הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן ג
עוד בענין הנ"ל:
רמב"ם פ"ז מהל' תרומות ה"ז המשמשת כו' אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת כו' ואם נתהפכה כו' ה"ז אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים שא"א לה שלא תפלוט ובהשגות והוא שהטבילוה במטה כו' והוא מהגמ' נדה מ"א ע"ב ודף מ"ב ע"א אלא דרבא נמי שהטבילוה במטה ויעוי' בכ"מ שכ' שגרסא אחרת היתה לו להר"מ ולא היה גורם אלא לרבא נמי שהטבילוה והיה גורס אלא ל"ק כאן במתהפכת כו' וט"ס בכ"מ שלפני וצ"ל דכל שנתהפכה ליכא למיחש להכי:
וצ"ע דמתחלה היה פשוט להגמ' דבהדי דאזלי בכרעא שדיתא והיה אח"כ להגמ' לפרש דל"א הכי ויעוי' ברדב"ז שם ועוד צ"ע מהא דתנן פ"ח דמקואות האשה ששמשה כו' וירדה וטבלה ולא כבדה את ביתה כאילו לא טבלה ופסקה הרמב"ם פ"ה מהל' שאה"ט ולא חילק בין הטבילוה במטה ובין נתהפכה או לא נתהפכה ויעוי' בר"ש שם דהחששא דלמא תפליט:
וי"ל בהקדם הא דאיתא בנדה מ"ב ארחב"א א"ר ביולדת שירדה לטבול ונעקר ממנה דם בירידתה טמאה כו' כשיצא לחוץ ויעוי' ברמב"ם פ"ה מהל' חו"מ אם נעקר דם בירידה ויצא חוץ לבין השינים טמאה ולכאורא הלא עדיין בית הסתרים הוא ויעוי' בתוס' נדה שם בד"ה אמאי טומאה בלועה הוא שכ' והא דמסיק שיצא לחוץ לרבא לא צריך שיצא לחוץ לגמרי אלא שיצא לבית החיצון דהוי בית הסתרים דמטמא במשא כו' יעו"ש:
אבל באמת צ"ע דלפ"ז לקמן דקבעי הגמ' אותו מקום בלוע הוי או בית הסתרים הוה למאי נ"מ כגון שתחב לה חברתה כזית נבילה למה לן מציאות רחוק היה להגמ' לאמר בפשיטות לענין הא דרב גם צ"ע אם משום משא הוא דטמאה הלא שיטת רש"י חולין כ' והר"ש פ"ה דזבים שטומאת משא במעין של זב ונבילה הוא רק אם מסיט ממקום למקום כרבנן דר"א בזבים שם יעו"ש לא היה לו לסתום אלא לפרש ואף לשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' ט"מ וש"ד דכל שהטומאה למעלה הוי משא (וכן היא שיטת התוס' כאן בנדה לענין טומאת בית הבליעה שהוצרכה לדחוק דלא מטמא בנבלת בהמה משום משא בבית הבליעה רחב יעו"ש) היה מקום לאמר דהאשה טמאה משום משא אבל ממק"א נ"ל דבכה"ג לא מטמא גם במשא בפנים מהא דאיתא ברמב"ם פ"ב מהל' מו"מ הל' ז' זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה והטילה מים אחר הטבילה הרי הן ספק וכן בנכרית כו' והוא בעיא דלא אפשיטא בנדה מ"ג רק שהוסיף לשון והטילה מים (ויעוי' בפירש"י שם):
אבל לכאורא צריך להבין אמאי לא תטמא בבית הסתרים מטעם משא כיון שנעקרו ואינם נדונים שוב כגופה אמאי לא יטמאו גם בבה"ס משום מעין דמטמאו במשא (ויעוי' בעירובין צ"ט הוא בפנים ופי האמה בחוץ ועי' שם כ' בתוס' דמ"ר אינם נחים יעו"ש אבל במעי האשה דיש לה שפיות גם מ"ר נחים ובזה יש ליישב מה דנקיט האיבעיא בזבה לא בזב שנדחקו בזה והתוס' שם בנדה) לזאת נראה הסברא דבדבר שלא בא לכלל מגע ולא היה עוד בחוץ אינו מטמא גם במשא וע"כ ל"ק הגמ' אלא בנבילה דבאה מתחילה לכלל מגע וכן מוכרח בשיטת רש"י חולין ע"ב והא עובר וחי ופי' רש"י דהאשה טהורה משום מגע בה"ס וכן בד"ה לא תימא ר"ע ותמהו התוס' דהלא במשא מטמא ולפי הנ"ל י"ל דכיון דלא בא לכלל מגע בהאשה אינו מטמא ג"כ במשא (אך באמת לפי המתבאר בשיטת רש"י למעלה בחולין כ' דמשא אינו כ"א שמסיטו ממקום למקום ל"ש זאת בעובר כ"ז שהוא במעי אמו ואף דגזה"כ שמטמא מ"מ ל"ה בכלל הסיט במה שתהלך ממקום למקום ולא גרע ממוכני שאינה נשמטת בשבת מ"ד ובכלים פי"ח גם י"ל דלא הזיזה האשה ממקום למקום ואי משום אהל י"ל דלא היה באהל ומיושב קושית התוס' בפשיטות):
ולבד זה היה מקום לאמר דהתוס' שכתבו דכ"ז שהוא בבה"ס מטמא במשא מחמת דס"ל דבאו לכלל מגע אם היה דבר אחר ג"כ בבה"ס כמו בשתי טבעות ויעוי' ברש"א חולין ע"א ע"ב על דברי התוד"ה אטו שכ' דהא דבה"ס מטמא במשא אף דלא בא לכלל מגע היינו משום דלא בעינן רק שיהיה אפשר לנגוע אף שאינו מטמא בנגיעה זו יעו"ש והסברא דחוקה גם בשני חצאי זיתים מרוחקים מיקרי לא בא לכלל מגע אבל לפמ"ש לא היה צריך לדוחק רק דבה"ס בא לכלל מגע בשתי טבעות (ויעוי' ברש"א נדה מ"ב ע"ב על תוד"ה וכדרב אושעיא דכ"ז שהוא בפרוזדור לא נטמאה החי' במגע משום דבה"ס הוא וצ"ע דבריו ועי' בתוס' חולין ע"ב ריש ע"א ואפי' רצוצה תחת אבנים שלא תטמא את האדם מכח בה"ס וצ"ע):
ולפ"ז להרמב"ם שכ' בסוף טומאת מת וטומאת החי מדבריהם אבל מה"ת אין מגע בית הסתרים מגע הואיל והוא בתוך המעים הנוגע בו טהור ומפשטות לשונו משמע דס"ל דגם החי' לא בעי נטמאה במגע בה"ס ולפ"ז גם בשתי טבעות לא נטמאו במגע ומוכרח לאמר דהא דמטמא במשא בטומאה בבה"ס דוקא בנבילה וטבעת שהיה בכלל מגע (אך באמת קשה לחדש הסברא הזאת ולאמר דהחי' ושתי טבעות לא יטמאו במגע בה"ס ואם נאמר דתוך הפה הוה בה"ס יהיה משנה מפורשת דמטמאה בכה"ג יעוי' כלים פ"ח ובעירובין צ"ט לענין היה אוכל דבילה יעו"ש גם פשטות דברי הגמ' חולין ע"ב משמע דמטמא גם אין זה אלא לפי מ"ש התוי"ט באהלות פ"ז דט"ס ברמב"ם סוף ט"מ הנ"ל וצ"ל משיצא חוץ לפרוזדור אבל באמת קשה לאמר כנ"ל:
והעיקר נראה דהרמב"ם פסק כר"ע דהולד מטמא גם במעי אשה והא דבעי פתיחת הקבר משום דמקודם הוא ירך אמו אך משתשב על המשבר שוב ל"ה ירך אמו ויעוי' בעירובין ז' ובאהלות ספ"ז והרמב"ם איירי בנפל קטן שאין לו פה"ק ומשו"ה בעי שיצא לפרוזדור ואף בנפל גדול י"ל דכ"ז דהוא ברחם הוי כבלוע אבל משיצא לפרוזדור שוב לא הוה רק כמו בה"ס ומ"ש הרמב"ם אין מגע בה"ס היינו בלוע כמו שהביא סמוך לזה וכן הבולע טבעת כו' דהוא משום טומאה בלועה גם י"ל דכונת הרמב"ם משיצא לפרוזדור הוא עובי הירכים דהוא נקרא פרוזדור בריש בהמה המקשה יעו"ש בתוס' והדברים ארוכים ואכמ"ל בענין רחב כזה) אבל במ"ר של זבה דלא היה בכלל מגע אינו מטמא האשה גם במשא ולפ"ז צריך להבין אמאי ביולדת שנעקרה ממנה דם טמאה כשהוא מבין השינים ולחוץ הלא אינו מטמא לא במגע ולא במשא לזאת צריך לאמר דכיון שלגבי ראיה הוה בפנים כמבחוץ ממילא אף אחר שטבלה עדיין היא טמאה ואפי' דבעלמא אין שייך כאן מגע משום דהויא בה"ס וכ"ז אינו אלא בדם אבל במ"ר דלא שייך בה ראיה רק מבחוץ טמא משום מעין משו"ה כשטבלה טהורה עד שיצאו מ"ר לחוץ ולפ"ז בש"ז דמטמאה בפנים כבחוץ בפולטת ובמשמשת אף שירדה וטבלה טמאה היא משום מגע ש"ז אף אם לא יצא לחוץ כמו בדם יולדת אבל כ"ז לרבנן ולר"ש כיון דלא ס"ל דמטמא בפנים כמבחוץ אם טבלה כ"ז אף שהש"ז מבפנים ולא יצא לחוץ היא טהורה:
והנה לפ"ז י"ל דהגמ' סבר גם בס"ד דהא דאמרינן א"א שלא תפלוט כל שלשה דוקא במתהפכת דפליטה דידה הויא כרואה מבפנים לבין השינים ולחוץ דזה דוקא הויא כרואה לרבנן אבל בש"ז שהוא מבין השינים ולחוץ בודאי ל"ה כרואה וטומאתן בנגיעה דהיינו ביציאה לחוץ לרבנן כמו לר"ש וא"כ בלא נתהפכה אין חששא ליציאה מבפנים רק לפליטה מחוץ לבין השינים לאויר העולם וס"ל להגמ' דפליטה כזו היא דוקא במהלכת ברגליה, גם פשוט להגמ' דש"ז שהוא מבחוץ ועומד לפלוט אם היא מהלכת פולטת ויוצא לחוץ תיכף ולא נשאר רק הדבוק בבשרה שאינו עומד לפלוט ומשו"ה הגמ' דקאי לר"ש אין הכרח שכבדה את ביתה קודם הטבילה ופריך מרבא דא"א לה שלא תפליט כל שלשה (ולא פריך ממתניתין דמקואות דהתם י"ל שטבלה תיכף או משום ש"ז הדבוק בבשרה ולרבנן דמטמאה גם בפנים) ומשני שהטבילוה במטה ומהני זה לחששא שיצא לחוץ וקפריך הגמ' מכלל דרבא שהלכה ברגליה מאי א"א שלא תפליט הלא דבהדי דקאזלא שדיתא ויעוי' לעיל ג' דאף לב"ה מדינא ל"א כותלי בה"ר העמידוה אבל כ"ז בהש"ז שהוא כבר מבחוץ וכן דייק לשון שדיתא ומשני דלרבא נמי שהטבילוה במטה ורבא קאי לרבנן דפולטת מטמאה בפנים כבחוץ ומבית הפנימי לבית החיצון גם במטה א"א לה שלא תפלוט מעט מעט אבל כ"ז בשנתהפכה ואיירי אף שכבדה את הבית דלרבנן א"א לה שלא תכבד דאל"כ הוה כאילו לא טבלה וזה שוה בנתהפכה כלא נתהפכה דל"ה רק משום ש"ז שמבחוץ ודבוק לבשרה ואף בכבדה לא מהני הכיבוד לש"ז שמבפנים לבית השוקים בנתהפכה ותפליט מעט מעט כל שלשה אף בעודה במטה וגם הילוך הרגלים לא מהני לזה שמבפנים דנאמר דבהדי דאזלא בכרעא שדיתא:
ומיושבים דברי הרמב"ם דבהל' תרומות איירי בירדה וטבלה בקינוח הבית דאל"כ ל"ה טבילה וזהו דוקא בנתהפכה ולא חילק בין הטבילוה במטה להלכה ברגליה כיון דהחשש הוא שמא תפליט מבפנים ובאה"ט לא איירי בנתהפכה משו"ה כ' סתם דאם לא כבדה את ביתה כאילו לא טבלה ולא חילק בין הטבילוה במטה להלכה ברגליה דל"א דבהדי דאזלא שדיתא רק להעומד לזאת אבל לא להדבק בבשרה ולרבנן גם בעודם מבפנים טמאים ויעוי' ברמב"ם בפי' המשנה מקואות פ"ח שכתב וז"ל כבוד הבית כנוי לקנוח אבר מאבריה פד שלא ישאר לש"ז רושם האחוז בגוף והיינו כנ"ל (והיה אפשר לאמר דהרמב"ם יסבור כהר"ש בפי' השני שהטעם הוי משום חציצה אבל יהיה סתירה למ"ש למעלה דס"ד דהגמ' בנדה היה דירדה וטבלה ולא כבדה את הבית ואפ"ה מהני בשהטבילוה במטה אם לא דנדחוק לאמר דס"ל כריב"ם בתוס' דמקואות והובא בר"ש סוף מקואות דבה"ס לא הוי חציצה גם הלא ש"ז לחה אינו חוצץ וי"ל לסברת הרמב"ם דדם שדבוק לבשר חוצץ ופי' כן לשון הגמ' הא דסריך ה"נ בש"ז הדבוק לבשר והיה מדויק לשון הרמב"ם האחוז בגוף אבל מלשונו בחבורו לא משמע דהוה משום חציצה ומש"כ רושם האחוז בגוף י"ל דבא לתרץ מה דאמרינן בנדה דבהדי דאזלא בכרעא שדיתא דלא מהני להאחוז בגוף וכמ"ש למעלה):
ויעוי' בתו' שם בנדה ובתוס' הרא"ש שפי' ג"כ דהגמ' איירי בלא כבדה את הבית אך התוס' ס"ל דהדחה וכיבוד מהני אף לש"ז שמבפנים אבל לשיטת הרמב"ם לא מהני רק לש"ז שמבחוץ אך בלא נתהפכה להרמב"ם ליכא חששא דפולטת ושארי מפרשים לא חילקו ויעוי' בסוף סי' קצ"ב ויהיה להרמב"ם קולא בלא נתהפכה וחומרא בנתהפכה ולפ"ז אין מקום לחוש לאיסור השחתת זרע בקינוח והדחה בבית החיצון כיון דל"מ להש"ז שהוא מבפנים והש"ז שהוא מבפנים אין עומד לפלוט בלא נתהפכה ובנתהפכה הלא אין רגילות להתעבר אך אין אנו בקיאין בזה דא"י לכון שעת ההיפוך גם בשהיתו על הבטן כמה הוא שיעורו לזאת קשה לצרף דעת הרמב"ם להקל בלא נתהפכה לענין התחלת ספירה (וצ"ע בלשון הרמב"ם פ"ה מהל' אה"ט הל' י"א שכ' האשה שפלטה כו' ומטמאה בש"ז כו' אע"פ שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השינים נטמאה כו' ויעוי' בכ"מ שכ' פ"ז ומ"ש לבין השינים שם ואמרינן היה ניהו בית החיצון אר"י בין השינים כו' והוא פלא דבגמרא אי' אר"י עד בין השינים איבעיא להו בין השינים עצמו מהו כו' ת"ש כו' בין השינים עצמו כלפנים הרי דבגמ' מבואר ההיפוך גם הרמב"ם סותר עצמו דבהל' א"ב כתב בהדיא הואיל ונעקר מן הרחם ויצא מבין השינים כו' ובין השינים כלפנים ועי"ש והאיך שינה כאן וכתב והגיעה לבין השינים וצע"ג):
שוב מצאתי הובא בשם תורי"ד נדה מ"ב שהעיר על הא דאמרינן למאי נ"מ כגון שתחב חברתה אמאי לא אמר נ"מ להא דרב כדאמר בגמ' אמאי טומאה בלועה היא וכ' לתרץ לגבי עובר פשיטא לן דל"ה כבלוע מיגו דחשיב ילוד לענין לטמא את אמו ולענין מילה ולגבי דם פשיטא לן דהוי בלוע כיון דמבפנים קאתי אכתי בבית החיצון הוי בלוע אבל כזית נבילה דהוי בחוץ גלוי והשתא נעשה בלוע קמבעיא לו יעו"ש הרי שסברותי הן סברות הראשונים רק כפמ"ש רק לרש"י ולהר"מ אדרבא אפכא מסתברא לענין עובר כ"ז שהוא בבית הרחם עוד ל"ה כילוד משו"ה אף במשא אינו מטמא ובדם כיון דמטמא בבית החיצון ל"ה כבלוע אף לא כבית הסתרים והריטב"א דס"ל דאיירי במקום שהוא בלוע לזאת כתב אפכא אבל סעד גדול הוא להשערתי אליבא דהרמב"ם כנ"ל:
ומה שנסתפקו אם רשאית האשה להדיח בחמין אחר תשמיש שהמ"א אסר סמוך לוסתה או לטבילתה לפי הנ"ל להרמב"ם שרי ולשא"פ יש לחקור בזה דהלא להגמ' פשיטא דגם בהלכה ברגליה אמרינן דשדיתיה וא"א לאסור ואי דנחלק בין אם מכבר נקלשה הלא לא מצינו דהחמין יועילו לקלקל הקליטה (ומ"ש החת"ס בשם הרמב"ן לאסור גם בדיקה בחורין וסדקין ל"מ ברמב"ן ושא"פ והוא דבר תמוה) ומה שכ' הכרו"פ דרוב נקלטים בשעת תשמיש ולא עד ג' ימים לדעתי מפורש הדבר בתוס' יבמות ל"ז ע"א ד"ה רוב כו' וא"ת מה מועיל המתנת ג"ח כו' דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג' כו' ואין לאמר כיון דהמתינה ג"ח כו' דסמכינן ארובא דלט' ילדן וא"כ דסמכינן ארובא כו' א"כ אפי' תוך ג"ח תנשא כו' אין להסתפק שמא הוא מז' לאחרון דאזלינן בתר רוב נשים כו':
ולכאורא יפלא דלמה צריך התוס' לכל האריכות להוכיח דחיישינן דלז' לשני הלא מבואר הדבר לקמן מ"ב דכל התקנה של ג"ח הוא להבחין בין ט' לראשון וז' לאחרון וזאת נראה לפרש דברי התוס' דסמכינן ארובא דלט' ילדן היינו דילדן לסוף תשעה ולא לתשעה ויום אחד או שלשה וא"כ אין חשש שמא תלד לתשעה לראשון ויהיה ו' וב' או ג' ימים לשני דאם מראשון ילדה לא יתאחר יותר מט' חדשים פ"ז דייקו התוס' דע"כ חששו למיעוט עיקר התקנה גם תרי רובא ל"מ להוציא מידי חששא ומה שתלו התוס' דלט' ילדן ולא כתבו בפשיטות דרוב קולטן בשעת תשמיש דמאין להוציא רוב זה רק דמאחר דאמרינן רוב לט' ילדן והיינו לתשעה מכוונת ממילא הוי רובא דנקלטים בשעת תשמיש:
ומיושב בזה קושית הנוב"י מה"ק חיו"ד סי' ס"ט דעדיין יהיה נשאר תמיהת התוס' ביבמה ולא שייך ע"ז תי' התוס' אבל לפי הנ"ל א"ש דהתם אזלינן בתר רוב הנקלטים ול"ח למיעוטא וקושית התוס' רק בהבחנה דחיישי רבנן גם למיעוטא וכבר כ' האחרונים מזה רק לפמ"ש הדברים מבוארים ויעוי' ביו"ד סי' קצ"ו בס"ט שהשיג על הכרו"פ שכ' דרוב הנקלטים מיד ודחה דבריו ולפמ"ש הדברים מבוארים בתוס' והכרו"פ ומ"ש הס"ט מהרשב"א בתוה"ב שכ' על הא דהפילה ליום מ"א דתשב לזכר ולנקבה ולנדה דדוקא במ"א ומ"ב ומ"ג משום ספיקא דקליטה אבל ביום מ"ד א"צ לחוש לנדה הרי דהוי ספיקא. ובאמת לבד זה צריכים עיון דברי הרשב"א דהלא קיי"ל דלחוש חוששת עד שישער וכן פסקו כה"פ ולא חילקו וגם בגמ' מפורש דבלא הוחזקה מעוברת חוששין שמא אינו ולד וגם ביום מ"ד עדיין לא הוחזקה מעוברת רק הרשב"א ע"כ קאי בשהולד ניכר ריקומו ובבקיאין ואפ"ה ביום מ"א חשב לנדה והיינו משום ספק קלוטה ואפ"ה אינו מוכח דל"ה רוב נקלטין מיד די"ל דהכא שאני דאיכא רוב נגדה דרוב אינן מפילות וקודם מ"א עדיין ל"ש אינן מפילות:
אך לכאורא יש להביא ראיה מדברי התוס' נדה ל"ח ד"ה שפורא גרים כו' משמע נמי שילדה באמצע תשיעי ואז א"א לדעת אם קשתה ב' ימים בט' כו' שמא לא יקלט הזרע עד מחרת כו' ואם אמרינן דרוב נקלטים מיד לק"מ אבל לפמ"ש למעלה דבאמת אין לנו לאמר כי הוי רובא דהלא הוא כעצמים בבטן המלאה ולא ידעינן זה דרוב נקלטים מיד רק משום דרוב לט' ילדן ואין זה אלא אם נאמר דיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אבל אם נאמר דיולדת לט' יולדת למקוטעין ממילא לא ידעינן גם דרוב נקלטין מיד כי שמא לא שלמה ט' מכוונות והתם קאי התוס' לר"י משום ר"נ דיולדת למקוטעין ממילא לא מוכח רוב נקלטין ושפיר הקשו התוס' אבל לדידן דקיי"ל יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ועי' בא"ע סי' קנ"ו ממילא אמרינן רוב נקלטין וכמ"ש הכרו"פ:
ולכאורא תמוהין עוד דברי התוס' כריתות י' ד"ה ביום מ' אף שא"א לידע יום מ' ליצירה כו' לקלוט כו' ומיהו שמואל היה בקי כו' ולכאורא דברי התוס' תמוהים דאפי' אם נאמר דס"ל כהרשב"א דכיון דאיכא רוב אינן מפילות שוב הוי ספיקא מ"מ הלא מספיקא אין שוחטין וזורקין וצ"ל דס"ל להתוס' דכיון דחזקת שלא היתה מעוברת אתרעי והרי היא מעוברת לפניך ממילא הוה כספק ועמ"ש הנוב"י על דברי מהרי"ק ועל מ"ש הט"ז בסי' שצ"ו והדברים ארוכים גם הכא כיון שנבעלה חזקת שאינה מעוברת אתרעי גם יעוי' בקידושין ע"ט לענין מחלוקת רב ושמואל הרי בוגרת לפניך וביומא דמשלם שית דעומדת להתבגר והכא דהפילה יש לצרף מ"ש אליבא דהרשב"א ויעוי' בפסחים פ"א דלרבא י"ל בטומאת התהום דזיבה וה"ה בטומאת התהום דיולדת ויעו"ש בנודע לפני זריקה זורקין על טומאת התהום ולפ"ז י"ל דהכא בכריתות דקיימינן לרבא כתבו התוס' שפיר דאמאי ביום מ"א אין שוחטין ואין זורקין אף אם נולד הספק לאחר שחיטה והלא זורקין על טומאת התהום והכא הוה טומאת התהום דאין אדם יכול לידע מתי נקלט ולרבא זורקין על טומאת התהום דזיבה כנ"ל וה"ה דיולדת וע"ז כתבו התוס' ומיהו שמואל היה בקי כו' וכיון דאחד יכול להכיר ל"ה טומאת התהום ושפיר אין זורקין וכתבתי באופנים אחרים אך יש לדחותם וקצרתי במקום שהיה ראוי להאריך באשר כי לא באו הדברים רק בדרך אגב: ומה שהזכרתי בדברי לענין מחיקת השם יעוי' בשבת שם ומשמע דאף אם הוה פ"ר כיון דיורד למים רק משום דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם עשיה הוא דאסור היינו משום דמוחק ועושה מעשה שלא יעשה כן לה' וכן לעיל קי"א לענין סירוס אמרינן דלשתות סם של עיקרין אינו עובר ואף דאח"כ דחי בגמ' היינו דאיסורא מיהו איכא אבל מה"ת אין הלאו רק בעושה מעשה הסירוס בידים אבל פ"ר אין איסור בזה מה"ת והלאו לא נאמר בזה וכן פסק הרמב"ם דאינו רק איסור ולא כמו שראיתי באחרונים שנטו מדרך הזה וכן בהשחתת זרע לדעתי ג"כ אינו האיסור בעצם רק על השחתה בידים והשאר רק אינן אלא סעיפי העבירה ובודאי שומר נפשו ישמור מזה כאשר הענין חמור אבל שעת הדחק אפשר לצדד בזה: