אור ברסלב

הכתב והקבלה· רבי יעקב צבי מקלנבורג

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

ויקרא וגו' וידבר. אינם פעלי' עצמיים, רק המה פעלים מסבים (ווירקונגפעראנלאססענדע) כאשר הרחבנו לדבר בזה (בראשית א' כ"ח), כמה יש בזה מן ההגשמה, כשנתאר לבורא ית"ש תארי הדיבור הגשמי, אשר לא יתכנו בלתי כלי המבטא, ואינם נאותים רק לעצם גופני, לא להרוחני המרומם, לכן כשהלשונות אלו נאמרו אצלו ית' תרגום ויקרא (עם ערגינג איין רוף) וידבר (ליעס איין וואָרט ערגעהען):

ה'. פי' אדון כל (אללהערר) ע"פ הקרי, והקמ"ץ מורה על התפשטות אדנותו וממשלתו בכללות העולמות ובכל פרטי הנבראים, והמתרגמו (עוויגער) הוא לפי הכתיב שאינו עיקר אצלינו, ומבואר היטב בבראשית (ב' ד'):

מאהל מועד. פי' אהל הקבוע והמזומן אל הצבור, וכת"א משכן זמנא, ותרגומוהו (שטיפטסצעלט). ונ"ל בטעם אונקלס שתרגם אהל מועד משכן זימנא, שפירש מועד על הזמן, כמו לאותות ולמועדים דתרגומו לזמנין, לפי שהמשכן במדבר לא היה רק בנין לפי שעה שבנסוע המחנה הורידוהו וסתרו כל חלקי בנינו, ולא היה משמש רק בזמן חנות המחנה, וההפך ממנו מקדש שעשה שלמה שנקרא בית עולמים שהיה עומד כמה מאות שנה ונקרא כן עשה"כ זאת מנוחתי עדי עד, מכון לשבתך עולמים (ערמב"ם ריש הלכ' בית הבחירה). ובמכדרשב"י (כי תשא קצ"ד) וקרא לו אהל מועד אתייהיב בי' זמנא וכו' מזמן לזמן, קרא ליה אהל מועד דהא שריא ביה זמן קצוב (איינסטוויילענדעס צעלט). ולרש"י פי' מועד לשון וועד, כמ"ש תצוה (כ"ט מ"ג) ונועדתי שמה, בדיבור כמלך הקובע מקום וועד לדבר עם עבדיו שם (צעלט דער צוזאממענקונפט) אוהל שנתוועד ב"ה עם משה וישראל:

וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. כאן אמר מאהל מועד שהוא המשכן מחוץ לפרוכת, ובמקום אחר (תרומה כ"ה כ"ב) אמר ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים, נמצא שני כתובים מכחישים זא"ז, ערש"י כאן ושם בפ' תרומה בשם הספרא; אמנם ע"ד הפשט יש לומר, שאין מ"ם מאהל מועד להוראת המקום שממנו הדבור יוצא, אבל הוא מ"ם הענין. להורות הענין שממנו ידבר, כי מכאן ואילך הדבור הוא מעניני קרבנות הנעשים באהל מועד. כך שמעתי מפי איש עמיתי מ' שמואל חן טוב, וסמוכים לפי' זה מצאתי במכדרשב"י (ויקרא ד' ב') וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, מאי אמר ליה, מאהל מועד, מעסקי אהל מועד:

וידבר, לאמור. דעת המפרשים כי מלת לאמר בכל התורה לאמר לישראל, והטעם אמר ה' למשה אמור לישראל דברי אלה, אמנם אין זה מספיק לכל המקומות, ובפרט במאמר המצות שנאמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן ויאמר ה' א"מ לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן השיב הרמב"ן על פירוש זה ממקומות רבות, וי"מ שבכ"מ שהוזכרו דברי האומר כמות שהם בלי לשנות הגוף מנכח אל נסתר, יבא מלת לאמר, והטעם (פאָלגענדע וואָרטע, וויא פאָלגט), ואלו לא הוסיף תיבת לאמר, לא יתכן לדבר בלשון נכח, כ"א היה צריך לשנות הגוף אל נסתר, וזה דעת הרשב"ם בשמות בויצו פרעה לכל עמו לאמר, טעם לאמר. וכן אמר להם, כל לאמר שבתורה הוא כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, והוכיח פי' זה בפ' שמיני וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר אליהם שפי' אליהם אל משה ואהרן, ומזה הוכחה על כל לאמר שפירושו למשה, והיטב ממנו פי' הרמב"ן (בפ' וארא) שכתב והנכון בעיני כי מלת לאמר להורות על בירור הענין בכ"מ, וידבר ה' אל משה באמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר, ולכן יתמיד בזה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחדות, כי המקור לבירור הענין, עכ"ד. אמנם מדמצינן בכמה מקומות בספורי מעשים אמירות גמורות וברורות ולא מסופקות וברמיזות, ולא הוזכר בהם מלת לאמר (כבבראשית א' כ"ח) ויאמר להם ה' פרו ורבו, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, נ"ל להוסיף על הרמב"ן שנכלל במלת לאמר המוזכר באמרי המצות, גם פירוש המצוה ובאורה, כי המצות הכתובות בתורה אינם רק כללי המצות, אמנם פרטותיהם אינם מבוארות במקרא, ובאמת גם פרטותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם נאמרו למשה בסיני, וע"ז רמזה התורה במלת לאמר, להודיע שדבורו ית' אל משה בעניני המצות היתה אמירה גמורה וברורה עם פרטותיהם ופירושיהם. ויש מהוראת לאמר ביאור פרטי הדברים הנדברים תחלה בדרך סתמי, כמו ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו, ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, שבמלת נח ויוסף לבד נעלם ממנו טעם קריאת שמות אלה, וכשרצה לבאר התכלית המכוון בקריאת שם זה, הקדים תחלה מלת לאמר, כלומר המובן הפרטי בזה, אם הנחמה אם ההוספה. וכן (ש"ב ה') ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה כ"א הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבא דוד הנה, מלת לאמר הראשון הוא להוראת סגנון הלשון, ולאמר השני הוא ביאור למאמר. הסירך העורים והפסחים; והטעם הם החליטו בנפשם כי מן הנמנע שיבוא דוד שמה לחסרון יכלתו, אבל העלימו כונתם זאת ונמנעו מלומר לו דברים כאלו בבירור גמור, לכן אמרו מאמר סתום לא תבא כ"א הסירך. ובא הכתוב לבאר שפנימית מחשבתם במאמר זה הוא, שלא יבא הנה, כלומר לא יוכל לבא הנה בכל אופן, לכן הקדים מלת לאמר, ולזה נאמר תחלה לא תבא בנכח, ואח"כ לא יבא בנסתר. (כעין זה כתב בס' מי מלא); וממה שפירש"י (כי תבא כ"ו) את ה' האמרת וה' האמירך לשון הבדלה והפרשה, יש סמך גדול להבין בלשון אמירה ענין הביאור והפירוש שהוא בעצמו ג"כ הבדלה והפרשה, כי כל מאמר סתום סובל כמה פנים והבנות מתחלפות אמתיים וכזביים, ואחר ששוקלין בפלס השכל והדמיון היטב להוציא פנים אחד מכל שאר הפנים כפי שנראה להמבאר שהפנים הזה הוא האמתי שבמאמר, נופל עליו לשון פרישה ופירוש (אויסלעגונג) כלשון הכתוב (נחמיה ח') בתורת ה' מפורש, דהיינו הבדלה ופרישת פנים האמיתי מכל שאר פנים המדומיים בהבנת המאמר; והתלמודיים ישמשו לשון אמירה על הפירוש והביאור, אמרו (חולין ק"ד) הוא תני לה והוא אמר לה, כלומר קיבל מרבו מאמר סתום והוא פירשו וביארו מדעתו כמש"ש רש"י. ובמכדרשב"י (ויחי ד' רל"ט) וידבר ה' אל משה לאמר, מאי לאמר לגלאה מה דהוה סתים לגו. ובמכדרשב"י סוף פרשת האזינו דף ש' ע"א, בכל אתר לאמר כד"א וידבר ה' אל משה לאמר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, דאתייהיב רשו לגלאה, וכ"כ הגר"א דבור הוא דבור התורה עצמה כמו שהיא כתובה לפנינו, והאמירה הוא הפנימיית שבתורה כוונותיה וטעמי', וכן כתוב הרב"ח (ביתרו) כל דברי הקב"ה יש בהם נגלה ונסתר, ויבא הדבור על הנגלה, והאמירה על הנסתר, זהו טעם וידבר ה' א"מ לאמר, כי הגיד למשה הנגלה והנסתר, וכ"ד רז"ל במדרש איכה כי מאסו את תורת ה"צ זו תורה שבכתב ואת אמרת וכו' זו תורה שבע"פ. וכן הרנ"ו פי' לשון וידבר לאמר על התורה שבכתב ושבע"פ, אלא שלדעתו דבור הוא על שבע"פ ואמירה על שבכתב:

פסוק ב

דבר וגו' ואמרת. דבר, הודיעם ענין קרבן העולה בכלל: ואמרת: הודיעם פרטי הפעולות שבקרבן העולה, והוא שיהא מפשיט ומנתח, וענין השחיטה שתהיה בצפון ולא בשאר הרוחות, וכן שיודיעם מי השוחט והעצים שהם כשרים לקרבן, וזה ביאור דבר אל בנ"י ואמרת אליהם בכל מקומות שבתורה, הדבור על כלל המצוה, והאמירה על פרטי', וכן דבר אל בנ"י שבמצות ציצית, שיודיעם תחלה מצות ציצית בכלל, ואמרת אליהם בפרטי, והפרט הוא מה שבא בקבלה, שמונה חוטין בכל כנף שהם ל"ב אל ארבעת רבעיו, וחמשה קשרים, כל זה נכלל במ"ש ואמרת אליהם, כי פרטי המצות לא יתבארו מהכתובים כלל (רב"ח):

קרבן. נקרא כן משתי בחינות, האחד מצד היותו נקרב אל המזבח, והב' מפני שהמעשה ההיא יעשה קריבה רבה בין הבעלים המקריבים אותו ובין האלהים, וכמ"ש ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו:

מן הבהמה. שרשו המה. והוא תכונת הבע"ח הבלתי מדברים, רק מוציאים קול המיון בעלמא (אונארטיקולירט טאֶנענד), וכן בל' ערבי נקרא מי שאינו יכול לדבר, בהם (שפראכלאָז), והמה הקולות המשונות המיוחסות לבע"ח בכ"ק: שאגה, נעירה, הגה, לגורים ואריות, גאיה לשור, נביחה לכלב, שקיקה לדוב וכדומה, אשר המה מוציאים את רעישת שאון הקולות האלה, עפ"י חוק טבעם, לא בבחירה וחפץ רצוני, כהאדם הנקרא מדבר (ומבלי יסוד החליטו בעלי הלשון, שהשם הזה אינו כולל רק חיות הולכי ארבע (פיערפיססיגע טהירע) כי אדרבה שורש המלה יורה כדעת התלמוד, שהכניסו תחת שם זה גם העופות בעלי צפצוף (עיין תוס' ב"ק י"ז ד"ה קמל"ן), וכל בהמתך לרבות העופות (ב"ק נ"ד ע"ש), ע' תמורה י"א ב' בעוף מהו בהמה אמר רחמנא, וכן בל' אשכנזי יקראו העופות בשם (פעדערפיה). והנה להיות השם מכל גוף משתנה על פי ידי פעולותיו, הן למעלה הן לחסרון, כמו האדם בעשותו המעשים המעולים, הרימוהו ממדרגתו ותארוהו בשם אלקים, אני אמרתי אלקים אתם, אלקים לא תקלל, ובהיותם עושים המעשים המגונים, יתוארו בשם בהמה, ובהמה רבה (עיין רש"י סוף יונה), כן הבהמה, כשנעשה בה מעשה הבלתי ראויה בערכה, ד"מ טבעה הוא להוליד בדומה, ולהיות נרבעת לשכמותה, אבל כשנרבעת לאדם, אז יצאת מכלל טבעה, ואינה נופלת עוד תחת שם בהמה, וזהו שאחז"ל מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע:

מן הבקר. תחת שם זה נכנסים כל בהמות החרישה (פפלוגפיה) כשור, פר וכו', כאמור הבקר היו חורשות, אם יחרוש איש בבקרים, והנה בהיות הבהמה טרפה וחולה שאינה ראויה לחרישה, או שהקצוה לאלוקות כדרך הקדמונים, לא יפול עליה עוד תאר בקר, וזהו שאחז"ל מן הבקר להוציא הטרפה והנעבד:

מן הצאן. שם זה הונח על בהמה דקה ככבשים ועזים (אויסטרייבעפיה) ומסתעף הוא משורש יצא, להיות טבע הדקות האלה, לבלתי היות בדיר כנוס תמיד, רק לצאת השדה לרעות, וגם לשאוף האויר, לא כן הבהמות הגסות שאינם צריכים לזה, ויוכלו להתקיים כל השנה ברפת, והנה בהיות הדקה הזאת כלואה בדיר לסבה מה, אם להיותה נוגחת ומזקת, או מחמת שהקצוה לתקרובה, אינה נכנסת עוד תחת שם צאן שהוראתו היציאה החפשית, וזהו שדרשו חז"ל מן הצאן להוציא המוקצה והנוגח שהמית. והארכתי בזה, להראות שמשורש המלה בעצמה דקדקו רז"ל דרשתם, לא ממעוטי מלת מן, דאל"כ היה להם לאחוז דרך קצרה כמ"ש לקמן שם: מן הכבשים, מן הצאן, ומן העזים, פרט לזקן, ולחולה, ולמזוהם. וכן משמע בגמ' (תמורה כ"ח) ששאלו ואיפוך אנא ? מן הבהמה להוציא את הנעבד כו'. ומ"מ תלו חז"ל אח"כ את של זב"ז, ופסולי בקר פוסלים גם בצאן וכו' כמבואר בגמרא:

פסוק ג

עולה. קרבן שאין ממנו חלק לכהן ולבעלים שכולה עולה לאישים, מענין בהעלותך את הנרות, על ההדלקה שהשלהבת עולה (פערפלאממענדעס), והמתרגמו (בראנדאָפפער) נותן יד לעובדי אש. והנה אחרי שמצאנו בכמה מקומות ששם עַוְלָה בעי"ן פתוחה ובוי"ו נראית נכתב עולה בעי"ן חלומה ווא"ו נחה, כמו ועולתה קפצה פי' (איוב ה') יחפשו עולות (תהלי' ס"ד) אף בלב עולות תפעלון (שם נ"ח) שונא גזל בעולה (ישעיה ס"א) לדעת המתרגם שם, אשר יורו כולם על המעַוֵת מעשיו, א"כ קרוב ג"כ לומר שהונח שם עולה על הקרבן הבא לכפר על מעשי עַוְלָה, וכדעת רבותינו שהעולה מכפרת על המבטל במזיד עשה, ועל העובר במזיד ל"ת הנל"ע, (כמו שפי' הרמב"ן בנרצה לו לכפר עליו, וביארו היטב בקרבן אהרן בפי' לת"כ), ודומה בזה לשם חטאת ואשם שהונח על הקרבן הבאים לכפר על החטא והאשם, ככה שם עולה הונח על הקרבן הבא לכפר על מעשים הנעשים בעַוְלה, וברבה ר"פ תצוה אמר רשב"י אין העולה בא אלא על הרהורי הלב, וזה ג"כ נכלל בהוראת שם עולה כענין אף בלב עולות תפעלון:

לרצונו. יביאנו בכוונה שיהיה לו לרצון לפני ה' להפיק רצונו של המקום ב"ה, כך פירשוהו ע"ד הפשט, אמנם כנוי הוי"ו לא יסכים לזה, כי לשון לרצונו יש לדרוש לרצון הדבק במקריב, והיה מן הראוי לומר לרצון לו, בשתי תיבות, וכת"א לרעוא ליה, ועוד דכוונה זו יש לה מקום בדברים שהם עיקר הכפרה, כזריקת הדם והקטרת החלבים לא כשיביאוהו הבעלים מביתם לפתח העזרה. ויותר יתיישב לפי הענין מ"ש הרי"א: לרצונו לפני ה', ר"ל שיקריב האדם א"ע ורצונו וחפצו לפני ה', כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו, ושכל מאוויו וחפצו הם לדבקה בו ולעלות על מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו העולה על מזבח בית מקדשו בארץ, ובזה יתרצה העבד אל אדוניו ויעשה נחת רוח לפניו, וזה נאות מאד שיבאר לנו הכתוב בזה התכלית המכוון בכל מיני הקרבנות. אמנם עדיין מלת לרצונו אינו מבואר היטב לפי' זה, לכן נ"ל שהוא מענין אז תרצה הארץ, והרצת את שבתותיה (בחקותי כ"ו) שפי' הראב"ע ור"ש ב"מ ענין השלמה, וכן עד ירצה כשכיר יומו (איוב י"ד) וכן כי נרצה עונה (ישעיה מ'), כי דבר הבא להשלים חסרונו של דבר אחר, בזה הדבר נתרצה ונתפייס, כענין שיאמר הלועז (ערשטאטטען, ערזעטצען, בעפריעדיגען) וטעם יקריב אותו לרצונו לפני ה', שהבעלים בעת הבאתם את קרבנם יכוונו שהקרבת בהמה זו היא באה תחתיו ובמקומו, כי ימצא א"ע מחוייב בראותו את זביחת הבע"ח ונתוחו ושרפתו יחשוב בלבו כי כל אלה הדברים היו ראוים להעשות בגופו ובאבריו ובחלבו ובדמו, והבהמה תהיה תחתיו להשלמתו, וזהו לרצונו (אנשטאטט זיינער) שבעל הקרבן בהתיצבו עליו ורואה פרטי העבודה בו בתפלותיו ובודויו בעת סמיכתו על ראש הקרבן, יתבונן היטב אל הפרטיים הנעשים בפועל בקרבנו עד שתהיה התכונה קבועה בנפשו. כי הנפעלות בעת העשותן בפעל יעשו רושם גדול בנפש, ובזה תהיינה כל פעולותיו מן אז והלאה מכוונות רק לרצון לפני ה' בעיונו ובמעשיו וידבק בו:

פסוק ד

וסמך. לא אמר והניח ידו או ושם ידו, רק וסמך שהוא לשון המשמש לחלושים ולנופלים שהם נשענים בכל כחם על עוזריהם, וגם המטה שהאדם נשען עליו בכל כחו אמר (מלכים ב י״ח:כ״א) אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה, ואמר (שופטים ט״ז:ל׳) וילפת שמשון ויסמך עליו, ויט בכח ויפל הבית, וע"ד משל סומך ה' לכל הנופלים, כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו, למדנו מזה שהסמיכה על הקרבן היא בכח הסומך, וז"ש (זבחים ל"ג) כל הסומך ראשו ורובו מכניס בכל כחו בעי' (רנ"ו), ותרגום וסמך (אויפדריקקען, אנלעהנען), והמתרגמו (אויפלעגען) אינו לפי כונת המלה ומתנגד אל המקובל:

ונרצה לו. יסכים ברצונו לנקות עצמו מכתמי פשעיו וחטאיו (עס רעגע זיך אין איהם דער וויללע זיך דאבייא צו ענטזינדיגען) מלת ונרצה על הרצון הפשוט העולה קרב לב איש לעשות דבר מה, כענין לעשות כרצון איש ואיש, והנפעל יורה על שיתפעל האדם בעצמו בשימת לב ונפש על חטאיו ורוע מעשיו וגדולת מי שחטא נגדו, עד שתטהר מחשבתו, ויעלה ברצון נפשו הטהורה ההסכמה להתחרט ולהתודות על מה שעשה נגד רצונו ית', ודומה מלת ונרצה, למלת ונמכר (כי ימוך אחיך ונמכר) ולמלת ונגאל (או השיגה ידו ונגאל) שהוא פועל בעצמו המכירה והגאולה, כן ונרצה שהוא פועל בעצמו את רצונו, ומלת לכפר פי' להתודות כמו וכפר בעדו ובעד ביתו (לקמן ט"ז ו') שפי' יתודה עונותיו ועונות אנשי ביתו כמש"ש רש"י, וכתיב"ע כפרה באשתעות מליא, והיינו וודוי דברים. ובזה המקרא על מקומו, וסמך ונרצה, וכדעת רבותינו כל הסומך מתודה על קרבנו וודוי דברים, והיא העיקר התכליתי המכוון בכל הקרבנות. והמפרשים יאמרו בטעם ונרצה שהוא שב על השי"ת כלומר שיתרצה לו הש"י לכפר עליו מה שחטא, או שהוא חוזר על הקרבן, כלומר שיקובל הקרבן ברצון להתכפר בו על חטאו; ולדבריהם אין כאן מקומו, ויותר היה ראוי לומר כן אחר הזריקה וההקטרה, שהם עיקר הכפרה לפי המקובל לא כאן בסמיכה שהיא התחלת ההקרבה, עיי' זבחים ו' וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם:

פסוק ט

המזבחה. המקום המיוחד לזריקת דם הזבחים ולהקטרת חלבי הזבחים נקרא מזבח (אָפפערשטעטטע), ולשון זבח הונח על הקרבנות הנזבחים לשם הב"ה כמ"ש (ס"פ כי תשא), והמתרגמו (אלטאר) שהוא לשון מקום גבוה, אינו לפי כוונת התיבה:

עולה אשה ריח נחוח. היטב אמר בזה בס' מעשי ה' (מאמר ב' פ' כ"ז) מה שנאמר בקרבנות ריח ניחח לה', לא לספר מעלת הקרבנות בא כ"א מעשה האיש ומחשבותיו, כי המביא קרבן לא יחשוב שבקרבנו לבד נתכפר עונו, אבל יעלה בדעתו שקרבנו אינו כ"א ריח ניחח אל מה שהוא עתיד לעשות, ואם איננו מתקן מעשיו נאמר עליו: למה לי רוב זבחיכם, והושאל אליו ית' לשון ריח ניחח, כי כאשר הריח הטוב הבא מרחוק עד על הדבר בעצמו היותו טוב, כמו כן יהיה הקרבן לפני ה' כמבשר על המעשים הטובים שעתיד המקריב לעשות מכאן והלאה, ונקרא ריח כי על כל דבר נרגש אל המרגיש טרם בוא אליו יושאל לו בלשונינו לשון ריח כבאיוב מרחוק יריח מלחמה שפי, ירגיש, ואמר א"כ כל המביא קרבן יתן דעתו לעשות תשובה ולהתקרב אליו ית' עד שמקרבן זה יריח ה' מעשיו הטובים שיעשה מהיום, עכ"ד. ולתת תבלין לדבריו הנעימים יש לי לבאר שאר תיבות המאמר ג"כ על כוונה זו, והוא, עולה, להתעלות ולהתרומם במעלה ובחשיבות המעשים והמדות, הפך הירידה למדרגה התחתונה במעשים ומדות הפחתיות ובזוייות (ערהאבען זיין) כענין ואת עלית על כולנה, כי המעשים הטובים הם נעלים ומרומם לחשיבותם. אשה, להשאר אמיץ וחזק על משמרת עבודת ה' (שטאנדהאפט, אויסדויערנד, אונפערענדערליך אים ענטשלוס דער גוטען טהאטען) מענין זכרו זאת והתאוששו (ישעיהו מ״ו:ח׳) דתרגומו ואתקפו, והוא ההתחזקות בדעות ישרות ובמעשים נכונים לבלי השתנות אל הפוכם בכל המון התאוות הזמניות המתרגשות לבא אל תוך חדרי לב האדם. ריח ניחוח, שירצו לה' מעשיו הטובים ודרכיו הישרים אשר יבחר לעשות מהיום והלאה, כי המע"ט מכונים בשם ריח, ריח לו כלבנון, ואמרו רז"ל ריח עולה, ריח תפלה, ריח מעשים, ומזה וירח את ריח בגדיו, עמש"ש. ובוירח ה' את ריח הניחח העירותי כוונה אחרת קרובה לזה. וליתר ביאור ארחיב קצת הדברים והוא: ריח נחוח: השפלת הרוח והכנעתו (ניעדערגעדריקטעס געמיטה, ווילליגע הינגעבונג), ריח כמו רוח, דומה לשרש איל ואול על החוזק והכח, ואתנהו ביד אילגוים (יחזקאל ל״א:י״א) תרגומו תקיף עממיא, ובריא אולם (תהילים ע״ג:ד׳) שפי' כחם וחזקם, והמ"ם כנוי לרבים, (ע"ש ר"ש ב"מ) ואת אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) הכתיב בוי"ו והקרי ביו"ד צרוי', וכן כהקיר ביר מימיה, דלפי הכתיב בור בוי"ו חלומה והקרי ביו"ד חרוקה. כן ריח עם רוח, כי גם שם ריח, שהונח על הקטור הרוחני העולה מן המריחים הוא משם רוח; כי כל פעולת הריח תחלתו אמצעותו וסופו הוא ע"י הרוח, הרוח האוירי שבתוך חלולי (פארען) המריח ידחה הקטור הרוחני חוצה לו, ואז יתפשט הלאה ע"י הרוח ויגיע אל החוש והוא מקבלו ע"י נשיבת רוח (איינאטהמען) ולזה ייוחס הריח גם אל המים, מריח מים יפריח (איוב י״ד:ט׳) והוא ע"ש רוח האוירי שבתוך המים כפי המוסכם אצל המחקרים הטבעי'ם שהוא מקובץ מחלקים דקים מלאים נקבים חלולים חלולים (פאָרען) אשר בתוכם ירגיעו חלקי אויר והמים להם חומה סביב, והאיד (דונסט) העולה מן המים והימים שהוא לח ביותר מסבת התפשטות חלקי האויר אשר במים, הוא סבה להפריח ולהצמיח את האילנות אשר סמוך למים, וטעם ריח מים (וואססעראויסדינסטונג) וכן התיחסות ענין ריח אל האש, כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש (שופטים ט״ז:ט׳) הוא ע"ש רוח האוירי אשר תמיד סביב לאש, כי אין האש יוקדת רק במקום שיש אויר, שבהעדר האויר האש יכבה, וטעם בהריחו אש, כאשר ינשב וינפח האש בו בפתיל הנעורת (ווען דאם פייער דאראן אנהויכט), ואין מלת בהריחו מוסב על הפתיל כאשר יחשבו המפרשים רק על האש, וכ"ד המתרגם שתרגם דארח ביה נורא. וכבר מצאנו שישמש המקרא פעל ריח ע"ש הרוח (ישעיהו י״א:ג׳) והריחו ביראת ה' שפירש"י ימלא אותו רוח יראת ה' ודומה בזה שם ריח לשם טעם, אשר יורה על בחינה גשמית ממשית, כמו וחיך אוכל יטעם, ועל בחינה שכלית כמו טעמו וראו כי טוב ה', ככה שם ריח יורה על התפשטות קיטור הגשמי ועל התפשטות חפץ ורצון הפנימי, וכבר מצאנו התחלפות וי"ו של שם רוח ביו"ד, והורדתי בריחים כולם (ישעיהו מ״ג:י״ד) שפי' בספינות לפי שהולכים ברוח כמ"ש ר"ש ב"מ. וכן בס' הבהיר פי' ריח כמו רוח, דאיתא התם: לריח נחוח: הרוח יורד ומתאחד בצורות הקדושות ומתקרב ע"י הקרבן והיינו דאקרי קרבן, ע"כ. ניחוח, שרשו כוח ויורה על השפלה וירידה, כאשר יניח ידו (פ' בשלח) הפך כאשר ירים ידו. וכ"ד רבותינו באמרם (זבחים מ"ו) לשם נחת רוח כלומר לשם השפלת הרוח והכנעתו. נחת כמו ונחת זרועו יראה (ישעיה למ"ד) ר"ל השפלת זרועו והורדתו (ע"ש רש"י ור"ש ב"מ), מפני שמי נחת הוא (מלאכי ב׳:ה׳) שהוא לשון הכנעה (כברש"י ברכות די"ב), וכפל החי"ת בנחוח להורות על חוזק ההשפלה והכנעה. ושם רוח יורה בכ"ק על הכח הגדול שבנפש האדם שבו חושב מחשבות כמ"ש רנ"ו כי נטועים בנפש האדם כחות והפוכי כחות, ואלה הכחות שוקטים נחים בנפש, לא ימושו ממקומם ואינם מתפשטים בלב כלל כל זמן שאין הרוח נושב בהם, הדמה בדעתך שהאדם יושב ואינו חושב מחשבות כלל, לא ירגיש שום כח מכחות נפשו, לא אהבה ולא שנאה לא רחמים ולא אכזריות, עד שיתעורר אחד מהם על ידי הרוח, על דרך משל שהחל לחשוב ברוב עשרו ברוחב לבבו יתפשט רוחו בכח הגאוה שבו וירויחנה עד שתמשול בלב ועבר עליו רוח הגאוה ותמלא הנפש כולה מחשבות גאוה, וכן באיזה כח שיתלבש הרוח ויוציאהו ממסגרותיו וירחיבנה וכמ"ש ועבר עליו רוח קנאה ולא יכול עוד להתאפק, וקנא את אשתו, כי כשהרוח יגביה עצמו ועולה על הלב יבא לידי המעשה, וכן בכל דבר ודבר לטוב ולרע; ומדת שפל רוח הוא שרוחו שפלה בקרבו ואינו מגביה עצמו, לפי שמשפיל רוחו ומכניעו למטה ואינו מניחו לעלות על הלב, וכשמתלבש בכח ידוע שאינו נכון כפי דרך חכמת התורה, משפילו למטה וכובש אותו במקומו, וזו מעלה נפלאה, כי בהיות הרוח נשפל ולא יעלה כ"א ברצון האדם, יוכל לקיים כל המצות ולהשתמר מעון, וזהו תכונת הצדיק הגמור, רוחו שפל בקרבו ודעתו וחכמתו מושלים על רוחו, מעירים אותו לעת הנכון כפי התורה והחכמה ויצוהו להתלבש במדה ידועה, ולהעלותה לפעול בה פעולה של חכמת התורה, וכל מי שאינו שליט ברוחו ומניחו להגביה עצמו כפי שרירותו, כמעט יעבור על קלות וחמורות. אבל המושל ברוחו ושולט עליו להשפילו עד שלא יעלה כ"א ברצון הלב בחכמה ודעת, יוכל לקיים הכל ותעלנה בידו תורה ומע"ט, והכנעת הרוח והשפלתו הוא העיקר בכל הקרבנות, כדאיתא במכדרשב"י (פנחס ר"מ) זבחי אלהים רוח נשברה וגומר האי קרא אוקמוה דרעותא דקב"ה לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי אלא רוח נשברה ובני נשא לא ידעי מאי קאמרי והכי שמענא דכד אתי בר נש לאסתאבא בחובוי, אמשיך עליה רוחא מסטרא דמסאבא ואתגאי על בר נש ושליט עליה לכל רעותיה וההוא סטרא מסאבא אתגבר בחיליה ואתתקיף ושליט עליה לרעותיה אתי בר נש ושליט עליה לאתדכאה מדכאין ליה, בזמנא דהוה בי מקדשא קיים אקריב קרבניה כל כפרה דיליה תליא עליה עד דאתחרט ותבר לההוא רוח מגו גאותא דיליה ומאיך ליה ודא הוא תבירו דההוא דרגא דמסאבא וכד אתבר ההוא רוחא מסאבא וקריב קרבניה דא איהו דאתקבל ברעוא כדקא יאות ואי לא אתבר ההוא רוח לאו קרבניה כלום ולכלבי אתמסר דהא קרבנא דא לאו דקב"ה אלא דכלבי ובגין כך זבחי אלהים כדקא יאות הוא רוח נשברה דיתבר ההוא רוח מסאבא ולא ישלוט; וכ"ז כללה התורה בלשון ריח ניחוח בכל הקרבנות, והוא הנחת רוח שאמרו רבותינו, ונראה ברור שהבינו שם ריח כמו רוח, אמנם מדשינה המקרא רוח בריח, למדונו שבא להורות על תנאי הרביעי שהזבח נזבח על שמו והוא לשם ריח, לאפוקי אברים שצלאן והעלן, ורש"י פי' נחת רוח זה כלשון נחת רוח עשיתי לבעלי, לכן פי' נחת הוא לפני הקב"ה שאמר ונעשה רצונו. (ואונקלס שתרגם דמתקבל ברעוא נוטה ג"כ קצת לזה אלא דהו"ל לתרגם דתתקבל), ואינני מבין דכוונה זו כבר נכללה בתנאי הששי שהוא להשם, גם יש לפי' הגשמה יתירה אשר אנו מצווים להרחיקה לבלי תכלית:

פסוק יב

ונתח אותו. שם נתח מורה לרש"פ על חלוקה הנעשה על איזה סדר מיוחד (צערלעגען) אם חלוקת בע"ח לאברים, כעין שיעשו הטבחים והרופאים (צערלעגען, אנאטאָמירען), או התחלק לחתיכות קטנות לקדרה כעין שיעשו המבשלות, על אלה הענינים הונח שם נתח בפרטות, כמו וינתח לעצמי' לשנים עשר נתחים (שופטים י"ט) אסף נתחיה אליה כל נתח טוב (יחזקאל כ"ד), וכן כאן: ולפי ההשקפה אינה מוכרע אם נתח פעל הנגזר מן השם, או שם הנגזר מן הפעל, דהיינו אם ההנחה הראשונה של נתח על חתיכה החתוכה על איזה סדר מיוחד, והוא שם תאר, ונגזר ממנו פעל נתוח דהיינו עשיית נתחים, או שההנחה הראשונה של נתח על פעל הנתוח דהיינו עשיית חתיכות על איזה סדר, ונגזר ממנו שם נתח דהיינו חתיכה המתהוה מן פעל הנתוח והוא תאר הפעל, אבל מענינו הוא מוכרע שהוא שם נגזר מן הפעל, שאף אם תאמר שנתח שם התאר דהיינו חתיכה חתוכה על סדר, הרי כבר הקדמת לך במחשבה פעל החתוך על סדר קודם שבאת אל הנחת שם נתח, והרי א"כ שוב שם נתח רק תאר הפעל שהפעל נושא והתאר נשוא, ובכל מקום הנושא קודם בציור מן הנשוא, ומזה תבין ג"כ מה שדרשו רבותינו ונתח אותה לנתחיה אותה לנתחים ולא נתחיה לנתחים, כי הנה אם דרשו כך ממה שאמר לנתחיה בה"א הכנוי, מזה אינו מוכרע עדיין שלא ינתח הנתחים, שהרי אפשר שה"א הכנוי הוא יחס הקנין כשאר הכנויים כמו ידים ורגלים ידיו ורגליו דהיינו יחוס הקנין והשייכות, ואף אלו ינתח כל נתח ונתח שוב לאלף חלקים נקראו כולם נתחים ע"צ הקנין והשייכות אליה, אלא שיחוס הקנין לא שייך רק במקום שנשאר שם נושא שהקנין נשוא עליו, כשתאמר בד"מ ידיו יש שם גוף שהידים קנין לו, שהגוף הוא הנושא והידים הם הקנין הנשואים עליו, וזה לא שייך בקרבן העולה, שהרי העולה מנותח כולה לנתחים ולא נשאר שם גוף שיהיה נושא קנין הנתחים שהרי אין כאן אלא הכל נתחים לא נושא חוץ מהם, ובהכרח שאין ה"א הכנוי של לנתחיה ה"א יחוס הקנין כ"א יחוס הסדר של נתח הנהוג בעולה, שסדר הנתוח של עולה הוא דבר עצמיי קיים והוא הוא הנושא והנתחים נשואו, ולזה תפסו רבותינו בלשונם גם מלת אותה, אותה לנתחיה, דהיינו הנתוח הסדריי הנעשה בעולה גופה ולא נתוח אחר הנעשה בנתחים, וזה ג"כ הכל מצד שנתח שם נגזר מן הפעל ושלא נקראו נתחים כ"א ע"ש פעל סדר החתוך הנעשה בהם, ונתחיה בה"א הכנוי ע"ש סדר הנתוח של עולה בפרטות:

פסוק יג

והקטיר. שם קטור הונח לרש"פ על האדים והחלקים המימיים העולים מן גשם לח כשיחום באור (דאמפף) כמו שאנו רואים בתבשיל חם ולח כשמנערין אותו מן הקדרה אל הקערה שיוצא ממנו הבל בצורת עשן (רויך) ואינם עשן, כי עשן הוא עצמית החלקים המלחיים שהגשם מורכב מהם בעצמיותו, ולפיכך יש להם טעם חריף המזיק לעינים, אבל הקטור אינו כ"א חלקי המים הסגורים בגשם ע"צ המקרה, וע"י שהגשם מתפשט ביותר ע"י חום האור ועי"כ יתפתחו החלקים המימיים ממסגרתם ויעלו למעלה ע"י הרוח הסגור בהם, כי הרוח הסגור משיאם למעלה, ולפי שאינם אלא חלקים מימיים אינם מזיקים לעינים כמו העשן; ולפי שהקרבנות הונחו על האש לתכלית שיעלה ממנו קטור לריח ניחוח, והקרבנות כלם גשמים לחים וכשהם בוערים אין עשן יוצא מהם אלא קטור, ומשום כך לא נמצא לשון הקטרה כ"א בבנין הכבד, והקטיר, ויקטר, כליל תקטר, מוקטר, כי ע"י נתינת הקרבן על האש ימשך שעולה ממנו קטור והכהן בעצמו אינו מוציא הקטור רק הוא הגורם יציאת הקטור ע"י הנתינה על האש, לכן בא לשון הקטרה תמיד בהפעיל, והשם מזה הוא קטרת והוא שם תאר מפשט, והיינו דבר המוכן להנתן על האש כדי שיצא ממנו קטור (דאמפפווערק), ומה שנקרא קטרת הסמים ולא מעשן או עשן, לפי שאין ריח הבשמים בעשן כ"א בקטור היוצא מהם שהיא המוץ ולחות היסודי שבבשמים, והעשן איננו רק משריפת החומר המקריי שבהם שאין בו ריח כלל, שהרי הבשמים יש להם ריח אף בלי עשן, אבל אין להם ריח בלא קטור שהוא האיד הרוחני הפולט מהם (דופט) אלא שהקטור הוא מעורב בעשן היוצא מן הבשמים והוא מעלה את הקטור עמו למעלה, ולפיכך היה צריך ליתן בקטורת עשב מעלה עשן כדי להעלות ג"כ הקטור עמו, אבל עיקר הריח הוא בקטור הבשמים לא בעשנם, לכן אינו מדוקדק לתרגם שם קטרת (רויכווערק) מלשון עשן כ"א לשון קטור (דאמפפווערק) וכן אין נכון לתרגם פעל והקטיר (אין רויך אויפגעהען לאססען) כי אין הכוונה בנתינת הקטרת להעלות עשן רק כדי להעלות הקטור הרוחני שבו כמ"ש ריח ניחח, וראוי לתרגמו (דאמפפען):

פסוק טו

ונמצה דמו. אין וי"ו ונמצה מהפך לעתיד אבל שמושית היא, והמלה עבר וענינה וכבר נמצה דמו קודם הקטרת הראש, וערש"י:

פסוק יז

בכנפיו. במקום כנפיו והבי"ת בי"ת הכלי כמו בבית בשדה, והכנפים הם אותם שעופף בהם (רמב"ן):

פרק ב

פסוק א

ונפש. ת"א ואנש, לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ונפש ישומש על הרצון כמו יש את נפשכם:

קרבן מנחה. שם מנחה ישמש גם על המס והארנוני הניתן מן העבד אל יד המושל בו כמו (ש"ב י"ח) ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה, (מלכים ב י״ז:ג׳) ויהי לי הושע עבד וישב לי מנחה, מזה נ"ל שהוא משרש נח שהוראתו גם ההשפלה וההורדה מלמעלה למטה כמו כאשר יניח ידו, שהוא הפך ירים ידו (בשלח), ולפי"ז הוראת שם מנחה דבר שהעבד מראה בו הכנעתו לאדוניו, יורה בו שפלת מדרגותו נגד מי שנתעלה עליו במדרגה (הינגעבונג, אונטערווערפונג) ולכוונה זו ישמש שם מנחה בשלוח גם על כל מתנה הנתונה מאדם לחברו, כמו מנחה לעשו אחיו, שרצה יעקב להראות לעיני עשו שהוא נכנע תחתיו ומכבדו כאדון על העבד; ולהפך על המתנה הניתנת מן הנכבד אל השפל ממנו במדרגה הונח שם משאת (ויתן משאת כיד המלך, ותרב משאת בנימין) ע"ש התנשאות המקבל בקבלת מתנה זו להיותו יקר בעיני הנותן לכבדו בזה, ולדברינו מצאנו טעם שקראו רז"ל תפלה שאחר חצות היום בשם תפלת מנחה, כי מחצות היום ואילך השמש שוקעת ממעמדה באמצע הרקיע ומשפלת ויורדת למטה עד גמר שקיעתה, דומה למליצת רפה היום לערוב (שופטים י״ט:י״א) והיום רד מאד (שם), [ובתוס' פסחים ק"ז ד"ה סמוך למנחה נתחבטו בטעם שם: תפלת מנחה:], והנה העני שביתו ריקן ואין בידו מאומה להקריב ממנו קרבן רק עשירית האיפה, והמעט הלזה שבידו יביאנו להש"י, יראה בזה גודל כניעותו יותר מן העשיר המביא פר, לכן על קרבן זה שהוא מעט מאד בכמותו הונח שם: קרבן מנחה: (הינגעבונגסאפפער), וז"ש רבותינו מי דרכו להתנדב מנחה, עני. ורשב"ם פי' מנחה דורון משרש נחה לפי שמביאה לקרבן, ואין שם דורון ומתנה נאות אצלו ית', והמתרגמו (שפייזעאָפפער) ע"ש שבאה מן הצמחים אין זה לפי המכוון בתיבה עצמה:

סלת יהיה קרבנו. פי' שלא יתנדב ויביא מנחה אלא מן החטין, אף שהצבור מביאים מנחת חוב מן השעורים כגון מנחת העומר, אבל ליחיד לא הותר להביא מנחה אלא מן החטין (ת"כ), ורש"י פי' סלת יהיה קרבנו, האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת, דברי יחיד הם ונדחו מהלכה, דרבנן פליגי עליה ואמרו דמביא מאיזה שירצה; ודע דסתם סלת הוא מן החטים כמבואר בת"כ. סלת. שהוסר ממנו הקליפה והחרצן עד שהוא מזוכך ונקי ביותר (קערנמעהל), עמ"ש ר"פ וירא:

פסוק ט

אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו נזכרו בעליו לטובה, וכל ריח העולה מן הדבר המריח יכונה בשם זכר ואזכרה, כמו (הושע י״ד:ח׳) זכרו כיין לבנון (רש"י וראב"ע):

פסוק יג

מלח ברית אלהיך. חבור נפלא (גאֶטטליכע וואונדערבארע צוזאממענזעטצונג), הפעל משם מלח הוא ממלח טהור קדש (כי תשא) שתרגום ממולח מעורב, דומה לו ויראו המלחים (יונה) מלחיך וחובליך (יחזקאל כ"ו) ע"ש שמנהיגי הספינה מהפכים ומערבים את המים במשוטות. ויראה ששימוש שרש מלח על החורבן והשממון כמו ארץ מלחה, משכנותיו מלחה (איוב ל"ט) הוא ג"כ מענין תערובות, וכמו שהונח שם תערובות על החורבן והשממון, כמו ארץ ציה וערבה, שמתי ערבה ביתו (שם) במדבר בערבה, ע"ש שנשתנו שם סדרי מעשה בראשית ונתבלבלו ונתערבו שם יסודות וכחות הטבע לבלי הוציא פרי ותבואה למאכל אדם ובהמה, ואמר על בלבול סדר מאורות השמים (ישעיה נ"א) שמים כעשן נמלחו כלומר כוכבי השמים וכסיליהם נתבלבלו וישנו את סדר תפקידם ומשטרם בארץ (ע"ש רש"י), ואמר על סמרטוטי הבגדים הישנים הקרועים (ירמיה ל"ח) בלויי סחבות ומלחים, קרויים סחבות, ע"ש שנסחבים ונשלכים ממקום למקום, ונקראים מלחים ע"ש בלבול סדר הנחתם במקום מיוחד כראוי לבגד המצטרך לצורכי אדם, ורז"ל ישמשו שורש מלח ג"כ לענין התערבות והתדבקות הדברים יחד כאמרם (בויקרא רבה) כאדם שמלחים שני נסרים שני כרעי המטה ומדביקם זה בזה (והערוך מצא דומה לזה בלשון ישמעאל, ע"ש). והמלח בעצמו נקרא בשמו ע"ש תערובות שני יסודות הפכיות שבו, כי בעצם המלח נתערבו ונתאחדו בו יחד בפרט, יסוד האש עם יסוד המים, ולהתרבות יסודת אש שבו נמנה המלח (פ"ד דשבת) למוסיף חום והבל. והנה להתערבות שני היסודות הפכיות שבו כי בעצם המלח נתערבו ונתאחדו בו יסוד התחתון עם יסוד העליון קרא את המלח בשם ברית אלהים, כלומר חבור נפלא (וואונדערבארע צוזאממענזעטצונג), ולהגדיל הדבר סמך אותו לאלהים, כמו עיר גדולה לאלהים, חרדת אלהים וכדומה, ומה שהזכיר ענין ברית אלהים שבמלח בענינא דקרבנות, יתכן לומר לפי שהיה בימי קדם מהם עובדי האש כמו עבודת מולך, ומהם עובדי מים כאמרם, השוחט לשם ימים ונהרות, גדא דנהר, ואמרו (פ"ק דתענית) כותיים עובדים לאש וקדרים עובדים למים, ולזה ציותה התורה להקריב מלח על כל הקרבנות לשם הש"י, להורות בו היפך דעות כזביות אלה, ושאין בידי שר של אש ושל מים ממשלה בתחתונים בלתי לה' לבדו, לכן קרא פה את המלח בשם: ברית אלהים: כלומר חבור נפלא מאש וממים, והוא מעשה האלהים:

פסוק יד

אביב. גרגרים שעורים מבוברות ומבושלות. עמ"ש בוארא בהשעורה אביב:

כרמל. בעוד שהכר מלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה (זאָפטעאלל) וע"כ נקראו המלילות כרמל (רש"י):

פרק ג

פסוק א

זבח שלמים. כן הוא קרוי בכל הפרשה ואין כן עולה וחטאת ואשם שלא נסמך להן מלת זבח, והטעם לפי שבשר השלמים נאכל לבעלים וקורא לבני ביתו ולאוהביו ומיודעיו שיאכלו מזבחו ובמושב רעים יהלל את ה' ויספר להם חסדיו, גם להרבות אוכלים שלא יבא בשר קדש לידי נותר לכן נקראו זבח שלמים, כי זבח הוא סעודה של שמחה כמו וקרא לך ואכלת מזבחו, כי זבח היום לעם בבמה (שמואל א ט׳:י״ב) כי זבח משפחה לנו בעיר (שם ב'), משא"כ שאר הקרבנות שאינן לסעודת הבעלים אינן קרוים זבח, וכבשי עצרת הם סעודת שמחה לכהנים (רנ"ו). שלמים. פירשב"ם לשון תשלומים שצריך לשלם את נדרו. ורנ"ו טען עליו דא"כ גם נודר עולה חייב לשלם ותקרא גם היא כן, גם אינו נכון לפי דקדוק המלה כי הנפרד מן תשלומים שלים, כמו באו ימי השלום, וברבים שלומים כמו שנת שלומים. ואין בזה כדי להשיב, כי העולה אף שהיא באה בנדבה מ"מ מתערב עמה קצת חיובי, לכפר על הרהורי הלב ועל עברו במזיד על לאו הנל"ע, לכן יקראנה הכתוב בשם עולה שהמכוון בה הסבה הגורמת אל נדבתה, (כמ"ש לעיל א' ג,) משא"כ שלמים היא נדבה גמורה ואין בה סבה הגורמת אל נדבתו, ושפיר חל עליה ענין תשלום הנדר. ונראה שלזה התכוין הרמב"ן במ"ש על שם שלמים, כמו אבנים שלמות, כלומר שבקרבן שלמים אין בה שום פגם וקלקול כי אינה באה רק מצד נדבת הלב, משא"כ בעולה אף שגם היא באה בנדבה, מ"מ יש בנדבה זו צד פגם מסבה הגורמת לנדבה זו. גם מדקדוק המלה אינה טענה, כי בכל השמות ישמור הלשון הטעם ולא המלה, כשם נח מן ינחמנו וכדומה לאין מספר. והנה רבותינו בת"כ אמרו שלמים שמטילין שלום בעולם, שלמים שיש בה שלום למזבח ולכהנים ולמזבח, שלמים מי שהוא שלם מביא ולא אונן, ואין ספק שאין זה מהם טעם העיקרי לשם שלמים, והראיי' שייחסו שלומים אלו גם לשאר הקרבנות ואפי' לחטאות ואשמות, כמבואר בת"כ, אבל כל אלה לשם שלמים הוראה צדדית. ורנ"ו פירש שלמים מענין השלום אביך הזקן, ענין הצלחה, וקרבן שלמים בא מבעלים אשר בא עליו ברכת ה, ומרוב שמחה יקריב שלמים, ולזה יתרגמו שלמים (פריידענאָפפער, וואָהלערגעהען). וזה לא יתכן כי הקרבן הבא לכמו אלה תודה יקרא לא שלמים. גם מה יענה על ויעלו עולות ושלמים דשופטים (כ' כ"ו. ושם כ"א ד') שהי' בעת צום ויום בכי. והנכון כפירשב"ם לשון תשלומים (פאָללציעהונגסאָפפער). וכן משמעות לשון זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי (משלי ז׳:י״ד) דרישא וסיפא חד ענינא כרוב הלשונות במשלי:

פסוק ד

על הכבד. סמוך לכבד כמו על הנשים (שמות ל"ה כ"ב), וללמדנו שיטול קצת הסמוך לנטול שיטול מן הכבד עמה מעט (הראב"ד):

על הכליות. מלבד הכליות, ושיעור הכתוב ואת היותרת יקח כלה סמוך לכבד שנוטל קצת מן הכבד עמה, מלבד הכליות הנזכר קודם לכן. והא דנזכרו הכליות פעם שנית, להורות שיסיר היותרת אעפ"י שאבדו הכליות, שאינם מעכבים ליותרת, כמ"ש בת"כ יסיר יותרת אעפ"י שאין כליות. עי' צד"ל על רש"י בזה. ובפרשת ראה (ט"ז ג') תאכל עליו מצות מבואר מלת עליו להסתלקות הדבר ממציאותו, וטעם על הכליות (אין ערמאנגעלונג דער נירען):

פסוק ה

על העולה. פי' רש"י תמוה, כי כמה מקראות יורו לנו כבר שתקדים התמיד לכל הקרבן. ורנ"ו פי' על העולה כמו סמוך לעולה, לפי שבפ' העולה אמר ונתנו בני אהרן הכהן וגו' וערכו עצים על האש וערכו את הנתחים וגו' והיה צריך כאן לחזור ולומר כל הסדר האמור שם, לכן אמר בקצור, על העולה, כלומר סמוך לה כסדר שערך נתחי העולה על העצים הערוכים על האש, ודבריו נכונים בפשט המקרא, אבל מלת על אינו מכוון לפירושו. ובאמת מצאנו מלת על שהמכוון בו סדור דבר זה דומה בענינו אל סדור דבר אחר (נאך ארט אונד ווייזע) כמו ושפטו העדה על המשפטים האלה (מסעי ל"ה) דתרגמו יב"ע על סדר דיניא האילין, וכן (שופטים י"ז) ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, וכמו רוב מלת על המוזכר בראשי מזמורים, למנצח על נגינת, למנצח על יונת אלים, שהמכוון בהם שנגינת שיר זה דומה לנגון כלי השיר כנודע, עמ"ש (מסעי ל"ה ו') ועליהם תתנו, וכן כאן אמר: והקטירו אותו וגו' על העולה: פי' יקטירו אותו בדרך ובאופן הקטרת העולה (נאך ארט אונד ווייזע דעס עולה):

פסוק ט

חלבו האליה. כבר התעורר רמב"ן דאעפ"י שהאליה היא שמנה מאד, אין שמנה נקרא חלב, ואין לומר כי מלת חלבו הוא כלל לכל המורם מן הבהמה, ואח"כ באו הפרטים האליה תמימה וגו', דא"כ היה ראוי טעם מפסיק בין הכלל ובין הפרט הבא אחריו, וכאן סמוך חלבו האליה בנגינה, והנכון נ"ל שאות וי"ו שבחלבו הוא כמלת של כמו וחיתו ארץ (בראשית וכמש"ש) שפי' חיה של ארץ, וכמו בשר בנפשו דמו שפי' בנפש של דמו, וכמש"ש. וכן כאן חלבו האליה פי' חלב של האליה. והוא החלב המחובר באליה בצד הפנימי. וז"ש בת"כ חלבו האליה להביא את החלב הסמוך לאליה זה החלב שבין הפקוקלית, והוא החלב שבעיקר הירכים; ולא הסמיך הנסמך לסומך כברוב המקומות לומר: חלב האליה: דא"כ היה משמעותו רק להקריב חלב האליה לבד, ובאמת האליה בעצמה כולה קרבה. והרמב"ן פי' חלבו האליה, חלבו באליה, ואין זה משמעות הלשון:

פסוק יז

חקת עולם. חיוב דבר הבלתי מבורר מענינו היותו מחוייב מצד הטבע או מצד המוסר או מצד השכל רק המצוה על החיוב ההוא הוא לבדו יודע טעמו של זה החיוב ומטעם הכמוס עמו אינו רוצה לגלות טעמו של דבר, זהו הנקרא בלשונינו חוק (געזעטץ) ונותן החוק, יקרא מחוקק (געזעטצגעבער), והוא שם מושאל מלשון חקיקה ורשימה על לוח אבן ועץ או שאר דבר. והענין בזה כי כל דבר שחיובו מבורר מצד חיוב הטבעי המוסר והשכל, א"א שיהיה נשכח לעולם, כי כ"ז שבני אדם חיים על האדמה נתברר להם תמיד חיוב זה הדבר, משא"כ דבר שלא נתברר חיובו למקבלים הוא קל שישתכח ויתבטל ברוב הימים מאחר שלא נודע טעמו של הדבר או שישתנה ע"י תוספת וגרעון, וכדי להצילו מן השכחה והשנוי היה צריך מיד בעת נתינתו שיהיה נכתב בספר לזכרון למשמרת לדורות הבאים, ועדיין היה אפשר שיומחק הכתוב ברבות הזמן, לפיכך היו חוקקין את דברי החוק על לוח אבן ובכתיבה שוקעת שהוא כתב המתקיים ביותר מכל מיני כתיבות, שכל אות ואות הנחקק ה"ה כמונח בקופסא משומר מן ההפסד, משום כך נקרא כל דבר חיוב שלא נתגלה טעמו בשם חק ע"ש ההצטרכות שיהיה חקוק בספר לזכר עולם, וכמ"ש ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון לעד עד עולם (ישעיהו ל׳:ח׳) וכן (איוב י״ט:כ״ג) מי יתן בספר ויחקו לעד בצור יכתבון (רש"פ):

כל חלב. שם חלב בלה"ק השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד, כי השומן המתערב בבשר שאינו נפרד ממנו יקרא שומן, כענין וישמן ישורון ויבעט, ובשרי כחש משמן, והחלב הוא הנפרש עליו קרום ונקלף, לא יתערב הלשון בהם בשום מקום, כאמרנו בשר שמן לא בשר חלב, וכן בשאר לשונות העמים שמותיהן חלוקים, והכתוב שאמר כל חלב לא תאכלו אין שומן שע"ג האליה בכלל כי איננו חלב בשמו וטבעו, ואם היה כל שומן חלב יאסור כל שומן שבבהמה בכתפות ובצדדין, אבל כל הנקרא חלב נאסר אעפ"י שאינו קרב למזבח כגון החלב שעל הטחול, ושאינו נקרא מותר אעפ"י שהוא קרב כגון הכליות והיותרת מן הכבד וכן האליה, לשון הרמב"ן בקוצר, ע"ש שהאריך בזה בדברים נעימים שלא ליתן פתחון פה לחלוק, וכן דברי הרנ"ו ביאורו נכונים מאד בזה כי הראה בו שכל המקראות מבררים יושר קבלת רבותינו בזה:

פרק ד

פסוק ג

לאשמת העם. הלמ"ד מורה על ההקש והדמיון כמו (איוב ל״ט:ט״ז) הקשיח בניה ללא לה שפירש"י כאילו אינו שלה, ויחשבה עלי לשכרה (שמואל א א׳:י״ג) דתרגומו כאתתא רויא, וכן ויהי לה לבן דמשה תיב"ע והוה לה חביב הי כביר, וטעמו אם הכהן המשיח יחטא חטא הדומה לאשמת וחטא העם, כאמרם (בת"כ ובהוריות ד' ו') לאשמת העם הרי משיח כצבור, מה הצבור שהן ב"ד אינם חייבים בקרבן עד שיהיו חכמים ראויים להוראה ויטעו בהוראה ויעשו העושי' על פיהם ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, כך המשיח בכל דרכים אלה שיהיה חכם מופלא ויטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה:

לחטאת. להסרת החטא, כמו וחטאו ביום השביעי שענינו טהרת הדבר, והבא לכפר החטא נקראת חטאת (ענטזינדיגונג):

פסוק ה

ולקח וגו' מדם הפר. לרבותינו (זבחים כ"ה) צריך לקבל את כל דם הפר, ולזה אין אות מ"ם משרתת למלת דם לפרשו מקצת דם, אבל היא משרתת למלת הפר כאלו כתיב דם מהפר, והמכוון שקבלת הדם צריכה להיות מן הפר, אבל אם נשפך הדם על הרצפה פסול לאוספו לכלי שהרי לא נתקבל מהפר, ואמרו גורעין ומוסיפין ודורשין, גורעין אות מ"ם ממלת דם ומוסיפין אותו על מלת הפר. והרב בעל קרבן אהרן בפי' לת"כ מתקשה בדרשה זו, ואמר כיון דרצון הכתוב לומר דם מהפר למה שם כותב התורה המ"ם בזולת מקומה, ואנחנו נגרע אותה משם ונוסיפה בתיבה אחרת, היה לו להניחה במקומה, ודחק מאד בתירוצו, ע"ש. ולדעתי אין כאן מן הקושי כ"כ, דבאמת גם קבלת מקצת דם מהפר כשר אם לא אסף לכלי הדם הנשפך (כמ"ש הרמב"ם פ"א מפסהמ"ק ה' כ"ו ע"ש בכ"מ), א"כ אין אות מ"ם יתירה לגמרי במלת דם, דבא ג"כ להורות בהכשר קבלת מקצת דם, ולרז"ל מ"ם זו משמשת גם למלת הפר, ודבר זה נהוג בכ"ק, ומצאנו אות מ"ם חסרה לגמרי במקום הראוי, כמו השמרו לבם עלות בהר (יתרו י"ט) שמובנו מעלות, ומצאנו ג"כ (ראה ט"ו) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, דמהראוי אחד מאחיך, כי המ"ם ממלה ראשונה משרת רק למלה שני', וכן אין לאל ידך הלמ"ד ממלה ראשונה אינה משמשת רק למלה השני' כמו אל לידך כמ"ש המפרשים, וא"כ אין שום זרות בקרא דילן בפרשה זו, ומזה מיושב קושית התוס' שם, למה לא מקשו בעלי התלמוד גם בזה סכינא חריפא מפסקי לקרא, והדברים פשוטים מאד לדברינו:

פסוק ו

פני פרכת. הפרכת היתה פרושה בכל רוחב המשכן מכותל הדרומי עד כותל הצפוני שהם עשר אמות ובאמצע רוחב הפרכת תהיה ההזאה (עי' ק"א בפי' לת"כ) לפי"ז יהיה פני מענין אל הקדש פנימה הפך החיצון, וכל אמצעי הוא תוך ופנימי נגד צדדי החיצוניים:

פסוק ז

קרנות. כל עוקץ הבולט מראשו של דבר הושאל עליו שם קרן, ממה שהקרן בבע"ח הוא עוקץ בולט מראשו, כמו קרן בן שמן, וכן נאמר על התועפיות והבליטה המעלותית, כמו אצמיח קרן לדוד, ובשמי תרום קרנו (האָכעקקען), ואמה על אמה ברום אמה הנתון בראש המזבח בכל זויות שבה נקרא קרן:

פסוק יג

כל עדת. אלו סנהדרין (רש"י מרבותינו), אפשר שפי' שם עדת מלשון עדי וקשוט, מן ואת הנזר ואת העדות (מלכים ב י״א:י״ב) כלומר אותן המיוחסים והחשובים שבעם (דיא פאָרציגליכסטען), וכמ"ש בת"כ העדה המיוחדת שבישראל (דיא אויסגעצייכנעטסטען) והם הסנהדרי הגדולה המשובחים במדותיהם הטובות וביתרון מעלותיהם בחכמת התורה, וממה שאמר (פנחס כ"ז) וכל בני ישראל וכל העדה, מוכרחים אנו לפרש עדה הסנהדרין. ואם נתבונן על הוראות הפרטית שבמלת עד לפי התחלפות האותיות המתחברות עמו לפניו ובאמצעו, יצא לנו אמתות הנחת שם עדה על הסנהדרין, כי יורה. א', על כנסי' וחברה המתאספת לדבר אחד (פעראיין) ושפטו העדה. ויורה ב', על התורה והמצות בכלל, ועדותי זו אלמדם (תהילים קל״ב:י״ב) ויקם עדות ביעקב ותורה, צור תעודה חתום תורה (ישעיהו ח׳:ט״ז), ויורה ג', על יחוד ושימת גבול לדבר (בעשטיממען) במקום או בזמן או בפעולה וכדומה, כמו ואם לבנו יעדנה, ונועדתי לך שם, וכל הוראות האלה מתאחדים בשם עדה להוראת הסנהדרין, כי הם הם הכנסיה הגדולה בענין התורה, לייחד לכל מצוה ומצוה, אם הזמן באיזה מן הזמנים המצוה נוהגת ובאיזה זמן לא, אם המקום באיזה מן המקומות חיוב קיום המצוה, אם באיש על איזה מן האנשים חיוב המצוה מוטלת ומי מהם הפטור, אם באופן הפעולה איזה מן האופני' הפרטיים מצטרכים אל כל מצוה ומצוה כדי לקיימם כראוי כפי דעת נותן התורה ית', כי כל אלה אינם מפורשים בתורה שבכתב, וצריכים להתבאר ע"י התורה שבע"פ, והסנהדרין הם המקבלים הנאמנים של תורה שבע"פ, ולכן הונח עליהם שם עדה, ותרגומו (געזעטצגעלעהרטערפעראיין). ובזה נכון אמרם (במכדרשב"י אמור דף צ' ע"ב) לתורה ולתעודה, לתורה דא תורה שבכתב ולתעודה דא תורה שבע"פ:

ונעלם חבר. פי' נעלם מהם חלק מה מן המצוה שלא נתעלם מהם עיקר המצוה רק חלק ממנה (כבהוריות פ"א), ומלת דבר כמו אין נגרע מעבודתכם דבר דתרגומו מדעם (עטוואס) וכן בהרבה מקומות. והמתרגם דבר (איינע זאכע) אינו לפי המקובל:

ואשמו. פי' ומתחייבים עונש שממון הנפש (זיך דער פערדאממניס פערשולדעט), ביאר בזה באיזה מצות ל"ת יתחייב העובר חטאת, עז"א מלת ואשמו והיינו בעברו על מצות ל"ת שחייבה התורה על זדונה כרת, והוא שממון הנפש הנכלל במלת ואשמו, כי גזרת שמם ואשם מענין אחד הם כמ"ש הר"ש ב"מ בפסוק תאשם שומרון (הושע י״ד:א׳) ויאשמו יושבי בה (ישעיה כ"ז) ושונאי צדיק יאשמו (תהילים ל״ד:כ״ב) האשימם אלהי' (שם ה'), והוראתם הריקות וההתרחקות מחברת האדם, כמו שממה מאין יושב (ירמיה ל"ב) וערים נשמות יושיבו (ישעיהו נ״ד:ג׳), ואמר על ההתרחקות בן אדם מחברת מרעיו ומיודעיו, אך עתה הלאני השמות כל עדתי (איוב ט״ז:ז׳) ר"ל הלאני והרחקני מחברות בני אדם (מענין זרה הלאה) עד שמקום קבוץ רעי ואוהבי הוא שמם, והונח ג"כ להוראת שוממת הנפש בהיותה ריקה ומרוחקת מתענוגים הרוחניים והשארותה גלמודה ובדודה מאחיזת עולם הנפשות, והוא בעצמו ענין הכרת הנאמר אצל הנפשות, והוא התבודדותה להיות עזובה וגלמודה שכולה מחברת הנפשות העליונות והשתארותה כרותה מהן בדודה ואשומה. כמ"ש במכדרשב"י (תרומה) ואית נפשא וכו' דכתיב בה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' מאי מלפני דלא שרי' עלה רוחא וכד רוחא לא שרי' עלה לית לה שותפו כלל במה דלעילא וכו', ע"ש. ובמכילתא דר' ישמעאל (בא, ובסוף כי תשא) ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה, וכן בספרי (בהעלותך, שלח), הנה לפי המבואר ענין הכרת היה בעצמו ענין שוממות הנפש, וזהו המכוון כאן במלת ואשמו. ודין זה שאין חייבים חטאת אלא על ל"ת שזדונה כרת למדוהו רבותינו בת"כ ובתלמוד בהיקש מע"ז, והוא פשט המקרא לפי דברינו, וסרה בזה תלונת קלי הדעת החושבים שהפשט סותר את המקובל, אבל המה תואמים יחדיו; והמפרשים יאמרו ואשמו ישימו עצמם אשמים בהתודותם שיזכירו את חטאתם מצד עצמם, ומה שאמר במקרא אח"כ ונודעה וגו' ר"ל ע"י אחרים (עי' ר"ש ב"מ ובמה שכתב בדבור שאח"ז), ואמנם הוא דחוק כי היעלה על הדעת לטעות לחלק בין שנודע לו מעצמו או ע"י אחרים עד שהוצרך הכתב להודיענו השתוותם יחד, וגם אם מלת ואשמו יורה על התודעות החטא היה יותר ראוי לחברו במקרא שלאחריו לא להפרידו ממנו ולחברו במה שלפניו, וביותר קשה לדבריהם התנגדיות המקרא אל המקובל, דלפי המקרא יתחייב חטאת כל העובר על אחת משס"ה ל"ת, ולהמקובל אין חטאת אלא בל"ד לאוין שענשן כרת:

פסוק יד

ונודעה החטאת. לרבותינו (בת"כ ובהוריות) דוקא שנודע להם מעצמם מה שחטאו בהוראה. אבל אם שכחו עצמו של חטא שהורו בו, כגון שנסתפק להם מה זה התירו, אם מקצת חלבים אם מקצת דמים, אע"פ שהעם מודיעים אותם מה שהורו להם, פטורים מקרבן (ערמב"ם פי"ד משגגות ה"ד) לפי"ז ונודעה הוא מפעל מצד הפועל, כענין כי ימוך אחיך ונמכר לך, דמוכר עצמו מיירי לא בנמכר ע"י אחרים, וכמ"ש וארא ו' ג' לא נודעתי:

חטאו עליה. פי' חטאו בסבתה, כי מלת על עניינו גם לסבה גורמת וכטעם בעבור, כמו אל ירע בעיניך על הנער, על הברכה אשר ברכו, ומוסב על מלת עדת שבמקרא הקודם, וטעמו אשר חטאו בסבת העדה שעשו המעשה מפני שתלו בהוראת ב"ד כי אם ידע אחד מן העושים שטעו ב"ד, ואעפי"כ עשה על פיהם חייב חטאת בפ"ע.

פסוק כ

וכפר הכהן. אין זה פעולה עצמית רק פעולה מסבבית, כי אין ביד הכהן עצמו לכפר רק בעבודתו אשר יעשה לפי המצווה עליו הוא מסבב הכפרה מאדון הסליחות, ותרגומו (ער בעווירקע ענטזינדיגונג):

פסוק כג

הודע אליו חטאתו. דעת רבותינו שמשמעותו שנודע לו מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אעפ"י שאינו מכחיש יהא פטור ת"ל או הודע אליו מ"מ (יבמות פ"ז כריתות י"א), ואמר רוו"ה אף שהודע הוא הפעל, ומשמעו ע"י אחרים וכמ"ש הרשב"ם והראב"ע, דעת רז"ל שהוא מבנין שלא נקרא שם פועלו, כי החול"ם והשור"ק יתחלפו, והוא ע"מ ויוסף הורד מצרימה, והוציאו רבותינו התיבה ממשקלה הנהוג ולא פירשוה בלשון הפעל, כי לא מצאנו בשום מקום שמוש מלת אל אחר לשון הודעה, אבל מצאנו אחריו שמוש למ"ד, והודעת להם את הדרך, שבת קדשך הודעת להם, יודיע דרכיו למשה, להודיע לבני האדם גבורותיו, והיה גם כאן ראוי לכתוב הודע לו חטאתו, ומדכתיב אליו משמע שאיננו לשון הודעה כ"א לשון התודעות, שעליו נופל שמוש מלת אל, כדכתיב בהתודע יוסף אל אחיו, במראה אליו אתודע, ולכן הלשון הודע אליו סותר קצתו את קצתו, וע"כ צריכים אנו לומר שבכוונה השתמשה התורה במליצה כזאת להעמידנו על שתי כוונות מתחלפות ומתאחדות, ולהורות שלא די בהודעה גרידא, אבל צריך שתהא עמה התודעות לאפוקי הכחשה, וז"ש או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים, או הודע אליו מ"מ, ודוגמתו ארז"ל וכי יותן דומי' דכי יתן. וזה מה שיורה על שלמות בעלי התלמוד בטיב חכמת הלשון, ושהם היו בקיאים במליצת לשון עברית יותר מכל החכמים הבאים אחריהם:

או הודע אליו. כמו אם הודע, יש הרבה או משמשים בלשון אם (רש"י) ויתכן שבכוונה שינה הכתוב לכתוב מלת או, שיש בו גם הוראת מלת אולי כלומר הלואי כמו או אז יכנע לבבם הערל (בחקותי כ"ז מ"א) ע"ש רש"י, ומסתעף מלת או משרש אוה, אוה למושב לו, בכל אות נפשם, שענינם חפץ ורצון, ויש א"כ במלת או הוראה משותפת, כמלת אם לתנאי, וכמלת הלואי ואולי, יטעמו כטעם שניהם, כלומר תנאי רצוני (ווינשענדע בעדינגונג) והוא הנרצה בכאן, כי כשיזדמן חטא לאדם בשגגה בלא ידיעה טובה גדולה הוא אליו אם יתודע לו שגגת חטאו בכדי שיפקח על נפשו מכאן ואילך להתבונן היטב על כל תנועה ממעשיו שלא תארע עוד תקלה לידו, והוזהר כל אדם לפשפש תמיד במעשיו ולמשמש בהם ולראות אם הם כלם זכים ונקיים ואין בהם מכשל עון אשר חטא, ואשרי לו לאדם אם תתודע אליו השגגה שנזדמנה לידו למען ידע להבא וישמור לנפשו בזהירות יותר גדולה, כי יראה גודל חיובו לדקדק בכל מעשיו ולשקול דרכיו במאזני צדק, כי כמו שבחלאי הגוף נוח לו לאדם אם ירגיש מיד בראשית חליו כי אז הרפואה קלה עליו, כי אם ראשית החלי היא בלתי נרגשת היא הולכות ומתרבה עד שכמעט אין תרופה למכתו, ככה נוח לו לאדם להתודע מיד משגגת מעשיו בעוד שלא התגברה עליו חלי נפשו כי אז רפואתה קרובה וקלה עליו, לכן אמר הכתוב כאן או הודע אליו חטאתו (תנאי רצוני) כלומר הלואי שישים אל לבו לפשפש ולמשמש ויתודע שגגו - והתבונן כי רק כאן בנשיא, ובפרשה שאחרי' בנפש אחת תחטא, אמר קרא לשון או, כי ליחיד אפשר ששגגת חטאו ישאר תמיד בהעלם לנפשו, אמנם דעתו נוחה עליו יותר אם יתודע לכן אמר בו לשון או, כי חפצו ורצונו להתודע, אבל למעלה בכל עדת ישראל ישגו אמר סתם ונודעה החטאת, כי שגגה כזו בודאי תתודע, דלא משכחת לה שכל הסנהדרין וכל הקהל שעשו על פיהם, כולם ישארו תמיד בהעלם שגגתם, ובודאי יתודע לאחד מהם, לכן לא יתכן שם לומר מלת או שהוא לשון הלואי, (עמ"ש נשא ה' למ"ד) או איש:

פסוק כה

ולקח וגו' באצבעו. בת"כ ובתלמוד (זבחים כ"ד) מפרשים אותו על קבלת הדם מהבהמה בכלי ביד ימינו דכ"מ שנאמר אצבע אינו אלא בימין, ומן התימה דבמצורע שנאמר (מצורע י"ד כ"ה) ולקח הכהן מדם האשם, מפרשים אותו על טבילת האצבע בדם (כבזבחים מ"ז ב') לקיחה בעצמו של כהן (ע"ש בתוס'), הנה שם לא נאמר מלת באצבעו מ"מ מפרשים לשון ולקח על טבילת האצבע בדם, והכא שמבואר מלת באצבעו לא נפרשנו על טבילת האצבע כ"א על קבלת הדם בכלי ? ונ"ל דלפי ההוראה העיקרית בשם אצבע יש להבין בו גם הוראת הכלי, כי עיקר הוראת שם אצבע הוא אחיזה ותפיסה (פאססען) והחלקים הפרטיים שבאבר היד (פינגער) שתשמישם לאחוז ולתפוס דבר בהם נקראו אצבע (אנפאססונגסגליעד) ע"ש התפיסה והאחיזה שנעשה על ידם (במבואר בכי תשא בכתובים באצבע אלהים), כמו כן הכלי (געפאֶס) שהוא מחזיק ותופס דבר אל תוכו יקרא אצבע (אויפפאססונגסגעשירר), כמו שהונח שם כלי עליו מלשון יכיל ויכולת שהוא מכיל ומחזיק מה שבא אל תוכו (מענין אשר יכולו המים), ולפי"ז טעם ולקח באצבעו, לקיחת הדם בכלי, כלומר בכלי המיוחד לשרת בקדש. אמנם לא אמר בכלי כ"א באצבעו להורות גם על החלקים הפרטיים שבאבר היד, שבהם יחזיק הכלי, אשר לפי המקובל יד הימין דוקא. ולפי"ז פי שנים בהוראת אצבעו, הכלי ואבר היד, והתוס' כתבו דבחטאת דכתיב ולקח באצבעו, ובאצבעו לא שייך קבלה ע"כ דהקבלה בכלי ובאצבעו היינו דעביד אוזן לכלי ולקחו באצבעו:

פרק ה

פסוק א

קול אלה. שהשביעוהו שהוא עד בדבר מן הדברים בין בראי' בין בידיעה ואיים עליו באלה שאם לא יעיד עדותו ישא עליו עונש השבועה. אות וי"ו במלת והוא תשמש במקום שי"ן כמו דבר אל בנ"י ויסעו, ומאמר ואם לא יגיד הוא איום האלה, עתוס' ב"ק נ"ו א' ד"ה פשיטא, וביאור המפרשים במקרא זה דחוק מאד:

והוא עד. לרבותינו חיוב העדים בקרבן שבועה אינה רק בשכפר עדות ממון יש שהתובע תבע את העדים להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע ליתן לו ממון, והם כפרו עדותן ונשבעו, שבכפירתם הפסודוהו ממון, וזהו שאמר קרא, או ראה או ידע, כלומר בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה, ובידיעה בלא ראי' (ואין לך עדות זו בלא זו אלא בתביעת ממון) כיצד מנה מניתי לך בפני פו"פ ובאו פו"פ ויעידו הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון, ואמר לי' הלה יבואו פו"פ ויעידו שמנית לי בפניהם, ואני פורע לך, זוהי ראי' בלא ידיעה, ידיעה בלא ראי' כיצד, מנה הודית לי בפני פו"פ יבאו ויעידו, זוהי ידיעה בלא ראי', ודוקא בשני עדים, כי הם בכפירתם מפסידין ממון, אבל אם לא השביע רק עד אחד להעיד לו וכפר, פטור מקרבן שבועת עדות, שאין עדות עד אחד מחייבת ממון, ואפי' האמינו הנתבע לעד אחד ואמר לי' הרי את מקובל עלי כשנים, אמרו בירושלמי שאינו חייב קרבן שבועה, כיון שעד אחד אינו כשר להעיד עדות ממון, א"כ מה הוא, והוא עד דאמר קרא דמשמעותו עד אחד, דהא דאמרינן כל מקום שנאמר בתורה עד הוא שנים, אין זה מאמר מוחלט (עמ"ש נשא ה' י"ג ועד אין בה) מכש"כ כאן שנאמר אצלו מלת נפש, ואף דמשכחת קרבן שבועה גם בעד אחד, בעד מיתת בעלה של אשה, ובעד זנות אשה אחר קנוי וסתירה, וגם בששניהם חשודים התובע והנתבע, מ"מ קשה לאוקמי קרא בהנך גוונא דכולהו מילתא דלא שכיחא אינון, ואין דרך המקרא לדבר רק במילתא דשכיחא, אלא ע"כ קרא משתעי בשהשביע שני עדים, האחד מהם כפר עדותו והשני הודה, זה שכפר עדותו חייב ק"ש, כמבואר שבועות ל"ב:

פסוק ב

נפש אשר תגע. פירשו בו רבותינו דלאחר טומאה זו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת, ערש"י. וכן אמרו בת"כ מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על טומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה עונש ואזהרה בטומאת מקדש וקדשיו, אף קרבן על טומאת מקדש וקדשיו; ואין זה מהם תוספת על המקרא, כי דעתם זה מבואר בלשון המקרא עצמו, כי למה שפירשתי למעלה מלת ואשמו שענינו שוממת הנפש (פערדאממניס) והוא בעצמו הנקרא במקומות אחרות בלשון כרת, יהיה גם במקרא דילן ואשם פירושו ימצא א"ע בחיוב שממון הנפש, והיינו בעברו על דבר שזדונו כרת שאכל קודש או נכנס למקדש בטומאה. ובדרך זה נפרש מה שאמר, ואם נפש כי תחטא (לקמן י"ז), שמדבר לדעת רבותינו דוקא במי שבא ספק כרת על ידו, הנה אמרה תורה ולא ידע ואשם פירושו שלא ידע אם נתחייב שממון נפש והיינו ספק כרת, וכן והיה כי יחטא ואשם (לקמן כ"ג) הנאמר בנשבע לשקר פי, בד"ז, כי אין לך חיוב שממון נפש וכרת יותר כמו שתפש שם אלהים לשקר, ראה איך הועילה לנו קבלת רבותינו להבין לשונות המקראות על פשטן ובדרך יותר סלולה מרודפי הפשט, ברוך שבחר בהם ובמשנתם. הנה יסוד דעתי בפירוש מלת אשם מצאתי בעזה"י ברמב"ן סוף סדר זה, ועתה ראיתי שהרנ"ו בביאורו הביא דברי הרמב"ן אלה (בפ' י"ט) וז"ל, הרמב"ן אמר כי שם אשם מורה על דבר גדול שבענשו ראוי להיות שמם נאבד בו וכבדה חטאתו מאד, ע"כ. וכתב עליו וסוף סוף גם בכל השוגגים המתכפרים בחטאת נכתב לשון אשמה, ובנשא נאמר ואשמה הנפש ההיא ושם ידבר על כלל הלאוין שנאמר מכל חטאת האדם ופרטו גזל הגר, עכ"ד הרנ"ו, והם דברי שגגה, דלמ"ש היא הנותנת ובכוונה גדולה אמרה תורה בשגגת חטאת לשון אשמה להורות לנו הענין הגדול שאין חטאת רק בדבר שזדונו כרת, וכן בנשא בגזל דמיירי בנשבע על שקר לכוונה זו הזכירה התורה שם לשון אשמה:

בנבלת חיה טמאה. אמרו בת"כ מה ת"ל טמאה שיכול אין לי אלא כולה, כזית ממנה מנין ת"ל טמאה, לדבריהם אין שם טמאה תאר לחיה, אלא לנבלת הקודם לו ר"ל בנבלת טמאה, ירצה נבלה המטומאה ואין פחות מכזית מטמאה בנבלה, דמיון לזה שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳) דמלת זך תאר לשמן ולא לזית, עמש"ש. אמנם בנבלת שרץ טמא, דלא אמר טמאה בה"א, שמעי' שאינו מוסב על נבלת רק על שרץ, כי רק שמונה שרצים נבלתם מטמא לא נבלת שאר שרצים, ולזה מלת נבלת מופסק בטפחא, ותרגום שרץ טמא (אונריינעס קריעכטהיר) והמתרגם גם חי' טמאה בהמה טמאה (אונריינעס געווילדטהיר) טועה, דמטהר נבלת חי' ובהמה טהורה, ובת"כ אמרו דמלת טמא דשרץ בא לרבות דמו צרופו ועירובו:

ונעלם ממנו. שכח שנגע בדבר המטמא:

והוא טמא ואשם. ובעודו טמא עשה דבר שיש בה שממון נפש כגון שאכל קדש או נכנס למקדש:

פסוק ג

ונעלם ממנו. והוא ידע ואשם. אחר שידע היותו טמא נעלם ממנו, ובשעת ההעלם האשים נפשו בקדש או במקדש, והיתה לו א"כ ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים: והוא ידע: שיעורו ידע כבר קודם ההעלם:

פסוק ד

תשבע. כל לשון שבועה במקרא הוא לשון נפעל, ואמרו המפרשים כי לא יתכן לשון שבועה בקל שהוא מורה על הרצון כי הוא נפעל ע"י אחרים כגון שתבעו ממנו ממון וכפר וחייבוהו ב"ד שבועה וה"ה נשבע; אמנם לדבריהם יקשה כל לשון שבועה הסמוכה אל ה' ב"ה שבא ג"כ בנפעל כמו בי נשבעתי נאום ה'. ולדעתי שם שבועה ופעל נשבע משותף במובנו עם שם שבוי ופעל נשבה, כי כן דרך לשון עברי שעיקר יסוד הפעלים והשמות הם שניים, ובהוספת אחת מן האותיות בסופן הם נעשים שלישיים, ואף שהאותיות הנתלות בסופם הם משונים זה מזה מ"מ עיקר פתרון המלה לא זז ממקומו, רק שהם משתנים קצת בצד אחד מצדדי ההוראה, כי שרש בלה בה"א שוה עם שרש בלע בעי"ן ופתרון שניהם ענין הפסד והשחתה כמו שמלתך לא בלתה, בלו עצמי, כל חכמתם תתבלע, באפו יבלעם, פתרון שניהם ענין ההפסד והשחתה. וכן גלה בה"א גלע בעי"ן, כל אויל יתגלע, בכל תושי, יתגלע, ולפני התגלע הריב נטוש (ערש"י ממקומות אלה), וכן קצע בעי"ן דומה לקצה בה"א שניהם עניינם כריתה וקליפה (עי' ביאור רנ"ו במצורע י"ד מ"א) יקציע מבית, אשר הקצו, וכן שם גבעה (עלה ראש הגבעה) שענינו גבהות ורוממות דומה לשרש גבה, ועיקר שרש שניהם אינו רק ב' אותיות גב כמו זה גב המזבח (יחזקאל מ״ג:י״ג) ותבני לך גב (ש"א י"ז), וכן שרש זרע בעי"ן שוה בפתרונו לשרש זרה בה"א כמו תזרה לרוח (צערשטרייען), וזרעתי את בית ישראל, אור זרוע לצדיק, כן אני אומר ששם שבע ושבוע שוה בפתרונו לשרש שבה שהוראת שניהם אחד, זה על שבוי גופני, וזה על שבוי ומאסר רוחני, כי האדם מצד טבעו רוצה להיות חפשי ברצונו ולעשות כל מה שיתאוה, לבלי היותו מוגבל ומצומצם בענינו (אונגעבונדען, וויללקיהרליך), וכשנשבע לקיים או לאמת דבר מה בה', הנה חפץ דעתו ורצונו קשורים ואסורים בחבלי ברזל האמת, שלא לחפוץ ושלא לאמר דבר מה שהוא חוץ מגבול האמת, ולזה בא פעל שבועה בלשון נפעל. והתבונן בפ' מטות התחילה התורה לדבר מענין נדר ומשבועה, כי ידר נדר או השבע שבועה, ואח"כ לא הזכירה רק נדר ואסר, כי תדר נדר ואסרה אסר, את נדרה ואסרה, כל נדריה וכל אסר, מבואר מזה שקראה התורה את השבועה בשם אסר, הרי שהמכוון בשם שבועה מאסר הנפש, ואמרו בילקוט ע"פ מלך אסור ברהטים ממההקב"ה אינו יכול לעבור על שבועתו, אין אסור אלא שבועה, ואמרו (פ"ד דשבועות) אוסריכם אני הוא לשון שבועה. ומזה תבין למה נקראת שבועה ברית (כבפסחים ל"ח) א"ל ברית הן הן הדברים שנאמרו לממ"ס, ופרש"י ברית שבועה, כי שם ברית עיקר הוראתו התקשרות (בונד) וזה בעצמו הוראת שבועה. עמ"ש בחקותי בשבע על חטאתיכם, ובראה בשבע שבועות תספור:

ונעלם ממנו. נשכח ממנו שנשבע על דבר זה:

והוא ידע ואשם. ידע אחר שנעלמה ממנו השבועה שעבר עליה מפני העלם שבועה, כגון נשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ נעלמה ממנו השבועה ואכל תאנים ואח"כ זכר ענין שבועתו ויודע שכבר עבר עליה:

פסוק ה

והתודה: פירשוהו לשון הודאה, כענין הודה לו בקנקנים המורגל בפי רבותינו (בעקעננען), ואין זה נכון לדעתי כי עיקר הודוי אינו הודאת החטא (זינדענבעקעננטניס) אבל העיקר בו הוא ההסכמה הגמורה לעזיבת החטא כמ"ש הרמב"ם (בהלכות תשובה) יגמור בלבו שלא ישוב לזה החטא לעולם, כמ"ש יעזוב רשע דרכו וגו' ולא נאמר עוד אלהים למע"י, וזהו עיקרו של וידוי, ואם נפרש לשון והתודה הודאת החטא לבד, חסר במובנו העיקר המכוון בוידוי, גם תקשה לר"ע דסובר (יומא פ"ו) דאין לפרש החטא בשעת ודוי, וכן לר"כ דאמר (ברכות ל"ד) חציף עלי מאן דמפרש חטאי', הלא להך פירושא מפורש במקרא שלפנינו דצריך לפרש החטא (והפוסקים שכתבו דבלחש מותר לפרש החטא לכ"ע, אין זה דבר ברור כ"כ למעיין בב"י או"ח סי' תפ"ז), גם לשון והתודה בלשון התפעל אין לו מובן לפירוש זה (ומ"ש הרנ"ו בביאורו אינו לפי לשון הודאה ע"ש), לכן נ"ל לפרש מלת והתודה לפי העיקר המכוון בענין ודוי החטא, והוא עזיבת והרחקת החטא, כי שרשו ידה אשר הוראתו הרחקה והשלכה, כמו וידו אבן בי, ידו עליה גורל, והמקום המוצנע המרוחק מחברת בני אדם נקרא יד, כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה, וכן חלק המופרש מן הכלל נקרא יד כמו חמש ידות (בראשית מ״ג:ל״ד), והמכוון בלשון ודוי חטא, הרחקת ועזיבת החטא (זינדענענטפערנונג), ולפי שצריך התחזקות רב להתרחקות החטא אחרי שנעשה אצלו כטבע שניה לכן נאמר בלשון התפעל והתודה (ענטשליסע זיך אבצולעגען):

חטא עליה. ר"ל שיתודה בסמכו ידיו על ראש קרבנו, וקיצרה התורה בזה להשענה על מה שכבר התבאר שהודוי יהיה עם הסמיכה על ראש הבע"ח (רלב"ג):

פסוק ז

והביא את וגו'. טעמו והביא אשר חטא אשמו, כלומר האיש אשר חטא יביא, וכן (לקמן י"א) והביא את קרבנו אשר חטא, טעמו והביא אשר חטא את קרבנו, ולזה דרשוהו בת"כ לקרבן חובתו ונדבתו, ואחרים לא פי' כן:

פסוק טו

תמעל מעל. ענין מעילה לרש"פ הוא לשון העדר חששא ומניעת הדיוק על המעשה אם הוא מגונה או לא, אם יקפיד עליו זולתו או לא, והוא משרש על, לשון העלאה, שמעלה מחשבתו למעלה מן הדבר ואינו חושש לדייק בו (דאריבער וועג) ואינו ענין בזיון, שבבזיון מכוין לבזות אבל במעילה אינו מכוין לבזות רק שאינו חושש בדבר, ואמר במי מריבה על אשר מעלתם בי ר"ל לא חששתם לדייק תמיד בדברי הגדול האומר דבר, אני אמרתי ודברתם, ואתם הסכמתם אל ההכאה, דומה לכי התעללת בי דבלק שפירשוהו לשון גנאי ובזיון, וכן התעללתי במצרים, וקרוב לומר שמענין זה כי עלית משכבי אביך כלומר בזית, ועומד נגד חללת דסיפי':

פסוק יז

ולא ידע ואשם. אינו יודע אם האשים נפשו, כגון חלב ושומן לפניו וכסבור שתיהן היתר ואכל אחת מהן, א"ל של חלב היתה ולא ידע אם זו של חלב אכל:

פסוק יח

שגגתו אשר שגג. אשר שגג, שאם בא לפניו ספק חלב ולא ידע בינתיים אינו חייב אלא אחת, ידע בינתיים חייב על כל אחת ואחת (הגר"א והוא מת"כ, וע"ש בקרבן אהרן) כי לשון אשר שגג משמעותו אף אם יהיו שגגות רבות יביא קרבן אחד ואין זה אלא בלא ידע בינתיים, כבמתני' כריתות י"א ב', ובהוריות (ח' א'), ולפי' ממקרא זה למעט כהן משוח מאשם תלוי ואף שבשגגתו חייב חטאת קבוע מ"מ בלא הודע אינו מביא אשם תלוי. מדכתיב שגגתו אשר שגג, מי שחטאו בשגגת מעשה הוא דחייב אשם תלוי בלא הודע יצא כהן משוח שחטאו בהעלם דבר ושגגת מעשה ע"ש, וצריך ביאור אך נילף הנך תרי ילפותות מחד לשנא:

פסוק כא

בתשומת יד או עשק. אמר רב חסדא (ב"מ מ"ח) כגון שייחד הלוה למלוה כלי על הלואתו, דהוי דומי' דפקדון, דאילו כפר בהלואה גרידת' לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה. וכן עשק, כגון שייחד השוכר לשכיר כלי לעשקו, ואי לא לא מיחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה דלא מייחד לי' באפי נפשי' כפקדון גזל ואבדה, וכגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו, ע"ש בסוגי' וברש"י. ובעלי התוס' החזיקו בדעת רב חסדא, ע"ש תוס' ד"ה תשומת יד, ושם ד' נ"ד בתוס' ד"ה מוסיף חומש, ובכתובות מב תוס' ד"ה ר' שמעון, ושם ד"ה הפלת את שני. אמנם כבר התעורר הרב בפני יהושע שם בכתובות להקשות ע"ד התוס', דהך מימרא דר"ח לא מקרא יליף לה אלא משום דבעי' דומי' דגזל ופקדון שהיא דבר בעין, ולמאי דס"ד דרבנן דר"ש מחייבי בקנס אע"ג דלא עמד בדין, וכפירת דברים בעלמא היא, ולא דמי כלל אפי' לעושק ותשומת יד, דהא כלהו הוו ממון, אלמא דלא בעי רבנן דומיא דפקדון מכש"כ דלא אכפת להו בייחוד כלי, ואע"ג דלא ייחד מחייבי, דנהי דלא הוי דומיא דגזל ופקדון, אכתי הוי דומיא דעושק ותשומת יד, וגם טעמי' דר"ח דאמר התם בב"מ מדלא אהדר קרא לתשומת יד, אינו אלא לר"ל דקאמר מעות אינן קונות, אמנם ר"ח גופי' דאית לי' בעלמא מעות קונות, תו לא שייך הך ילפותא דתשומת יד. יעו"ש בפנ"י. יצא לנו מדבריו דלדידן דאית לן כר"י דמעות קונות מה"ת, גם בהלואה גרידת' ובשכר שכיר לחודי' אם כפר מיחייב בקרבן, ואין צורך לדחוקי ולאוקמי קרא דוקא בייחד לו כלי. ובעיקר דברי רש"י שפירש בדעת ר"ח דבכפירת הלואה גרידת' ובכפירת שכר שכיר לחודי' לא מיחייב קרבן שבועה, חולק עליו הרמב"ן (מובא בשיטה מקובצת שם בב"מ) וסובר דגם לדעת ר"ח בתבעו מלוה וכפר בה חייב קרבן אשם, והא דאוקי ר"ח כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו, הוא משום דכתיב והשיב את הגזלה או את העשק, דמשמע הידוע, לומר שנתייחד והדר בעיני' דאי בהלואה גרידת' ובשכר שכיר גריד', הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה ניתנה, אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו, והיינו דקאמרי' ואילו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שייחד לו להלואתו, ולא קרינן בי' והשיב וגו' והיינו דקאמרי' לרבות תשומת יד להשבון, ולא אמרי' לאשם, ע"ש. ולדברי הרמב"ן יצא לנו יישוב על מה שתמהו המפרשים אהרמב"ם שהשמיט בהלכות שבועות הא דייחד לו כלי, דהרמב"ם פי' בדר"ח כרמב"ן דלא איירי כלל לענין קרבן ובכל גווני חייב. (עיי' בס' הפלאה ר"פ נערה שנתפתתה דרך אחרת ביישוב דעת הרמב"ם שכתב דלדעת רמב"ם הא דאמר ר"ח דבייחד לו כלי מיירי הוא מטעם דקיימל"ן שיעבודא דאורייתא א"כ לא שייך קרבן שבועה אם לא שייחד לו כלי, דאז ממילא מחל לו שיעבוד קרקעות ונעשה כפקדון. ולזה אמר ר"י (שבועות ל"ז) דהכופר בממון שיש עליו שטר פטור מק"ש משום דהוי לי' שיעבוד קרקעות, ובמלוה ע"פ חייב, אע"ג דשיעבודא דאורייתא, ע"כ מיירי שמחל לו השיעבוד כמ"ש התוס' שם, דהא בעי' ייחד לו כלי וממילא מחל השיעבוד, א"ל במלוה בשטר אינו מועיל מחילת השיעבוד כ"ז שלא החזיר השטר ולפי"ז הא דאוקי ר"ח בייחד לו כלי היינו משום דפשטי' דקרא מיירי בהכי, וה"ה אם מחל לו השיעבוד. והרמב"ם לא הוצרך לפרש זה דכבר פסק שיעבודא דאוריי', הנה הוא בכלל כל שבועות התורה שאינו אלא באופן דליכא שיעבוד קרקעות. ע"ש בדבריו. ואני תמה איך נעשה מן המערכה דרוש ונאמר מפני דקיימל"ן שיעבודא דאוריי' ואין נשבעין על כפירת ש"ק, לכן פשטי' דקרא מיירי בייחד לו כלי. וגם ביישוב דעת הרמב"ם רחוק לומר שהשמיט סוגי' מפורשת להיותו נכלל בשאר שבועות התורה, דהא חזינן לר"י ור"ל דאית להו (ב"ב קע"ה) שיעבודא דאוריי' ומ"מ לא שבק ר"ח ללמדנו (שם בב"מ) דאליבא דר"י ור"ל קרא מיירי בייחד לו כלי, וגם אין דרך הרמב"ם להשמיט בחבורו מימרא מפורשת בתלמוד אע"ג שכבר הוא נכלל במקום אחר, שבפ"ט משבועות ה"ג, אמר בדרך כלל שבעדות קרקעות אין בו חיוב קרבן שבועות העדות, ומ"מ חזר והזכיר (בפ"י הי"ב) שבעד מיתה בקרקעות פטור, לפי שהוזכר בתלמוד (שבועות ל"ב ב'). גם מדלא חזינן לי' להרמב"ם כשכתב שבועות דאורייתות כגון מודה במקצת, ושבועות העדות וכדומה, שהזכיר בו דעת התוס' דמיירי שמחל לו השיעבוד, נראה דלית לי' הך תירוצא. וגם במה שכתבו התוס' (ב"מ ד' ד"ה אין נשבעין) לחלק באית לי' משעבדי ולית לי' בני חרי, נראה שאין דעת הרמב"ם כן, מדלא הזכיר מזה במקומות הנ"ל. אבל נראה ברור שדעת הרמב"ם בזה כשיטת רבותינו הראשונים ומכללם הרמב"ן (מובא בריטב"א שבועות ל"ז) שלא אמרו דמלוה בעדים יש בה שיעבוד קרקעות למ"ד שיעבודא דאורייתא, אלא כשהעדים מעידין שהוא חייב לו עדיין שיודעים שלוה ולא פרע, אבל כשאין יודעים אלא מן ההלואה אלא מפני שאמר לא לויתי הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי, אין זה שיעבוד קרקעות, שזה עיקר חיובו מפי עצמו, שאלו אמר מתחלה לויתי ופרעתי הי' פטור, וכשם שבמלוה שאין עליו עדים אלא שהודה בחיובו אינו גובה מנכסים משועבדים, כך אינו גובה בהודאה הבאה עליו מחמת כפירתו. ע"ש בריטב"א. וכמה נכונים בזה דברי הרב פני יהושע שכתב (ב"מ ד') מסברה דנפשי', דהא דאמרי' אין נשבעין על כפירת ש"ק היינו בדאיכא תרתי, שיעבוד קרקעות ואינו יכול לכפור בו, משא"כ היכי דמצי למכפר בי' כגון בהלוה ע"פ אע"ג דשיעבודא דאורייתא, היינו דוקא אם מודה, אבל בכפר לא שייך לקרותו שיעבוד קרקעות, שהרי אינו יכול לגבות מהם מחמת כפירתו. וזהו דעת הפוסקים שכתבו סתם במודה במקצת חייב ש"ד ולא חילקו דאיירי דוקא שמחל השיעבוד. ועפי"ז יש ליישב הרבה לשונות מהפוסקים בב"י חוה"מ סי' פ"ח. ע"ש בפנ"י שדבריו מתאימים מאד עם דעת רבותינו הראשונים הנ"ל. מכלל הדברים יצא לנו, שאין צורך תו לדברי הרב בהפלאה לאוקמי הך דר"ח דייחד לו כלי, שהוא מטעם דלא ליהוי כפירת שיעבוד קרקעות. עכ"פ מרווחינן דקרא דידן כפשטי' דבכפירת הלואה גרידת' ובכפירת שכר שכיר לחודיה נמי מיחייב קרבן:

פסוק כג

והשיב וגו' אשר גזל וגו' אשר עשק. עי"ן הפעל קמוצה ואין כאן לא סוף פסוק ולא אתנח, ואמר רשד"ל לתת טעם ברור ע"ד הפשט, כי הנקודות משתנות בהפסק מאמר, והפסק מאמר הוא על הרוב באתנח וסוף פסוק, אבל יש מאמרים העשויים חוליות חוליות ופסקי פסקי שא"א שיבוא אס"ף בכל חלק מחלקיהם ומ"מ יש בהם הפסק מאמר כאלו היה בהם אס"ף, ע"כ דינם כאס"ף בענין השתנות הנקודות, גם כי יש בהם זקף ושאר טעמים מפסיקין זולת אס"ף, לכן כאן שישנם שני דברים נבדלים זה מזה ואין אחד מהם תלוי בחברו או מחובר אליו הם קמוצים, וכן אחרי ה"א תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבדו ובו תדבקון, הלא כל אלה דברים נבדלים זה מזה ויש בכלם הפסק מאמר בכח, אם לא בפעל, וכן מות יומתו דמיהם בם, וכן דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת וגו' וכן אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים, וכן את ראשו לא יפרע ובגדיו וגו', וכן ותהי להם הלבנה לאבן והחמר וגו', וכן את בכורתי לקח והנה וגו', וכאלה רבים בנביאים וכתובים, ואב לכלם בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל, הנה אם אס"ף אין כאן, הפסק מאמר יש כאן, ובזה נבין גם למה לפעמים לא נשתנו הנקודות באס"ף כי ידיעת ההפכים אחת, כגון ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים, ענינו כ"כ נתן קולו עד ששמעו מצרים והוא ענין אחד ואין כאן הפסק מאמר:

הגזלה אשר גזל. לרבותינו (ב"ק ס"ז) אם הגזלה כמו שגזלה היא בעצמה חוזרת לבעלי' ואם נשתנית ביד הגזלן קנאה בשנוי ואינו משלם רק דמי'. (לפי"ז חסר כאן כ"ף הדמיון, דומה לזה אשר ראיתם את מצרים (בשלח י"ד י"ג) תרגומו כמא דחזיתון, וכאילו אמר כאשר גזל) ותו אמרינן אשר גזל, הוא עצמו, בזה כשנשבע על שקר חייב בתוספת חומש וקרבן, אבל כשנשבע הבן בשקר על גזל אביו, אינו חייב רק הקרן בלבד, (ערמב"ם רפ"ב מגזלה ורפ"ז). (ומשום דרשא זו החסיר הכ"ף במלת אשר):

תוכן העניינים

הכתב והקבלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה