פרק ז' - האדם ניכר בלבושו · תכליתו ומהותו של לבוש האדם
'בגד', 'לבוש' – גם אלו עושים את האדם. עובדה היא שרק האדם מתלבש. סוגיית הבגדים רחבה עד מאוד. אין בכוונתנו לנסות ולהיכנס לעמקות העצומה שהתורה מגלה לנו בדבר מהות הלבוש, עם זאת, נוכל לחוש מעט מן העמקות הזו בהתבוננות פשוטה.
נשאל: מה מניע את רוב האנשים בעולם לעטות בגדים? אם זה רק משום שמזג האוויר קר ויש צורך בהגנה מפני הקור? הרי שיש עונות חמות, וגם אז אנשים טורחים להתלבש. אם זה רק לשם יופי? הרי שבעולם המודרני היום מחשיבים מאוד את חיצוניותו של הגוף. המסקנה המתבקשת: אם לא שחלק מהמהות הרוחנית של האדם קשור בחובתו הפנימית להתלבש, הדבר לא היה מובן. הדבר והיפוכו שבטבע האנושי בולט כאן מאוד: ככל ש'יתמרד' האדם כנגד לבישת הבגדים, הרי שהוא עדיין יתאמץ להישאר לבוש איכשהו.
היסוד לכך נעוץ בעובדה שכולנו צאצאי אדם הראשון. כידוע, חטא אדם הראשון גרם לאיבוד מעמדו הרוחני של האדם. חטא זה חייב אותו ומחייב אותנו לחזור בדרך הקשה אל המעלה הרוחנית הנשגבה אותה איבדנו. דרך החתחתים לתיקון החטא עוברת כמובן, דרך עבודת הגוף ואיבריו. כך, בדרך עלייה שלב אחר שלב, מתחתית סולם המעלות של התינוק היוצא מרחם אמו – אנו, הערומים מלבושנו הרוחני, עולים מעלה מעלה באמצעות הגוף אל תכליתנו הרוחנית.
כבני אדם, אנו מתביישים כאשר איננו לבושים. אנו מבינים עמוק בשורשנו הרוחני, שעל מנת להיות שלמים יותר עלינו להיות לבושים. גם בהיותנו בתחתיתו של אותו 'סולם', רחוקים מידיעה רוחנית, הלבוש אותו אנו 'מבקשים' הוא בעצם הלבוש הרוחני אותו איבדנו, כאשר הנגיעה הראשונית בלבוש הרוחני היא באמצעות הבגד הגשמי: מכנסיים, כתונת, מגבעת. מכאן גם סוד המילה 'לבוש', מלשון 'בושה', תוצאות של הבושה. [כמבואר במלבי''ם על הפסוק ''ילבשו בושת וכלימה'' (תהילים לה – כו) המגדילים בושה וכלימה עלי הם ילבשו לבוש הבושת והכלימה]
לכאורה, הבושה הטבועה בנו היא של אדם בפני אדם אחר, אם כי שורשיה נעוצים עמוק בתוך הרובד הרוחני של האדם. כמבואר בפירוש האוה''ח הקדוש (בראשית ב, כה) ''ויהיו האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו'' – כי העוון יוליד הרגשת הערוה אשר מצדה יוליד בושת הערום, והוא שאמר הכתוב ''ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם'' וכל אחד נתבייש מחבירו. [גם המילה ''בגד'' היא מלשון ''בגידה'' ביטוי לחוסר שלמות האדם, כמובא בגמ' (סנהדרין דף לז.) רבי זירא אמר ''וירח את ריח בגדיו'', אל תקרי ''בגדיו'' אלא ''בוגדיו''. וביאר המהר''ל בחידושי אגדות (שם) כי הבגדים האלו הם רמז על הריקנין מפני שהבגדים הם טפלים לאדם, כך הריקנין אינם עיקר האדם].
האדם על פי בריאתו היה שלמות ללא חילוק של בגד חיצוני וגוף פנימי לו אלא שלמות רוחנית צרופה, כמ''ש הבן איש חי (הקדמה לפרשת בראשית) שבתחילה היה לאדם הראשון כותנות אור שהוא אור המקיף, וכאשר חטא גרם להעביר מעליו את כותנות האור ונעשה 'עור' במקום 'אור'. הבגד הוא הכרח המשלים לאדם, אך אינו ממהותו כי הוא אינו דבק לגופו ממש.
תכליתם של הבגדים בדרגתנו לאחר חטא אדם הראשון, היא לאפשר לנו להשתדל ולחזור למעלתנו הקדומה, מעלת אדם הראשון שהיה כולו שלמות פנים וחוץ, לבוש של אור רוחני. גם באמצעות הבגדים עומדת בפני האדם האפשרות והבחירה להגיע להשלמתו ולתיקונו הרוחני או חלילה להיפך. (הר''ר אלדד נקר שליט''א בספרו עצמותי תאמרנה עמ' 271-273)