתב כן דהתוס' אפ"ל דס"ל דגם בלא מעכשיו ל"ה כטלי גיטך מעג"ק אך להראב"ד קשה) גם מדף ע"ה לכשתצא חמה מנרתיקה ולפי הנ"ל החילוק מבואר בד' הרמב"ם בין תולה גירושין בזמן שאמר ולא תתגרשי בו כו' ובין תנאי סתם ולפ"ז קושית הפ"י מתנאי בודאי לק"מ. אך גם מה שהקשה מהא דלכשתצא חמה מנרתיקה ג"כ לא קשיא אם כנים אנחנו בהשערתנו זאת. וכן מוכח לכאורא מהרמב"ם דכלל הך דלכשתצא חמה בין כל דיני תנאי לא בעינן שיהיה מונח הגט בשעה שיש לו לחול דוקא ברשות שיחדה לה כמו דמעכב אם אמר לה ולא תתגרשי בו אלא לזמן פלוני. ולפ"ז היה מיושב שפיר לשיטתו הא דבקידושין מקודשת באומר לאחר ל' יום אף אם נתאכלו המעות. אבל מדבריו בהל"א משמע דגם בהרי את מגורשת לאחר ל' יום הוה ג"כ כתולה הגירושין בזמן ולאו דוקא נקט ולא תתגרשי בו אלא לזמן פלוני (וכפי העולה בזכרוני נסתפק בזה בשיטת הרמב"ם גם בספר בית מאיר בריש סי' קמ"ו ולא העלה] דבר ברור) והא דלא כתב הרמב"ם גבי לכשתצא חמה דבעי שיהיה הגט מונח במקום שיחדה יש לחלק בין לכשתצא חמה ובין תולה בזמן, וכן יש להוכיח מהא שכ' הרמב"ם גבי לכשתצא חמה דאם אמר לה אם תצא חמה בעי תנאי כפול ובתולה בזמן לא בעינן תנאי כפול ולפ"ז מיושבת ג"כ קושית הפ"י מהא דלכשתצא חמה (או י"ל דהתם מיירי דהניח הגט בחצרו והקנה לה גם החצר בשטר באופן זה שיחול הקנין ג"כ לאחר ל' ולא שייך בזה טלי גיטך מעג"ק כמו"ש ר"פ הזורק ובתוס' שם ע"ב עיי"ש) ויעוין בת' מהרי"ק שורש ל"ב שהביא בשם תוס' הר"פ שכתב גם במקדש ע"מ שאין בה מומין וכנסה די"ל דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות וצ"ע דהלא לא שייך בזה כל הנך טעמים הנ"ל ועיין עוד שם שכ' לחלק בין קטן לקטנה משום דבאיש בעי אמירתו ול"מ אמירתו בעת הקידושין משא"כ בקטנה דלא בעינן אמירתה כלל ועיין במהרי"ק בביאור יותר:
וצ"ע אם נאמר כמש"כ המל"מ בשיטת רש"י דמחוסר זמן לא הוה דשלב"ל א"כ גם בקטן יהיה מהני ואם ס"ל דהוה דשלב"ל וכמ"ש התוס' והרשב"א כנ"ל ג"כ בקטנה היה לאמר דלא מהני קבלתה מקודם וע"כ הוכרח הרשב"א לחלק משום דבקטנה כיון דמדרבנן הוה קידושין מיקרי הנתינה לשם קידושין ונשתעבדה מתחילה עיי"ש ברשב"א יבמות ק"ט שהאריך בזה ויש להעיר בד' הרשב"א עמ"ש המל"מ דמחו"ז ל"ה דשלב"ל ודברי מהרי"ק צ"ע והדברים ארוכים ואכ"מ. ויעוין ברשב"א ובריטב"א שכ' דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל אם כתב מעכשיו א"י לחזור בו אף קודם שלקחו ואף אם נקרע השטר דלא כהרמב"ם ומשמע דה"ה בקידושין ג"כ עיי"ש בדבריו (ולכאורא קשה להבין הטעם ואפ"ל משום דהוה כמו מעשה דל"מ דבור לחזור בו אף לר"י דריש פ' האומר) ובזה יש מקום ליישב קושית הגרע"א בת' סי' קל"ה עמש"כ הרשב"א והריטב"א בקידושין נ"ד ע"ב דלוקי הגמ' גם באופן דלא הוי סמדר דהלא סוגיא התם אתיא כר"מ ולדידיה הלא ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ואף קודם סמדר נמי יוכל להקנות והקשה רע"א הלא כשיבואו ברשותו ויהיו סמדר לא יהיה יכול להקנותם והוי כמו הא דאמרינן בב"ב קכ"ז הב"ע בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וי"ל דהריטב"א והרשב"א אזלי לטעמייהו דבאומר מעכשיו לא יוכל לחזור בו וע"כ צ"ל דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי כמו דשב"ל דבאמר מעכשיו חל הקנין מתחילה ובב"ב איירי ע"כ בדל"א מעכשיו משום דרוצה הגמ' שם לאוקמי באופן דיהיה יכול לחזור בו. ובמק"א אמרתי ליישב קושית הגרע"א באופנים אחרים ויש להעיר עוד עמ"ש הרשב"א ושארי מפרשים דבמתניתין דף ס"ב איירי בקידושי כסף א"כ האיך משכחת לה לר"א אליבא דר"מ בקידושין כ"ג ע"ב דס"ל דגם באקני לעבד מנה ע"מ שתצא בו לחירות אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו האיך משכחת לה בעבד לאחר שאשתחרר דהלא אין לו כסף ואין לאמר כדרבא בדף ו' הילך מנה והתקדשי לפלוני עיי"ש וה"נ איירי כגון שאמר אחד הילך מנה והתקדשי לעבד אחר שישתחרר דאכתי יקשה להרשב"א דסבירא ליה שם בהדיא כשיטת רש"י דבעי שיעשה המקדש שליח להנותן (גם להרמב"ם דס"ל דאיירי שחזר אותו פלוני ואמר לה התקדשי בהנאה שבאה לך בגללי נ"ל דהכא בעבד לא נוכל לאמר כה"ג מב' טעמים חדא דהלא בקידושין העיקר הוא נתינת הכסף לשם קידושין ולזאת בשלמא גבי אחר דהנתינה הוי מטעם זכות רק משום דקידושין ל"ה זכות גמור לזאת צריכים אנחנו שיאמר הוא בעצמו אבל גבי עבד דאיהו א"י לעשות שליח לקדש גם נ"ל דהך הנאה לא מהני לאחר שלשים יום דאינה בעין לאחר ל' יום ולא שייך בזה הנך טעמים שנאמרו במקדש לאחר ל' יום וצריך עיון לעת הפנאי גם אם לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אם יוכל לעשות שליח לקדש לכשיבוא לעולם דס"ל דרק לענין קניה ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל אבל כיון דל"ה אז בר קידושין אינו יכול לעשות שליח ולדעתי נראה מסברא דאינו יכול לעשות שליח וצ"ע) והכא הלא אין העבד עושה שליח וי"ל (ועי' ב"ב ע"ט בשם רמב"ן שכ' דמתני' איירי בחציה שפחה וחציה ב"ח וצ"ע להרמב"ם דס"ל חציה שפחה וחציה בת חורין גמרי קידושין גם בחצי עבד לפמ"ש הכ"מ בפ"ז מהל' אישות דביבמה כיון דהוה ספק קידושין תו לא הוי לאחר שיחלוץ לך יבמך דשלב"ל א"כ גם בחצי עבד וחצי ב"ח אמאי מיקרי דשלב"ל הלא הוה ספק קידושין): גם י"ל עוד דע"כ מתניתין איירי בכסף דבקידושי שטר לא נוכל לאמר כלל לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין הל' ו' בלכשאשאנה אגרשנה דכיון דאינה בת גירושין הוי כמו שנכתב שלא לשם גירושין ויעוי' בטואה"ע סי' קל"ב ומשמע דלפי טעם זה גם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל לא מהני ויעוי' ברא"ש יבמות שם ובמשל"מ פ"ה מה"ג מה שהאריך בזה ולפ"ז הלא בשטר קידושין בעיא ה"כ לשמה כמו שפשטה רשב"ל בדף ט' ויש להעיר מגיטין דף מ' הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת כו' ארנב"י כו' אמר לה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון קידושין וחכמים ס"ל אין בלשון הזה לשון קידושין ולפי הנ"ל הלא הוי כמו שנכתב שלא לשמה ואף אם נאמר דלא כמ"ש בדעת הטור מ"מ יקשה לחכמים דהלא בודאי לחכמים דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל בעינן גילוי דעתה לקידושין אחר שיחול השחרור דדעתה שגלתה מקודם הו"ל דשלב"ל השתא גופא אחרינא כמו דאי' בקידושין ס"ב. ע"ב אינם חלים הקידושין אלא אח"כ (ומשכחת לה בנתן השטר שחרור ע"מ להחזירו וצ"ע) א"כ אכתי לרבנן מאי ראיה מהא דאינה מקודשת דאין בלשון הזה לשון שחרור הלא אף אם היה בזה לשון שחרור ג"כ אינה מקודשת משום דהוה כמו שלא לשם קידושין ויש להאריך בכל הנ"ל הרבה בכל פרט: